שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן עט
שאלה מעשה באחד שנגגבו לו כמה תכשיטי' של זהב וכסף ואחר רוב ימים גירש שכנו את אשתו ואחר הגירושי' העיד הבעל עם עוד אחד שגרושה הנ"ל גנבה כל הכלים הנ"ל והמה ברשותה רק כל זמן שהיתה אשתו לא רצו לגלות הדבר הבעל לא רצה בעבור חרפתו והעד אמר חשבתי שאני ע"א ולא אהי' מהימן אבל עכשיו העידו יחד ובכל זאת לא רצתה להשיב מרצונה ואמרה להביא שני עדי' חוץ מבעל' אשר גירש אותה ובין כך חלתה הגרושה וזכרה את הרע אשר עשתה לבעלה כי הציקתהו וכתבה כל נכסי' לבעלה הגרוש כי יראה מפני אימת הדין ובקשה מחילה ממנו ומתה ובא האיש אשר נגנבו ממנו כל הכלים ותבע אותם מבעל הגרוש כי הוא הי' העד בדבר והשיב האיש הבא עלי עדים כשרים אז אשיב אותם אליך אבל בלא זה לא אשיב אותם כי היא טענה בחיי' שלא תקבל אותי לעדות ונשארו הכלים שלה ועכשיו גם אני לא אתן לך בלי עדים כשרי' כי אמת דברה שהגדתי בעבור שנאה והנגזל צועק ככרוכי' וקובל לפני יודעי דת ודין להציל העשוק מעושקו:
תשובה לכאורה נראה פשוט מג' טעמים דהוא צריך להשיב הכלים (א) דבעל באשתו לא מקבל שם עד כלל דהיא כגופו כמבואר בסנהדרין דף י' פלוני זנה עם אשתי ונחשב כבעל דבר ולא שייך לומר דתחילתו בפסלות וסופו בכשרות פסול להעיד דזה דוקא אם קיבל שם עד אבל בעל באשתו לא הוי עד כלל דמהאי טעמא ביאר הש"מ בב"ב דף מ"ג מהני סילוק בנוגע דמתחילה הוי בעל דבר ולא מקבל שם עד ולא שייך לומר שגם אחר הסילוק לא יועיל עדותו דתחילתו הוי בפסלו' יעו"ש ומכ"ש בעל באשתו דהיא כגופו ואחר הגירושין דנפרד עבותות אהבה הוא עלי' עד כשר וכיון שהגיד אז שוב אינו חוזר ומגיד שהעיד לשנאתה וק"ל (ב) הלא בכל נגיעת ממון כשר תחילתו בפסלות וסופו בכשרות כמבואר בש"ע ח"מ סי' ל"ג סעיף ט"ו וביאר בסמ"ע הטעם יען דיש בידו לסלק הנגיעה ולא מקבל כלל שם עדות פסול וה"ה בעל באשתו דבידו לגרש בע"כ של אשה וא"כ הוי בידו לסלק הפסול ואולי יען שיש בזה"ז חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ לא נקרא עוד שיש בידו לסלק (ג) הלא הוא עכ"פ הודה לפני השופט שהיא גנבה אותן כלי' ועשה הודאת בע"ד ונאמן אפי' יותר מעדים מכ"ש שהוא בעצמו לא יוכל לחזור כך עלה בדעתי לפום רהיטא:
וכאשר ירדתי בעומק הלכה ראיתי שהדין עם האיש שלא צריך להחזיר הכלי' וצריך אני לברר לסתור הנך ג' טעמים שכתבתי ואסדר הדברים זה אחר זה בעזה"י:
ראשית מה שנראה לכאורה דהוי עד מעלי' דכל זמן שהוא הי' בעלה הי' אשתו כגופו ונקרא בעל דבר ולא עד ולא נקרא תחילתו בפסלות כמו דנוגע לא הוי עד רק בע"ד:
ונלע"ד דבעל שמעיד על אשתו הגרושה בעדות אשר ראה קודם הגירושין נקרא עד פסול ואעתיק דברי השמ"ק שנתקשה מאי מהני סילוק העדים הא הוי תחילתו בפסלות וסופו בכשרות שפסול ותי' וז"ל ולשון אחר פירשו דלגבי ממון לא מקרי תחילתו בפסלות דכיון דמטי לי' הנאה מיני' לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דאחיל עלי' שם עד והו"ל תחילתו וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמי' לההיא דאמרי' במס' מכות אלא מעתה רובע יציל הרוג יציל ומשני במקיימי דבר הכתו' מדבר והני לאו עדי' נינהו אבל בפסול אחר עדים פסולי' מקרי עכ"ל הזהב:
ולכאורה קשה לי במה שכתב שמתחילה הוי בעל דבר ועכשיו אחר הסילוק נעשה עד וז"ל והשתא הוא דאחיל עליו שם עד עכ"ל הלא כל הטעם דתחילתו בפסלות לא מהני משום דכתיב והוא עד או ראה או ידע בשעת ראי' צריך להיות נעשה עד עיי' רשב"ם בב"ב דף קכ"ח ע"א ד"ה בפסלות וז"ל כלומר כל שתחילתו בפסלות שעת ראיית העדות והשתא סופו בכשרות פסול דמעיקרא לא הי' ראוי' לעדות זו וקרא כתיב והוא עד או ראה דבשעת ראיית העדות יהי' ראוי' לעדות זו עכ"ל וא"כ כאן בשעת ראיית המעשה הי' בעל דבר ולא הי' ראוי' להיות עד איך נעשה הוא עד אחר הסילוק הלא אז ליכא מעשה והתורה אמרה בשעת ראיית המעשה צריך הוא ראוי להיו' עד וא"כ איך נעשה עכשיו עד הלא ליכא עכשיו ראיית המעשה וצע"ג:
אמנם יש לתרץ דבודאי אם העד ראה מתנה או הלואה או שמע הודאה או דבר עבירה אשר הוא עד על מעשה או דיבור אשר נעשה ברגע ולאחר הזמן כלה ועבר אותו מעשה או דיבור אז הוא פסול אם כא נעשה עד מיד אבל אם הי' בשעת מעשה פסול להעיד הגם שנתכשר אח"כ לא מהני דהא הגדה עדות ע"כ צריך להיו' על המעשה אשר ראה או שמע אז כאשר הי' פסול ולא קיבל שם עד דלא הי' אז ראוי' להגדה [ולולי דמסתפינא אמרתי טעם על דין הנ"ל דהלא מבואר בכריתות דף י"ב אם לא כוון להיות עד בשעת ראיי' לא יוכל להיות עוד עד בדבר ועיי' בתוס' ישנים ובספרי פ"ח סוגי' דערכאות שהארכתי בשורש הנ"ל וכלל גדול בידינו מילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' אפי' אומר אח"כ ברי לי שהי' כן עיי' הל' שחיטה ובכמה דוכתא בש"ע כנודע וא"כ כיון דבשעת ראי' הי' פסול ולא הי' עליו חיוב עדות א"כ לאו אדעתי' ליתן לבו ועיניו על הדבר דהלא ידע שגם אם יהי' יודע לא יקובלו דבריו לעדות וא"כ הגם שנתכשר אח"כ הוא פסול דהא לא כוון להעיד בשעת מעשה הגם שאומר ברי לי לא נאמן לנו ודו"ק] אבל כל זה אם צריך עכשיו להעיד מכח אותו המעשה או הדיבור אשר ראה או שמע בשעה שהי' פסול להעיד אבל אם מעיד בכח טביעת עין אשר הכיר הספר אז כאשר הי' פסול ובא להעיד כאן לא קשה הא לא הי' ראוי להעיד אז כאשר ראה הספר ומאי מהני הסילוק זה אינו דהא יוכל גם עכשיו להסתכל בספר ולהכיר בט"ע או בסימני' ונעשה עד ע"י ראי' דעכשיו דמאי אולמא דראה מקודם והכיר הספר או שמביט בו עכשיו ומכיר הספר שזה של בני העיר א"כ כיון דלא צריך להגיד העדות על מעשה של שעת פסול אז הוא עד כשר אחר הסילוק דהוא כשר מתחילתו ועד סופו דאין כאן עדו' אשר תלי' משעת פסול דבשלומא אם לא הי' מתחילה בעל דבר והי' נקרא עד ואעפ"כ הי' פסול לעדות ספר הנ"ל אז לא הי' הסילוק מהני דכבר קיבל שם עד פסול לעדו' של ספר הזה אבל כיון דמתחילה הי' בעל דבר ולא נקרא עד פסול ולא חסר רק זאת שעד צריך להגיד עדותו של ראי' כשרה וכאן שבידו להסתכל פעם שנית בספר א"כ אין עדותו על שעת פיסול ודו"ק כי ישר בעזה"י: ודע דעלה בדעתי דיש להשיב דזה ניחא אם כל טענתם על הספר שבני עיר טועני' דזה הוא ס"ת שלהם ומבקשי' את ספרם בחזרה [ואחר תקנת השוק הם רוצים ליתן את דמי מקחו בחזרה מתה"ש] והוא טוען לא אאמין לכם שזה ספרכם אבל עכ"פ גם בני העיר לא מבקשי' רק ספרם שמכירי' הספר בט"ע או בסימנים ולא ירצו לברר שזה האיש גנב הספר וישלם כפל או יהי' רשע פסול לעדו' אז נכון מה שתרצתי דהא אינם צריכי' להעיד על שעת גניבה רק יוכלו גם עכשיו להסתכל בספר אבל אם בני עיר טועני' הוא האיש אשר ראינו אותו שגנב ספרינו ומבקשי' שישלם כפל בזמן שיש סמוכי' או עכ"פ מבקשי' אותו לפסול לעדות וגם שלא ישולם דמי מקחו אשר הוא טוען א"כ צריכי' להעיד שראינו שהוא גנב ס"ת שלנו ומעידים על שעת גניבה א"כ נפסל עדותם לגמרי דהוי תחילתו בפסלות וסופו בכשרות ולא מהני סילוק ודו"ק:
שוב התבוננתי דלו יהי' שהם טועני' שזה ספרם ואיש הזה גנבו א"כ הם מעידי' שתי עדות נפרדות (א) שזה הספר אשר נמצא אתו הוא ספרם שמכירי' אותו בט"ע (ב) עוד מעידי' שזה האיש הוא גנב שהוא גנב ספרם א"כ אמרי' באמת מה שמעידי' שראו שגנב ספרם אינם נאמני' דעל זה לא מהני סילוק דעכ"פ צריכי' להעיד על שעת גניבה והוי תחילתו בפסלות אבל מה שמעידי' שזה הספר אשר נמצא הוא ספרם נאמני' דהא יוכלו גם עכשיו ליתן עיניהם על הספר ויכירו אותו בט"ע או בסימני' ופלגי' דבורא להאמין עדות אחד ולא השני והבן:
וברשב"ם דף מ"ג בד"ה אין דנין וז"ל אין דנין הגנב והוא טוען לקחתיו בדמי' או שום טענה עכ"ל עוד שם בד"ה ראי' וז"ל עדים שראוהו שגנבו או שמעידין שזהו ס"ת של אותה עיר דכולן שותפין ונוגעין בעדותן עכ"ל הכוונה מבואר אם הגנב טוען לקחתיו בדמים ומבקש רק הדמים בחזרה ושני בני עיר ע"כ טועני' שראוהו שגנבו והוא בעצמו הגנב וגם זה הספר גנב וזה שדייק שראוהו שגנבו להך ספר ואם הוא טוען שום טענה היינו על גוף הספר שירש מאבותיו או הוא בעצמו כתבו ורוצה להחזיק בספר גופו אז די שמעידין שזהו ס"ת של אותו עיר שמכירי' הספר בט"ע או בסימנים ודו"ק: אך כל זה דנוכל להתיר ע"י סילוק דנחשב מתחילה לבעל דבר ועכשיו מתחיל להיות עד היינו אם הוא עדות אשר לא צריך להעיד על מעשה שהי' בשעת פסולו או אפי' אם מעיד שני מיני עדות בדיבור אחד עדות אחת אשר לא צריך להגיד על שעת פיסול כמו בספר דמכיר עכשיו הס"ת אז נאמני' לו עדות זה ופלגי' דבורו על עדות שני שראה שהוא בעצמו גנבו אבל אם מעיד רק עדות אחד אשר ראה מעשה אז כאשר הי' פסול אז ממנ"פ לא יוכל להעיד אם רוצה להגיד על שעת מעשה הי' פסול ולא הוי בשעת ראי' עד ואם לאחר הסילוק ליכא מעשה אשר רואה שיוכל להגיד על ידה ופסול לעדות יען דאינו עד כלל ודו"ק:
ולפ"ז בנידן דידן שרוצה להעיד שראה שאשתו גנבה כלי כסף וזהב מבית ריעו וע"כ לא נעשה עד בשעת ראי' דאשתו כגופו דמי' גם עכשיו לאחר הגירושין לא יוכל להעיד דהא תחילתו בפסלות ועכשיו אחר הגירושין ליכא מעשה גניבה ועל מה יעיד וא"כ ליכא ממש בעדות איש אשר מעיד על אשתו הגם שגרשה כיון שהמעשה הי' קודם גירושין ודו"ק:
וחדאי נפשאי שמצאתי בש"ך ח"מ סי' ל"ג סק"י שכתב וז"ל נראה דמי שגירש אשתו אינו כשר להעיד לה רק בעדות שראה לה קודם שנשאת אבל בעדות שראה לה אחר שנשאת לא משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרו' ואפי' להראב"ד וסייעתו לקמן סי' ל"ד סק"ו ועמ"ש לקמן סי' ל"ד גבי מה שהשגתי על הריב"ש סי' של"ט עכ"ל הרי מבואר דבעל פסול להעיד אחר גירושין על מה שראה כאשר היתה אשתו כמו שחקרתי ושישו בני מעי תל"י:
ועיינתי בסי' ל"ד ס"ק כ"ח וראיתי שהביא דברי ריב"ש שמכשיר אפי' אם הלוה מעיד לדידי הלוה אפי' אם מעיד דשקל ריבית דלא כדעת המרדכי דמקפיד שדוקא אם אמר דלא נטל ריבית כשר הלוה להעיד דאם נטל הוי נוגע ופסול וריב"ש חולק כיון דפלגי' דיבורי' אז אנו מסלקי' חלק עדות אשר בו הנגיעה והביא ראי' מדברי ראשונים הנ"ל שהקשו מאי מהני סילוק ותירצו דנוגע לאו עד מקרי רק בעל דבר וא"כ חזינן אפי' בעדות נגיעת ממון לא מקבל עליו שם עד כלל אפי' עדות פסולה לא מקרי וא"כ פלגי' דבורו ע"כ תוכן דברי ריב"ש והש"ך חולק עליו בכמה קו' (א) דוקא אם אינו נוגע אז פלגי' דבורו אבל אם נוגע חיישי' שבשביל עצמו מעיד כן כמו באריס דאינו מעיד יען שהוא נוגע לפירות וקשה נימא פלגי' דבורו אע"כ דחיישי' דמעיד בשביל הנאתו ולא מהני פלגי' דבורו וה"ה הכא בלוה וצע"ג (ב) א"כ אי נימא דפלגי' דבורו אפי' אם יש לחוש שמעיד בעבור הנאתו א"כ קשה סילוק למה לן נימא פלגי' דבורו וע"כ יען דבלא סילוק ניהו דלא הוי עד לגבי עצמו עכ"פ נוגע מקרי וצע"ג (ג) דכל תי' של ש"מ הנ"ל אינו מחוור דניהו דלא אמרי' ביה עדות שבטלה מקצתה דלא מקרי עד עכ"פ תחילתו בפסלות הוי דאל"כ הלא בעל באשתו בודאי הוי כבעל דבר דאשתו כגופו כמבואר בגמ' וא"כ יהי' הבעל כשר לעדות באשתו גרושה הגם שראה העדות קודם הגירושי' ודבר זה לא נשמע מעולם אלא בודאי הגם דהוי בעל דבר תחילתו בפסלו' קרינן בי' עכ"ד:
ולפמ"ש מיושב שיטת ריב"ש בעזה"י דבודאי מי יכחיש סברת הש"ך דלא נוכל לקבל עדות אשר העד מעיד בעבור הנאתו כמו דמוכח באריס דאסור להעיד בעבור שהוא נוגע בפירות אבל כל זה באותו עדות אבל אם העד מעיד ב' עדות נפרדות בדבור אחד כמו לוה שהעיד על מלוה שהלוה בריבית לו ונטל הריבית הנה יש כאן שני עדות שהלוה איש הזה בריבי' ובו ליכא פסול נגיעת הנאה שנית שלקח ממנו הריבית ובו יש נגיעה בעבור הנאתו שיחזיר לו הריבית אז הגם שהוא עושה משני עדיות עדות אחת לדידי הלוה בריבית וגם נטל אותו בכל זאת אמרי' פלגי' דבורו ומקבלי' שהלוה בריבית וגם נטל ריבית מאיש אחר ומה שאמר שהלוה לו וממילא שנטל ממנו הריבית אנו אומרי' שלא נאמין שהלוה לו ונטל ממנו רק נאמין שהלוה בריבית וגם נטל ריבית מאיש אחר אבל לא ממנו או שהלוה אפי' לו אך לא נאמין עדות שני שנטל ממנו הריבית כמו בעדות בני עיר אם מעידים שראוהו שגנבו יש כאן שני עדות נפרדות אחד מה שמכירין הספר בו צריך סילוק שלא יהיה בו נגיע' וממילא לא הוי תחילתו בפסלות דלא צריך להגיד מכח שעת פסול דגם יוכלו להכיר הס"ת ועדות השני שהוא גנב לא נקבל יען שהיה בשעת ראי' פסול הגם שבני עיר אומרי' שני עדו' ביחד ונימא כיון שבטל חד עדות מכח שם פסלות גם השנית יהיה מבוטל אמרי' דעל עדות זה לא קיבל שם פסול כל זמן שהיה כאן חשש נגיעה ופלגי' דבורו ומקבלי' חד עדות והשנית מבטלי' א"כ ה"ה לדידי הלוה בריבית ונטלו אמרי' מה שהוא נוגע לא הוי שם עדות דנימא עדות שבטלה מקצתו בטל גם עדות השני אבל אי היה לנוגע שם עדות פסול אז בודאי כיון שאמר בדיבור אחד שני עדות ועל עדות אחד הוי עד פסול אז גם עדות השני בטל דעדות שבטל מקצתו בטל כולו שבאותו מעמד אשר הגיד עדות השני היה עד פסול אבל סילוק בעי דאל"כ הוי נוגע גם בעדות זה שמגיד שזה ס"ת של בני עיר א"כ הריב"ש סובר סברת הש"ך אבל מחלק שאין עדות אשר אין בו נגיעה מבוטל בביטול עדות השני אשר בו הוי בעל דבר ולא עד פסול אבל בעל באשתו בודאי פסול להעיד דאיך יעיד בשעת מעשה לא הוי עד ואח"כ אינו רואה עדות ולק"מ קו' הש"ך והבן:
ולהצדיק הש"ך נ"ל דתלי' בשני טעמי' שהובאו בש"מ בב"ב דף מ"ד למה נוגע פסול להעיד (א) דחיישי' מכח נגיעתו הוא משקר (ב) דהוא גז"הכ הגם שאומר אמת הוא פסול להעיד כמו גזירת קרובי' דפסולים יעו"ש וא"כ הש"ך סובר טעם דנוגע משום דמשקר כמבואר בסי' ל"ז סק"א דלא כע"ש יעו"ש א"כ מה בכך דהם שני עדיות ופלגי' דבורו לחד עדות עכ"פ הוא בא להעיד כל השני עדיות בעבור נגיעתו דמבקש שיוחזר לו ממון אשר טוען שנתן ברבית א"כ שקר ענה בו אבל אי הטעם הגם שאומר אמת הוי גז"הכ שלא נקבל עדות אשר הוא נוגע א"כ השכל גוזר דוקא אותו עדות אשר בו הוי הנגיע' אבל פלגי' דבורי' ומקבלי' עדות השני אשר בו לא הוי נוגע כנלענ"ד:
וראיתי בתומי' סי' ל"ד ס"ק כ"ו שכתב דתלי' בפירש דפלגי' דבורו אי הפי' דאמרי' הלוה ולא לו אז האמת עם הריב"ש דאין לך סילוק גדול מזה דאמרי' דלא הלוה לו אבל אי הפי' דאמר' פלגי' דבורו הגם דאמת דהלוה לו אבל בעל דבר אינו עד אז כיון שאמת הדבר א"כ צדקו דברי הש"ך הוא הוי עכ"פ נוגע יעו"ש ולדעתי מה בכך שהוא אמת שהלוה לו ונתן לו ריבית כיון שהוא רק גז"הכ א"כ די לפסול אותו עדות אבל לא עדות השני וריב"ש סובר דנוגע הו' בעל דבר כמבואר בש"ך סי' ל"ו ס"ק ט"ו ולכן מהני כאן פלגי' דבורו כמו שבארתי למעלה ועיי' תומי' סי' ל"ז סק"א שתמה על הש"ך שסובר נוגע משום משקר סותר דברי עצמו וק"ל:
המורם מזה דנסתר היתר א' דמתחילה הוי בעל דבר לדברי ש"מ בשם ראב"ד דזה אינו לדברי הש"ך הוי תחילתו בפסלו' הגם דלא נקרא עד וכפי מה שבארתי יען דלא נעשה עד בשעת ראיית המעש' עכ"פ בעל באשתו גרושה לא הוי עד כלל ודו"ק:
שנית יען דבידו לסלק לא חל עליו שם פסלות וא"כ בעל באשתו דבידו לגרש לא חל עליו שם פסלות כלל כמו דמהני סברא דבידו לסלק בכל עדות ממון והא גופא קשה על הש"ך למה פסול הבעל להעיד באשתו גרושה הא לא חל עליו שם פסלות כלל דהא בידו לגרש:
ונלע"ד לבאר הנה הבאתי למעלה דברי ש"מ אשר חידש בשם הראב"ד דנוגע לא מקבל עליו שם עד רק אחר הסילוק ונתקשתי בו מדברי רשב"ם בב"ב דף קכ"ח דצריך להיות עד בשעת ראיית המעשה וצע"ג ונ"ל לתרץ באופן אחר ממ"ש למעל' והוא דבכל מקום פסקי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו וגם אמרינן כלל גדול כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ כיון שבידו בשעת ראית העדות לסלק עצמו ולמחול חלקו או ליורשי גנב או לבני עירו כמ"ש הש"מ בד"ה ולסלקי א"כ נחשב לנו והוא עד או ראה דהא היה בידו להיות עד בשעת ראי' ורשב"ם סיים בב"ב דף קכ"ח וז"ל והוא עד או ראה דבשעת ראית המעשה יהיה ראוי לעדות זו עכ"ל הרי מבואר דדוקא על זה קפדי' דיהיה ראוי' להיות עד הגם שבאמת לא נעשה עד מיד דכל הני דחשיב שם הגמ' דוקא בפסלות שאין בידו לסלק כגון נתחרש או סומא דאין ביד איש לסלק פסלות שלו וא"כ בבני עיר שבידם לסלק נעשה עד משעת ראי' ודו"ק: ולכאורה עלה בדעתי להוציא דין זה מגוף הברייתא דנקט היה יודע לו עדות עד שלא נעש' חתנו ונעש' חתנו פסול אבל היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר משמע דחותן יודע בעדות לחתנו שלקח בתו אז אם מתה בתו כשר ולא נקט הבריית' אם החתן היה יודע בעדות לחותנו משנעש' חתנו פסול אבל אם היה יודע בעדות קודם שנעש' חתנו ואח"כ מתה אשתו כשר אלא הוא הדבר דבשלומא אם החותן יודע עדות לחתנו פסול דהא אין בידו לסלק הפסול דאין בידו שחתנו יגרש לבתו אבל אם החתן יודע עדות לחותנו דבידו לסלק הפסול שיוכל לגרש אשתו בע"כ א"כ כיון שראוי' להכשיר עצמו אז אפי' אם ראה משנעשה חתנו וגירש אשתו או מתה יוכל להעיד ודו"ק:
אבל יש לדחו' דהא כוונת הבריית' ג"כ לאשמעי' דתחילתו וסופו בכשרות כשר הגם שיש באמצע זמן פסלות ונקט בכה"ג שלא היה בידו לסלק הפסול אעפ"כ אם תחילתו וסופו בכשרות כשר דהוי כח דהתירא אבל אם הי' נקנו בעדות החתן לחותן הו"א דוקא אם יש בידו לסלק הפסלות אז תחלתו וסופו בכשרות כשר אבל אצל החותן דאין בידו לסלק הפסול לא מהני אפי' תחילתו וסופו בכשרות קמ"ל אבל לעולם דאפי' אם החתן יודע עדות לחותנו משנעשה חתנו ג"כ פסול רק משום הסיפא דיש רבותא בחותן נקט ג"כ רישא בחותן לחתנו ודו"ק וכל זה איננו שוה לי עכ"פ הסברא מחייב דחתן לחותן יהיה עדות הגם שראה העדות בשעה שהי' חתנו דהא יוכל לקלס הפסול כמו דמהני טעם זה בממון בבני עיר יען דבידו לסלק ולמה לא השמיע פוסק אחד דין זה דחתן לחותנו הוי עד הגם שתחילתו היה בפסלות וצע"ג:
וידעתי שיש לדחוק דבממון יש בידו לסלק עצמו מיד בשעת ראיית המעשה אבל באשתו אי אפשר מיד הגם דיוכל לגרש בע"כ מי יימר דאשתו עמו ויוכל לכופה אבל זה דוחק דעכ"פ משכחת לה דאשתו עמו וקשורה וגט מוכן בידו והי' לפוסקי' לבאר וראיתי שסמ"ע בסי' ל"ג ס"ק כ"ב רמז לחילוק זה שכ' וז"ל שהיה יכול לסלק עצמו מיד משא"כ בפסול קורבה עכ"ל ולא נ"ל וק"ל: לכן אמרתי לחדש דבר בעזה"י דנחזי אנן בבני עיר שנגנב ס"ת שלהם ויש עדים מבני עיר שפסולים להעיד בעבור שהם נוגעי' בעדותן אבל אטו הווין הנך עדי' פסולי' לגבי האיש אשר נמצא אתו הס"ת הלא אם עכשיו יעידון הנך עדים עליו שלוה מאה זהובי' או שנתן איזה מתנה או שעבר עבירה בכל עדות שבעולם אשר אין להם הנאה מהעדות אז בודאי המה עדים כשירי' אצלו גם עכשיו רק בעדות זה של ס"ת המה נוגעים ואסורים להעיד נמצא שלא נאבד מן עדים הנ"ל שם עדים לגבי איש הזה רק אנו דנין הגם ששני אנשים הנ"ל יוכלו להיות עדים לגבי האיש אבל עכ"פ בעדות זה לא נקבל עדותם יען שנוגעי' הן אז אמרי' כיון שיש בידן לסלק מנגיעה ולא יופסקו מהם שם עדים גם לגבי עדות זה ופועל הך בידן לסלקן שלא יבוטל מהם שם כשרות לעדי' אבל בחתן היודע עדות לחותנו אחר שמתה אשתו דכל זמן שאשתו חי הוא פסול לחותנו לכל עדות שבעולם ונתבטל ממנו שם עד לגבי חותנו אז לא מהני בידו לגרש ולסלק הפסלות לעשות מעד פסול עד כשר וכלל גדול יעלה בידי שיש לסלק פועל רק זאת שלא יתבטל שם עד לעדות זה כמו שהוא עד לגבי איש זה עצמו לכל עדות שבעולם אבל לפעול בידו לסלק לעשות עד לגבי איש זה כמו שהוא עד לגבי שאר אנשים זה לא אמרי' [דוגמא לדבר בר"ן חולין שם איסור לא נפסק מנותן טעם בר נותן טעם אבל גם לא חל שם איסור בנ"ט בר נ"ט דהיתר:] ולפ"ז מיושב קו' הש"ך למה לא מהני עדות בעל בגרושתו אשר ראה עדות כאשר היתה אשתו ולפמ"ש לק"מ דש"מ וראב"ד חדשו זאת בנגיעת עדי' ואנשי עיר כיון שהוי בעל דבר כאשר היה נוגע לא חל עליו שם עד פסול וכ"ת עכ"פ הוי תחילתו בפסלות כקו' הש"ך זה אינו דהיה בידו לסלק וכל זה דוקא בבני עיר דלא נסתלק מהם שם עדי' בשאר עדיות לאותו איש אבל בעל באשתו דהיה פסול לה לכל עדות שבעולם דאשתו כגופו דמי' כמבואר בסנהדרין דף י' אז בודאי נשאר סברת הש"ך הגם דהוי בע"ד עכ"פ תחילתו בפסלות היה והבן זה מאוד:
היוצא מזה דאפי' סילוק לא מהני בעדות בעל באשתו גרושה ונסתר טעם שני שכתבתי וק"ל:
וחפשתי במקורן של הדברים וראיתי בב"י שציין לעיין במרדכי בב"ב וראיתי שם בסי' תקל"ט שהקש' קו' הנ"ל הא הוי תחילתו בפסלו' ותי' דיש לחלק בין איסור לממון בין לדון או להעיד וכ' עוד שני תירוצים וז"ל ועי"ל כיון שמתחיל' היה בידו לסלק עצמו קרי' בי' תחילתו וסופו בכשרות ולא דמי להאי דיש נוחלין דהתם לא מצי לסלק עצמו אי כמי לא דמי לשאר פסולין כגון קרוב ונתרחק פתוח ונסתמא דהתם פסול לכל עדות אבל הכא אינו פסול כי אם לדבר הזה בלבד עכ"ל ראה בעיניך את הדברי' אשר בארתי שהבין בתי' הראשון אם יש בידו לסלק מהני והאי דיש נוחלין אין בידו לסלק דאין ביד החותן שחתנו יגרש לבתו כמו שאין ביד העור להיות גלוי עיני' וכדומ' ובתי' הב' חידש דדוקא בנגיעה מהני סילוק דכשר גם לאיש זה לכל עדיות שבעולם אבל בהני דיש נוחלין כגון קרוב או פתוח ונסתמא דפסול לכל עדיות שהקרוב פסול לקרוביו לכל עדיות שבעולם הנוגעי' לקרוב והנסתם פסול לכל מיני עדיות לכן הוי קרוב ונסתם דעכ"פ למי שהוא פסול לא משכחת להיות עד אצלו משא"כ בבני עיר דכשרין לאיש ההוא בעצמו לכל עדיות אשר לא יהיו נוגעי' וברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת של ראשונים:
וראיתי בתומי' סי' ל"ד ס"ק כ"ח שחקר על חקירת הש"ך אי מהני בשב מרשעו שיכול להעיד מה שראה ברשעתו או נקרא תחילתו בפסול שכ' וז"ל ולפענ"ד נראה בהיפך דמרדכי נתן שני טעמים למה בפיסול ממון לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות טעם א' משום דבידו לסלק עצמו בכל עת טעם ב' דאין זה פסול לכל אדם כמו קרובי' רק לזה שנוגע בממון עכ"ל: והנה לטעם הב' דשרשן של הדברי' דכיון דיכול להעיד לאחר כיון שנסתלק הרי הוא כאחר בפסול מחמת רשעות לא שייך האי טעמא דהרי פסול לכל עולם יותר מקרובי' דפסול רק לקרובי' וזה פסול לכל העולם עכ"ל הבין דכוונת המרדכי בתי' ב' דסילוק מהני להיות כמו עד לאיש אחר ונתקשה באמת הלא קרוב פסול רק לקרוביו והבין דבנוגע מהני סילוק דהוי רק פסול לאיש הזה בלבד ולא לשאר אדם כמו שמבואר מלשון שהעתקתי ובמכ"ת לאלף הכוונה מבואר כמ"ש דמרדכי מחלק אם ראוי להגיד שאר עדיות גם באיש הזה אז מהני סילוק אבל אם לאיש הזה פסול לכל עדות אז לא מהני סילוק אבל אם כשר לשאר בני אדם לא עלה על דעת המרדכי מעולם ולא ידעתי מה הי' לו לתומי' לפרש בדרך הזה:
ובנתי בדברי התומי' ס"ק הנ"ל וראיתי שנתקשה בתי' הראשון של המרדכי דאם יש בידו לסלק לא פוסל את העד הגם שתחילתו בפסלות ונתקשה הגאון א"כ למה פסול אם הי' יודע לו עדות משנעשה חתנו הא יכול לגרש את אשתו ואשה מתגרשת בע"כ והניח כמעט בקו' יעו"ש ובמכ"ת שם איירי דחותן יודע עדות לחתנו ואטו יש ביד החותן שחתנו יגרש בתו אבל בהיפך אם החתן יודע עדות לחותנו דילמא באמת כשר יען שבידו לגרש אשתו בע"כ כמו שבארתי למעלה באר היטב והוא פלא על גאון ישראל כמותו איך לא הביט על זה:
המונף מכל מה שכתבתי דלתי' השני ודאי בעל באשתו גרושה לא הוי עד הגם שמסולק אח"כ מנכסי' כמו שכתבתי לעיל:
שלישית דנימא עכ"פ הוא עשה הודאת בע"ד שהיא גנבה כלי' מאיש וחייב להחזיר מטעם הודאה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וצ"ע אך לסתור הטעם הזה צריך אני להרחיב בשורש א' אשר לא ראיתי עד עתה מי שעמד עליו לחקרו ולבארו וזה החלי בעז"ה:
נסתפקתי מי שמעיד ונודע שהוא קרוב ולא מקבלי' העדות מי נימא אם יש בו בעדות חוב לעצמו מקבלי' העדות עכ"פ לחובתו דהודאת בע"ד כמאה עדי' דמי ועשה עכ"פ הודאת בע"ד או נימא הכי כוון הוא לעשות הודאת בע"ד הוא כוון להעיד ובשלומא אם הי' מקבלי' העדות אז נאמן גם לחובתו אבל כיון שאין מקבלי' עדות מפי קרוב וא"כ גם לענין חובתו לא מקבלי' העדות לעשות ממנו הודאת בע"ד וצע"ג:
ונלע"ד לבאר דהנה דעת הנמ"י דנוגע נאמן לחובתו הובא בש"ך סי' ל"ז סק"א אבל דעת הרא"ש בתשובה דנוגע אינו נאמן לחובתו כמו שאינו נאמן לזכותו עיי' כלל ו' סי' כ' וסיים וז"ל ועדים מפורעי מס בעלי דבר הן דאינן יכולי' להעיד לא לזכות ולא לחובה דאין חילוק בעדות הפסול פסול לכל חלקם יכולי' לוותר בהודאתם עכ"ל ויש לדקדק למה כתב חלקם יכולי' לוותר בהודאתם ולא כתב חלקם מוותר בהודאתם דהא המעשה הי' שכבר העידו העדות וא"כ הלא עשו כבר הודאת בע"ד וא"כ למה השיב הרא"ש שיכולי' לוותר ולא כתב הלכה למעשה חלקם מוותר בהודאתם וצע"ג מזה נגלה יען דלשיטתו הוי נוגע כמו קרוב כמו שקרוב אינו עד לחובתו כמו לזכותו ה"ה נוגע אינו נאמן בתורת עד לחובתו כמו לזכותו וא"כ הנך עדים דבאו להיות עדים בדבר ובתוך העדות עשו לעצמן חוב ואנו לא מקבלי' דבורם לעדות א"כ אין אנו יכולי' לעשות מעדות אשר לא נקבל לעדות הודאת בע"ד לענין שלא יכול לחזור בו כמו שהוכיח הנמ"י בריש ב"מ דאל"כ הוי כל הודאה מתנה יעו"ש כי נעימי' דבריו דזה דוקא אם בא לעשות הודאה או שבא להגיד עדות ובתוך עדות יש ג"כ לחובתו ונתקבל העדות מהני גם הודאת בע"ד אבל אם בא להעיד ואנו אין מקבלי' עדותו לא נוכל לעשות בע"כ הודאת בע"ד לכן השיב הרא"ש אם אינן חוזרי' עוד יכולי' לעשות וויתור בחלקם מחמת הודאת בע"ד אבל בודאי יכולי' עדיין לחזור מדבורם כנלע"ד ואם הוא כן בנוגע מכ"ש בקרוב שהגיד עדות וכפי כלל התורה אין קרוב עד א"כ אין מקבלי' העדות להודאת בע"ד כנ"ל פשוט:
ובזה אוציא לאור צדקת שיטת הראב"ד פ' המדיר הובא בר"ן דף ע"ב וז"ל ואי לא ידע מנא ידע מי אמר לו אח"כ שהוא בא לפנינו להוציאה והאי דלא אוקמי במודית כ' הראב"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע ולא נראה דלהפסיד כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה עדי' דמי אלא משום מילתא דלא שכיח לא אוקמי בה וכל הרואה ישתומם איך נעלם מראב"ד חלילה דאדם נאמן על ממון לעשות עצמו רשע אפי' אומר גנבתי או גזלתי וצע"ג:
ובמ"ש נכון שיטת הראב"ד הלא היא באה להעיד שהאכילתו איסור כי טבעה רע ואם אנו מקבלי' עדותה הוי הדין שיוכל להוציאה בגט בלא כתובה וכיון שעל גוף העדות אינה נאמנת א"כ איך אפשר לעשות מעדות שאין אנו מקבלי' הודאת בע"ד בשלומא אם אנו מקבלי' העדות אז בודאי נאמנת גם על כתובתה בתורת הודאת בע"ד אבל כיון שאינה נאמנת בעדות איך נוציא הודאת בע"ד אבל באומר גנבתי או גזלתי אז עשה בפיו הודאת בע"ד שיש בידו גניבה או גזילה אבל אם רק צפון בתוך העדות הודאת בע"ד אז אם ליכא עדות ליכא הודא' כנלע"ד בעזה"י וראיתי בפנ"י שתי' כיון שהוא קנס רק יען שעברה על דת וכיון שלא עברה על דת ליכא קנס והיא לא הודית להפסיד כתובה ולפמ"ש אפי' הי' זאת צפון בתוך עדותה לא מפסדת כתובתה כנ"ל בעזה"י:
ולפ"ז אפי' לשיטת נמ"י המובא בש"ך סק"א שנוגע הוי עד לחובתו דאין אדם קרוב אצל ממונו היינו דוקא שאין בעדותו שום צד הנאתו דאז הוי עד מעלי' אבל אם באמת יש שום צד הנאה אפי' יש בעדותו מצד אחר עדות לחובתו לא אמרי' דעכ"פ נקבל מעדות הודאת בע"ד דכיון שבא להעיד ועדותו לא נקבל מצד נגיעה א"כ גם הודאת ע"ד אין כאן כמו בקרוב דלא הוי אפי' הודאת בע"ד:
ולכאורה קשה לי א"כ דמי שבא להעיד אם הוא נוגע אין כאן אפי' הודאת בע"ד א"כ איך הקשו בגמ' כיון דאסהיד דלוי הוא איך מצי מפיק מאי קו' נחזי אכן הלא שמעון הנגזל הוי נוגע דהא כבר הביא עדים לב"ד שראובן גזל שדה ממנו [וראיתי לתומים ס"ק י"ז שנתקשה לשיטה הנ"ל א"כ מאי משני הגמ' הראשון נח לי הלא אם יש לו עדים כבר בב"ד דאל"כ הוי רק קול א"כ יכול להוציא בעדים אפי' מיהודה מכ"ש שיכול לעכב מיד ביד לוי וא"כ יערער מיד בעדים ולא נשאר עוד לחשוד אותו לנוגע בעדות יעו"ש שתי' בדוחק גדול במכ"ת לאלף לק"מ דעדים יש שנגזל משמעון שדה וראובן גזלו אבל לא ידעו איזה שדה שיש לראובן כמה שדות נוגע הוי דהוא יודע בעצמו שהוא הדה זה שיש עתה ביד לוי אבל לא יוכל לערער לעכב מיי ביד לוי דהא אין כאן שמכירי' שזה הוא השדה שנגזל ממנו עיי' בש"מ דמדייק שהביא עדים שגזל ממנו שדה ולא כ' שראובן גזל השדה ממנו והארכתי בזה בלשון התוס' בלימוד] או שהי' נוגע ע"י קול עפ"י עצמו או עפ"י אחרים עיין בש"מ ובטור סי' ל"ז עכ"פ טרם שמעיד אנו ידענו שהוא נוגע לשדה הנ"ל אם יעיד עליו א"כ אמאי נקבל עדותו כלל ויהי' הודאת בע"ד לחובתו איפכא מסתברא לא נקבל ממנו עדות ולא יהי' הודאת בע"ד בשעת הגדה לחובתו דבשלומא אם אפי' לא מהני עדותו נשאר הודאת בע"ד א"כ ע"כ צריכי' אנו לקבל ההודאה ואז ממילא נסתלק הנגינה והוי עד אבל אי אמרי' אם אין כאן עדות אין כאן הודאה א"כ אנו צריכי' להתחיל שהוא עד ואח"כ נעשה הודאה וקשה שפיר איך נתחיל שהוא עד הלא מתחילה הוי נוגע וצע"ג:
אמנם לק"מ דלשיטת נמ"י אם אדם מעיד לחובתו נאמן בתורת עדות ולא בתורת הודאת בע"ד רק יען דאין אדם קרוב אצל ממונו ובפרט אם לפי דבורו אשר מעיד ללוי הוא הוא עוקר שם בעלי' כאלו לא יעשה לעצמו חוב א"כ כל נוגע הוי ספק נוגע אם יגיד לחובתו הוי עד ולא נוגע ואם יגיד לזכותו הוי בעל דבר ולא עד ואז אפי' הודאת בע"ד לא הוי א"כ טרם שנשב לב"ד אנו שומעי' מה שרוצה להגיד אם לחובתו אז ידענו דהוי עד ומקבלי' עדותו ואם נשמע ממנו שיש לו בו הכאה אז הוא נוגע לא נשב לב"ד לקבל עדותו דלאיזה תכלית נקבל כיון שאומר לזכותו אפי' הודאת בע"ד לא הוי לכן אז אין מקבלי' ממנו עדות כלל ודו"ק:
וחסדי ד' אזכיר שהאיר עיני להבין בזה תורת רשב"א המובא בש"מ בב"ב דף מ"ד בד"ה דאמר אנא ידענא דלאו וכו' וז"ל מהכא שמעי' דכל שהוא בעדותו נוגע בעדות מחמת ממון ובא להעיד אין דוחי' אותו מיד לומר נוגע בעדות ואין שומעי' לו בין לזכותו ובין לחובתו כבנגיעת עדות דקורבא אלא שומעי' אם יש בעדותו לפי ראות דייני' שום נגיעת עדות להנאתו אין מקבלי' ממנו בשם רשב"א ז"ל עכ"ל ולשונו מוקשה (א) אם כוונתו להוכיח מזה דאדם נאמן לחובתו כשיטת נמ"י א"כ למה הוכיח זה מדתירצו דאמר אנא ידענא דלאו דיהודה הלא יותר יש להוכיח מקו' הגמ' דהקשה וכיון דאסהיד דלוי הוא וע"כ דהוא עד לחובתו כאשר הוכיח הנמ"י דין זה מקו' הגמ' ולמה ציין רשב"א להוכיח דינו מאנא ידענא דלאו דיהודה וצע"ג (ב) אם כוונתו להוכיח שאדם נאמן לחובתו א"כ הי' לו לומר מהא שמעי' דאדם הוי עד לחובתו מה לו להאריך אם שומעי' או לא שומעי' פשיטא אם הי' נאמן לחובתו ע"כ ידענו דשומעי' לו וצע"ג (ג) מה זאת עשה לנו הרשב"א שיהי' ס"ד שדוחי' אותו מיד ואין שומעי' לו הלא השומע אינו מפסיד מה לנו בשמיעה הי' לו לומר שדוחי' אותו ואין מקבלי' עדותו וצע"ג (ד) מה שסיים אלא שומעי' לו ואם יש לו בו הנאה אין מקבלי' עכ"ל הוא דבר שפתים חלילה דפשיטא דאין מקבלי' ממנו עדות להנאתו וצע"ג:
אך הן הן הדברי' אשר אמרתי דדבר ברור אם בא קרוב להעיד אין שומעי' לו כלל שאולי יגיד דבר שהוא לחובתו ויהי' עכ"פ הודא' בע"ד זה אינו דכיון דהוא בא להגיד עדות ובתורת עדות לא מהני' דבריו ממילא ליכא אפילו הודאת בע"ד שלא בא לעשות הודא' [ולא דמי לסי' ע"ה וסי' פ"ז בח"מ לענין הודאה מתוך כפירה דמהני עיי' בב"י ובש"ך שם דרחוקי' זמ"ז כרחוק מזרח ממערב כמובן] והי' ס"ד דגם בנוגע נעשה כן דהא אנו יודעי' שהוא נוגע וא"כ אפי' אם יצמיח מעדותו להנאתו גם הודאת בע"ד לחובתו מצד אחר בכל זאת הדין דאפי' הודאה אין כאן ולכן אזלינן בנוגע כמו בקרוב שלא נשמע אליו כלל דבכל אופן לא יהי' נאמן בתורת עדות וממילא כל השמיעה לבטלה אבל באמת אינו כן בנוגע לחובתו הוי עד אבל אמת להנאתו אפילו הודאה אין כאן ולכן אנו שומעי' דבריו לא בתורת עדות ואם יש שום צד הנאה שאינו עוד בגדר עדות אז לא מקבלי' עדותו דהא ידענא דאפי' הודאת בע"ד לא יהי' ולמה נשב לקבל עדות ודו"ק: ועתה בא ברוך ד' וראה כי נכונים דבריו מתחילה אעורר על דקדוק א' בסוגי' מתחילה הק' הגמ' כיון דמסהיד דלוי הוא נקט הגמ' לשון עדות ומשני הגמ' דאמר אנא ידענא למה לא נקט הגמ' דאסהיד דלאו דיהודה וצע"ג ומזה חידש הרשב"א וז"ל מהכא שמעי' דכל שהוא בעדותו נוגע בעדות מחמת ממון שאנו יודעי' מתחילה שהוא נוגע בעדות זה שהוציא בעצמו קול מתחילה [כהובא בש"ע שם מקודם בשם רשב"א] ובא להעיד אין דוחי' אותו מיד לומר נוגע בעדות ואין שומעי' לו בין לזכותו ובין לחובתו כבנגיעת עדות דקורבא כמו בקרוב אין שומעי' דאפי' אם יגיד לחובתו אין אנו עושי' ממנו הודאת בע"ד ה"כ בנוגע בעדות כיון שלזכותו לא הוי עד ממילא לחובתו ג"כ אינו עד וא"כ אפי' הודאת בע"ד ליכא א"כ לאיזה תכלית נשמע דבריו שמגמ' מוכח אם מגיד לחובתו הוי עד ולכן שומעי' דבריו מתחילה לא בתורת קבלת עדות ואם יש בו להנאתו אז באמת אפי' אם יצמיח מצד אחר גם לחובתו אינו נאמן מתורת הודאה יען שבא להעיד לכן אין מקבלי' עדות אם יש בו להנאתו אבל לחובתו הוי עד לכן אם באמת אמר דלוי נקנו לשון כיון דאסהיד אבל אם לא אמר כן א"כ באמת לא קבלנו עדות נקט הגמ' דאמר דלאו דיהודה וא"כ כשמע אם יש בדבריו צד הנאה אז לא מקבלי' עדותו כלל אפי' בתורת הודאה ואקוה שפי' זה ברור ואמת בהבנת רשב"א ז"ל ודוק:
סוף דבר הכל נשמע כי נראה מרא"ש וראב"ד ורשב"א דאם אין אנו מקבלי' עדות אז לא ניקח ממנו הודאת בע"ד וא"כ כאן שבעל לגבי אשתו פסול לעדות א"כ לא נקבל ממנו הודאת בע"ד מאותו עדות כי הוא כוון להעיד וכיון שלא נקבל עדותו לא פלגי' עדותו לקבל החצי ודו"ק:
עוד עלה בדעתי דאין אומרי' הודאת בע"ד כק' עדי' דמי רק אם עכ"פ בשעת העדות הוא בעל הממון באמת או יכול להיות בעל הממון כפי הודאת חבירו עיי' רשב"א גיטי' דף ע"ח מתרי הודאת בע"ד שסותרי' זה את זה אבל כאן בשעה שעשה הודאה על הכלי לא הי' בעל הממון כי הכלי' או של איש הטוען או של אשתו הגרושה וא"כ ליכא בעולם הודאת בע"ד ודו"ק ובזה יש ליישב ג"כ הראב"ד שהבאתי לעיל כי אין אשה בעלת ממון בכתובתה כי לא נתנה לגבות מחיים אלא או במיתה או בגט ושניהם מחוסרי מעשה וגם אין בידה א"כ לא מהני הודאת בע"ד שלה על ממון שאין עכשיו שלה ולא ראוי להיות עכשיו שלה והבן אך דבר זה צריך בירור גדול בשורש הודאה אם הטעם דהודאה אמת עיי' רש"י אשר יאמר עליו כי הוא זה ונאמן על עצמו יותר מעדי' עיי' קצוה"ח סי' ל"ג וסי' ל"ז או מטעם חיוב חדש ותלי' עוד אי הודאת בע"ד מהני למפרע וכעת אין פנאי לזה ולא באתי רק לעורר על הדבר:
ואחר שגמרתי התשובה מצאתי בש"מ בב"ב דף מ"ד בפסק הלכה בד"ה ועלה בידינו שבתוך הפסק כתב וז"ל כמו שהקרוב פסול לעדות כך כל מי שנוגע בעדות ונראה לדייני' שיש לו צד הנאה בו פסול לאותו עדות חומר בקרוב מבנוגע בעדות שאם הי' יודע לו עדות משנעשה חתנו ומתה אשתו פסול להעיד באותו עדות הואיל ותחילתו בפיסול היתה אבל אם הי' יודע לו בעדות כשהי' נוגע בעדות וסלק עצמו מאותו ממון שהי' נוגע מחמתו בעדות כשר לאותו עדות הקרוב פסול להעיד בין לזכות ובין לחובה והנוגע בצד אחד בעדות שומעי' דבריו אם יעיד בדרך שנוגע בה בעדות עדותו פסולה ואם הוא מעיד בדרך שאינו נוגע בעדות עדותו כשרה עכ"ל מדבריו יש ללמוד ראי' למה שחדשתי: