שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן עז
שאלה במעש' שאיש בא לגור בכפר ודר איזה שנים וקנה מקום בבה"כנ לקנין עולם ואחר רוב שנים בא עליו עליל' שהוא ממדינ' אחרת ואין לו רשות לעכב פה ועמד וברח לנפשו וחביריו פגעו בו בדרך וסיפר להם מה שעבר על נפשו וכאשר באו אל ביתם ספרו כי אמר הבורח וי לחסרון כיס שלעולם לא יהנה ממקום בה"כנ אשר קנה ועמד צורבא מרבנן והחזיק בו שקונ' את המקום מדין יאוש ואח"כ בא איש אחד אשר הלוה לו מעות בשטר ותבע את המקום בעד חובו כי כעת כבר הגיע זמן פרעון ורצה להחזיק באותו מקום בה"כנ לפרעון חובו וטען הצורבא מרבנן אני קניתי ביאוש ושניהם עבדי ה' ולא ירצו לילך בערכאות ושאלו לדעת דין מדת של תורה:
תשובה לכאורה הדבר פשוט דהדין עם הבעל חוב משני טעמים (א) דהלכה מבואר בש"ע ח"מ סי' שע"א שקרקע אינה נגזלת ולא מהני יאוש בקרקע דלעולם היא בחזקת בעלי' ועיי' בראב"ד פ"ט מגזיל' דמהני גזיל' בעבדי' מדמהני בהם יאוש וממילא בקרקע דאינה נגזלת לא מהני בה יאוש (ב) כיון דקרקע משועבדת לבע"ח אז אין ביד הלוה כח למכור או ליתן במתנה או להפקיר הקרקע ויאוש מטעם הפקר נגעו בה ולא מהני יאוש להזיק לאחרי' וא"כ בנידן שאלתינו דיש תרתי למעליות' חדא דאין יאוש לקרקע ואת"ל יש יאוש לקרקע היינו אם אינה משועבדת לבע"ח אבל כאן לא מהני יאוש שלו וצורבא מרבנן צריך לשלם הבע"ח בדמי' כנלענ"ד:
וכאשר ירדתי בעומק העיון ראיתי כי דין הנ"ל צריך התבוננת רב כי תלי' באשלי רברבי ואבאר בעזה"י כאשר עם לבבי לחקור על ב' טעמי' הנ"ל: א' הנה לכאור' דעת הרא"ש דמהני יאוש בקרקע רק סתמא לא מיאש וכן הוא דעת ירושלמי הובא בתוס' סוכה באריכות דף ל' בד"ה קרקע ועיי' בתו' פ' חזקת הבתים דף מ"ד וא"כ הוי ספיקא דדינא ויוכל המחזיק לומר קי"ל כהנך פוסקים והגם שבש"ע פסק דלא כותיהו היינו אם בעל השדה בעצמו תובע אבל כנגד הבע"ח אשר רוצה לזכו' בו יוכל הזוכ' לדחות אותו הבא ראי' דלא קניתי השדה וק"ל [ועיי' בראש פ"ק דמציעא מי שבא לקנות אחר שעשה אחד ספק קנין:] ועוד עלה בדעתי בודאי יאוש הבא מחמת גזיל' לא מהני בקרקע יען דצריך ליאוש עוד שינוי רשות וזה לא משכחת אצל קרקע דבחזקת בעלים עומדת אבל מי שמיאש מקרקעו בלי גזלן אז בודאי מהני יאוש לבד כמו דמהני יאוש במטלטלין חוץ בגזלן דצריך עוד שינוי רשות יען דבאיסורא בא לידו וזה לא משכחת בקרקע וא"כ בנידן דידן דליכא גזיל' רק שברח מפני חמת המציק אז לכ"ע יאוש לבד מהני ודו"ק: שוב מצאתי לכפות תמרי' בסוכה דף ל' בד"ה ונרא' לי שישב על מדוכה הנ"ל והעמיס בלשון התוס' שהביאו ראי' לרש"י דיאוש לא מהני בקרקע מב"ב דף מ"ד דדוקא בפרה וטלית מהני יאוש ולא בקרקע וכתבו וכי תימא דטעם דלא אהני יאוש משום דלא משכחת שינוי רשות הא כל הטעם דצריך שינוי רשות משום דבאיסורא בא לידו והא ביד לוקח בא בהיתר יעו"ש ונתקשה הגאון הנ"ל מאי נ"מ אי הטעם דיאוש לא מהני בקרקע בעצמותו או הטעם דלא משכחת בקרקע שינוי רשות בין כך ובין כך לא מהני בקרקע אפי' יאוש עם שינוי רשות ותי' דנ"מ מי שברח והניח קרקע שלו כאן ושמענא דמיאש אי הטעם דלא מהני יאוש בקרקע בעצמותו א"כ גם בהניח קרקע שלו וברח לו ג"כ לא מהני יאוש אבל אי הטעם משום דלא משכחת שינוי רשות ובאופן זה דהוא מעצמו ברח ומיאש עצמו מהני יאוש גרידא בקרקע והביאו ראי' דא"כ אי מהני יאוש לבד בקרקע א"כ עכ"פ קנה הלוקח הקרקע בתורת יאוש דלא בא לידו באיסורא וא"כ מאי נגיעת עדות יש אלא פשיטא דבקרקע לא מהני יאוש אפי' בלי זה דבא ליד גזלן באיסור דצריך שינוי רשות יעו"ש חכו ממתקים וכולו מחמדים שפתים יושק דפח"ח:
אך לדעתי יש להשיב דהן אמת אם כוון הלוקח לזכות מן היאוש דקנה אותו אבל הלוקח מחזיק בו דחושב שקונ' השדה מן המוכר שיש כאן דעת מקנה ואינו עולה בדעתו לקנות מן היאוש שהוא תורת הפקר ועיי' פנ"י סוכה דף ל' וא"כ אינו קונה את השדה ויוכל הוא להוציא אח"כ דמשעה שמגיע ליד הלוקח אינו מיאש עוד ויאוש אינו פועל לצאת מיד המיאש עד שבא ליד הזוכה כאשר האריך לבאר בנתיבו' המשפט סי' רס"ב רק תוס' לשיטתם משמע דמשעה שמיאש אינה לבעלים ודו"ק אבל לדינא אין ראי' משם דלעולם יאוש בלי גזילה מהני בקרקע ובב"ב הוא הטעם דלוקח לא חישב לקנות מן היאוש הא למה זה דומ' לעודר בנכסי גר וכסבור שהן שלו דלא קנה יען דלא כוון לקנות והגם ששם סבור שהן שלו והאמין דלא צריך קנין כלל וכאן עכ"פ כוון לקנו' רק הוא בדעתו שקונה מן המוכר ובאמת הוא קונה מן ההפקר אך במק"א הארכתי דאין דבר נקנה מן היאוש רק אם מכוון לקנות מן היאוש דדומי' דאבידה ומצאתה דיודע שמגבי' דבר שנאבד ומן בעליו ואין כאן מקומו להאריך:
ומה שנתקשה הכפ"ת על תוס' מאי נ"מ אי הטעם דלא שייך ענין יאוש בקרקע או הטעם דלא שייך בו שינוי רשות עכ"פ לא מהני בקרקע אפי' שינוי רשות עם יאוש כ"ל דאם לא שייך ענין יאוש בקרקע א"כ הוי כאילו לא היה כאן יאוש כלל כמו שלא שייך בו גזילה וא"כ צריך לשלם הפירו' שנהנ' או הנאה שימוש שנהנ' כאילו יורד לתוך שדה חבירו ואכל פירו' אבל אי יאוש מהני רק דלא משכחת שינוי רשות דבאיסור' בא לידו היינו על גוף הקרקע שייך לומר הוא לא קנה הגם שיצא' מרשות בעלי' אבל הנאת פירות או שאר הנאת שימוש אשר נהנה אחר היאוש לא צריך לשלם לבעליו דזה לא בא באיסורא לידו דכבר הי' יאוש וכבר העירותי על חקיר' הנ"ל בחידושי' בסוגי' דיאוש באריכו' בעזה"י:
וראה זה מצאתי בנתיבות המשפט סי' שס"ג וסי' שע"ב שהאריך לבאר הטעם דאינו מועיל יאוש בקרקע הוא הטעם כסברת הרמב"ן דיאוש לא מהני רק אם החפץ הוא חוץ המיאש אבל אם מונח תחת רשותו לא מהני יאוש וא"כ קרקע שיכול להוציא בדינים הוי ברשותו ולא מהני יאוש אבל באמת בקרקע שאינה יוכל להוציאה בדיני' מהני יאוש יעו"ש מתוק מדבש וא"כ בנידן שאלתינו דלא הוי יאוש ע"י גזיל' רק מעצמו יאש יען שהצריך לברוח וגם לא יכול להוציאה בדיני' אז בודאי מהני יאוש לכ"ע ובפרט שמצאתי לכפ"ת בסוף דברי תוס' בסוכה שהאריך שאפי' ביאוש של קרקע גזולה יכול לומר קים לי כשיטת ירושלמי ותוס' ורא"ש ומכ"ש כאן כנלענ"ד:
ב' אמנם הגם דיאוש מהני וזכה הצורבא מרבנן בקרקע בכל זאת צריך לשלם לבע"ח המוקדם בחובו ליאושו דלא עדיף יאוש ממתנה או הפקר דלא מהני נגד בע"ח ה"ה יאוש דלא מהני וכן מצאתי בתומי' סי' ל"ז ס"ק ח"י שנתקשה למה לא הזכיר הטוש"ע דלשיטת רא"ש ותוס' אם שמענו משמעון דנתיאש גם בשדה יכול להעיד ותי' דלכאור' קשה ניחוש שמא יש לו בע"ח והוא מעיד כדי שיוכל בע"ח לפרוע מהשדה וכ"ת הא נתיאש זה אינו דכמו דלא יוכל ליתן השדה במתנה או במכיר' או להפקיר ה"ה דלא מהני יאוש שלו דהוא נתיאש אבל הבע"ח לא נתיאש רק הגמ' אזלה לתי' הראשון נח והשני קשה ממני דאז ע"כ דלא חיישי' שמעמיד' בפני בע"ח דמה איכפת לו אם יהי' לבע"ח קשה לגבו' עכ"פ לוה רשע כא יהי' וכיון דלא חיישי' לבע"ח מהני יאוש בקרקע אבל באמת דחיישי' לבע"ח לא מהני יאוש בשדה דחיישי' שמעמידה בפני בע"ח דיאוש לא מהני אם יש עליו בע"ח יעו"ש כי מתוק מדבש והשיג עליו הנתיבות בס"ק י"ג דדוקא ליתן מתנה או להקדיש או להפקיר אינו יכול יען דמכח החוב נחשב הדבר כאינו ברשותו דרשות מלוה עליו כאשר ביאר רש"י בפסחי' דף ל"א דע"י שיעבוד הבע"ח הוי אינו ברשותו וא"כ ממילא שמעי' דיאוש מהני אפי' בבע"ח דהא לא מהני יאוש רק אם הוא חוץ לרשותו [כאשר הסביר הרמב"ן במלחמות פ"ד דבב"ק] וברשותו לא מהני היאוש וא"כ מאי מעכב אצלו דלא יהי' יוכל ליאש דהלא הבע"ח פועל רק שיהי' החפץ כאילו אינו ברשותו [והלא בגזלן דלא יוכל הנגזל להקדיש משום דאינו ברשותו ואעפ"כ מהני יאוש בגזיל' וה"ה בבע"ח דשיעבד פועל רק דלא יהי' ברשות הלוה ומהכ"ת לא יוכל ליאש בבע"ח כמו בגזילה] יעו"ש היטב:
ולדעתי האמת עם התומים כאשר אבאר בעזה"י הנה בגיטין דף מ"א אמרי' הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד פירש"י דוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא כדמוכח בערכין ותוס' בד"ה הקדש הביאו קו' בשם ר"ת ממנ"פ אי נחשב הנכסים ברשות הלוה אפי' קדושת דמים נמי ואי לא חשיבי הנכסי' ברשות הלוה אפי' קדושת הגוף כמי לא דכי יקדיש איש את ביתו כתיב מה ביתו ברשותו ותי' התוס' בשם הר"י דלעולם הנכסי' ברשות הלוה וכיון שחל הקדש שעה אחת שוב קדושת הגוף לא פקע' דלא עדיף שיעבוד מפדיון דמי' אבל קדושת דמי' דיוצא בפדיון ושיעבוד טוב כפדיון יעו"ש ולכאור' פלא א"כ נשאר קושי' תוס' לרש"י בפסחי' דף ל' ע"ב דכתב וז"ל כ"ע לא פליגי אפ' לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדשו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל א"כ לרש"י דלא נחשבו הנכסי' לרשותו וא"כ קשה איך חל קדושת הגוף וצע"ג:
ונלענ"ד לתרץ וליישב שיטת רש"י ואקדים דבר בכל חפץ יש לבעלי' שני כחות (א) ששוי' של חפץ אשר הוא שוה כסף שאפי' אי לא כתיב לא תחמוד והי' מותר לכל אדם ליטול חפץ חבירו אם חומד אותו היינו דוקא אם נותן לו הכסף בשווי' דאל"כ הוא עובר על לא תגזול שגזל ממנו דמי שווי' (ב) מלבד השווי' יש לאדם כח בחפץ שלו דגם אם יותן כל הון בעולם לא יוכל אדם ליטול חפצו בע"כ כי הוא רוצ' בחפץ הנ"ל ולא בשווי' וע"ז נאמר לאו דלא תחמוד [וחכז"ל אמרו לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע אבל האמת אינו כן] ושני כחות אלו נקראי' שלו ורשותו השלו השווי הוא דבר שהוא קנינו היינו מה שיש לו אחיזה לשמש בו ולעשו' כל צרכיו ואיש אחר לא יוכל לשמש בו הגם אם יתן כל עשרו בעבורו והקפידה התורה איש כי יקדיש ביתו קודש שלא יוכל אדם להקדיש אלא אם השווי' שלו לאפוקי גזלן שאין השווי' של החפץ שלו הגם שקנה בקנין גזיל' הנאת שימוש דאין צריך לשלם בעד השימוש כאשר בארתי בספרי פלס חיים בסוגי' דהקדש ונדר יעו"ש וגם הקפידה תורה על רשותו לאפוקי נגזל הגם דשווי' שלו עכ"פ הנאת תשמיש קנה הגזלן עד שישיב לו החפץ או ע"י עצמו או ע"י ב"ד או אם חטף מרשות הגזלן והכניס לרשות עצמו [ובמק"א חקרתי אולי אין רשות לנגזל לשמש בחפצו הגזול ברשות גזלן שלא מדעתו דכיון שלא יוכל לחטוף גוף החפץ בחזרה דליעבד דינא לנפשי' א"כ קנה הגזלן הקנין שימוש ואם הוא משמש בו שלא מדעת הגזלן ברשות הגזלן הוא עוש' איסור והבן] וחסר מנגזל הרשות ולא מהני הקדישו רק אם שניהם יחדיו השלו והרשות ביד אחד אז מהני הקדישו והבן:
והנה אם נאמר דלוה לא יוכל להקדיש דחסר ממנו הרשות אין הכוונה הנאת שימוש חסר ממנו דנהפוך הוא החפץ ברשות לוה לשמש בו וכל הנאת תשמיש שלו רק הכוונה השווי של החפץ משועבד למלוה דע"י שהלוה לו מעות משועבד למלוה השווי של הלוה אבל אין שיעבוד על גוף החפצים כי אין על הלוה לשלם רק כסף וכל זמן שלא הגיע זמן הפרעון וגבהו בחובו גם השווי של החפצים לא הוי שלו של מלוה רק ברשותו הן עומדי' דמיום הלואה אין רשאי הלוה לכלות השווי' כי שיעבודו של מלוה עליו וכאילו השווי מונח כבר ברשות המלוה שלא יוכל הלוה להנות בו דעיקר הנאת השווי הוא למכור אותו או ליתנו במתנה או להקדיש ולא משכחת הנאת שווי' רק לכלות הדבר והבן זה וזה שרמז רש"י אפי' לרבא דסבר מכאן ולהבא הוא גובה ועד עכשיו היו הנכסים ברשות לוה דהא כל הנאת שימוש הוא ללוה מודה הוא דלא יוכל למכור או להקדיש כי אז הוא מוציא השלו היינו השווי' מרשותו לרשות אחר והשווי' של החפץ עכ"פ אינו ברשות של הלוה הגם שגם השווי' הוא שלו עכ"פ אינו ברשותו של הלוה והתורה אמרה איש כי יקדיש את ביתו קודש שהכל צריך להיות שלו וברשותו וכאן הגם שהנאת החפץ כולו של לוה וגם השלו של השווי הוא של הלוה לרבא דסבר מכאן ולהבא הוא גובה עכ"פ השלו של השווי הוא ברשות מלוה והבן זה כי עמוק מאוד ועי"ז מובן שרשו מתחיל שהם ברשות לוה וסיים אע"ג שהן שלו אינן ברשותו וצ"ע ולפמ"ש השימוש גם עכשיו ברשות לוה אבל הרשות משווי הוא ברשות מלוה ודו"ק: היוצא מזה דשיטת רש"י בפסחים שהחפץ הכל ברשות הלוה רק לכלות השווי במכירה או במתנה או הקדש כנגד זה פעל כח השיעבוד דלא יוכל הלוה להוציא הנכסים מרשותו ולהכניס לרשות אחר דאז נפסק השיעבוד של המלוה דהא נפסק מהחפץ שם של הלוה דכל כך פעל השיעבוד שבע"כ ישארו הנכסי' ברשות לוה ולא יוכל להפקיע שמו מנכסיו כי כאשר ישארו נכסיו בשמו יוכל המלוה לבוא ולפרוע חובתו ממנם ודו"ק:
והנה בב"ק דף ע"ו אמרו דהקדש לא פעל בגניבה שינוי רשות דמעיקרא תורא דראובן ועכשיו תורא דראובן ולא נעקר שמו ולא דמי למכירה דמעיקרא תורא דראובן ועכשיו תורא דשמעון ובתוס' ד"ה והשתא הקשו הא מבואר דף ע"ט גנב והקדיש חייב ותי' דכאן איירי בקדשי מזבח דנשחט ונזרק לשמו אז לא נפקע שמו מהחפץ אבל בדף ע"ט איירי בבדק הבית אז לכ"ע הוי הקדש כמכיר' להדיוט ועיי' בתוס' דף ע"ט ע"א ד"ה גנב:
ולפ"ז יובן שיטת רש"י דסובר דבודאי מסתבר כיון דלרבא מכאן ולהבא הוא גובה א"כ החפץ עדיין ללוה להנאת תשמיש וגם השווי עדיין לא נקנה למלוה א"כ השיעבוד אינו פועל רק זאת שלא יוכל הלוה להפקיע שם עצמו מנכסיו רק צריך להשאר שמו עליו וא"כ בקדושת הגוף שנשאר השור בשמו של ראובן ולא עוקר בהקדשו שמו א"כ ראוי להקדש לחול ושוב לא נפקע דקדושת הגוף לא פקע כיון שחל פעם אחד אבל בקדושת דמים דיהיה נעקר מיד שם בעלי' המקדישי' והשיעבוד פעל עכ"פ שיהי' נחשב השווי של החפץ ברשות המלוה שלא יוכל הלוה להפקיע שם של עצמו ולהכניס החפצי' בשם אחר והבן זה ומבואר היטב בחדושי לסוגי' דהרהינו ועיי' בבע"המ וברמב"ן במלחמות שם וקצרתי כאן:
ונחזי אנן הא דנגזל אין יכול להקדיש אין החסרון דשווי' משועבד לגזלן דמי שיעבד לו הלא באיסור הוא בידו ובודאי השווי היינו השלו נשאר לגמרי לנגזל רק השימוש של החפץ הוא נקנה ביד הגזלן וכל הטעם דנגזל לא יוכל למכור או ליתן במתנה או להקדיש הוא דכל הקנין הוא שמוציא מרשותו ומכניס לרשות אחר היינו שמתחילה היה לו הנאת שימוש החפץ ועכשיו מכניס השימוש לרשות אחר וכיון שאין החפץ בידו ואין לו כח שימוש בחפץ איך ובמה יכניס לרשות אחר אבל אם מקנה לגזלן באמת מהני דלא יהיה חסר ללוקח הוא הגזלן השימוש וא"כ כיון דכל עיכוב הוא דלא יוכל להכניס לרשות אחר מה שאינו ברשותו ונגלה דדוקא להקדיש או למכור או ליתן אינו יכול אבל ליאש שאינו מכניס לרשות אחר רק פועל להוציא גם קנין שלו מה עיכוב יהיה שהרשות ביד הגזלן או שנאבד החפץ הלא אינו רוצה לעשות הכנסה לרשות אחר רק להוציא גם קנין שלו ובקנין שלו לא היה לו חסרון מעולם ומהני יאוש אבל בבע"ח דנהפוך הוא דבשימוש לא היה מעולם חסרון ללוה דהא היה רק לו השימוש רק השלו היינו השווי' שהוא קנין כסף היה משועבד למלוה וח"כ כיון שיש חסרון בגוף השלו דהוא הוי ברשות המלוה איך יהיה פועל יאוש אם גוף השלו משועבד לבע"ח אם הוא מיאש הלא המלוה אינו מיאש מן השווי' בשלומא מן המטלטלי' דיוכל כל איש ליטול המטלטלי' דעכ"פ פעל יאוש הלוה על השימוש שהוא לגמרי ללוה ואיך יבקש המלוה אח"כ הכלי' א"כ גם הבע"ח מיאש אבל בקרקע מהכ"ת יאוש הבע"ח הלא הארץ לעולם עומדת ויאוש לוה לבד לא מהני דגוף השווי משועבד למלוה ואקוה שהוא אמת לאמתו של תורה בעזה"י:
סוף דבר הכל נשמע כיון דיש כאן בע"ח לא מהני יחוש של הלוה כי אם הוא מיאש עצמו הלא הבע"ח ששווי' שלו לא מיאש עצמו א"כ יכול הבעל חוב לתבוע מעותיו מן מקום בה"כנ שאחז בו הצורבא מרבנן בתורת יאוש אבל אם מקום הנ"ל שוה יותר מן החוב אם קנה עכ"פ אותו המקום והוא ישלם לבע"ח או דנימא כיון דלא פעל יאוש שלו בעבור הבע"ח א"כ לא פעל היאוש כלל ונ"מ אם הבע"ח יזכה בו עכשיו בקנין יאוש וגם בעבור פרעון חובו דבר זה צריך ביאור אחר עיון ואין עת מקומו: