שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן צב
שאלה באחד שנשבע על חצי זית נביל' של בשר שור וחצי זית נבילה של בשר תרנגול שיאכלם בבת אחת אי חל שבועתו כמו בנשבע על חצי זית בלבד כמבואר ביו"ד סי' רל"ח סעיף ב' דהא גם כאן הוי מכל מין רק חצי שיעור וחלה השבוע' וצריך היתר לשבועתו או נימא כיון דעכ"פ נשבע על כזית נביל' לא חל שבועתו ולא צריך התרה כלל:
תשובה דבר זה תלי' באשלי רברבי בפלוגתת אבות המורי' כאשר אבאר בעזה"י רק טרם שאבאר נידן שאלתינו אברר דין של חצי שיעור נבילה שמבואר בש"ע שחל שבועה עליו אם הוא מוסכם לכ"ע שחל שבועה על חצי שיעור נבילה:
הלום ראיתי שפרמג"ד ליו"ד בפתיחה לה' שחיטה בשורש שני העיר בדבר חדש מאוד לשיטת תוס' שבועות דף כ"ד האוכל נבילה ביוהכ"פ דאכילת בשר שאינו זבוח הוא באיסור עשה דוזבחת ואכלת ולא כדעת שזביחה הוי רק תיקון לאו דנבילה או אבמ"ח יעו"ש א"כ יש עשה אפי' בחצי שיעור דנבילה דהגם דבכל התורה הוי אכילה בכזית היינו היכא דכתיב אכילה במניעה כגון לא תאכל חלב או לא תאכל חזיר או בציווי כגון בערב תאכלו מצות אבל באכילת רשות כגון וזבחת ואכלת אז אפי' כל שהוא נקרא אכילה והוי באיסור עשה והביא סמוכין מדברי תבואת שור דפסק מי שחשוד לאכול חצי שיעור נבילה אפי' נשבע אח"כ שביפה שחנו אינו נאמן כמבואר ביו"ד סי' ב' דהוא מושבע ועומד מהר סיני יעו"ש [ואמת מה דנקטו חכז"ל בביצה פ"ב אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא נקטו אי אפשר לבשר בלא שחיטה לא משמע כפרמ"ג הנ"ל ודו"ק] רק נתקשה בדבר נפלא הנה הרמב"ם פ"א מה' שחיטה וכן הסמ"ג עשין וכן חדושי הרשב"א ות"ה הקצר כולם כתבו וז"ל מ"ע לשחוט מי שירצה לאכול עכ"ל וא"כ דהוי וזבחת עשה א"כ לא חל שבועה על חצי שיעור נבילה דבאכילת רשות הוי פי' אכיל' כ"ש והרמב"ם פ"ה דשבועות ובש"ע יו"ד סי' רל"ח פסקו דשבועה חל על חצי שיעור נבילות ואם וזבחת הוי עשה ואפי' בכ"ש אין שבוע' חל עליו דעל איסור עשה אין שבועה חל כמבואר בתוס' שבועות דף כ"ד וא"כ סותרים אהדדי והניח בצע"ג:
ונלע"ד ליישב בעזה"י וטרם שאתרץ דברי רמב"ם אקדים לבאר חידוש דין הנ"ל שחידש הפרמג"ד דיש לי קו' נפלאה א"כ דאיכא איסור עשה על כ"ש נבילות א"כ בשבועות דף כ"ג דאמר הגמ' במפרש חצי שיעור אליבא דר"ל וקשה הא בנבילה הוי עשה אפי' בחצי שיעור וכן הקשה לי הרבני החריף מהו' דוב נ"י מק"ק מיקאלאש וצע"ג:
ותרצתי להרבני הנ"ל דנ"ל להסביר ד' הפרמ"ג דבזבחת הוי העשה אפי' בכ"ש הוי הנועם דבאמת לר"ש אפי' כ"ש למלקות והסביר הריטב"א דכיון דאכל במזיד הא אחשבי' אפי' למלקו' יעו"ש ור"י דסובר דאין מלקות על חצי שיעור הוא הטעם דכיון דתורה אסרה אכיל' איסור וחייבה לאדם מלקות הוא רק לפי חשיבו' רוב בני אדם אשר נקרא אצלם אכיל' רק בכזית אבל פחות מזית נחשב רק כטעימה בעלמא עיי' מג"א סי' ר"י ביערת דבש דיונתן ואם אחד רוצה לחשב כ"ש אז בטלה דעתו אצל רוב בני אדם ואין אדם יכול לחייב עצמו מלקות אבל באכילת רשות דדיברה התורה אם אתה בן אדם חשקה נפשך לאכול בשר תעשה זביחה או יהי' מבשר אשר נעשה בו זביחה אז תלוי רק ברצון אדם ושייך אחשבי' ודו"ק:
וזה רבות בשנים אמרתי על חקירת שאגת ארי' סי' צ"ו למה לא נאמר לר"ש דסובר כ"ש למכות ה"ה שיהיה יוצא אדם אכילת מצה בכ"ש וחשבתי ליישב הלא טעמא דר"ש משום דאדם באכילה מחשב הכ"ש שיהי' נחשב לאכיל' [כמו בשבת ק"ג מחשבתו עושה לו מקום] וזה דוקא אם בלא חשיבותו יש איסור בחצי שיעור ונ"מ דאם אחד מוכר חצי שיעור איסור בתורת היתר ואח"כ נודע ללוקח שמכר לו איסור שהוי הדין דצריך להחזיר לו דמי מקחו דאכילת איסור דאורייתא לא נחשב הנאה עיי' יו"ד סי' קי"ט וא"כ כיון דחצי שיעור הוי איסור דאורייתא אפילו בשוגג אז אם אכל במזיד שייך אחשבי' דהא היה חשוב אצלו הנאת חצי שיעור שעבר בעבורו איסור דאורייתא וממילא חייב אפילו מלקות דלא שייך לומר דאכל החצי שיעור יען דהיה היתר דהלא אפי' אם אכל בשוגג עשה איסור אבל אי חצי שיעור מותר אז אדם האוכל חצי שיעור לא הוי חשוב אצלו לאכיל' ולא שייך אחשבי' דאיך יעשה מהיתר איסור הא התורה אמרה דרק כזית הוי איסור וחצי שיעור הוי היתר אבל אי חצי שיעור הוי אסור עכ"פ אז יוכל לחשוב מאיסור למלקות וא"כ במצוה לא שייך אחשבי' דנהפוך הוא מלבד שאין איסור באכילתו אף גם זאת איך נימא שמחשב אכיל' הזאת הלא המצוה מטיל עליו אכילה זאת לעול על צוארו עיי' רש"י ר"ה דף כ"ח מצות לאו להנו' רק לעול וא"כ לא נחשב אכילת כ"ש לאכילה ודו"ק [ואם אכל כ"ש איסור כגון מצה של טבל יש לחקור לר"ש בתורת ממנ"פ]:
ולפ"ז כיון דסברת פרמג"ד דעובר בעשה דאינו זבוח הוא רק יען דבעשה דרשות לכ"ע שייך אחשבי' וזה דוקא באמת דפסקי' כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה אבל שם בשבועות דאמרו במפרש ואליבא דר"ל והוא סובר חצי שיעור מותר מה"ת א"כ אפי' באכילה דרשו' לא הוי איסור עשה בחצי שיעור נבילה והבן:
ובמקו"א הארכתי במה דאמרי' בע"ז נבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי נבילה הגם שלא היה סרוח מעיקרא דהוי עפר בעלמא אלא אפי' היתה משובחת ונפגמה עד שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה אבל בודאי הגם ששם נבילה נפקע אבל עכ"פ השם עצם לא נפקע ונקרא עוד בשר וא"כ יהי' נבילה שאינה ראוי' לגר באיסור עשה דאינו זבוח דעכ"פ לא הוי בשר זבוח ואין להאריך:
אמנם במה שחידש הפמג"ד דלרמב"ם ג"כ הוי חצי שיעור באיסור עשה מדכתב מ"ע לשחוט וא"כ פלא למה פסק דשבועה חל על חצי שיעור נלענ"ד דזה אינו דא"כ דיש בנבילה גם איסור עשה דאינו זבוח קשה לי קו' עצומ' דהא ביומא פ"ו מבואר דחולה שיש בו סכנה מאכילי' לו הקל קל תחילה והרמב"ם שם כ' להלכה וז"ל נבילה וספיחי שביעית שביעי' עכ"ל ונתקשה שם הכפ"ת למה נקט ספיחי שביעית שהוא דרבנן ולא נקט אפילו שביעית דאוריי' ותי' דרמב"ם סובר דעשה חמור מלאו ושביעי' דאורייתא הוי איסור עשה יע"ש ואי נביל' הוי ג"כ בעשה דאינו זבוח א"כ בודאי יפלא למה נותנים לו נבילה כנגד שביעית דאורייתא הלא נבילה בלאו ובעשה ושביעי' רק בעשה וצע"ג:
אך במכ"ת של פרמג"ד לאלף רחוקים דברי רמב"ם וסמ"ג ורשב"א מדברי תוס' שבועות כרחוק מזרח למערב ואבאר דבר זה בעזה"י דיש הבדל בין מצות עשה ובין איסור עשה מצות עשה הוי חיוב דרמי התורה על גברא שיעשה פעולה ידוע והוא רק חיוב גברא אם אפשר לו לעשות הפעולה אבל אם אי אפשר לו לעשות לא חל עליו החיוב ובכל אופן אין נתפס החפץ אשר בו נעשה המצוה בשום איסור או חיוב שלו ולכן אם אמר הנאת סוכה עלי חל השבועה דאין מצוה על הסוכה רק הגברא לבד מחויב במצוה עיי' נדרים ותוס' ר"ה דף כ"ח אבל נהפוך הוא באיסור עשה דשם נתפס החפץ באיסור כמו כל איסורי לאוין המה אסורי חפץ עיי' ר"ן נדרי' דף ט"ז ואם הגברא יאכל איסור עשה באכילתו עבירה שאכל איסור רק שאין לוקי' עליו ולכמה שיטות חמור איסור עשה כמו איסור לאו עיי' כפות תמרי' ביומא שהאריך ובודאי אין שבועה חל נגד איסור עשה כמו שאינו חל על איסור לאו:
ומעתה הבדל גדול ביניהם הרמב"ם וסמ"ג ורשב"א כתבו ששחיטה הוי מצות עשה על הגברא אם יש לו בהמה או עוף אשר רוצה ליקח נפשה ולאכול את הבשר אז יש מצוה שלא ינחור את הבהמה או העוף רק ישחוט אותם בדרך אשר צוה ד' אבל אם מתה הבהמה מאלי' או הגוי נחרה אותה או ששחט ונפגם הסכין וא"כ א"א לו לעשות בבהמה הנ"ל מצות שחיטה א"כ אין על הבשר רק איסור נבילה לבד שתורה אסרה בשר נבילה אבל עשה אין כאן דאונס רחמנא פטורה איך ישחוט את המת ואפי' נחר בידי' עבר רק הגברא שביטל מצות עשה אבל על הבשר ליכא איסור ולכן שפיר פסק דשבועה חל על חצי שיעור נבילה דעל הבשר ליכא איסור כלל ודו"ק ולכן שביעית דאוריי' ונבילה מאכילים נבילה דאיסור עשה חמור מאיסור לאו והבן ועיי' במנין המצות אות קמ"ו שחושב הרמב"ם במנין מ"ע לשחוט את הבהמה או חי' ועוף ואחר יאכל את הבשר יעו"ש מבואר שהוי רק מ"ע על הגברא אבל הראב"ד השיג עליו שם וכתב שהוי לאו הבא מכלל עשה ואז יש לחקור אם יש איסור בשר ודו"ק:
ואיידי דאיירי בהבדל בין מצות עשה ואיסור עשה לא אוכל להתאפק מלהודיע את אשר אמרתי על קו' פרמג"ד בפתיחה כוללת לא"ח בחלק ג' אות א' שהקשה על דברי תוס' מנחו' דף ס"ח שלא גזרו בעומר ביום דעל עשה לא עשו חכמים גזירה יעו"ש והקשה הנ"ל הא בסוכה גזרו ראשו ורובו בסוכה פסול וכן בציצי' גזרי' לא יתפור תוך שליש שמא ישאר חוט הרי דגזרי' גם בעשה יעו"ש:
ואמרתי ליישב דיש הבדל בין מצו' עשה ובין איסור עשה בודאי במצות עשה גזרי' דהא מצות עשה טוב יותר מל"ת דכלל גדול בתורה עשה דוחה ל"ת ואם על ל"ת גזרי' עיי' יבמות דף קי"ט מכ"ש דגזרי' על מ"ע שמא ע"י מעשה זה יבוא לידי ביטול מצוה ע"י שכחה והגם שלא יהי' מזיד אבל עכ"פ מצוה לא יהי' לו אבל באיסור עשה דהוא עבירה אם יעשה זאת אמרי' שלא גזרי' לעשות הרחקות דדילמא יבא לעשות זאת דאסור בעשה דהא חזי' דעבירה הנ"ל אינה חמורה דהא אם יעבור אפילו במזיד אין לוקי' עליו ואז לא גזרי' לעשות הרחקות ודו"ק [ועיי' נוב"י ח"ר בא"ח סי' ך' שחקר אי גזרי' בעבור עשה דתשביתו בחמץ ועיי' רמב"ם פ"ך מה' שבת דגזרי' בע"ז דף ט"ו בעבור שאלה ושכירות ויבא לעבור על עשה דלמען ינוח ועיי' בר"ן שם] ומה שהקשה הפרמג"ד שם דגזרי' בחייבי עשה ביאה ראשונ' אטו ביאה שניי' וכאן קשה קו' שלו דהוי רק איסור עשה וצע"ג:
נלענ"ד דיש להבדיל אם הדבר אשר רוצה לעשות הוא היתר גמור לא גזרי' בעבור איסור עשה אבל אם נתיר המעשה רק מכח עשה דוחה ל"ת אז אמרי' שגם בעבור גזירת איסור עשה לא יבא העשה לדחות לל"ת ודו"ק כי קצרתי: המורם מזה דהלכה ברורה היא דלרמב"ם וסמ"ג ורשב"א וש"ע מוסכם דשבועה חלה על חצי שיעור נבילו' כמובן:
וראיתי שיצא הפרמ"ג שם לחדש דשבועה חל על עשה מדצריך קרא בשבועות דף כ"ז מלהרע או להטיב דאין שבועה חל על מצוה וקשה תיפוק לי' אין איסור חל על איסור אלא ודאי על עשה חל שבועה יעו"ש ולפמ"ש לק"מ דכבר ביאר בתוס' רי"ד קידושין דף נ' דלכן אין איסור חל על איסור יען דאסורי' המה אסורי חפצי' וכיון שמסובב החפץ באיסור ראשון לא מצא השני מקום לחול אבל בבת אחת שניהם חלין דהי מנייהו מפקית יעו"ש וכל זה באיסור עשה דיש כאן איסור חפץ אבל בכל מצות עשה דהוי רק חיוב גברא ואטו אין הגברא מחויב אפי' בתרי"ג מצות שנימא שלא יוכל להיות מחויב בשני חיובי' כמו שמצינו שגברא עובר על אכילה אחת ד' חטאות ועל נמלה ה' לאוין וה"ה אם נשבע לקיים מצוה מחויב בכפלים אבל יען דמושבע ועומד היא וכלל גדול דאין שבועה חל על שבועה וחסר ממנו כח לישבע והבן זה [וצריך עיון מתוס' שבועות דף כ"ז ד"ה מצוה]:
ומדי דברי בו זכור אזכרנהו לפרמ"ג שנתקשה שם על תוס' בד"ה דמוקי שכתבו דאין בצדקה רק עשה דנתן תתן והוא פלא הלא יש לאו דלא תקפוץ את ידך ובאמת נקט הגמ' אילימא מתנה לעני מושבע ועומד דכתיב נתן תתן משמע דליכא רק עשה לרמב"ם לא דייק לי' דכוונת הגמ' על לא תקפוץ יעו"ש שהאריך עפר אני תחת כפות רגליו וכאן לא דק דיש נתינת צדקה בב' פנים (א) אם אדם רואה עני שצריך לצדקה אבל יש לו בושת פנים ולא מבקש צדקה אעפ"כ יש חיוב מצות עשה ליתן לו אבל לאו דלא תקפוץ ליכא (ב) שיש כאן עני המבקש צדקה והוא יחפוץ ליקח שבא לישאל ממון במתנה אז מי שסוגר רחמיו וקופץ ידו שלא ליתן לו עובר בלאו דלא תקפוץ והנה בדף כ"ה שקאי הגמ' על המתנ' שאמר שאתן ופריך הגמ' אי מתנה לעני היינו שנשבע ליתן מתנה לעני אחד בעולם ואין כאן עני המבקש אז ליכא רק עשה ואין כאן לאו ודו"ק:
והרמב"ם בפ"ז מה' מתנות עניי' הל' א' וב' כ' ז"ל מ"ע ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך וכל הרואה עני מבקש והעלי' עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל"ת שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון עכ"ל הכוונה מבואר אם אין עני מבקש נקרא נתינת הצדקה פתיחת יד ליתן לו והוי בעשה אבל אם העני מבקש והוא העשיר קופץ יד מליתן אז עובר בל"ת כנלענ"ד לאמת ברור בעזה"י [ועיי' תוס' בב"ב פ"ק מדכופין על צדקה דיש בה נמי לאו לק"מ דבהך מצוה יש ג"כ לאו לכן כופי' אפי' על עשה ועוד אצל הגבאי הא קיימי עניים עיי' בב"ק פ"ד והבן]:
ומה שהביא הפרמ"ג ראי' דלאו חל על איסור עשה מדברי מ"ל בפי"ו מה' א"ב הל' ה' שלא מצא הרמב"ם שתהי' האם זונה והולד כשר רק מי שבא על זקוקה ליבם והקשה המ"ל למה לא מנה הרמב"ם מי שבא על מצרית ואדומית שנית דנעשי' האם זונה והולד הוא שלישי כשר ותי' דגמ' הקשה בקדושי' איך חל איסור זונה על שם גרושה ותירצו מיגו דפוסל שם זונה בישראל הכוונה שם זנות משכחת לאיסור בישראל ושם גרושה לא משכחת לאיסור בישראל יעו"ש בקידושי' דף ע"ז וא"כ בפסולי קהל דאסור לישראל לא חל עלי' שם זונה יעו"ש וא"כ מוכח הגם דאיסור זונה הוי לאו לא חל על עשה דמצרית ואדומי' והוא ראי' נפלאה וצע"ג:
ונראה לתרץ והוא דבודאי אם יהי' זה איסור לאו ממה שאשה מקבלת עלי' שם זונה אז בודאי חל שם זונה שהוא בלאו על איסור עשה דמצרית אבל באמת אין חלות השם זונה על אשה עבירת לאו דאין שם זונה רק שם התואר על אשה הנבעלת באיסור רק אח"כ שכבר קבלה שם זונה בא איסור לאו על כהן שבועל אותה אשה שהיא זונה וא"כ צריכי' אנו מתחילה לחקור אם חל שם זונה על איסור גרושה ומתרץ הגמרא יען דהוא איסור כולל שאסור בישראל אבל אם אינו כולל כגון בעשה דמצרית ואדומית לא שייך שלאו של זונה יחול על עשה מכח הלאו דהלא בעיקר שם זונה ליכא לאו בשלומא בכהן טמא שאכל תרומה טמאה אפשר לומר שפיר דאיסור לאו שעובר הכהן באכילת טומאת גופו חל על שם איסור תרומה טמאה אבל שם איסור אשר אינו בלאו בעצמו אפשר דלא חל ואין ראי' מכאן דלא חל לאו על עשה אבל האמת הוא דלא חל אפי' לאו ממש על עשה ודברי תוס' שבועות דף כ"ג ע"ב בד"ה דמוקי דכ' דאין איסור לאו חל על עשה והביאו ראי' מגמ' דפריך בצדקה והא מושבע ועומד יעו"ש פלא בעיני איך הביאו ראי' ממצות עשה על איסור עשה ואין כאן מקומו להאריך] אך דבר זה צע"ג כי החילוק דק מאד: ואגב גררא אזכיר שראיתי בפרמ"ג בד"ה מדי דברי בו שהתפלא על המ"ל שכתב בפסולי קהל לא חל שם זונה א"כ פלא הלא בפי"ח הל' ב' כ' הרמב"ם זונה הנעשי' מאיסורי עשה ולא משכחת רק כאשר ביאר בפרק א' מה' אישות שהמה ג' מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג ולדברי מ"ל היכי משכחת לה והניח בקו' יעו"ש:
ולדעתי הוא נקודה נפלאה דדברי המ"ל המה אם האשה הנבעלת הוית מצרית או אדומית שנית דלא נעשית זונה ע"י ביאת כהן דלא חל שם זוכה עלי' ובזה חקר המ"ל בפי"ט שרמב"ם יחשוב כהן שבועל מצרית או אדומית שנית שקאי שהנקבה היא מפסולי קהל כמובן בשכל אבל מצרי או אדומי זכר שבועלי' בת ישראל בודאי נעשית זונה שע"י ביאת פסול מאיסור עשה נעשית היא זונה ומאי יעכב שלא תהי' נעשית זונה ובפ' ח"י מה' א"ב קאי הרמב"ם על בת ישראל שנבעלת ממצרי ואדומי יעו"ש ובפ"א מה' אישות מונה הרמב"ם איסורי חייבי עשה ומונה הרמב"ם מצרי ואדומי בין זכרים ובין נקבות וכל דברי הרמב"ם נכונים ובער אנכי מאיש להבין מה הי' לו לפרמ"ג שהתפלא על המ"ל:
אך אם נחשב חצי זית נבילת שור וחצי זית בשר תרנגול לאחד שיתחייב עליו מלקות וממילא אין שבועה חל עליו או אין עליו מלקות וחל שבועה עליו הוא מבוכה גדולה:
הרמב"ם פרק י"ד מה' מאכלות אסורות הל' ו' כתב וז"ל יראה לי שכל החייב בתרומות ובמעשרו' מצטרף לכזית בטבל מפני שהוא שם אחד הא למה זה דומה לנבילה השור ונבילת הצבי ונבילת השה שהן מצרפי' לכזית כמו שבארנו עכ"ל והראב"ד השיג עליו דבעי' טעמן שוה כמבוא' בירושלמי בג' מינים ושם א' אמר חזקי' במיני מתיקה אלמא אפי' באיסור א' היינו שם אחד בעי' טעם א' והני ז' מיני טבל לאו חד טעמא נינהו עכ"ל: וטרם שאבאר במה פליגי הרמב"ם וראב"ד אתרץ קושי' הפלתי בסי' צ"ח בד"ה לכאורה שהתפלא על רש"י ותוס' דסברו שגם באיסור אחד צריך מין אחד והביא ראי' לרמב"ם הנ"ל מגמ' בע"ז דף ס"ו שהקשה מתבלין שנים ושלשה שמות ממין א' מצטרפי' ואמר חזקי' במיני מתיקה בשלומא לאביי ניחא דחד טעמא אלא לרבא קשה ומשני הא מני ר"מ דאמר כל שתיעבתי לך הוא בבל תאכל והקשה הנ"ל איך יהי' עדיף לר"מ שכללה התורה כל איסורי' בלאו דלא תאכל כל תועבה מלרבנן ג' מיני' מכלאי' או מערלה שהוא ג"כ לאו אחד ואם הגמ' מקשה לרבא לא מהני ג' שמות מאיסור אחד מאי מתרץ הא מני ר"מ דמצרף כל איסורי' בלאו א' אטו יהי' טוב לר"מ כזית מנבילה וערלה מלרבנן כזית משני מינים בערלה והוא קו' גדולה וצע"ג:
ונלע"ד ליישב והוא דבמעילה דף ט"ז אמרי' פיגול ונותר מצטרפי' דכתיב לא יאכל כי קודש הם ופירש"י וז"ל אמר לי רבי שאם הי' חצי זית פיגול וחצי זית נותר אי התרו בו משום פיגול או משום נותר לבד חייב משום לאו זה שהתרו בו ועיי' היטב בתוי"ט שם ודוק וא"כ כמו דפליגי בהיתר מצטרף לאיסור ואז חייב על חצי זית בשר היתר וחצי זית בשר נבילה משום לאו דנבילה ה"ה גילה התורה אפי' אם היתר לא יצטורף עכ"פ שני איסורי' של קודש כגון פיגול ונותר שאכל מכל אחד חצי זית חייב על איזה שם מהם שהתרו דעכ"פ אכל זית קודש פסול וחייב על שם פיגול או על שם נותר הגם שהוא רק חצי זית דחצי זית איסור אחר מצטרף לו שיהי' נחשב האי חצי שיעור שהתרו עליו ללקות עליו יען דיש לשני חצאי זית שם א' עכ"פ פסול קודש ואי"ה יבואר טעמא דמילתא וה"ה לר"מ דנכללו כל איסורי תורה בלאו א' דלא תאכל כל תועבה א"כ יש לכל איסור של תורה שם עצמן כגון חזיר ונבילה וחלב וגם שם כולל שהוא לאו דלא תאכל כל תועבה כמו שיש לפסול קודש שם עצמן פיגול ונותר ואח"כ שם כולל כל שפסולו בקודש וכמו שחייב על חצי זית פיגול אם התרו בו משום פיגול לבד ה"ה שחייב לר"מ אם התרו בו משום ערלה ואכל חצי זית ערלה עם חצי זית כלאים או טבל חייב משום ערלה וכאן לא שייך לחקור דהוי לאו שבכללות דהלאו לאו שהתרו בו מפורש בתורה ולא תאכל כל תועבה פועל רק זאת שנצרף חצי זית איסור אחר להיות נחשב לאכילה ואח"כ מחויב מלקות על חצי זית איסור שהתרו בו והבן [ובזה מיושב לי סתירת תוס' דבע"ז כתבו דלא הוי לאו שבכללות ובזבחים דף ע"ח בפיגול ונותר שבללן זב"ז כ' תוס' דהוי לאו שבכללות ולפי מ"ש יובן אם התרו בו על חצי זית איסור שבו חייב אבל אם התרו בו משו' לא תאכל כל תועבה פטור ויש להאריך בזה]:
ולפ"ז מיושב קו' הפלתי דילמא לעולם שעל אכילה שיתחייב אדם עלי' מלקות צריך להיות שוה בשם איסור שלו וגם בטעמא רק לר"מ דמצרפי' אפי' חצי זית חלב עם חצי זית חטה של טבל יען דיש קרא לא תאכל כל תועבה אז חייב אם התרו בו משו' חלב לחוד או משו' טבל לחוד יען דאכל כזית איסו' אשר נכלל בלאו א' מכח לא תאכל כל תועבה ואז חייב על שם עצמו אפי' על חצי זית [כמו בפסול קודש] אבל אותו חצי זית שוה בשם איסור וגם בטעם אבל לרבנן דלא דרשו לא תאכל כל תועבה ללאו כולל לכל איסורי' א"כ לא כשאר רק שם איסור עצמו כגון נבילה או חלב או טבל וכדומה וא"כ צריך ליקח כזית משם אחד משום חזיר או חלב או טבל ובא החיוב מלקות על כזית משם אחד אז בודאי צריך הכזית להיות שוה בטעם ולרבא צריך להיות שוה בשמא ואפי' פילפל לבן עם שחור לא מצטרף לרש"י ולתוס' שם עצם ממש כגון כרכום וקנמון ודוק ואקוה שמקו' הניחו לי להתגדר בו:
ומדי דברי אזכיר מה שאמרתי ליישב שיטת רש"י פילפל לבן ושחור ותוס' השיג מפ' מקבל דף קי"ד ומשבת דף ק"ב דפי' שמות היינו שמות איסורי' וכן הבאתי ראי' ממכות דף ב' לא שם המביא לידי מלקות ומצאתי אחר כך מרומז בתוס' בשבת וכן מכריתות דף ט"ז שמות מחולקים וגופי' מחולקי' ותרצתי בלימוד התלמידים דכל מקום שאנו דנין ללקות אם כבר עבר עבירות רבות במעשה אחד ואנו חוקרי' אם ללקות כמה מלקות אז נקראו איסורי' שמות יען דכל מלקות בא מכח שם איסורו אבל אם אנו דנין אם יהי' החפץ מותר או אסור כגון בתבלי' שנפלו לקדירה אם יהי' מותר באכילה אז אין נ"מ בשמות איסורי' דעכ"פ הכל איסור והלא טוב יותר אם הכל מאיסור אחד וגם אפי' לא נדע שם איסורו עכ"פ הוא איסור אז טוב להזכיר איסורי' מלהזכיר שמות אז ע"כ הפי' שמות שנקראו כל אחד בשמו ולפ"ז רש"י שפי' אסורי' ומצטרפי' קאי הכל לאסור הקדירה אז אי אפשר לפרש שמות כפי' התוס' שמות אסורים אבל תוס' מפרשי' בשבת דף ע"ו בד"ה אסורי' אוסרי' לקדירה ומצטרפי' למלקות אז אם איירי לענין מלקות פירשו שפיר שמות היינו איסורי' [אך דברי תוס' נפלאי' שהביאו גמרא שבת דף ק"ב ולא הביאו שהוא משנה בכריתות דף י"ב וגם הביאו הגירסא חייב ה' חטאות ובכריתות לא נזכר רק ד' חטאות וגם זאת שהביאו בקו' גמ' דפרק המקבל ובתי' הביאו גמ' דשבת ואין כאן מקומו להאריך:
אמנם לבאר במה פליגי הרמב"ם וראב"ד נ"ל דהנה הקשתי לשיטת הרמב"ם דמצרפי' אפי' גפן וחטה באיסור טבל א"כ מנ"ל לדרוש מכל חלב חצי שיעור אסור מה"ת דילמא התורה מרבה שכל מיני חלב מצרפי' הגם שאינם שווין בטעם כיון ששמן חלב טמא מצרפי' אבל לעולם חצי שיעור מותר מה"ת וצע"ג [ודוחק לומר דכל מיני חלב טעם א' יש להן]:
ונ"ל ואקדי' לבאר טעמא דרמב"ם שחידש דין הנ"ל וראב"ד דפליג תלי' בחקירת מ"ל פ"א מה' חמץ ומצה דמה דאמרי' דאין אכילה אלא בכזית יש לפרש משני פנים (א) בודאי התורה דכתבה בכל איסורי' לא תאכל הוי המחשבה של הקב"ה דוקא בכזית רק שהי' מקום לטעות שמחשבת התורה בכ"ש אפי' כאשר סובר ר"ש באמת כ"ש למכות בא הלכה למשה מסיני שפי' של לא תאכל הוא דוקא בכזית וחצי שיעור אסור מכח ריבוי דכל חלב ומסברת חזי לאצטרופי (ב) בודאי ציות התורה לא תאכל הי' המחשבה אפי' על כ"ש והל"מ חידש הגם דאסור לאכול אפי' כ"ש בכל זאת לענין עונש מלקות או קרבן או כרת הוא דוקא אם אכל כזית אבל על פחות מזית ליכא עונש והוא פלוגתא בין הר"ן ומהר"ם יעו"ש:
ולכאורה יפלא לפי' השני מהכ"ת נימא זאת דמתחילה ציוה הקב"ה האיסור לאו ואעפ"כ חידש הל"מ דלא ילקה אלא בכזית מה זאת עשה אלקים לנו להיות הלאו נשאר לאיסור ולא למלקות וצע"ג:
אך הדבר נכון מאד דתורה אמרה שעל כל שהוא בא לאו למלקות אפי' רק הל"מ חידש דוקא אם אכל כזית איסור מאותו שם עכ"פ כגון שאכל חצי זית גפן וחצי זית חטה חייב על שם טבל או אם אכל חצי זית נבילת שור וחצי זית נבילת שה חייב מלקות הגם שאין שוין בשמא ולא שווין בטעמא כיון שמחד שם איסור אכל כזית אז חייב מלקות על חצי זית שבו ששוה בשם ובטעם וכמו שחייב על חצי זית פיגול יען שאכל חצי זית כנותר עמו שהוא מאיסור אחד שם קודש ה"ה חייב על חצי זית טבל של גפן הגם שחצי זית שני הוא של חטה יען דעיקר הלאו נאמר אפי' על חצי שיעור והל"מ חידש רק זאת שיאכל כזית מאותו שם איסור ודוק:
אבל אי הל"מ גילה רק פי' בתורה דתחילת מחשבת אמרו' ד' הי' שיאכל כזית א"כ לא נתחדש דבר בהלכה ונשאר על סברא דכזית איסור הנ"ל צריך להיות שוה בשם ובטעם דזה ברור על מה שחייבה התורה לאו צריך להיות שוה בטעם ובשמא ודו"ק:
ומעתה הרמב"ם סובר הלכה אפקיע מעונש א"כ מחדש הך דין דמצרפי' חצי זית גפן וחצי זית חטה משו' לאו דטבל אבל יען שאין זה ברור דילמא הי' הל"מ לפרש מחשבת התורה לכן כ' יראה לי והראב"ד סובר דהלכה גילה רק פירוש בתורה א"כ נשאר בסברא דצריך להיות שוה בטעם והבן ומה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם מחזקי' שאמר מיני מתיקה וגם למה בחר הראב"ד להביא ראי' מירושלמי ולא מגמ' דידן בארתי יפה דעת רמב"ם ודעת ראב"ד בחדושי בעזה"י:
ובזה מיושב הקו' שהקשתי מנ"ל דחצי שיעור אסור דילמא בא כל חלב להרבות לצירוף זית חלב משני טעמי' ולפמ"ש זה בזה תלי' אי פי' התורה לא תאכל בכ"ש יש מקום לדברי רמב"ם וממילא מוכח חצי שיעור אסור ולר"ל הוי הלכה לגלות שעיקר מחשבת התורה דוקא בכזית עיי' מ"ל שם ודוק: ולא אכחד תחת לשוני את אשר אמרתי זה רבות בשנים לבאר במה פליגי ר"ש דסובר כ"ש למכות עם ר"י דדוקא כזית הוי השיעור והוא דכ"ע סוברי' דהל"מ חידש דלוקי על כ"ש וסובר ר"י מהכ"ת אם אכילה בתורה הוי הפי' כזית בודאי לא בא הלכה לעקור שיעורי תורה רק בתורה יש לטעות דצריך כזית שוה בשמא ובטעם וגילה הלכה דאפי' על כל שהוא מלקין אותו אם אכל חצי זית גפן וחצי זית חטה של טבל והתרו בו על החטה חייב על חצי זית יען דעכ"פ אכל אכילה של אותו שם איסור ואז חייב אפי' על כל שהוא שהתרו בו ור"ש סובר דתורה אמרה כזית בעבור השוגג או לשיטת ירושלמי פסחי' שאפי' באיסור כרת צריך דוקא כזית אפי' לר"ש רק למלקות חייב ר"ש בכ"ש ולכן דברה התורה באכילת כזית אבל הלכה מחדש שגם משכחת אכילה בכ"ש היינו במזיד או לירושלמי בחייבי לאוין ולא תאכל משמע אכילה חשובה לפעמים הוי בכזית ולפעמים בכ"ש אבל לכ"ע הלכה חידש חיוב כל שהוא ודוק:
ולזה הביא לי ידיד נפשי הרבני הרב הגדול העמקן מו"ה ר' אהרן נ"י ראי' מפי' משניות דאמר כלל גדול הוא דליכא פלוגתא בהלכה למשה מסיני [ועי' פלתי סי' כ"ט] וא"כ איך פליג ר"ש עם רבנן בשיעורי דאוריי' בהלכה למשה מסיני ולפמ"ש נכון מאוד בעזה"י:
נחזור לענין שאלתינו בזה שנשבע על חצי זית נביל' מבשר שור וחצי זית מתרנגול כרמב"ם מצרף לכזית ואין שבוע' חלה עליו אבל לראב"ד ודעמי' אין מצרף אותם למלקות דמחולקי' בטעמם ואין מצרפי' [ומצאתי ברמב"ם פ"ד מה' מ"א הל' י"ז שנקט בצירוף נבילות שלקח בשר נבילת השור ונבילת הצבי ונבילת התרנגול עכ"ל ופלא שבפר' י"ד נקט תחת תרנגול נבילת השה עכ"ל יעו"ש]:
ועלה בדעתי דראב"ד חולק דוקא על צירוף חצי זית גפן וחצי זית חטה דנפרדי' בסוגם אבל אם כולם נועם בשר הגם שמובדל טעם בשר תרנגול מטעם בשר שה או בשר שור הכל שוה בטעם מקרי ולכן לא השיג הראב"ד בפ"ד כאשר כ' הרמב"ם שמצרפי' כל מיני בשר לכזית רק בפי"ד כאשר כתב שאפי' חטה עם גפן מצרפי' השיג הראב"ד ולכן כ' בפי"ד יראה לי ובפ"ד לא כ' יראה לי כי יש לזה ראי' מגמ' מעילה דאי אמרי' איסור חל על איסור מצרפי' בשר של פרה עם בשר גמל לאבר מן החי הגם שבודאי משוני' בטעמם יען דעכ"פ טעם בשר אחד הוא וא"כ בנידן שאלתינו כ"ע מודי' דחייב מלקות על חצי זית של בשר נבילת שור וחצי זית של תרנגול והבן:
אך מצאתי לפלתי בסי' צ"ח בד"ה והנה שהקשה אם בשר שור ואיל שוה בשמא א"כ מאי ראי' הביא הרמב"ם לחצי זית גפן וחצי זית חטה מדין בשר שור ואיל ושה יעו"ש וראיתי שדבר זה צריך חקירה ודרישה עיי' יש"ש פרק ג"ה סי' ל"ב וב"י בסי' צ"ח ובפר"ח שם ואין בידי לברר כעת עד שירחיב ד' לי ויגל עיני במאור תורתו:
ומילתא דתמיהא מידכר אינשי שראיתי לחו"ד בסי' צ"ח שכתב שטעמא דר"מ שמצטרף לכל איסורי' לאו משום לא תאכל כל תועבה דהוא לאו שבכללות רק זה הוי דכל איסורי' אין מבטלי' זא"ז יעו"ש ואני לא אבין דבריו דשם בזבחים יש מכל אחד כזית ואם אין מבטלי' זה את זה ממילא חייב דאכל כזית איסור אבל כאן שלוקח ב' חצאי זיתי' הגם שאין מבטלי' עכ"פ אין כאן שיעור איסור כזית וצע"ג כעת: