שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן עד
שאלה אחד תובע מחבירו מאה זהובי' שהשאיל לו והלה כופר ומביא התובע ע"א שהי' אז אחורי הדלת ושמע איך בקש ממנו להלות ולבסוף אמר לו לשלם המאה אחר חודש והכיר קולו אבל לא ראה אותו עין בעין אם הכרת קול מהני לחייבו שבועה ע"י ע"א של הכרת קול או אין ע"א מחייבו שבועה דהוא יאמר לאו אנא הוי וע"א טועה בטביעת עין דקלא וצע"ג לדינא: תשובה הדבר פשוט דמהני ט"ע דקלא דהא בחולין אמרינן דסומא מותר באשתו ע"י ט"ע דקלא והשתא דסומכי' באיסור ערוה מכ"ש שסומכי' על ט"ע דקלא בממון ואם יהיו שני עדים המכירים ע"י ט"ע דקלא מחייבי' אפי' ממון כן עלה בדעתי:
אמנם נ"ל לחקור דאין ראי' מכאן דהנה בקידושין דף ס"ג קידשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' פליגי אי נאמן אפי' לכנוס או נאמן רק לגרש דמאן דסובר אפי' לכנוס נאמן דמירתת מפני האב אבל אם היא אומרת נתקדשתי ואיני יודע למי אינו נאמן לכנוס דהיא תחפה עליו ותכחיש למי שיבא אח"כ יעו"ש והקשה הר"ן הא אין דבר שבערוה פחות משנים ותי' היינו לעקור איסור הערוה אבל כאן בא רק לברר דהא עדיין תשאר היא אשת איש לעלמא רק לו תהי' מותרת דלכל אשת איש יש בעל שמותרת לו אז ע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה יעו"ש ולפ"ז קשה לכאורה מאי פריך הגמ' איך סומא מותר באשתו דילמא יען דהיא אומרת לבעלה הסומא שהיא אשתו ומבררת לו שהוא בעלה ובכל מקום שע"א נאמן גם אשה נאמנת עיי' יו"ד סי' קכ"ז וא"כ ע"א נאמן בערוה לברר אבל לעולם דט"ע דקלא לא מהני וצע"ג:
אך משבשתא היא דבשלומא שם בקידושין דאנו מכירי' את האיש שאמר אני קדשתי' שהוא בר ישראל והוא עד מדין תורה באיסורין ומתירא פן יוכחש מהאב ולכן נאמן אבל כאן יש חשש אולי היא נכרית או קטנה והיא אשת איש ויש חשש אולי לא הוית בר עדות באיסורין כלל ואיך יסמוך עלי' ועוד דשם מתירא לשקר דהא נודע לעיני כל רואי שמש מי הוא אבל כאן איזה פחד יש לה הלא הוא סומא ואינו יודע לומר מי היא וגם אם יאמר שהכיר בט"ע דקלא מי היא תכחיש אותו דהא אין כאן עדים לדעת אם היא רוצה לזנות אתו וע"כ דט"ע דקלא מהני להכיר שזו אשתו והבן:
ועתה נבין דט"ע דקלא פועל רק זאת להכיר בקול אשתו להיות לו ע"א שהוא מותר לה כמו אם יקח בשר או יין מאיש שקשה ג"כ איך יאכל הסומא דילמא נכרי מוכר לו בשר טריפה או יי"נ אלא שמכיר בט"ע דקלא שהמוכר הוא קצב דעיר או הסוחר של יין כשר ה"ה מכיר באשתו שהיא ע"א כשר ומבררת לו שהיא מותרת לו וק"ל:
תמצית הדברים שאין כאן רק דבר שנאמן ע"א כשר אז פועל הט"ע דקלא כמו עדות ע"א אבל לעולם למיתה ולהוצאת ממון לא מהני ט"ע דקלא והגמ' הביא דע"כ ט"ע עדיף באיסורי' מסימן דאלת"ה איך סומא מותר באשתו וע"כ בטביעת עין דקלא דמהני במקום שע"א נאמן באיסורי' והבן:
ודע דפלא בעיני למה לא נקט הגמ' דאלת"ה איך סומא אוכל בשר או שותה יין או לובש בגד דילמא נכרי מוכר לו זאת וכ"ת ששני ישראלים אומרי' לו שהוא כשר דילמא גם הם נכרי' וע"כ בטב"ע דקלא ואולי על ט"ע מג' קולות או משנים לא היינו מסופקי' כלל אם מכיר קולות משונו' אבל איך מותר באשתו בודאי ליכא גברא שם בשעת תשמיש ודו"ק:
והנה כלל גדול בעדות שדוקא אם שנים מחייבין ממון אז ע"א מחייב שבועה דהא אם יהי' עוד אחד יהי' מחייב ממון אבל באופן דהוי העדות דשנים אין מחייבי' ממון ה"ה ע"א אין מחייבו שבועה וא"כ כיון דלא מוכח דשני' מהני' בערוה בט"ע דקלא וה"ה בממון דלא מהני ט"ע דקלא להוציא ממון בעדים ע"י ט"ע ה"ה דע"א אין מחייב שבועה כנלע"ד לכאורה: בכל זאת לא רפתה רוחי מלחקור בשורש הנ"ל דנ"ל מסברא דתורה אמרה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו וכ' הרמב"ן בתורה וז"ל והוא עד או ראה או ידע אינם שלשה ענינים כי אין עד בלא ראי' ובלא ידיעה אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלות בדבר שהוא עד בין בראי' ובין בידיעה אם לא יגיד יש עליו עון עכ"ל הרגיש כי פשטות הקרא מורה על ג' ענינים דאל"כ הי' צריך לכתוב והוא עד ראה או ידע מדכתיב ב"פ או משמע שיש כאן ג' דברים (א) והוא עד (ב) או ראה (ג) או ידע ועיי' רש"י שם:
ונלע"ד דיש לחקור ג' אופנים עדות דחכז"ל דרשו על או ראה או ידע יש ראי' בלא ידיעה שראו העדים נתינת המעות ולא ידעו על מה או ידיעה בלא ראי' כגון ששמעו שהודה לו מנה בפני עדים והובא בקוצר ברמב"ן שם ונ"ל עוד אופן כגון שעמדו אחורי דלת ושמעו באחד שלוה מחבירו מנה ולא ראו אותו רק הכירו בקולו כגון שאמר הלוה הלוני מנה ומלוה אמר הן הרי לך וחזר הלוה ואמר מניתי את הכסף והוא מנה ואשלם לך אחר ל' יום שאין כאן לא ראי' ולא ידיעה שלא הודה בפניהם ולא ראו נתינת המעות אבל הכירו בקול ואמרה התורה שישמע קול המשביע לכל מי שהוא עד שהי' עומד בהכמנה שהכמין עדים אחורי דלת כי לרוב לא יכחיש הלוה אם יודע שהיו עדים בשעת הלואה או שהי' מודה לפני עדים אבל אם לא ידע מעדים כלל רק המלוה הכמין עדים אז נקל הוא בעיניו להכחיש כחכז"ל [מי שמלוה בלא עדים צועק ולא נענה] וע"ז משביע המלוה באלה מי שהוא עד בהכמנה או ראה או ידע שהוא ראי' בלא ידיעה או ידיעה בלא ראי' וכי תשוב אם כן דהוא עד הוי בהכמנה דמכיר בטביעת עין דקלא נמצא דהוי מסוג ידיעה רק דבא לו הידיעה בשעת מעשה ויש ידיעה בלא ראי' דהוי גם כן ידיעה ברורה דשמע דהודה לו רק דלא הוי בשעת מעשה א"כ הי' לתורה להסמיך והוא עד או ידע או ראה דראית נתינת המעות ולא ידע על מה הוא גרוע משני האופנים הקודמים ולמה כתבה התורה או ראה בין שתי ידיעו' הנ"ל נ"ל דתור' רמזה כאן דהא דמהני הכמנה בט"ע דקלא הוא רק באופן דהי' ראוי לראות דעד אינו סומא שהי' יכול לראות וכל הראוי לבילה אין בילה מעכב דמהני הכרת הקול כמו הראי' אבל בסומא שאינו ראוי לראות לא מהני ט"ע דקלא כנלענ"ד להערה בעלמא בעזה"י ועיי' גיטין דף כ"ב ועיי' בב"ב דף קכ"ח וברשב"ם ודו"ק:
המורם מזה דמשמע מלשון הקרא דמהני ט"ע דקלא אם אפשר לראות את המעשה אבל סומא אינו בר עדות הגם דמכיר בט"ע דקלא חוץ באיסורין כמו בשליחות הגט או לבעול אשתו דהוי רק נגד איסור דע"א נאמן לברר בדבר שבערוה וק"ל:
ועמלי ראה אלקים ויוכח שהאיר עיני שמצאתי מרגליות טובה הרמב"ם כ' בפ"ט מה' עדות הל' י"ב וז"ל הסומי' אעפ"י שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולי' מן התורה שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד והסומא בא' מעיניו כשר להעיד עכ"ל הזהב האיר עינים דוקא סומא שאין יכול לראות פסול להעיד על ט"ע דקלא אבל מי שראוי לראות מותר להעיד על ט"ע דקלא מן התורה דאל"כ למה לא מחדש דינו אפי' בפקח וגם שביאר שצריך העד להיות ראוי לראות והבן זה שישו בני מעי כי אקוה שמקום הניחו לי מן השמי' להתגדר בו:
ולפ"ז אם שנים מחייבי' ממון או מיתה על טביעת עין דקלא עיי' בכ"מ שם בפ"ט הנ"ל מכ"ש דאחד מחייבו שבועה וק"ל:
וחפשתי באמתחות אחרונים אם לא אמצא רמז לחקירה הנ"ל אם ט"ע דקלא מהני כמו ט"ע דפרצוף פנים ומצאתי את שאהבה נפשי שהכהן שדעתו יפה הוא הגאון קצו"ח בסי' פ"א עמד על החקירה אם מוציאין ממון ע"י עדים שעמדו בהכמנה והכירו את הקול והביא גמ' בסנהדרין דף ס"ו דאמרו כיצד מכמין על המסית מדליקין את הנר בבית הפנימי מושיבי' לו עדים בבית החיצון כדי שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו וכ' רש"י וז"ל והן רואין אותו לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזי לי' לא מצי מסהדי עלי' לחיובי' קטלא אע"ג דשמעי לקלא דמצי למימר לא הואי אנא עכ"ל מזה מבואר דלא מהני ט"ע דקלא לקטלא וה"ה דלא מהני לממון וכן הביא שפר"ח והרמ"ה הוכיחו מכאן דלא יכול אדם להעיד רק על ראית פניו ולא על ט"ע דקלא יעו"ש בס"ק י"ג והנה דין הנ"ל גמ' מפורשת הובא ברמב"ם פ"ה מעכו"ם הל' ג' ולכאורה כפי מה שבארתי לעיל דעת הרמב"ם בעדו' דמהני ט"ע אם ראוי לראות יהי' נעלם מרמב"ם גמ' הנ"ל ויהי' סותר דבריו ממקום למקום וצע"ג:
אמנם עפר אני תחת כפות רגליו דנ"ל הבנה אחרת בזה בודאי אם אחד מכיר קול חבירו זה רבות בשנים ובשעה שהוא שומע את קולו הגם שלא יראה גופו ידע מהקול שהוא קול חבירו הנקרא בשמו ראובן בן יעקב הוא נקרא ט"ע דקלא ומהני כמו ראות פרצופו ומהני אפילו לקטלא והוא הט"ע דקלא בחולין דף צ"ו שסומא מותר באשתו דכל איש מכיר קול אשתו שבשעה שישמע קולה הגם שלא יראנה ירגיש בקול שאשתו מדברת אבל בודאי אם אחד לא הכיר בקול חבירו רק ישמע כעת שהוא מדבר להסית לריעו ויבא לב"ד להעיד עליו יען שבעל הבית קרא אותו שיעמוד וישמע בבית החיצון איך ראובן בן יעקב יהי' עמו בלבד וידבר כדברי' האלה וע"ז יבא העד הלא אתה בלבד היית עם בעל הבית כי בעיני ראיתיך שיצאת מביתו ולא הי' עמו עוד איש ואני שמעתי שדברת כך וכך אז יכחיש מנ"ל שאני דברתי אליו הכי היית מכיר את קולי שידעת שאני דברתי וכי בשביל שלא ראית עוד איש שם תוכל אתה להעיד עלי התורה אמרה שעד צריך לראות או לדעת דבר שראה או ידע מן האיש אבל מהוכחה שלא הי' שם איש לא תוכל להעיד עלי כי מאלף אומדנות לא יהרג איש אולי בעל הבית שינה את קולו ולא הכרת בקול שהוא קול בעל הבית אשר אתה מכיר דעכ"פ קולי לא הכרת והגם אם העדים יאמרו הלא שמענו הקול כמו הקול אשר אתה דובר עתה מזה נדע שגם אז אתה דברת אין זה עדות שבשעת הסתה לא הכירו את הקול עיי' רשב"ם פ' יש נוחלין דף קכ"ח אבל ט"ע אשר מכיר מן הקול שהוא האיש אשר מדבר קטלי' נפש ורש"י לא כתב ואע"ג שמכיר את קולו אלא כ' ואע"ג דשמעי לקלא עכ"ל ששמע קול של המסית וקול בעל הבית הוא מכיר ולא הכיר בקול אשר שמע שיהי' קול בעה"ב מזה יש הוכחה שאיש הנכרי אשר נודע לו דיבר להסית בכל זאת יוכל להשיב לאו אנא הואי דאין אתם העדים מכירין קולי והבן זה ובאמת אם יהי' איש המסית אשר העדים מכירי' את קולו מכבר לא צריכי' לראותו והבן ומה שהביא שהפר"ח הוכיח דט"ע דקלא לא מהני רק באיסור ולא לקולא מכח דברי רש"י הנ"ל אין בידי לעיין אבל לפי דעתי לא דיבר יפה כנלענ"ד ברור בעזה"י:
ומה שהביא הקצו"ח בשם הרמ"ה וז"ל ומהא שמעי' דלא יכולים העדים להעיד על דבריו של אדם אא"כ ראו אותו ושומעי' דבריו עכ"ל הכוונה כמ"ש הגם אם ידעו שלא הי' איש בבית זה רק הבעה"ב עם איש הזה שיצא בפני עדים היושבים בבית החיצון כיון שעכ"פ לא הכירו קולו צריכי' לראות אותו ולשמוע בקולו כי על אומדנות ליכא עדות וק"ל:
ודע דיש לדקדק בדברי רש"י שכ' וז"ל דאי לא מצי חזי לי' לא מצי מסהדי עלי' עכ"ל תיבת מצי פלא בעיני כך הי' לו לכתוב דאי לא חזי לי' לא יוכלו להעיד דיוכל לומר לאו אנא הואי אבל מצי חזי לי' משמע כיון שיוכלו לראות די וצע"ג:
ואולי כוונת רש"י הגם דלא חזי לי' לגופו של מסית בשעת הסתה רק ראה אותו מקודם כיון דעכ"פ הי' ראוי לראות בשעת הסתה די ועיי' בח"מ בא"ה סי' מ"ב על תשו' רשב"א סי' אלף קע"ט אם ראו האשה מקודם נתינת הקדושי' די אח"כ אם אמרה נתקדשה וק"ל:
אמנם כל זה כתבתי לפי פירושי בדברי רש"י דלא הכי הקול מקודם אבל אם הפ' ברש"י כפי הבנת קצו"ח נ"ל ליישב בפשוט דבשלומא אם ראוי לראות אז אהני ט"ע דקלא אפי' למיתה אבל אם לא מצי חזי לי' אז אינו פועל ט"ע דקלא כמו שגיל' לנו הרמב"ם דבעד שיוכל לראות מהני ט"ע דקול אבל בסומא פסול לעדות הגם שמכיר בט"ע דקלא וה"ה אם יש מחיצה ביניהם שלא הי' יכול לראות לא מהני ט"ע דקלא אבל אם יוכל לראות אז בכל אופן מהני דלולי שנודע לו בודאי שמכיר היטב בקול הנ"ל הי' מציץ בין החרכים והסתכל בפרצופו עד שהכירו היטב כנלענ"ד בעזה"י:
ופקחתי עיני וראיתי להגאון מליסא בנתיבות סי' פ"א שכ' לחלק בממון דמהני ידיעה מהני ט"ע דקלא ובנפשות דבעי' ראי' צריך דוקא ראי' ולא מהני ט"ע דקלא יעו"ש בס"ק ז' ולדעתי מוכח מד' רמב"ם דמהני אפי' בנפשו' ט"ע דקלא חוץ אם הי' סומא כנלענ"ד:
ולולי דמסתפינא אמרתי דבר והוא דכל עד נעשה עד בשעה שרואה או שומע הדבר אשר מעיד עליו שאז מכוון להעיד אבל אם לא אכוון להיות עד אינו עד עיי' כריתות דף י"ב ע"ב לא נתכוונתי לעדות ובתוס' ישנים שם ובספרי פ"ח בסוגי' דערכאות הארכתי בשורש חדש הנ"ל אבל עכ"פ השם עד בא על אדם בשעה שנתהוה הדבר אשר מעיד עליו לימים ימימה ולפ"ז נ"ל בודאי אם בשעה שנעשה הדבר לא ראה ולא שמע מגוף אשר ניכר לו בט"ע בגופו ובפרצופו רק בא לו ידיעה מכח ט"ע דקלא ע"ז בודאי לא יכול להעיד בכל דבר שצריך עדות וכוונה להיות עד דע"י ט"ע דקלא לא מקבל שם עד כלל דאינו דומה ראית העין בגוף להכרת הקול אבל אם בשעה שנעשה הדבר וקיבל שם עדות הי' רואה האיש וראה מעשיו או שמע דברים היוצאי' מפי האיש אשר רואה בעיניו רק אח"כ בשעה שבא להעיד הוא מעיד שהוא מכיר האיש רק ע"י ט"ע דקלא הוא כשר מדין תורה יען דעכ"פ נעשה עד ע"י ראי' או שמיעה ממש אבל עכ"פ צריך להיות ראוי לראות אבל בסומא פסול הגם שמכיר הקול שהוא האיש אשר ראה ממנו המעשה זה ימים בראי' ממש עין בעין כגון פקח ונסתם עיי' בב"ב דף קכ"ח לזה רמז הרמב"ם בפ"ט שכ' וז"ל אעפ"י שמכירין את הקול ויודעי' האנשי' עכ"ל ולכאור' תיבות ויודע האנשי' הוא שפת יתר כיון דמכירין את הקול ע"כ יודע מי האיש אשר מכירין ממנו את הקול וצע"ג ולפמ"ש נכון שרמז הגם שמכירין ע"י הקול מי האנשי' אשר אז ראו את האנשים עין בעין אעפ"כ פסול דכתיב והוא עד או ראה או ידע שבשעה שמבקשין מפיו שיגיד עדות צריך להיות ראוי לראות או לדעת כנלענ"ד ובזה לא קשה ממסית ששם צריך בודאי לראות ולא מהני ט"ע דקול ובזה יש להצדיק שיטת ר"ת הובא בקצו"ח סי' מ"ו ס"ק ח' יעו"ש וגם שיטת רב האי גאון המובא בש"ך שם ודו"ק אבל בודאי דברי רש"י שכ' אעפ"י ששמע את הקול יען דיוכל להכחיש לאו אנא הואי משמע דמהני ט"ע דקלא אם מכיר הקול מכבר וכפי אשר חנן אלקי' אותי כתבתי עד אשר ירחיב ד' גבולי אז אנופף ידי בעזה"י: