שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן צו
שאלה איש אחד היה לו חמורה שלא בכרה וכאשר קרבה ללדת אמרו לו שכיניו שימכור את חמורה מעוברת לגוי שאם לא יעשה כן ותלד זכר יצרך או לפדות בשה או לערוף והי' כצחוק בעיניו ולא מכרה לגוי וילדה זכר ואמרו לו שיפדה או יערוף הפטר החמור ודחקו עליו ופתח פיו שלא יפדה ולא יערוף ונשבע על זה שלא לעשות גם אחת משתים ואח"כ בא קרובו אל איש בעל חמורה וסיפר לו משכניו הרעים אשר רצו לצחק בו אז הגיד לו כי דבר זה מפורש בכתוב ובא הקרוב לשאול אם חל שבועתו ואין רשאי לעשות אחת מאלה או לא חלה שבועתו ובידו לעשו' איזה שירצה או פדי' או עריפה: תשובה דבר זה צריך התבוננת רב למען דעת לעשות כדת של תורה: הנה בבכורות דף י"ג מצות פדיה קודמת למצות עריפה מצות יבום קודמת למצות חליצה וכתב הרמב"ם בפ' י"ב מה' בכורים הל' א' וז"ל מ"ע לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה ואם לא רצה לפדותו מ"ע לערפו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן ומצות פדיה קודמות למצו' עריפה עכ"ל ויש לי לדקדק בלשונו הזהב למה כ' לפדות כל אדם מישראל פטר חמור ולא נקט פטר חמורו שיהיה מבואר שדוקא הבעלים מחויבים לפדות פטר חמורם אבל איש אחר פטור ממצוה הנ"ל אבל לפדו' פטר חמור משמע שכל איש מישראל מחויב לפדות פטר חמור אשר נמצא בישראל וצע"ג:
ונלע"ד לחדש דבר בעזה"י כיון דבכור נעשה קדוש מרחם אפי' בלי הקדש בעלי' רק הקב"ה הקדיש לעצמו כל פטר רחם א"כ מעיקרא רמי' הקב"ה מצות פדי' או עריפה על כל ישראל רק מסתבר דהבעלים קודמים בגוף המצוה כדי להרויח מה דביני וביני אם החמור שוה עשרים כסף והשה שוה רק עשרה כסף ואפי' אם עבר אחר ופדאו טרם שנפדה מבעלים נשאר החמור לבעלי' כמבואר בבכורו' דף י"א ע"א דהא ממונם הוא אבל בודאי מי שפדה החמור אין צריך לשלם עשרה בדמים בעבור שהפסיד המצוה לבעליו דהא המצוה נתן הקב"ה מיד על כל ישראל דהא לא כתיב בתורה ופטר חמורך תפדה בשה דיהיה משמע שיש כאן החיוב מצוה על הבעלים דוקא אלא פטר חמור כתיב כל שהוא פטר רחם בישראל יש מצוה על כל איש מישראל לפדות אותו ואין כאן תשלומין עשרה כסף לבעלי' דלא דמי למילה וכיסוי דם דשם יש גילוי בפסוק דיש לאב ולשוחט מצות קדימה אבל במצות פדיה של פטר חמור יד הכל שוין בה וזה גופא השמיע ר"ה דלא תימא דמצות פדיה הוא רק חיוב בעלי' וא"כ יש ספק אם מהני הפדיה מי שפודה פטר חמור של חבירו אלא כאן בודאי מהני הפדיון רק לכתחילה יניח המצוה לבעל הממון אבל אם פדה אותו מהני ונסתפק הגמ' כיון דכאן רמי' התורה המצוה מיד על כל ישראל אם לא הדין שהחמור יהי' של הפודה ופשט מן הגונב פטר חמור שמשלם כפל דנשאר הממון לבעלי' דנהי דגוף המצוה נתן הקב"ה לכל איש ואיש מישראל כמו לבעלי' אבל הרוחת הממון נשאר לבעלים כמו אם הם יפדו בעצמן ולכן נקט הרמב"ם מ"ע לפדות כל אדם מישראל פטר חמור ולא נקנו פטר חמורו ודו"ק: אך במצות עריפה שחל אחר ל' יום ועיי' ברמב"ם פ' י"ב הל' ו' ובכ"מ אז הב"ד כופין לבעלי' לערוף ולא יכול לומר אולי ימצא איש אחר אשר יפדה את החמור בעבור המצוה וירויח הוא את החמור אלא הוא הפסיד ממון של כהן דהא אם יפדה בשה יהי' לו החמור [אבל איש אחר אשר לא פודה לא שייך לומר שהוא מפסיד ממון של כהן דהא אם הוא יפדה יפסיד ממון של עצמו היינו השה דהא החמור יהי' נשאר לבעלים ומהכ"ת יפסיד של עצמו כדי להרויח לכהן] לכן כופי' אותו לערוף כדי שגם הוא יבוא לידי הפסד ועשו שעובר אחר ל' יום אם לא יערוף אבל בודאי עריפ' הוי ג"כ מ"ע על כל ישראל אבל יש תמיד זמן לקיים העשה אפילו אחר שנה או שנתים אבל הב"ד כופה לבעלים לערוף כדי שלא ירויח השה יען שרוצה להפסיד ממון הכהן ומיושב קו' הראב"ד בהשגות על הרמב"ם [ועיי' ברש"י בגמ' דף י' תנא ללוי הוא הפסי' ממון של כהן וק"ל] דלוי חידש כיון דלא פדו הבעלים בתוך ל' וא"כ יש ביד כל ישראל לערוף החמור וגרמו הבעלים הפסד ממון של כהן א"כ הגם שלא נמצא איש אשר מבקש לערוף החמור אנו כופי' לבעליו ודו"ק ודע דיש לי הערה אחת דבאמת דהלכה כרב ששת דמצות פדיה הוי מיד א"כ עיקר חיוב מצות פדיה הוי עד ל' יום וכל ישראל שוין בה ואחר ל' שבא מצות עריפה אז באמת הוי עריפה מצוה כמו פדי' שהכל רק תשלומי מצות פדי' שהיא עד ל' ויש לי סיוע מלשון הרמב"ם בהל' ו' שכ' וז"ל מאימתי חייב לפדותו משיולד ועד שלושים יום ומאחר ל' יום אם רצה לערפו ערפו ואם רצה לפדותו פודה ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד עכ"ל משמע שעיקר חיוב פדי' הוי רק עד ל' יום ומאז ואילך שוה עריפ' לפדי' ולכן הקדי' עריפה לפדי' יען שהכל שוה שאין כאן אלא מצות עיכוב שצריך לעשות דבר תשלומי עיכוב מצוה שלא קיים בתוך ל' אבל דבר זה צריך עיון גדול ולא באתי רק להעיר טל אוזן שומעת וק"ל:
וחפשתי בבית אוצר התשובו' של אדמ"ו חתם סופר ז"ל ומצאתי ביו"ד סי' רצ"ה בסוף ד"ה ועדיין שהביא דברי תוס' בכורות דף י"א ד"ה הפודה אשר נתקשה בו המ"ל בה' תרומות וכ' אדמ"ו וז"ל ולענ"ד כוונתם מבואר לפי הנ"ל דס"ל שאני פדיון פטר חמור דלא כתב פטר חמורך כמו בכור בכך אלא פטר חמור נמצא דאין המצוה מוטלת על הבעלים כלל אלא על כל אדם הקודם לפדותו זכה ואם פדאו אינו נעשה שלוחו כלל ולא אתי מדין תרומ' כלל ויעיי' ויראה כי כוונתי האמת עכ"ל ראה בעיניך שאדמ"ו הגאון חידש ג"כ יען דלא כתיב חמורך רק חמור הוי המצו' על כל ישראל רק שלא ביאר אם יש לבעלים קדימה לאחר או לא וגם לא ביאר אם גם מצות עריפה על כל ישראל ולא הביא ראי' מלשון הרמב"ם ודו"ק:
המורם מזה דאין מצות פדיה או עריפה על הבעלי' לבד אלא מדאוריי' כל איש מישראל חייב לעשות מצות פדי' או עריפה כמובן:
ואקדים עוד דבר אחד אשר חדשתי בסוגי' דכולל דדקדקתי בלשון חכז"ל שנקטו בכ"מ נשבע לבטול את המצוה או לעבור על המצות עיי' נדרים דף ט"ד ולא נקטו נשבע שלא לעשות את המצות וגם למה נקנו המתני' כגון סוכה לולב ותפילין הכי אין אנו יודעי' רמ"ח מ"ע וצ"ע:
ואמרתי לחדש דבר בעזה"י דיש לנו שני אופני מצות (א) מצות אשר כל אחד יכול לקיים ואין פעולת אחד מונע חבירו מלעשות וגם א"א שאחד יעשה זאת בעד חבירו כגון הנחת תפילין או אכילת מצה או ישיבת סוכה או הגדת עדות וכדומה ששם כל אחד מישראל מחויב במצו' הנ"ל ואין אחד פוטר את חבירו וגם אין אחד מונע מחבירו שפעולתו יפעול שחבירו לא יוכל לעשות כמובן (ב) כגון מצות מילה או כיסוי דם או הריגת שור המחויב מיתה וביעור קדשי' וביעור חמץ עיי' בב"ק דף צ"ח הכל מצווין עליו לשרפו] שאין כאן אלא פעולה אחת וכל אחד מישראל מחויב לעשות אבל א"א שיעשה רק ע"י אחד אשר יזכה לקיים המצוה כמובן:
וההבדל גדול ביניהם אם נשבע שלא יניח תפילין א"כ נתבטל פעולה המצוה דהא במה שאיש אחר מניח תפילין בכ"ז נתבטל שהוא לא הניח ואם גם הוא הניח הי' כאן בעולם עוד קיום מצוה וה"ה בטלית או סוכה או הגדת עדות [עיי' מכות דף ה' שנים או שלשה מקיש שנים לשלשה וק"ל] והוי נשבע לבטל את המצוה אבל מי שנשבע שלא יכסה את הדם או לא יהרוג את השור או לא ישרוף הקדשים הוי רק נשבע שלא לעשות המצוה אבל עכ"פ לא נתבטל המצוה דהא אפשר שאחר ישרוף הקדשים או יכסה דם וכדומה ובכל אופן יותר מאיש אחד לא יוכל לקיים את המצוה א"כ אין בשבועתו ביטול מצוה וחלה השבועה ולכן נקטו נשבע לבטל את המצוה ונקטו במשל סוכה תפילין לולב ורמב"ם הוסיף בפ"ה מצות ציצית והגדת עדות והבן:
ולכאורה יש להשיב ממה דפסקי' בא"ע סי' קס"א אם נשבע הגדול שלא ליבם ולא לחלוץ הוי נשבע לבטל את המצוה הגם שיש שאר אחים אשר יוכלו לייבם או לחלוץ וצע"ג לק"מ דשם עיקר המצוה בגדול דוקא ועיי' יבמות אי לא עדיף חליצה דגדול מיבום דקטן הגם דלא פסקי' כן עכ"פ עיקר המצוה בגדול כי חיוב יבום בא מכח האחוה והוי נשבע לבטול את המצוה ועיי' במג"א סי' כ"ה ודו"ק:
ואין להשיב ממה דפסקי' ביו"ד סי' רל"ט במלמד שנשבע שלא ללמוד דלא הוי נשבע לבטל את המצוה יען דחיוב הלימוד על האב ות"ל דאפשר באיש אחר ואין כאן ביטול מצוה וצ"ע נ"ל דקושטא דמילתא נקט או שנודע שלא ימצא שם איש אשר יוכל ללמוד כ"א מלמד הנ"ל או שאין התינוק מקבל ללמוד אלא מאיש הנ"ל וק"ל:
היוצא ממ"ש שני דברים דמצות פדיה או עריפה מוטל על כל איש ואיש מישראל וגם מצוה שמונח על כל איש חל שבועה עלי' א"כ כיון דפדיית חמור מוטל על כל ישראל חל שבועתו ואין רשאי לא לפדות ולא לערוף רק יעשה זה איש אחר או פדי' או עריפה ודו"ק:
אמנם באמת לשון הטור בסימן שכ"א וכן המחבר שם שכתבו וז"ל וזה מצותו שכל ישראל שיש לו חמורה שבכרה פודהו בשה עכ"ל משמע דוקא הבעלים מחויבים לפדות אבל איש אחר אינו מחויב לפדות שאין עליו מצוה כלל לפדות פטר חמור של חבירו ולכן כתבו מי שיש לו חמורה שבכרה ופלא על אדמ"ו שלא הרגיש לפום רהיטא שלשון הטור וש"ע לא משמע כדבריו רק הוא עוסק רק לפרש פי' התוס' ולא לפסוק דין הנ"ל ואפשר שטור וש"ע לא ס"ל כן וק"ל עכ"פ לנידן שאלתינו יש נ"מ גדול דאם המצוה רק לבעליו אין השבועה חלה לבטל המצוה וצע"ג ועוד ק"ל א"כ דהמצוה על כל ישראל בודאי מסתבר אם הבעלים אינם רוצים לעשות לא פדי' ולא עריפה אין ביד הב"ד לכופם לעשו' המצוה דהא דמצינו שהב"ד כופין לאיש אשר אינו רוצה לעשות מ"ע ומכין אותו עד שתצא נפשו היינו דוקא במצוה שמוטלת על האיש בגופו לקיים וא"א שאחר יעשה המצוה רק הוא לבדו מחויב בה כמו תפילין שאינו מניח או סוכה שאינו עושה או שאינו רוצה לקיים פריעת בע"ח מצוה שהוא חיוב גברא אשר מונח עליו עיי' כתובות דף פ"ו אבל מעולם לא מצינו שב"ד כופה לשוחט שיכסה דם בעצמו או יהרוג שור שמחויב מיתה בעצמו או שיבער קדשיו המחויבים שריפה יען כי הוא חיוב על כל ישראל ומאי אולמא לכפות אותו יעשה הב"ד בעצמו המצו' דממנ"פ אם הוא יעשה המצוה לא יוכלו המה לעשות וא"כ כיון שהחיוב מוטל גם עליהם עד שיכופו אותו לקיים המצוה יעשו המה חיובם ויקיימו המצוה והוא סברא ישרה הארכתי במ"א:
ודע שלא נעלם ממני שתשב"ץ בח"ג סי' ח' כעס על הב"ד שלא כפאו לאב למול בנו ביום ח' שחל בתשעה באב יען שלא יוכל לעשות סעודה שהוא לשיטתו אזיל שבמילה אין חיוב על הב"ד כל זמן שאביו בכאן רק אם כבר עבר הזמן או שאב של הילד איננו בביתו אז חל החיוב על כל ישראל לכן שפיר חידש התשב"ץ שהי' לב"ד לכפו' לאיש הזה שיקיים המצוה המוטלת עליו לבדו והבן ודברי תשב"ץ הנ"ל סותרי' דברי אדמ"ו ז"ל בסי' רצ"ה שמסביר שתשלומי י' זהובי' במי שחטף מצות מילה היינו יען שצריך לעשות בשביל עצמו ולא בשליחות האב ולפ"ד התשב"ץ אינו חל מצות מילה על כל ישראל כ"ז שלא עבר יום ח' אם האב רוצה למול את בנו או אפי' אינו רוצה והוא בכאן שיוכל הב"ד לכופו ועיי' בתב"ש סי' כ"ח ודו"ק: ולפ"ז קשה עיי' רש"י בכורות דף י' ע"ב בד"ה יופסד ממונו שכ' בפי' שהב"ד כופי' לבעלים לערוף את פטר החמור ובתוס' עירובי' דף כ"ז בד"ה כופי' נתקשו למה אין כופי' על מצות פדי' יעו"ש וקשה איך שייך כפיי' לבעלי' אם גם הב"ד מחויב לעשות בעצמן מצוה זו וצע"ג אלא בודאי שרש"י וגם תוס' סברו דאין מצות פדי' או עריפ' רק על הבעלי' ודו"ק: וגם בארתי במקו"א מכמה ראי' דאין מצו' פדי' או עריפ' רק על הבעלים שהמה מקיימי' מצות אבל איש אחר הגם שמהני פדי' החמור מותר אבל מצו' לא עשה ודוגמא לזה פרש"י בכורו' די"ב ע"ב בד"ה שאם פדאו פדוי וז"ל הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדי' לא מקיים עכ"ל הרי שמשכחת שיהי' פדוי ולא נתקיים בו מצוה וה"ה פדאו אחר החמור פדוי אבל לא נתקיים בו מצוה והבאתי דוגמות כעין זה חידש השג"א בסי' נ"ב תינוק שנימול תוך ח' הוא נקרא מהול אבל מצוה לא נעשה ועיי' מהרש"א ע"ז דף כ"ז לענין מיל' בנכרי ועיי' דוגמא בתוס' רי"ד קדושין ס' חטה אחת פוטרת את הכרי אבל מצוה לא קיים כללא דמילתא דנ"ל דלא כאדמ"ו ז"ל דמצות פדי' מוכח רק על הבעלי' ודו"ק: ומה שפלא למה לא כתיב פטר חמורך נראה שיש ליישב בפשוטו דאלו כתיב פטר חמורך יש לטעות דאם נולד הבכור אצל ראובן יש רק עליו המצו' אבל אם מוכר או נתן במתנה לשמעון אין חל החיוב על שמעון יען שלא נולד ברשותו לכן כתיב פטר חמור כיון שהוא פטור חמור אז מי שהוא בעליו מחויבים בפדיון וכן הוא הדין כמבואר בגמ' ובש"ע יו"ד סי' שכ"א שמי שלקח הפטר החמור מחויב בפדיונו אבל בודאי אין אדם מחויב לפדות פטר חמור של חבירו אבל אם פדאו מהני רק לא נתקיימ' המצוה ואפשר דצריך לשלם י' זהובים מי שחטף מחבירו מצות פדי' אבל אין זה ברור יען דבעלים מרויחי' בלא"ה גוף החמור ודו"ק:
אמנם אמרתי לחדש דין חדש בפטר חמור ואז יובן למה לא כתיב פטר חמורך ואני תפילה שלא אכשל בדבר הלכה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך: הנה הגאון טורי אבן ועבודת הגרשוני עמדו על חקירה אי מהני הפקר לענין לפטור מבכורה מגמ' דר' מרי בר רחל יעו"ש אך הגאון מהרי"ט אלגזי בספרו דף ד' הביא תוספתא מפורשת דהפקר פטור מבכורה דמפורש שם וז"ל בהמת מדבר והקדש וגר שמת ואין לו יורשי' פטורה מבכור' עכ"ל ונתקשה הגאון הא גופא קשה הא הרחם מקדש את הבכור ולא צריך הקדש בעלי' א"כ למה לא יהי' ג"כ בהמת הפקר קדוש בקדושת בכור ותי' יען דכתיב בפ' משפטים בכור בניך תתן לי וכן תעשה לשורך ולצאנך וכן בפ' ראה כתיב בכורות בקרך וצאנך ועיי' רש"י חולין דף ק"ל דמשמע אם בשעת לידה הי' לבהמה בעלים יש קדושת בכור אבל הפקר פטור עכ"ד בקיצר ואדמ"ו בחת"ס יו"ד סי' שט"ז וסי' שי"ז הוסיף טעם לשבח דאמרי' היקש דמה בכור בניך אינו בהפקר ה"ה בכורות בהמה דהא מכח היקש הנ"ל ממעט הגמ' בבכורו' דף נ"ו לקוח ומתנה יעו"ש סוף דבר דמפסוקי' הנ"ל ממועט הפקר מקדושת בכורה ודו"ק:
ומעתה יש לי לחדש דבר הגם דשותפות גוי מהני לפטור בכורה אפי' בבהמה טמאה היינו פטר חמור עיי' רמב"ם פ"א הל' ב' יען דדרשי' פטר רחם בישראל באדם ובבהמה וכן פוטר שותפות אם מפסוק מכל מקניך תזכר עיי' בגמ' דף ב' ובתוס' שם ובב"י בה' בכורות וברי"ט אלגזי שם היינו דתיבת בהמה כולל בין מין טהור ובין מין טמא וכן תיבת מקניך כמו ויקרא אדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולחית הארץ או מקנה רב הי' לבני ראובן שהם שמות הכוללין כל מין בהמה בין טהור ובין טמא כנודע וממילא ממועט דמהני שותפו' גוי גם בפטור חמור אבל כל הנך פסוקי' דמורי' על פטור הפקר מבכורה דכתיב בם בקרך וצאנך או לשורך ולצאנך שהם בודאי רק בהמה טהורה א"כ מורי' הפסוקי' דרק בהמה טהורה של הפקר פטורה מבכורה אבל בהמה טמאה שאינה בכלל בקרך וצאנך אז גם הפקר חייב בקדושת בכור ופטר חמור של הפקר קדוש ומי שזוכה בו צריך לעשו' או פדיון או עריפה ולכן לא כתיב חמורך שאז הי' ממועט גם הפקר כמו שממעטי' מן צאנך ובקרך שהפקר פטור הגם שזוכה בו אח"כ וזה לא הי' רצון התורה אלא מי שזוכה בו יהי' חייב בפדי' או בעריפה ולכן כתיב ופטר חמור ולא חמורך אבל באמת דוקא הבעלים מחויבים ולא שיהיה החיוב מוכח על כל ישראל כנלע"ד ברור בעזה"י:
ואוסיף נופך בטעם כעיקר דאורייתא בעזה"י דהגאון מהרי"ט אלגזי שם בד"ה והנה נתן טעם לדברי תוספתא דהפקר פטור מבכורה הגם דקדוש מרחם ולא תלי' בהקדש בעלים ותי' בשלומא אם יש לו בעלים וראוי להקדישו א"כ כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וחל הקדושה אפי' בלי הקדש אבל אם אין לו בעלים ואין ראוי לבילה שאין כאן איש להקדישו אז בילה מעכבת בו ולא חל קדושה דפח"ח:
והנה עיי' רמב"ם פ"א מה' בכורות הל' ד' שכ' וז"ל מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הר"ז קדוש שנ' תקדיש לד' אלקיך ואם לא הקדיש הר"ז מתקדש מאליו וקדושתו מרחם עכ"ל והוא מגמ' פ' המקדיש שדהו שילפי' זאת מן דברי' ק' ט"ו מפסוק כל הבכור אשר יולד בבקרך וצאנך הזכר תקדיש לד' אלקיך יעו"ש והנה כאן כתיב בקרך וצאנך והוא רק בהמה טהורה כמובן וכן הרמב"ם דייק מצוה להקדי' בכור בהמה טהור' עכ"ל וא"כ בבהמה טהור' דיש עכ"פ מצוה להקדישו כמו שיש מצוה במנחה לבלול אז שייך סברת מהרי"ט אלגזי אם ראוי לבילה היינו שיש כאן בעלי' שראוי' להקדיש אין בילה מעכב וחלה קדושה בלי הקדש אבל בהפקר דאין ראוי להקדיש שאין כאן בעלים אין קדוש' חלה בהפקר אבל בפטור חמור דלא כתיב מצוה להקדיש א"כ חל מעצמו הקדושה בהפקר כמו אם יש בעלי' והבן זה מאוד ודברי הרמב"ם בספר המצות ע"ט פ' פ"ב ופ"ג יש לעיין בהם הרבה אך הזמן בוגד בי כעת]:
וראה כי ד' שלח עזרו מקודש והאיר עיני דפלא בעיני למה כ' התוספתא דין הנ"ל בפ"ב דבכורות ולא כ' התוספתא דין הנ"ל בפ"ק דבכורות אלא הוא הדבר דפרק השני שהוא הלוקח עובר פרתו שאיירי בבהמה טהורה שם חידש התוספתא שהפקר פטור אבל בפרק ראשון שעוסק מן שותפות שהוא אפי' בבהמה טמאה שם גם הפקר חייב זה נלענ"ד שמקום הניחו לי רבותי להתגדר בו:
היוצא מזה דאפי' בהמת הפקר חייב בפטר חמור אבל דוקא המצוה על הבעלים ולא על איש אחר וגם כבר הארכתי בתשו' אחרת מכמה ראי' מגמ' דאין החיוב רק על הבעלים וא"כ בנידן שאלתינו הוי נשבע לבטל את המצוה ולא חל שבועתו ודו"ק:
אך יש לפקפק יען דבידו ליתן לאחר הפטר חמור במתנה או במכירה ויחול המצוה על חבירו והוא יהי' פטור מלעשות המצוה וא"כ יש לקיים שניהם לקיים השבועה וגם לקיים המצוה אבל באמת הוא נשבע שלא לעשות פדי' ועריפה הגם שהוא שלו והוי נשבע לבטל המצוה ולא חלה השבועה כאשר יצאה מפיו עיי' ר"ן בנדרי' דף י"ז וח"י ולא באתי רק לגלות שלא נעלם ממני פקפוק הנ"ל:
ואגב גררא אזכיר מה שכתבתי על הגליון בסי' שכ"א על הט"ז סק"ה שנתקשה אם פדה חמור בשה דומה אם מת אח"כ החמור אין יכול להוציא מיד הכהן והקשה הט"ז מדברי מהרי"ל בספק בכור שנתן ישראל לכהן שלא ידע שלא הי' צריך ליתן אותו לכהן דהוי נתינה בטעו' וצריך הכהן להחזירו לבעליו וכתבתי שם שיש ליישב בדברי הט"ז סק"ז דלכך אין מברכי' בנתינת בכור טהור כמו בנתינת השה בפטר חמור יען דבכור טהור קדוש מאליו וזוכה בו הכהן מיד הקב"ה ואין לישראל על מה לברך אבל בפדיון פטר חמור הוא נותן משלו יעו"ש:
ולפ"ז בבכור טהור שהוי ספק עשה הישראל רק מעשה קוף בעלמא שהוליך לכהן ממונו של עצמו שזוכה בו מיד הקב"ה וא"כ אם נודע אח"כ שבכור הוא ספק לא שייך לומר דקיבל מיד בעלים ברצון דהא הבעלי' לא נתנו משלהם דלהוי כתפיסה ברשות אבל בפדיון פטור חמור דמברך יען דנותן משלו א"כ כיון שהישראל נתן לו השה הוי כתפיסה ברשות ולא הוי כתופס מעצמו כנלענ"ד נכון בעזה"י. ומדי דברי בו בדברי הרמב"ם וראב"ד אם עריפה הוא מצוה או קנס זכור אזכרהו מה שכתבתי בחי' פי' בירושלמי שנתקשה בו האור חדש:
ירושלמי פ"ב דפסחים וז"ל ר' ירמי' בעי פטר חמור שהמית מיתתו במאי בסקילה או בעריפ' עכ"ל ולא נפשט והק' האור חדש בקידושי' דף נ"ז מאי ספק יש הלא סקילה קל דדמיו מותרי' ומן עגלה ערופ' דמיו אסורי' עיי' רמב"ם פי"ב דבכורים הל' ד' וצע"ג:
ונלע"ד לפרש דבריהם בעזה"י והוא דנודע בהמה או חי' או אפי' עוף שהרג את הנפש נהרגי' משום מ"ע דובערת הרע מקרבך עיי' רמב"ם בה' חקי ממון ועיי' תוס' מכות דף ב' ועיי' רמב"ם פי"ב דבכורי' דסובר דעריפ' הוא מ"ע והראב"ד פליג דהוי רק קנס כמו שמורה פשטו' הגמ' בכורות דף י' הוא הפסיד ממון של כהן יופסד ממונו דלא כרמב"ם דסובר דהך ואם לא תפדה וערפתו הוי עשה יעו"ש ובודאי אי סקילה הוי מ"ע ועריפה הוי רק קנס אז סקילה עדיף לקיים ובערת הרע אבל אי עריפה ג"כ מ"ע אז מסתבר עריפה עדיף דחמור כקו' אור חדש וזה גופא הי' ספיקו דר"י אי סקילה דעריפ' הוי רק קנס או עריפה מצו' ואז עריפ' עדיף ודו"ק [ויהי' שפת יתר לפרש שבמצות עריפה לא נתקיים ובערת הרע עיי' תוס' מכות דבעריפה הוא עוסק במצותו לבד היפך תמונת מצות סקילה ומינו מחריב בה עיי' ר"ן ר"ה דף ל"ג וק"ל]: