אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן פז

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן פז

סימן פו

שאלה יהודי דר בכפר ונתארח אצלו אורח אחד ומתוך אומר ודברים סיפר ההילך שזה ד' שבועות הי' נתאכסן לאכול על שבת אצל קצין אחד ופתאום מתה אשתו ולא יודע אם הי' מיתתה קודם ליל שבת והוי היום לאחר ל' או הי' המיתה בליל שבת ונמצא היום בתוך ל' ויהודי הוא הבן של אותו אשה אם צריך לנהוג שבעה ושלושים או די לו בשעה אחת ע"כ השאלה:

תשובה דבר זה נפתח בגדולי הפוסקי' בין הט"ז והש"ך ביו"ד סי' שצ"ז וחכם צבי ונוב"י כנודע ומראשיתי אני אומר דצדק דין הט"ז ואקוה שמקום הניחו לי מן השמי' להתגדר בו וזה החלי בעזה"י:

בנזיר דף ח' ע"א במתני' הרני נזיר כמלוא הבית כמלוא קופה בודקי' אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי הוא נזיר שלושים יום ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאלו מלאה חרדל בגמ' רואין כאלו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו ואמאי ולחזיי' כאלו מלאה קשואין ודילועין ותהוי לי' תקנתא אמר חזקי' במחלוקת שנוי' ור"ש היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי דתני הרני נזיר על מנת שיהיה בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד ר"ש אוסר שספק נזירות להחמיר ור"י מתיר שספק נזירות להקל ור"י אומר אפילו תימא ר"י התם לא נחית לי' לנזירות הכא נחית לי' לנזירות במאי לסלוקי עיני' אמאי לא לחזיי' לקופה כאלו מלאה קשואין ודילועין ותהוי ל' תקנתא הא ס"ד נזירות קיבל עלוי דר"י סבר לה כר' דתנן רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלושי' יום ואיזה מגלח אחת לשלשי' יום האומר הרי עלי חירות כשער ראשי כעפר הארץ ע"כ יעו"ש בפי' רש"י ותוס' כיון דלרבי לא הוי נזירות מופרשי' אלא נזירות אריכא וא"כ כיון דאפי' אם נימא מלא קשואין ודילועין הוי רק חיוב נזירות ארוכה וכיון שנחית לנזירות לא יצא מכלל חיוב רק אם מלאה כחרדל הגם דספק נזירות להקל היינו אם דבין שלא לירד מספק לנזירות אבל כיון דיורד לחירות ויש ספק אם די בעשר שנים או בחמשים שנים אז ספק נזירו' להחמיר שלא לצאת מספק והוא סברא נפלאה ונכונה ועיי' רמב"ם פ"ג מה' נזירות בלח"מ ובמ"ל באריכות:

והנה קשה לי אנן דאמרי' ספק אבילות להקל וא"כ למה צריך הט"ז לחדש דשעת מציאתן עדיף מחזקת חי לו יהי' דלא הוי טוב שעת מציאתן מחזק' חי ולומר מדהשתא מת מעיקרא ג"כ מת עכ"פ קשה הוי חזקה נגד חזקה וספק אבילות להקל בשלומא בפסח ובממון ובעגונא דהוי ספק דאורייתא לחומרא צריך סברת הט"ז אבל באבילות תקשי עכ"פ למה לא החליט הט"ז דפטור מלהתאבל דהא ספיקא לקולא [שוב ראיתי שהט"ז סיים שהך ספק אבילות להקל להיתר לפני עצמו ולפמ"ש הוא פלא עליו וק"ל]:

אמנם הכל נכון בעזה"י דהנה האבילות אינו דבר שהוי כל יום חיוב חדש אלא מיתה וקבור' מפיל במרירו' חיוב אבילו' של ז' ול' יום לשמועה קרוב' ושל שעה לשמועה רחוקה ולכן אם האיש הי' פטור בהתחלה כגון שהי' אז קטן הגם שיגדל בתוך ז' ול' הוא פטור מאבילות הגם שחייב בהבדלה וסוכה דשם כל חיוב יום בפני עצמו וכאן כל הימי' אחד עיי' בט"ז סי' שצ"ו באריכות שמתוקי' מדבש אמרותיו המזוקקי' וא"כ כיון הגם שהוא אחר ל' נכנס עכ"פ בחיוב אבילות רק יפסוק אחר שעה ואם הוא בתוך ל' יום אז ממשיך האבילות כל שלשים אז הגם שספק אבילו' להקל היינו לענין שלא לכנוס כלל באבילות אבל כיון שנכנס לאבילות אז ספיקו לחומרא ולא יוצא אלא בבירור שהוא אבילות ל' יום והבן זה:

ועתה באתי לברר סברת הט"ז בודאי הוא מודה דחזקת חי הוי חזקה טובה הגם דכל אדם עומד למות בכל זאת כל זמן שלא ידענו שאיתרע חזקת חי אנו סומכי' על חזקה ולמשל אם אנו נותני' גט בחזקת חי והיא נשאת לאיש ואח"כ נשמע שעת בעלה הראשון לא ניחוש שלא תיבעל לבעל השני וניחוש יען דשמענו שמת דילמא כבר מת ודי שהגיע הגט לידה דמהכ"ת לחוש לזה הלא אנו אומרי' בשעת נתינת הגט לידה שבודאי הבעל חי ברגע הנתינה אבל לא החזקנו שלא ימות בעתיד דהא לשמא מת לא חיישי' ולשמא ימות חיישי' ומה איכפת לן אם ימות אחר נתינת הגט וא"כ אם שמענו אח"כ שמת אורי' בודאי כן הי' שבשעת נתינת הגט הי' חי ואח"כ מת כמו אם מוצא בהמה טריפה שלא מחמת מכה אשר מוכח שהי' ג' ימים מקודם אמרי' בודאי כן הוא שאכלנו אתמול חלבה הי' בהיתר או אפי' אם נתנבלה מעצמה אעפ"כ אמרי' אתמול היתה בכשרות והיום נטרפה או פגע בה מלאך המות ה"ה בגט אמרי' בודאי לא טעינו דאז בשעת נתינה הי' חי ואח"כ מת ולא אמרי' מדהשתא מת מעיקרא הי' מת ועשינו חזקה בשקר חס מלהזכיר זאת אבל בנידן אם כבר אנו יודעי' שמת רק אנו חוקרי' עתה לדעת באיזה שעה הוא מת ואנו רוצי' לעשות חיוב שנאמר מסתמא הי' חי לפני ימים רק בקרוב מת כגון באבילות דכל זמן שלא ידענו שמת אין לנו לחקור על חיוב אבילות כי האבילות תלי' במיתה רק עכשיו ששמענו שמת אנו רוצי' לומר הלא הי' חי ומסתמא מקרוב נפסק חיותו כמו בשאר חזקות שאוקמי' על חזקה הגם שידענו שעכשיו אין הדבר כמו בראשונה ע"ז חידש הט"ז בשלומא אם הי' אנו דנין על חיותו ולאמר שהוא חי עדיין אז הוי חזקת חי חזקה אבל לדון לאחר מיתה ולהחליט שבקרוב נפסק חיותו ולעשות עתה חזקה מחזקת חי אז אמרי' דנהפוך הוא מדעכשיו מת דילמא כבר מת דאדם עומד למות ואין לעשו' מחדש מחזקת חי חזקה לאחר מיתה אבל אם כבר החזקנו חזקת חיותו כגון בנתינת הגט והיינו אומרי' שהוא חי בשעת נתינ' הגט לידה אז בודאי כא מזיק אם אנו שומעי' אח"כ שמת בעל האשה יען דאנו אומרי' דבאמת כן הי' שאחר שהגיע הגט לידה מת בעלה של האשה הזאת והבן זה:

וראי' ברור' לזה מדברי טו"ז ביו"ד סימן ח"י בנאבד הסכין הגם שנמצא אח"כ פגום אין אנו חוששי' יען שיצא בהיתר מקודם שבודאי הסכין לא נפגם שוב הגם שנמצא הסכין פגום לא חיישי' דהי' מעיקרא פגום ואעפ"י אם הי' הסכין לפנינו צריך בדיקה לסכין דאולי נפגם ועי"ש בתב"ש דמה שנתחזק פעם אחד הוי חזקה הגם שמעולם לא הוחזק בודאי שהוא היתר יעו"ש בנופת דבש שכלו מכ"ש אם כבר החזקנו בשעת נתינת הגט שבעלה חי שלא נחוש אח"כ אם נשמע שמת דלמא הי' כבר מת בשעת נתינת הגט אבל באבילות שלא החזקנו על שלשים יום שעברו אם הוא חי רק אחר שכבר שמענו שמת נעשה עתה חזקה על חיותו זה לא אמרי' והבן זה בעזה"י:

ולפ"ז מה שהקשה הט"ז שם וסי' ס"א בגבינה או ממקוה בריש נדה וקשה בשלומא בנידן דאבילות או בגל או בחמור או במצאו הרוג דלא החזקנו עדיין לדון על חזקת חי אז אמרי' מדהשתא מת מעיקרא ג"כ מת דאי אפשר לומר במפקח את הגל שבודאי הוא חי דהא יש ריעותא לפנינו עיי' בנקה"כ רק הט"ז הרגיש בזה דאין הכרח שמת מיד בשעת נפילת הגל ואפשר דבשעת שחיט' חי הי' אבל עכ"פ כיון דאיתרע אין אנו יכולין להחזיק אותו בודאי בחזקת חי כזו בנתינת הגט דליכא ריעותא בשעת נתינה והחזקנו שבודאי הוא חי ועשינו מחיותו חזקה אבל בגל אי אפשר לעשות מחיותו אחר נפילת הגל חזקה וא"כ כיון שהגל הזה הרגו רק אנו חוקרי' איזה רגע הרגו אז הוי לעשות מחיותו חזקה אחר מיתתו והבן וכן בחמור ובנמצא הרוג דאנו באי' לדון על חזקת חי ולעשות אותה לחזקה אחר שכבר נפסק החיות אבל במקוה ובגבינות דהחזקנו מכבר לבהמה כשרה ולמקוה כשירה אז פשיטא דלא נהרוס חזקה שכבר החזקנו וא"כ מאי הקשה הט"ז ממקוה ומגבינות דשם כבר החזקנו המקוה בחזקת שלימות בשעה שעשינו עליו טהרות וכן בגבינות כבר אכלנו מחלבה ובאופן זה מהני אפי' בחזקת חי וצע"ג לכאורה:

אמנם אחר עיון היטב נ"ל לחדש סברא נפלאה בודאי בכל מקום דסמכי' על הרוב או על חזקה מעלי' אז בודאי לא שייך לומר יען דכבר היינו דנין עליו נקרא יצא בהיתר דהא אתמול היינו סומכי' שבודאי הבהמה מרוב אשר אינם טריפות ולא יטרפו לעולם וכן במקוה היינו סומכי' שתהי' בחזקת שלם עד עולם דאין מוגבל הזמן שיהי' המקוה קיים וא"כ מעיקרא שהיינו סומכי' על רוב ומכח חזקה פעל שלא נכנס בשום ספק [בשלומא בנאבד הסכין דאם הי' לפנינו הי' צריך בדיקה ואעפ"כ אם נאבד היינו מתירין אותו אז כקרא יצא בהיתר דהא הי' לנו ספק ובכל זאת הכרענו להתיר] ואם ראינו אח"כ שטעינו ברוב או בחזקה לא שייך יצא בהיתר יען דמעיקרא לא הי' נכנס בספק דמהכ"ת תהי' הבהמה מן המיעוט או ניחוש שיצאה המקוה מחזקתה רק כיון שיש חזקה מעלי' חזקת קמייתא במקוה או חזקת כשרות דבהמה מכח הרוב לא צריך יצא בהיתר יען דאמרי' עכשיו יצאה מן הרוב או עכשיו נפסק החזקה והבן וכבר הארכתי בזה במקו"א אבל חזקת חי הוי חזקה גרוע דכל חי עומד למות ואין רגע אשר אין מעותד למיתה דהא אם נדר שלא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר צריך לקבל מיד הנזירות או באשה הר"ז גיטך שעה אחת לפני מותי אסורה מיד בתרומה עיי' נדרים דף ג' ע"ב דלשמא ימות חיישי' עיי' יבמות דף קי"ט ובנמ"י וברשב"א שם וא"כ כאן הוי הבדל אם כבר היינו דנין על חזקת חי דמשעה שנטל השליח הגט עד שעת נתינה הי' החשש שמא מת רק אנו אומרי' הר"ז נותן בחזקת שהוא חי ואז פשיטא שלא חיישי' אח"כ אם נשמע שמת בעל האשה שכבר מת טרם שהגיע הגט לידה דבשעת נתינה החלטנו שהוא חי אז והגם שמת אמרי' אח"כ מת אבל אם לא היינו דנין על חזקת חי מכבר רק אחר ששמענו שאיש הזה מת אנן ניקום ונידון המת הזה לא מת מכבר דאוקמי המת על חזקת חי זה לא שמענו שחזקת חי יהי' חזקה רק אם אנו דנין עליו כל זמן שישאר בחזקת חי וזה שהקשה הט"ז מגבינה ומקוה דשם לא שייך יצא בהיתר יען דהא סמכי' על חזקה ורוב והוא דומה כמו בחזקת חי לענין אבילות שלא יצא חזקת חי בהיתר ע"ז השיב דשם הוי חזקה ורוב מעלי' אבל כאן הוי חזקה גרוע ולא הוי חזקה כלל אם כבר מת האיש והבן זה:

וראיתי בנוב"י ח"ר סי' ל"א שהתפלא הגאון על הט"ז שא"כ איך אנו נותני' גט בחזקת שהוא קיים א"כ תלך האשה ותנשא לאיש ואח"כ נדע שמת בעלה ותהי' זקוקה ליבם ובניה ממזרין הכי זה דרכי נועם של התורה וצע"ג:

ולפמ"ש לק"מ דשם הט"ז מודה דכבר החזקנו שהוא חי בשעת נתינת הגט והחלטנו אז שהוא חי עוד אבל לומר לאחר מיתה שמת זה מת בקרוב הגם שלא יצא מעמנו בהיתר שסמכנו על חזקת חי שם חידש הט"ז שאין חזקת חי חזקה מעלי' והבן:

עוד ראיתי להגאון קצו"ח בש"ש שמעתא ג' שהקשה אמתני' גיטין פ"ז שאם נתנו גט אחר י"ב חודש ולא ידענו אם הגט קודם למיתה או המיתה קודם לגט דהוי ספק מגורשת ולהט"ז נימא ודאי אינה מגורשת מדהשתא מת מעיקרא מת וצע"ג:

ולק"מ בעזה"י דשם שכבר נתנו לה הגט והחלטנו שהוא חי אז הוי חזקת חי חזקה מעלי' ודו"ק אבל קשה א"כ נימא שהיא ודאי מגורשת וכן הקשה לשם הש"ש לשאר שיטו' דפליגי על הט"ז וחשבו חזקת חי לחזקה מעלי' ולפמ"ש קשה גם לט"ז קו' הנ"ל ומה שתי' הש"ש יען דיש חזקת אשת איש כנגדו ומחזיקי' מאיסור לאיסור יעו"ש הוא פלא א"כ תקשי קו' הגאון נוב"י איך אנו נותני' גט בזקן או בחולה הכי זה דרכי נועם ובער אנכי מהבין דילמא הוי הפי' כגון דיש ב' כתות עדים כת אומרת שהי' חי וכת אומר' שהי' מת ואולי לשון אינו ידוע משמע שאין כאן ספק בעדים רק ספק לפנינו אם הי' אז חי או מת וק"ל:

והלום ראיתי עוד להגאון ש"ש שהקשה אתוס' חולין דף צ"ו שהקשו איך קטלי' אשה שזנתה אשר התרנו עפ"י סימנים הגם שיש עדים שכבר מת בעלה הראשון בשעת הזנות נימא שבשעת קידושי' של בעל שני הי' בעל הראשון חי וחידש התוס' דבאמ' לא קטלי' לה יעו"ש ולהט"ז נימא מדהשתא מת מעיקרא כמי מת וסהדי במרומי' שאני זכיתי ג"כ לקו' הנ"ל וצע"ג:

ונלע"ד ליישב בעזה"י ולחדש דבר חדש מאוד כלל גדול בעדות מה שכתבה התור' עפ"י שנים עדים יקום דבר הוא הפי' דבר שלם ולא חצי דבר שעדות אשר יהי' עפ"י שני כתות עדים לא הוי עדות כלל עיי' בב"ק דף ע' ועי' תוס' גיטין דף ס"ג ע"ב ובפנ"י שם והנה כל עידי קידושי' בגרושה או בעגונא או באלמנה הגם שהמה צריכי' לעדי גירושי' או עדי מיתה בכל זאת הוין עדי קדושין דבר שלם כמו דהוי עדי טביחה דבר שלם יען דעדי גניבה לא צריכין לעדי טביחה והוין עדי גניבה דבר שלם ממילא מהני גם עדי טביחה יעו"ש בב"ק שה"ה כאן עדי גירושי' או עדי מיתה לא צריכי' לעדי קדושין דהא הם פעלו דבר שלם שיצאה מאיסור אשת איש ונעשית פנוי' כמובן ומהני עדי קדושי' והוא טוב מעדי בעילה דצריכי' לעדי קדושין עיי' תוס' בב"ק דשם לא הוחזקו והכא כבר התחזק והבן אך כל זה אם יש עדי' ממש שנתגרשה או שמת בעלה והותרה לעלמא אז הוי עדי קידושי' עדו' מעלי' כמו עדי מיתה דהוי עדות טוב והבן:

ולפ"ז אם אנו נתיר לאשה להיות נשאת עפ"י סימני' אבל על סימני' לבד אין אנו קטלי' לה אם זנתה רק נאמר יען דיש לפנינו עדי' שבעלה מת בשעת זכות א"כ נימא מדהשתא מת בודאי מעיקרא מת נמצא דעדי קידושי' צריכי' לעדי המיתה הבאי' אח"כ א"כ כל כת עדי' פועלי' רק חצי דבר דעדי מיתה לא פועלי' להיתר לזנו' יען שאמרו דבעל מת א"כ מדהשתא מת מעיקרא ג"כ מת והו"ל אשת איש ולא מותרת לזנות ולהגיד שהיא אשת איש מבעל שני לא פעלו דלא ידעו מקידושי' ועדי קידושי' לא יפעלו דבר שלם דהא עדיין קודם קידושי' לא באו עדי מיתה וסימנים לבד לא מהני לאיסור אישות למיתה רק אם אנו מצרפי' עדי קידושי' וגם עדי מיתה יצא עדות שלם אז אמרי' עפ"י שנים עדים יקום דבר דבר שלם ולא חצי דבר והבן זה ושפיר החליטו תוס' דלא קטלי' לה הגם דיש עדי' בשעת זנות על מיתת בעלה הראשון והבן:

ואיידי דאיירי לא אמנע מלכתוב נקודה נפלאה לדעתי על הגאון נוב"י שם בסי' ל"א הקשה מנ"ל לט"ז להחמיר בנמצא ולא ידעי' אי מת בתוך ג' ימים או מקודם משום דכיון שידענו שמת איתרע חזקת חי ואזלי' כשעת מציאה דילמא בהיפך ניזל בתר שעת מציאה כמו שמצאנו הפרצוף עכשיו כך הי' בצלמו מקודם ולא נשתנה פניו הלא במחט אמרי' כן כמו שהיא עכשיו מלא חלודה כך היתה מקודם חלודה וא"כ ע"כ הוא האיש ואינו סותר חזקת חיים של האיש אבל אי אזלי' בתר שעת מציא' לט"ז ומת מקודם והוי סתירה לחזקת חיים עי"ש והוא קו' גדולה:

ונלע"ד ליישב לחדש דבר הא דאנו הולכי' בתר חזקה היינו אם יש בו נ"מ לדינא הן לענין איסור או טומאה או חיוב וכדומה למשל בנגע דשינוי הנגע פועל טומאה או טהרה וכמו חזקת חיוב הן בממון או במצות דאם נשאר על חיוב הראשון הוא מחויב עוד לשלם או לעשו' המצוה ואמרי' מסתמא לא נשתנה ונשאר בחיוב וכגון במחט ששבורה וחלודה שהשבר והחלד פועלי' לבטל הטומאה וכן באבילות שאבילות קשור במיתה שהוא סתירת החיו' ובדבר שתלוי בו טומא' וטהרה או איסור והיתר או חיוב או פטור וכדומה שם חידשה התורה חזקה דלא נוציא דבר מחזקתו או חזקה כאשר נמצא כן הי' בתמונה וממילא לא נשתנה גם החיוב או פטור טומאה או טהרה אבל בנמצא הרוג דאין התמונה פועל כלל להיתר האישות דאם ההרוג הוא בעל האשה העומדת לפנינו היא מותרת הגם שנשתנה פניו ואינו דומה לצורה שהי' לבעלה ואם אין ההרוג בעלה הגם אם ידמה לו בכל קלסתר פניו נשארת היא באיסורה ואין אנו חוקרי' על הצורה רק לדעת אם המת הוא בעל אשה הזאת או לא דמכח צורתו נכיר אם מת בעלה או איש אחר ואין אנו משתמשי' בהכרת הצורה רק לתכלית עדות אבל גוף הצורה לא יפעל היתר או איסור להאשה אז לא שייך חזקה שנימא כמו שצורת המת עכשיו כך הי' בשעת מיתתו וא"כ ע"כ הוא בעלה כיון דלא תלוי בשינוי הצורה שום היתר או איסור לא חידשה התורה דין חזקות דחזקה מנגע ילפי' דפועל ההשתנות דבר אם הבית טמא או טהור אבל במקום שאין השתנות פועל באמת שום דבר שם לא חידשה התורה דין חזקה כנלענ"ד וכעת לא ידעתי סתירה והוא כלל חדש בחזקות: ודע דנפלא בעיני דברי נקה"כ שהשיג על ראי' ט"ז מן מחליף פרה בחמור שצריך בעל החמור להביא ראי' ולא אוקמי' על חזקת חי והשיג הש"ך מתוס' בב"מ דף ק' ע"א בד"ה הא דחזקת מרא קמא עדיף וה"ה כאן חזקת מרא קמא עדיף ולכאורה פלא למה לא השיג מתוס' שם על ראי' א' של הט"ז דתוס' הקשו לאוקמי על חזקת מעוברת והא מעוברת עומדת לילד כמו שחי עומד למות וא"כ לסברת הט"ז חזקה דשעת מציאתן עדיף בכה"ג א"כ נשמע מתוס' דה"ה דחזקת חי עדיף משעת מציאתן וצע"ג:

אך שפתי כהן ישמרו דעת דט"ז לא חידש דינו רק בחזקת חי דהגם האדם אשר חי מאה שני' בכל זאת הי' יכול למות דלא ידע אדם עתו אבל במעוברת כיון דרוב ולד מעלי' ילדו עיי' יבמו' קי"ט א"כ ידענו חדשי העיבור בטבע בגסה כך וכך חדשים ובדקה כך וכך כנודע ובתוך חדשי העיבור אין עומדת לילד א"כ מתחילה הי' הבהמה בחזקת ריקן שלא היתה מעובר' והגם שראינו אותה עכשיו מעובר' אמרי' בודאי נתאחר הריונה בכל מה דאפשר ועכשיו לא מלאו ימי' ללדת עד הרגע הזאת והוי חזקת מעוברת לאמר עכשיו ילדה חזקה מעלי' והגם שבודאי פעם אחת תלד זה אינו מזיק דמעיקרא ידענו שחדשי העיבור כך וכך לא פחו' ולא יותר אבל בחזקת חי שפעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה שם חידש הט"ז דאין זה חזקה והבן ויש לי צ"ע בנדה דף כ"ט בסוגי' דטועה יעו"ש:

ואגב גררא אעתיק מחדושי וז"ל ראיתי בש"ש ש"ז שהשיב על קושי' נוב"י שהקשה על הב"ש מה לי חזקת חי של בעל האשה או חזקת חי של אדם אחר בעולם עכ"פ מת זה המוכח הי' חי והשיב הש"ש כמו בשני כתות עדים ובשני שבילי' הגם דחזקות מתנגדות מוקמי' כל אחת שבאה לפנינו על חזקתו ולא מוציאי' אותן מחזקתם בשביל כת האחר ה"ה כאן לא נוציא ראובן מחזקת חי שלו בעבור חזקת חי של איש אחר ובפרט שאותו האחר אינו לפנינו ואין דכין עליו יעו"ש:

ולדעתי לא דבר נכונה (א) דבשלומא התם הוי הטעם דמוקמי' כל כת על חזקתן ולא נוציא כלל מחזק' אבל כאן ע"כ חזקת חי של אחד נסתר דהא מונח מת לפנינו ומהכ"ת שנימא שאיש אחד אבד בעולם חיותו דילמא ראובן הנ"ל ואז כיון שהוי ספק השקול ממילא אמרי' אוקמי הגוף המונח מת לפנינו שחי עד זמן קרוב ואז ע"כ הוא ראובן יען שניכר בפרצוף פניו שהוא ראובן והבן (ב) הלא איזה מעשה מעורר לנו לחקור שמת אחד בעולם הוא רק יען שמצאנו מת בשדה או הרוג בשדה וצריכי' אנו לחקור רק על זמן חיותו שזה המת הי' חי עד זמן קרוב וממילא ניכר בפרצוף שהוא ראובן ולא שייך לומר כתי' הב"ש דאנו מתחילי' לומר ראובן עוד חי גם עתה וע"כ זה המת הוא יותר מג' ימים ונשתנה לדמות ראובן דמהכ"ת להתחיל בחיות ראובן הלא המעשה שמצאנו אחד מת הוא המעור' אותנו אם כבר מת או עכשיו מת מכח חזקת חיות שלו ונ"מ אם נגע אחד בו בלילה לפני ב' ימים אם יהי' טמא או טהור וכדומה ואמרי' בודאי גוף זה מת אח"כ וממילא הוא ראובן והבן (ג) פלא על הש"ש שם הכתות עדים או בשני שבילין האנשים שיש להם חזקת כשרות או טהרה עומדי' לפנינו אבל כאן הלא ראובן אינו כאן כמו שאיש אחר אינו כאן הגם שראובן יש לו כאן אשה ובני' שיש עליהם לדון הלא המה רק המסובב של חיות ראובן וראובן עכ"פ אינו לפנינו ועיי' ר"ן בגיטין דף ס"ד והבן:

ומדי דברי בו זכור אזכור מה שכתבתי במק"א בפ' חזקת הבתים דף נ' ע"ב ברשב"ם בד"ה שניהם ישכן וז"ל ופטורי' דספק נפשות דבעלי' שהכוהו ומי נהרג מהם להקל דנפקא לן מושפטו העדה והצילו העדה עכ"ל ובתוס' בד"ה וספק נפשות הקשו עליו ז"ל ואין נראה דבלאו הכי נמי לא קטלי מספיקא דאפי' ממונא לא מפקי' מספיקא עכ"ל וכתבתי שם ליישב שיטת הרשב"ם וזה התמצית דהנה לעיל פי' הרשב"ם השני אינו בדין יום או יומים דמי שיהרוג עבד כאלו הורג ישראל דגמר לה לה מאשה ואפי' מת לסוף שנה עיי' ברשב"ם בד"ה מפני שהוא תחתיו וד"ה ישנו יעו"ש וא"כ הוי כמחויב ודאי דהא נפש מישראל הרג רק אם יברר שהוא האדון אז פטרה אותו התור' וכאן שנולד ספק אם הוא נחשב כאדון וא"כ יש חזקת חיוב שהרג נפש ישראל לכך פי' רשב"ם ושפטו העדה והבן ועיי' נזיר דף ח' סברת הגמ' ועיי' ש"ך ח"מ סי' ע"ה סעיף י' ודו"ק:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה