שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן עג
שפע רב ורוב הצלחות לראש תלמידי החביב לי כבוד הרבני האברך החריף ובקי אבן טוב ממשפחה יקרה בישראל כמוהר"ר עמרם נ"י בלום:
מכתבך הנעים לי הגיע לידי בין כסא לעשור אשר לא יוכל אז לצאת הלבלר בקולמסו ואחרתי עד עתה ומה אנחמך על אבידתך רק אברכך ד' יבנה ביתך במהרה בזיוג שני באשת חיל ובכל אשר תפנה יצליח ד' דרכך ותעלה מעלה מעלה:
ועתה באתי אודות דברי תורה אשר הבאת לאות אהבה על שקידתך בספרי פ"ח והגעת בשרביט שכלך על חקירה חדשה אשר חדשתי בענין שליחות בסוגי' דתופס לבע"ח ופתשגן הדברים דהתורה לא חידשה שליחות רק במקום שיש למשלח כח ומבלעדם לא יכון המעשה בארץ כגון בגט ופסח ותרומה שאם לא עושה הפועל המעשה בתורת שליחו' לא נשאר לו כח לפעול הפעול' אבל במציאה שיוכל לזכות במציאה לעצמו ואין למשלח זכות בחפץ יותר מאשר יש לשליח אז אין כאן דין שליחות כלל ועל זה פקחת עיניך שמיושב בזה שיטת או"ז ביו"ד סי' רס"ד שלא יוכל האב לעשות שליח למול בנו והד"מ התפלא מאי שנא מכל תורה כולה דיוכל אדם לעשות שליח ולפי סברא שלי נכון כיון דאם השליח מל בלי שליחת האב רק מרצון עצמו מל את בן חבירו מהנו מעשיו וא"כ אינו מוכח מתוך מעשיו שעושה בשליחות ואז לא חידשה התורה שליחות כלל וכיון שהרמ"א ותב"ש חולקי' על או"ז הנ"ל א"כ מוכח דלא שמיע להו סברא שלי עד כאן דבריך בקוצר:
אהובי תלמידי נ"י אשעשע עמך בענין הנ"ל להודיעך אשר כמוס עמדי בענין הנ"ל אבל לא ארחיב דבורי לגלות לך הכל אפס קצהו תראה וכולו לא תראה כי הזמן בוגד בי וזה החלי בעזה"י:
א ביבמות דף כ"ד מצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן זכה וכן הובא בש"ע א"ע סי' קס"א יש לחקור אי צריך הקטן לשלם לגדול עשרה זהובים על שחטף ממנו המצוה כמו בכיסוי הדם שיש לשוחט קדימה מי שמכסה בלא רצונו צריך לשלם עשרה בדמים וכן מי שחוטף מהאב מצות מילה צריך לשלם י' זהובים יען שהתורה זיכתה לשוחט במצות כיסוי וכן לאב במצות מילה בראשונה וה"ה ביבום דילפינן שם בגמ' מן פסוק הבכור אשר תלד שמצוה בגדול ואפילו כשבע שלא לייבם אין השבועה חלה עיי' בש"ע סי' קס"א הגם שיש כאן אח קטן וע"כ דמצוה בגדול וא"כ השכל גוזר שישלם לו עשרה זהובי' אך א"כ למה נקנו המשנה אם קדם הקטן זכה ואם הי' הדין שצריך לשלם לאח הגדול על שחטף המצוה שלו איך שייך זכה דמשמע זריז ונשכר דוגמא בחולין דף פ"ב ע"א שנים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון ואם קדם השני זכה ואמרו בגמ' זריז ונשכר ועיי' ביו"ד בט"ז סי' ט"ז ובש"ך ובתב"ש יעו"ש וא"כ משמע שזכה במצות יבום ולא צריך לשלם וא"כ קשה מאי שנא ממילה וכיסוי דם וצע"ג:
אמנם אחר העיון היטב נ"ל לחדש סברא אחת הגם דבמילה וכיסוי או בהריגת שור של א"ה או ברכת המזון או בעלית התורה תחת כהן אם הוא דאורייתא עיי' מג"א סי' ר"א דלא כש"ך ח"מ סי' שפ"ב חייב לשלם לו עשרה זהובים מכל מקום במצות יבום פטור אח הקטן מלשלם והוא הדבר בשלומא בכיסוי הדם שהוא זכות מצוה מעצמו יען דשחט העוף זכתה לו התורה במצוה אבל אם לא כסה הטילה התורה מצוה הנ"ל על כל איש ישראל וכן במילה יש קדימה לאב יען שהוא שותף להקב"ה ביצירת בנו הנולד שהוא כחו ואונו ויש לו קדימה בעצמו במצות מילה רק אם לא ירצה למול או שלא נשאר בחיים נשארה המצוה של מילה על כל ישראל וכן בהריגת שור הנאה לבעלים אשר השור ממון שלהם יש הזכי' בעצם ובראשונה רק אם לא יהרג אותו יש המצוה על כל ישראל וכן בברכת המזון יש הזכי' של כוס הברכה בעצמו לאורח עפ"י הדין לברך הבעה"ב או לכהן אשר יש לו בעצם יען שהוא כהן לברך ראשון וכדומה בכל הנך יש למוקדמי' זכי' בעצמן מכח מעלותן או פעולתן וגם לכל ישראל יש הזכי' אח"כ בעצמותן יען שהם בני ישראל אז מי שחוטף ומפסיד לבעלים זכותם אשר יש להם בעצמן חייב לשלם להם דהוא עם החוטף המצוה לא באים מכח זכות אחד ושם אחד אבל ביבום דלא משכחת כח יבום רק באשת אח שמת בלא בנים אמרה התורה שאח של המת יקים שמו בישראל אז אין לגדול זכי' בעצם רק יען שהוא אחי המת ואטו אח הקטן לא נקרא אח המת הלא כח אחד ושם אחד לשניהם יחד וכיון שיש להם זכי' מכח ושם א' אז אין הקטן משלם עשרה זהובים הגם שיש חיבוב בגדול ליבם מכל מקום בעבור זה אין תשלום ממון דקטן יאמר מאי אולמא ולכן זכה הקטן והבן: ובזה מיושבי' לי שני קושי' של הב"ש בסי' כ"ח שהשיג על הש"ך שמחדש שאב לא יוכל לעשו' שליח והשיג עליו (א) מיבמות מ"ג שאם מרוצה הגדול יכול הקטן לייבם אחת (ב) מבב"ק דף קט' שכהן יוכל ליתן קרבנו לכהן אחר לעשו' עבודה ועי' בקצו"ח סי' שפ"ב שהשיג עליו יעו"ש ולפמ"ש לק"מ בשלומא ביבום באים שניהם מכח א' וכן ב' כהנים הן בכח א' ואז יש שליחות הגם שהוא בעצמו יוכל לעשות אבל במילה שיש לאב כח וחיוב מיוחד בעבור שהוא אב אז אין כאן שליחות דגט ותרומה ופסח המה רק מצות אשר באים מכח שם ישראל אבל במילה מלבד שאב הוא ישראל יש כאן כח וחיוב יען שהוא אב ואבאר הדבר בעזה"י הגם שאף בגט יש רק לבעל כח לגרש אבל אין זה מעלה לגופו יען הא דאיש אחר לא יוכל לעשות לה כריתות הוא מטעם דמה יכרות הלא היא אינה אגודה רק בבעלה מכח קנינו וכן תרומה הגם שלא יוכל איש לתרום כריו של חבירו רק הבעלי' יכולי' לתרום בכל זאת אין זה מעלה לגופו יען הא דאיש אחר לא יוכל להפריש הוא מטעם דמה יפריש לכהן אם אין לו בו ממון וכן בקרבן פסח דמה ישחוט הלא לאיש אחר אין זה קרבנו אבל במילה שהוא מצוה שהתינוק יהי' נימול והוא מצוה אשר חל על כל ישראל ובכל זאת יש בו כח וזכות מיוחד לאב אז אין כאן שליחות דמכח שם ישרהל יהי' חיוב על השליח מכח עצמותו ומה שזיכתה התורה לאב יען שהוא בנו ע"ז לא שייך שליחות והבן זה וכן השוחט לא יוכל לעשות שליח לכסות ועיי' תב"ש סי' כ"ח ודו"ק:
אך באמת יש הבדל בין כיסוי דם ובין מילה דבמצות כיסוי דם אין לנו קרא יתירה רק דרשי' ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה ואז הוא בסברא שאין לשוחט אלא מצות קדימה אבל אם אחר כסהו שלא מדעתו נתקיים מצות כיסוי דם עיי' בט"ז ביו"ד סי' כ"ח סק"ח שכתב בפירוש דברי טור שמצות כיסוי הוא כשאר כל המצו' שאפי' אם השוחט רוצה לכסות בכל זאת כבר באה המצוה על כל ישראל ושלא נטעה דלא בא מצות כיסוי על כל ישראל רק אם השוחט אינו רוצה לכסות יעו"ש אבל במילה דיש קרא יתירא וימל אברהם את יצחק בנו ועיי' במנין המצות להרמב"ם רט"ו מצוה למול את הבן והא דיש חיוב על כל ישראל ילפי' מן פסוק ימול לכם כל זכר אז יש חיוב על הב"ד דוקא אם האב אינו רוצה למול בנו או שאין האב כאן ועיי' ברמב"ם ה' מילה פ"א כנלע"ד:
ואיידי דאיירי לא אמנע מלכתוב פליאה על הט"ז הנ"ל שהביא ראי' דע"כ הגם ששוחט רוצה לכסות אם כסה אחר עשה מצוה דאל"כ אמאי חייב עשרה זהובי' אלא ע"כ יען שקיים המצוה ונהנה י' זהובי' יעו"ש ולדעתי פלא בעיני דרש"י כתב בחולין שמשלם יען שהפסיד לראשון והוא מגדר קנס על שהזיק לחבירו וצע"ג כעת וכן פשטות הגמ' בחולין ובש"ע סי' כ"ח משמע שמצות כיסוי בא לכל ישראל אז כאשר השוחט אינו רוצה לכסות או שנאנס ולא יכול לכסות ודוק וכן משמע לשון הגמ' בקידושין וביו"ד סי' רס"ה שגם במילה ליכא חיוב מצוה כל זמן שאב כאן ובזה דחיתי דברי אמ"ו בחת"ס ביו"ד סי' ש"ה שחידש שתשלומין של מצות כיסוי ומילה הוי הטעם דחוטף לא יוכל לעשות המצוה בעבור האב או השוחט דהוא בעצמו מחויב יע"ש דפח"ח והארכתי במק"א ויצאתי לדון בדבר חדש בעזה"י:
ונלע"ד הלא התינוק עומד למול והדם הנשפך לכסות והשור עומד ליהרג ואז חידשה התורה שיש חיוב מצוה כמו הנחת תפילין על האב והשוחט ועל הבעלים של השור לעשות מצוה בחיתוך ערלה ובכיסוי בעפר ובהריגת השור וכל זמן שהבעלים רוצים לשמור מצותן אין על כל ישראל חיוב אבל נשאר מצות רשות כמו בלבישת טלית שאם לובש עושה מצוה אבל אין מחויב ללבוש טלית בד' כנפות אבל משעה שאין האב והשוחט ובעלי השור רוצי' בקיום מצוה שלהן אז בא חיוב המצוה על כל ישראל ולכן בודאי יוכל לעשות הדבר בעבור הבעלים שהוא עדיין אינו מחויב לעשות ועל הבעלים יש חיוב לקיים המצוה אבל אם חטף ועשה מצוה דרשות חייב לשלם לבעלים והבן זה: הן אמת שמדברי מג"א בסי' תל"ב שמדמה מילה לחמץ ששליח יכול לברך כמו שליח במילה והדג"מ השיג עליו דממילה אין ראי' דחיוב על הב"ד יעו"ש נגלה מזה דמג"א סובר שדוקא אם אין כאן אב או שאב אינו רוצה למול או נאנס אז בא החיוב על הב"ד אבל כל זמן שאב כאן ורוצה במצותו אז אין קיום מצוה כלל בכל ישראל והגם שאם אחד חטף צריך לשלם עשרה בדמים ועכ"פ התינוק נימול אין זה שאיש אחר עשה מצוה רק כיון שעכ"פ התינוק נימול מאיש ישראל אשר מחויב באותו דבר במצות מילה אז נעשה התינוק נימול הגם שהמוהל לא קיים מצוה כלל והוי כאלו נימול תוך שמנה שלא הגיע לזמן חיוב מצות מילה דחידש הגאון שג"א בסי' נ"ב הגם דלא נעשה בו מצות מילה אף עפ"כ אין צריך להטיף דם ברית יען דאין לתינוק עוד ערלה יעו"ש ואם נימל בזמנו ע"י שחטף א' בכריתת הערלה נעשה התינוק נימול אבל לא נתקיים מצוה לאיש המל אותו ולכן צריך לשלם לאב יען שהפסיד לו המצוה כי האב הי' מקיים בבנו מצות מילה ואעפ"כ יכול האב לעשות שליח למול בנו והוכיח המג"א שה"ה יוכל לעשות שליח לבדוק חמצו והבן ובזה יש תבלין לדין חדש שחידש הגאון קצו"ח בסי' שפ"ב דמה דפסקי' בסי' רס"ד דקטן יכול למול היינו שאין צריך להטיף דם ברית אבל האב לא קיים מצותו אם לקח מוהל קטן יעו"ש ולפי מ"ש נכונים דבריו ודו"ק ומה שהתפלא הדג"מ על המג"א על שלא הביא ראי' מתרומה יעו"ש בארתי בתשובה אחת זה שנתים דלק"מ דשם פועל התורם לעצמו שהכרי נעשה היתר ואם יאכל אפי' בתורת גזל לא אכל טבל אבל בחמץ לא פועל לעצמו כלל והארכתי בבירור הדברים ואין כאן מקומו:
ועתה באתי להגיד את הרשום בכתב לא הודעתיך רק שראיתי במכתבך אחר שתרצת בסברא שלי את דברי או"ז כתבת וז"ל ואל ישיבני דהאי קרא דהמול לכם לא נאמ' אלא בשאין כאן אב למול אבל באיכא אב אין אחר רשאי למול בלא רשות אב הא ליתא מתרי טעמי חדא גם בדאיכא אב ומלו אחר בלא רשות אב מהני מילתו רק שחייב לאב י' זהובים משום שחטף ממנו המצוה עכ"ל ובמ"ל תראה שיש דברי' בגו שיש ראי' מלשון הגמ' ומרמב"ם וש"ע ומג"א שכל זמן שאב רוצה במצותו אין אחר מקיים מצוה כלל ואגב הודעתיך את הכמוס עמדי על דברי או"ז הנ"ל להצילו מיד חזק ממנו הוא הגאון תב"ש וגם על יתר דברי תב"ש יש לי לדבר דבר על אופניו אבל אין עת האסף פה ודי לך בזה:
וראיתי במכתבך שכתבת וז"ל וזאת שנית דוקא בגט ותרומה ופסח ניכר שעושה בשביל הבעלים דאם אין כאן בעלים אין כאן גט ופסח ותרומה אבל כאן אפי' אי נימא באב קיים לא מהני מילת אחר מ"מ אינו ניכר במעשיו שעושה לשם אב דאולי אין כאן אב למול ואף שבאמת חי ורוצה למול מ"מ אין זה מוכרח במעשיו כיון שיוכל להיות מצות מילה בלא אב וזה ישר בסברא עכ"ל אהובי תלמידי נ"י השתוממתי על המראה הלא שגית ברואה אטו ניכר בכרי מי הוא הבעלים או בפסח אני כתבתי שם כיון שלא צריך רק גילוי דעת שזה אשת ראובן או גילוי דעת שזה הכרי של ראובן אז לא מהני רק בשליחת בעלים אבל במציאה הלא באמת אין למשלח כח יותר מאשר יש לשליח יעו"ש וכאן עכ"פ אם יש גילוי שיש לבן אב אז ניכר בו כח משלח אבל אתה דברת ואצדיק דברך שבכל הני אם אין הוא שליח נשאר הדבר כמו שהי' האשה אשת איש והכרי נובל אבל כאן עכ"פ נימול ובכל זאת אינו נוגע למה שחדשתי וק"ל:
ב ראיתי במכתבך שיצאת לדון על הקושי' שלי בספרי דף מ"ז איך אשה עושה שליח קבלה הא אין בשליחות הנ"ל מעשה וכפי הסברא של הקצו"ח בסי' קפ"ב בסברת תוס' רי"ד אין שליחות רק בפעולה אבל אין גוף השליח כגוף המשלח וצע"ג ויצאת לחלק כי סברת תוס' רי"ד הוא דהתורה חדשה שכח שליחות הוא רק הוספת כח למשלח אבל אי צריך השליחות על אבר מסוים להיות פיו כפיו ואוזן כאוזן וראש כראש וכדומה שם אין שליחות ובזה בתרומה וגט ופסח צריך רק כח המשלח אבל להיות נקרא שתפילין מונחי' על הראש או על היד וישיבת ראשו ורובו בסוכה או פיו באכילה שיהי' אבר השליח כמשלח שם לא שייך שליחות ובזה הארכת לחדש חדושים הרבה: אהובי תלמידי נ"י אין רצוני לפלפל עמך כי נתינת תרומה הוא רק או בפיו או נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר והוא תלי' רק במחשבה ועי' סברא נפלאה בשג"א בסוגי' דטבילת כלים וגם לא אחקור על כתיבת הגט שצריך דוקא יד ימנית עיי' בפלפול ב"ש בסי' קכ"ג סק"ד כי הדבר אשר חדשת לא נכון בעיני לא בסברא ולא בגמ' כי השליחו' הוא רק מסירת הכח שלוחו של אדם כמותו וכיון שהגוף כמותו יכול לפעול ותוס' רי"ד צריך לחדש דבר בעיקר השליחות כפי הבנת קצו"ח בסי' קפ"ב הוי החילוק דרק בפעולה שייך שליחות ולא על מידי דממילא שעל פעולת הנחת תפילין שייך שליחות אבל מקום הנחת תפילין שהוא הראש צריך להיות מן המשלח ע"ש כי מתוק מאד ובסימן שפ"ב חוקר בו כוונה אחרת שאם ניכר בו המשלח או נשאר דבר למשלח אז יש שליחות אבל אם לא ישאר דבר למשלח לא שייך בו שליחות וה"ה במילה וכיסוי דם לא שייך שליחו' יעו"ש ודבריו בסימן קפ"ב לסימן שפ"ב סותרי' זה את זה וצע"ג אבל לומר שכח שליח הוי כמשלח וידו לא הוי כיד המשלח הוא דבר אשר לא נכנס באזני ולא שמיע לי וגם מן הגמ' אוכיח ואערכה לעיניך שלא דברת על נכון (א) הלא בנדרים יש פלוגתא אי יש שליחות על הפרה ואפילו מאן דסובר דאין שליחות הוא מדכתיב אשר יפירנו משמע הא לאו קרא אז בודאי יש שליחות וקשה הא שאין אוזן כאוזן ופיו כפיו הוא סברא חיצונה שאין שליחות ודו"ק (ב) הא בגמ' נדרים חקרו אי כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ורצה הגמ' לפשוט ממתני' הנודר הנאה מקריבין עליו קינין חטאות ואשמות והנה מבואר דבחטאת צריך זריקה באצבע דוקא עיי' רמב"ם פ"ה מה' מעשה קרבנות הל' ט' וקשה איך רצה הגמ' לפשוט מכאן דשלוחי שמים תיפוק לי' איך אפשר בכל חטאת שיקרב כהן הא באבר ידוע ליכא שליחות וע"כ דשלוחי שמים או הכל צריכי' דעת חוץ ממחוסרי כפרה ואיך שכח המקשה שמוכרח דין דהכל צריכי' דעת חוץ ממח"כפ מכל חטאות דעלמא אלא ע"כ דיש שליחות אפי' על אבר ידוע ודוק (ג) הא איסור שבועה הוא ע"י כלי מיוחד דכתיב לבטא בשפתים וכבר הוכיח הגאון נב"י ח"כ ביו"ד סי' ס"ז דשבועה ע"י שליח יען דמצינו תנאי בשבועה וכל דבר שאי אפשר ע"י שליח אי אפשר להטיל בו תנאי יעו"ש ראה בעיניך שאפי' על אבר מסוים יש שליחות ודו"ק (ד) ועוד בירושלמי פרק איש מקדש בהתחלה יליף מקרא ואם המיר ימיר הוא ולא שלוחו יעו"ש וקשה הא תמורה תלי' רק בפה כמבואר בגמ' עקימת שפתיו הוי המעשה ולולי הקרא הי' יכול להמיר ע"י שליח וק"ל (ה) עוד אביא לך ראי' מבכורים דשליח אינו קורא דכתיב אשר נתת לי ד' עי' בילקוט בשם ספרי והנה קריאת הפרשה צריך דוקא בפה בלה"ק דכתיב כאן וענית ובלוים וענו הלוים מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק ושני דינים הובאו להלכה ברמב"ם ה' בכורים בפ"ה הל' י' מבאר שדוק' בלה"ק ובפ"ד הל' ז' ממעט ששליח מדכתיב אשר נתת לי יעו"ש הרי מבואר שלולי קרא הי' יכול לעשות שליח על הקריאה שיהי' פי השליח כפי המשלח ודוק ומכאן דצריך קרא למעט שליח בקריאה יש לי חקירה על הר"ן ורמב"ן בב"ב דסברו דעל מילי ליכא שליחות הא חזינן דלולי קרא הי' שליח מביא וקורא וצ"ע ויש ליישב יען דיש כאן גם מעשה הבאת הבכורים דוגמת סברת הר"י מדריו"ש בטבעת קידושי' וק"ל:
ומ"ש מן הרמב"ן בתורה פ' ויקרא ד"ה ואיך שכתב וז"ל ולא ידעתי א"כ למה הכתיב הכתוב בכל שאר סמיכות את ידו ואולי להוציא ממנו מה שדרשו ידו ולא יד שלוחו כי שמא הי' במשמע ידיו להביא את שתיהן ולא כמעט בו השליח אבל עכשיו שהסמיכ' בשתי ידים לא כתב לשון יחיד אלא למעט שלוחו אעפ"י ששלוחו כמותו לא נדון כן בסמיכו' ובת"כ וסמך אהרן את שתי ידיו מלמד שהסמיכה בשתי ידים בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים עכ"ל ויצאת לדון דא"כ דרק יען דצריך שתי ידיו וכתב לשון יחיד ידו ילפי' דלא מהני שליחות א"כ משמע אי הי' כתיב ידיו הי' בסברא חיצונה דמהני שליחות כמו בגט דכתיב ונתן בידה ומהני שליחות וא"כ קשה לשון הרמב"ן שמא הי' במשמע להביא את שתיהן תיפוק לי' דסברא חיצונה הו ששליח של אדם כמותו וצ"ע ועוד קשה שכתב ולא נמעט בו השליח הלא נהפוך הוא שהי' לו לומר ומרבי' שליח עכ"ד השתוממתי עליך איך היית בשעה זו כוונת דברי הרמב"ן כך הוא דהנה תיבת ידו דרשי' ולא שלוחו עיי' מנחות דף צ"ג כי אות וי"ו הוא כינוי כמו בנו בתו ביתו עבדו שמורה הוי"ו שהוא קנין שלו ובאמת אי הי' כתיב ידיו יש ג"כ במשמע ידיו ולא ידי שלוחו כמו בניו ביתיו עבדיו שמורה הוי"ו ג"כ כינוי הקנין ולא ידים של השליח אך כל זה אם דרשי' שהי' ראוי לכתוב וסמך יד עליו וכתיב ידו ע"כ למעט יד שלוחו כמו דדרשי' בחליצה וחלצה נעלו מעל רגלו רגלו ולא רגל שלוחו עיי' רא"ש יבמות דף ק"ה שאין בחליצה תנאי דאי אפשר בשליח ועיי' רש"י כתובות דף ע"ד והבן ולולי דכתיב נעל נעל ריבה הי' דרשי' נעלו שלו עיין יבמות דף ק"ג ע"ב א"כ ה"ה אם הי' כתוב וסמך ידיו ג"כ ממועט שליח דאל"כ הי' ראוי וסמך ידים עליו אבל הרמב"ן רוצה לומר דהגמ' לא דרש מן הוי"ו יען דכתיב ידו ולא כתיב יד דדרך הלשון לכתוב ידיו דהא הקרא קאי על הבעלים רק יען דדין הוא שצריך שתי ידים ותורה כותב לשון יחיד מזה נגלה דתורה מבקשת למעט שליח אבל אי הי' כתוב ידיו לא הי' דרשי' הוי"ו שיהי' דוקא ידיו שהמה קנין שלו וזה שכ' הרמב"ן שמא הי' במשמע שידיו בא רק להורות להביא את שתיהן שיהי' סמיכה בשתי ידים ולא בא גם למעט שלוחו הגם שבאמת אפי' אי כתיב ידיו יש ג"כ במשמע ולא ידי שלוחו כי הוי"ו מורה על ידיו של גופו אבל שמא הי' מקום לטעות שידיו לא ממעט שלוחו וגם מן ידו לא ממעטי' שליח יען דכתיב ידו ולא כתיב יד דאורחא דקרא הוא לכתוב כאן ידו רק יען דבאמת צריך שתי ידים וכתיב לשון יחיד מזה ממעטי' שליח והבן זה ועי' מנחות דף הנ"ל וברמב"ם שם היטב והזמן בוגד בי להשיב על יתר דבריך רק בסברא אשר חדשת שקנין דרבנן מהני דוקא אם אין חסרון בגוף החפץ שהוא ראוי להקנות רק המעשה קנין הוא דרבנן אבל אם יש חסרון שהחפץ אינו בר הקנאה אז לא יוכלו רבנן לעשות את שאינו ישנו הוא סברא ישרה וב"ה זה שלשה שנים אשר חדשתי סברא זו בפלפול אשר הי' לי עם הצדיק הרה"ג ר' דוד יהודה נ"י אשר הוא כעת דר בארץ ישראל והארכתי אז וכעת לא אוכל להודיעך מן הדברים חזק ואמץ ויהי' ד' עמך ויצא שמך בעולם לכבוד ולתפארת דברי רבך אוהבך כמאז ומקדם:
ואכתוב לך איזה דבר צריך עיון אצלי אולי תמצא מקום ליישב עיי' רמב"ם פרק י' מה' ס"ת שמנה את הפסולין בס"ת וכתב וז"ל (ב) שנכתב על עור בהמה טהורה שאינה מעובד (ג) שהי' מעובד שלא לשם ס"ת עכ"ל ופלא בעיני אם מעובד שלא לשם ס"ת א"כ אם אינו מעובד כלל ג"כ פסול דהא לא נעשה בה עיבוד לשמה ואיך יוכשר וצע"ג ועלה בדעתי דבדיעבד כשר סתם ורק אם הי' היפך כוונה לשם דבר אחר הוא פסול דוגמת סברת ר"י במצות צריכות כוונה ולכן נקטו הרמב"ם שהי' מעובד שלא לשם ס"ת ולא כתב ולא הי' מעובד לשם ס"ת דהי' במשמע עיבוד סתם ג"כ פסול ונקט שהי' מעובד שלא לשם ס"ת וע' תוס' מנחות ד' מ"ב והבן ובעבור כן הצריך לאשמועי' דבלא עיבוד כלל פסול אבל אם הי' מעובד כשר אפי' אם לא נעבד לשמה ואח"כ אשמעי' אבל כעבד שלא לשם ס"ת כגון מעובד בכוונה לשם מזוזה פסול ועיי' ב"י בסי' ל"ב ודוק אבל ראה זה מצאתי בפ"א מה' תפילין בהל' י"ד ובהל' ח"י שכתב שס"ת ותפילין צריך עיבוד לשמן שכותב וז"ל עורות שלהם אינם מעובדין לשמן עכ"ל משמע סתם פסול וא"כ הדק"ל שיש ק"ו אם לא נעבד כלל פסול ועיי' בפ"א מה' תפילין שכ' בהל' י"א אם נעבד שלא לשמן ובער אנכי להבין דעת קדושים וצע"ג: