אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן צז

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן צז

סימן צו

עץ החיים יתן פריו וגפן השלום ברכתו לראש אחי הגדול הצדיק הרהמ"ג עיניו כיונים על אפיקי פוסקי' ומורים כבוד הרב ר' נפתלי אב"ד דק"ק ק"ב נ"י ולכל ביתך יאמר שלום:

אהובי אחי נ"י אערוך לפניך פסק אחד אשר כתבתי והודיעני נא דרכך הייטב דבר בעיניך אם לא ואדעך בשם:

שאלה אשה אחת התודה לפני בעלה בחלי' שמעלתה בו מעל גדול שלפני שלשה שני' שהיתה איזה שבועו' בבית אביה כאשר התאספו שמה כל יוצאי חלציו ויהי היום שהיתה חולנית בראשה מעט ושכבה על המטה בחדר לפני' מחדר ואין איש מאנשי הבית שם בבית רק השפחות אשר המה בחדרם ובא איזה קרוב לראות הטוב לה בפעם אחד קפץ על המטה מלובש בבגדיו והטה אותו על אחורי' ביד חזקה ורצתה לצעוק וסגר את פיה בידו אחת וביד השני הוציא קשת רשעו ונכנס בה בכל עטרה ואז הסיר את ידו מפיה ושאל אותה אם יפרוש ממנה כי מתחרט על מעשהו והשיבה לו כיון שכבר עשית את המעשה עשה בעין טובה כי נתעורר בה התשוקה ובכל זאת רצה לפרוש והחזיקה בו ואמרה אם לא יכנוס בה בכל כחו אז תודיע רשעתו לאביו ואם ימלא משאלותי' אז אהבת עולם תאהבנו ונכנס בה וגם נער קשתו בתוכה וכעת אשר נחלתה ופחדה מד' וכבר הגידה עונה לפניו בקשה גם ממנו מחיל' ואח"כ חזרה לאיתנה הראשון ושאל הבעל אם מותר לבעול אותה או אסורה ויגרש אותה:

תשובה לכאורה הדבר פשוט להתירה לבעלה ישראל כיון שהיתה אנוסה עד שעשה הרשע אשר זמם לעשות שנכנס בכל עטרה רק אח"כ נתרצית והוי תחילתה באונס וסופה ברצון והיא בכלל אנוסה שמותרת לבעלה דאנן פסקי' כרבא בכתובות דף נ"א וכן פסק הרמב"ם בפ' כ"ד מאישות ובפ"א מה' א"ב וכן פסק הב"ש בסי' מ"א סק"ג ולית מאן דחולק וא"כ האשה מותרת לבעלה ישראל ככל אנוסה שמותרת והוא פשוט מאוד:

וכד דייקת הדבר צריך עיונא רבא כי לא פורש לא מן ראשונים ולא מן האחרונים וד' יצילני ממכשול ומעון ואני תפילה גל עיני ד' ואביטה מתורתך נפלאות. בפנ"י בכתובו' התעורר בקו' איך חייב ר"א בכתובות ט"ו וביבמו' ל"ד על כל כח וכח שעושה איש בבעילה נימא יצרו תקפו ותי' דשאני הכא שתחילתה באונס ויש כאן חזקת היתר וחזקת כשרות אבל אם התחיל בעבירה אז לא מהני תוקף היצר יעו"ש ובהפלאה בסוגי' התפלא עליו דהלא מבואר בשבועות דף ח"י דהי' משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי ופירש באבר חי חייב וקשה הא כאן התחיל בעילתו בהיתר ונימא יצרו תקפו וכן הקשה ממשנה דאותיום דשניהם חייבי' וקשה נימא יצרם תקפם דהא התחילו בתשמיש בהיתר וכן קשה מיבמות דגזרי' העראה אטו גמר ביאה וקשה לו יהי' שיעשה גמר ביאה הא התחיל לבעול בהיתר וגם סרך מצוה יעו"ש שנדחק:

ונלע"ד ליישב בעזה"י דבשלומא באשה שנאנסה דבכל אופן עומד הנואף לעשות בעילתו ואי אפשר לה ליתן מתג ורסן לפי חמדתו ובכל אופן תהנה היא מאבר חי הגם שבאונס הנאתה מועטת וברצון הנאתה מרובה בכל זאת נחשבת לאנוסה יען כי יצר של הבועל מעורר בה תשוקה ונתרצית לבעילתו אבל בודאי אם אנו דנין על האיש אשר עשה העראה בהיתר ויכול לפרוש אח"כ שנימא שיצרו תקפו לעשות גמר ביאה באיסור דלא יהי' עון דיצרו תקפו הלא בכל התאות יצרו תקפו ואעפ"כ חייב שמפחד ד' ינזור אחור [והלא אם העלה רבו טינא מגודל היצה"ר אעפ"כ חייב אם בעל בעילות איסור] וא"כ חייב שהי' לו לפרוש אחר העראה ולא יבא להנות כלל מן גמר ביאה וכן ימתין עד שימות האבר ולא יבא להנות כלל מן היציאה אבל כאן בהאשה הלא הבועל משדד עמקים אחרים ויודעת בנפשה שהוא יגמור תאותו ותהנה עכ"פ באונס מאבר חי של הנואף אז הגם שנתרצית לו ונהנית ביותר לא נאסרה עי"ז לבעלה דיצר שלו מלביש אותה להתרצות אבל האיש שיש בידו בכל רגע לפרוש אז מחייבו ר"א אפי' על כל כח וכח שמוסיף לדוש בה ודו"ק דרבא לא מתיר רק אם הבועל בא לנאוף בכל אופן ובכ"ז חושש אבוה דשמואל שמא נתרצית לו בסוף כאשר הקשה הגמ' א"כ אנוסה דשרי' רחמנא היכי משכחת לה ע"ז אמרי' ופליגא דרבא דהוא מתיר אם נתפסה בתחיל' באונס הגם שנתרצית אח"כ דהא כיון שיודעת האשה שבכל אופן הנואף יגמור בה ביאתו ותרגיש הנאת תשמיש אז יצר אלבשה להיות מרוצית להנאה דבאה עלי' בע"כ דהא אין בידה לפרוש אותו שלא יבא בתוך עומק פיה שיופסק כל הנאה אבל בודאי אם הבועל רצה לפרוש עצמו שלא לעשו' גמר ביאה ואחזתה בולמס התאוה עד שיגמור ביאתו על פיה היא זונה ונאסרת והבן: ואל תשיבני ממ"ש תוס' שבועו' דף ח"י דהוי שב מידיעתו על הכניסה הגם שעובר ביציאה דשאני יציאה דיצרו תקפו יעו"ש ולפמ"ש לא אמרי' יצרו תקפו מכניסה ליציאה דהא יש בידו לפרוש לגמרי שלא יהנה באבר חי וצע"ג לק"מ דבודאי מי יכחיש דמכח הנאת כניסה יש יצר באדם על היציאה שהוא הנאה כמו כניסה רק אין זה פוטר אותו מחטאת ומלקו' או מיתה דהי' לו לשבור עצת חטאין בעבור מורא של הקב"ה אבל עכ"פ הגם שחטא ביציאה שלא משל ברוח לגבור נגד יצרו מ"מ הי' גובר על יצרו שלא לכנוס בה ולא יתחיל להנות מן ביאת איסור אבל משעה שנהנה ונתעורר היצר לא גבר נגד יצרו והוי עכ"פ שב מידיעה על הכניסה אבל בודאי אין יצר אלבשה פוטר מעונש הן מקרבן או מלקו' או חייבי מיתו' ב"ד אם מן ביאה לביא' או מהעראה על גמר ביאה ולר"א אפי' מכח אחד על כח אחר רק באשה אשר בכל אופן היתה נהני' מאבר חי של הנואף דהא הוא בא בה לגמרי רק אם נשארת אנוס' הי' לה הנאה מועטת ונתרצית ונהנית בהנאה מרובה אז אמרי יצר של הבועל אלבשה ודו"ק:

ומ"ש בתוס' שם בשבועות וז"ל כדאשכחן בכתובות עכ"ל הכוונה רק כמו בכתובות מהני יצר אלבשה אפילו לחשוב אותה כאונס גמור יען שבכל אופן תתהנה מאבר חי של הנואף כאן שעכ"פ הי' צריך להנות הנאה מועטת לפרוש באבר מת ולאביי הוי הנאת אבר מת הנאה גדולה להתחייב עלי' אפי' מיתה יעו"ש בסוגי' ועכ"פ אפי' למאן דפליג עליו דאינו חייב מיתה אבל עכ"פ פועל הנאה מועטת הנ"ל אשר יהנה בכל אופן שאם פירש באבר חי דנחשב ליצר אלבשה שלא יהי' בכלל לא שב מידיעתו על הכניסה וק"ל:

ודע דבודאי מה שאומרת האשה אחר שכבר נתרצית לבעילתו ע"י שיצר לבשה שאפי' אם הי' בדעתו שלא לגמור בעילתו היתה נותנת לו אתנן שיגמור הבעילה אינו פועל לאסור אותה דיען שכבר טעמה טעם ביאתו אז נתלבשה בתאותה מרוב תענוג עד שאומרת זאת אבל אם באמת היה רוצה לפרוש ממנה והיא אחזה בו מודה רבא דאל"כ למה לא חידש רבא חידוש יותר תחילתה באונס וסופה ברצון מותרת אפי' אם שכרתה על סוף הבעילה מ"ט יצר אלבשה אלא ודאי אם באמת הוא היה רוצה לפרוש ממנה והיא שכרתו אסורה לבעל רק אם הבועל עשה גמר ביאה כפי תאותו לאונסה רק היא נתרצית באמצע הביא' ועכשיו האשה אומרת אלמלא נזקק לה הית' שוכרתו לבעול אותה אז אמרי' דאמירה זו בא ע"י שלבשה יצר של הבועל אשר גמר ביאתו ולבשה היצר ועי"כ אומרת כך שמה שאנס אותה באמת אלו לא עשה כך היתה שוכרתו והרמב"ם כ' וז"ל ואפי' אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הר"ז מותר שיצר לבשה ומתחיל [היתה] באונס עכ"ל הרי מבואר שהיא אומרת רק זאת שמה שעשה הנואף באונס היתה שוכרת אותו לעשות זאת והבן:

המורם מזה דדוקא אם התחילה היא באונס ובכל אופן היה הבועל עושה גמר ביאה ובאמצע נתרצית עד שאמרה עכשיו אלו לא אנס אותה כלל היתה שוכרתו זה התיר רבא אבל אם באמת שוכרתו באמצע הביאה אסורה דהא סוף הביאה הי' ברצון גמור ומה שהי' לה יצר עליו הוי רק כמו באיש שגבר יצרו עליו ואעפ"כ חייב אפי' על כל כח לר"א [ועיי' רש"י יבמות דף ל"ד דה"ה לרבנן אם יש ידיעה בין כח לכח יעו"ש] וא"כ בנידן שאלתינו שרצה לפרוש והיא היתה משדלתו בדברים עד שגמר ביאתו אז היא אסורה לבעלה ישראל והבן:

אמנם באמת נלענ"ד לחדש ולברר בעזה"י דאפי' אם הבועל רצה לפרוש והיא השתדלה בדברי' שיגמור ביאתו מותרת לבעלה כאשר אבאר בעזה"י: דלכאורה יפלא בעיני הלא רבא חידש זאת מסברא דמותרת לבעלה דיצרה אלבשה רק הגמ' הביא תני' כוותי' דרבא מברייתא שיליף מפסוק והיא לא נתפשה דתחילתו באונס וסופה ברצון מותרת והוא רק אסמכתא עיי' תוס' יבמות דף נ"ו ואפי' אם הוא דרש גמור עכ"פ רבא לא הביא פסוק רק אמר סברא מ"ט יצר אלבשה ועוד דהוא מוסיף אפי' אמרה הניחו לו אלמלא נזקק לה ועל זה ודאי ליכא ראי' מפסוק דדלמא הא נתפשה מותרת דוקא אלו שתקה ולא אמרה הניחו לו אלא פשיטא דרבא חידש דין שלו מסברא והבריי' דחידש רק דין דתחילתה באונס וסופה ברצון מותרת היא כרבא ולא כאבוה דשמואל דמוקי התור' בצעקה כמובן וא"כ קשה לי למה חקר רבא רק לענין אשת ישראל שנאנסה אם מותרת לבעלה דלא חיישי' על סופה ברצון דיצר אלבשה ולא חקר על כל חייבי מלקות ומיתה או קרבן אם הי' תחילתה באונס וסופה ברצון והתרו העדים בה אם תתחייב קרבן או מלקות או מיתה ויחדש רבא אפילו קבלה התראה פטורה דיצר אלבשה ונחשבת כאנוסה וצע"ג:

ואוסיף להקשות דבזה יש רבותא יותר אעפ"י שהתירה עצמה למיתה אעפ"כ נחשב רצון שלה כאונס אבל בזנתה ברצון שאמרה הניחו לו אין הוכחה כל כך שהיה בשעת ביאה רצון גמור [ועיי' בנוב"י מהד"ת בא"ע סי' י"א להחזיק דברי בה"ג] וצע"ג:

לכן לבי אומר לי שרבא חידש רק זאת לענין היתר לבעלה אבל לענין מלקות או מיתה חייבת אפי' סופה באונס אבל יש אופן בתוך אופן שפטורה גם מעונש מיתה או מלקות בתחילתה באונס וסופה ברצון כי יש חלוקי דינים בזה (א) אפי' אם העראה הי' באונס והבועל רוצה לפרוש עצמו והיא משתדלת שיגמור ביאתו אפ"ה מותרת לבעלה אבל אם התרו בה לענין עונש מיתה או מלקות חייבת אם היא פעלה הגמר ביאה (ב) אם הבועל עשה בכל אופן הגמר ביאה רק אחר שהערה בה נתרצית לגמר ביאה ולא השתדלה לשמוט מידו פטורה אפילו מעונשי' כיון שתחילתה באונס (ג) אם זנתה במזיד ובאמצע הביאה התרו בה העדים למיתה או למלקות אז אם יש בידה להשמט מידו חייבת אם יכול' לשמוט מידו [ולענין תחילת העראה ברצונה ובסוף לאונסה בארתי בתשו' אחרת בעזה"י] ואבאר את הדברי' כפי אשר יחנן אלקים את עבדו לטוב:

הנה הט"ז ביו"ד הביא דברי מהרי"ק דהגם דאומר מותר נחשב לשוגג אבל אשה שזנתה באומר מותר אסורה לבעלה דלא כתיב כי תמעול מעל בד' רק כי תמעול מעל באישה והיא מעלה עכ"פ בבעלה הגם שלא ידעה שיש בזה חטא לפני ד' יעו"ש וזה רבות בשנים כתבתי בחדושי להביא ראי' לדבריו דמבואר בסוטה דף כ"ו הובא ברמב"ם פ"א מסוטה הל' א' דמקנין לשחוף וממילא אם נסתרה עמו ונטמאה אסורה לבעל והלא מבואר בפ"א מה' א"ב הל' י' דאין על ביאת אבר מדולדל מיתה או מלקות וביאר הרה"מ שהוא שחוף הנזכר בסוטה רק אסור ולוקין מכת מרדות וציין במ"ש בפ"א מה' שבת יעו"ש] הרי מבואר יען דיש בשחוף הנאה מועטת הגם דאין זה ביאה לעונשים עכ"פ מעלה מעל באישה דהא ס"ד דגמ' שם שאפי' בדרך אברי' תהי' אסורה יען דבעל מקפיד הגם דלאו להלכה הוא רק בביא' נאסרת עכ"פ חזי' דעונש תלי' אם מעלה מעל באישה ע"י בעילה ודו"ק כסברת מהרי"ק: ומעתה אני אומר דאפי' אם יודעת מהאיסור דתורה מקפדת על עבירת זנות ועברה וזנתה אינה נאסרת מחמת עבירה רק נאסרת משום דמעלה מעל באישה דהא אם הכשילתו באיסור נדה אינה נאסרת לבעלה יען דלא מעלה מעל בבעלה רק מעלה בד' אבל בזנות ברצון נאסרת משום דמעלה מעל בבעלה לטעום תחתיו טעם ביאה מאיש אחר אבל בודאי בעבור העבירה לא נאסרת לבעלה כמו שאינה נאסרת בעבור עבירת נדה כמובן אבל בודאי אם זנתה אפי' הבעל יודע ומרוצה לכך אעפ"כ נאסרת יען דגוף הזנות הוי מעילה בבעל רק הוא מוחל על מה שהיא מועלת בו וזה לא מהני דבטלה דעתו נגד דעת המקום דהא לא יכול למחול דגוף הפעולה הוי עבירה [ועיי' בסמ"ע בח"מ טעם דאין שליחו' לדבר עביר'] וכמו דלא מהני אם מוחל על מעילה שלה אחר שכבר זנתה ונאסרת עליו ה"ה אם מוחל מקודם על מעילה שלה כנגדו לא מהני (ועיי' נמ"י דלא מהני מחילה בריבית] והבן זה:

ולפ"ז אני אומר דבר חדש בודאי הגם שתחילת העראה הי' באונס ויצרה תקפה בכל זאת אינה נחשבת כאנוסה להיות נפטור מעונש קרבן או מלקות או מיתה יען דמפחד ד' ומהדר גאונו צריך האדם לגבור ברוחו שלא לתור אחרי תאות לבו וכיון שהי' בידה שלא להיות גמר ביאה והיא גרמה גמר ביאה אז מחויבת בכל העונשים שבתורה אבל לענין שתהי' נאסרת יען דמעלה מעל באישה נחשבה כאנוסה יען דיצרה אלבשה והבעל יודע אם הוא מתחיל לבעול ועשה העראה כי קשה עליו לפרוש שלא לעשו' גמר ביאה אפי' בביאת היתר קשה על האדם לפרוש טרם שגומר בעילתו [כדאמרי' בקדושי' דף י' כל הבועל דעתו על גמר ביאה] ואם בועל אשתו ואומרת לו נטמאתי קשה לפניו לפרוש באבר מת או שלא לירד בחדרי רחמה וביותר באשה אשר טבעה שיצר גובר עלי' ומתאוית לגמר ביאה [עיי' נוב"י סי' נ"ז בא"ע ח"ר] וא"כ מה שגבר היצר עלי' שבקשה גמור בעילה אין זה מעילה בבעל שיודע שקשה זאת לאשה לפרוש וכיון דלא נחשב למעילה בבעל א"כ לא נאסרת לו הגם שלפני ד' היא נחשבת כמזידה לענין היתר לבעל נחשבת כאנוסה והבן:

ובזה יש להבין למה נקט אבוה דשמואל ורבא חקירת תחילה באונס וסוף ברצון לענין אשת ישראל לאיסור לבעלה ולא נקטו לענין חייבי מלקות וחייבי מיתה דשם בודאי נחשבת למזידה רק פליגי אם נחשב ג"כ הך רצון דאשה בגמר ביאה לרצון אפי' לאסור אותה לבעלה או לא ודו"ק:

ומיושבי' כל קו' הפלא"ה וגם קו' פנ"י מה דתלי' בעונש תחילתה באונס וסופה ברצון נחשב לרצון גמור הן למלקות הן למיתה אבל לענין לאסור האשה על בעלה אז נחשב הרצון דבסוף כמו אונס דיצרה אלבשה ודו"ק ויובן גם דברי תוס' בשבועות דף ח"י אם יצרה לבשה פועל שנחשב רצון סוף ביאה לאונס אז ממילא שלענין עונש חייב על היציאה ולא נימא יצר אלבשה אבל עכ"פ הוי כשב מידיעתו והבן כי נכון:

ומה רחוק מדעתי דברי הפלא"ה שהאריך שאבוה דשמואל אוסר מטעם מהרי"ק הגם דהוי לא אפשר וקמכוון שמותר לכתחילה אפי' דעכ"פ מעלה מעל באישה ופי' דברי תרגום יונתן יעו"ש ולדעתי לא יקובל זאת שמה שהטבע פועל לגבור תאותה אם אי אפשר בלי גמר בעילה כאשר הבין ההפלאה לא נקרא מעילה בבעל דהלא היצר לבשה והוא מועל בבעל אבל לפמ"ש דפליגי שחיישי' על סוף ביאה דשמא נתרצית בכל אופן שאפי' אם ירצה לפרוש תהיה שוכרתו אז פליגי אי נחשב לרצון כמו שנחשב לרצון לכל עונשים שבתורה אז נכון פלוגתתם ודו"ק:

והא דאמר רבא אלמלא נזקק הייתי שכרתו ולא נקנו אם באמת שוכרתו כמו שהקשתי למעל' לק"מ דלא מבעי מה ששכרתו על סוף ביאה דלא אוסר דיצרה אלבשה אבל ס"ד אם לאחר ביאה אומרת אלו לא אנס אותי בתחילה הייתי שכרתו הגם שכבר עבר המעיל' בבעל' תהא מתחרטת עכ"פ [כחכז"ל ילקוט תהילי' כי רוח עברה בו ואיננו יצה"ר שהלך עמו אינו בא עמו בחזרה] כי רשעי' מלאים חרטה כל היום והיא שאמרה גם עכשיו שהיתה שוכרתו תהיה אסורה ע"י הבעילה בסוף ברצון קמ"ל דיצר אלבשה גם על זה לאמר כן ודו"ק:

ונכון בזה נוסחת הברייתא שלפנינו שגרסה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת אעפ"י שלא נתפסה מותרת ואיזה זה תחילת' באונס וסופה ברצון ובש"מ הביא דתלמידי ר"י גרסו רק הא נתפסה מותרת ואיזה זה תחילתה באונס וסופה ברצון יעו"ש שהתפלא על גירסת רש"י וצע"ג ועוד הקשתי דהוא פלא הלא לרבא יצר אלבשה והוה כאנוסה וא"כ הוית נתפסה ולמה קראה הברייתא ויש לך אחרת אעפ"י שלא נתפסה וצע"ג ולפמ"ש נכון דמרמזת אפי' אם הסוף ברצון שהיא תובעתו לגמור ביאה אעפ"י שהוא רוצה לפרוש ממנה אחר העראה או בתוך העראה והיא אחזה בו לגמור ביאתו אעפ"כ מותרת וזה שפיר הוי אחרת אעפ"י שלא נתפסה מותרת ודו"ק:

אך אם הבועל התחיל אדעתא לגמור הביאה ולא התחרט מאשר זמם לעשות והי' תחילתה באונס שלא היו לה מושיעי' ואח"כ באמצע הביאה באו מושיעי' והיא אומרת הניחו לו שאינה חוששת לפגמה הגם שהי' סופה ברצון פטורה ממיתה דכאן היא אינה גורמת לגמר ביאה דהא הוא עולה בשלהב' הניאוף לגמור בעילתו רק היא נתרצית למחשבתו ואינה מוחית בידו לעשות כאשר זמם אפ"ה פטורה ממיתה דאל"כ לאיזה תכלית חדשה התורה ולנערה לא תעשה דבר פשיטא דפטורה מאי הוי לה למיעבד וכבר נתקשה בזה ההפלאה ותי' דאיירי התורה דנתרצי' מתחילת הבעילה רק שתפסה בע"כ ואפ"ה פטורה דהוי לא אפשר וקמכוון והגם דלרבא יש במכוון איסורא עכ"פ מיתה ליכא יעו"ש שהאריך ועדיין לא הועיל דאכתי קשה לאיזה תכלית צריכה התורה לגלות זאת הלא הוא כן בכל התורה והקו' גדולה מאוד:

ולפמ"ש נכון דאפי' אם יש בידה לבטל מאויו שלא יגמור בעילתו ונתרצית לו שיוכל לעשות זימת לבו אעפ"כ פטורה דיצר אלבשה ואין בידה שלא להתרצות לו עכ"פ ודו"ק:

ובנתי באותיות הטהורות של רבינו הרמב"ם ונפקחו עיני בעזה"י דהוא כ' בפ' כ"ד מאישות הל' י"ט וז"ל האשה שזנתה תחת בעלה בשגגה או באונס הר"ז מותרת לבעל' שנאמר והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת בין שאנסה עכו"ם בין שאנסה ישראל וכל שתחילת ביאתה באונס אעפ"י שסופה ברצון ואפי' אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הר"ז מותר שיצר לבשה ומתחילה [היתה] באונס עכ"ל וכ' עוד בפ"א מה' א"ב הל' ט' וז"ל אונס פטור מכולם מן המלקות ומן הקרבן ואין צ"ל מן המיתה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר בד"א בשנאנס הנבעל אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת ואשה שתחילת ביאתה באונס וסופה ברצון פטור' מכולם שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות עכ"ל:

ונוראות נפלאתי בלשונו הקדוש (א) דבה' אישות לא הזכיר כלל תיבת שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה ובה' א"ב הזכיר תיבו' הנ"ל (ב) למה לא כ' בא"ב שמשהתחיל לבעול יצרה לבשה כמו בה' אישות (ג) מאי הלשון אין בידה שלא תרצה משמע דהוא ודאי רצון ולא הזכיר זה בה' אישות (ד) מאי הפי' אין בידה שלא תרצה משמע שהיא מרוצית לדעתו ולא כ' אין בידה שלא להיות לרצון (ה) שסיים בה' א"ב שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות משמע שיצר וטבע של הבועל פועל זאת בקרבה לרצות ובה' אישות נקנו סתם שיצר אלבשה משמע יצר של עצמה אלבשה עוד יש דקדוקי' להמעיין בלשונו מה זה עשה לנו רבינו הגדול:

ובא ברוך ד' ואראך נפלאו' מתורת רבינו משה כי מתוקי' מדבש ונופת צופים בעזה"י בה' אישות אשר עסק בענין אם אשה נאסרת לבעלה ע"י שתחילתה באונס וסופ' ברצון אז הוי הדין אפי' אם הבועל רוצה לפרוש עצמו מן גמר ביאה והיא השתדלה בדברים או אפי' בשכר לגמור הביאה אפ"ה מותרת לבעלה דרק בסוטה דלא נתפסה כלל לא בתחיל' ולא בסוף אסורה הא נתפסה הגם שבאמת היא נקראת לא נתפסה על גמר ביאה אפ"ה מותרת הגם שעל גמר ביאה לא לבשה היצר של טבע הבועל דהא הוא רוצה לפרוש לגמרי אבל עכ"פ יצר של עצמה לבשה ע"י תחילת ביאה של אונס ולא הוי מעלה מעל באישה ומותרת לו ולא שייך כאן להזכיר שאין בידה שלא תרצה דהא הבועל רוצה לפרוש עצמו ואז יש בידה שלא תבקש גמר ביאה ובאמת לענין עונשי' הן למלקות הן למיתה נחשבת כמזידה בכ"ז לא נאסרה לבעלה דעכ"פ לא הוי מעילה בבעל יען שתחילת המעשה הי' באונס אז יצרה לבשה שגם הבעל מבין שיצר של אדם מבקש גמר ביאה ע"י תחילת ביאה ולכן לא נאסרה והבן: אמנם בה' א"ב שעסק הרמב"ם לענין עונש על עריות וביאר שאונס פטור ממלקו' ומכ"ש מן מיתה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ומקרא זה מוכח שגם תחילתה באונס וסופה ברצון פטורה אבל דוקא אם הבועל זמם לעשות גמר ביאה אז הגם שנתרצית לדעתו שלא למחות בידו אשר זמם לעשות אז פטורה שטבעו של הבועל אשר בכל אופן מבקש תענוגו מעורר בה עכ"פ שתשמע לו ותתרצה למעשיו ולכן כ' שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות שלא תמחה בידו ובאופן זה פטורה אפי' מעונש אבל בודאי אם כל גמר הביאה נעשה מרצונה והבועל רצה לפרוש עצמו והיא מעוררת בו תאות היצר חייבת בעונש של תורה והבן [ורה"מ כ' שנלמד מכתובו' דף נ"א ולדעתי הוא מקרא וק"ל] וכן משמע מתוס' בב"ק דף מ"א בד"ה קפץ דאם הי' תחילת ביאה באונס אז פטורה מעונש אפי' נתרצית לבסוף והיינו יען דשור בועל מדעתו ולא שהוא רוצה לפרוש והיא משתדלת שיגמור הביאה לכן אפי' נתרצי' פטורה וק"ל: וכל זה אם תחילתה באונס אבל אם תחילתה ברצון ובתוך הביאה התרו בה עדים משמע לכאורה דמחויבת בכל העונשים דהא הרמב"ם בה' א"ב כ' וז"ל ואשה שתחילתה באונס וסופה ברצון פטורה מכולם עכ"ל וקאי על תחילת הלכה וז"ל אונס פטור מכלום מן קרבן או מלקות ואצ"ל מן מיתה עכ"ל שגם בתחילה באונס פטורה ממלקות או מיתה וע"כ בהתרו בה עדים ומשמע דוקא יען שתחילתה באונס אבל אם גם התחלה הי' ברצון ובאמצע הביאה התרו בה עדים חייבת כסברת הפנ"י דאין יצר אלבשה פוטר אם התחלה היה ברצון ועיי' ריטב"א מכות בפרע מעזיבה] דאל"כ למה לא השמיע הרמב"ם אפי' אם ההתחלה הי' ברצון והתרו בה באמצע פטורה דאין בידה שלא לרצות אלא ברור כל שתחילתה בפשיעה חייבת על הסוף הגם שיצרו וטבעו כופה אותה כנלענ"ד בעזה"י:

ואגב גררא אזכיר שיש לדקדק בלשון הרמב"ם שכ' וז"ל שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות עכ"ל ויל"ד למה כ' יצר האדם וטבעו ולא נקט בקוצר יצר הבועל כופה אותה לרצות וצע"ג:

ונ"ל דרמז על דבר גדול דעי' בב"ק דף מ"א ע"א ובתוס' בד"ה כמאן בקפץ עלי' השור והקשה בתוס' שם א"כ תחילתו באונס וסופה ברצון ותי' זה אם הי' תחילת ביאה באונס אבל כאן הוי תחילת ביאה ברצון רק שיצרה אחוז משעת קפיצה יעו"ש אבל בש"מ שם הביא חבל נביאים ראשונים דתירצו דוקא אם הבועל הוא אדם דמצא מין את מינו אז אמרי' יצר אלבשה אבל שור עם אדם דהוי מין בשאינו מינו לא אמרי' יצר אלבשה יע"ש והוא מתוק מדבש וא"כ רמז הרמב"ם דדוקא יצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות אבל בבהמה תחילתה באונס וסופה ברצון חייבת והבן אבל בה' אישות לא צריך לומר יצר האדם וטבעו דהא פסק בפ"א מה' סוטה הל' ו' דאין אשה נאסרת לבעלה ע"י ביאת בהמה דהא לא שכב איש אותך כתיב בפרשה והוא מגמ' סוטה דף כ"ד וא"כ ע"כ באיש איירי ולא בבהמה ודו"ק:

ונחזור לעניננו דלענין איסור לבעלה אפי' אם הי' הבועל רוצה לפרוש עצמו שלא לעשות גמר ביאה והיא השתדלתו עד שגמר ביאתו הגם שלענין עונשים מסתבר דמחויבת יען דלא יראה מפחד ד' אבל עכ"פ לא מעלה מעל באישה ומותרת לבעלה וא"כ בנידן שאלתינו היא מותרת לבעלה כנלע"ד לא למעשה ולא להלכה רק להגדיל גבולי תורה בעזה"י:

ונקודה נפלאה בעיני שמצאתי אחר ימים בנוב"י מהד"ת א"ע סי' ק"ן בד"ה אמנם שחקר בדין אשר חידש תשו' ב"י דאם גוי בועל ישראלית לא אמרי' קנאין פוגעים בהם וכ' הנוב"י הטעם דכיון שהוא פוגע בה בשעה שכבר התחילה הבעילה א"כ סופה באונס דיצר אלבשה ומחדש עוד דאפי' לענין חייבי מיתות ב"ד אם זנתה האשה ברצון ולא התרו בה מתחילה רק התרו בה באמצע ביאה הגם שיש בידה שישהה בלא דישה עד שימות האבר או להשמט מתחתיו והיא אינה עושי' כן רק גומרת ברצון פטורה דר"א דמחייב על כל כח היינו לבועל אבל האשה יצרה אלבשה:

ולדעתי שגגה יצאה מתחת יד השליט הגדול דכבר בארתי שהרמב"ם בה' א"ב קאי על חייבי מלקות או מיתה ופוטר דוקא אם תחילתה באונס וסופה ברצון וע"כ בהתרו בה דאל"כ אין חיוב בלא התראה ודוקא אם תחילתה באונס אבל תחילתה ברצון והתרו בה באמצע חייבת דתחילתה בפשיעה וסופה באונס נחשב כמרידה דאל"כ הי' לו להשמיע רבותא כזה אלא בודאי רק אם התחלה באונס נגרר הסוף אחר ההתחלה אבל אם התחלה במזיד חייבת דהיא גררה היצר בנפשה וכן משמע בפנ"י כתובות נ"א דאין הבדל בין איש לאשה רק בין תחיל' באונס או תחילה במזיד וכמו שבארתי למעל' בד"ה וכל יעו"ש ועיי' בסנהדרי' מ"א עדי נערה מאורסה דמקטלי המ"ל ויש לעיין הרבה בזה אך הזמן בוגד בי יעו"ש] ודו"ק:

ואכתי פש לברר בנידן שאלתינו דתהי' נחשבת כמזידה יען דלא צעקה על המשרתים רק כבר העיר הרמב"ן בחדושיו דמה שעשתה שאר סימנים שקורעת בגדיו וכדומה ג"כ מהני יעו"ש והחזיק אחריו הנוב"י מהד"ת סי' כ"א רק בררתי במק"א שדוקא אם האמינה שיש בידה לבטל הביאה אבל אם לא האמינה לבטל הבעיל' רק הכתה אותו לצערו וגם כי לבה דוה על האונס להראו' לו שלא נתרצית אז אסורה על אשר לא צעקה ויש לי בזה דבר מתוק לפרש לשון התורה שהכל תלי' בעיר ובשדה אם צעקה או לא ובכ"ז דברי רמב"ן שרירין וקימין אבל אין כאן מקומו להאריך:

ואיידי דאיירי אמרתי להעתיק בקיצור מה שהשגתי על הש"ש שמעתא א' פט"ו שהעיר על חקירת הפנ"י איך חשש אבוה דשמואל על סופה ברצון נימא אוקי איתתא בחזקת היתר לבעלה וחזקת כשרו' והוא פלא גדול [ובאמת י"ל דלכ"ע סופה ברצון כמו שהעיר הפנ"י מירושלמי סוטה וכמו שמשמע מלשון הרמב"ם פ"א מא"ב רק פליגי אי נחשב סופה לרצון או נחשב הרצון לאונס כמו פתוי קטנה אונס וממילא לק"מ קו' הפנ"י שוב מצאתי בנוב"י מהד"ת א"ע סי' קל"ט שפי' כן דברי הגמ' יעו"ש שהאריך] והגאון ש"ש יצא לתרץ כמו שחידש תוס' בפ' כשם שאצל נדה לא שייך ספק טומא' בר"ה לענין אם היא טמאה או לא יען דמקור הוא מקום סתר ולא שייך ספק טומאה בר"ה טהור דוקא אם יכול להיות בגלוי יעו"ש ה"ה בזנות אשת ישראל הרצון הוא מקום סתר ולכן אפי' ספק אסור ולא מהני חזקה דהוי כה"י אבל כל זה אם סופה ברצון אוסר אבל אם סופה ברצון מותר רק תחילה ברצון והוא יכול להיות בגלוי אולי צעקה מתחילת בעילה ושפיר הקשה תוס' בכתובות והוא דבר נחמד לפום רהיטא:

ולע"ד נראה שבמכ"ת לא דבר על נכון בכח הדמיון בשלומא בנדה יציאת דם מן המקור וזוחל בבית החיצון מטמא אותה וא"א להיות בגלוי רק אם כבר נתחדש הטומאה בסתר ושוב אם פירש לחוץ לגמרי אינו מוסיף טומאה ולא שייך בו כלל גלוי לפני בני אדם לכן אפי' היא עומדת ברה"ר עכ"פ הטומאה א"א להולד ברה"ר אבל בזנות הכי לא משכחת בגלוי אפי' שהי' תחילתה ברצון רק באמצע הביאה התרו בה או שרצו להרוג את הנואף ואמרה אני שכרתיו או בקשה בפה גמר הביאה הגם שהוא רוצה לפרוש ממנה או שמגבי' עצמה להכות ביותר וכדומה אלף סימניה אשר ניכר בהם הרצון והוי משכחת בגלוי ואז בכל אופן הוי ספק טומאה ברה"ר ודו"ק:

ואוסיף נופך הכי הרצון מטמא אותה רק מעשה הזנו' אם הי' ברצון נאסרת יען שמעלה מעל בבעלה בשאט נפש ועכ"פ המעשה אוסרה שהוא רק בגלוי והרצון אינו רק לדעת אם המעשה הוא מעל באישה או לא ודו"ק:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה