שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן פא
שאלה בזקן אחד חשוכי בנים שבק חיים לכל ישראל והעיד אח של הגזבר דחברא גמ"ח עם עוד ע"א שעשה צוואה לפניהם שביתו יהי' לדירת עולמי' לפני הלמדן אחד ומקום בה"ככ שלו יהיה ללמדן אחד ע"מ שילמדו בכל יום משניות פרק ערבית ופרק שחרי' לזכות כשמתו וכאשר יאספו אל מעונותם לאחר אריכת שנותיהם של שני הלומדים יהיו הרוחים לבני הקהילה להחזיק בני עניי' לת"ת ושאר חפצים אשר נמצאי' ברשותו יהיו לפלוני ופלוני קרוביו ומפי העדי' נכתבה הצוואה בפנקס הקהלה והחזיקו שני לומדי' בירושת המת ושנתים אחר הצוואה נתגלגל הדבר עפ"י סבה מאת ה' שבאו קרובי' ללמדן אשר החזיק בבית וכאשר באו בני העיר לבקרו אחר הצהרי' בש"ק דברו מענין לענין ונתברר הדבר שהגזבר הוא שני בשני עם הלמדן ולא הכירו זה את זה מעולם ונגלה לעין כל כי אמת הדבר ובכל זאת נתעוררו בני המשפח' של המת ואומרי' א"כ אין עדותו בצוואה מהני כי העיד אח של הגזבר להנאת לקרובו ונוגע פסול לעדות והגזבר צווח הכי ידענו שהלמדן קרוב שלנו וגם איך אפשר לבטל הצוואה הכי מוכרח הייתי ליתן לזה שנתגלה שהוא קרוב הלא היה יכול להיות שבררתי למדן אחר כאשר באמת אם הייתי יודע שזה קרוב שלי הייתי בררתי אחר לצאת ידי הבריות ורוח העוררי' לא כח ושאלו הדין עם מי:
תשובה דבר זה צריך התבוננת מכמה פנים (א) אם כל הצוואה בטלה כדעת בני משפחה או לא (ב) אם הגזבר עכ"פ אינו יכול לברר הלומדי' יען שנתגלה שאחד מן הלומדי' של בני עיר הוא קרוב שלו או הוא יכול עוד לברר (ג) הגם אם הגזבר נשאר בשירותו לברר אם יכול לבחור עוד בלמדן הקרוב שלו:
ולכאורה הדבר מבואר בש"ע סי' ל"ז סעיף ט' בהמחבר וז"ל הגזברי' כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי ההקדש ולא בפירותיהם כשרי' להעיד עכ"ל וברמ"א וז"ל וכ"ש שקרובי' כשרי' להעיד אעפ"י שהגזבר מחלק הממון למי שירצה למ"ד טובת הנאה אינה ממון ואעפ"י שנותן אח"כ לקרוביו עניי' מ"מ אין מבטלי' העדות משום זה מאחר שלא היה הנאה ניכרת בשעת העדות עכ"ל ועיי' בסמ"ע ס"ק כ"ג שהאריך שאם טובת הנאה ממון והעידו בבת אחת הכל בטל אבל בזאח"ז ולא היה ידוע גוף ההקדש אינו בטול אבל לא שיחלק הגזבר למי שירצה אבל רמ"א פסק דטובת הנאה אינה ממון א"כ כיון שלא הנאה ניכרת בשעת עדות מהני ויוכל אותו גזבר לחלק אפי' לקרוביו אך הש"ך בסק"י חולק וסובר דבשום אופן אין רשאי ליתן לקרוביו דלענין עדות טובת הנאה ממון יעו"ש וא"כ לכאורה בנידן שאלתינו תלי' בפלוגתא דש"ך ורמ"א לרמ"א מותר ליתן אפי' לקרוביו ולהש"ך זה ודאי אסור אלא אפי' לא יוכל להיות עוד גזבר בדבר בעבור טובת הנאה דנחשבת ג"כ להכאה ודו"ק:
ונלע"ד לבאר דעת הרמ"א בעזה"י ולסלק קו' הש"ך מעליו אשר לכאורה נפלאי' על הרמ"א (א) איך פסק רמ"א דקרובי' יעידו דט"בה אינה ממון דזה דוקא אם אנו דנין לענין שבועה או קדושין או תשלומי כפל וכדומה שאנו צריכין דבר של ממון אבל לענין נגיעת עדות ע"כ אין אנו צריכי' דבר של ממון דהא אנו חוששי' שמעמיד' בפני בע"ח כדי שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם א"כ חזי' דלא צריך נגיעת ממון רק איזה שום הנאה ומי יכחיש דטב"ה הוי דבר שנהנה בו והוא קו' גדולה וצע"ג:
ונראה ליישב ואקדים דברי ש"מק בב"ב דף מ"ג ע"א בד"ה אלא אחריות דנפשי' וז"ל כלומר אחריות דבע"ח לבד וקשה לי דאכתי נוגע בעדות הוא דניחא לי' דתיקום בידי' דלגבי בע"ח דידי' כי היכי דלא לקריו' לוה רשע ולא ישלם ואי משום דקבל נמי אחריות דנפשי' להאי בהא לא איכפת לי' דא"ל מאי אפסדתיך וי"ל דכל שאינו יכול לשלם מה שקיבל על עצמו רשע מקרי וכ"ש להכניס עצמו בזה לכתחיל' כנ"ל ועוד קשי' לי אכתי ניחוש לקנוני' דהא בעלמא חיישי' שמא זה מסתלק כדי שיעיד ויחזיר ויחלוק עמו בקרקע או בכספא ונראה דכל שאין לו בו עכשיו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששי' לו שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורי' הם עכ"ל והקשתי קושי' עצומ' דאכתי ניחוש לקנוני' דבשלומא בשאר עדי' לא חוששי' שמא שכורי' הם דיש להם חזקת כשרות דלא יעברו על לא תענ' ברעך עד שקר בעבור ממון אבל כאן דחיישי' שמא מעמידה בפני בע"ח והקשה הש"מ לקמן דף מ"ד בד"ה דאמר מהכ"ת נחוש לזה הלא עובר על לא תענה ברעך ותי' דכן דרך בני אדם טוב להיות רשע בעבירה חמורה לפני ה' אשר לא נודע לבני אדם מלהיות לוה רשע ולא ישלם שנודע לבני אדם כי גדולה הבושה יעו"ש וא"כ ניחוש דילמא יש לו בע"ח אשר אינו רוצה לוה רשע וכ"ת הא קיבל אחריות ויהיה אצלו לוה רשע זה אינו דהוא עשה קנוני' עם השותף שיחזיר לו כסף כדי שיהיה לו לפרוע לבע"ח וא"כ לא יהיה כנגד שום אדם לוה רשע דעם השותף עשה קנוני' ובע"ח שלו יפרע ולא קשה איך נחוש שעשה קנוני' דמוכרח הוא לעשות כן ולעבור על לא תענה משום שלא יהיה לוה רשע אצל בע"ח שלו אבל בעלמא דליכא חשש בע"ח מהכ"ת נחוש על שכירת עדים אבל כאן נחוש משום שלא יהיה לוה רשע עשה קנוני' [ואם הטעם דנוגע הוי בע"ד הגם שאומר אמת א"כ בודאי יש לחוש שרוצ' לשלם לבע"ח ועשה קנוני' להציל שלו ולשלם לבע"ח וצע"ג.] ואם תשיב א"כ גם בעלמא ניחוש על עדים שכורים שיש להם בע"ח ומעידים כדי שיהי' להם לפרוע לבע"ח שלהם זה אינו דדוקא כאן שנותן חלקו לחבירו חיישי' שעושה כן בעבור בע"ח שלו יען שנותן לשותף חלקו ומהכ"ת יעשה כן הלא אם יסלק בודאי אין תקוה לחלקו שיהיה שלו ואם יקח מערער יוכל עוד לבוא היום לברר שהנך סהדי שקרי והגם שאפשר שעושה כן לקיים שמו בצדק או לקיים תמות נפשי עם פלשתים שגם לי וגם למערער לא יהיה בכל זאת אנו חוששי' ג"כ שמא חושב שלא יפסיד בזה רק ירויח להעמיד לפני בע"ח וה"ה במוכר שלא באחריות חיישי' שמעמיד בפני בע"ח יען דסתם קרקע אחריות ט"ס וע"כ דהתנה שלא באחריות וא"כ יען דקפיד על שלא באחריות וע"כ שירא מפני בע"ח דבעבור גזילה הלא חוזר עליו לרב פפא לכן חיישי' שמא יש לו בע"ח ואפי לר"ז דיש לומר שמתנה כן בעבור דילמא יהיה השדה גזולה מ"מ יותר יש לחוש שמתנה כן בעבור בע"ח מאשר נאמר שמתנה כן בעבור גזילת קרקע דלא שכיח אבל בעלמא מהכ"ת ניחוש שמעמיד בפני בע"ח וקרקע שלו אינו ברשותו עיי' רש"י פסחי' דף ל"א טוב שנאמר מה שתחת יד אדם הוא שלו וגם ברשותו והבן זה מאוד:
ובזה מיושבים לי כמה קו' התומי' (א) שהקשה מאי הקש' הגמ' וכיון דאסהיד דלוי הוא היכא מצי לאפיק מיני' והקשה הנ"ל ניחוש שמעמיד לפני בע"ח ולא יהיה מהני הודאתו (ב) הקש' נימא פי' אחריותו עליו ואין אחריותו עליו דמהני יאוש בקרקע אבל מה מהני יאוש אם יש לו בע"ח וא"כ יפה הפי' בקרקע אינו מעיד מפני שאחריות דנגזל עליו שיבא בע"ח לפרוע ממנו והוי נוגע אבל במטלטלי' שאין אחריות הבע"ח עליו מהני יאוש (ג) הקשה מאי מהני שמכיר בה הלוקח שהיא בת חמורו דילמא יש לו ללוקח בע"ח ולא יהיה מהני הודאתו עיי' בתומים סי' ל"ז אות י"ד ח"י ך' יעו"ש שפלפל הרבה:
ולפמ"ש נכון דכיון דהודה דלוי אמרי' בודאי אמת הודה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ועיי' בקצו"ח סי ל"ו אשר יאמר עליו כי הוא זה משם ילפי' שאדם נאמן שאומר אמת טל עצמו הגם שהוציא קול שנגזל ממנו או שנשמעו עדי' שאמר שגזול' ממנו ומכ"ש כיון שאין עדי' לפנינו אמרי' הוא נאמן על עצמו ואומר האמת ומהאי טעמא הסביר הש"מ דמהני אפי' אם מכיר אח"כ שהיא בת חמורו יען שכפי עדותו אומר שמעולם היה שלו ולא דמי אם מוחל לו עכשיו אחריות שמהנה אותו במה שמוחל לו אבלי כאן כפי דבורו אומר שבאמת הוא של חבירו יעו"ש בד"ה אלא ודו"ק וא"כ מהכ"ת ניחוש שיש לו בע"ח וה"ה אם מיאש עצמו מקרקע שלו אשר כגזל ממנו מהכ"ת נאמר דיש לו בע"ח והוא נוגע בעדות וכן אם אומר שהוא מכיר שהיא בת חמורו מהכ"ת נאמר שיש לו בע"ח נאמר בהיפך שהוא אמת שמכיר בו ולא רוצה לגזול ממנו שאין לפנינו דבר אשר יעלה במחשבתינו חשש בע"ח שנאמר שהוא נוגע והבן זה עכ"פ הדרה קו' לדוכתי' נחוש לבע"ח וגם על קנוני' וצע"ג:
ואמרתי לתרץ קו' הנ"ל ואקדים דקדוק אחד בגמ' המוכר שדה שלא באחריות אינו מעיד עליו מפני שמעמידה בפני בע"ח ופלא מאי זה שמעמידה בפני בע"ח היה לו לומר מפני שחיישי' שיש לו בע"ח ולא רוצה להיות לוה רשע אבל לשון מעמידה משמע שהקפידא הוי שהוא מעמיד השדה שבעל חוב יפרע ממנו ולא בעבור גוף הדבר שיש לו הנאה שבע"ח יגבה ממנו ולא יהי' לוה רשע וצע"ג ועוד למה לא אמר מפני שלא יהיה לוה רשע וצע"ג:
אמנם אותיות חז"ל מאירות עינים ואקדים מה שהעיר הקצו"ח בסי' ל"ז סק"ה על שיטת הסוברי' דנוגע אינו משקר רק שהוא קרוב ופסול להעיד א"כ קשה אמאי חשש אם מעמיד' בפני בע"ח הא אם אומר בפי' תן לי שכר להעיד שתשנם לבע"ח שלי בעבורי הוי רק נוטל שכר להעיד וכשר מה"ת ומהאי טעמא אם אין לו עכשיו נכסים לא חיישי' שמא יתעשר דכל החשש הוא מדרבנן דאל"כ יהיה לוה נאמן ששטרו פרוע אם אין לו נכסים אלא פשיטא מעיד לעצמו הוא נוגע ופסול מדאוריית' אבל מעיד לבע"ח דאינו מעיד לעצמו רק נוטל שכר להעיד שהוא פסול דרבנן ולכן לא חיישי' שמא יתעשר וא"כ כיון דכל החשש שמעמיד בפני הבע"ח ואין לו נכסים ליכא איסור כלל וא"כ אם הטעם משום נוגע דמעיד לעצמו ולא משום משקר א"כ מאי איסור יש אם מעמידה לפני בעל חוב [יעו"ש שהמציא בזה דרמב"ן בחז"ה לא הביא הטעם רק משום משקר והוא דוחק:] ולדעתי יש לישב והוא דנודע אם המלוה בא לפרוע מן הלוקח אשר קנה שעבודו מאיזה כח בא עליו המלוה הוא רק יען שהשדה היה משועבד לו ולא הי' יכולת ביד הלוה למכור גוף השדה לקנין עולמית רק לקנין זמן לאכילת פירות עד זמן הפרעון של חובו כמבואר ברש"י פסחי' דף ל"א דאינו ברשותו של לוה להקדיש או למכור כי הוא משועבד למלוה וא"כ המלוה בא לגבות חובו מן שדה הלוה כי המכירה לא מהני ונשאר השדה שלו נמצא אח המוכר מעיד ללוקח ומכוון בו כדי שישאר השדה לפרוע לבע"ח שלו הוא כאילו מעיד נגד המערער שהשדה שלי הוא דאם יש לו בע"ח לא מהני מכירתו ונחשב לו כאילו מערער רוצה להוציא ממנו השדה והוא אומר שלי הוא ולא לך ואינו דומה לאלו הבטיח לו אחד שיעיד לו על השדה שלו ויפרע לבע"ח דשם עכ"פ אין לו הנאה מגוף העדות דבגוף העדות אינו מעיד לעצמו דהוא מעיד על שדה של אחר אבל כאן במה שאומר ששדה הוא של לוקח בו בתוכו רצוף עדות שהשדה שלי הוא א"כ הוא מעיד לעצמו ממש דתוכו של העדות הוא לטובת עצמו ולא שהעדות יביא לו הנאה חוץ ממנו והבן זה:
אך כל זה אם מחשב על זה שיבא בע"ח שלו ויפרע מן השדה א"כ הוא חושב להעיד לעצמו ממש אבל אם וחשב שהוא יסלק לבע"ח בזוזי וישאר השדה ביד הלוקח וכל תכלית עדותו רק לזה שמקחו לא יתבטל ויהיה נשאר השדה ללוקח אז הגם שאנו יודעי' שאם לא ישיג ידו לפרוע לבע"ח יבוא הבע"ח ויקח ממנו השדה בפרעון וא"כ הוא נהנה שנפטר מחובו ומי פעל זאת שיצמיח לו הנאה זאת הוא רק עדותו שע"י שמעיד כנגד יהודה נשאר הקרקע ביד לוי ומשם יוציאו הבע"ח ופועל עדותו לו הנאה אבל עכ"פ הוא לא מחשב שישאר השדה שלי לפרוע לבע"ח א"כ עכ"פ לא הוי מעיד לעצמו דהן אמירת העדות או מחשבת העדות לא הוי לעצמו רק ממילא יוכל להשיג הנאה והוי רק נוטל שכר להעיד דזה הנאה נחשב לנו כשכר אשר יותן לו להעיד אבל בגוף העדו' אינו מעיד לעצמו ודו"ק:
וזה שרמזו חז"ל אמר רבין המוכר שדה אינו מעיד יען דחיישי' שהוא מעמידה לפני בע"ח שהוא בעצמו מחשב בשעת עדו' שמבקש שלא יוציא המערער שדה הנ"ל כדי שיבא בע"ח שלו ויפטור מחובו בשדה שלו כי המכירה לא מהני והוא עדיין מעמיד השדה לפני בע"ח כמו אם היה בני חורין וא"כ הוא מעיד לעצמו ממש ופסול מדאוריי' רק מהכ"ת נחשוד אותו שדעתו שבע"ח יפרע ממנו ומחשב לעכב השדה לעצמו ומשני הגמ' משום דלא ניחא לי' להיות לוה רשע ולא ישלם א"כ הוא חושב על זה שיאמר לבע"ח הנחתי לך מקום לגבות וק"ל:
ולפ"ז מיושב קושי' שהקשתי דניחוש על קנוני' יען דיש לו גם בע"ח ויפרע במעות קנוני' את הבע"ח וא"כ אכתי נוגע בעדות הוא דלק"מ דאם רק במעות אשר יתן לו השותף יפרע הבע"ח א"כ אינו מעיד לעצמו והוי רק כאילו נוטל שכר להעיד דהוי פסול דרבנן ולא חיישי' מספק על פסול דרבנן וזה שרמז הש"מ וז"ל כל שאין לו עכשיו בו כלום נסתלקה נגיעתו עכ"ל כיון שאין בו בתוך עדות הרווחה אין חוששי' מספק כמו כל ספק דרבנן להקל ואם לחוש שמעמיד גוף השדה בלי קנוני' הוי בכל אופן לוה רשע ודו"ק:
ועתה שמלה לך שדבר ברור דיבר רמ"א בשלומא במעמיד' לפני בע"ח והוא מעיד על שדה שלו שהוא ממון גמור אז הוי נוגע אבל בטובת הנאה שאינו ממון גמור אז לא הוי נוגע שלא יהיה נאמן בעדות ודו"ק:
ואוסיף טעם לשבח דעיי' במקו"ח סי' תל"א בד"ה ועתה שהעיר דפלוגת' דטב"ה ממון הוא דבודאי טוה"נ שוה כסף רק פליגי מאן דסובר טב"ה ממון מחשב הטב"ה כאילו יש לו אחיזה וקנין בגוף החפץ וממנו בא לו הכסף ומאן דסובר טב"ה אינה ממון סובר דאין לו שוה כסף בגוף החפץ רק מחוץ מאבי אמו של כהן בא לו כסף עכ"פ בגוף החפץ אין לו יעו"ש וא"כ יפה פסק רמ"א אם אנו פסקי' דטב"ה אינה ממון ואין לו הנאה בגוף החפץ א"כ אין זה נוגע דעדותו על החפץ ושם בתוכו אינו מעיד לעצמו ודו"ק:
ובעמלי ראה ה' ויוכח שמצאתי תל"י שיש רמז למ"ש בש"מ בב"ב דף מ"ג בד"ה ת"ש שהקשה למה לא חיישי' גם כאן דלמא יש לו ללוה בע"ח וא"כ מלוה המעיד הו"ל נוגע בעדות ותי' הש"מ וז"ל ונ"ל דהיינו טעמא דחיישי' גבי מוכר שדה לחבירו שלא באחריות שמא יש עליו חוב אעפ"י שאין ידוע אצלינו משום דאיכא למיחש לודאי נגיעת עדות שאם יש עליו חוב ולית לי' ארעא אחריתי ודאי מעיד על עצמו הוא שהרי יפרע חובו מאותו שדה כאלו הוא שלו ולא יתחייב לשלם כלום ללוקח כיון שלקח שלא באחריו' אבל הכא לענין מלוה מעיד ללוה אפי' אם יש על הלוה חוב מקודם ידוע אצלינו אין כאן ודאי נגיעת עדות לפי שהמלוה עיקר כי קא מוזיף על אמונת הלוה מלוה הוא ומקנקנו יפרעו או מעות הילכך אין כאן אלא ספק נגיעת עדות שמא חושש המלוה אולי לא תמצא יד הלוה לפרעו וחפץ שיהיה ללוה אחריות נכסים הילכך כיון שאפי' אם ישנו ללוה חוב ידוע אין כאן אלא ספק נגיעת עדות עכשיו שאין עליו חוב ידוע אצלינו אין לחוש מספק עכ"ל הזהב ראה בעיניך שדייק וז"ל ודאי מעיד על עצמו הוא שהרי יפרע חובו מאות' שדה כאילו הוא שלו עכ"ל והבן זה:
היוצא ממ"ש למעלה שאין עיקר הטעם מה דאין רשאי למוכר להעיד משום לוה רשע דהא זה לא נזכר בדברי שמואל אלא עיקר הטעם דמעמיד השדה לפני הבע"ח והוי מעיד לעצמו בממון רק למה חיישי' על זה שחושב להעיד על עצמו ע"ז יש תבלין דלא מבקש להיות לוה רשע א"כ בגזבר עצמו יש לפלפל אם לא יהיה עדות אבל קרובים פשיטא ומצאתי בתומים סק"ג ובקצו"ח ס"ק י' שמכריעי' שקרובי' יכולים להעיד לגזבר וא"כ בנידן דידן לא מבעי' שהצוואה אינה בטילה אלא אפי' יכול לחלק אפי' לקרוביו והבן: ולכאורה יש להשיב כל מה שבארתי הוא נכון אם הטעם של נוגע משום דהוי מעיד לעצמו והוי בעל דבר אבל אי הטעם משום משקר א"כ מי יכחיש שאם טובת הנאה שוה כסף מה לו למעיד אם טוב"ה שוה כסף בדין תורה או לא עכ"פ יש לחוש שמשקר בעבור הנאה המגיע לו [באמת אפי' אם נוגע משום בע"ד עכ"פ בודאי יש לחוש גם למשקר ומתומי' באמת לא משמע כן ולא ידעתי למה] וצע"ג:
ונ"ל בנידן שאלתינו דלא ידע הגזבר שהוא קרוב מלמדן ההוא כאשר גם בני המשפחה של המת אשר הניח אחריו לזכות נשמתו בית והון מודים דנגלה עין בעין שגזבר הנ"ל לא ידע מעולם מהקרבו' א"כ איך שייך שעדותו בטל משום משקר מהכ"ת שהיה משקר אז בעדותו אם לא ידע מקרבות ואפשר אפי' הטעם משום בע"ד דלעצמו מעיד היינו אם ידע אז שמדבר אז לטובת עצמו אבל הלא אח של גזבר לא ידע אז מקרבות כלל וא"כ עכ"פ לא שייך שמעיד לעצמו וא"כ אף שהש"ך בסק"י חולק וסובר שאינו נאמן לחלק לקרוביו בנידן דידן שלא נודע בשעת עדות מקרבות גם הש"ך מודה ודו"ק:
ומה שהקשה הש"ך הא שני נח לי הוי ג"כ נגיעה בעדות לא הבנתי כלל קו' הנ"ל דשם הוי הפי' דילמא יהודה גבר אלם או שיש לו פחד מיהודה לבא עמו במשפט וע"כ יפסיד שדה שלו וכן מצאתי שביאר אותו התומים בס"ק ח"י וא"כ הוי נוגע בממון ממש ודו"ק:
ועלה בדעתי לחדש דבר דבנידן דידן דכבר נתקבל העדות שהלמדן החזיק בדין בבית הזה הגם שעכשיו נתברר שהי' נוגע שה' מהנה לקרוביו כמו שנתעורר הש"ך בסק"י בזה מ"מ אי אפשר לבטל להוציא הבית מיד למדן הנ"ל דעיי' רשב"ם בסוף ד"ה ארעא היכא דקיימא תיקום דהסביר לכך הוי שמעון נוגע דאם ישאר ביד לוי יוכל להוציא ממנו והגם שיהודה יבוא פעם שנית בעדיו לא נקבל עדותו דכבר פסל שמעון וע"א עמו עדים של יהודה המערער יעו"ש והוא פלא גדול הכא יהודה יצעק ככרוכי' בב"ד עתה אני בא להראות להם כי שמעון הי' נוגע בדבר במה שפסל עדים שלי שנגלה הדבר למפרע ועיי' תומי' ס"ק ח"י וס"ק כ' שנתקשה בזה וצע"ג:
ובחדושי אמרתי לתרץ דרשב"ם כ' וז"ל ובתר הכי אפי' מייתי יהודה סהדי דהאי ארעא דידיה הוא לא מצי מפיק לי' משמעון שכבר פסל שמעון עצמו וע"א עמו עדיו של יהודה עכ"ל ולכאורה מה שכתב וע"א עמו הוא דבר שפתים חלילה אנא ידענא שהי' ע"א עמו דאל"כ איך היה בכח שמעון לבדו לפסול שני עדי' ע"א אינו נאמן אלא לשבוע' ולא לפסול ב' עדים וא"כ ע"כ היה ע"א עמו:
אמנם על שפתיו הוסיף לקח ליתן תבלין לדבריו דהנה בש"מ בד"ה דאמר הביא קו' בשם הראב"ד למה אנו חוששי' כאן על המוכר שהוא נוגע הא אמרי' ביבמות עדי' החתומי' על המקח לא חששו חכמים ופי' בירושלמי לפי שאין עד השני מצוי לחטוא בשביל חבירו וא"כ הלא גם כאן יש ע"א עמו וא"כ למה ניחוש שהאחד הוא נוגע ותי' הראב"ד התם בשעת עדות על השדה שאיש ההוא לקח השדה היה בלא שום חשד רק עכשיו שהעד בא ליקח השדה מיד אותו לוקח נגלה חשד למפרע אז סמכי' על ע"א אשר העיד עמו ולא חיישי' על למפרע אבל הכא בשעת העדות נוגע בדבר שמעיד לעצמו א"כ לא מתחיל העדות ע"י ע"א שעמו דלעדות בעי תרי עכ"ד תמצית הדברים אם כבר נתקבל העדות בהכשר אז יצא הדבר בהיתר ונתחזק כך ולעורר למפרע לסתור העדות אשר קבלנו סמכי' על הוכחה מע"א אשר אינו נוגע [ועיי' בט"ז ובתב"ש יו"ד סי' ח"י אם הסכין יצא בהיתר] אבל אם יש חשש נוגע בשעת עדות אז בודאי לא מהני שיש ע"א עמו דא"כ כל כח עדות עפ"י עד אחד והבן זה: ולפ"ז מתוקים ודבש אמרי רשב"ם אם יהיה הדין שאין אנו חוששי' עתה ששמעון נוגע אלא נקבל העדות נגד עדי יהודה אז הגם אם ברוב ימים יבוא יהודה ויוציא השדה מיד לוי ויחזור יהודה לבוא עם עדיו אז אמרי' הלא כבר נפסל עדי יהודה וכ"ת נימא ליחוש למפרע ששמעון היה נוגע על זה רמז הרשב"ם הלא נפסלו ע"י ע"א עמו אשר אינו נוגע ושפיר סמכי' דגם שמעון העיד אמת שעדי יהודה פסולים נינהו ולא חיישי' לסתור עדות אשר קבלנו לאמר דנגלה למפרע שהיה נוגע ושקר העיד והבן [ואפי' אם הטעם מכח בע"ד ולא מועיל מה שאמרו אמת עכ"פ לא נקבל עדי' כאלו אשר ידענו שגזלני' נינהו ודו"ק:] אך האמת אגיד שלדעתי פי שנים ברוחו של הראב"ד דבשלומא בעדי מקח אין כאן חשש נגיע' עדות באמת דמהכ"ת העיד העד בשקר דילמא לא יתרצה למחר הלוקח למכור לו השדה הלא אין בידו לכופו שימכור לו השדה וכ"ת שנתן לו משכון או שט"ח לבטחון על זה הלא א"כ ע"כ צריכי' לחוש על עדי' שכורי' אשר אין אנו חוששי'] אבל כאן נוגע דאוריי' הוא דהוא יודע שיש לו עדי' שיוכל להוציא מיד לוי וזה שדייק הראב"ד וז"ל חששא בעלמא הוא על הלוקח למפרע עכ"ל הרי מבואר שאין כאן חשש ממש רק חשש בעלמא:
לכן אמרתי להתבונן בהבנה אחרת ואקדים דברי ש"מ בסוגי' שחקר בשני תי' הגמ' משום דראשון נח לי או דאיכא סהדי להאי ואיכא סהדי להאי לפי תי' השני לא חשבי' משום הראשון נח לו משני לנוגע ואם אירע שליכא חשש נגיעה רק דנח לו הראשון הוי ספק נוגע ולא מקבלי' ממנו עדות והקשה ע"ז וז"ל ואע"ג דמספקא לן מילתא אם נוגע בעדות הוא מטעם זה וקיי"ל בשתי כתי עדי' המכחישי' זא"ז כל אחת באה בפני עצמה ומעידה משמע דמקבלי' עדותם אעפ"י שהיא ספק מוכחשת משום דהעמיד הגוף על חזקת כשרות התם הוא דלא מפקי' להו לעדים מחזקתם כדי לפסלם אבל הכא לא בעי למפסלם לשאר עדיות אלא דחיישי' שמא הוא נוגע בעדות בדבר זה ואסור להעיד ואם נתקבל עדותו נראה דלא מפיק יהודה מלוי מספק דשמא לא הוי שמעון נוגע בעדות עכ"ל וחזות קשה חזיתי בדברי הש"מ במה שכ' וז"ל התם הוא דלא מפקי' להו לעדי' מחזקתם כדי לפסלם עכ"ל והוא פלא בעיני (א) דנהפוך הוא התם הוא דלא פסלי' להו כדי שלא להוציאם מחזקתם דאם נאמר דלא מקבלי' מהם עדות א"כ נסתר חזקתם והיה לו לומר התם לא פסלי' להו כדי שלא להוציא מחזקתם וצע"ג (ב) ועוד פלא דלשון משמע דלא מפקי' מחזקתם כדי לפסלם באמת והוא מחוסר הבנה הלא לא נפסלו והיה לו לומר כדי שלא לפסלם דאין אנו רוצים לפסלם ולכן אנו סומכי' על חזקתם וחסר תיבת שלא וצע"ג (ג) ומה שסיים וז"ל אבל הכא הא לא בעי למפסלם לשאר עדות עכ"ל ג"כ משמע דכאן אין אנו רוצי' שיהיו פסולי' אבל התם אנו רוצי' שיהיו פסולי' כך היה לו לומר אבל כאן לא נפסלו לשאר עדות אלא דחיישי' לדבר זה בלבד וצע"ג (ד) ומה שמוסיף וז"ל אלא דחיישי' שמא הוא נוגע בעדות בדבר זה ואסור להעיד עכ"ל הוא חלילה כדבר שפתים הלא די במה שתי' דכאן לא בעי' לפסול אותו לשאר עדיות וא"כ כיון דלא נפסלו אין סומכין על חזקתם ולמה מוסיף וז"ל ואסור להעיד עכ"ל הוא למותר לו יהיה דמותר להעיד עכ"פ אין אנו מקבלי' מנוגע עדות וגם הכי כאן הוא המקום לבאר שנוגע אסור להעיד זאת ידוע וצ"ע:
ונראה לבאר בעזה"י דבאמת התי' הוא פלא דשכל גוזר דכאן בודאי סמכי' על חזקת כשרות דק"ו הוא ומה התם שיש ספק אולי המה עדים פסולי' דיש כאן בודאי רעותא דכת אחת העידו שקר ואותו כת נסתר חזקתם לגמרי ואעפ"כ אין אנו רוצי' לסתור חזקת כשרותם של הבאים לפנינו מכח ספק מכ"ש כאן לו יהי' דהוא נוגע כשר לשאר עדות מהכ"ת לא נסמוך על חזקת כשרות שלו שגם לעדות זה הוא כשר ק"ו הוא שספק נוגע יהי' כשר וצע"ג: מזה נגלה דהטעם משום בע"ד ואז אפי' אומר אמת לא מהני וראי' לזה דשיטה הנ"ל סובר הטעם משום בע"ד דבשלומא אי הטעם משום בעל דבר אז שייך לומר שיש איסור עליו להעיד דתורה מבקש עדות ואמיתיות הדבר לבד לא מהני ואדם על עצמו אינו בגדר עדות ואסור לגברא להעיד אם הוא נוגע אבל אי הטעם משום משקר התינח שאנן לא מקבלי' עדות דדילמא הוא משקר אבל פשיטא דאין עליו איסור להעיד דהלא הוא יכול לדעת שאינו משקר וסובר שיטת עליות שהביא הש"מ שבודאי נוגע יש איסור על הגברא להעיד [וכן משמע לשון הגמ' שנקטו אם הוא מותר להעיד] ואם יש ספק נוגע אסור להעיד מכח ספק איסור לחומרא [ועיי' בסמ"ע סי' ל'] וזה שדייק הש"מ דחיישי' שהוא נוגע ויש איסור עליו להעיד הגם שיודע שהוא אמת וא"כ גרע ספק נוגע משתי כתות עדים דשם תלי' אם אמרו אמת או שקר וכל כת אומרת אנו הגדנו אמת אבל כאן הגם שאומר אמת יש ספק איסור אם הוא עד וספק דאוריי' לחומרא ומיושב הקושי' ודו"ק:
אמנם אי הטעם דנוגע משום משקר אז באמת הוי הדין בספק נוגע כגון שאין כאן נגיע' רק הראשון נח לו דהוא כשר לעדות דלא גרע משתי כתות עדים דבודאי איתחזק פסול דכת אחת העידו בשקר וק"ל [דדוחק בעיני לומר דחזקה אינו מועיל רק שאם לא יועיל נסתר כל החזקה שזה יהיה כוונת ש"מק:] אלא לפ"ז צריך התבוננת הלא לטעם דמשקר הוי כל נוגע רק ספק נוגע דאולי אין משקר בעדותו וכן משמע בש"מ בד"ה דאמר דהוי רק ספק משקר שכתב וז"ל ומשו"ה חיישי' דילמא מסהיד עדות שקר כי היכי דלא להוי לזה רשע עכ"ל נגלה שהוא ספק דילמא משקר כמובן ובכל זאת אין אנו מקבלי' אותו לעד דכיון דהוא ודאי נוגע חיישי' שמשקר ואין אנו מקבלי' עד אשר יש לחוש בו למשקר אבל ספק נוגע מקבלי' דהוי כעין ס"ס ספק אם הוא נוגע שיהיה לחוש בו למשקר ואת"ל נוגע הוי רק ספק שמא משקר אבל ודאי נוגע הוי רק ספק אחד שמא משקר ואין אנו מקבלין עדות כזה וא"כ לפי מה שהבאתי דברי ש"מ וז"ל אם נתקבל עדותו נראה דלא מפיק יהודה מלוי מספק דשמא לא הוי שמעון נוגע בעדות עכ"ל נשמע מזה אם הוי ספק נוגע אז אי אפשר להוציא הקרקע מהמוחזק דילמא לאו נוגע הוא ולטעם נוגע משום משקר הוי ודאי נוגע רק ספק נוגע דדילמא לא משקר רק לכתחילה אין אנו מקבלין נוגע דשמא משקר אבל אם כבר מוחזק אז אי אפשר להוציא ממנו ודו"ק:
ואם כנים דברי הלא מבורר דעת הרשב"ם דסובר נוגע מטעם משקר וא"כ אם כבר יהיה הקרקע ביד שמעון אז לא יוכל יהודה להוציא ממנו דגם דנתגלה דהיה נוגע הלא ודאי נוגע הוי רק ספק נוגע ויטעון יהודה אמת דברתי ומי יוציא הקרקע מידו ודו"ק. ויש להוסיף דשני תירוצי' של רשב"ם תל' בשני פירושי' בטעם נוגע וק"ל:
ויצמיח מזה היתר בנידן שאלתינו דכבר ירד והחזיק הלמדן בירושתו וא"כ מי יוציא אותו מירושתו מי יברר אם העד היה נוגע ובפרט שלא נודע אז הקרבות סוף דבר הכל נשמע שערעור בני המשפחה לאו כלום ומי יבא אחרי הגזבר אשר כבר עשה כנלענ"ד: