שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן עא
שפעת ברכות ורב הצלחות לראש אחי הרב המאה"ג החריף ובקי דורש טוב בעמו כבוד מו"ה זוסמן אב"ד ור"מ דק"ק האלאש נ"י ולכל מרבית ביתך יאמר שלום:
מכתבך עם ח"ת קבלתי זה כמה וראיתי דבריך בהעברה והנחתי אותו במקום משומר להיות למשמרת עד שאוכל לפנות מעמלי ולשים עיני לטובה עליו ועד הגיע העת לראות טובים דודיך מיינו של תורה ואיננו כי לא ידעתי איה המקום אשר הנחתיו שמה ורק פליאה אחת אשר משך אז דעתי זכרתי כי מילתא דתמי' מדכר דכירי אינשי ואשר הגו רעיוני אחלק לך למנה ואז אשאל פי שנים ברוחך בעזר ד':
הפלאת ביום ההוא במכתבך על תשו' אדמ"ו חת"ס י"ד סי' שכ"א שהביא קו' בשם הגאון ר' בונם איגר ז"ל על מהרי"ט שפוסק שאין אדם יכול לעשות שליח להקדיש שור להקדש דמילי לא מימסרן לשליח והקשה הנ"ל מגמר' נדרי' דף ל"ו דאין אדם מביא חטאת או פסח על חבירו בלא דעת משמע מדעתו יכול להפריש א"כ מבואר דמהני שליחות להקדיש קרבן ואמ"ו הלך לחלק בין אם החיוב קרבן כבר עליו רק חסר ההפרשה אז מהני שליחות כמו בתרומה אבל להקדיש בהמה בלי חיוב מקודם צדקו דברי מהרי"ט והקשית שם איירי שאדם מקדיש בהמתו ממון שלו בעבור לפטור חבירו אז כיון שבעל הממון מקדיש רק מכוון להיות לקרבן לחבירו זה בודאי מהני אבל להקדיש בהמת חבירו לצורך חבירו והוי רק שליח על אמירת המילי שיהי' השור קודש אז חידש מהרי"ט מילי לא מימסרן לשליח והוא קו' גדולה איך נעלם זה מתרי גדולי ישראל:
אהובי אחי נ"י גם אני זכיתי לזה שהי' לפלא בעיני זה כמה שנים ולא זכיתי לדון אותם לזכות עד כעת אשר זהרת אותי אולי יש מענה בפ' פקדתי את הדבר והגו רעיוני לדון לזכות כי עיני עדה לא שגו ברואה חלילה דעי' כריתות דף י' ובדף כ"ז ובזבחים דף מ"ה ובמנחות דף ק"ז ובתוס' בכל הנך מקומות תראה כי כלל הוא מדאורי' צריך להיות אשם בשני סלעים וחטאת אפי' בדנקא ועיי' ברמב"ם ובמ"ל פ"ג מה' פסולי מוקדשי' הל' כ"ב וכ"ג:
וברבינו יונה בברכות ברי"ף דף ד' כ' וז"ל ובע"ש ג"כ אם הוא יום המעונן יקבל אותו מבעוד יום מס' וזה עיקר היראה ליזהר מהספיקות ושלא לעשות המצות ע"ד ההרגל שעונש הספק יותר מהודאי וכן מצינו שעל הודאי מביא חטאות ואמרי' דחטאת בת דנקא כלומר שאפי' לא יהי' דמי כשבה או שעירה שיביא לחטאת אלא דנקא די לו בזה ודנקא היא מעות שתות הדינר כדאמר שש מעין כסף דינר ואם מביא אשם על הספק כגון שהי' לפניו ב' חתיכות א' של שומן וא' של חלב ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל צריך להביא ב' סלעים שהן מ"ח מעין ועל הודאי סגי במעה והטעם בזה למה החמירו על הספק יותר מן הודאי אומר מורי הרב שהוא מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחתר בתשובה שלימה אבל על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת ולא ישית אל לבו לשוב ולזה החמירו בו יותר עכ"ל מזה משמע דקרבן צריך להיות ממון של בעל החוטא וע"כ דמקנה לו מקודם ועי' בנקה"כ סי' ש"ה ביו"ד וא"כ קשה עכ"פ מחטאת איך מביא אחר מדעתו שע"כ מקנה לו מתחילה להיות ממון החוטא ואח"כ יקדיש אותו לחטאת חבירו ואז לא שייך ניחא לי' לאינש ליעבד מצוה בממונו כמו אם הב"ד מזכין המעות לקטן כדי לעשות לו פדיון וקשה עכ"פ הוי מילי להקדש ונקוט מיהא פלגא בידך שקשה קו' הגאונים מחטאת עכ"פ ודוק כל זה רק להצדיק קדוש: ודע שדברי אדמ"ו ז"ל אשר הסביר דשליחות ילפי' מתרומ' וגירושין וקדשים דשם מוסר לשליח לעשות מעשה אבל להקדיש שור הוי רק שליחות על דיבור בלבד לא מהני שליחות אבל אם כבר מחויב בקרבן אז הוי עיקר השליחות רק על הפרשה של השור ודומה לתרומה ובהכי מיושב קו' השואל יעו"ש לפום רהיטא נפלאתי עליו בשלומא בתרומה מונח החיוב בכרי דאפי' ימכור כריו אעפ"כ מחויב בתרומה גם אצל הלוקח וגם אם הבעלי' אינם רוצי' לאכול ממנו יש חיוב מכח הכרי לפרוש תרומה ועיי' בטו"ז יו"ד סי' ב' יעוש"ה אבל אם א' קיבל מכבר הרי עלי קרבן הוי רק חיוב גברא כמו שאר כדר דעלמא אבל שיהי' השור קדוש הוי השליחות על גוף ההקדש אך לפי מה שבארתי בספרי פ"ח בכלל הקדש ונדר דברי רמב"ן פ' מטות דכל נדר צריך להיות בחפץ ולא חיוב הגוף בדבר שאין בו ממש רק משעה שאמר הרי עלי קרבן נשתעבדו נכסיו רק קדושת החפץ חל אח"כ משעה שמפריש וא"כ צדקו דברי אמ"ו ז"ל דשם תרומה ג"כ חל רק משעה שמפריש וה"ה אם כבר החיוב עליו בקרבן שלא חסר רק שם הקדש ודו"ק:
והנה אדמ"ו בחת"ס שאלה הנ"ל השוה דברי רמב"ן בב"ב ודברי ר"ן בפסחי' ודברי ב"י סי' תל"ד ודברי מהרי"ט לשפה אחת ודברי' אחדי' אבל הגאון מהר"ש לנדא בספרו שיבת ציון סי' צ"ה ביאר הדברים דדוקא נדר ונזירות או הפקר לא מהני ע"י שליח וה"ה ביטול חמץ שהוא מטעם הפקר ולכן נקנו הר"ן דביטול מטעם הפקר דלולי כן גם המה מודים דיוכל משלח לעשו' שליח גם למילי אבל בהקדש גם הבל נביאים הנ"ל מודים דמהני שליח דלא כמהרי"ט יעו"ש ובנוב"י מהד"ת יו"ד סי' קמ"ז השיג הגאון מהר"ש הנ"ל על מהרי"ט ששגג ברואה דמילי לא מימסרן לשליח היינו משליח לשליח אבל ממשלח לשליח לכ"ע מהני שליחות אפי' למילי והא ראי' דהלא צריך קרא למעט שבעל לא יוכל לעשות שליח על הפרה יעו"ש:
והנלע"ד דסברת מהרי"ט כך דבכל שאר שליחות צריך המשלח רק לגלות לשליח הענין אשר מבקש ממנו לעשות לפניו למשל לאמר כתבו גנו לאשתי ולא שיפרש וכתוב לשמה או שיאמר גרש את אשתי ולא שיאמר לו ואמור לה הרי את מותרת או יאמר קדש לי אשה ולא יאמר לו אמור בשבילי הרי את מקודשת וכדומה אז בודאי מן המשלח לשליח מהני אפי' שליחות למילי כגון שיאמר הפר נדרי אשתי ולא יאמר לו באיזה לשון יפר כמובן:
אמנם בהקדש כתיב ואיש כי יקדיש ביתו קודש לד' גילתה התורה שרק בעל הממון יוכל להקדיש ע"י שיאמ' ביתי יהי' קודש לד' ודוקא הדבור ולא במחשבה כנודע וא"כ לא ידעי' שיוכל להיות חפץ מקודש לד' רק אם בעל הממון אמר הקדושה מפיו רק מהרי"ט דן שאמר לשליח צא והקדש חפץ שלי ואמור בשבילי ששור הנ"ל יהי' קודש לה' א"כ מסר לשליח התיבות שיאמר בשבילו קודש יהי' השור הזה וא"כ כיון שהשליח צריך לדבר הדברים אשר אמר המשלח אז בודאי מילי נינהו שאין בדברי כח להיות נמסרי' ומה לי למסור אותם להדיוט או למסור אותם לגבוה כנלפענ"ד להערה בעלמא: ועתה באתי להודיעך דבר בענין הנ"ל ראיתי לקצו"ח סי' רמ"ד שהביא דברי קדוש מדריוש שהובא בב"ש סי' ל"ה מי שעשה שליח לקדש לו אשה ומסר לו טבעת אפ"ה לא יוכל השליח לעשות שליח אחר דמילי לא מימסרן לשליח דלא דמי לשליח הגט דיכול לעשות שליח אחר יען דיש לו בידו גט מבעל דשאני גירושי' דהוי בע"כ א"כ נגמר הדבר ולא הוי מילי אבל בקידושי' אם לא תאבה האשה אינה מקודשת א"כ הוי רק מילי יעו"ש והגאון בקצו"ח השיג א"כ איך אמרי' ספ"ב דגיטין דאשה יכולה לקבל את גטה ולעשו' שליח במקום פלוני ליתן לה הגט לשם גירושי' וקשה הא היא יכולה שלא לעשות שליח ליתן לה גט ואפי' אם תעשה שליח יכולה לבטלו וא"כ איך מהני הגט כלל הא הוי מילי יעו"ש ס"ק ב' שהאריך בקו' וצע"ג:
ואמרתי ליישב בעזה"י ואקדים (א) דתורה תלה גוף הגירושי' רק באיש בלבד אם הוא נותן גט בידה או ברשותה הגם שהיא לא מכוונת לקנות וגם דעתה שלא להיות מגורשת אעפ"כ נתגרשת ולכן אפי' אם נתינה בע"כ לא שמה נתינה בגט הוי נתינה כאשר הסביר הרשב"א בגיטין דף ע"ה דתורה לא אמרה ונתן לה רק ונתן בידה הגם שאצלה לא הוי נתינה עכ"פ נתן הגט בידה יעו"ש כי מתוקי' דבריו ומהאי טעמא כשר הגט אם כתבו הבעל על איסורי הנאה הגם שלא שייך בו זכיי' יען דתורה לא אמרה ונתן לה שיהי' מקרי נתינה גם אצלה רק ונתן בידה היינו הנחת הגט בגופה ועיי' קצו"ח סי' ר' סק"ב יעו"ש ונהפוך הוא טלי גטך מע"ג קרקע פסול דאז היא מגרשת עצמה ותורה אמרה שכל הגט ופעולתו צריך להיות רק מצד הבעל כמובן (ב) הגם ששליח הוי כמשלח היינו אם עושה השליחו' ופועל הפעולה אז הוי כמשלח למשל אם השליח יוכל לפעול הגט אז הוי השליח כבעל אבל אם יש דבר אשר אנו אומרי' שלא יוכל לגרש אז ממילא לא הוי שליח כמשלח ואין כאן בעל כלל כמובן:
המורם מזה דלא משכחת בעולם שיהי' כאן שליח כמשלח בגט היינו שיהי' פעולת גירושי' אשר האשה פועלת כלום לגירושי' דכח גירושי' הוי רק אם בא מצד הבעל בלבד ולא שהאשה פועלת שרצונה להתגרש ולקנות הגט ולכוון להיות מגורשת דאין פעולת גט מצדה רק מכח הבעל:
אבל בקידושי' דאין אשה מתקדשת בע"כ שאפי' אם יעמוד האיש אשר חפץ בה ויתן הטבעת על אצבעה והיא לא מגלת דעתה שרוצית בו לא מהני הקידושי' הגם שיש כאן מקדש עכ"פ היא לא עשתה עצמה כהפקר לגבי איש הנ"ל עיי' ר"ן נדרים דף כ"ט הגם שקדושי' צריך להיות מן האיש דכתיב כי יקח איש אשה ולא שתלקח עכ"פ היא צריכה להשוות נפשה כהפקר לגבו וכ"ש אם השליח מקדש אותה בעבור איש אחר שלא מהני מעשה קדושי' בלי גילוי דעת שחפצה באיש המשלח כנודע:
ולפ"ז מיושב קו' קצו"ח בשלומא שם בספ"ב דגיטין הגם שיש ביד אשה שלא לעשות שליח אשר יגרש אותה או אפי' אם עשתה יכולה לבטול השליחות ויכולת לפעול שלא יהי' כאן איש אשר עומד במקום הבעל לגרש ולא יבא לעולם מעשה גירושי' כלל אבל אם יהי' בעולם מגרש ויהי' נפעל מעשה גירושי' אז אין הגט אלא בע"כ ולא צריך דעתה שחפצה בפעולת הגט וא"כ שפיר קאמר הקדוש מדריוש בשלומא בגט שהבעל עושה שליח לגרש שיפעל מעשה גירושי' אז הוי בע"כ של אשה והגם שאפשר שתברח האשה או שהיא חזקה ממנו או שערכאות יעכבו שלא לגרש בע"כ וכדומה היינו שלא יהי' מעשה גירושי' כלל אבל אם יהי' גירושי' אשר לזה הוא עושה אותו לשליח אז יפעל פעולתו בע"כ אבל בקידושי' הגם אם יעשה מעשה קדושי' צריך עוד דעתה לכן הוי מסירת קידושי' רק מילי יען דאין קדושין בלא דעת אשה וזה שדייק וז"ל אם לא תאבה האשה אינה מקודשת עכ"ל מבואר כמש"ל שבעבור זה נחשב למילי והבן זה מאד:
ובזה מיושב לי קו' אחת אשר הקשתי כפי מה שחידש הנוב"י בא"ע סי' ב' דגם בזמן הגמ' לא מהני לגרש אשה בע"כ ע"י שליח יען דשליח הוי תופס לבע"ח ולכאורה יפלא א"כ איך יובנו דברי הקדוש מדריוש הלא ע"י שליח ליכא גנו בע"כ ולפמ"ש ונצדק קדוש דאי אין שליחות לגרש בע"כ משום תופס לבע"ח א"כ הוי הטעם דלא מהני בע"כ יען דאין שליחות ואין כאן מגרש וא"כ לא נעשה מעשה גירושי' דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל אם יהי' מעשה גירושי' היינו שלא תמחה האשה אז בשעת גירושי' עכ"פ אין צריך דעתה להיות מגורשת רק יש בידה שלא יהי' כאן מגרש אבל אם יש כאן מגרש שהיא אינה מוחה אז לא צריך דעתה אבל בקידושין הגם שיש כאן מקדש צריך דעתה שתהי' ניקנת לו והבן [וכדמות סברא הנ"ל חדשתי בספרי פ"ח בדף ח"י בד"ה אמנם יעוש"ה] והארכתי עוד בזה ליישב כל הקו' אשר הקשו הגאונים על חידוש דין של הנוב"י שאין גט בע"כ ע"י שליח אפי' בזמן הגמ' אבל מה אעשה שהגאון נוב"י בעצמו במהד"ת סי' קי"ב כתב שקדוש מדריוש הוא נגד דינו אבל לדעתי שזכיתי לכוון האמת בדברי קדוש הנ"ל וגם דין של נוב"י אמת הגם שהוא לא הבין כן בהבנת גט איתא בע"כ ואתה תראה ותבחר בטוב והבן:
וראיתי בתשו' אמ"ו חת"ס ז"ל א"ע סי' ו' שהתפלא על דין של נוב"י הנ"ל דהא התורה בגט אפילו הקדיחה תבשילה או לא מצאה חן בעיניו והוי הגירושי' חוב לה ואעפ"כ נתן לו הקב"ה כח לגרש בע"כ והוא בתיבות ושלחה מביתו ומן האי ושלחה ילפי' שליחות וא"כ אטו בסכינא חריפא מיפסקא לקרא הבעל מגרש בע"כ ומה שמורבה בו שעושה שליח הוא דוקא מרצונה יעו"ש ולפמ"ש נכון הדבר אם רוצה לגרש האשה בע"כ ולא צריך רצונה הוא בין אם מגרש ע"י עצמו או ע"י שלוחו בכל אופן אין גירושי' אלא בע"כ אבל אם היא מרוצה לקבל חוב הנ"ל אשר הבעל מבקש לעשות לה אז לא הוי שליח תופס לבעל חוב ויוכל להעשות שליח לבעל ואם האשה אינה מרוצת לקבל החוב ובעל אז לא יכול איש אחר להיות שליח לבעל וא"כ אין כאן שליח אבל אם נמצא לבעל שליח היינו שהיא מרוצית לקבל החוב מבעלה אז משכחת לבעל שליח והוי השליח עם הבעל שוה לגרש בע"כ את האשה ולא ידעתי מה השיב אמ"ו ז"ל הלא לדברי נוב"י הוי החסרון שאין לבעל שליח אבל בודאי שליח מגרש בע"כ כמו הבעל והבן זה כי הוא פלא מאד: ומה שרוצה להמציא אמ"ו ז"ל שם משעה שנתן דעתו לגרש את האשה נפסקו מבעל כל החיובי' וממילא אין גוף הגירושי' אח"כ חוב לאשה יעו"ש נוראות נפלאתי הלא החיובי' לא נפסקו רק אחר הגירושי' שפסק האישו' דאל"כ אטו אם הבעל רצה לגרש את אשתו והיא היתה בורחת לפניו ולא הי' יכול לכופה הכי נאמר משעה שרצה לגרשה נפסקו כל החיובים הגם שתורה נתן לו כח לגרש בע"כ אבל בודאי עכ"פ עד אחר שגירש לא נפסקו החיובים כי הלא בעבור זה שיהי' יוכל לפסוק שיעבודו הוי אצל גט נתינה בע"כ שמה נתינה עיי' רשב"א גיטין דף ע"ה שביאר כן יעו"ש ואם כבר משעה שדעתו לגרש נפסקו החיובים א"כ לא יהיו אחר כך גירושי' בע"כ והגם שיש לדחות יען שיוכל לגרש בע"כ א"כ נפסקו החיובי' אבל הוא רחוק מסבר' דנימא משעה שרוצה לגרש יצא מחיובי שלו הלא האישות מטיל עליו החיובי' וכל זמן שלא נפסק האישות לא נפסקו החיובי' ודוק ועוד אם הוא רוצה לגרש והיא נעשית חולנית או נשטתית נימא הגם שאונס רחמנא פטרי' אבל עכ"פ נימא אונס רחמנא לא חייבו עיי' ש"ך ח"מ סי' כ"א ויהי הבעל פטור ממזונות אי מזונות דאוריי' ודו"ק:
ועוד הוסיף שם וז"ל וגם היא אדעתא דהכי נתקדשת לו עכ"ל לא ידעתי מנ"ל זאת דילמא בהיפך הוא קידש' אדעתא דהכי שיהי' משועבד לה עד שתצא ממנו בגט כריתות שיופסק האישות ועי' בחכם צבי סי' מ"א ובנוב"י ח"ר יו"ד סי' ס"ט ודוק והגם שע"כ נכנסת לקבל גנו בע"כ עכ"פ מבעל אבל בודאי לא נחתה לקבל אפי' משליח וק"ל וכעת לא אבין דבריו:
וטרם אשים קנצי למילין אגלה לך אשר הרהרתי הבנה בדברי מהרי"ט אשר השיג עליו מהר"ש לנדא ז"ל דנעלם ממהרי"ט הבנת מילי לא מימסרן לשליח דהוי דוקא משליח לשליח יעו"ש ונ"ל דבשלומא בפסח ותרומה וגט שכבר יש דבר בעולם אשר צריך לפעולה הנ"ל למשל הפסח צריך שחיטה הכרי צריך תרומה וגם איסור האישות כבר בעולם ולהיות מותר גילתה התורה תיקון הגט ועכ"פ בשעת שליחות כבר הדבר בעולם אשר צריך פעולת הגט אז בודאי יוכל המשלח למסור דבריו לשליח אבל לעשות דבר הקדש או נזירות או הפקר אשר רוצה לחדש באמירת פיו אשר קודם האמירה אין כאן דבר אשר יצריך השליחו' והגם דמשכחת דיש על הגוף חיוב קרבן היינו שהוא הגברא מחויב בקרבן אבל השור לא הי' מקודם קשור בו איזה חיוב במו בתרומה שהכרי מחויב בתרומה והקרבן בעי שחיטה לשם בעלי' ולשם פסח והאשה צריך כריתות האישות וזה יפעל השליחות אבל ההקדש יפעל בחפץ אשר מקודם לא הי' בעולם חיוב בו והגם שנכסי' נשתעבדו הוי רק שיעבוד ממון אבל לא קדושה ורק באמירת פיו מחדש מקדשה עי' רש"י פסחים דף מ"ו ע"ב כל דבר הקדוש באמירת פה אז הוי רק מילי ולא נמסרו לשליח כנלע"ד בהבנת דברי מהרי"ט:
ודע דפלא בעיני עי' ילקוט פ' כי תבא בשם ספרי שליח אינו קורא דכתיב אשר נתת לי ד' וקשה לי מדכתיב וענית ואמרת איך נימא דמהני שליחות הא הוי מן המצוה תלוי בגוף ואטו יהי' מהני שליח לברכת המזון או לתפלה או להניח תפילין על גוף אחר עי' תוס' רי"ד ובקצו"ח בזה וה"ה כאן הקב"ה מבקש אמירת בעלים וביותר קשה לשיטת מהרי"ט וצ"ל דביכורי' מקרי תרומה תרומת ידכם אלו בכורי' ועי' ר"ש פ"ב דערלה והי' ס"ד דמהני שליחות כמו בשאר תרומות קמ"ל ודו"ק:
ולא אוכל להתאפק מלהודיעך אשר כתבתי זה ג' שנים על תשובה הנ"ל בד"ה ושמעתי שנתקשה אמ"ו ז"ל על המג"א בסי' תמ"ו שמתיר להשליך החמץ ע"י גוי במים להשבית החמץ בי"ט והתפלא עליו הגם שהחמץ יבוער עכ"פ אין שליחות לגוי ולא קיים הישראל המצוה וכן תי' בקו' אוהל דוד שנימול ע"י עכו"ם כשר א"כ למה מחלל ישראל שבת בעבור עצות מילה הלא אפשר ע"י גוי אלא בודאי הגם שתינוק נימול אבל עכ"פ נתבטל המצוה דאין שליחות ע"י עכו"ם יעו"ש:
ולדעתי צדקו דבריו על הקו' ממילה אבל בחמץ הדין עם המג"א והוא דקיום מצות עשה יש בשתי פנים (א) בתרומה ומילה הוי גוף הפרשת הכרי וגוף הסרת הערלה הקיום של המצוה דתורה צותה שאיש ישראל ירים תרומה וגם יכרית הערלה א"כ האדם עושה כל פעולת המצוה (ב) בהשבתת חמץ ע"י מים אז גוף המצוה הוי הביעור שאיסור הנאה הנ"ל מתבער וכלה שלא נשאר ממנו שארית בעולם וא"כ מי הוא הפועל גוף ההשבתה המים והאדם הוא רק גורם במה שמטיל החמץ למים שאז יפעלו המים כליון של הדבר אבל האדם לא עושה הכליון בפעולתו רק הוא הגורם להביא דבר אשר יפעול הכליון ודוק: ולפ"ז אם המצוה הי' שאדם יביא בעולם פעולה ואותו פעולה ישבית החמץ ואעפ"כ כתיב תשביתו שאור מבתיכם אשר מגלה שגוף השבתה הוי המצוה וע"כ צ"ל כיון שהשבתה נעשה ע"י גרמת ישראל נחשב השבתת המים כאלו האדם יעשה פעולת השבתה ואם כן מה לי שהוא בעצמו מטיל למים החמץ או שגוי עושה להוביל החמץ למים ע"י גרמתו הוא הטלה למים לא הוי קיום המצוה ולהיות גורם לפעולת השבתה הוי ע"י גוי בגרמתו כמו אם יעשה בעצמו הגורם בודאי במילה שגוף הסרת הערלה הוי קיום המלוה אז בודאי צדקו דברי אדמ"ו ז"ל אבל בחמץ שהשבתה הוי המצוה ולאדם רק ההתקרבו' החמץ עם המים אז אפי' ע"י קוף או גוי כיון שנפעל בגרמת ישראל תחשב לו למצוה והבן ואולי סובר אדמ"ו ז"ל שגוף השלכה לים הוי השבתה כיון שמבוער החמץ שלא יוכל יד האדם לשלוט בו זה הוי השבתה שלו וא"כ שהטלה לים הוי המצוה גופא אז שפיר השיב על המג"א וק"ל [אבל בשריפת קדשים שיוכל להצית האור בשעת שריפה אני נבוך]:
ואודיע לך איזה גרגרי תורה ואשר תשפוט עליהם הודיעני ואסדרם לפניך באותיות אהבה:
א ביבמות דף מ"ח סובר רש"י שגר תושב אסור לחלל שבת דכל המחלל שבת כאלו עובד ע"ז ועל ע"ז נצטוו בני נח והקשו תוס' א"כ יש ח' מצות לב"נ והלא אמרו ז' מצות נצטוו ב"נ ועוד נהפוך הוא הלא אמרו גוי ששבת חייב מיתה יעו"ש ולכאורה הוא פלא גדול על רש"י וצע"ג:
ונלענ"ד ליישב בעזה"י דעיי' רמב"ן בפ' אמור דבכלל מלאכות הוין דוקא הל"ט מלאכות שמנו חכז"ל אם יצא חייט במחט לרשות הרבים חייב ואם תולש גרגיר ענבי' הוי תולש וכדומה אבל בחצר גדול המוקף מחיצות יכול מן התורה לסדר קורות ולהפך באבנים ולסדר לבנים ואין בזה מלאכה הגם שטרח ועמל גופו מאד אבל מ"ע של שביתה עבר עכ"פ דהלא לא שבת בגופו יעו"ש כי מתוק ולפ"ז יש לחדש במה שאמרו חכז"ל גוי ששבת חייב מיתה הוא דוקא אם עשה שביתה שמלבד שלא עשה מלאכה שמר עוד שלא לטרוח ושלא לעמול כמו שישראל שובת בשבת אז חייב מיתה דכתיב יום ולילה לא ישבותו דעל כ"פ אסור שביתה לגוי ואם סידר לבנים ועמל וטרח עצמו שוב אינו עובר דהא לא שבת שביתה אבל אם עשה גם מלאכה וחילל שבת הוי כעובד ע"ז והלא על ע"ז נצטוו בני נח כשיטת רש"י ומכל מקום לא יוכל לחשוב ח' מצות דממנ"פ איסור מלאכה הוא בכלל ע"ז שנצטוו ושמירת ושביתת שבת באמת אסור ודוק כנלע"ד ויש בזה להאריך על קו' פר"ד איך שמרו האבות שבת אך במקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך:
ב ראיתי בשג"א סי' מ"ט שחקר בטעם הרמב"ם פ"ו מה' מלכים שפסק דבני קטורה לא נהרגו על המילה אי הכוונה יען שנתערבו בבני ישמעאלי' ולכן מספק לא נהרגי' או הטעם דרק על ז' מצות נהרגו ולא על יותר כמו בגוי ששבת או עסק בתורה דפסק הרמב"ם דלא נהרג וכן מצאתי במ"ל שם בפ"י שחקר בטעם הנ"ל והוסיף לחקור אם מל בלילה או בתוך ז' אם יהרג אבל ודאי בני קטורה אשר אין ספק בהם נהרגין יעו"ש שפסק כן וצע"ג: ובמכ"ת לא נראו דבריהם דדוקא בז' מצות דנאמר בהם אזהרה ולא נאמר בהם עונש אמרי' אזהרתן זו היא מיתתן וחייבי' מיתה בידי אדם אבל חיוב מילה בבני קטורה ילפי' בסנהדרי' דף נ"ט מן ואת בריתי הפר לרבות בני קטורה ובאותו פסוק כתיב מקודם וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמי' את בריתי הפר וא"כ מסתבר כיון דמפורש באותו פסוק דבזרעו של יצחק הוי העונש על שלא מל רק כרת וא"כ מן סוף הפסוק שמרבי' מואת בריתי הפר היינו בני קטורה הוא ג"כ דוקא בכרת כמו בזרע מיוחס של אברהם אבל בשאר שבע מצות דלא נאמר עונש כלל אז אזהרה הוא המיתה ודו"ק:
ג עי' מ"ל פ"י מה' מלכים שעמד בחקירה אם הוי הדין בב"נ שמשך ערלתו שצריך למול פעם שנית כגון בני קטורה שחייבי' במילה ומשכו ערלתם אי צריכי' מילה שנית שלא מצא באיזה מקום שעשו חכמים גדרים וסיגות לב"נ יעו"ש ולדעתי יפלא דמשמע שהי' כח ביד חכמים לעשות להם גדרים ולא אבין מי שם לב"ד של ישראל שופטים על או"ה בני ישראל מחויבי' לשומען דכתיב לא תסור מדבריהם אבל לבני כח לא נאמר לאו דלא תסור וא"כ מהכ"ת שיהי' להם כח לגדרים וסיגות וצע"ג ודוחק בעיני לומר שדוקא מצות דרבנן נפקי מלא תסור אבל גדרים וסיגות ילפי' מן ושמרו את משמרתי לעשו' משמרת למשמרת על זה יש להם כח כמובן גם זה אינו מובן לי דב"ד של ישראל אין להם כח על ב"נ וצע"ג ועי' בנקה"כ יו"ד סי' ש"ה ובחת"ס סימן רצ"ה שנתקשה מי הוא הכח ב"ד יפה לגוי והביא סמוכי' מרמב"ן בתורה:
ד במ"ל בה' מלכים הל' הנ"ל הביא בשם מהרש"ל שלכן לא הקשו תוס' ממילה דשם באמת הוי שלא להשהות כשהוא ערל והשיג עליו המ"ל א"כ תקשי קו' הגמ' דף נ"ח לחשוב נמי שבת ומשני קו"ע לא קחשיב ולסברת מהרש"ל קשה דהוי ג"כ לא תעשה שלא ישהא יום א' בלי מלאכה וכ"ש הוא דבשבת כתיב יום ולילה לא ישבותו כמעט כתיב ל"ת בפירש ואעפ"כ לא הוי רק עשה מכ"ש במילה דכתיב לשון הקרא בקו"ע המול ימול דלא נחשב לל"ת וצע"ג ועפר אני תחת כפות רגלי מ"ל אבל כאן לא נחית לרוחו של מהרש"ל דבשלומא בשבת הוי העשה שלא ישבות ממלאכה אלא יעשה מלאכה בכל יום א"כ לא נוכל למימר עוד לחשוב גם לל"ת שלא יהי' בטל ממלאכה דהא אי אפשר להיות בטל ממלאכה דאם ישבות ממלאכה א"כ ביטל העשה אשר מצוה לב"נ לעשות מלאכה אבל במילה דאם חי עשרים או שלשים שנה ומל עצמו אז ג"כ קיים העשה של מילה כמו אם ימול עצמו אחר שנת י"ג דהא א"א למול אלא פעם א' בכל ימי חייו וא"כ מה לי עכשיו או אחר כמה שנים אז שפיר נוכל לומר שבכל יום שמשהה עצמו בערלתו ולא מקדי' עצמו במילה הוי ל"ת הגם שמל עצמו אח"כ דהא בישראל עובר בכל יום כרת ועיי' במג"א סי' רמ"ט ותמ"ד ובמחה"ש שם שהעיר בטוב אבל בשבת דכל שבת בפני עצמו אז לא משכחת לקיים עשה וגם לעבור הל"ת ומשני הגמ' שפיר קו"ע לא קחשיב ודוק ולפמש"ל דלא ישבותו קאי רק שיעמול ולא ינוח אבל בכל זאת לא צריך לעשות מלאכה אז צדקו דברי המ"ל ודו"ק: