אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן עח

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן עח

סימן עז

שאלה התאספו נדיבי בני ישראל לעשו' כפי רשיון המלך פדות לבחור אחד אשר עלה בגורל לצאת בצבא ודברו אל איש אשר יודע את הדרך להוציא את הבחור חפשי שהוא יעשה פדיון הנ"ל ונדרו מיד איש ואיש כפי יכלתו ויען כי לא ידעו היטב סך העולה לפדיון איש נתנו לו כתב בטחון שאם יעלו ההוצאות יותר אז כל א' מן המתנדבים יוסיף כפי ערך אשר נתן עכשיו למשל אם יעשו הוצאות על מאה זהובים יותר מאשר יש בידו אז כל א' יוסיף כפי הערך אשר נתן עתה מי שנתן מאה יוסיף אז עשרה זהובים ומי שנתן חמישי' יוסיף אז חמשה ומי שנתן עשרה יוסיף אז זהוב א' אך תנאי הותנה ביניהם שלא יה' א' ערב בעד חבירו רק הוא יחוש לאסוף את המעות אשר התנדבו ואם יבוא אצל א' להפסד שלא יהי' ראוי לגבות יהי' הפסידו עליו [על איש אשר עומד בראש לפדות את הבחור הנ"ל והאיש גמר מצוה זאת ופדה את בחור הנ"ל וכאשר בא לגבות חובותיו ותבע מאיש מאה כסף אמר לו אני נדרתי מאה שיין ולא כסף והביא עדי' מן הנודרי' לפדיון שבפירש אמר מאה שיין וא"כ חסר מן החשבון וצריכי' להוסיף כל אחד וא' כפי ערך אשר נדר ורבים מן המתנדבי' אומרי' שאינם מאמיני' לאנשים ההם אשר מעידי' שאיש הזה כדר במעות שיין יען שהם נוגעי' בדבר והעדים צועקים הלא בעדות שלנו אנו עושי' הפסד לעצמינו כמו לכם למה לא תאמינו לנו ובא המעשה לפני לדעת אם העדות של שני המתנדבים עדות מעלי' או לא: תשובה לכאורה הדבר פשוט דנאמני' והוא הלכה פשוטה בח"מ סי' ל"ז סעיף ו' אם טען א' מהשותפים דבר שהוא חובה לו ולחבירו נאמן בע"א לחייב שבועה את חבירו ולפטור משבועה את שכנגדם ואם שני שותפים העידו חובתם נאמני' לחייב את חביריהם עכ"ל וכ' הסמ"ע בס"ק י"ט וז"ל פי' או לפטור והיינו כשאין לאותו המעיד הנאה במה שיתחייב חבירו או יפטור וכן כתב המחבר בב"י במס"ח עיין שם עד כאן לשונו הרי מבואר דשותף נאמן להעיד על חבירו אם אין מגיע לו הנאה ובאורים סעיף קטן ט"ו ביאר דלאו דוקא כפי' הסמ"ע בסעיף קטן ח"י דאינו שותף בדבר הזה אלא אפי' הוי שותף בדבר הזה ואין מגיע לו מעדותו שום הנאה נאמן להעיד על שותפו יעו"ש וא"כ בנידן שאלתינו שאין מגיע לעדים הנ"ל שום הנאה בעדותם נהפוך הוא שמפסידי' לעצמם שצריכי' לשלם אותו הוספה כסי ערך הנתינה אשר נדרו מכבר וגם אינם ערבי' זה בעד זה לשתדלן בפדות אלא כל הפסד עליו רק אם היו מגידי' שנדר האיש מאה זהובים כסף אז היו נוגעי' לטובתם שלא יצרכו להוסיף על מה שנדרו וא"כ עכשיו שאמרו לחובתם נאמני' דכבר מבואר בסי' ל"ז בש"ך סק"א דנוגע נאמן לחובתו וז"ל מ"מ אין זה עיקר דנוגע לאו כקרוב הוא דהא קרוב פסול להעיד אפי' לחובה ונוגע כשר להעיד לחובה וכן מוכח לקמן בסוף סעיף י"ז בהג"ה ובכמה דוכתא וכ"כ הנמ"י פ' חז"ה להדיא אהא דאמרינן התם כיון דאסהיד דלוי הוא היכי מצי מפיק לה וז"ל שמעי' מהא דאמרי' כיון דאסהיד דפסול נוגע בעדות אינו כפסול קורבה דאלו קרוב אינו מעיד כלל בין לזכות ובין לחובתו אבל מאן דאית לי' צד נגיעת עדות כל שהוא מעיד בענין דלא מטי לי' שום הנאה מקבלין עדותו וכשר הרנב"ר ז"ל עכ"ל ועיין בסמ"ע סק"א וא"כ בנידן שאלתינו שאמרו לחובתם לא הוון נוגעי' ונאמנים ודו"ק:

אמנם ראיתי למ"ל פט"ו מה' עדות שרמז לתשובת הרא"ש כלל ו' סי' כ' שחולק בדבר וסובר שאינו נאמן אפי' לחובתו וראיתי להעתיק תשו' הרא"ש הנ"ל וז"ל ועדי' שפורעי' המס בעלי דבר הם דאינן יכולי' להעיד לא לזכות ולא לחובה דאין חילוק בעדות והפסול פסול לכל חלקם יכולי' לוותר בהודאתם עכ"ל והתפלא עליו שמסתברא דלחובתו נאמן יעו"ש ולכאורה יפלא יותר איך יפרנס הסוגי' ראי' הנמ"י מגמ' שאמרו כיון דאסהיד דלוי היכא מצי מפיק דמוכח דנוגע נאמן לחובתו וצע"ג:

ונראה דהבדל גדול יש בין נידן שבא לפני הרא"ש ובין האי אם מסהיד דלוי הוא ואבאר בעזה"י דיש ב' אופנים אשר יוכל אדם להעיד לחובתו (א) אם בעדותו אשר מעיד לחובתו אנו יודעי' שפועל לעצמו חוב הגם שלא זוכרהו על שפתיו בעדותו כגון בנידן דסוגי' שראובן גזל השדה משמעון ומכרה ללוי ויהודה מערער אם בא שמעון שהוא הנגזל באמת ומעיד דלוי הוא השדה אם כן במה ששמעון מעיד עדות שהשדה הוא של לוי עשה חוב לעצמו שלא יוכל עוד לבא בעדים שראובן גזל השדה ממנו אבל בגוף העדות אין בו זכר שרוצה חוב לעצמו דלשון העדות הוא שמעיד ששדה זו של לוי ואם אמת עדותו שהוא של לוי א"כ אינו עושה חוב לעצמו רק אפי' אם יודעי' שעדותו אינו אמת כגון ששמענו מעידי' שראובן גזל ממנו השדה אעפ"כ לא יוכל להוציא השדה דממילא נעשה הודאת בע"ד בזה שהעיד דשדה דלוי הוא והודאת בע"ד הוי יותר ממאה עדים דמי יכחיש שלא הי' עיקר העדות לעשות הודאת בע"ד שהי' משכחת עדות זו עצמו בלי לעשות חוב לעצמו כגון אם לא הי' שדה זו גזולה ויהי' כל כח עדות שלו רק נגד יהודה והבן:

ב כגון שאדם מעיד עדות בב"ד כנגד ממונו דעו לא שפלוני לבד חייב השטר הזה אלא גם אני חייב במקצת או אני מעיד ששורי נרבע ומחויב סקילה וכדומה לזה שמעיד החוב לעצמו והוא עיקר עדותו והודיע החוב או גם שיש לו עוד כוונה אחרת עכ"פ החוב נזכר בפירש בתוך העדות שמעיד דבר אשר בו עושה חוב לעצמו באופן כזה יש הודאת בע"ד בנגלה שמעיד לחובתו וכמו בנידן דרא"ש בתשובה שהשר הטיל מס על היהודים סכום ידוע ויש על אותו עדה ידועה לשלם כך וכך להשר ובמשא הזה הוכנסו כל היהודים הנמצאי' בתוך העדה והשר לא ישאל מי ומי הנותנים או לדעת מספר האנשים אשר יכולי' ליתן הוא יטול חלקו ועל היהודי' המחשבי' כפי ראות עינם מאין יבוא ביחד סך הנ"ל וא"כ בתוך העדות שאיש פלוני נפטר מקהל ממס נזכר בתוך העדות חוב לעצמן דכיון שחסר כאן איש אחד אשר יעזור למלאות הסכום א"כ ע"כ שארי יהודי' צריכי' ליתן יותר א"כ נזכר החוב בתוך העדות שמעיד לעשות חוב לעצמו בממונו:

ולפ"ז סובר הרא"ש בודאי אם בגוף העדות אשר העד אומר בדברי' ליכא חוב לעצמו דהוא עדות מפורש לאיש אחר ולא נשמע קול עדות לחוב לעצמו אז הוי עדות מעלי' כגון אם מעיד שדה זו של לוי שלא העיד חוב לעצמו דאטו יש הכרח אם הוא מעיד ששדה זה של לוי שגזולה ממנו ועושה כאן חוב לעצמו דהלא יוכל להיות עדות זה בלי לעשות חוב לעצמו רק יהי' לכו לחוש אולי עדותו אין אמת והוא מכוון בעדות זאת רק שיהודה לא יוציא השדה מיד לוי ויחזיר הוא עליו אז אמרי' כיון שאמר של לוי הוא נעשה ממילא הודאת בע"ד ולא יוכל לתבוע עוד וגוף עדותו על לוי הוא עדות טוב שלא מפורש בו שמעיד חוב לעצמו אבל בנידן הרא"ש בפרעון המס כיון שעדים אומרי' שקהל פטרוהו לאיש פלוני לפרוע המס א"כ ע"כ שאר בני הקהילה יפרעו כל המס לאדון המדינה א"כ גוף אמירת העדות הוי לעשות חוב לעצמו ולשאר בני הקהילה אז שפיר פסק הרא"ש כמו שאין אדם עד לחפש לעצמו זכות ה"ה אינו עד לעשות לעצמו חוב רק חלקם יכולי' לוותר בתורת הודאת בע"ד ולא בתורת עדות ודוק:

ואוסיף נופך בשלומא אם אומר שדה זה של לוי א"כ הוא עוקר בעדותו ואומר שהוא קנין של לוי ואינו עושה חוב לעצמו דהא הוא מגלה ואומר שאינו שלו אבל בנידן תשו' הרא"ש העדי' אומרי' שקהל פטרוהו אבל מתחילה הי' מחויב לעזור בפרעון המס א"כ מודי' שהמה היו בעלי דברי' כי כל איש אשר פורע המס הוא בעל דבר משר הארץ לתבוע חלק משאר אנשי' וא"כ מודי' שעושי' חוב לעצמן ועיי' בתשו' מיימונית פ"ב מה' אישות וזה שדייק תשו' הרא"ש וז"ל עדי' הפורעי' המס בעלי דבר עכ"ל: וראיתי לתומי' בסי' ל"ז ס"ק כ"א שהביא הך תשו' הרא"ש והתקשה עליו בראי' הנמ"י ותי' ליישב תשו' הרא"ש וז"ל ובדקדוק הנמ"י מהך דינא דפריך כיון דמסהיד דלו וכו' מלבד דיש לדחות דכאן אין נגיעה גמורה רק חשש רחוק וכיון דאודי דלוי הלא אסתלק החשש וגלאי מילתא למפרע דלחנם חשדוהו דישנו בו נגיעה לו והר"ז כשר מתחילה ועד סוף אף גם הא כתב הרשב"ם להדי' דס"ל דמסהיד הך שדה של לוי ולאו דיהודה איהו וא"כ כשאמר שהוא של לוי אסתלק וכשמעיד אח"כ דלאו דיהודה הרי כשר להעיד דכבר נסתלק והא קיימ"ל דבפסול ממון לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות וא"ש ולק"מ עכ"ל:

ואחר בקשת מחילה לאלף מעוצם תורתו בער אנכי מהבין דבריו (א) מה שכ' דלא הי' כאן נגיעה גמורה רק חשש רחוק הוא פלא דבשמ"ק מבואר דאיירי דיש כאן עדי' שראובן גזל שדה משמעון או ששמעון כבר התרעם בב"ד שראובן גזל השדה ממנו או שהוציא קול שראובן גזל השדה ממנו ועל ידי כך אנו חושדי' אותו לנוגע יעו"ש בד"ה ומ"ש וא"כ אין זה חשש רחוק רק קרוב לודאי שהוא נוגע לעדות (ב) מ"ש וכיון דאודי דלוי הוא אסתלק החשש וגלאי מילתא למפרע דלחנם חשדוהו דישנו בו נגיעה והר"ז כשר מתחילה ועד סוף עכ"ל הוא פלא גדול הלא יהודה יכול לטעון כיון שהוא נוגע דהא עדי' אמרו שגזל שדה ממנו או הוא בעצמו המוציא קול הגם שמודה עכשיו שהוא של לוי א"כ עושה עכשיו הודאת בע"ד אבל אין הודאת בע"ד פועל רק מזמן הודאה ואילך אבל מתחילה הי' נוגע ולא הי' כשר לעדות מתחילה ואיך תקבלו ממנו הודאת בע"ד להיות עד נגדי אלא בודאי שאדם נאמן לחובתו בתורת עדות וא"כ אנו מאמיני' בתורת עדות שהי' השדה מעולם ללוי יען שהיא לחובתו ודו"ק (ג) ומה שכ' דרשב"ם אמר דכוי הוא ולאו דיהודה דכיון דאמר דלוי נסתלק וכאשר מעיד אח"כ לאו דיהודה הוי כשר דבממון תחילתו בפסלות וסופו בכשרות כשר פלא דכיון דאמר דלוי הוא נכלל בו ממילא דלאו דיהודה הוא דמה שהוי קנין לוי לא הוי קנין יהודה דאטו אחר שהעיד שהוא של לוי הי' יכול לומר אח"כ דהוא של יהודה הלא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וה"ה כבר נכלל בו דאינו דיהודה דלא יש בידו לומר דהוי דיהודה וא"כ באמירת דלוי הוא הוי נוגע ושם טמון עיקר העדות דלאו דיהודה וע"כ דלחובתו נאמן בתורת עדות הגם שהוי נוגע ודו"ק (ד) עוד פלא בעיני הלא הטעם דכשר בממון תחילתו בפסול יען דמי שמעיד על ממון מעיד על בעל הממון ולא על גוף הממון וא"כ כיון שנסתלק מעיד על גוף אחר אשר הי' מתחילה כשר לו עיין בנמ"י בב"ב היטב וא"כ כיון שהעיד מתחילה על לוי שהוא שלו בפסלות ואם מעיד אח"כ דלאו דיהודה א"כ למי שייך השדה ג"כ ללוי וא"כ מעיד לאחר הסילוק לאותו איש עצמו אשר העיד מתחילה בפסלו' והבן זה מאד ולפי מה שאבאר לקמן הבנת רשב"ם במה שאומר לאו דיהודה היינו לפסול עדי יהודה א"כ ל"ק מה שהשגתי באות ג' וד' אך א"כ בלא"ה לק"מ ודו"ק:

אמנם ראיתי שהעיר התומים בעוצם חריפתו ובקיאתו בשורש הנ"ל אם אדם עד לחובתו או לא ויש לי הרהורי דברי' אחריו אמרתי בלבי דאגה בלב אדם ישיחנה ולברר הדברי' עד שידי מגעת בעזה"י:

הנה התומים יצא להביא ראי' דמהני עדות לחובתו מזבחי' דף ע"א שור שהמית את האדם עפ"י ע"א או עפ"י בעלי' ופירש"י וז"ל שור שהמית עפ"י הבעלים איפטר לי' מסקילה דמודה בקנס פטור עכ"ל ותוס' בד"ה עפ"י הקשו על רש"י ממכות דף ד' ותי' וז"ל ונ"ל טעמא דאין נהרג עפ"י הבעלי' אם אין ע"א עמו כדאיתא פרק כל האיסורי' זה וזה מותרת באכילה מנ"ל דאי ס"ד להדיוט אסירא ל"ל למענו רובע ונרבע לגבוה עכ"ל מבואר דרש"י פוטר יען דמודה בקנס פטור וגם לתוס' רק יען שאין עוד עד עמו אבל בלא"ה נהרג וקשה הא הוי נוגע בממונו אלא פשיטא דנוגע הוי עד לחובתו עכ"ד: ולדעתי אין ראי' דרש"י ותוס' סברו כנמ"י דנחזי אנן בנידן דגמ' בשמעון שמעיד ששדה של לוי הוא יש בהגדת עדות זה שני כחות עדות נפרדות (א) אלו לא גזלה ראובן משמעון הנ"ל ובא יהודה לערער שראובן גזל השדה ממנו הי' די אם שמעון יאמר לאו דיהודה דכיון דאינו של יהודה ממילא נשאר השדה ללוי כמובן (ב) אם באמת שדה של לוי אשר לקח מראובן הי' גזולה משמעון אבל לא הי' בא יהודה לערער בשקר שראובן גזל ממנו השדה וחפץ שמעון ששדה יהי' כשאר ביד לוי הי' די אם יאמר שדה זה של לוי אז כבר עשה הודאת בע"ד ולא יוכל לערער עוד ולא צריך להעיד דלאו דיהודה ועכשיו אירעו שני דברי' ביחד שיהודה מערער דראובן גזל השדה ממנו וצריך שמעון להעיד כנגד יהודה וגם רוצה שמעון שישאר השדה ביד לוי א"כ בוחר להעיד שני דברים ביחד במה שאומר דלוי הוא מעיד דאינו של עצמו אבל אין זה עדות אשר יהי' כנגד יהודה כי נגד יהודה צריך עדות דלאו דיהודה כי לולי כן הוי תרי ותרי דהא ליהודה יש עדים שהשדה שלו עיי' רשב"ם בד"ה רישא וע"כ דאומר ג"כ דלאו דיהודה בס"ד דגמ' דמפקי' השדה מיד יהודה וכמו שביאר הרשב"ם דאומר דלוי הוא ולאו דיהודה עכ"ל במה שאומר דלוי הוא הגם שממילא נשמע דלאו דיהודה לא מהני רק במה שאומר דלאו דיהודה הוא כגון שאומר עדיו פסולי' או לפני הודה שהוא של לוי הוא עדות כנגד יהודה כמובן:

היוצא מזה דשמעון מעיד ב' עדות נפרדות במה שאומר דלאו דיהודה הוא הוי עדות נגד המערער אבל שם הוי נוגע בעדות ואינו עושה חוב לעצמו רק בעדות ב' שאומר של לוי הוא שם עושה חוב לעצמו ואטו אם א' יגיד עדות שהוא בו נוגע רק ינדר המעות אשר יקבל לצדקה נאמר דנאמן בעדותו יען שמנדר המעות ולא יהנה המעות וה"ה כאן מה מהני שעושה הודאת בע"ד על השדה ללוי עכ"פ בגוף העדות נגד המערער שהוא לאו דיהודה שם הוי נוגע ובו ליכא שום דבר לחובתו בשלומא בשורי נרבע יש בגוף עדות החוב לעצמו שממונו נאסר בהנאה אז אדם עד על ממונו אבל כאן אין בעדות דלאו דיהודה שום חוב לעצמו רק זכות לעצמו דלא יוציאו יהודה המערער וע"כ יען דמתחילה אמר של לוי ונאמן לחובתו בתורת עדות א"כ ממילא לא הוי אח"כ נוגע אם מעיד דלאו דיהודה וא"כ קשה בהיפך דילמא דוקא כאן נאמן יען דבעדות זה דלוי אינו עושה חוב לעצמו דכיון דאם לא יגיד דלאו דיהודה בכל אופן לא יפיק מיהודה דהא תרי ותרי נינהו וגם אינו נוגע דבעדות זה לבד לא מגיד נגד יהודה כמו שבארתי לעיל דבס"ד איירי דשדה ביד יהודה וא"כ אפי' יש ללוי או לשמעון שני עדים שהוא שלהם לא יוכלו להוציא השדה מיד יהודה דתרי ותרי נינהו עיי' רשב"ם ד"ה ומקשינן יעו"ש ונאמן נגד עצמו לבד וממילא נאמן אח"כ דלאו דיהודה דהוא עדות שני אבל בשורי נרבע יש עדות א' ונוגע בממונו מנ"ל לרש"י ותוס' דנוגע הוי עד לחובתו:

ונלע"ד דבשורי נרבע הוא ענין אחר ואינו נוגע לחקירת הנמ"י ותשו' הרא"ש כאשר אבאר בעזה"י דיש לנו עדות בעלי' על ממונם לחובתם על שני פנים (א) עדות בעלי' על ממונם (ב) עדות בעלי' נגד ממונם כאשר אבאר בודאי אם הבעלי' אומרי' חפץ זה שלנו נשתנה ע"י מעשה אשר יפעול שם איסור על החפץ וממילא יופקע ממנו שם ממון נאמני' כגון אם הבעלי' אומרי' שור שלנו נרבע היינו שנעשה בו מעשה תועבה וע"י מעשה זו יאסר השור בהנאה ואיסור הנאה אין לו דמים נמצא ע"י עדות' יפסידו ממונם אבל אין כאן הוצאת ממון מרשות לרשות שב"ד יוציא ממון מרשות אחד ויכניסו לרשות שני לזה גם בעלי' הווין עדים דהלא אם הבעלים יאמרו יין שלנו נתנסך נאמני' הגם שיפסידו עי"ז ממונם אפ"ה בעלים נאמנים בתורת עדות ולא בתורת שיוכלו להפסיד ממונם כי אז יהי' רק שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא] דהא אין כאן הוצאת ממון מרשות לרשות רק יש כאן השתנות לעשות וממון אינו ממון ואחר שנאמין העדות שאסור בהנאה ג"כ לא נפקע שם בעלים מאיסור הנאה עיי' ריטב"א בזה רק שם ממון נפקע וה"ה בשורי נרבע מספרי' הבעלי' שבשורם נעשה מעשה תועבה עי"ז יהי' נגמר שורם ויאסר בהנאה ויפסידו ממונם אבל לא נפקע שם בעלי' ממנו הגם שנאסר בהנאה והגם שתורה מבקש עלי' על מיתת השור כמו על מיתת בעלים על זה אמרי' אין אדם קרוב נגד ממונו והוי עד מעלי' להעיד על ממונו והבן אבל אם אנו דנין להוצי' ממון מרשו' זה ולהכניס לרשות אחר אבל גוף החפץ לא ישתנה ולא ילך להפסד רק יהי' נשאר ממון רק העדות יפעול להוציא בכח ב"ד ממון מרשות זה ולהכניס ברשות אחר כמו שבעלי' יה' נאמנים להעיד על ממונם אשר הוא ברשותם עד עתה שהוא של חבירו והב"ד יפסוק שהוא של חבירו ע"י עדות בעלים אז אין בעלי' עדים כלל בין לזכות ובין לחוב דהא הם מבקשי' שיופסק מממונם שם בעלים ועל זה צריך עדות מאחרים אשר יעידו לפני הב"ד דזה הוא עדות נגד ממונם וא"כ אין ראי' משורי נרבע דבעלים נאמני' דהוא עדות על ממונם אבל כאן בנידן דתשו' הרא"ש הוי עדות נגד ממונם והבן והארכתי בשורש הנ"ל בחדושי בע"א נאמן על הערת הש"ך בסק"ג בסי' קכ"ז איך ע"א נאמן באיסורי' הא מפסיד לבעלי' מעון ואין עת האסף פה:

ואוסיף נופך בשלומא בשורי נרבע הא לענין דנאסר לגבי מזבח הוי רק איסורי' וע"א וה"ה בעלים נאמן באיסורי' וכיון שנאמן על המעשה הי' הב"ד דן אותו שור ויגמרו דינו ונאסר ע"י פי הב"ד ונמצא דהוא אינו מעיד חובתו דאלו שחטו אותו קודם גמר דין מותר הבשר רק הב"ד עושי' לו חוב ע"י דבורו אבל אם החוב נגמר מיד בעדותו עפ"י עצמו מנ"ל דיכול להיות עד לחובתו כמו בנידן דרא"ש אז מסתבר דאין אדם נאמן לחובתו ומכ"ש אם עדותו מפורש לעשות חוב לעצמו כמו שבארתי ודו"ק:

ובזה אבוא היום אל העיון לברר כשמלה גם דעת הנמ"י והש"ך אשר סברו שאדם הוי עד לחובתו והתומים נתקשה מאד (א) איך הבין הנמ"י דאדם הוי עד לחובתו א"כ אדם עצמו הי' נאמן לסקול שורו לולי דהוי מודה בקנס ולתוס' עכ"פ בצירוף עד אחר נאמן ואלו יבוא משה ויגיד עדות על שור אהרן אחיו אינו נאמן דלא יומתו כתיב ואיך יובן דבר זה בשכל הוא בעצמו אינו קרוב לממונו ואחיו הוי קרוב לממון שלו והוא פלא גדול (ב) איך העלה הגמ' בסנהדרין דאין אדם קרוב אצל ממונו יעו"ש דף י' וקשה הכי בעל השור לא הוי קרוב לגבי ממונו כמו אחיו של בעל השור וצע"ג (ג) לשיטת הש"ך ודעמי' הוי הטעם דנוגע דחיישי' דמשקר אבל לולי כן הי' נוגע נאמן כיון שאומר אמת וקרוב אינו נאמן אפילו אומר אמת כנודע דפסול קרובי' הוי גזה"כ אפי' אומר אמת וצע"ג:

אמנם נ"ל שכפי מה שהערותי יובן הדבר לאשורו בעזה"י ואקדים דברי הנמ"י בסוגי' דף מ"ג מאי מהני אם מסלקי בי תרי מן אנשי העיר הא הוי תחילתו בפסלו' וסופו בכשרות דלא מהני העדות כמו בב"ב דף קכ"ח וסי' וז"ל ותי' הרמב"ן שלא נאמר תחילתו בפסלות אלא במי שהי' קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהי' קרובו בשעת ראי' אבל כאן שעכשיו נסתלק מממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהי' קרובו בשעת ראי' שהרי ממון אחרי' הוא ולא שלו ולאחרי' הוא מעיד כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהי' פסול לו בשעת ראי' אבל הי' פסול לזה בשעת ראי' מעיד באותו עדות לאחרי' שהרי תחילתו כשר הוא אצלם וזה הטעם מספיק למי שהי' יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר ע"כ ונ"ל שהרב ז"ל סובר דלא אזלי' אלא בתר גברא משום דהאי דמסהיד לו מסהיד ולצורך האיש ההוא מעיד שהרי אינו מעיד לצורך הממון עצמו אלא כל היכא שלא נסתלק שלו הוא ועל עצמו מעיד ואם נסתלק וממנו לאחרים הוא דמעיד דלא שייך גבי ממון למימר שיהי' בו פסול לעדות שלעולם יש לממון בעלי' הילכך כשנסתלק מממון לגבי אדם שהממון שלו כשר הוא לו וכן לגבי הממון לא שייך למימר בי' פסול עכ"ל הכוונה באיסורי' דע"א נאמן הגם שבא הפסד לבעלים יען דהוא מעיד על החפץ דיין הזה אסור בהנאה ולא מזכיר בו שם בעלים רק מעיד שנפסק מהחפץ שם ממון דה"ה על הפקר יוכל להיות עד כזה כמו אם הי' היין הפקר ג"כ יוכל להעיד שנתנסך דעיקר עדותו רק על החפץ אבל אם לא נשתנה גוף החפץ מממון לאינו ממון רק רוצה להוציא ממון מרשות לרשות אז צריך הגדה על האיש אשר עד עתה הי' החפץ ברשות שלו וע"ז כאמר לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת דהא צריך להזכיר שתכלית עדותו להוציא ממון מרשות לרשות כמו אם מעיד לכל עון היינו לחייב איש במיתה או במלקות שקאי העדות על האיש ה"ה לכל חטאת זה ממון שחייב האיש חטאת שמעיד עליו על האיש שיוצא ממון מרשות לרשות נמצא דאם עדי' מעידי' על ממון עיקר עדותם על הבעלים ולא לצורך החפץ והארכתי בזה בסוגי' דע"א נאמן באיסורין לבאר שבעבור זה אם אמר ראיתי אביכם שהטמין מעות בשדה ואמר של מעשר נאמן אבל אם אמר שהטמין בבית אינו נאמן שבשדה הוא מעיד על ממון שבידו ליטלו ולא צריך להזכיר שם בעלי' אבל בבית שיש על המעון שם בעלי' אז הוי עדות על האיש ועיי"ש בר"ן בשם רמב"ן והבן:

ולפ"ז מה נמרצו אמרי יושר של חכז"ל בודאי אם הבעלי' אומרי' שורי נרבע א"כ הוא מעיד על ממון שלו א"כ אין כאן עוד איש אשר עליו יהי' פעולת העדות והוי כאלו יאמרו עדות על שור הפקר שאין כאן איש אשר עליו יפעול העדות רק אם הממון קרוב אצל אדם א"כ אין עד על קרובו אבל כיון שממון אינו קרוב של אדם א"כ הוא עד כשר על הממון לבד מבלי שיעיד על איש ונאמן ע"א בממון במקום שאינו מעיד גם על גברא אבל אם בא אחיו של בעל השור להעיד שורו נרבע אז גזרה התורה יבוא בעל השיר ויעמוד על שורו ואין מקבלין עדות שלא לפני בעל הממון וא"כ הוי העדות על האיש שעדי' מעידי' עליו ששורו נרבע וא"כ כיון שהעדות על הגוף והוא הוי האח של בעל השור ואין מקבלין עדותו קרוב הוא לגופו דנחשב כאלו מעיד על גופו שחייב מיתה כך אם מעיד עליו ששורו חייב מיתה ודו"ק כי הם דברי' קלורין לעינים בעזה"י:

וראיתי בנתיבות המשפט סי' ל"ז שישב על מדוכא זו אשר העיר התומי' איך יהי' הבעל דבר נאמן ואחיו אינו נאמן על שורו ותי' דמכח שני טעמי' צריך עדי' על הריגת השור (א) דהוי גזה"כ דצריך שני עדים על הריגת השור הגם אם לא יהי' בו הפסד ממון (ב) יען דע"י הרביעה יופסד לבעליו הממון צריך שני עדים כמו על כל הוצאת ממון ואדם אינו קרוב אצל ממונו ונאמן וה"ה אח של בעל השור מכח הטעם דהוא גזה"כ דצריך ב' עדי' אבל הלא יש ג"כ הפסד ממון רק הבעלי' נאמני' להפסיד ממונם אבל אח של בעל השור דאין בידו להפסיד ממון אחיו ומכח עדות הוא פסול על ממון אחיו דלא יומתו כתיב זה תוכן דבריו יעו"ש בסק"א ובמחכ"ת דבריו לא נכנסו באזני [א] מה שכתב שרק הוי האח עד על זה דבעי' עדים מכח גזה"כ דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אבל יען שמפסידו גם ממון הוא פסול מטעם קרוב הוא פלא גדול הלא זה הדבר אשר התפלא התומים אם אדם על ממונו לא הוי קרוב ונחשב לעד כשר ולא בתור' הודאה שמפסיד לעצמו ממון] איך יהי' אח של בעל המעון קרוב לממון הנ"ל ולמה לא יהי' משה עד כשר אם מעיד על שור של אהרן אחיו דאם אנו אומרי' אדם לחובתו הוי עד ע"כ דאדם על הפסד ממונו נאמן בתורת עד כמו כל עד כשר דעלמא ודו"ק [ב] מ"ש יען שאדם יוכל להפסיד ממונו לכן בעל השור נאמן הוא לדעתי נקודה נפלאה דודאי אדם נאמן להפסיד ממונו ונאמן לומר נתנסך ייני וכדומה אבל שיהי' נאמן להפסיד ממונו ויעמוס על הב"ד לישב על שורו בדין ויגמרו אותו למיתה ויסקלו אותו ויאסרו אותו בהנאה מי שמע כזאת או מי ראה כאלה שיוכל אדם לעשו' מאויו בב"ד של כ"ג אם לא שנאמן בתורת עדות שנעשה המעשה בשור הזה ומחויב הב"ד לעשות זאת יען שיש כאן עדות טוב ולא יבא ההפסד מכח הבעלים רק מכח הב"ד עפ"י חקי התורה ודו"ק: [ולא אכחד שגם על התומי' השתוממתי שכ' שם דאפשר שגם רש"י סובר כרא"ש דאדם על עצמו אינו נאמן אפי' לחובתו רק הי' קשה לרש"י נימא עכ"פ הודאת בע"ד כק' עדי' דמי ע"ז תי' רש"י דהוי מודה בקנס אבל אם מעיד גם על האיש והוי עד לגבי האיש הוי ג"כ עד לגבי השור יעו"ש ודבריו נפלאים דמשמע דלולי מודה בקנס פטור הי' נאמן בתורת הודאת בע"ד אפי' דלא הוי עליו תורת עד והוא פלא אטו הב"ד של כ"ג משרתי כל איש אשר רוצה להפסיד ממונו שהמה ישבו על שורו בדין ויגמרו אותו למיתה אלא ודאי שנאמן בתור' עד דאל"כ מי שיאמר על מצה שלו שהוא חמץ יהי' כל ישראל מחויבי' לשרפו בפסח עיי' בב"ק דף צ"ו ומכ"ש שהב"ד של כ"ג יהיו עבדי כל איש שגעון רוח לסקול שורו הלא המה רק עבדי דת ותמה אני על שני שרי צבאות ישראל מה ראו לחדש כן וצע"ג כעת :] (ג ) עוד פלא בעיני על נתיבות שלפי דבריו יהי' אח של בעל השור עם בעל השור עדים כשרים על שור הנסקל דהא לפי דבריו גם האח עד מעלי' מכח גזה"כ דבעי שני עדים ועל הפסד ממון הלא בעל השור נאמן להפסיד ממונו וכ"ת יען שגם האח מעיד עמו והוא עד פסול על ממון אחיו א"כ הוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול וכל העדות בטלה זה שיבוש גדול דמה שבעלים מפסידי' לעצמן הממון בתורת הודאת בע"ד לא נחשב לעדו' שנאמר עליו עדו' שבטלה מקצתו ואין הודאת בע"ד מבוטל יען שגם אחיו אומר כן והבן זה בקיצור (ד) עוד השיג דרש"י סובר דנאמן דוקא יען שאומר ג"כ עדות על האיש אבל על שורו לבד אינו נאמן דאין אדם עד על ממונו אפי' לחובתו יעו"ש במחכ"ת שגה ברואה דרש"י בזבחי' וכן תוס' שם איירי דמעיד רק על השור ולא מעיד על האיש שרבע ואפ"ה דוקא מטעם מודה בקנס פטור ולתוס' יען שאין עוד עד עמו אבל בלא"ה נאמן מזה הוכיח התומי' דסוברי' אדם נאמן על ממונו לחובתו ועיי' תומים ותראה כן והבן וגם דעת התומי' אשר הבאתי למעלה באות ב' פלא בזה וק"ל:

עוד יצא התומים שם להביא ראי' מגמ' לשיטת הרא"ש שגם לחובתו אין אדם נאמן על ממונו מסוגי' דקדושין דף ס"ו נרבע השור עפ"י ע"א או עפ"י בעליו ופריך הגמ' ובעלים מאי קאמרו אי דהודו לו היינו עפ"י בעלי' וקשה למה לא פריך הגמ' אי דהודו לו א"כ להדיוט נמי אסור דהוא יוצא לסקול וע"כ דבעלי' אינם נאמנים אפי' בצירוף ע"א והוא קו' נפלאה על תוס' זבחי' דף ע"א דבעל בצירוף ע"א נאמן וצע"ג:

ולדעתי דבריו נפלאי' מכמה פנים (א) הא כלל גדול דעדות לאיסורי' לא צריך הגדה בב"ד אלא בכל מקום שעד פוגע בבעלי' ומודיע להן הן בעל פה הן בכתב הן ברמז הוי הודעה לאיסור אבל אם יהי' נגמר דבר בכח ב"ד סמוכי' ומומחי' צריך גם הגדת עדות דוקא בב"ד אבל חוץ לבית דין לא מהני ההגדה ויוכל לטעון אח"כ כנגד דבריו הראשונים ועיי' בט"ז סי' צ"ח ביו"ד ועיי' בחו"ד שם ובספרי פלס חיים בסוגי' דלשמה שהארכתי בזה וא"כ שם איירו שלא קרא העד אותו לב"ד רק בשוק הגיד לו שורך נרבע ואסור לגבוה דהוא רק איסורי' ונאמן אפי' שלא בב"ד (ב) כלל גדול בעדות עפ"י שנים עדים יקום דבר היינו הגדת עדות בע"פ סיפר הדבר מה שראה או ששמע אבל בודאי אם ע"א יספר עדותו ועד שני לא יספר העדות רק יאמר אמת דברת אין זה עדות כי עד שני צריך לספר לפני עצמו כמו שמספר העד הראשון כל זה בדבר שצריך עדות פי שנים אבל באיסורין אפי' התחזק היתר וע"א בא לאסור והבעלים מודי' לו שאמת בפיו בודאי נאמן ע"א באיסורי' בכה"ג ולפ"ז לק"מ קו' התומים דגמ' פריך אי דהודו לו בעלי' היינו שאומרי' אמת דברת אבל אין הבעלים צירפו עמו לבוא ביחד להעיד לפני אחרי' ויספרו כמו העד רק שיחזקו דברי העד שאין שקר בפיו ופריך הגמ' עכ"פ לאסור לגבוה מהני בהודו לו בעלים על המעשה א"כ הוי כמו עפ"י בעלי' אבל איך יפרוך הגמ' הא הוא יוצא לסקול הלא אין הבעלים מצרפי' עמו להעיד עדות והבן ואוסיף נופך הלא כמיתת הבעלי' כך מיתת השור ואפי' אם ראה העדו' עמו ולא חישב לצרף עמו להעיד לא מהני עיי' תוס' כריתו' דף י"ב ובספרי פלס חיים בסוגי' דערכאות מכ"ש אם לא מצרף עמו ולא כוון להעיד וגם לא מספר עדות רק אומר דבר אלקי' אמת בפיך ודו"ק (ג) בודאי אם עד אחד מצרף עם בעל השור ובא להעיד על השור לא יוכל לומר לא נתכוונתי להמית השור רק כוונתי לאסור אותו לגבי מזבח דהא לגבי מזבח הי' די באמירת בעלים לבד ולמה לך לצרף לבוא ביחד להעיד אבל אם הבעלי' עומדי' בב"ד והעד אומר לו שורך נרבע יוכל העד אח"כ לומר לא באתי להרוג השור רק לאסור אותו למזבח הכי הייתי יודע שגם אתה תגיד עדות נגד שורך וא"כ הוי עדות שאין אתה יכול להזימה והתורה אמרה כמיתת הבעלי' כך מיתת השור וא"כ לא יוכל הגמ' לפרוך שהוא יוצא לסקול ועיי' בסנהדרין עידי נערה מאורסה יכולין לומר לאסור על בעלה באנו ודו"ק והוא פלא בעיני איך יהי' עדות שיכול להזימו אם הבעל השור הוא עד נגד שורו ואין עת להאריך בזה ועיי' בש"ך ח"מ ובנב"י סי' ע"ב בא"ע יעו"ש:

ומה שהעלה התומי' דרא"ש לשיטתו אזיל דפי' בסנהדרין דף י' כפי' הראב"ד דאין אדם קרוב אצל ממונו ולא הוי כבעל דבר ומתוך שבטל העדות לגבי' בטל נמי לגבי רובע וקשה א"כ דלא הוי בעל דבר למה בטול העדות לגבי האיש הלא לסברת רש"י אם מעיד על שורו פטור רק מטעם מודה בקנס ולתוס' דוקא שאין עד עמו אבל בצירוף עד עמו נאמן ואטו אם פטור משום עודה בקנס יהי' נחשב לעדות שבטלה במקצתה אלא ע"כ דאין אדם עד לעצמו אפי' לחובתו ורא"ש לשיטתו פסק דאין עדות אפי' לחובה עכ"ד יעו"ש:

נ"ל דמובדל נידן דסנהדרין מנידן דבב"ב והוא דשמ"ק הביא הקו' איך מהני סילוק הא הוי תחילתו בפסלו' ותי' בלשון אחר בשם הראב"ד וז"ל דגבי ממון לא מקרי תחילתו בפסלות דכיון דמטי לי' הנאה מיני' לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דאחיל עלי' שם עד וה"ל תחילתו וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמי' לההיא דאמרי' במס' מכות א"מ רובע יציל הורג יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר והני לאו עדים נינהו אבל בפסול אחר עדים פסולים מקרי עכ"ל והשמ"ק הקשה עליו הלא מבואר בגמ' בסנהדרין דאין אדם קרוב אפל ממונו והוי עד על ממונו יעו"ש שהניח בקו' וצע"ג:

ואמרתי במקום אחר ליישב בעזה"י דבודאי אם אדם מעיד להוציא ממון מרשו' אחר ולהכניס לרשותו אז מסתבר שאין על אדם אשר מעיד על ממון חבירו כדי להכניס לרשותו שם עד דהלא הוא זכות לפני עצמו והוי בעל דבר ולא עד זה שרמז הש"מ וז"ל דכיון דמטי לי' הכאה מיני' לאו בר עדו' הוא כלל עכ"ל דמי שמעיד לטובת עצמו לא מקבל שם עד כלל דאין אדם מעיד לעצמו לצורכו לטובתו ולהנאתו אבל אם אדם מעיד להזיק ממון שלו אז לא הוי בעל דבר דנימא שאין עליו שם עד רק הוי עד פסול כמו אם אחיו יעיד על ממונו וכל זה שם בא עכ"פ להעיד נגד ממונו אבל אם מסלק עצמו מממונו ומעיד דשדה זה של לוי כאלו לא מפסיד לעצמו כלום שהוא עוקר שם עצמו מן הממון כאלו לא הי' מעולם שלו וגם אין מעיד להנאתו ולצורכו אז השכל מחייב דגם הרא"ש והראב"ד מודי' לנמ"י בנאמן לחובתו בתורת עדות ודברי הנמ"י אם מודה דלוי הוא דנאמן לחובתו עם נידן דרא"ש בסנהדרי' בשורי נרבע רחוקי' זה מזה כנלענ"ד וקצרתי מאוד ועיי' בשמ"ק בד"ה אלא הבדל בין מחילת אחריות ובין סילוק בגזילה יען שבסילוק מודה שלא נתחייב באחריו' גזילה זו מעולם ודו"ק:

סוף דבר הכל נשמע שלדעתי אין אדם חולק על דין דנמ"י דאדם הוי עד לחובתו אבל דוקא אם אין עדותו מפורש לעשות חוב לעצמנו אבל אם מפורש שכל העדות לעשות חוב לעצמו כמו בנידן בתשו' הרא"ש אז סובר הרא"ש דאינו נאמן אפי' לחובתו וה"ה בנידן שאלתינו יכול המנדב לטעון קיימ"ל כרוב הפוסקי' שאדם נאמן לחובתו ואולי גם הרא"ש מודה בנידן דידן דאין מפורש בו שמדבר לטובת עצמו דמשכחת דדי במעות הנ"ל אשר בידו עם צירוף מאה שיין אשר התנדב האיש ועוד דכאן הגם אם אינם נאמני' הנך שנים שהתנדב רק מאה שיין עכ"פ אין כאן עדים שהתנדב מאה כסף וא"כ הוי רק מודה במקצת שאיש הפודה טוען שהלוה בעבורו מאה כסף והוא טוען מאה שיין וחייב רק שבועה וא"כ יכול להיות שבכל אופן יהי' להם חוב זה וכל נאמנותם רק לפטור משבועה ונאמנים כנלענ"ד להלכה ולא למעשה:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה