אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן פח

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן פח

סימן פז

שאלה התנדבו יחידי סגולה בבני ישראל לעשות הוד והדר לתורת ד' ולקחו כלי קודש מצורף ישראל והוא קיבל עליו אחריות וכתב להם שהוא מחויב להחזיר להם המעות אם המצא תמצא שיש איזה פסולת בזהב או שיוקח מהם ע"י ערעור ואחר שעברו שתי שנים בא איש מרחוק וטען שאותן כלי קודש המה שלו וכאשר נקראו המתנדבי' ושמעו את דבריו רצו להכות את המערער הלא אנו ידענו שהצורף בעצמו עשה אותם מחדש וקראו לצורף והגידו לו והביא עדים מבני השותפים אשר קנו הכלי קודש הנ"ל והעידו העדים כאשר התחיל לעשות כלי הקודש הנ"ל חמדו אותם ליקח לעצמן אותן כלי קודש רק שלא רצה הצורף להקיף אותם אז עמד המערער והבי' עדיו והגידו עדות שהם כלי קודש של המערער אז הסתכלו הצורף והעד אשר עמו בפני העדי' וצוחו בקול גדול העדי' הנ"ל גנבי' וחומסי' מחללי שבת חברים הם לכל איש משחי' והשיב המערער אנשי' ההם שלמים הם ואתם אנשי בליעל להחזיק בגזילה תחת ידכם בכל זאת את אלקים אני ירא הביאו עלי עדים כשרים לפסול עדים שלי אז ארף מאתכם ובאו יחדיו לדרוש מעל ספר תורת ד' כדת מה לעשות:

תשובה דבר זה צריך התבוננת להלכה ואחלק השאלה לשני סעיפים (א) אם העדים אשר עם הצורף שהמה נוגעי' כי יש להם חלק בשותפות] אם אפשר להם להעיד ע"י סילוק (ב) הצורף עצמו אם אפשר לו להיות עד הגם שאחריות עליו יען כי הלוקחי' מאמיני' לו ואני תפילה גל עיני ד' ואביטה נפלאות מתורתך:

ראשון לחקור אם יוכל העדים אשר המה נוגעי' לכלי קודש הנ"ל לסלק עצמן ולהקנות חלקם לחבריהם ויהיו כשר לעדות או נאמר שלא מהני סילוק להיות עדים בדבר הזה:

הנה בגמ' בב"ב דף מ"ג גבי ס"ת שנגנב מבני עיר פריך הגמ' ולסלקי בי תרי מנייהו ולדייני ומשני שאני ס"ת דלשמיעה קאי ולא מהני סילוק משמע דבדבר אחר ומהני סילוק אפילו בעדים וכן מבואר בשמ"ק ת"ל לסלקי תרי ולדיינוהו בעדותם וכן תלתא מנייהו להיותם דיינים עכ"ל וא"כ יכול העד לסלק עצמו ואז הוא עד בדבר והוא פשוט:

אמנם הש"ך סי' ל"ז סקל"ב חולק והביא דעת כמה פוסקי' שחולקים בדבר דדוקא דיינים יכולי' להיות דלא בעינן בהם תחילתו וסופו בכשרות אבל אי אפשר להיות עדים דהא בעי' תחילתו וסופו בכשרות וא"כ לכאורה לא מהני סילוק של עד הנ"ל אך הש"ך נדחק ברא' הרא"ש דמוכח דמהני סילוק אפי' בעדי' מהא דמהני סילוק בשותפין ומעידי' זה לזה וכתב הש"ך דראה העדות אחר הסילוק וככר צוח התומי' אטו יען שהי' לפני שנים קדמוניו' שיתפי' קרי לי' שותפי' יעיי' בדבריו ס"ק כ"ב שהאריך לפרש:

ולדעתי יש לתרץ בלא"ה דהנה בגמ' שם הקשו על הך דשותפים מעידי' זה לזה אמאי נוגעי' בעדותן ולכאורה יפלא למה בחר הגמ' להקשות שהמה נוגעי' בעדו' ולא הקשה הא לעצמן הן מעידי' בשלומא לפי' הרשב"ם שפי' שמערער לא בא רק על חצי שדה וכל הפסול הוי יען שאם יוטל מחבירו השדה יצרך הוא ליתן לו חצי מחלקו יען דלא הי' חלוקה לגמרי יעו"ש עכ"פ בחלק חבירו אשר מערער רוצה ליטול אין לו בו חלק וא"כ אינו מרויח בגוף העדות שלו דנימא דהוי מעיד לעצמו רק פועל בעדותו שלא יפסיד משלו שלא יצרך ליתן מחלקו לחבירו אבל לפי' הטור דמיירי דמערער בא ליטול כל השדה ופסול הוי דע"י שהוא מעיד על חלק של חבירו בא על חלקו מחצה א"כ הוא מעיד שיקבל חצי חלק והוי מעיד לעצמו ולמה נקט הגמ' נוגעי' בעדותן שוב מצאתי בש"מ שנתקשה בזה דלמה נקט הגמ' נוגעי' ולא נקט לעצמן מעידי' יעו"ש שהדחיק עצמו שתכלית הקו' על קו' שניי' ואי מהני סילוק וצע"ג:

ונראה לבאר בודאי אם הנאתו נכלל בגוף העדות כגון בבני עיר שנגנב ס"ת שלהן אז אם בני העיר מעידי' שזה ס"ת של בני העיר והלא גם הוא א' מבני העיר והוי מעיד לעצמו דתוכן ענין העדות הוי לומר שזה ס"ת שלי רק יען שגם מעיד על חלק אחרים של חביריו לכן בוחר לומר ס"ת של בני העיר דנכלל בו עדות לעצמו ועדות לאחרים ואין אדם מעיד לעצמו דאי אפשר לו לומר שמעיד רק על אחרים ולא מחשב בדעתו להעיד לעצמו דהא הבנת העדות סותר מחשבתו דבתיבת ס"ת של בני עיר גם הוא בתוכם אבל אם בא מערער לומר שדה זו גזולה והביא עדים על זה ובאו השותפי' ומעידי' הנך עדים גזלנים הם אז מי האיש אשר יבין מגוף העדות שמעידי' לעצמן הלא כל העדות הולך על הנך עדים לפסול אותם לכל עדות שבתורה רק יען שיש ערעור על שדה של השותפים אשר עדים הנ"ל מחזקי' הערעור ואם יהי' נפסלי' עפ"י השותפי' ממילא אין המערער יוכל להוציא השדה ויצמיח להם הנאה מעדותם אבל אין זה ודאי שזה כוונתם אפשר רוצי' רק להגיד שהנך עדים פסולי' נינהו וגם אין בעדותם אשר פוסלי' להעדים של המערער שום הוכחה שמחשבי' לטובת עצמן דמי ששומע עדותם לא יבין שיש בזה טובה לעצמן רק אנו חוששי' שמחשבי' לפסול העדים כדי שיצמיח להם ממילא הנאה אז כקרא נוגעי' בעדותן ולכן מדויק לשון הגמ' אצל שותפי' שפוסלי' עדים בגזלנותא הוין רק נוגעי' בעדותן והבן [ומיושב בזה קו' נתהמ"ש סל"ז סק"ב בד"ה ודע יעו"ש]:

ולפ"ז אבוא לתרץ הא דאמרינן תחילתו בפסלות וסופו בכשרות פסול הוא דוקא אם מתחילה הי' הפסול מכח דבר אשר טמון בגוף העדות כגון סומא או אלם שהי' חסרון בתוך העדות שעדות סומא או אלם אינו עדות או שהחותן הי' יודע עדות לחתנו שהי' חסרון בקרבות שעדות קרוב לא הוי עדות וה"ה בס"ת של בני העיר כיון שמעיד זה ס"ת של בני העיר הוי כאלו אמר זה ס"ת שלי ואין אדם עד לעצמו וכיון שהי' חסרון פסלות בגוף העדות אז הגם שבא זמן הכשר לא מהני דהי' מתחילה פסול בתוך העדות זה עצמו אבל בשותפי' שמעידי' שעדי מערער פסולי' מכח גזלנותא הלא גוף העדות שמעידי' שב' אנשים גזלנים ליכא בו פסול ואין בעדות הנ"ל שום פסול דנאמר דהשותפים פסולי' לעדות זה רק יען שבפיסול של האנשי' ירויחו ממילא הוי נוגעי' בעדותן אז מהני סילוק שלא ישיגו הנאה מן העדו' ובגוף העדו' לא היה מעולם פיסול והוי גוף העדו' תחלתו וסופו בכשרות ולכן אין ראי' משותפי' דמהני סילוק בעדי' דשאני התם דלא הי' פסול בעדות גופי' רק צד אחר הי' מעכב אבל בבני עיר דהי' פסול בגוף העדות דמעיד לעצמו לא הוי עדות כלל אז באמת לא אהני סילוק ודו"ק ולכן הקשה תוס' הקו' על בני עיר ולא הקשו על שותפי' כאשר העיר הש"ך וק"ל: וראיתי לתומים שם שתי' דאם איירי דשותפים פוסלי' לעדי' בגזלנותא לא שייך תחילתו בפסלות דאטו ידעו העדים שמערער יביאו אותם אח"כ לעדי' דא"כ איך יעיד אדם על איש שעבר עבירה דילמא יביא אחד אותו לאיש נגדו יעו"ש ראי' הנ"ל איני מכיר דבודאי אם כבר העיד על איש שהוא רשע בעביר' ונתקבל העדות לא חיישי' לנגיעה אפי' אם יבוא אחד אחר כך ויביא אותו לעד דלא חיישי' לנגיעה למפרע ואנו אין מקבלין עדות מן עד שנפסל כבר אבל כאן הלא קבלנו עדות עדי יהודה ואחר קבלת העדות רצו השותפי' לפסול העדים ואנו חוששי' לנגיעה ולא נקבל עדות השותפים לפסול שני עדים אשר עומדים בהכשר לפנינו וצע"ג אבל שורש חקירתו נכון דעכ"פ בשעת ראית העדות לא הי' בעולם פסלות כמו בבני עיר שבשעת ראית העדות יש הפסלות בעולם אבל באופן אם השותפי' ראו בעדי' מעשה העבירה אחר שכבר נולד הערעור וידעו שאנשים האלה יהיו עדים בדבר יהי' באמת תחילתו בפסלו' ולפמש"ל גם זה אינו דעכ"פ בגוף העדות ליכא פסלות ודוק:

אך בזה לא נתקררה דעתו של התומים עד ששם דברי הש"ך כמטרה לחץ שהרבה להפליא עליו בקו' (א) אם הדין דבעדות פסול תחילתו בפסלות מאי הקשה הגמ' הא כיון דאסהיד דלוי הוא איך מצי מפיק מיני' וקשה אמת עכשיו אמר דלוי ומבטל זכותו שיש עליו דראובן גזלה ממנו מ"מ בשעת ראי' או שמיעה ליבטל עדות יהודה הי' נוגע כי אז עדיין לא הגיד שהשדה של לוי הוא והי' נוגע להוציא את שלו והוי תחילתו בפסלו' והגם שיש ליישב דאיירי דפוסל לעדי' בגזלנותא לא שייך תחילתו בפסלות [כמו שהבאתי למעלה בשמו] אבל הא קשה מנ"ל דאיירי דפוסל לעדים בגזלנותא דילמא איירי דמעיד דיהודה הודה דלאו שלו הוא וא"כ הוי תחילתו בפסלות ולכן לא יעיד וכתב שזה כמעט ראי' שאין עלי' תשובה וצע"ג (ב) עוד הקשה איך אמרו סתמא בפרה וטלית מעיד וקשה הא אם ראה העדות טרם שמכר הגזלן השדה או אפי' מכר רק הי' חי עודנו והי' הוא נוגע דהוי תחילתו בפסלות אז באמת לא יכול להעיד וא"כ הי' לגמ' לחלק גם בפרה וטלית דאם ראה העדות לפסול לעדים כל זמן שלא נמכר השדה או אפי' נמכר ועדיין הגזלן חי אפי' אם מת אח"כ הגזלן לא יעיד דהוי תחילתו בפסלו' וסיים שמתמי' עצמו על המחברי' שלא הזכירו ראי' הנ"ל וצע"ג (ג) הלא הש"ך בעצמו בסי' ל"ד הסכי' לדעת המרדכי הא דפסול להעיד לדידי הלוה בריבית הוא דוקא אם אמר שלא נטל ריבית וקשה עכ"פ בשעת קציצה הוי תחילתו בפסלות אולי יטול ריבית ויהי' נוגע וסיים שראי' זו יש לדחות ולא ביאר במה יש לדחותה וצע"ג (ד) מהא דמבוא' בסי' ל"ד דבע"ד ושני נגזלין יכולי' להעיד לפסלו לגזלן וקשה הא בשעת הגזילה הי' נוגעי' דהלא נטל את שלהם וצע"ג:

ולע"ד במכ"ת לאלף קו' הנ"ל לא קשה ככל על הש"ך דבשלומא בבני עיר שנגנבו ס"ת שלהן ורוצי' להעיד שיבא הס"ת בחזרה לבני עיר וע"כ צריכי' להעיד גם על הגזילה דבמה שמעידי' על הגזלן שהוא גזל ס"ת יהי' מחויב רק דמים אבל לא ישיגו את הספר אשר נמצא [ועי' רשב"ם שמכירי' הס"ת בט"ע] וע"כ שמעידי' שזה הס"ת נגנב או נגזל מהם והוא בכלל ס"ת של בני עיר גם העדים בכלל וא"כ אי אפשר להעיד להוציא הס"ת חוץ אם יעשה סילוק בקנין שלא יהיו מעידי' לעצמן והלא כל קנין או סילוק מועיל רק מכאן ולהבא ולא על למפרע וא"כ הגם שבסילוק יוכשרו לעדות עכ"פ בשעת ראית מעשה הגניבה אין בידם להיות מיד כשרי' דהא חסר מעשה סילוק או קנין וסילוק אשר יעשו אח"כ אינו פועל שלא היו עכ"פ נוגעי' מתחילה וא"כ כיון שאי אפשר בעולם לעקור הפסלות משורש שלו רק יכול לגוז הפסלות א"כ נחשב לתחילתו בפסלות וכ"ת שהי' בידם שלא לתבוע הגזילה ויוכלו להעיד עליו שהוא גזלן זה שיבוש גדול [וגם הלא על חלקם יכולי' למחול אבל על חלק בני עיר איך ימחלו הלא יעברו על אם לא יגיד ונשא עונו] דהלא אז הוי עדות אחרת לפסול איש אבל עדות זה שס"ת הנ"ל הוא של בני עיר שהוא עדות זה לא משכחת שלא יתחיל עכ"פ הפסלות דהא גם הם בכלל בני עיר והבן זה מאד אבל בכל המקומות אשר הקשה שם התומים כגון בשדה שנגזל משמעון הלא גם בשעת ראיית המעשה רשעה של העדים יש בידו לבוא להעיד דשדה הוא דלוי וכן בפרה וטלית הי' בידו בשעת ראית המעשה רשעה לבוא להודות דלוי וכן הלוה שלוה בריבית הי' בידו בשעת הלואה לחשוב שיבוא להעיד עליו רק זאת שהלוה בריבית או שלוה לו בריבית אבל לא יגיד שנטל ריבית [ובריבית בלא"ה הי' בידו שלא ליתן לו ריבית] וכן בשני נגזלי' הי' בידם בשעה שגזל מהם לבוא רק להעיד עליו שהוא גזלן ולא יעידו שגזל מהם או שמוחלי' לו הגזילה ולא יבקשו כלל ממנו שיחזיר להם הגם שיש ג"כ בידם להעיד רק דלאו דיהודה הוא או שנטל ריבית או שגזל מהם ועדיין לא חטפו ממנו הגזילה וכדומה עכ"פ יש מיד שני דרכים א' להעיד באופן שלא יתחיל נגיעה ובאופן שלא יופסק הנגיעה גם עד היום שמעידי' וא"כ אם בחרו אח"כ להעיד באופן שלא יתחיל הנגיעה וא"כ באופן זה לא הי' מעולם שעת פסלות דמיד בשעת ראית המעשה רשעה הי' בידם להעיד באופן שלא יהי' אפי' התחלת נגיעה אבל בס"ת דלא משכחת עדות על חזרת הספר רק אם יעשו סילוק וסילוק פועל רק לגוז הפסלות אבל לא לעקור הפסלות ואז תחילתו בפסלו' וסופו בכשרות פסול כנלע"ד ברור בעזה"י בהבנת הש"ך ול"ק כלל קו' התומים והבן זה [ובתשובה אחרת בארתי דבס"ת בבני עיר אי אפשר לעשות קנין וסילוק רק משעה שבא הס"ת ליד בני עיר כקו' קצו"ח בסי' ל"ז דנגזל אינו יכול להקדיש אפי' יוכל להוציא בדייני' יעו"ש וא"כ תבין ביותר הבדל הנ"ל אשר כתבתי וק"ל]: ודע דפלא בעיני על קו' ראשונה דאם הוא בא עם עד אחר ואומר דלוי הוא אז הם עדות על פי ידיעת עצמן שהם יודעי' דלוי הוא וממילא עשה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולא יוכל להוציא אח"כ מיד לוי אבל אם אומר הוא וע"א דלוי הוא יען דשמענו מפי יהודה דהודה דשל לוי הוא אין זה עדות על אמתיות הדבר דלוי הוא דאפ' שמעו זאת מפי עדים כשרים הוי רק עד מפי עד דלא הוי עדות ומכ"ש דשמעו מפי בעל דבר שהוא יהודה דהא יש לו עדים שהוא בעל דבר של השדה רק הוי עדות שבעל דבר עשה הודאת בע"ד דשדה זה דלוי וא"כ אנו עכ"פ עדות דלאו דיהודה דהא הוא עשה הודאת בע"ד אבל אין אנו עדים באמת דלוי הוא דמנא נדע הדבר אולי השדה לאיש אחר ורשב"ם בתי' הגמ' דאמר לאו דיהודה שם פי' הרשב"ם או דפסל לעדים בגזלנותא או שאמר שיהודה הודה דלוי הוא והוי שורש העדות דלאו דיהודה אבל בס"ד דגמרא שהקשה דאמר דלוי ע"כ דהוא וע"א אומרי' מפי עצמן דלוי ופוסלי' לעדים דמערערים בגזלנותא דאל"כ רק דאמר דלוי הוא וגם אומר דלאו דיהודה היינו שיהודה הודה דלוי הוא וא"כ בשעת הודאת ראובן הי' הוא נוגע כקו' התומים זה אי אפשר דכיון דהוא ועד אחד מעידין לעצמן דלוי הוא אם כן הוי עדות מוכחשת עם עדי יהודה ואינו נאמן עוד להעיד עדות על קרקע זו עיי' דף ל"ב ועוד סליק לאו דיהודה לגמרי הו"ל תרי ותרי ואמרו רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום ולכן ברשב"ם ד"ה רישא לא נקנו רק שפוסל עדי דיהודה בגזלנותא יען דמקום הגמרא נראה כן דאי שבס"ד הוי הפי' דיהודה אמר דלוי הוא א"כ איך הקשה הגמ' מאחר דהודה דלוי הוא אם הוא אומר מפי יהודה לא הוי רק שאומר לאו דיהודה ולא נקרא שאומר דלוי הוא כמובן וא"כ מאי הקשה התומים מנ"ל לגמ' בס"ד דפריך מאחר דהודה דלוי הוא שאיירי בגזלנותא ולא הוי תחילתו בפסלות דילמא הפי' דשמע מיהודה דהודה דלוי הוא והוי תחילתו בפסלות הלא זה הפי' דשמע מפי יהודה היינו בתי' הגמ' דאמר לאו דיהודה אבל בס"ד דאומר דלוי הוא ע"כ שאומר מפי עצמו דלוי הוא וע"כ צריך לפסול עדי יהודה בגזלנותא דאל"כ הוי עדות מוכחשת וארעא היכי דקיימא תיקום הוא כלל גדול בש"ס [ובתי' הגמ' הוי החידוש רק דאיירי בשני כתי עדים ודוק] ואינו יכול עוד לומר עדות דיהודה הודה דלוי הוא לעשות עצמו נוגע לסתור גם עדו' מפי עצמו דלוי הוא ועדות על אותו קרקע לא יכול להגיד עוד וא"כ ע"כ בס"ד דאומר מפי עצמו דלוי הוא ע"כ איירי דפוסל לעדי' בגזלנותא ועל זה כוון הרשב"ם בקו' הגמרא דלוי ולאו דיהודה היינו דעדיו גזלנים ולא כהבנת התומים דיהודה הודה ובמכ"ת של התומים לא דיבר נכונה בקו' א' הארכתי בזה כי הוא יסוד גדול בסוגי' ורק אתר יגיעה מצאתי זה ודו"ק:

ומעתה שבררתי שיטות שהוצאתי לאור שיטת הש"ך ודעמי' א"כ לכאורה לא מהני סילוק להיות עד אך התבוננתי דזה אינו דהלא הש"ך בעצמו פסק רק דמוחזק יכול לומר קים לי כשיטת הסוברי' דתחילתו בפסלות לא מהני בעדות וא"כ בנידן שאלתינו דבני עיר מוחזקי' בכלי קודש בודאי יוכלו לומר קים לן כשיטת הסוברי' דמהני סילוק בעדות ולא נחזיר הכלי קודש אשר בידינו והבן זה וא"כ ברור דעדי' הנ"ל יוכלו לסלק עצמן ויהיו עדים כשרים שראו כאשר עשה אומן הצורף הנ"ל כלי קודש מתחילת הוויתו כמובן:

שנית יש לחקור אם יכול להיות הצורף ג"כ עד בדבר הזה אם לא ירצו השני עדים לסלק עצמן רק אחד יסלק עצמו ויצרף עצמו עם הצורף להעיד מי נימא דצורף נוגע מכח דאם נמצאו גזולי' צריך להחזיר המעות שלקח בעד כלי קודש או נימא יען שבני עיר מאמינים לו לא הוי נוגע צריך אני להרחיב הדבור בו בעזה"י:

הרמב"ם בפרק ט"ז הל' ד' כ' וז"ל ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון ובא יהודה לערער ולהוציא מיד שמעון ראובן מעיד לו עלי' שהיא של שמעון שאפי' עמדה ביד שמעון אין בעל חובו של ראובן טורף מן המטלטלי' ואפי' הי' אפותקי בד"א כשהי' שמעון מודה שזו הפרה והטלית הם של ראובן המוכר בודאי והוא יודע שבאמת הן שלו אבל אם לא הודה שמעון אין ראובן מעיד לאבד זכות והודה שאם תצא מתחת ידי שמעון יחזיר שמעון ליתבע דמים ויאמר לו מכרת לי דבר שאינו שלך שהרי באו עדים ואמרו שהן של יהודה עכ"ל ופלא בעיני במה שהוסיף ח"ל והוא יודע שבאמת הן שלו עכ"ל למה לו זה הא כ' מתחיל' וז"ל בד"א כשהי' שמעון מודה שזו הפרה וטלית הם של ראובן המוכר עכ"ל וא"כ כיון ששמעון הודה דהמה של ראובן המוכר א"כ עשה הודאת בע"ד ולא יכול עוד לתבוע מן המוכר דמיו וא"כ אין המוכר נוגע עוד ונאמן להעיד ואת"ל שיש בעולם איזה סברא דלא מועיל כאן הודאת בע"ד רק אמתיות הדבר מועיל אם אמת הוא ששמעון יודע שהי' של ראובן המוכר א"כ קשה מאי מהני ששמעון אומר שהוא יודע באמת שהן של המוכר הלא המערער יטעון אין זה אמתיות הדבר רק עכשיו עושה הודאת בע"ד וצע"ג:

ונלע"ד לבאר דעת רבינו הרמב"ם ואקדים דבגמ' אמרו במכיר בה שהיא בת חמורו והביא הב"י בסימן ל"ז דעת נמ"י דוקא שהכיר בה מעיקרא קודם הערעור אבל אח"כ לא מהני דמעיד בעבור הנאה הנ"ל כמו דלא מהני אם פוטר לו עכשיו מן האחריות אבל בש"מ בד"ה אלא חולק וסובר דמהני מכיר בה שהיא בת חמורו אפי' אחר הערעור דבשלומא פטרו מאחריות לא מהני דהא מודה דעכ"פ הי' לו לתבוע ממנו אבל כאן שהוא מכיר א"כ מעולם לא הי' לתבוע ממנו והוא חילוק נכון ועי' בש"מ דף כ"ט בד"ה כגון יעוש"ה ודו"ק ומדכתב הרמב"ם וז"ל אבל אם לא הודה שמעון אין ראובן מעיד וכו' שאם תצא מידי שמעון יחזיר שמעון ויתבע דמים עכ"ל משמע דוקא אם לא הודה אפי' אחר הערעור אז פסול להעיד אבל אם עכ"פ אין עליו לתבוע דמי' מהני גם עכשיו הודאתו ולכן כ' ברישא בד"א כשהי' שמעון מודה ולא כ' בד"א כשהודה שמעון דמשמע שכבר הודה וכ' כשהי' שמעון מודה משמע אפי' עכשיו אחר הערעור מהני הודאה שלו וק"ל:

ולפ"ז קשה לי הגם שרמב"ם פסק דמהני סילוק אפילו להיות עד כמבואר בפ' ט"ו הל' א' יעו"ש אבל הא גופי' קשה הא הוי תחילתו בפסלות רק בשותפי' וס"ת מהני סילוק דהא בידם לסלק כמו שביאר המרדכי הובא בסמ"ע סי' ל"ג אך כל זה אם יש בידו לסלק דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולא חל עליו שם תחילה בפסלות אבל כאן דאינו בידו שהלוקח יכיר בו שהוא בת חמורו וא"כ כיון שהסילוק תלוי בדעת אחרי' לא מהני הסילוק שלא יהי' תחילתו בפסלות כדמוכח בגמ' בב"ב דף קכ"ח אם יודע החותן עדות לחתנו הוי תחילתו בפסלו' יען דאין ביד החותן שחתנו יגרש לבתו והארכתי בזה בתשובה אחרת וא"כ מאי מהני כאן שהלוקח מכיר בו שהוא בת חמורו ונסתלקה עכשיו הנגיעה עכ"פ הוי תחילתו בפסלות וצע"ג:

אמנם לק"מ דנוגע בעדות הוי אם בא לו ע"י העדות הבאה מחודשת כגון להוציא גזילתו מתחת גזלן או להעמידה בפני בע"ח או להסיר תערומות אשר יהי' עליו עפ"י דין או פטור אחריות אשר הוא מחויב לשלם ע"פ דין וכדומה זה מקרי נוגע בעדות שבא לו הנאה ע"י עדות אשר לא השיגה ידו בלי פעולת העדות ונקרא לעצמו מעיד או יש לחוש שישקר אבל אם ראובן מכר לשמעון טלית או פרה ובא אח"כ איש בליעל בעלילת רשע ובעדים שקרי' ומוציא הפרה או הטלית מיד שמעון א"כ כלפי שמיא גלי' דראובן אינו מחויב לשלם לשמעון דהא באמת הגזלן בא על שמעון ונסתפחה שדהו וגם שמעון בעצמו אם יודע שהוא בת חמורו ושותק אם כנוטל מעותיו בחזרה בגזילה הוא נוטל שבא על המוכר כגזלן ועכשיו שמודה שמעון שמכיר שהוא בת חמורו הוא רק זאת שאינו רוצה לגזול מן המוכר ומאי נימא דתחילתו בפסול דדלמא לא יגיד שמעון האמת שמכיר שהוא בת חמורו ואז הוא חוזר על המוכר ולא יוכל המוכר להעיד דהוי נוגע זה טעות גדול דאז הי' בא בגזילה אבל עכשיו שמודה הוא אינו רוצה להיות גזלן ונגלה דלא הי' אפי' תחילתו בפסול דבאמת גם אם לא הודה הלוקח הי' עדות המוכר רק מבריח ארי מנכסיו שלא יזיק לו ועכשיו מודה הלוקח שאינו רוצה להיות ארי שמזיק לו וא"כ אין כאן הנאה מחודשת אשר יהי' נעשה נוגע ובהודאת הלוקח נגלה שלא הי' מעולם התחלת פיסול ודוק:

אך כל זה אם הלוקח יודע באמת שזה פרה וטלית הוא של מוכר וא"כ לא הי' מעולם בידו ליטול על פי דין מעותיו מן המוכר בחזרה ולא התחיל הנגיעה ולא שייך אם אומר שהוא מכיר שהוא בת חמורו שהוי תחילתו בפסלות אבל אם הלוקח אינו יודע באמת שזה פרה וטלית המה של המוכר רק עכשיו עושה הודאת בע"ד שהמה של המוכר אבל עכ"פ הי' בידו לומר תן לי מעותי בחזרה הגם שאפש' שכלפי שמיא גליא שהמה של המוכר כיון שאני איני יודע האמת ויש לפני ב' עדים שמעידים שחפצים גזולים א"כ אני סומך על העדות כפי חקי התורה ואפי' אם בלבו שמאמין למוכר בכל זאת יכול לומר שאיני מאמין למוכר יותר משני עדים המעידים כנגד המוכר ועיי' בב"י יו"ד סי' קכ"ז בשם מצאתי כתוב שמלמדי' אותו לומר איני מאמין לך הגם שבלבו מאמין לו ואפי' לחולקי' שם היינו באיסורי' וליכא עדים המכחישי' לעד אבל כאן יש ב' עדי' המכחישי' לבעל דבר בודאי יכול לומר איני מאמינך וזה ברור כשמש בעזה"י] וכיון שהי' יכול ליטול מעותיו עפ"י דין אם יאמר עכשיו אני מאמין למוכר יותר מעדי' שהחפצים אינם גזולי' ונסתלקה הנגיעה דהודאת בע"ד יותר ממאה עדים אבל רק עכשיו נסתלקה והי' עכ"פ תחילתו בפסלו' דהא לא הי' ביד המוכר לפעול שהלוקח יאמין לו יותר מק' עדים והוי תחילתו בפסלות ולא מהני עדות המוכר ולכן כ' הרמב"ם שמודה שהם של המוכר וגם יודע שבאמת הן שלו ולא שיעשה הודאת בע"ד ודוק היטב כי עמוק וישר בעזה"י:

ואכתי נשאר חצי קו' מנ"ל דהוא נאמן שהוא מכיר באמת שהוא בת חמורו הלא המערער יאמר אין זה אמתיות רק שהוא עושה הודאת בע"ד וצע"ג: ואחר העיון נ"ל בב' טעמים (א) דלו יהי' שעשה רק הודאת בעל דין שהוא מכיר שזה פרה וטלית של המוכר עכ"פ פעל אותו הודאה שאפי' אם המוכר יודע בעצמו שהלוקח אינו מכיר שלא ראה אריגת הבגד או לידת הפרה בכל זאת אין צריך להחזיר לו דמי מקחו כמו בטענו חטין והודה לו בשעורי' דפטור אפי' משעורי' עיי' ברא"ש שם הטעם הובא בש"ך ח"מ סימן פ"ח מטעם מחילה או מתנה וכדומה יעו"ש וא"כ נפסק מן המוכר פסול שהוא נודע בעדות מחמת הנאת ממון רק יש לחקור אולי הוא אינו כשר בהעיד בעדות זה יען שתחילתו בפסול וא"כ כל הספק לפנינו רק זאת אולי הוא פסול להעיד בעדות זה אפי' בלי הנאת ממון כמו שאר עד פסול אז הוא נאמן על עצמו לומר אין אני עד פסול דהלא הוא עד בכל עדיות שבעולם [ולא דמי לשאר ספק פסול דלא מקבלי' ממנו עדות עיי' בסי' ל"ד דשאני התם דאולי הוא פסול לכל עדיות שבעולם ואיך נאמין לו בדבורו שהוא עד כשר הלא הספק אם הוא אינו עד פסול לכל אבל כאן הלא הוא עד כשר לכל עדיות שבעולם ומה שאומר שאינו עד פסול לעדות זה לא גרע מאלו יעיד איזה עדות בעולם אפי' לגוף זה והבן] אפי' לגוף זה רק אנו מסופקי' אם הוא כשר גם לעדות זה ולמה לא יהי' נאמן לומר אני עד כשר כמו שמאמיני' לשאר עד אם אומר שהוא אינו עד פסול לעדות הנ"ל ולכן אנו מאמיני' לו גם את זה שהוא מכיר באמת שהוא בת חמורו ולא הוי עד פסול לעדות זה כמו שאינו פסול לשאר עדיות אשר מגיעי' למערער או ללוקח הנ"ל ודו"ק כי הוא נכון מאוד בעזה"י (ב) הלא כלל גדול בידינו חזקה לא שביק אינש היתר ואוכל איסו' כנודע ונחזי אנן אם הלוקח אינו מכיר באמת שהוא בת חמורו א"כ עכ"פ צריך לחוש דאולי האמת עם המערער שגזולי' הפרה והטלית ובפרט דיש לו ב' עדי' ע"ז וא"כ מהכ"ת יאמר הלוקח שהוא מכיר שהוא בת חמורו כדי שיהי' המוכר יוכל להיות עד בדבר ולא יצרך להשיב החפצים והוי הוא מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על לפני עור לא תתן מכשול הלא טוב לו שלא יאמר כן שהוא מכיר שהוא בת חמורו ויקח המערער את החפצי' והוא יחזיר על המוכר ולא יהי' לו הפסד מעותיו אלא בודאי דנהפוך הוא שהוא יודע שהאמת עם המוכר ויודע שאסור לו ליקח מעותיו מן המוכר וגם מציל בזה את המערער שלא יכשל באיסור גזילה ולא יגמור מחשבתו הרעה או שדמיונו ודמיון עדים כוזבים להם ולכן אומר האמת שמכיר שהוא בת חמורו ולכן מכח חזקה כשרות של הלוקח ובפרט מכח חזקה לא שביק היתרא [דאם אינו מכיר יוכל לסמוך עפ"י דין תורה על עדי המערער ובהיתר יקח מעותיו בחזרה מן המוכר] ואוכל איסור אנו מאמינים לו שבאמת הוא מכיר ודו"ק היטב:

ויובן לי בזה לשון הרמב"ם שסיים וז"ל שאם תצא מתחת ידי שמעון יחזיר שמעון ויתבע דמים ויאמר לו מכרת לי דבר שאינו שלך שהרי באו עדים ואמרו שהן של יהודה עכ"ל ופלא בעיני אריכת הלשון למה לו ללוקח להגיד לו שבאו עדים ואמרו שהן של יהודה אטו הוא אינו יודע מזה הי' לרמב"ם לומר בקיצר שהרי הב"ד הוציאו מידי ונתנו ליהודה שהמה שלו ולו יהי' שהב"ד פסקו מאיזה טעם שיהי' עכ"פ שמעון יאמר מכרת לי דבר שאינו שלך שהרי הב"ד הי' מוציאי' מידי ואנא ידענא דבודאי הי' לב"ד עדים אבל אין זה דבר אשר מגיע ללוקח עיקר טענתו שהב"ד פסקו שמכרת לי דבר שאינו שלך והוא דקדוק עצום למבין וצע"ג:

ולפמ"ש ניחא דבודאי כיון שהוא אינו יכול להעיד באמת שהוא מכיר שהוא בת חמורו א"כ צריך הב"ד להאמין לעדים שחפצים הנ"ל גזולי' וצריך להחזירם לבעלי' אבל בכל זאת משכחת שהלוקח לא יוכל לתבוע מן הדין המעות של מקח בחזרה מן המוכר אם מהימן לי' כבי תרי והלא המוכר אומר שמכר לו בת חמורו ואיך יקח ממנו מעות מקחו ע"ז הוסיף הרמב"ם טעם לשבח דהלוקח יאמר לו הגם שאתה אצלי איש מהימן אבל אנא על העדים סמיכנא שמעידי' עדות ברור שהן של יהודה ועל פי שנים עדים יקום דבר אמרה התורה ואיך אאמין לך כנגד ב' עדים אשר התורה האמינם ולכן הוי נוגע בעדות ודו"ק:

ואורו עיני להבין במה שכתבתי עמקי דברי רשב"ם דף מ"ד ע"ב בד"ה ומשני במכיר בה וז"ל הלוקח ומודה בפני עדים שהפרה זו בת פרתו של מוכר הוא ולא גזלה מעולם וכן הטלית נארג בביתו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואידך מערער בעי לאפוקי מיני' בעדי שקרי' או טועי' בין בהמת המערער לבהמות המוכר דהשתא לא הדר לוקח עלי' דמוכר כיון דמודה דשלו היתה והילכך מעיד לו מוכר לפסול עדיו של מערער דלאו נוגע בעדותו הוא עכ"ל והמהרש"א נתקשה בדבריו הלא די בטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולא יכול עוד הלוקח להדר עלי' דמוכר וצע"ג:

ולפי דברי נכון דרשב"ם סובר דמהני מכיר בה שהיא בת חמורו אפי' אחר הערעור כמבואר וז"ל הלוקח מודה בפני עדי' שפרה זו בת פרתו של מוכר היא ולא גזלה מעולם עכ"ל מדנקט מודה ולא נקט הודה משמע דעכשיו מודה וגם משמע מלשונו שהלוקח אומר ולא גזלה מעולם וא"כ קשה הא הוי תחילתו בפסול דלא הי' ביד המוכר שהלוקח יאמר שהוא מכיר שהיא בת פרתו ולכן ביאר שהלוקח אומר שהוא אומר אמת וטוען שעדי המערער שקרי נינהו ובעדי' שקר' רוצה המערער להוציא החפצים או שטוען הלוקח שעדי המערער טועי' בט"ע או בסימנים שלהם וא"כ כיון שאומר הלוקח שהוא יודע בודאי שהם של מוכר אז מן הדין לא הדר הלוקח על המוכר כיון דמודה דשלו הן ולא שעושה הודאת בע"ד ולא הי' מעולם נוגע ולכן מעיד המוכר ודוק בזה ומצאתי לתומי' ס"ק י"ד שמיישב כוונת רשב"ם שאם יכול להעיד שעדי מערער שקרי נינהו לא קשה קו' רמב"ן דהוי נוגע מכח תקנת השוק יעו"ש ולדעתי יכון הפי' שלי יותר בלשון רשב"ם וק"ל והרואה יבחר:

המורם מזה דבודאי אם כל בני השותפי' לכלי קודש יוכלו לומר שמכירי' שהוא בת חמורו היינו שראו שהצורף עשה הכלי קודש שלהם אז הי' יכול הצורף לצרף עם ע"א של בני החברא לפסול העדים שאין סילוק גדול מזה שאומר העד שהוא מכיר שהוא בת חמורו אבל כיון שרוב בני החברא של כלי קודש הנ"ל לא יוכלו לומר שהם מכירי' באמת שהוא עשה אותם מתחילת הוייתן וא"כ הגם שיאמרו שיאמינו לצורף לא מהני הגם שעשה הודאת בע"ד עכ"פ תחילתו בפסלות הי' ולא יוכל להיות עד ולכן אין אפשרות רק אם יסלקו בי תרי מנייהו ויעידו כמו שבארתי למעלה ודו"ק:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה