אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן עו

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן עו

סימן עה

שאלה עשיר א' אשר שכר משרת לעסקיו בן אחיו אשר נשאר יתום במות אביו ואמו ונתגדל בביתו עד שהגיע לפרק נשואין והי' לו אצל דודו דמי עבודתו כאלף זהובים כסף ונתקשר עם בת עני בן טובי' והלך דודו העשיר לסוחר עירו אשר מקיפו לעשיר בכל אשר ילקח לביתו משנה לשנה מן הצמר ופשתים וצוה לו ליתן לבן אחיו לעשות בגדי נשואין בכל אשר ימצא חן בעיניו וכן עשה בן אחיו הנ"ל וכאשר קרבו ימי החתונה שלח הסוחר להעשיר אם יכתוב סך הקפה של בן אחיו לחובות אשר אשת עשיר לקחה מן הסחורות לצרכי ביתה או אם ירצה לשלם לו מיד שהוא עולה לסך מן הצמר לקח כך ומן הפשתים כך ועולה לשלש מאות וחמשים כסף וקרא העשיר מיד לבן אחיו ולסוחר ועמדו לפניו ומכחישי' זה את זה ומתוך המריבה יצאו שניהם בחרי אף ובין כך נסע החתן לכלתו לקבוע יום הנשואין ומת אצל המיועד להיות חמיו ועכשיו תבע הסוחר מעותיו והעשיר יענה הלא כיחש בפניך הגם שגם אתה כחשת בפניו אין אני משלם לך עד שתשבע לי כמה לקח ממך כי ראה כל בגדיו מונחי' אצלי ואינם עולי' לחצי סכום אשר שאלת והסוחר משיב הכי שומר בן אחיך אנכי אולי שלח מקצת סחורה לחמיו או לכלתו כי הבגדי' אשר אתך אינם עולי' אפי' להסך אשר הוא מודה ההסכן הסכנתי לעשות כה הלא רבות בשנים אשר לקחת ממני בהקפה לא הי' מריבה בינינו וקרבו לפני המשפט לדעת דת ובין תורה אם צריך הסוחר לישבע שבועה או לא:

תשובה השאלה הזאת צריך בשש כי יש בה לדרוש ולחקור אם יש להבח' החתן שמת אחים או אחיות או אם יש לו דודי' אחרי' או אם אדונו הוא לבדו יורש אותו כי בזה תלי' אם הסוחר צריך לשבע או לא וכל אשר יתן ד' בפי עבדו אשמור לדבר ואני תפילה גל עיני ואביטה מתורתך נפלאות וזה החלי בעזה"י:

הנה הטור בח"מ סי' צ"א הביא דעת רמב"ם הא דחנוני ופועלי' צריכי' שבועה ואח"כ נפרעו מבעה"ב זה דוק' ששניהם חיים וקיימי' ונוטלי' מבעה"ב אז צריכי' שניהם לישבע יען דבעה"ב משלם על חד תרין אבל אם החנוני מת ופועלי' לבדם תובעי' או שמתו פועלי' וחנוני לבד נוטל אז אין כאן שבועה שאין הבעה"ב משלם רק תשלום א' והרמ"ה חולק דוקא במת חנוני נוטלי' פועלי' בלא שבועה דהא הבעה"ב הוי כאיני יודע אם פרעתיך אבל במתו פועלי' וחנוני רוצה ליטול צריך שבועה דהוי הבעה"ב כאיני יודע אם נתחייבתי לך הובא בש"ע סי' צ"א סעיף ב' דעת רמב"ם הוא דעת המחבר ודעת הרמ"ה הוא דעת רמ"א והש"ך בסק"י הביא דעת ראב"ן דיורשי פועלי' יכולין להוציא מבעה"ב בשבועה שלא פקדנו אבא וא"כ מאי הוי דמתו הפועלי' הלא היורשי' יוציאו מבעה"ב ויהיו עליו שני תשלומין ותי' הש"ך דרמב"ם איירי שאין לפועלי' יורשי' ע"כ ובאורי' סי' הנ"ל אות י"א נתקשה הכי יש אדם בישראל שאין לו גואלין והסביר שאיירי דבעה"ב הוא הגואל הקרוב היורש הפועלי' יעו"ש ובתומים סי' הנ"ל סק"ב השוה דעת הרמב"ם עם רמב"ן אם הכחיש הפועל בחייו אז יוכלו היורשי' לתבוע אבל אם לא הכחיש הפועל איך יהיו היורשי' נאמני' הגע בעצמך מי ששלח לפרוע הקפותיו ואחר מיתת המלוה יוכלו היורשי' לומר פקדנו אבא שאתה חייב לו וא"כ מוכרח כתי' השני בש"ך ס"ק י"א דאיירי דלא הכחישו זה את זה ואעפ"כ אם הי' עליו שני תשלומין היו צריכי' לישבע הגם שאין כאן טענת ברי יען דבאו להוציא ממון יעו"ש כי מתוק מאוד:

ולפ"ז בנידן שאלתינו אם יש כאן יורשי' אחרים חוץ מהאדון הנ"ל א"כ באו היורשי' לתבוע ירושתם השכירות אשר הי' לקרובם ביד אדונו וגם לחנוני צריך לשלם ויש כאן שני תשלומין דהא המשרת שמת הכחיש בחייו להסוחר ויוכלו הם לשבע שבועה דלא פקדנו יורשינו ואדונו צריך לשלם דהא הוי איני יודע אם פרעתיך שדמי שכירות בידו וגם לחנוני צריך לשלם דהא ערב בעדו וא"כ מחויב החנוני לשבע וק"ל [ועדיין צ"ע דדילמא דוקא הכחשה בב"ד מהני שיורשי' יוכלו לתבוע וכן משמע בתומי' סוף סק"ב אבל מלשון אורים ס"ק י"א משמע דדי אם הי' הכחשה יעו"ש]:

אך אם אדונו הוא היורש ואין כאן רק תשלמין אחד צריך התבוננת אם הלכה כרמב"ם או כרמ"ה וגם אי הלכה כרמב"ם אם אין צריך לשבע כלל או אם צריך עכ"פ לישבע היסת ואבאר אי"ה הלכה הנ"ל:

הש"ך בס"ק י"ב שמר דעת להצדיק דברי רמב"ם ומחבר שפסקו שחנוני נוטל בלא שבועה יען שאין כאן אלא תשלום אחד ולכאורה צדקו כל הראשונים אשר צווחו עליו הלא הבעה"ב כנגד החנוני הוי כאיני יודע אם נתחייבתי לך דקיימ"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וא"כ הוי רק תקנה שיטול החנוני בשבועה וא"כ איך נאמר יען שיש רק תשלום אחד יטול בלא שבועה ות' הש"ך דחנוני נוטל מדין כמו שפועלי' נוטלי' מדין משני טעמים (א) הגם דאמרי' בפ' הגוזל דברי של תובע ושמא של נתבע לאו ברי עדיף היינו יען דאוקי ממונא בחזקת מרא וזה דוקא שם שתובע לו שחייב לו מנה והוי התביעה נגד חזקת ממון דדילמא אינו חייב אבל כאן סוף כל סוף תיפוק האי ממון מרשות בעה"ב ולא קאי בחזקתי' יש לי בזה צ"ע על ירושלמי הובא בר"ן קדושי' דף ס"ג מי שאמר מכרתי שדה שלי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתי אינו נאמן יע"ש וקשה הא הממון סופו לצאת מרשותו וזה טוען ברי והוא שמא א"כ נימא ברי ושמא ברי עדיף וצ"ע וי"ל ודו"ק (ב) דהלא יש לחנוני כנגד חזקת ממון חזקה שליח עושה שליחותו ונשאר ברי כנגד שמא וברי עדיף עכ"ד:

ולכאורה מ"ש הש"ך בתי' הראשון ז"ל וא"כ דוקא התם שייך לומר כן דאוקי ממונא בחזקת מרי' והיכא דקאי קאי לא תיפוק מרשותי' משא"כ הכא דס"ס האי ממונא תיפוק מרשותי' ולא קאי בחזקתי' עכ"ל יש לי בו שני הבנות (א) דבשלומא אם אחד אומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דכפי מה שאומר איני יודע אינו נכנס בחזקת חיוב כלל דהא אינו יודע אם חייב מכח איש זה פרוטה ולכן אמרי' אוקי ממונא בחזקת מרי' ולא יצא ממנו שום ממון אבל כאן שגם בעה"ב יודע שיש עליו חוב משכר הפעולה והוא צריך להוציא ממון מרשותו כפי שכר אשר הבטיח לפועלי' רק הספק נולד באיזה מקום יתן שיפטר מחובו א"כ צריך ליתן כל כך עד שיודע בבטח שנפטר מחובו ולא שייך כאן לחקור אוקי ממונא אחזקתי' דהא ע"כ צריך להוציא ממון מרשותו דהא ממון אחרי' אצלו והגם שהוא חייב מנה וצריך לשלם לחנוני מנה ולפועלי' מנה ומפסיד מאה אעפ"כ צריך לשלם עד שיסלק חזקת חיוב מעליו וכן משמע שזה הבנת הש"ך בסי' צ"ב ס"ק י"ד בד"ה ולענין מ"ש שכתב וז"ל ונהי דקיימ"ל התם כר"נ דפטור היינו משום טעמא דמפרש התם דאוקי ממונא בחזקת מרי' ולא מפקי' ממונא כלל משא"כ הכא דס"ס מפקי' ממונא מבעל הבית עכ"ל מבואר שהש"ך הבדיל בין אם הספק שלא חייב כלל ולא נכנס בחזקת חיוב אבל כאן עכ"פ צריך הוצאת ממון לפטור חובו רק שאינו יודע אצל מי יוכל לפטור עצמו אז צריך לשלם עד שיצא מחובו בבטח ודוק (ב) בודאי אין זה סברא יען שנכנס בחיוב מנה יצרך לשלם שנים עד שיודע שיפטר מחובו נהפוך הוא הלא יש לו חזקת פטור על יתר ממנה אחת ולא ישלם יותר ממה שיודע שיש עליו למשל אם לקח סחורה במנה אחת ובאו חמשה בני אדם לתבוע ממנו והוא אינו זוכר מי הי' המוכר לא אמרי' יען שהוא מחויב במנה יצרך לשלם לחמשה נהפוך הוא שמניח המנה ביניהם ומסתלק אבל כאן בחנוני ופועל הלא הבעל הבית נכנס בחיוב שכר הפעולה ואם החנוני הקיף לפועל א"כ מכח שיעבודא דר' נתן חייב הבעה"ב לחנוני וא"כ יש ספק באותו חיוב שנכנס בעבור הפעולה אם נתחייב לפועל או נתחייב מכח הפועל לחנוני ומכח חיוב אשר נכנס הבעל הבית לפועל צווח החנוני שאותו חיוב הוא שלו שהוא עומד תחת הפועל בשלומא בלקח מחמשה בני אדם שם אי אפשר אם לקח מראובן וחייב לו שיהי' נכנס בחיוב שמעון ואם לקח משמעון אי אפשר להיות נכנס בחיוב ראובן וא"כ יאמר לכל אחד כנגדך אני איני יודע אם נתחייבתי לך הגם שלקחתי מקח אבל מה לך שמעון חלק ונחלה במכר של ראובן או מה לך ראובן חלק ונחלה במכר של שמעון ולכל אחד הוי כאיני יודע אם הלויתני אבל בחנוני ופועל אשר החנוני צועק הלא אתה בעל הבית נכנסת בחזקת חיוב תשלומין של הפעולה ואותו שכר הפעולה אני מבקש וגם הפועל מבקש רק אותו שכר ושניהם אינם תובעי' רק מנה של שכר הפעולה ומכח הפועל בא החנוני על אותו מנה שצריך לשלם ולא יוכל בעה"ב להשיב הגם שאני חייב מנה שכר פעולה מה לך שמעון החנוני בשכר ראובן הפועל דשמעון החנוני משיב רק לי יש בשכר ראובן כי אני בא מכחו משיעבוד דר' נתן ושכר הפועל אשר אתה נתחייב אני מבקש וכן הפועל עומד וצוח שכר הפעולה אני מבקש והוי הדין דצריך לשלם לשנים דגם החנוני טוען ברי על אותו מנה שכר הפעולה אשר צריך ליתן וכן משמע בהבנת הש"ך סי' צ"א ס"ק י"ב שכ' וז"ל התם קמפרשי טעמא משום דאוקמי ממון בחזקת מארי' וא"כ דוקא התם שייך לומר כן דאוקי ממונא בחזקת מרי' והיכא דקאי קאי לא תיפוק מרשותי' משא"כ הכא דס"ס האי ממונא תיפוק מרשותי' ולא קאי בחזקתי' עכ"ל ראה בעיניך שדייק תיבת האי ממונא תיפוק מרשותי' הכוונה הלא שניהם מבקשי' רק אותו מנה של חיוב שכר הפעולה אשר נכנס הבעל הבית בחזקת חיוב ומכח חיוב הנ"ל בא גם החנוני וכל א' טוען ברי א"כ עפ"י הדין ברי עדיף רק אם צריך הבעה"ב לשלם לשנים יש שבועת המשנה אבל אם אין עליו אלא תשלום אחד הניחו על דין תורה שברי עדיף ואפי' מתו הפועלים ובעה"ב הוא יורש נאמן החנוני שלא יוכל לירש יען שהוא זכה בכח חיוב הפועל ודו"ק כי בזה יובנו דברי הש"ך אשר פורש אין להם איך יצא ממון מרשותי' אם בעה"ב הוא יורש הפועל ולפמ"ש נכון הש"ך קאי על עיקר הדין בגמ' אם שניהם כאן ומכחישי' זה את זה הוי הדין דחנוני נוטל בלא שבועה וממילא חידש הרמב"ם אם ליכא על בעה"ב שני תשלומין הניחו על דין תורה שחנוני טוען ברי ובעה"ב שמא ומה בכך שאח"כ מתו הפועלי' והוא נעשה יורש כנלע"ד בה"י:

וראיתי בתומים סק"ג שהקשה על הש"ך הלא סברתו מחדשי' תוס' בב"מ דף ל"ז דבגוזל אחד מחמשה צריך לשלם לכולם אפי' לר"נ דלא ס"ל ברי עדיף דשאני התם דדלמא לא נתחייב כלום אבל בגזל בודאי נתחייב רק לא יודע אי לזה או לזה יעו"ש אבל באמת למסקנא הוי בגזל רק קנס אבל בלקח לא משלם להם אלא מנה אחת וה"ה כאן דיודע דחייב רק לא יודע אי לזה או לזה ולא מהני ברי אפי' אם בודאי חייב יעו"ש שהניח בצ"ע על הש"ך ולפמ"ש הבדל יש בין לקח מחמשה דיכול לומר לכל אחד איני יודע אם נתחייבתי לך ומאי איכפת לך בחברך אבל בחנוני ופועל דבא החנוני מכח הפועל ושניהם לא מבקשי' רק שכר הפעולה ובכח החיוב של בעה"ב לפועל נכלל בו כח החנוני כמש"ל ובגמ' בב"מ דמדמה חנוני לשנים שהפקידו היינו יען שאיכא רמאי נימא יהי' מונח אבל כיון שתי' הגמ' דחנוני אומר הפועל לא מהימן לי ואנא שליחותא דידך עבידנא עי' רש"י אז באמת נחלק דין חנוני מפקדון ומגזל וממקח ודו"ק:

עוד תי' הש"ך שיש כאן נגד חזקת ממון חזקת שליח עושה שליחותו ונשאר ברי נגד שמא ולכ"ע ברי עדיף והתומי' סק"ג דרך קשת יונתן וזרק חציו עליו בכמה קו' גדולות ואבאר מה שנ"ל כי שפתי כהן ישמרו דעת וקו' התומי' לק"מ (א) הקשה התומים איך עלה על דעת הש"ך דמכח חזקה שע"ש מוציאי' ממון מבעה"ב הלא אפי' באיסורי' אמרי' דלא סמכי' על חזקה שע"ש להקל אלא להחמיר ובממון דחמור נימא דמכח חזקה שע"ש נוציא ממון מיד המוחזק והוא קו' גדולה:

ועלה בדעתי ליישב דבשלומא אם הי' כבר חזקה בעולם אשר על ידי פעולת השליח יסולק החזקה אז לא סמכי' על חזקת שע"ש כמו בשחיטה לסלק חזקת שאינו זבוח או בכרי לסלק חזקת איסור טבל או בקרבנות לסלק חזקת איסור של יולדת או בגיטין דף ס"ד בגט לסלק חזקת אישות או בעירובי' דהא האיש בא בע"כ באיסור תחום רק אם הניח עירוב אז מסלק ע"י העירוב חזקת איסור של תחום ביתו מן אותו צד לבד אבל כאן בחנוני נהפוך הוא שגוף השליחות לשלם לפועלי' שלא יבא בעה"ב לאיסור בל תלין או לעושק שכר שכיר או לגזל ואם החנוני משלם באותו יום א"כ לא נולד אפי' חזקת איסור דאין שכירות משתלם אלא לבסוף וכבר קבל מיד החנוני ואפי' איירי ששכר הפעולה בא לו מאתמול שיש כאן חזקת איסור אשר החנוני בא לסלק בכל זאת לא דמי דשם בכל הנך גוני איירי לעשות מעשה לאכול הדבר אשר נתחזק באיסור אבל כאן אשר אנו דנין רק על זה שבעה"ב יוכל לסמוך שנסתלק איסור עושק שכר שכיר ע"י שצוה לשליח לשלם ויוכל בעל הבית להיות שב ואל תעשה וא"כ פשיטא דאנן סמכינן אתמול על השליח שבודאי עשה שליחותו ושילם לפועלים וממילא הוי המסובב שצריך היום הבעה"ב לשלם לחנוני אין כאן נגד חזקת איסור ומכ"ש נגד חזקת ממון הגע בעצמך אחד שצוה לשוחט שישחוט בעבורו בכפר אחד והבטיח לו לשלם שכר הלוכו ושכר שחיטה ובא השליח בחזרה דנאמן שעשה שליחותו כמבואר בריטב"א ואם יתבע השליח שכרו יכול הוא להשיב לענין ממון לא אסמיך על שליח עושה שליחותו דאלים חזקת ממון מחזקת שע"ש זה טעות גמור דכיון דנאמן דשחט ממילא חייב לו ממון ה"ה כאן כיון דהי' אתמול חזקה הנ"ל בעולם שבעה"ב יוכל לסמוך שחנוני ישלם איך אם יבא היום לדון היום שישלם לו אשר הבטיח בשליחותו נאמר דלא סמכי' על חזקה שע"ש לענין ממון סוף דבר דעת התומי' נעלם ממני לפום רהיטא:

אמנם אחר העיון ואחר בקשת מחילה של עוצם תורתו של התומים ראיתי שיש כוונה אחרת בהבנת הר"ר יוסף פלא"ט אשר הביא בעה"ת אשר ממנו לקח הש"ך סברא הנ"ל והוא כמו דיש לנו חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת וחזקה אין אומן מרע אומנתו וחזקה שהשומר שומר כהלכתו וחזקת הסופר שכותב השם וכל הס"ת לשמה שכל חזקות האלו הוה טובי' מחזקת קמא יען דאם לא יעשה באופן המועיל א"כ לא יוצלח למלאכה אשר העמיד עצמו ה"ה יש חזקה סברית איש אשר הוא חנוני ומקיף לבני אדם אם יצוה עליו אחד מבעלי הבתים אשר לוקחי' אצלו בהקפה ליתן לפועלי' כפי שכרם יש חזקה שהקיף דאם יבטיח ולא ישמור אז מי האיש אשר יקרב אליו ליקח אצלו בהקפה ויהי' בטל ממלאכתו מלהיות חנוני כי העמדת חנוני כשמקיף לבני אדם ולא יוכל לעמוד מבלעדו ויש חזקה חדשה חזקת חנוני שלא ימעול פיו להבטיח ולא ליתן אבל שליח דעלמא אשר הבטיח לעשות דבר לרצון חבירו ואין אומנתו בכך אז אמרי' בדאוריי' לא סמכי' ששליח עושה שליחותו אבל חנוני אשר אומנתו בכך הוא ודאי חזקה דאתי מכח מנהגי חנונית ואלימי מחזקת כהנים זריזי' ומחזקת חבר ודו"ק:

ובעמלי ראה ד' ויוכח כי זכיתי לכוון האמת כי הבעה"ת בשער כ"ט אות ו' הקשה למה המוציא הוצאות על נכסי אשתו צריך שבועה וחנוני אין צריך שבועה תי' וז"ל משום דאיכא גבי חנוני תרתי חדא חזקה שע"ש דהא מזומן ועומד להקיף לבני אדם ואיכא ברי ושמא עכ"ל ובאות ז' אשר חקר אם לא קץ הבעה"ב כמה יתן אפ"ה נוטל החנוני בלא שבועה כ' וז"ל דכי היכי דכי א"ל הב לי' מנה אמרי' קבל שליחותו ובחזקה שעשאו הואיל ומזומן לשליחות הקפות הם ה"נ דאמר לי' הב לי' מאי דצריך פועל חזקה קביל עלי' וסמכא דעתי' ועביד שליחותי' וכקציצה דמי עכ"ל ראה בעיניך שבאר פעמים שיש כאן חזקה שעשה שליחותו והקיף דהא מזומן ועומד הוא להקיף וכל משא ומתן של חנוני הוא להיות מקיף ומצפה עליו כל היום וזה שכ' וז"ל הואיל ומזומן לשליחות הקפו' עכ"ל וכ' עוד וז"ל דהא מזומן ועומד להקיף לבני אדם עכ"ל כנלע"ד:

ב עוד הקשה התומים אפי' אי חזקה שע"ש הוי חזקה היינו בדליכא חשש נוגע אבל אם איכא חשש נגיעה לא שייך חזקה כלל שע"ש וראי' לזה מגמ' קדושין דף מ"ג דקודם שנתקן שבועת היסת היו העדים רק נאמני' מכח מגו דאהדרינהו ללוה אבל מכח חזקה שע"ש לא היו נאמני' שנתנו למלוה וע"כ במקום נוגע ליכא חזקה כלל דדילמא משום נגיעה לעכב הממון לא עשה שליחות ועוד דרוב הפוסקי' סברו אם עשו שלוחי' לקדש לא הוי קדושין כלל כי הוי כקדושין בלא עדים כמבואר בב"ש סימן ל"ה יען שהשלוחי' נוגעי' וקשה הא אנן סהדי דחזקה שלוחי' עשו שליחותן ואנן סהדי דקושטא קאמרי והשתא אם לא נתן להם מעות רק צוה ליתן משלהם כמו בחנוני אמרי' שעשו השליחות ונתן החנוני משלו מכ"ש אם הוא מסר להם כסף קדושי' בודאי יש חזקה שנתנו וא"כ למה לא הוי קידושי' מדאוריי' אלא ברור במקום נוגע ליכא כלל הך חזקה שע"ש עכ"ד וצע"ג:

ולפום רהיטא עלה בלבי דבר שכל הלא הריטב"א בעירובי' דף ל"ב ביאר דרק על תכלית המשלח אמרי' שע"ש אבל לא מה שנוגע ליבם אם יעבור עבירה יעו"ש ולפ"ז יש לחלק בשלומא שם יש לחשוד העדים שעכבו לעצמן ואמרו קדשנו לך האשה אז המשלח אינו מפסיד כלום דאלו באמת קדשו האשה הי' ג"כ המשלח מפסיד כסף קידושין הגם שהאשה מפסדת הא לגבה לטובתה לא שייך חזקה שע"ש אבל כאן ממנ"פ אם יודע החנוני שבעה"ב יצרך לשלם בכפלים וא"כ הוא מפסיד למשלח ואם יחשוב החנוני שבעל הבית לא ישלם לפועלי' א"כ יכשילו בלאו דעושק שכר שכיר ודוק ואחר העיון יש להשיב ע"ז:

אך בעיקר הקו' נראה לי לבאר והוא דתוס' בב"מ דף ה' ע"ב ד"ה חשוד הקשו למה גזלן פסול לשבועה נימא מגו דחשיד אממון לא חשוד אשבועה ותי' בשם ר"י חסיד סברא בודאי מי שכבר הוא גזלן כשם שחשוד על איסור גזילה חשוד גם לשבע לשקר אבל זה שאנו חושדי' אותו שרוצה לגזול אנו נותני' לו שבועה ומחזקי' לי' שיפריש עצמו ולא יעשה ב' איסורי' יעו"ש ועיי' בש"מ דף ה' ד"ה מגו ובדף ו' ד"ה ותו תמצא נועם לנפשך בביאור הדברי' יעו"ש היטב ועוד אעתיק דברי רמב"ן הובא בש"מ דף ו' ע"א וז"ל והא דאמרי' הכופר במלוה כשר לעדות ל"ק כיון די"ל מתוך שלא הי' יכול לשלם כפר ונשמט אינו חשוד להעיד עדות שקר דעלמא שהרי אינו חשוד לגזול מיד חבירו מה שברשותו ואעפ"י שהוא חשוד לכפור מה שבידו מתוך דחקו כדאמרי' בעלמא תרתי לא עברו לפיכך כשר לעדות דעלמא אבל על ממון זה שכפר בו נעשה עליו כגזלן מתוך דחקו שישבע עליו שהרי לא חמור להו לאינשי איסור שבועה יותר מאיסור גזילה אלא ש"מ דלא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה עכ"ל מדברי ראשוני' אנו למדי' דיותר יש לחשוד לאדם שכופר בממון של עצמו אשר הוא שלו רק שמחויב לשלם מאשר יעשה מעשה בידים לגזול מחדש ומכ"ש אם אנו צריכי' לחשוד לאדם שיבקש לגזול מחדש ע"י מעשה בידים להוציא ממון וגם לשבע לשקר ודו"ק:

ומעתה בא ברוך ד' וראה שם אנו חושדי' שהשלוחי' לקחו לעצמן כסף הקדושין וחשבו מתחילה ליתן אחרי' תחתיהן ואם הי' שוה כסף אשר לא הי' רשות בידן להוציאן דילמ' נגזל ונגנב מידם ע"י פשיעה אשר הוצרכו ליתן אחרי' תחתיהן אנו חוקרי' דדילמא מעלו מעל במעות אשר הוצרכו לשלם למלוה או לקדש את האשה או שהם פשעו וחייבי' לשלם מכיסם ועכשיו כאשר בא הלוה והמלוה או האשה ובעלה לתבוע ויצרכו להיות מודי' שלא עשו שליחותן חיישי' דילמא עכשיו ישקרו כדי שלא להחזיר הכסף ומדין הגמר' אשר לא צריכי' שבועה בודאי יש חשש נוגע שהם מוכרחי' לומר נתנו למלוה או שקדשו האשה דאל"כ יצרכו לשלם מכיסם לולי דיש מגו החזרנו ללוה או החזרנו לבעל ובאמת דצריכי' היסת א"כ אין כאן עדות דנוגעי' לאו עדים המה אבל כאן איך נאמר שאתמול לא שמר החנוני הבטחתו אשר הוא חזקה שע"ש כדי שיוכל היום לתבוע מיד בעה"ב לגזל וגם ישבע על הגזל הלא הכלל הוא שטרם שישבע לשקר יפרוש שלא לגזול מחדש מכ"ש שלא נאמר שלא שמר אתמול הבטחתו כדי לגזול ולשבוע לשקר אז אמרי' בהיפך שבודאי שמר אתמול חזקתו שהקיף ועכשיו לא יגזול ולא ישבע לשקר וגם אם מתו פועלי' ובעה"ב יורש דליכא עליו שבועה אעפ"כ יש חזקה דעשה אתמול שליחותו דאטו הי' נביא שפועלי' ימותו או ילכו למד"ה טרם שיתבעו שכר פעולתם והבן זה כי נכון בעזה"י:

היוצא מזה מה שהי' הקו' של התומים אם אמר לשלוחי' שיקדשו את האשה משלהם יוכלו להוציא ממון מכח חזקה ואם הוא נתן להם כסף קדושי' לא אמרי' חזקה ולפמ"ש כן הוא אם אנו באי' לדון שעכשיו יגזלו מחדש מבעה"ב וישבעו לשקר לא חשדי' כלל דנעשו רשעי' מאתמול לעבור שתי רשעות ואז בודאי עשו שליחותן ודו"ק:

אבל לפמש"ל דכאן יש חזקת שע"ש יען שהוא חנוני ולא מרע אומנתו בודאי לק"מ קו' התומי' דשם בשלוחי' אין כאן מורא שמרע אומנתם דהמה תרתי עדי' ולא יפחדו מהכחשת בעל דבר ואין אומנתם להיות עדים בודאי לא סמכי' על חזקה שע"ש כקו' ראשונה של תומים דאין מהני אפי' באיסור דאורייתא ומכ"ש לענין ממון ובכל זה אני אומר אם צוה לעדים לקדש או לשלם למלוה משלהם יהיו נאמני' בשבועה דאז יש חזקה שע"ש ולא שינו אתמול חזקה הנ"ל כדי שיוכלו למחר לגזול מחדש ולשבע לשקר ודו"ק ולא מצאתי גילוי לדין הנ"ל ומסמ"ע ס"ק כ"ט סימן קכ"א אין ראי' וגם לא קו' עיי"ש ותמצא ומדברי תשו' מיימוני' בה' אישות סי' ג' שסמך להאמין לשליח שטעה בדבורו שאמר מקודשת לי אבל דעתו הי' למשלח יען שחזקה שע"ש משמע אפי' נוגע דאולי יצרו תקפו והוא מבקש לישא אותה ואין לך נוגע יותר מזה ויש לדחות דהא צריך גם דעתה וק"ל:

ולולי דמסתפינא אמרתי לחדש דבר כלל חדש בדין חזקה שע"ש ויתורץ קו' התומי' דנ"ג בכל עניני שע"ש דהובאו בגמ' הוא דוקא אם המשלח עשה שליח לשחוט או לתרום לו או יגרש אשתו או יניח לו עירוב או שיקדש לו אשה או שכהני' יקרבו קרבנות שם לא דיבר המשלח בפי' לשליח שיסמוך עליו והשליח לא ענה אותו סמוך עלי ולא יקרה לך בדבר זה עון שאם תאשם עלי קללתך יבא אנכי אערבנו מידי תבקשנו רק המשלח שלח אותו והשליח הלך לדרכו שם פליגי ר"נ ור"ש לר"נ אין חזקה שע"ש ופי' רש"י בעירובי' דף ל"ב בד"ה מתחת ידו וז"ל אבל שליח דקביל עלי' מחבירו איכא למימר דמיאש ולא עביד דסבר האי לא יסמוך עלי עכ"ל הכוונה הגם שקבלתי לילך בשליחות אבל לא הבטחתי שיוכל לסמוך עלי ואשמו בראשי ויען שלא הבטחתי לו לסמוך עלי בודאי לא יסמוך עלי ור"ש סובר מאחר שנתרצה לילך בשליחות בודאי ישמור הבטחתו ופי' רש"י בחולין דף י"ב וז"ל חזקה שליח עושה שליחותו כל השלוחין עושי שליחותן ומחזקי' לי' בכך מאחר שנתרצו בשליחותא עכ"ל אין הכוונה במלת כל השלוחין שהוא ודאי ולא רוב בלבד כמו שפי' הרא"ה כל המצויין אצל שחיטה מומחין הן יעו"ש דא"כ אין מובן איך נתהפך אח"כ לומר בד"ה אין חזקה וז"ל ספק עושה ספק אינו עושה עכ"ל מתחילה הוי ודאי יותר מרוב ואח"כ ספק השקול וגם מהכ"ת שיהי' כל השלוחי' הלא די אם יהי' רוב השלוחין עושי' שליחותן ונסמוך על הרוב והארכתי בזה בחדושי אבל הכוונה אמתיית לא די אם הבטיח השליח למשלח שיוכל לסמוך עליו והוא ישא עונו אז אין זה נוגע לדין חזקה כי כאן אנו דני' על כל השלוחים אפילו לא הבטיח למשלח שיעשה השליחו' שהמשלח יסמוך עליו רק כיון שקיבל להיו' שליח וכ"ת איך מחזיקי' לסמוך עליו באיסור ופי' ומחזקי' לי' בכך מאחר שנתרצו בשליחותא בודאי ישמור הבטחתו ובאמת פליג ר"נ וסובר דע"י שנתרצה הוי רק ספק ור"ש סובר דרוב אנשים שומרי' מה שנתרצו ולשיטת התוס' סובר ר"ש דוקא חזקה הנ"ל באופן שיראה השליח שאם יסמוך עליו המשלח יבוא לידי מכשול אז הגם שבבטח אין השליח עובר על לפני עור דהא לא אמר לו שיוכל לסמוך עליו עכ"פ כיון שעל ידו יכשל המשלח שהוא יאמין שיוכל לסמוך עלי אז השליח עושה באמת הפעולה שלא יבא על ידו תקלה ומכשול ובתוס' עירובין דף ל"ב ד"ה ר"ש כתבו וז"ל ואומר"י דמכל זה אין רא' דר"ש נמי לית לי' חשע"ש אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו עכ"ל ולא כתבו אלא במקום שיבא השליח לידי עבירה של לפני עור אלא ברור דמהכ"ת יעבור השליח על לפני עור הכי אמר לו שיאכל או ילך חוץ לגבולו הלא לא הבטיח לו שיוכל לסמוך עליו אלא כיון שעכ"פ אם יסמוך עליו המשלח יהי' מכשול למשלח עכ"פ אז הוא עושה שליחות שלא יגרום על ידו חטא ועון ודוק:

אמנם אם אחד יבטיח לחבירו שינקר לו הגיד וימלח הבשר ויבשל לו כדי שיאכל מיד כאשר יבא אל ביתו והבטיח לו שיאכל ולא יחוש כי הוא יהי' ערב בדבר ואשמו יבא על ראשו אם יקרה לו עון בזה אז בודאי יש חזקה שע"ש דאורייתא מכס חזקת כשרות של השליח שלא יעבור על לפני עור לא תתן מכשול דהא אמר שהמשלח יסמוך עליו ואפי' אם אירע לו אונס שלא הי' יכול לתקן הי' צריך להודיעו כי הבטיח וערב לו אז בודאי יש חזקה שע"ש מכח חזקת כשרות של השליח ועיי' נדה דף ט"ו כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ודו"ק:

ולפ"ז הלא סתם בעה"ב אשר מצוה לחנוני ליתן לפועלים הוא כדי שלא יעבור בבל תלין ואם הוא אחר היום כדי שלא יעבור על לאו דלך ושוב ומחר אתן ועיי' בסמ"ע סי' של"ט ודרכו לקבל עליו החנוני ולפטור לבעה"ב ועיי' בטור סי' של"ט דאם לא קיבל החנוני בפירש לא נפטר הבעה"ב יעו"ש וא"כ הוי חזקת חנוני כאלו פטרו בפירש שיוכל לסמוך עליו שלא יעבור איסור כי הוא יפרע לפועלי' ובאופן זה לכ"ע יש חזקה שע"ש לודאי וק"ל אך לא שקטה דעתי כי הדין אם לא תבעו פועלים ליכא דין בל תלין ועושק וגזל או לך ושוב ליכא אם דעתו דבעה"ב לשלם וממילא לא נעשה כאלו הבטיח לו שיאכל הבשר שהבטיח לו בפירוש על האיסור ודברי התומי' שרצה לומר דיש כאן איסור למשלח משום עושק ש"ש או גזל הוא פלא הלא הבעה"ב לא מחשב לגזלם וגם בלא"ה פלא קו' התומי' כפי הבנתו יש כאן בחנוני שלא יבא המשלח לידי עבירה אבל שם בקידושין ליכא סרך איסור עביר' אם לא יעשה השליחו' כמו שבארו בתוס' בשם הר"י בעירובין דף ל"ב ובן אחי נ"י הקשה הלא יודע החנוני שבעה"ב יצרך לשלם לפועלים דבודאי ישבעו דהא באמת לא קבלו שכרם וצע"ג:

אך בעיקר הבנת התומי' אני משתאה שחשב שחזקה שע"ש בחנוני פועל ודאי להיות אנן סהדי אפי' שנאמר שהוי קדושי' והוא פלא דא"כ למה צריך השיך לומר יען דיש חזקה שע"ש כנגד חזקת ממון אמרי' ברי ושמא ברי עדיף תיפוק לי' דמכח חזקה יש אנן סהדי ובעדי' ודאי מפקי' ממון אפי' כנגד ברי וצע"ג ועוד הלא אי אפי' חזקה שע"ש מהני בדאוריי' היינו אם השליח בעצמו לא יאמר שלא עשה אבל הוא בעצמו בודאי נאמן לומר לא עשיתי ועיי' רש"י בגיטין דף ס"ד עד שיאמר לא קדשתי לך שום אשה יעו"ש והארכתי בחקירה זו במק"א ובודאי אם באו השלוחי' ואמרו לא קדשנו לך נאמני' ואיך נאמר אנן סהדי שעשו שליחותם מכח חזקה שע"ש וצ"ע: ולדעתי הוי הך חזקה שע"ש רק חזקה דאתי מכח מנהג בני אדם שרוב השלוחי' עושי' כאשר התרצו לעשות אבל אנן סהדי הוי דוקא בדבר שהוא ודאי כמו אין אדם פורע חובו תוך זמנו או כדבר שהוא חזקה מגדר השכל או מכח הטבע אבל כאן שנבנה יען שנתרצה השליח לעשו' איך נהי' אנן סהדי שעשה דילמא עכשיו הוא רואה שיצמיח לו הפסד או נזכר שהמשלח עשה לו בימים ראשונים רעה וכדומה והש"ך טען רק זאת שיש כאן חשע"ש נגד חזקת ממון אז אנו מוציאי' ממון בברי כנגד שמא אבל שם בקדושי' יש כנגד חשע"ש חזקה שהעדי' מחויבי' ליתן וטרם שאבאר אעתיק דברי רשב"א בחדושיו שם וז"ל אי קסבר המלוה את חבירו בעדי' א"צ לפרעו בעדי' עדים ל"ל פי' דקס"ד דמקשה דכיון דחזקה שע"ש ועוד דאינהו אמרו פרענו ומהימנו יכול לוה למימר לי' בברי פרעתיך ונ"מ כששלח ע"י קרובי' דאינם נאמנים מחמת עדות נאמני' הם לסמוך עליהם ולטעון על ידם טענת ברי שפרעו ואהדר לי' כיון דלאו איהו אמר לו אנא פרעינהו ניהלך אלא ע"י שליח לאו ברי גמור הוא לומר על ידיהם פרעתיך אלא שאם כשרי' הם נאמני' הם מתורת עדות וכ' עוד בד"ה והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים ומשתבע מלוה וא"ת עדי' אמאי צריכי' שבועה דאיהו לא ידע אי פרעינהו אי לא ומספק האיך הוא משביען ועוד חזקת שע"ש וי"ל כיון דחייבי' הם ליתן למלוה או ללוה ושניהם טועני' אותם ברי זה שלא נתנו וזה שלא החזירו מצרפין טענותיהם לטענת ברי וחייבי' לשבע היסת וא"ת ומלוה למה הוא נשבע והלא זה אומר לו הלויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך אם לאו כיון דעדי' נוגעין בעדותן הן יש לומר דה"נ כיון שזה ברי ששלח לו וחזקה שע"ש והעדים טועני' ברי שנתנו לו עושי' טענתו כברי ועוד שהוא נוטל עכ"ל מבואר מדבריו בהס"ד דגמ' סברו דחזקה שע"ש פועל להיות אנן סהדי שאפי' אם שלח ע"י קרובי' שאינם עדות אעפ"כ יכול הלוה לומר למלוה בברי שפרעתיך ומשני הגמ' דחשע"ש לא הוי כאנן סהדי דיכול הלוה לומר בברי גמור פרעתיך וחזקת חיוב שהוא ודאי טוב מחזקה שע"ש שאינה ודאית חוץ אם השלוחים אינם קרובים ונאמנים בתורת עדות אבל קשה לו לרשב"א עכ"פ יש כאן חשע"ש א"כ איך יכול המלוה להשביע אותם וחזקה מכריע לכל הפחו' שאין הלוה יוכל לטעון ברי כנגדם נהפוך הוא מכח החזק' שע"ש קרוב לודאי שנתנו ותי' דהלא השלוחין נכנסו בחזקת חיוב יתן כיון שקבלו המעות בא עליהם חיוב שצריכי' לעשות נתינה או ללוה או למלוה והמלוה והלוה שניהם טועני' ברי שלא קבלו וא"כ יש חזקת חיוב ליתן וברי כנגדם נמצא כנגד חזקה שע"ש יש חזקה שמחויבי' ליתן וברי יש שלא יצאו מחזקת חיוב ליתן והבן והקשה עכ"פ למה צריך המלוה לישבע הא העדי' הוי נוגעי' בעדותן וא"כ הוי לי' איני יודע אם פרעתיך ותי' הגם שהם נוגעי' בעדותן וליכא עדות אבל עכ"פ הלוה שיודע ששלח ע"י השלוחים יש לו חזקה שע"ש והשלוחי' אומרי' שעשו השליחות ומכח חזקה שע"ש טוען הלוה ברי דהא בהס"ד רצה הגמ' לומר אפי' בקרובים וגם נוגעי' פועל החזקה להיות ברי ודאי ואעפ"י שהגמ' חזר שחזקה שע"ש אינו פועל ברי ודאית כאנן סהדי אבל עכ"פ פועלת להיות כברי לחייב המלוה שבועת היסת וזה שכ' רשב"א וז"ל עושי' טענתו כברי עכ"ל ולמעלה כ' וז"ל ע"י שליח לאו ברי גמור הוא עכ"ל מבואר בעזה"י כמו שפרשתי ודו"ק:

מבואר מתורת רשב"א דלעולם נשאר חזקה שע"ש אפי' בנוגעי' בעדותן רק דלא הוי אנן סהדי וחזקה הנ"ל פועל לחייב המלוה שבועה ואעפ"כ צריכי' השלוחי' לשבע דנכנסו בחזקת חיוב ליתן ויש כאן ברי שלא יצאו מחזקת חיוב וא"כ בחנוני דטוען שנתן וליכא ברי משניהם נגדו דבעה"ב לא יודע אם לא נתן ועוד דפועלים לאו בעל דברי' דידי' הם כמבואר בב"מ דף ג' הוי א"כ נשאר נגד חזקת מממון חזקת שע"ש ואח"כ ברי שלו נגד שמא דבע"הב ומוציא ממון ע"י ברי ושמא ולא ע"י חזקה של שע"ש ודו"ק אבל בדין הפוסקי' המובא בא"ע דלא הוי קדושי' יען דנוגעי' הוא נכון מאוד כיון דחזקה שע"ש לא הוי אנן סהדי א"כ לא נשאר עדות דעדי' נוגעי' בעדותן רק מכח חזקה שע"ש יש הוכחה שהוא אמת ובקדושין צריך עדות ולא הוכחה דבדבר שבערוה צריך ראי' ולא מהני ידיעה כאשר האריך התומי' בסי' ץ' ס"ק י"ד ועיי' בספרי פ"ח בסוגי' דערכאות שהארכתי בחקירה זו אבל בודאי מכח חזקה שע"ש לא הוי עדות שיפעל דבר שבערוה וזה ברור בעזה"י:

ג עוד הקשה התומי' וז"ל ועוד כל חזקה משום דשארית ישראל לא ישקרו א"כ אף חזקה זו בפועלי' דלא ישקרו להכחיש ולומר דלא קבלו במקום דקבלו וחזקה אין אדם מעיז ג"כ חזקה ולמה הך אלימתא מהך חזקה עכ"ל: ואודיע צערי שלא אוכל להבין דבריו היכן מרומז דטעם של חזקה שע"ש הוא מטעם דשארית ישראל לא ישקרו דילמא הטעם משום חזקת מנהג בני אדם מאחר שנתרצו לעשות או יען שחושש שלא יכשל חבירו על ידו יען שהוא סומך עליו אבל לעולם חיישי' שכל אדם כתב שבעבור נגיעת ממון ישקר אדם הלא כל שבועות התורה ושבועות המשנה ושבועת היסת הוא דחיישי' בעבור הנאת ממון ישקר איש ואפי' בלא הנאת ממון ג"כ שאדם משקר רק מאחר שנתרצה לעשות לחבירו טובה א"כ מנהג בני אדם לעשות שאין לך אדם שאין לו שעה ופן יוכל להיות שמחר ישלם לו טובתו כאשר עשה וכל זה בחנוני שנתרצה לבע"הב לשלם לפועליו יש חזקה שע"ש אבל אצל פועלי' בודאי חיישי' שמשקרי' בעבור לקבל שכרם פעם שנית ואפי' בחנם ג"כ משקר איש לצער חבירו וצע"ג:

הן אמת שמצאתי לאדמ"ו הגאון שערי תורה ז"ל בחלק ב' כלל מ"ב פרט א' שהתחיל לחקור שיהי' הטעם של חשע"ש מטעם שארי' ישראל לא ישקרו והביא ראי' מפסחי' צ"א דסמכי' על זה לשחוט הפסח אם הבטיחו לצאת מבית האסורים ובב"מ דף צ"א שחידש הנמ"י אם הבטיחו הבעלי' לעשות במלאכתו הוי שכירות בבעלי' משום דשארית ישראל לא ישקר וכן בב"מ דף מ"ט ובנמ"י דבן לוי שהובטח מישראל כור מעשר יוכל הלוי להפריש עליו משום שארית ישראל לא ישקר וכן סובר אביי בקדושין דף מ"ה דלא חיישי' דחזר בו אבי' משום שארית ישראל והביא שמצא שהעיר כן בספר מחנה אפרים בה' שלוחין יעו"ש כל זה בהבטיחו אבל אצל הפועלי' מאי חזקה יש שלא ידברו שקר אי אפשר שהתומי' יטעה בזה ולבי עלי דוי שלא אבין דבריו: ולא אכחד שגם דברי אדמ"ו ומחנה אפרים לא נכנסו באזני דנ"ל בודאי אם אחד מבטיח לחבירו זכות חדש אז סמכא דעתו עליו ויש מחוסר האמנה אם חוזר ושארית ישראל לא ישקרו כגון ליתן לו בתו לאשה או להוציא מבית אסורי' או לעבוד עמו במלאכתו וכדומה או זכות ממון או זכות הגוף אז יש שארית ישראל לא ישקרו לחזור מאשר הבטיח לו זכות חדש אבל בשליחות לתקן לו דבר שביאר רשב"א בנדרי' דף ל"ו דלא מקרי זכי' רק נייח נפשא אז אין כאן זכות שיהי' נקנה בדברים ואין כאן משום שארית ישראל לא ישקרו כנלענ"ד:

ואם כוונת התומי' שיש כאן חזקה אין אדם מעיז למי שעשה לו טובה שהלא החנוני הטיב עמהם וכמו שאין אדם מעיז מפני בע"ח יען שהטיב עמו ה"ה יש כאן חזקה שאין הפועלי' יוכלו להעיז לפני החנוני שהטיב עמהם והוי חזקה אין אדם מעיז נגד חזקת שע"ש גם זה לא אבין דלא דמי מכמה טעמים (א) דא"כ בקיצור הי' לו להקשות הא יש נגד חשע"ש אין אדם מעיז ולמה הקדי' שכל חשע"ש הוא מטעם שארית ישראל (ב) זה דוקא יען שמלוה הטיב ללוה דהא הלוה לו אבל כאן החנוני הטיב עם בע"הב ולא נתכוון להטיב עם הפועלים אלא או לטובת עצמו להרויח או לטובת בע"הב ומהכ"ת לא יעיזו נגדו (ג) שם בלוה יש חזקה הנ"ל דהא בהכחשתו רוצה להפסיד למלוה מעותיו אבל כאן יודע הפועל דחנוני יוכל לשבע שנתן ויטול מעותיו מבע"הב ולא יבא לידי הפסד ואולי כיון שלא יגרום לו הפסד בהעזה מעיז ומעיז (ד) כאן אמרו בגמ' בב"מ דף ג' דחנוני אפי' בשבועה אין מאמין להם דהוא לא ידע מי הם ומכ"ש שבהעזה שלהם לא יפסיד החנוני וקצרתי בזה:

ד עוד הקשה התומי' קו' גדולה מאוד דהש"ך רכב אתרי רכשי דהוא פסק דפועלי' גובין מן הדין דהא הו"ל איני יודע אם פרעתיך וגבי פרעון ברי ושמא ברי עדיף לכ"ע וקשה הא הוי ברי וברי דהא בעה"ב טוען ברי מכח חשע"ש והו"ל ברי דפרע החנוני וע"כ דחזקה הנ"ל הוי רק ספק ולא ברי וא"כ איך פוסק דחנוני נוטל ממון מיד בעה"ב מכח חשע"ש וצע"ג: ונלע"ד לתרץ בעזה"י הנה כבר בארתי במק"א הגם דחשע"ש הוי ספק אבל בודאי אם בא השליח ואמר עשיתי שליחותי נאמן לכ"ע ואפי' אם נאמר דע"א אינו נאמן נגד חזקת איסור אבל בודאי שליח שבא ואמר עשיתי שליחותי נאמן בתורת חשע"ש דלא ישקר לומר עשיתי שליחותי ולא עשה דע"ז בודאי יש חזקה שע"ש אם אומר שעשה ואפ"ה בגט לא מהני דכיון דצריך אמירת שליח א"כ אין דבר שבערוה פחות משנים בשלומא אם לא צריך אמירתו כלל אז הי' החזקה כאנן סהדי אבל כיון דצריך הגדתו אין כאן כמו ראי' שצריך בדבר שבערוה אבל באיסורי' שדי באמתיות הדבר אז באמירת השליח נעשה חזקה והוי הוכחה על אמתיות הדבר והארכתי בתשובה בזה וא"כ כיון דחנוני טוען ברי שסילק אתמול חזקת איסור של בל תלין או גזל או עושק שכר שכיר או חיוב פריעת בע"ח מצוה הוא נאמן כמו אם השליח בא בחזרה הפרשתי תרומ' או שחטתי דיוכל בע"הב לסמוך עליו לכ"ע ועיי' ריטב"א עירובין דף ל"ב ומכח שטוען החנוני ששילם לפועלי' נתחזק חזקה של שע"ש ונולד ברי שלו שבע"הב חייב לו כמובן והבע"הב ע"כ צריך להאמין לו הן לחזק החזקה והן לברי דהא הימני' ועשה אותו שליח וכמו שצריך להאמין לו אם ישבע שבועה דהא הוא צוה לו לשלם לפועליו אבל הפועלי' אשר משיבי' לבע"הב אפי' על שבועה אין אנו מאמיני' לו כמבואר בב"מ דף ג' דהם לא האמינו לו ומכ"ש שלא יאמינו לו מה שאמר שעשה השליחות דהא הם מכחישי' בבירור שלא עשה השליחות וטענו שלא קבלו ממנו וא"כ נשאר רק חזקה לבד דעכ"פ הבע"הב יודע שעשה אותו לשליח ליתן להם אבל לא כאלו בא השליח ואמר עשיתי שליחותך וחזקה בלבד בלי אמירת השליח הוי רק ספק אפי' באיסורין ואין לבע"הב ברי נגדם והבן כי הוא ישר ועמוק בעזה"י ומצאתי מרגליות בש"מ בב"מ דף ג' בד"ה אמרי התם מ"ט וז"ל פי' כוונת התי' הזה בלשון כך הוא דהתם אין לפועלי' ולחנוני תביעה זה עם זה ואינם מתעצמין כלל אלא כ"א מהם תובע שלו מבע"הב בודאי וכ"א מהן ברי אצלו והוא שמא והוא פשע בעצמו להאמין לכ"א מהן ובדין הוא שיטול כ"א מהן ממונו בלא שבועה כאומר ענה לי בידך והלה אומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אלא דרבנן הוא דתקון דלישתבעו הריטב"א ז"ל עכ"ל הרי מבואר כש"ך ומרומז בו הרבה ממה שרמזתי וק"ל:

ואוסיף נופך דלפמש"ל דחזקת חנוני הוי חזקה בפני עצמה חזקה סברית יען דדרכו להקיף לבעה"ב חזקה לא מרע אומנתו כמו חזקת הסופר לכתוב ס"ת לשמה ועיי' ש"ש שמעתא ו' שביאר בסופר כן יעו"ש כי מתוק וה"ה כאן יש חזקת שע"ש בחנוני מכח סברא בודאי לק"ו קו' התומים ודו"ק:

וטרם שאכלא שפתי אביא עוד אחת אשר ראיתי פלא על התומי' שם שהביא דעת תוס' בכתובות דף פ"ז ד"ה ישבע דמדינא בין פועלי' ובין חנוני לא יטלו אפי' בשבועה והקשה הגאון הנ"ל תינח אי ברי ושמא לאו ברי עדיף אבל אי ברי ושמא ברי עדיף א"כ קשה בין החנוני ובין הפועלי' יטלו מן הדין בלא שבועה ותי' דדומה ללקח לר"ע כמו לר"ט בגזל שחידשו התוס' לר"ט מניח גזילה ומסתלק יען דיש לגזלן ברי שלא חייב אלא מנה אחת וא"כ בחנוני דדומה ללקח מחמשה בני אדם גם ר"ע מודה דיש לבעה"ב ברי שלא חייב אלא או לחנוני או לפועלים יעו"ש והוא דבר פלא בעיני בשלומא הן בגזל או בלקח מחמשה בני אדם לא נכנס אלא בחיוב אחד ולאדם אחד וא"כ אם יאמר לו אחד מחמשה התובעי' מה לי ברשעי ארץ שתובעי' לך בחנם אני איני מכיר אותם ושלם לי אז משיב לו בעה"ב אם אין אתה מכיר אותם גם אני אין מכיר אותך הגם שאני חייב דמי מקחי מה לך בזה שאני חייב לאחרי' עכ"פ איני יודע אם נתחייבתי לך כמו שבארתי בתחילת התשוב' אבל בפועל וחנוני שבע"הב נכנס בבטח בחיוב לפועל דהא עבד לי' עבידתא כמ"ש בבע"הת וגם נכנס בבטח בחיוב השליח דהא צוה לו ליתן וחזקה שע"ש וא"כ טוען הפועל לבע"הב במה אתה יוצא מחזקת חיוב נגדי בטענת חנוני ואני איני מכיר אותו ואיני מאמין לו שהוא רמאי הכי יוכל בע"הב להשיב לפועל א"כ גם אני איני מכיר בך זה שקר מוחלט דהא נכנס בחיוב כנגדו דעשה לו עבודתו וכן יטעון החנוני שלם לי כי נכנסת בחיוב אצלי במה אתה יוצא מחיוב שלך בטענת פועלי' המה רמאי' אני איני מכירם הכי יוכל בע"הב להשיב שלא מכיר החנוני הלא צוה עליו ליתן לפועליו ודו"ק: המורם לנידן שאלתינו אם אין כאן יורש רק האדון אשר יורש בן אחיו ואין עליו רק תשלום אחד אז סמכי' על חזקה שע"ש של חזקת החנוני וברי שלו כשיטת הרמב"ם אשר הוצאתי לאור וכשיטת הש"ך ובעה"ת והרז"ה כי השגות התומי' בארתי בעזה"י דלא קשים על הש"ך:

ואוסיף עוד שגם הרמ"ה וסיעתו מודי' בנידן שאלתינו דבשלומא אם הפועלי' טענו דלא קבלו א"כ יש ספק אי התחיל השליח לעשות שליחותו כלל והו"ל הבע"הב כאיני יודע אם הלויתני ולא נכנס בחיוב אצל חנוני אבל בנידן שאלתינו שגם בן אחיו שהוא הפועל הודה שהקיף לו החנוני וגם בעה"ב מודה שבגדי בן אחיו הם מאשר הקיף החנוני לבן אחיו שהוא פועלו רק אנו מסופקי' על הסכום כמה לקח בן אחיו אז בודאי נאמן החנוני דהא אין לו עליו אלא תשלום אחד וק"ל:

שוב התבוננתי נהפוך הוא כאן אף הש"ך מודה דכאן אין לחנוני חזקה המסייעת בשלומא אם הפועלים אומרי' לא קבלנו כלל אז יש לחנוני חזקה מסייעת דבודאי הי' נותן מכח חזקה שע"ש אבל כאן שפועל טוען שלקח בסך מועט וחנוני טוען דלקח יותר אז לא שייך חזקה דהא בודאי עשה השליחות רק דלא ידענו כמה חפץ הפועל ועיי' בש"ך ס"ק כ"ב ודו"ק ומעתה אם הכחשה שלא בב"ד הוי הכחשה לכ"ע מחויב החנוני שבועה כמבואר בסי' צ"א בש"ך ס"ק ל' ואי הכחשה שלא בב"ד לא הוי הכחשה אז לכ"ע אפי' להרמ"ה אין צריך שבועה כאשר הסביר הסמ"ע בס"ק כ"ב ועיי"ש בתומי' סק"י כיון שבעה"ב האמין לפועל ולא נתן קצבה כמה יתן לו החנוני מהכ"ת הי' לו לפועל ליתנו בעדים וה"ה לנידן שאלתינו שלא נתן העושר קצבה לסוחר כמה יתן לבן אחיו ודו"ק ועיי' בספר נתיבו' המשפט סי' צ"א ס"ק כ"ב בחדושים להצדיק לשון רמ"א משמע למחבר אפי' מכחישי' אין צריך החנוני לשבע יען שאין כאן אלא תשלומין של אחד וק"ל:

סוף דבר הכל נשמע בעובדא דידן אם אדוניו הוא היורש אותו ושכר פעולה אתו יותר מאשר החנוני תובע ובעה"ב צוה ליתן לפועל בן אחיו ככל אשר יתאוה ויחמוד בלבו והכחשת הפועל בן אחיו לא הי' לא לפני ב"ד ולא לפני עדים רק לפני אדונו לבדו ורגלים לדבר יש שהאמת עם החנוני שנתן מהסחורה לכלתו או להמיועד להיו' חמיו דהא הסחורה אשר לו בבית אדוניו לא עולה לסכום אשר הודה בעצמו ומעולם לא הי' מריבה בין בעה"ב לחנוני שתובע יותר מאשר חייב לו אז פטור החנוני משבועה דהא אינו משלם משלו רק שע"י תביעת החנוני לא יוכל לירש הרבה ודו"ק כנלענ"ד:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה