שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן עב
שאלה אשה אחת אשר הלך בעלה להוביל עצים על נהר דאנוי הוא ורעהו עדולמי וכאשר קרבו למקום חפצם נתפרד החבילה של הקורות אשר ישבו עליהם שקורי' פלעסע ורצו לדלוג על שפת הנהר ועדולמי הצליח אבל בעל האשה הנקרא בשמו אלכסנדר נפל למים ושהה חבירו שם כשתי שעות שנדמה לו כאלו ראה אותו שט על שטח המים ובא אצלו וכאשר לא ראהו עוד ורץ למקום יישוב לבקש בעל ספינה אשר יחפש רעהו ולשוא הי' עמלו וליום הרביעי נמצא איש למרחוק ג' פרסאות והי' לו סימן צלקת סמוך לעין וגם האניג פלעק והכיר בבגדי' שלו ט"ע גמור וגם נמצא אצלו חותם שלו וכיס למעות אשר עשה לו אשתו למתנה כשהית' כלה ומרוקם בו שמה לזכרון אהבה ועתה מה יעשה לאשה מותרת היא לעלמא או לא:
תשובה לכאורה אם נחקור בנפרד אין תרופה לכבלי עיגון שלה אבל אשר לא יצדק נפרד יצדק מחובר בהצטרף כל המאורעו' יש מזור ותעלה לה ואבאר את אשר יש לחקור בהיתר העלובה זו (א) מה שנמצא בו הסימן של צלקת והאניג פלעק הוי רק סימן אמצעי ואנו צריכי' סימן מובהק (ב) מה שיש ט"ע בבגדיו לא מהני דחיישי' לשאלה (ג) מה שנמצא אצלו חותם שלו וגם כיס של דורון אהבה שעליהם אין חשש שאלה בכ"ז יש לחוש לגניבה או אבידה ולכן אין היתר מכל היתר לבד אבל בהצטרפם יחד יש כחא דהיתרא ב"ה: הנה בודאי זה אמת וברור דאיש הדר עם אשתו באהבה לא ישאל ולא ימכור בכל הון את כיס המעות אשר רוקם בה שמה לזכרון אהבה כי בזה יבזה כבודה ומפריד אלוף אבל יש חשש גניבה ואבידה כי כן גנב לא יבחין בין טוב לרע הכל יקח וא"כ יש חשש שמא נאבד או נגנוב ממנו הכיס והחותם והגנב או המוצא אבידה טבע במים והושלך שם וא"כ אין בזה די היתר להתיר העלובה דכבר מבואר בח"מ סי' י"ז ס"ק מ"ב דחיישי' על אבידה ומכירה וחידש הנוב"י ח"ר א"ע סי' ל"ב דה"ה על גניבה חיישי' א"כ אין להתיר בעבור החותם וכיס של זכרון אהבה והוא פשוטו:
ולכאורה דברי ח"מ תמוהי' מאוד דא"כ בב"מ דף כ"ז וביבמות דף ק"כ דפריך הגמ' אי חיישי' לשמה קשה מהא דמצאו קשור בכיס וארנקי ומשני כיס וארנקי לא מושלי אינשי דחייש לזיוף משו' ריע מזלא והקשה הגאון הנ"ל הא תינח דלא חיישי' לשאלה אבל תיקשי ניחוש לאביד' או לגניבה דמי שנאבד לו אין שייך משום דחייש לזיוף לא נאבד ממנו כיס וארנקי וה"ה הגנב לא חייש על ריע מזלא והוא קו' גדולה:
ונלע"ד ליישב דבודאי בבגדי' חיישי' דאחד מרובא דעלמא מצא הבגדי' או החפצים והוא האיש אשר מצאנו מת אבל בגט דנכתב בגט שמו ושמה שם עירו ושם עירה וכן נמצא בגט הנמצא קשור בכיס או ארנקי וא"כ צריך לחוש דגם לפלוני אשר השאיל כיסו הי' שמו ושמה שם עירו ושם עירה הכל בשוה כמו במשאיל מהכ"ת נחוש לזה א"כ מאי פריך הגמ' ניחוש לשאלה וצע"ג אך לק"מ דהלא אין שאלה אלא מדעת וא"כ כיון שאין אדם משאיל חפצו לרובא דעלמא רק לאוהבו כנפשו הוא משאיל וחיישי' דאחד אשר שוה עמו בשמו ובשם אשתו ובשם עריהם השאיל וממילא אם הי' לחבירו גט לגרש את אשתו ע"כ הי' צריך להיות לו גט אשר שוה עמו עד כחוט השערה אבל הא ניחא על שאלה אבל אי חיישי' לגניבה או אבידה אשר נעשה שלא מודעתו רק ממילא נפל או נגנב א"כ איך נחוש שמצא או שגנב א' אשר שוה עמו בשם עצם ובשם העיר נילך בתר רובא דעלמא דאינם שוים עמו בשם עצם ובשם עיר וא"כ כיון דמשני דלא מושלי אינשי שוב לא חיישי' לא על גניבה ולא על אבידה דאזלי' בתר רוב דעלמא אבל בבגדי' דכל איש ראוי לגנוב בגדי' או למצוא בגדי' בתורת מציאה א"כ רובא דעלמא ראוי' לבגדי' וחיישי' שפיר דילמא נגנב או נאבד ממנו ושפיר חש ודאג הח"מ גם על אבידה וה"ה גם למכירה והבן:
אמנם לכאורה יש לאשה היתר דהא יש ט"ע בבגדי' ויש כאן סימן האניג פלעקן וצלקת דהוי עכ"פ סימן אמצעי ותלי' בפלוגתת מהר"ל מפראג עם תשובת ב"י הובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ט דחידש הגאון מהר"ל ממנ"פ מהני אי כתי' הראשון דחיישי' לשאלה מהני סימן אמצעי ואי כתי' אחרון דסימנים דרבנן א"כ לא חיישי' לשאלה ומהני ט"ע בבגדים אבל הב"ש בשם הב"י חולק וסובר דאי סימן דרבנן וא"כ צריך סימן מובהק אז פועל חשש שאלה דלא הוי סי' מובהק כיון דלפעמים משאיל וחידש עוד דאפי' כיס וארנקי לא הוי סימן מובהק דלפעמי' משאיל גם זה יעו"ש שהאריך והגאון נוב"י בסי' ל"ב הוכיח דחשש גניבה תלי' ג"כ אי סימני' דאורייתא ולא צריך סימן מובהק אז לא חיישי' על גניבה אבל אי צריך סימן מובהק אז חיישי' אפ' על גניבה יע"ש וא"כ צריך לברר אי כשיטת מהר"ל או כב"י: הנה הגאון נוב"י שם בסי' ל"ב הוכיח בב' קושי' כמהר"ל מפראג דלשיטת הב"י קשה מאד (א) דגמ' רצה להוכיח דסימני' לאו דאורייתא ממתני' דיבמות דאין מעידין אעפ"י שיש סימני' בגופו ובכליו ומשני גופו ארוך וגוץ כליו דחיישי' לשאלה ופריך אי חיישי' לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' והקשה הגאון מאי הקשה הגמ' מחמור ואלא מאי דלא חיישי' לשאלה וא"כ מוכח ממתני' דיבמות דסימני' דרבנן וא"כ צריך סימן מובהק וא"כ ממילא נשאר חשש שאלה דמכח חשש שאלה לא הוי סימן מובהק וא"כ בודאי קשה איך מהדרי' חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה ולא הוי סימן מובהק עכ"פ והוא קו' קשה כברזל אשר מחריד כל הוגה דעה וצע"ג (ב) א"כ כפי שיטת הב"י דאפי' כלים דלא מושלי אינשי חיישי' לשאלה דלפעמים אדם משאיל ולא הוי עכ"פ סימן מובהק א"כ קשה מאי משני הגמ' אימא בעידי אוכף וקשה אכתי ניחוש לשאלה הגם דאוכף לא מושלי אינשי מ"מ לפעמים משאיל ולא הוי האוכף סימן מובהק על החמור ומאי מהני עידי אוכף והוא קו' גדולה וצע"ג:
ונלע"ד ליישב בעזה"י לבאר שיטת הרב"י גל עיני ד' ואביטה נפלאות מתורתיך ראיתי לגאון נוב"י בסי' מ"ג שהקשה איך אמרו כליו חיישי' לשאלה הלא יש לנו כלל גדול חזקה כל מה שתחת אדם הוא שלו וא"כ זה המת הנופל בדרך ע"כ הי' לבוש בבגדי' הנ"ל בחייו וע"כ המה שלו ואז בודאי הוא בעל האשה הזאת ולמה ניחוש לשאלה כלל וצע"ג:
אמנם ידעתי מך ערכי בכל זאת אדברה נגד מלכי רבנן בהבנת חכז"ל ואקוה בחסדי ד' שלא אבוש הנה זה ברור דגם אם אנו מכירי' בגדי המת הנופל בדרך אפילו בט"ע גמור אין זה יותר מסימן בגופו דכמו שאנו מכירין שבעל האשה העומדת לפנינו הי' לו צלקת או שומא וכדומ' ועכשיו ראינו בגוף המת צלקת או שומא אנו אומרי' שבודאי בעל האשה מת יען שנמצא בו אותו הסימן אשר ראינו עכשיו בגוף המת ה"ה אם אנו מכירי' הבגדי' ולא חיישינן לשאלה נעשה הכרת הבגדי' בט"ע סימן על המת כמובן כמו אם הכרנו סימן בגופו כך הווין הבגדי' סימן על גופו אך סימן ע"י ט"ע של הבגדים יוכל האיש להסיר מעליו הבגדים ולא נשאר בו הסימן אפי' אם ידענו שאין בעולם עוד בגדים כאלו בכל זאת חיישי' שמא הסיר מעליו הסימן ושם על איש אחר ובסימן בגופו הגם שאי אפשר להסיר מעליו הסי' אבל חיישי' דילמא איתרמי סימן כסימן בעולם:
היוצא מזה דמובדלין הם סימן בגופו מסימן ע"י ט"ע של בגדים כי סימן גופו אי אפשר להסיר אבל יש בו ריעותא דחיישי' דנמצאו עוד אנשים בסימן כזה וסימן הבא ע"י ט"ע של בגדים הוא בהיפך דלא חיישי' דיש עוד בגדי' כאלו דהלא אנו מכירי' בגדי' הנ"ל בט"ע אבל חיישי' שאיש אשר הי' לו בגדי' הנ"ל הסיר מעליו הסימן ושם אותם על שכם איש אחר וק"ל: ולפ"ז סימן הבא ע"י ט"ע של בגדי' גרע מסימן בגופו דבסימן בגופו אנו ידענו בבטח שלבעל האשה העומדת לפנינו הי' לו דבוק בגופו סימן ידוע כמו צלקת או שומא ועכשיו ראינו במת סימן צלקת או שומא יש לנו לדון עכ"פ אם המת המונח הוא בעל האשה דהא בבטח ידענו שיש לבעל האשה העומדת לפנינו סימן דבוק בגופו כאשר אנו רואי' לפנינו עין בעין רק אנו חוששי' אולי נמצא עוד איש בעולם אשר הי' לו בחייו סימן כבעל האשה העומדת לפנינו והוא מת אבל בסימן ע"י ט"ע של בגדים דאפשר להסיר מעליו הבגדי' וא"כ יש ספק אם הי' לבעל האשה כלל סימן דבאופן דהשאיל בגדיו לאחר לא נשאר לו כלום להיות לו ג"כ סימן כמו לחבירו ופועל חשש שאלה שיש לנו ספק אם יש לבעל האשה העומדת לפנינו סימן דאם לא השאיל לחבירו יש לו סימן ואם השאיל אין לו סי' כלל ומי שמע כזאת שנתיר אשת איש אם יש לנו ספק אם יש לבעלה סימן אשר אנו מוצאי' במת והבן כי עמוק:
המורם מזה דבשלומא בסימן דבוק בגוף אפי' אם ניחוש שיש עוד איש בעולם בסימן כזה והוא את מ"מ יוכל להיות עכ"פ שמת המונח הוא בעל האשה העומדת לפנינו דהא יש לשניהם סימן בעל האשה העומדת ולאיש אחר בעולם אבל בסי' ע"י ט"ע של בגדי' דאי אפשר לשנים שיהי' להם סימן הנ"ל וכיון שבגדי' אינם דבוקי' בבשר ואפשר להפשיט מעליו אז יש ספק דלא ידענו אם הי' סימן הנ"ל לבעל האשה העומדת לפנינו או הי' הבגדי' סימן לאיש אחר בעולם והבן זה:
וטרם שאבוא לבאר אחקור בהבנת חכז"ל כליו דחיישינן לשאלה דיש לי לפרש בתיבת לשאלה ב' פירושים (א) הלא אנו מוצאי' איש נופל בדרך מת ולא ידענו מי הוא מה שמו ומאיז' עיר הוא רק מלבושיו ניכרי' לנו שהמה מלבושי ראובן בן יעקב מן ירושלים אז אנו רוצים לומר בודאי ראובן בן יעקב מירושלים מת והוא המונח לפנינו דהא המת המונח מלובש באותן כלים אשר ידענו שהלך בהן ראובן הנ"ל אז יש לנו לחוש דילמא לעולם המת המונח הוא אינש דעלמא דרק שבא לראובן בן יעקב אשר הוא בעל הבגדים להשאיל לו בגדיו וראובן הנ"ל השאילם ולכן נמצאו מלבושי ראובן בן יעקב על איש אחר נמצא דהוי הפי' חיישי' לשאלה שבא אדם מעלמא והשאיל לצורך עצמו הבגדים (ב) יש לפרש חיישי' לשאלה דהלא אנו רוצי' לומר דמת המונח לפנינו הוא ראובן בן יעקב מירושלים בעל האשה העומדת לפנינו יען דבגדי' הנמצאי' על המת שמלובש בהן הי' על גוף ראובן בן יעקב בשעה שהלך מביתו וע"כ ראובן הנ"ל מת ע"ז אנו חוששי' שמא השאיל ראובן הנ"ל בגדיו לאיש אחר בין אם ראובן הנ"ל חי או מת אי אפשר שיהי' מלובש בבגדיו שהלך מביתו ואם אנו מוצאי' איש מת מלובש בבגדיו ע"כ הוא איש אחר דהא ראובן השאיל בגדיו לאיש אחר ואי אפשר שיהי' ראובן מלובש בו נמצא דהוי הפי' חיישי' לשאלה דאנו חוששי' שבעל הבגדי' השאיל בגדיו לצורך אדם אחר והבן:
והנ"מ בין שתי פירושים גדול מאד אי הפי' דאנו חוששי' דאיש המונח מת לפנינו השאיל לצורך עצמו הבגדי' מן ראובן בן יעקב בעל הבגדי' נמצא שאנו רוצי' לדון דמת המונח לפנינו הי' לבוש בבגדי' שאולי' שלא הי' שלו דילמא להיפך כל מה שביד האדם הוא שלו והוי בודאי בגדיו שהן קנינו ואז ע"כ האי מת הוא ראובן בן יעקב בעצמו דאל"כ איך הי' אפשרות להיות מלובש בבגדי' הנ"ל אבל אי הפי' דראובן בן יעקב השאיל בגדיו לאיש אחר ולא נשאר מלובש בבגדי' שהלך בהם מביתו וא"כ אם ראובן הנ"ל הי' המת המוטל לפנינו הי' צריך להיות מלובש בבגדי' אחרי' וא"כ ע"כ אין המת המונח ראובן בן יעקב ושוב אין לנו לדון כלל על המת ומי יכחיש שיש אנשים בעולם ששואלי' לעצמן בגדי' ויוכל להיות בנקל שראובן בן יעקב השאיל לאדם בגדיו דבשלומא אם אנו דנין על הות שהוא אדם פרטי שהוא הי' מלובש בבגדי' שאולי' שייך לחקור חזקה שבגדיו הם שלו דהא הם תחת ידו אבל אין אנו דנין על הוות רק דנין אפשר שראובן הנ"ל בעל האשה העומדת לפנינו השאיל בגדיו לאיש עני בן טובי' בעולם מי יכחיש זאת שימצאו אנשים בעולם שיקחו מלבושי' בתורת שאלה ועל המת המונח שלבוש בהם אין לנו לדון כלל עי' תוס' שבועות דף מ"ו ועי' בר"ן סוגי' דחזקה שליח עושה שליחותו בחזקת קרובי' שאינם לפנינו:
ולפ"ז מיושב קו' נוב"י בכפלים דאיך נימא דע"כ לא חיישי' לשאלה דחזקה דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו דכי הגיד לנו חזקה זו דלעולם אם נראה בגדי ראובן מלובשי' על אדם ע"כ הוא ראובן זה בודאי אי אפשר במתנה ובממכר ובהפקר ובשאילה שלא ישארו ביד ראובן וע"כ דחזקה הנ"ל הגיד לנו רק זאת דאיש אשר נמצא אתו דבר החפץ הוא שלו וא"כ איך נוכיח שע"כ הוא ראובן דילמא הוא איש אחר ולקחם מראובן וכי תשיב הלא אוקמי' הכלים בחזקת מרא קמא והלא ידענו שהמה של ראובן א"כ הקו' מעיקרא לק"מ דחזקה כל שנמצא תחת יד אדם הוא שלו הוא דוקא אם אין אנו יודעי' למי הוא החפץ אבל כאן הלא אנו מכירי' שהן של ראובן וא"כ עדיין הן של ראובן ואם תשיב דמכח חזקת מרא קמא אנו מוכרחי' לומר שאיש שמת שאל הבגדי' מן ראובן ואם נאמר שראובן מת נתקיימו ב' חזקות חזקת מרא קמא וחזקת כל מה שיש תחת יד אדם הוא שלו זה לק"מ דאנו מתחילי' ראובן השאיל לאדם א' בעולם בגדיו ואי אפשר שמי שמת בבגדי' הנ"ל יהי' ראובן וא"כ ע"כ מכח חזקת מרא קמא אוקמי' הבגדי' בחזקת ראובן וא' בעולם אשר אין אנו דנין עליו בא לראובן והשאיל לו הבגדים ודוק כי הוא אמת לאמתו של תורה בעזה"י:
ובזה נסתר כל רעש אחרונים שרצו לחתור שאם יש ט"ע בבגדי' וסימן בגופו לא שייך חשש שאלה דהוי שאלה דיחיד דאיש אשר יש לו סימן כמותו בא להשאיל לעצמו בגדיו עיי' חכם צבי ונוב"י והוא חקירה נאותה ולפמ"ש לק"מ דבשלומא אם הוי הפי' חיישי' לשאלה שאיש המת המוטל לפנינו שאל הבגדי' מבעל האשה העומדת לפנינו אז הוי שאלה דיחיד דלא חיישי' דאיש אשר לו ג"כ סימן כסימן בעל הבגדי' בא לשאול אותם כמו בב"ב דף קע"ב דאיש א' עומד ושטר בידו ורוצה לגבות דניחוש שמא השני שנקרא ג"כ שמו כשם איש העומד עם השטר בידו חיש שני אנשים בשם יוסף בן שמעון דיש לנו ע"כ לדון על שניהם אז לא חיישי' דמיוסף בן שמעון נפל ויוסף בן שמעון מצאו עיי' רשב"ם שם והבן אז שפיר נאמר מהכ"ת ליחוש שאיש אשר לו ג"כ סימן בגופו בא לאיש כמותו בסימן לשאול בגד והוי שאלה דיחיד כמו נפילה דיחיד אבל באמת הוי הפי' חיישי' לשאלה דאין אנו יכולין להחזיק ט"ע של הבגדים כמו סימן בגוף יען דסימן בגוף אי אפשרות להסיר מגופו אבל סימן ע"י ט"ע של בגדי' הוי ספק סימן דאולי השאיל בעל הבגדי' מלבושיו לאחר ועכ"פ כא נשאר בגופו סימן ואין לנו שוב לדון למי השאיל דמאי איכפת לן מי הוא המת וא"כ הוי ט"ע בבגדי' ספק סימן ומי שמע להתיר עגונה אם יש לנו ספק אם הי' לבעלה סימן כזה אשר אנו מוצאין במת המונח לפנינו כנלע"ד שמקום הניחו רבותי להתגדר בו בעה"י: ועתה כחזה מלשון חכמים מחכים היכן דעת חכז"ל נוטה בהבנת חשש שאלה אי הכוונה על המשאיל שבעל החפץ השאיל או הכוונה שגוף אשר מלובש בו שאל דיש לפרש חיישי' לשאלה שבעל הבגדים השאיל או המת המונח שאל וכן יש לפרש באוכף דמסקב לחמרא בעבור זאת לא משאיל בעל האוכף אוכפו לחבירו יען דילמא חבירו יש לו חמור שמן ויתרחב האוכף ואם שוב ילבוש חמורו האוכף יסקב לי' או הכוונה שבעל החמור לא שואל אוכפא דילמא האוכף רחב מחמורו ויסקב לי' לחמורו:
ולכאורה הדבר פשוט דהכל קאי על בעל החפץ דבכיס וארנקי אמרו חכז"ל לא משאלי אינשי כיס וארנקי כיס משום דמסמני פי' רש"י דמי שמשאיל כיסו מוכר מזלו עכ"ל וטבעת משום דמזייף פי' רש"י דיעשה זה חותם כנגד חותמו ויזייף בו את שליחותיו עכ"ל א"כ מבואר דבעל כיס וטבעת לא משאיל דחושש דמזלו יסיר ממנו או יזייף לו חותמו וכן כ' רש"י בקו' כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחוש לשאלה וז"ל שמא השאיל כיסו לאחר עכ"ל ממילא משמע דה"ה הוי הפי' בגמ' דפריך לעיל בחמור ניחוש לשאלה הוי הפי' דבעל האוכף השאיל אוכפו לחבירו וכן כאשר תי' הגמ' על מתני' דיבמות כליו דחיישי' לשאלה הוי הפי' דשמא בעל הבגדים השאיל בגדיו וכן פי' רש"י וז"ל חיישינן שמא השאילום לאחר ואותו אחר ראו מת עכ"ל מבואר כמ"ש דהכוונה חיישי' לשאלה הכל קאי על בעל החפץ שהוא השאיל לאיש אחר או לא משאיל לאיש אחר והבן:
אמנם קשה דגמ' משני אוכפא לא שאלי אינשי אוכפא משמע דקאי על בעל החמור דאין איש אשר יש לו חמור שישאול לחמורו אוכף מרעהו דאל"כ הי' לגמ' לומר לא משאלי אינשי אוכפא משו' דמסקב לי' לחמרא וביותר מצאתי ברש"י ביבמות אוכף לא שיולי אינשי וז"ל בעל החמור לא הי' שואל אוכפו של זה לחבירו עכ"ל מבואר שקאי שאין איש שואל אוכף דאל"כ הי' לרש"י לומר בעל האוכף לא השאיל אוכף של זה לחבירו והוא פלא גדול למה לא אמרו חכז"ל באוכף ג"כ לא משאלי אינשי וצע"ג:
ועלה בדעתי ליישב עומק דבריהם דהנה הטעם דלא חיישי' באוכף לשאלה הוא משום סיקוב החמור דשמא חמור א' רזה והשני שמן ואז אם יתרחב האוכף ע"י שהי' על החמור השמן אז אם יושם על החמור הרזה יוזק הבשר מנידוד האוכף אנה ואנה וא"כ אי הפי' שאוכף לא משאלי על בעל האוכף צריך להיות שחמור של בעל האוכף רזה ושל השואל שמן ויתרחב עליו ואם ישוב השואל האוכף למשאיל יסוקב החמור של בעל האוכף דאל"כ דחמור של בעל האוכף שמן א"כ לא יתרחב עוד ומאי יפסיד בשאלתו אבל אי הפי' לא שאולי אינשי אמרי' דאין הבעל החמור שואל אוכף דילמא חמור של בעל האוכף שמן וחמורו רזה ויסקב האוכף לחמורו וא"כ אין אנו צריכי' לומר דבעל האוכף לא משאיל דהלא משכחת דמשאיל כגון שחמורו שמן וע"כ יהי' הפי' אם חמורו רזה אז כלך בפשוט דאין איש שואל אוכף דלמא חמורו רזה ויסקב האוכף לחמורו ואמרי' לא שאולי אינשי אבל בכיס וארנקי וטבעת דלא משכחת חשש נזק לשואל אמרינן לא משאלי דבעל החפץ לא משאיל והבן:
ואוסיף עוד טעם לשבח למה בחרו חכז"ל לומר לא שאולי ולא אמרו לא משאלי שיהי' הפי' על בעל האוכף והוא דע"כ לא הי' נעשה האוכף באופן שיהי' ביד בעליו כחומר ביד היוצר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר דא"כ לא שייך חשש סיקוב וע"כ הי' נעשה חזק שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע וממילא נשמע שאותו אוכף שראוי לחמור צעיר לימים לא יוצלח לחמור זקן בשנים דנתדלדל הגוף ובשרו נעשה שמן וא"כ יש לחוש דילמא הי' למשאיל אוכף אשר הי' לחמורו בנערותו ולא יוכל כעת ליתן עוד עליו ולכן השאיל לכל איש המבקש אותו יען דהוא עומד למכור ואם יתרחב קצת לא יזיק דבכל אופן צריך הוא למכור אוכף הנ"ל לחמור אשר שוה כמדתו אבל בעל החמור אשר צריך לרכוב עליו כעת לא ישאל אוכף כזה אשר רחב כעת ויסקב לחמורו מיד לכן לא ישאל איש אוכף כי פן האוכף רחב ויסקב לחמורו אבל המשאיל לא יפסיד כלל דבכל אופן לא יצלח לפניו וימכור אותו למי שילבוש כמדתו לכן בחרו חכז"ל לשון ערומי' אוכפי לא שאולי אינשי והבן:
ועמלי ראה ד' ויוכח שהאיר עיני לראות נפלאו' שמצאתי בש"מ וז"ל אוכף לא משאלי אינשי למה כי לפעמי' שתהי' בהמת בעל האוכף רזה ובהמת השואל שמינה וכשנותני' עלי' זה האוכף מתפתח וכשמחזירו על בהמתו המשאיל מסקב בה פי' עושה בה חבורה עכ"ל יקר מפז ומכתם אופיר שהי' בגרסתו לא משאלי אינשי שקאי על המשאיל וצריך לפרש דחמור של בעל האוכף רזה וחמור השואל שמינה וליכא הפסד לשואל אבל יש הפסד למשאיל דמסקב לחמור של המשאיל אח"כ כשמחזירו והבן והוא פלא גדול למה לא אמרו לא שאולי אינשי דאין איש שואל אוכף דדילמא האוכף רחב מחמורו ויסקב לי' לחמרי' וצע"ג:
ונ"ל דעת ש"מ דעל השואל יש לחוש דילמא איתרמי לפניו איזה עסק בקנין או מסחר או דבר נחוץ אשר ירט הדרך לפניו ולא יחוש על הפסד חמורו אבל המשאיל לא יכנס עצמו להשאיל אם יוכל לבוא היזק כי מה יבצע בשאלתו וק"ל אי נמי דעת הש"מ דצריך לגרוס לא משאלה דעל השואל יש חשש דילמא שאל לראות אם שוה כמדת חמורו ואם לא יהי' שוה יחזור לבעליו וכאשר ראה ששוה כמדתו החזיק בו לשאלה אבל המשאיל לא יתן לאדם בשאלה אוכפו כי חושש שחמורו רזה וחמור השואל שמינה ויחזיק בו השואל ולא יחוש שיצמיח למשאיל היזק ודוק כי נכון בטעמו מאד:
אך לפ"ז חוזר חלילה שפלא גירסא שלפנינו ודעת רש"י שפי' לא שאולי אינשי הלא יש לחוש שהשואל שאל וראה שהוא כמדת חמורו וגם אולי הי' הדרך ירט לנגדו ששכרו יותר מהפסדו ושאל אוכף מחבירו שלא לדחוק השעה וצע"ג:
ונלע"ד לחדש דבר בהבנת חכז"ל למה נקטו בחמור לא שאולי אינשי דהנה בהבנה פשוטה אין הבדל בין זה שאמרי' שלא חיישי' לשאלה באוכף ובין זה דאמרי' שלא חיישי' לשאלה בכיס וארנקי וטבעת אבל כד דייקת הבדל גדול ביניהם דהא דלא חיישי' באוכף לשאלה הוא מב' פנים והא דלא חיישי' בכיס וארנקי לשאלה הוא מאופן א' ואבאר בעזה"י טעם דלא חיישי' באוכף הוא מב' פנים (א) בודאי טעם זה דלא משאיל איניש אוכף משום דמסקב לחמור הוא מספיק רק לעשות סברא בעלמא דלרוב לא ישאיל איש אוכפו דיצמיח לו היזק בזה ומה לו לכנוס בספק הפסד אבל מי יכחיש שלפעמים בא לו קרובו או אוהב כנפשו או הי' הדבר נחוץ ואד להציל חולה מחליו שמשאיל איש אוכפו הגם שיבא לו משאלה הפסד ולכן אי אמרי' הבעל החמור לא שואל אוכף דילמא יזיק האוכף לחמורו אם האוכף רחב מחמורו הוא דוקא לרוב לא שואל אבל לפעמים שרוצה לעשות מסחר גדול או לראות אבותיו או אירע מקרה לא טהור בביתו וכדומה לא יחוש על הפסד חמורו ושואל אוכף הגם שיזיק לחמורו אבל לרוב לא ישאיל הבעל האוכף ולא ישאל הבעל החמור ודוק (ב) כיון דעכ"פ יש לזה האיש חמור רק שאנו ניחוש דילמא השאיל לחמורו אוכף מרעהו ע"ז כאמר כיון דהוא אמת דאוכף של חמור לא יוצלח לחבירו וא"כ מי פתי יקח לעצמו חמור בלי אוכף מה יעשה בחמור בלי אוכף הכי יוכל לסמוך שאם יצרך לעשות מלאכה ישאל מרעהו הלא לרוב לא ישאיל לו הבעל האוכף משום דמסקב לחמורו וגם מסקב לחמור שלו וע"ז אמרו לא שאולי אינשי הכי יש סברא שיקנה חמור ויסמוך שאוהבו ישאל לו למלאכתו אוכף אשר בו מזיק לאוהבו או שמזיק לעצמו וע"כ יש חזקה מן הסברא שלא שאל הגם שמשאיל יתן לו אוכפו יען שהוא אוהבו אבל ממנ"פ הכי דרך האוהב שיסמוך בשאלה לגרום רעה תחת טובה והבן:
אמנם בכיס וארנקי וטבעת הגם שאמת שאדם חושש שילך מזלו ממנו או שמא יזייף השואל את חותמו אבל בכל זה לפעמים בא אוהבו אשר כנפשו ומשאיל לו שבטח לבו בו שלא יזייף את חותמו או שהוא אדם שלא חייש שילך מזלו כי סומך על הפסוק כי לא נחש ביעקב וכי תימא שאין איש אשר ישאל מרעהו כיס וארנקי וטבעת נהפוך הוא הכי תמיד יצרך כיס וארנקי וטבעת דלמא אין לו חפצים ומעות שיצרך כלים הנ"ל וכן דלמא לא ישלח הוא דברי' אשר יצרך לחתום (ודברי רש"י נפלאים שלא פי' שיזייף חתימתו על השטר) וגם אם ישאל לא יבוא הפסד לא לעצמו ולא לחבירו אז אין כאן מעלה מצד השואל רק מכח המשאיל שעפ"י הרוב לא ישאיל והבן:
ועתה בא ברוך ד' וראה כי מתורצי' ב' קו' של הגאון נוב"י אשר הרעיש העולם בהם דהב"י חידש סברתו בכיס וארנקי וטבעת הגם דלא משאלי אינשי אבל כיון דעכ"פ השואל בודאי ישאל גם כיס וארנקי וטבעת דמצדו לא יוכל לבוא לו היזק וגם אין לנו הוכחה דיהי' לכל אדם כיס וארנקי וטבעת רק אירע כהיום שהוצרך לכלים הנ"ל וא"כ לא נשאר רק דבעל הכלים לא ישאיל משום דחושש לזיוף או על ניחוש שילך מזלו טעמי' הנ"ל אין פועלי' שרק לרוב לא משאיל וא"כ אי סימני' דאורייתא ולא צריך לסימן מובהק שהוא לאחד מאלף רק די בסימן אמצעי יען דלרוב לא ימצא סימן כסימן וא"כ סמכינן ג"כ על רוב דלא משאלי אינשי כלים כזה אבל אי סימני' דרבנן ולא סמכי' רק על סימן מובהק שהוא אחד מאלף וא"כ כלים כזה לא מהני דלפעמי' אדם משאיל אבל בחמור דיש עוד סברא מלבד דבעל אוכף לא משאיל בלא"ה יש סברא לא שאולי אינשי יען דיוכל לסקב החמור וע"כ קנה מיד לחמורו אוכף והגם דמשכחת אופן רחוק כגון שקנה חמור ונתקלקל בתוך הזמן האוכף והוצרך ליתן לאומן לתקנו ובתוך כך בא לו דבר נחוץ אשר הוצרך לרכוב על החמור ואוהבו השאיל לו ולא חשש להפסד זה הוי דבר רחוק כסימן מובהק דסמכי' יען שהוא א' מאלף ולכן אם יש עדי אוכף סמכינן שפיר ולא חיישי' לשאלה בחמור אבל על סימני' א"א לסמוך דסימנים דרבנן ודילמא איתרמי כסימן ומיושבת קושי' ב' שהבאתי לסברת הב"י לא מהני אפי' עידי אוכף אכתי ניחוש לשאלה כמו שחידש הב"י בכיס וארנקי ולפמ"ש בחמור הוי כסימן מובהק יען דגם בעל החמור לא שואל אוכף והבן:
ולא אמנע טוב בעזה"י כי נלענ"ד ליישב קו' הנ"ל בפשוט גדול והוא דבר חדש מאד דמסברא כ"ל דמוצא אבידה לא מקיים מצותו כי אם שמשיב כל האבידה לבעליו אבל אם יחזור מקצת ויעכב מקצת לא קיים מצותו ודכל מה שמצא צריך להשיב דמעולם לא שמענו שמי שמצא אבידה והוא חפצי' רבים שיקיים בו עשר פעמים מצות השבה הכי נאמר שמי שביער כזית א' של חמץ והשאר הניח בביתו שקיי' מצות ביעור חמץ ומכ"ש כאן מה שמצא צריך להחזיר:
ולפ"ז אומר אני סברא אחת כיון דעכ"פ עפ"י רוב ליכא חשש שאלה באוכף דלא שאלי אינשי אוכף רק הב"י חידש יען דלפעמי' משאיל א"כ לא הוי סימן מובהק א"כ האי גברא דמביא עדי' על עדי אוכף פועל עכ"פ שנכנס חבירו בחיוב השבה להשיב לו האוכף ועל החמור יש ג"כ כאן רוב שהוא שלו דעל רוב לא משאיל איניש אוכף וכיון דרוב אומר שצריך להשיב לו גם החמור א"כ עפ"י הרוב לא יצא מחיוב השבה שנתחייב בו ואפי' בספק נזירות שהוא להקל אמרי' בנזיר דף ח' שאם בוודאי נכנס לנזירות צריך לצאת בוודאי והוא נזיר כל ימיו מב"ש אם נכנס בודאי שב חיוב השבה ורוב אומר שלא יצא עדיין מחיובו שמחויב להשיב ולא יחוש על המיעוט לבטל מצותו והבן בשלומא לענין עגונא אמרי' דצריך דוקא בירור סימן מובהק וכלים הנ"ל לא הוין כסימן מובהק אבל אם נכנס בבטח בחיוב השבה ועפ"י רוב לא יצא מחיובו מהכ"ת לא ישוב החמור לקיים מצותו בשלומא אי סימנים דרבנן ולא נכנס בחיוב השבה כלל מן התורה רק דרבנן אמרו להשיב עפ"י סימני' לא שייך לומר יען דנכנס בחיוב השבה של האוכף ישוב ג"כ החמור דזה טעות דהם אמרו להשיב האוכף עפ"י תקנתם מכח הפקר ב"ד הפקר והם אמרו שלא להשיב החמור דאין סימן האוכף פועל על החמור דסימן פועל רק על גוף החפץ שהסימן בו אבל בעדי אוכף דנכנס בחיוב השבה מן התור' אז בודאי צריך להשיב לצאת מן חיובו ולא יחוש על מיעוט לבטל מצותו והבן זה:
ועתה בא ברוך ד' וראה דלא קשה קו' א' של הנוב"י דהקשה א"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' וקשה ואלא מאי דלא חיישי' לשאלה וע"כ סימני' דרבנן וא"כ פשיטא קשה חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' וכי תימא בעדי אוכף ג"כ קשה לסברת ב"י אי סימני' דרבנן הלא חיישי' לשאלה ולפמ"ש לק"מ כיון דנכנס בחיוב השבה ויש כאן רוב דלא יצא מן החיוב בודאי צריך להחזיר והבן זה כי נכון בעזה"י ומיושב שיטת הב"י דלא כמהר"ל מפראג:
אבל לא נח ולא שקט רוח הגאון הנוב"י שם בסי' ל"ב ושם את שיטת הב"י כמטר' לחץ והרעיש בקו' גדולה בלשון הגמ' אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא שמלה דאי לא כתב רחמנא שמלה הו"א בעדי דגופא ובסי' דגופא כתב רחמנא חמור והקשה הגאון דמלשון זה משמע יען דכתיב שמלה הי' בא טעות הנ"ל דלא מהדרי' חמור בסי' אוכף הלא אי לא כתיב שמלה ג"כ היינו טועי' דדוקא בסימני דגופא דהא חזינן דצריך קרא לרבות חמור ואי לא כתיב חמור רק כל אבידת אחיך היינו אומרי' דוקא עדי דגופא וסימני דגופא ומאי נקטו דאי כתב רחמנא שמלה והוא קו' גדולה וצע"ג:
ונלע"ד ליישב בעזה"י ויען כי אצפה שמקום הניחו לי גאוני דור מן השמים להתגדר בו לפרש אמת לאמיתיו' של תורה ארחיב בו כפי אשר חנן אלקי' את עבדו ואתפלל לפני חונן הדעת גל עיני ואביטה נפלאו' מתורתך חכמני ממצותיך כי בו חפצתי:
במתני' תנינ' אף השמלה היתה בכלל כל אלו בגמ' מאי בכלל כל אלו אמר רבא בכלל כל אבידת אחיך והוא פלא בעיני (א) דתנא דמתני' נקט לשון רבים בכלל כל אלו ובא רבא לפרש לשון יחיד בכלל כל אבידת אחיך הי' לתנא לנקוט אף השמלה היתה בכלל כל אבידת אחיך וצע"ג (ב) למה התנא דמתני' דרש רק דרש דשמלה ולא דרש מה שיש לדרוש על שור וחמור ושה כאשר דרש רבא וצע"ג:
אך גם בגוף הסוגי' דדרש רבא למה לי דכתב רחמנא שור וחמור שה ושמלה ומשני צריכא משמלה ידעי' רק עדי דגופא וסימני דגופא כתב רחמנא חמור דמהדרי' חמור בסימני אוכף ושור מורה לגיזה זנבו ושה קשה ופריך הגמ' דילמא קאי שה להורות על סימנים ומשני מדתנא התנא סימני' לגבי שמלה דקתני מה שמלה מיוחדת שיש בה סימני' ויש לו תובעי' חייב להכריז אף כל דבר שיש בו סימני' ויש לו תובעי' חייב להכריז מכלל דשה לאו לסימני' אתא ע"כ הסוגי' בקיצור וקשה לי מאוד (א) למה שינה רבא ועיקם הכתובים הלא בתורה כתיב שור ואח"כ שה ואח"כ חמור ובאחרון כתיב שמלה ורבא נקט שור וחמור שה ושמלה בכל פעם נקט יתור אחד מן פסוק הראשון ואחד מן פסוק השני והוא פלא (ב) מאי משני הגמ' מדנקט התנא סימני' לגבי שמלה מכלל דשה לאו לסימני' אתא הלא הוא גופא פלא למה דרש משמלה ב' דרשות סימני' ותובעי' למה לא דרש סימני' משה ועיי' רש"י שהרגיש ותי' מכלל דידע התנא דצריך שה לאיזה דרשה אשר לא ידענו והוא פלא (ג) פלא גדול על אריכות מדנקט התנא סימני' לגבי שמל' ומספר כל לשון המתני' מה שמלה יש לה סימני' ותובעי' חייב להכריז אף כל שיש לה סימני ויש לה תובעים חייב להכריז הלא הוא שפת יתר בקיצור הי' לגמ' לומר מדנקט תנא סימנים לגבי שמלה מכלל דשה לאו לסימנים אתא וצע"ג: וטרם שאבאר הסוגי' רואה אני לפרש פרשת אבידה פ' כי תצא לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והי' עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם] והנה הפסוק איירי אם אחד מוצא שור או שה תועה בשדה והכיר מיד שהוא שור של רעהו או שיו של שכנו רק ירצה להתעלם שלא להשיב לאחיו וצותה התורה שצריך להחזיר אבידת אחיו ואין לו רשות להעלים עין מהם כמובן אבל הפסוק השני אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו הוא איירי שאינו מכיר כלל האיש שהוא בעל הממון של השור והשה ועיי' בספרי הובא ברמב"ן בתורה רק הוא מכיר שהוא בהמת ישראל בסימני' או ששם רוב ישראלים בכל השכונה אבל אי אפשר לומר שמכיר בט"ע למי הוא הבהמה כיון שאינו מכיר את הבעלים עכ"פ בהמת אחיו הוא וצריך לאסוף לתוך ביתו ויהי' הבהמה אצלו עד דרוש אחיו את אבידתו ואז ישיב לו ולכן כיון שאינו מכיר את האיש אשר יבוא לבקש את האבידה צוה הקב"ה לדרוש אותו אם אינו רמאי כחכז"ל עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם רמאי הוא והבן:
והנה מה דחקרי' אי סימני' דאורייתא או דרבנן יש לפרש בשני פנים כאשר אבאר בעזה"י (א) אחד מצא גט או מלבוש או בהמה והוא מכיר מיד בסימנים שהוא של חבירו או שאשה מצאה הרוג ומכירה מיד בסימנים שהוא בעלה או הבעל מצא הגט ומכיר מיד שהוא גיטו וכדומה אשר מיד בשעה שראה את הסימן הכיר שהוא של חבירו ודו"ק (ב) אם המוצא את הגט או השמלה או הבהמה או את ההרוג אינו מכיר מיד למי הגט או השמל' או הבהמ' ומי הוא ההרוג רק אח"כ בא איש ואומר שלו הגט או המלבוש או הבהמה או אשה באה ואומרת שהיא בעלה והאיש או האשה נותנים סימנים אשר נמצאים בכלי או בבהמה או בהרוג ודו"ק ועל שני האופני' יש לחקור אי סימני' דאוריי' או דרבנן אי מותר להחזיר וגם אי צריך להחזיר האבידה או הגט ואם להתיר בסי' העגונא ואי אמרי' סימנים לאו דאורייתא יש בו ב' טעמי' [א] דילמא איתרמי סימן כסימן הגם דליכא בנתינ' הסימן שום רמאות וערמה אלא דחיישי' דאיתרמי גם בבגד או באיש אחר כסימן ואז לא מהני אפי' אם האשה עצמה מצאה לבעלה שהרוג או אפי' אם נאבד הגט מבעל ומצא בעצמו הגט או המוצא האבידה הכיר בעצמו ע"י סימן שהוא בהמת שכנו דחיישי' דיש עוד אחר בסימן הזה [ב] דבאמת לא חיישי' שיתרמי סימן כסימן ואם המוצא אבידה בעצמו מכיר האבידה או האשה מכיר לבעלה או הבעל מכיר לגיטו לא חיישי' כלל שהוא של אחר ונדמה לזה שנאבד אבל אם הם בעצמן לא הכירו רק בא איש ונותן סימן באבידה או בגט או בהרוג אז חיישי' דאיתרמי סימן כסימן יען דחיישי' על ערמה ובאמת יהי' מעידים בעגונא על סימנים גופו דלא שייך ערמה והבן זה:
ולפ"ז יש הבדל אי ילפי' סימנים משה נדע רק סימנים דאורייתא אי המוצא אבידה מכיר שהוא של חבירו ושכנו ולא צריך להנותן סימן להאמין שלא עשה ערמה או דילמא דיבר כסומא בארובה דלא נשאר רק דילמא באמת איתרמי סימן כסימן וע"ז גילתה התורה דלא חיישי' אבל אם המוצא אבידה לא מכיר אינו מחזיר בסימנים דדילמא עשה ערמה או איתרמי דבדה מלבו הסימן אבל אי ילפי' סימני' משמלה דפסוק איירי דלא מכיר בעל האביד' ואעפ"כ צותה התורה להחזיר בסימני' וידעי' דלא חיישי' אפי' על ערמה ותחבולה או איתרמי שבדה מלבו הסימן והבן זה היטב:
והנה מאי דתנא במתני' השמלה היתה בכלל כל אלו יש לפרש בב' פנים (א) הלא מקודם כתיב בקרא שור שה חמור ונוכל ללמוד משה סימנים וחמור על סימני אוכף ושור לגיזת זנבו נמצא דלא צריך שמלה אלא לגלות מה שמלה שיש לה תובעי' ע"י סימני' לאפוקי מידי דמיאש ולפי' זה הי' הקו' דרבוי דילפי' משמלה היתה בכלל היתורי' רבי' של שור ושה וחמור ודו"ק (ב) יש לפרש דהי' לרבינו קדוש קשה הרבוים של שור ושה וחמור והוסיף דגם על שמלה קשה שהוא מיותר דאותו קו' שקשה על שור ושה וחמור שהכל בכלל כל אבידת אחיך קשה ג"כ על שמלה שהוא ג"כ בכלל כל אבידת אחיך ודו"ק:
אך לשון המתני' מורה על פי' השני דרבי נקנו אף השמלה היתה בכלל ובשלומא אם הי' קשה לרבי גם שור ושה וחמור שייך לומר שאף השמלה היתה בכלל באותו כלל שיש שור ושה וחמור הי' אף השמלה בכלל אבל אי לא הי' קשה לרבינו קדוש רק יתור דשמלה א"כ מאי אף השמלה הי' לו לומר השמלה היתה בכלל כל אלו והי' במשמע שבכלל שור ושה וחמור הי' גם שמלה בתוכם ומדנקט אף משמע שלא די שקשה לו על שמלה אלא על כולם קשה לו אבל גם על שמלה קשה לו ואמר רבא מאי בכלל כל אלו דהלא הלשון משמע ששמלה הוא בכלל היתורי' של שור ושה וחמור ומפרש דהכוונה בכלל של כל אבידת אחיך בכלל רבים הנכללים בכל אביד' אחיך שם הי' אף השמלה בכלל וחזר ואמר רבא ל"ל דכתב רחמנא שור וחמור ושה ושמלה דשור וחמור יש להם דרש אבל שה ושמלה מיותרי' ויען כי שמלה הי' מיותר כמו שה נקט רבי אף השמלה ומבואר מאי הוא למותר שהי' רבינו יכול לומר אף השמלה ומפרש דעל חמור יש דרש ועל שור יש דרש אבל שה נשאר מיותר והי' קשה לו גם על שמלה רק שמלה בא להורות מה שמלה יש לה סימני' ויש לה תובעי' אף כל דבר שיש לו סימני' ויש לו תובעים חייב להכריז והבן ומשום זה חלקן רבא שור וחמור בלחוד דעליהם ליכא קו' ושה ושמלה בלחוד שהם מיותרים ודו"ק: ואוסיף לבאר דברי רבא שאמר ל"ל דכתב רחמנא שור וחמור שה ושמלה דאינם מסודרי' כמובן וגם למה לא דרש כסדר שור לגיזת זנבו שה לגזיזותיו חמור לסימני אוכף דאי כתב רחמנא שמלה הו"א סימנים דגופה ועדי' דגופה והוא פלא גדול אמנם באמת יש לדרוש כל הנך יתורי' שור לעדי דגופה שה לסימני דגופ' חמור לאוכף דמהדרי' חמור בעדי אוכף ושמלה לתובעי' ואז יהי' חמור גילוי על שור לאו דוקא עדי' דגופה אלא ה"ה עדים אוכף ושמלה פי' על שה לאו דלכל דבר מהדרי' אלא דוקא דומי' דשמלה שיש לה תובעי' ע"י סימני' ה"ה שה דוקא אם יש לו סימן שבעלי' אינם מתיאשין ולכן נקנו רבא ל"ל דכתב רחמנא שור וחמור שהמה כדבור אחד וה"ה שה ושמלה שהמה אגודי' יחד אך באמת זה טעות גדול איך אפשר למדרש שור על עדי דגופה הלא בפסוק הראשון איירי התורה שהוא בעצמו מכיר שהוא של חבירו ולא צריך עדי' כלל בשלומא משה יש ללמוד עכ"פ סימני' דגופה שהוא בעצמו מכיר שהוא של אחיו ע"י סימני' אבל שור אי אפשר להורות על עדים דגופה וע"כ צריך לדרוש שור על גיזת זנבו וסימני' ילפי' מן שמלה דשם יש לפרש עדים דגופה וסימני' דגופה דהלא פסוק אחרון איירי דמוצא אבידה לא מכיר למי השמלה ע"כ יש לפרש או ע"י עדי' או ע"י סימני' לכן כתב רחמנא באותו פסוק אחרון חמור לגלות דמהדרי' חמור ע"י אוכף בסימני' [דאי אפשר לומר דבא רק לגלות על עדי אוכף וא"כ שמלה בא על עדי' דגופה וקשה שמלה למה לי אטו מי גרע עדי' דגופה מאשר אם הוא מכיר בסימן שהוא של חבירו וא"כ נוכל ללמוד זאת משה דמורה עכ"פ על סימנים אם הוא מכיר שזה השה שייך לאחיו ע"י סימני' אלא ע"כ דשמלה מורה להחזיר בסימנים למי שבא מעלמא ונותן סימן וא"כ ע"כ חמור דכתיב בקרא ג"כ בסימנים דלא נחלוק הפסוק דוכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו דחד בעדי' וחד בסימנים ולכן דרשי' חמור רק על זאת דמהדרי' חמור בסימני אוכף] אבל עכ"פ שה נשאר מיותר ופריך הגמ' הא יש לנו ספק אי סימני' דאוריי' או דרבנן נפשוט משה דסימני' דאורייתא ומשני מדנקט התנא סימנים גבי שמלה דקתני מה שמלה יש לו סימנים ויש לו תובעי' אף כל דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעי' חייב להכריז והקשתי שהי' לגמ' לקצר ולא להעתיק כל לשון המתני':
אמנם נכון מאוד דרבינו קדוש גילה לנו סימני' גבי שמלה שיש לו תובעי' ויש לו סימנים להורות דלא מיבעי' אם המוצא אבידה מכיר החפץ בסימני' שהוא של חבירו דצריך להדר יען דתובעי' יש לו שאינו מתיאשים הבעלים ממנו דהא יש לו סימנים והוא בעצמו מכיר בסימן שהוא של חבירו ולא שייך בו ערמה ורמאו' אז צריך להדר בסימני' דלא חיישי' שמא איתרמי סימן כסימן וסימנים כזה נוכל ללמוד משה אבל רבי רוצה לגלות שאפי' אם המוצא אביד' לא מכיר בסימן שהוא של חבירו רק איש מעלמא יבא ויתן סימן לאות ולמופת מנ"ל דסימני' דאורייתא הלא התורה אמרה אם לא ידעתו ואספתו עד דרוש אחיך אותו ודילמא היכן דחששה התורה על רמאות צריך דוקא עדי' ולא מהני סימנים אבל אי ילפי' משמלה דכתיב בפסוק השני דלא מכיר הסימן שהוא של חבירו ואעפ"כ מחזירי' בסימני' אז מוכח דסי' פועל מדאורייתא אפי' אם שייך רמאות הגם שסימן אמצעי שכיח ושייך בו רמאות אעפ"כ מהדר האבידה וזה רמזו מדנקט תנא גבי שמלה כל שיש לו סימני' ויש לו תובעי' חייב להכרת אפי' שלא ידע המוצא למי האבידה שלא מכיר הסימן אף עפ"כ מחזירין וע"כ דשה לאו לסימני' אתא דלסימני' כזה אי אפשר למילף משה רק משמלה ומשם אין להוכיח דסימני' דאוריית' דדלמא בא שמלה רק להורות על תובעי' לחוד והבן:
ולפ"ז אבא ליישב קו' נוב"י למה אמר רבא דאי כת' רחמנא שמלה הו"א דוקא בעדי וסימני דגופה הלא בלא"ה דכתיב שמלה יש ג"כ טעות הנ"ל דהא באמת צריך קרא להחזיר בסימני' והי' לגמ' לומר שמלה לסימני' וחמור על סימן אוכף ומ"כ פלא לשון רבא ותי' הגאון דבאמת אם ליכא חשש שאלה אז הסברא החיצונה דמהדרי' חמור בסימני אוכף וא"כ בודאי לולי שמלה לא צריך קרא על חמור באוכף רק מדכתיב שמלה הו"א דבא למעט אוכף וכ"ת איך אפשר דבא למעט הלא משמלה נפקא סימני' דזה לק"מ דהיינו אומרי' סימני' לאו דאוריי' ובא רק למענו חמור מעדי אוכף אבל באמת דכתיב חמור אז מיותר שמלה וילפי' סימני' ולפ"ז מוכח שיטת מהר"ל דממנ"פ אי סימנים דאורייתא וע"כ משמלה ילפינן א"כ מהכ"ת ללמוד שבא שמלה למעט הלא הוא בא לרבות סימנים ולא מיותר תיבת שמלה ואי סימני' לאו דאורייתא א"כ מן הסברא חיישי' לשאלה כסברת הב"ש וא"כ שמלה למה לי אלא בודאי אי סימני' לאו דאורייתא הוא בסברא חיצונה דלא חיישי' לשאלה והי' לטעות דשמלה בא למענו אוכף וצריך חמור לרבות אוכף ואז נשאר שמלה וילפינן סימני' עכ"ד:
ולפענ"ד במכ"ת של הגאון נוב"י אף שאמר דבר חכמה וחריצות גדול לא נכנסו דבריו באזני (א) הלא יש כאן ד' יתורי' שור שה חמור שמלה שנימא שלשה מהם באי' לרבות כח בחיוב השבה להשיב אפי' גיזת זנבו וגזיזותיו ולהשיב חמור ע"י אוכף ושמלה יהי' בא למענו הגם שנוכל לרבות בו סימני' נימא שלא מרבה סימני' אלא למעט סבר' חיצונה הגם שסברא דלא חיישי' לשאלה בא שמלה כנגד סברא חיצונה מי הי' טועה אם נוכל לרבות בשמלה סימני' נימא שפסוק בא למעט וא"כ לשיטת מהר"ל דמסברא לא חיישי' לשאלה א"כ לא יכתוב התורה חמור ומהכ"ת נימא ששמלה בא למעט והוא פלא (ב) הלא התורה אמרה וכן תעשה לחמורו ושמלתו דקאי על סיום פסוק שלפניו ואספתו אל תוך ביתך והי' עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו משמע שתורה בא לרבות השבה ולא למעט ובעבור זה דרשי' במתני' מן שמלה סימני' ותובעי' ומנ"ל למידרש תרתי יען דאי אפשר רק למעט למעוטי דבר שאין לו תובעי' דכל יתורי' בפרשה באי' לרבות וע"כ דמרבה סימנים רק יען דתורה נקט לרבות שמלה ולא נקטה חפץ אחר מזה ילפי' דדוקא שמלה ודומה לו שיש לו תובעי' אבל שנימא ששמלה בא רק למעט אי אפשר דכל הפרשה בא לרבות וצע"ג על הגאון נוב"י שנדחק למה ילפי' משמלה תרתי ודרך בלחץ זה הדחק שהי' קבלה למידרש תרתי יעו"ש בסוף:
אמנם אקוה לברר שמלה זה כשמלה והוא דכבר בררתי לעיל דבאמת נוכל ללמוד משה סימני' אבל דוקא סימני' אם בעל המוצא אבידה מכיר בסימני' שזה שיו של רעהו דאז לא שייך בו רמאות רק חשש דילמא איתרמי סימן כסי' ע"ז לא חיישי' וסימני' כהך הוא דאוריי' אבל להדר בסימני' דאז יש חשש ערמה ותחבולה לא נוכל ללמוד משה דבפסוק הראשון איירי הקרא אם המוצא אבידה מכיר מיד שהוא של חבירו אבל משמלה דכתיב בפסוק האחרון שאם לא ידע המוצא למי הוא החפץ ואם גילתה התורה שם דמחזירין בסימני' אז בודאי מוכח דלא חיישי' אפי' לערמה דסימן הוי כעדי' ודוק ובודאי אם יש עדים על שה שהוא של רעהו שהם מעידי' על סימני' לא גרע מכאלו הוא בעצמו המוצא אבידה מכיר בסימני' דעל פי שנים עדים יקום דבר ולא חיישי' על ערמה ותחבולה ועל סימן כסימן לא חיישי' כללא דמילתא עדי' על סימני' שווין כמו אם המוצא מכיר הסימני' אבל בעל החפץ שנותן סימן גרע מאלו אם יהיו עדי' על סימנים או בעל האבידה מכיר בסימנים וזה ברור כשמש בעזה"י:
אך אם א' מצא חמור באוכף ומכיר האוכף בסימן או יש עדים על סימני אוכף אבל מוצא האבידה או העדים לא מכירי' גם החמור בסימני' רק אנו נאמר מה שנמצא האוכף על החמור יהי' סימן שגם החמור שלו זה לא יהי' טוב יותר מאלו בא בעל החפץ ונותן סימן בחמור אם יהי' הדין דמה שבעל החפץ נותן סימן בכלי לא מהני דחיישי' לערמה מהכ"ת לא נימא דחיישי' גם כאן לערמה דהוא השאיל האוכף ועכשיו מבקש גם החמור וק"ו ה"א אם חיישי' שבא איניש מעלמא ונותן סימן בכלי בשקר הגם דצריך לפחוד אולי יבוקש הדבר ולא ימצא מכ"ש כאן שלא צריך לפחוד כלל דהא האוכף בודאי שלו ויודע שלא יוכחש בשום אופן ואי אפשר לדמות להחזיר חמור בסימן אוכף אפי' אם המוצא אבידה או העדים מכירי' האוכף כמו אם העדים או המוצא מכיר הסימני' שבגוף החפץ זה ברור מאוד:
ולפ"ז אבא לחדש בעזה"י סברא חדשה ומתוקה הנה בודאי נכון אי סימני' לאו דאורייתא דאפי' אם המוצא האבידה מכיר החפץ בסימני' לא מהני וע"כ דחיישי' דילמא אתרמי סימן כסימן דהלא חשש ערמה לא שייך בכאן ואף עפ"כ לא מהני הכרת המוצא האבידה להחזיר בסימן וע"כ דתורה בקש בירור גמור ויש חשש דילמא איתרמי סימן כסי' אז בודאי חיישי' ג"כ לשאלה דכיון דמשכחת שאלה ולא הוי בירור גמור ולא מהני עדי אוכף על החמור וכן אי הכרת המוצא האבידה או הכרת העדי' בסימני' מהני דלא חיישי' על סימן כסימן מדאוריי' אבל נתינת הסי' של בעל האבידה לא מהני דתורה חייש לערמה ה"ה דלא מחזירין חמור בסימני אוכף דחיישי' לערמה כיון דעל החמור ליכא ראי' דלית בו תחבולה אלא אפי' אם גילתה התורה שמהני נתינת הסימן של בעל האבידה בגוף החפץ בכל זאת עדיין יש להסתפק אם מחזירין החמור ע"י סימן האוכף אם בעל האבידה נותן סימן באוכף דבשלומא אם נותן סימן בחפץ יש לו לפחוד דיוכחש ויהי' נראה כרמאי אבל באוכף אין לו פחד כלל והבן סברא זו:
ואוסיף נופך בודאי אי הכרת מוצא האבידה או הכרת עדי' ע"י סימני' לא מהני וע"כ דחיישי' על סימן כסימן אז בודאי הוי חשש שאלה דאוריית' דעכ"פ לא הוי בירור כסימן מובהק כסברת הב"ש אבל אי הכרת מוצא האבידה מהני או הכרת הסימן ע"י עדים וע"כ דלא חיישי' לסימן כסימן אז לא חיישי' לשאלה עכ"פ בדברי' שאינם דרכם להשאיל כסברת הב"י ואפשר דחשש שאלה אפילו בדברי' שדרכם להשאיל הוי רק כמו דלמא אתרחש סימן כסימן דלא חיישי' ה"ה דלא חיישי' שמא איתרמי דהשאיל דאפי' אם יהי' הדרך להשאיל אוכף כיון דאוכף שלו בודאי גם החמור שלו והבן זה דנקוט מיהא פלגא בידך כעת ואי"ה אברר דבר זה בעזה"י:
ועתה אבוא לבאר בעזה"י דברי הגמ' דאי כתב רחמנא שמלה הו"א עידי דגופה וסימני דגופה אבל חמור בעדי אוכף וסימני אוכף לא מהדרי' כתב רחמנא חמור חמור בסימני אוכף מהדרי' ודקדק הגאון נוב"י דפתח בתרתי בעדי אוכף וסימני אוכף ומסיים בחדא בסימני אוכף בלבד ושייר עדי אוכף וצע"ג:
ואקדים לבאר שורש גדול בסוגי' אשר לא ראיתי לאיש אשר שם על לב לברר הדברי' ולהעמיד הלכה בב"מ דף כ"ז בתוספ' ד"ה מה שמלה הקשו וז"ל במרובה אמרי' בגניבה ילפי' יאוש מאבידה וא"ת ואבידה גופא מנ"ל וי"ל דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלי' מתיאשין אלא תובעי' שיחזרו להם בסימנין אפי' אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מ"מ ילפי' משמלה דוקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר דע"י שיש בו סימן ימצא עדי' שיאמר להם מכירי' אתם שמלה שלי שהי' בה סימנין כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנין אעפ"י שאינו מחזירו בכך מ"מ דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדי' אבל דברים שאין בהם סימן הוי שלו לפי שהבעלים מתיאשי' עכ"ל ולכאורה מה שכתבו וגם המוצא לא יוציא וכו' הוא דבר שפתים דהלא די במה שאמרו שבלא סימני' לא ימצא עדים ובתוס' בב"ק דף ס"ו לא כתבו יותר מזה שע"י סימני' ימצא עדי' ולא דברו כלל מזה שהמוצא לא יראנה וצע"ג ובתוס' בב"ק דף הנ"ל כתבו וז"ל וקשה לר"ת למ"ד סימני' לאו דאורייתא א"כ בין בדבר שיש בו סימן ובין בדבר שאין בו סימן אין מחזיר לבעלי' מן התורה אלא ע"י עדים ואי מתיאש מדבר שאין בו סימן כך מתיאש מדבר שיש בו סימן דזה וזה אין מחזיר לבעלי' אלא ע"י עדים א"כ לא יחזיר אבידה לעולם ותי' דאע"ג דסימן לאו דאוריי' ואין מחזיר אלא בעדים מ"מ אין מתיאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהי' בו כך וכך סימני' אבל כשאין בו סימן מתיאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים מעולם עכ"ל בדבור הנ"ל נפלא בעיני הקושי' הכי זו דרך הגיון להקשות מן הדין כנגד הסברא נהפוך הוא הדרך הלימוד להקשות מן הסברא כנגד הדין וכאן הסברא חיצונה דלא מיאש אם יש בו סימני' דע"י ידרוש וימצא עדי' אבל קשה בהיפך אפי' אם אין בבגד סימני' ימצא עדים וכך הי' לתוס' להקשות כיון שאין מתיאש בדבר שיש בו סימן הגם שאין מחזירין לו בסימן יען דיוכל למצוא עדים א"כ אם אין בחפץ סימן אין מתיאש דיוכל למצוא עדים ויהי' נכון תי' התוס' דביש בחפץ סימן ימצא עדים אבל בלא סימן לא ימצא עדים ומתיאש אבל בעלי תוס' שינו את טעמם להקשות שלא משכחת להחזיר אבידה דמיאש אפי' מחפץ שיש בו סימן וכן לא יעשה בלי דבר וראה פלא שמצאתי בתוס' גיטין דף כ"ז ע"ב הקשו באמת אי סימני' דרבנן למה לא יכריז אפי' אין בו סימן הלא ימצא בזה כמו בזה יעו"ש וא"כ למה שינה ר"ת טעמו ונמוקו וצע"ג:
ונלע"ד לחקור בדבר חדש הגם שחידשה לנו התורה ע"פ שנים עדים יקום דבר ונאמני' שני עדי' להעיד על כל אדם הן על גופו והן על ממונו ולא יוכל אדם לומר שלא מאמינם שהמה אנשי כזב ובעלי שקר דתורה האמין להם כמו בע"א באיסורי' דאמרי' בגיטין מה אעשה התורה האמין לו יעו"ש דף נ"ג וה"ה שנים נאמני' עיי' בטור ח"מ סי' ל"ח שעדים זוממין הוי סברא שעל גופיהם מעידי' בכל זאת אין זה רק מחוקת התורה אבל מי יכחיש שימצא פועלי און ואנשי חמס והמה יעידו בשקר הנה בירושלמי פ' נגמר הדין מצאתי וז"ל מעשה בחסיד א' שהי' מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבא אמרין כן ידעין דו גברא חסידא אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן אלא לקדמי' ונסהוד עלוי אסהידו עלי' ונגמר דינו ליהרג הוא שדוד אמרה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי מחרב מחרב של אורי' מכלב מכלבו של חסיד עכ"ל נגלה לעיני' הגם שהוא הי' ע"א ולא יוכל לחייב אותם מיתה דדבר זה נודע בכל זאת יראו לנפשם שדוד יקטל אותם שיאמין לחסיד הנ"ל ואמרו עליו שבעל כלב ונגמר דינו למיתה ומכ"ש שיש לחוש שיעשו עדים שקרות בממון ועיי' רמב"ם פ"ז מה' יסה"ת שכתב שהטעם להאמין באות ומופת אם יבא נביא הוא דמעמידי' אותו בחזקת כשרות וסיים וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך את הדין עפ"י שני עדים כשרים אעפ"י שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרי' הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן עכ"ל וכן כתב ברבינו בחיי פ' ראה ככל הדברי' יעו"ש בטוב טעם ודעת ופלא שלא הביא דברי רמב"ם הנ"ל ועיי' ברמב"ן פ' זוממי' תכלית הדברי' מה שהאמין לתורה לעדי' אין זה בירור שהוא אמת רק הוא חוקת התורה להאמין לשני עדי' למיתה ולמלקות ולממון ודוק:
ולפ"ז נ"ל לחדש דין חדש בעזה"י בודאי אם כבר יש כאן ב' עדים אשר יעידו עדות לפני ב"ד או ליחיד ומספרי' עה שראו או שמעו ובשעת ראי' או שמיעה נעשו עדי' אז צריך כל אדם להאמין להם ואם שנים ראו החפץ שנמצא ואומרי' שמכירי' בט"ע למי החפץ הזאת צריך להאמינם יען דכבר הם עדי' משעה שראו החפץ והכירו בט"ע שלמי הוא ותורה אמרה עפ"י שני עדי' יקום דבר אבל אם באו שנים ואומרי' לאדם שיראה להם החפץ שמצא אולי יכירו הם בט"ע למי החפץ אז יוכל כל אדם לומר אני לא אראה לכם החפץ כי אני אחשוב שאתם אנשי רשע ופועלי און ולמה לי זאת למכשול ולפוקה לעשות אתכם לעדים כי אז כאשר תראו החפץ צריך אני להאמין לכם שאתם מכירי' בט"ע שלמי החפץ הלא טרם שתראו החפץ לא תדעו להגיד דבר ולא קבלתם עדיין שם עדים וכל זמן שאין אתם עדים לא אאמין לכם שאתם אנשי בצע ואין בזה עון ופשע לאיש אשר לא יאמין לשנים לעשות אותם לעדי' ועי' במכות דף ו' בתוס' ורא"ש והבן זה:
ולכאורה נ"ל ראי' ברורה לדין חדש הנ"ל דתורה גילתה מה שמלה שיש בו סימן ויש לו תובעי' חייב להכריז אבל אין בו סימן פטור מלהכריז דבודאי הבעלים מתיאשין וקשה בשלומא אם הדין דלא צריך להראות לעדי' שאולי יכירו בט"ע וא"כ ע"כ הבעלי' מתיאשין הגם שיוכל לדרוש אחר עדי' אשר יכירו בט"ע לבגד שלו הלא מה יעשה לעדי' הלא המוצא אבידה לא יראה להם הבגד כי יאמר אני איני עושה אתכם לעדי' ולא מראה להם החפץ הגם שמשכחת שיתרמי באקראי בעלמא דעדים יראו את החפץ ויכירו שהוא שלו הוא דבר רחוק לצפות על זה ומתיאשין הבעלי' אבל אי אמרי' דצריך להראות עדים אולי יכירו את החפץ בט"ע א"כ אפי' אין בה סימן למה יתיאש הלא יכול לחקור עדים אשר ראו חפצו ויוציא על ידם החפץ אלא מדגילתה התורה שצריך לבגד סימן אבל בלא סימן פטור מלהכריז שיש בודאי יאוש נשמע הדין דלא צריך להראות לעדים בגד שאין בו סימן ודו"ק:
אמנם לפ"ז קשה לי למה אם יש בו סימן צריך להכריז הלא אי סימני' לאו דאוריי' הוי הסי' כאלו אינו דחיישי' דאיתרמי סימן כסימן וא"כ אפי' בא בעל האבידה ונותן סימן ומביא גם עדים אשר מבקשי' לראות הבגד לא יראו להם החפץ וא"כ ע"כ הוא מיאש מן החפץ דמהכ"ת יחשוב שיהי' אופן שעוד יבוא היום אשר המוצא האבידה יגלה הבגד ויבואו עדי' שלא במתכוון ויכירו שהוא שלו וצע"ג:
אך יש ליישב משני פנים (א) הגם אי סימני' לאו דאוריי' היינו שתורה לא סמכה על סימנים בלחוד אבל בודאי כל כך מהני סימנים מן התורה שצריך להראות לעדי' אולי יכירו שהוא חפץ של פלוני דכיון שיש הוכחה שנותן סימן ולא נשאר רק דילמא איתרמי סימן כסימן או דילמא נותן הסימן בערמה כל כך פועל הסימן עכ"פ שצריך להראות לעדים ודו"ק (ב) אפי' אם נימא סימני' לא מהני כלל ולא צריך להראות החפץ להעדי' שאולי יכירו הבגד למי שהוא שלו בכל זאת אין מתיאש מחפץ שיש בו סימן דבשלומא אם יש לחפץ סימן יודע הוא להשאיל לבני אדם לא ראיתם במקרה בגדי ביד מי ולפעמים ראו העדים החפץ ויגידו לו אצל מי ראו בגד שלו אבל אם אין לחפץ סימני' לא יוכל לשאול לבני אדם לא ראיתם בגד שלי ביד איש דבוז יבוזו לו על איזה בגד אתה שואל הכי מעולם לא הי' לך אלא בגד אחד ולכן מיאש ודו"ק:
ובא ברוך ד' וראה נפלאות בהבנת דברי תוס' דבב"ק הלכו בסברא אפי' אם יש לחפץ סימנים אין צריך להראות לעדים אם סימנים לאו דאורייתא וא"כ אז מן הסברא הוי דמיאש גם מבגד שיש לו סימן כמו שמיאש בבגד שאין לו סימן ולא משכחת השבה אלא אם ימצא עדי' שראו החפץ ביד המוצא אבידה והכירו שהוא של בעל האבידה שזה דין תורה שצריך להחזיר ע"י ראי' שראו הבגד בידו ואי אמרי' שמיאש בדבר שאין בו סימן ה"ה ביש בו סימן וא"כ לא יחזיר אבידה לעולם ותי' הן אמת דאפי' ביש לו סימני' לא צריך להראות החפץ למשוי אותן לעדים אבל ביש בו סימן יודע לשאול אחריו אולי כבר ראו בגדו ביד איש אבל אם אין לבגד סימן לא יודע לשאול לעולם לא ראיתם בגדי ביד איש ולכן אין צריך להכריז ודו"ק אבל בב"מ סברו התוס' דודאי אם צריך לשאול אולי כבר ראו בגדו יה' מיאש אבל באמת הוי הטעם דאם יש בבגד סימנים ימצא עדי' שיאמר להם מכירי' אתם שמלה שלי שהי' בו כך וכך סימנים לא ישאל אם ראו טלית שלו שאבד כמ"ש בב"ק רק כתבו מכירין אתם שמלה שלי שהי' בה סימני' הכוונה אם יש להם ט"ע בבגדו שיש בו סימן כך וכך ולא קשה מה יעשה בעדי' הלא המוצא אבידה לא מראה החפץ לעדי' ע"ז ביאר תוס' בדבריהם שהוא המוצא האבידה לא יראה הבגד לכל אדם ולכן אם אין בבגד סימן לא יראנה לעדי' ובעבור זאת הבעלי' מתיאשי' אבל אם יש בו סימן הגם שאינו מחזיר בסימן וגם אינו מחויב להראות הבגד מ"מ דומה שהוא שלו ומראה אותו לעדי' דכך דרכו של עולם אם ישמע סימני' אז לא יחשד לעדי' ומראה אותו לעדי' ועכ"פ כיון שדרכו של עולם להראות לעדי' אחר נתינת הסימן א"כ אין הבעלי' מתיאשי' והבן ובגיטין סברו התוס' דצריך עכ"פ להראות לעדי' אפי' ליכא סימני' דהיכא דאיכא לברורי צריך לברר ולא יוכל לטעון שמא הנך עדים רמאים נינהו כיון דאין זה ממונו דהוא עומד להשיב לבעלי' וגם יש עליו חיוב מצות השבה וצריך לצאת ידי המצוה דעפ"י רוב לא יבואו עדים ויגידו שקר ולכן סברא חיצונה דאפי' אין בו סימן אין הבעלים מתיאשים ולכן הקשו בהיפך אפי' אין בו סימן יהי' מחויב להכריז דאינו מתיאש אפי' אין בו סימן דימצא עדים בזה כמו בזה ותי' שני תירוצי' אחד דבלא סימן לא יכירו עדים בט"ע ועוד תי' דע"י סימן שואל אם יש מכיר אותו דבר שיש בו סימן כך וכך דע"י כך ימצא עדים אבל כשאין בו סימן אין יודע האיך לשאול עכ"ל הכוונה הגם דמוצא האבידה צריך להראות אבל בעל אבידה לא יודע לשאול אחרי עדים ודו"ק: היוצא ממ"ש דתלי' חקירה הנ"ל בבעלי תוס' והוא על ג' פנים (א) תוס' בב"ק סובר דמוצא אבידה אין צריך להראות לעדים אפי' יש בו סימן כיון דסימנים לאו דאוריי' וגם באמת לא מראה לעדים דדילמא סהדי שקרא נינהו ולא צריך לעשות אותם לעדות ולכן באין בו סימן מתיאש (ב) תוס' בב"מ סובר ג"כ דלא צריך להראות אבל דרך בני אדם להראו' כיון שיש בו סימן ופלוני מגיד הסימן ולכן ביש בו סימן אין מתיאש (ג) תוס' גיטין דמחויב אפי' להראות לעדים אפי' אין בו סימן רק אם אין בו סימן לא יודע לשאול אחרי עדים ומיאש והבן:
ובזה יומתק מתוק מדבש איך ילפי' משמלה שני דברים סימנים ותובעי' אשר נתקשה בו הגאון נוב"י אבל נכון מאוד דתורה אמרה שמלה ובשמלה יש סימני' וגם יש לו תובעי' והוא מה דגילתה התורה דוקא שמלה שיש בו סימנים צריך לאסוף האבידה עד דרוש אחיך אותו וקשה אפי' ליכא סימן יוכל להכריז ויביא בעל אביד' עדי' שמכירי' את החפץ בט"ע והגם שהוא לא צריך להראות להם בכל זאת יכריז אולי יבואו עדי' אשר בטח בהם לבו של המוצא שלא יעידו בשקר כמו אם יבואו משה ואהרן ושמואל אלא פשיטא דבכה"ג שלא יובל לשאול אחריו דהא אין לו בו סימן ולא יודע לבקש עדי' אז הוא מיאש ונעשה הפקר מזה ידעי' דבמקום שאין תובעי' אין צריך להחזיר אבל מדצותה התורה להכריז לאסוף השמלה ולהמתין עד דרוש אחיו וקשה במאי ידרוש הלא אם יבואו אלו עדי' יוכל המוצא אביד' לומר אני איני מראה לכם החפץ דילמא תגידו בשקר כי עדיין אין אתם עדים לא אעשה לכם לעדי' ע"כ נשמע אם יש כאן סימני' הוא מראה לעדי' אך יש לספק אי הנועם דצריך להראות לעדי' דסימנים עכ"פ דאוריי' שצריך להראו' לעדים כמו שהסברתי שתוס' בגיטין סוברי' כן או הנועם דדרך עולם כיון שאחד נותן סימן דומה שהוא אמת ומראה עכ"פ לעדי' וא"כ עכ"פ הבעלי' אינם מתיאשין והגם אם מוצא האבידה גומר בלבו שלא להראות לעדי' אפי' אם יתן סימני' עכ"פ בעל האבידה אינו מתיאש וצריך להכריז דכיון שלא הי' יאוש בשעת הגבהה שאתי לידי' בהיתרא שוב לא מועיל יאוש עיי' תוס' בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה הכא נמי יעו"ש ורמב"ן במלחמו' פ' אלו מציאו' הביא בשם הגאון ג"כ דין הנ"ל דנעשה שומר משעת הגבהה ושוב לא מועיל יאוש דבית שומר הוי ביתו של בעל האבידה והוי כאלו מיאש מחפץ שמונח בבית ולא נאבד יעו"ש מתוק מנופת צופים עכ"פ נדע משמלה כל הב' דרשות ממה דפטרו התור' להשיב אם אינו דומה לשאלה ידעי' דע"כ הוי הטעם יען שאין לו תובעי' דאל"כ הא משכחת לו עדי' כקו' התוס' ומה דחייבה התורה אם יש לו סימני' ע"כ הטעם יען דע"י סימנים הוא מראה לעדי' אך אי צריך להראות לעדי' אם יש סימנים או הטעם דעכ"פ הוי הדרך להראות לעדים וא"כ ליכא יאוש זה הוא הספק אי סימני' דאורייתא והבן: ובא ברוך ד' ואראך עומק חכז"ל דגמ' רצה לפשוט דסימני' דאורייתא מדקתני במתני' מה שמלה שיש לו סימנים ויש לו תובעי' ע"כ סימני' דאוריי' ומשני תנא תובעי' איצטרכא לי' סימנים כדי נסבה ולכאורה פלא הכי רבינו קדוש כותב דבר שפתים אשר יוכל לבוא מזה טעו' גדול הלא יוכל אדם לטעות ולומר סימנים דאורייתא כאשר טעה בזה המקשן: אמנם נכון מאוד דבאמת דבכל אופן הוי הטעם בשמלה משום שיש בו סימן מזה יצמיח דיש לו תובעי' ולכן חייב להחזיר ואין זה ספק כלל דתור' גילתה בהשבת אביד' בתיבת שמלה סימנים ותובעי' אבל יש ספק אי הטעם דסימנים משום דסימנים גופא הוי דאורייתא עכ"פ שצריך להראות לעדים הגם שלא צריך לסמוך על סימני' דאולי עושה ערמה או בודה בלבו הסימן כסומא בארובה אבל עכ"פ הוי סימן דאורייתא שצריך להראות לעדי' או נימא הטעם של סימן הוא דתורה ירדה לסוף דעת אדם שאם יאמר לו סימן הוא מראה לעדי' ולא חושד לעדים שיעידו בשקר וא"כ עכ"פ בעל האבידה לא מיאש בשעה שנאבד ממנו דסומך דבודאי ע"י שיתן סימן הוא יראנה לעדים ואז אפי' אם המוצא לא רוצה להראות וגם אינו מחויב להראו' לעדי' עכ"פ הוי יאוש לבתר דבא לידו של המוצא באיסור ולא מהני יאוש וצריך להחזיר והבן זה מאוד וזה שהמקשן רצה להוכיח דסימנים דאורייתא דרבי נקט במתני' סימנים ואח"כ תובעי' וע"כ דסימנים דאורייתא דלא ינקוט ברישא דבר שפתים ואח"כ הדין שהוא תובעי' ע"ז השיב התרצן בודאי עיקר הטעם הוא סימנים דע"י סימנים יש תובעי' ולא מיאש אבל עכ"פ אין סימנים דאורייתא רק התורה ירדה לתוך דעתן של אדם תובעי' איצטרך לאשמועי' וסימני' נקט כדי דידעי' דטעם של תובעי' אשר גילתה התור' הוא מכח סימני' והבן [דוגמא לזה שתורה יורד לדעתן של אדם ונותן ע"ז דין תמצא בתוס' אעפ"י אצל שומרי' דתורה יורד לדעתן של בריות מה ששומרי' רוצי' לחייב עצמן]:
שוב פקחתי עיני שתוס' בב"מ ובב"ק הקשו למה דחק הגמ' שתנא נקט סימנים כדי הלא ע"י סימנים יש לו תובעי' ותירצו דממילא ידעי' מסברא דע"י סימנים הוא דיש לו תובעי' יעו"ש ולפמ"ש תבין עומק חכמתם ועומק לשון חכז"ל מאין בא להם שתובעי' הוא בודאי דרש וסימני' דאורייתא הוי ספק ודו"ק:
ואורו עיני להבין הסוגי' הסתום מאוד דגמ' הקשה דתנינן דרשהו אם רמאי הוא מאי לאו דרשהו בסימנים ומשני לא בעדי' ונתקשה בו כל הוגה דעה בקו' (א) איך רצה הגמ' מזה לדרוש דורשהו בסי' הא מבואר בדף כ"ט ע"ב דדרשי' מזה שלא להחזיר לרמאי בסימני' עיי' תוס' ובש"מ בשם כל ראשונים (ב) עוד הקשה איך משני הגמ' לא בעדי' וא"כ לרמאי לא משיבי' אפי' בעדי' וזה דבר אשר לא יקובל בשכל אם הוא רמאי לא יועילו לו שני עדים (ג) עוד פלא גדול אם ע"י עדים קרא למה לי הא ידעי' דעל פי ב' עדים יקום דבר וצע"ג:
ולפמ"ש נכון בעזה"י דגמ' רצה לפשוט דסימנים דאוריי' דאל"כ מאי דרשהו אם כבר ראו עדים החפץ ביד המוצא אבידה והכירו שהוא לבעל אביד' פשיטא קרא למה לי אלא ע"כ דעדיין לא ראו וא"כ איך נוכל לומר סימנים לאו דאורייתא רק דרשהו בעדי' הא לא משכחת לה דהמוצא אבידה לא יראנה לעדי' דיוכל לומר אתם עדי' שקרי' תהיו ואני לא אעשה אתכם לעדים ואי סימנים לאו דאורייתא הוי יש בו סימן כאין בו סימן ולא יראנה לעדים אלא ע"כ דסימנים פועלי' וא"כ סימנים דאוריי' ומשני לא בעדי' דלעולם סימנים לא מהני וצריך עדי' להעידו בט"ע אבל בלי סימני' לא יראנה אבל אם יש סימן יראנה או הטעם דתורה ירדה לסוף דעתן של בריות שדרך להראות ע"י סימן לעדים וא"כ לא מהני עוד יאוש שלא יוכל לקנות האבידה בתורת הפקר וא"כ יראנה לעדי' או דעכ"פ כל כך פועל סימני' דצריך להראות לעדי' וא"כ ל"ק קו' התוס' דלקמן דרשי' דלרמאי אין מחזירין בסימנים יען דיש חשש רמאות דנותן סימן שקר וא"כ אפי' בעדי' אין מחזירין דלא מראה מוצא האבידה החפץ לעדי' וכפי תי' הגמ' הוי הפי' בעדי' דע"י סימנים מחזירין בעדי' אבל לרמאי אינו מראה החפץ לעדי' כיון דנתינת סימן שלו הוי כאלו אינו ואינו מחזיר אלא בעדי' שראו החפץ כבר והכירו שהוא של רמאי והבן ולא קשה עוד בעדים פשיטא זה אינו דזה גופא אשמועי' התורה או שצריך להראות לעדים אם בעל החפץ נותן סימן או שהתורה ירדה לדעת הבריות שהדרך להראו' לעדים ע"י סימנים ולא מיאש מתחילה ושוב לא מהני יאוש וצריך להחזיר ודו"ק כי עמוק: ולפ"ז מאי דרצה הגמ' להוכיח דסי' דאוריי' מחמור בסי' אוכף ומשני לא בעדי אוכף אין הכוונה דעדי' יש שמכירי' בט"ע אבל בעל האוכף לא נותן סימן באוכף זה אינו דאין צריך להראות לעדים דדילמא סהדי שקרא יהיו אלא דאיירי דנותן סימנים ואז צריך להראות לעדי' ומזה רצה הגמ' להוכיח דסימנים דאורייתא דתנן דחמור בסימני אוכף מהדרי' ומשני שם בעדי אוכף דיש גם עדים שמכירי' בט"ע וע"י סימנים הוא מראה להם האוכף ולכן תנינא חמור בסימני אוכף ודו"ק ובזה מיושב לי דלא משני הגמ' תני בעדי אוכף ומשני רק אימא בעדי אוכף דמשמע דלא צריך למחוק תיבת סימנים וצ"ע ולפמ"ש נכון דשניהם צריך להיות ודו"ק ומיושב בזה דעת מהרש"א דסובר בלי סימנים לא משכחת עדי' על אוכף בט"ע והקשה הגאון פנ"י דנעלם ממנו דברי רש"י בעדי אוכף שמחזירי' בט"ע יעו"ש ולדעתי לק"מ דכאן הוי הפי' ע"כ דיש כאן סימני' ואז פועל עדי אוכף והבן ועיי' תוס' גיטין בדף כ"ז בתי' הראשון דסוברי' כמהרש"א יעו"ש וקו' שנית של פנ"י דא"כ מאי צריך התור' לאשמועי' דאין צריך להכריז בלי סימן תיפוק לי' דלא משכחת עדים אם אין בו סימן וצע"ג נ"ל ג"כ דלק"מ דאשמועי' התורה דלא חיישי' דילמא יש לבגד איזה סימן מובהק בסתר אשר ימצא קמ"ל דלא חיישי' לזה שאין אנו רואי' והארכתי שם בחידושי וק"ל: ולכאורה נפל ברעיוני להקשות על תוס' בב"ק ובב"מ דסברו אפי' אם יתן סימנים ויבואו עדי' ולא צריך להראות לעדים כיון דסימנים לאו דאוריי' א"כ קשה איך כתבה התור' ואספתו לתוך ביתך עד דרוש אחיך אותו ודרשי' בעדים וקשה לתוס' הנ"ל דלא צריך להראות לעדי' וא"כ צריך להביא עדי ראי' שראו החפץ כאשר פרשתי לשיטת תוס' בב"ק שכתבו שדורש אם לא ראיתם חפץ שלי וא"כ מאי ידרוש אם יבאו עדי ראי' בשלומא אם ע"י סימני' צריך להראות לעדי' אז נכון שידרוש בסימני' ואח"כ יראנה לעדי' אבל אם אין צריך להראות לעדי' אפי' ע"י סימני' אז קשה מאי ידרוש עוד וצע"ג: אמנם נכון מאוד דבודאי לולי שגילתה התורה בשמלה שבדבר שאין בו סימן יש יאוש וממילא נודע דין יאוש דהוי הפקר וקנה המוצא האבידה החפץ לא עלה בלבנו ספק וחשש דסימני' לאו דאוריי' ולא יצרך להחזיר בסימני' דמי יכחיש שלרוב פעמים הוי הסימן עדות שהדבר הוא של האיש הנותן סימן בחפץ וסוף סוף לא יזכה בו המוצא דיאוש לא הוי הפקר והוי ממון במציאה כמו איסור והולכי' בו אחר הרוב שמי שיתן סימן הוא שלו רק כיון שגילתה התורה בשמלה קנין חדש דיאוש הוי הפקר ממילא כל מוצא אבידה קנה החפץ רק אם נשאר אות ברור דבעלי' אינם מתיאשין ולכן יש ספק אולי לא סמכה התורה על סימנים וא"כ הוא חפץ של מוצא אבידה דכיון דסימן לא הוי בירור מהכ"ת יחזיר זה בסימני' ומפסיד בזה שוי' של אבידה שהוא זכה בו והגם דעל פי רוב הוא ממון של בעל הסימן ואיך יהנה בו המוצא אביד' זה טעות דכיון דלא צריך להדר בסימנים מיאשי' ממנו הבעלים ויאוש הוא הפקר והוי בודאי של מוצא אביד' אבל כיון דמשכחת אופן דלא מיאש כגון שידרוש לעדי ראי' או שסומך שבודאי יראנה לעדי' ולא נעשה הפקר אז בודאי צריך להראו' דאזלי' בתר רובא דהוא של הנותן סימן ואפי' אם סימן הוא ספק צריך להחזיר מכח ספק גזל דעכ"פ המוצא אבידה לא יזכה בו דבאיסורא בא לידי' והבן סברא זו כי עמוקה מאוד מאוד:
ומיושב בזה קו' נוב"י למה נקט הגמ' דאי כתב רחמנא שמלה הו"א עדי דגופא וסימני דגופא הלא בלא"ה צריך חמור על סימני אוכף וצע"ג ולפמ"ש נכון מאוד דלפמ"ש לולי שכתיב שמלה בודאי הוי מהדרי' בסימני' אבל יען דכתיב שמלה דנלמד ממנו יאוש א"כ יש למוצא אבידה זכות בו וצריך לבעל אבידה אות עד שישיב לו את האביד' ונשאר ספק אי סימנים דאורייתא ולכן צריך להחזיר או סימנים לאו דאורייתא אבל עכ"פ פועל הסימן שלא מיאש הבעל האביד' וצריך המוצא להחזיר לו ע"י סימן וזה שאמרו אי כתב שמלה הו"א עדי דגופה וסימני דגופה עדי' אי סימנים לאו דאורייתא וסימנים פועל רק שלא מיאש בעל האבידה או סימני דגופה אי סימנים דאורייתא אבל דוקא עדי דגופה אי סימני' לאו דאורייתא או סימנים דגופא אי סימנים דאורייתא אבל דוקא סימנים דגופה דומיא דעדי' דליכא רמאו' כגון שיש עדי' על הסימני' אבל חמור בסימני אוכף דשייך רמאות דהא אינו נותן סימן בגוף הדבר דנימא דעל רוב הוי סימן אות ומופת אז לא מהדרי' כתב רחמנא חמור וכיון דכתיב דמהדרי' אפי' חמור בסמני אוכף אז אי אפשר לומר דצריך לאשמועי' עדי דאוכף הא דמהדרי' חמור בסימני גוף לא הוי רק כסימן בעלמא כמו אם לא הכיר המוצא אבידה רק בעל האבידה נותן סימן וממילא ידעי' דלא צריך לאשמועי' עדי אוכף והבן:
ושישו בני מעיי אם ספיקות שלכם כך שמצאתי בש"מ בד"ה אבעי' להו סימני' דאוריי' וז"ל וי"א דהא מהדרי' בעדי' כגון שראו העדי' האבידה מאליהם בידו והכירוהו שהיא אותה שמלה שהיתה קודם לכן בחזקת שלו ולמכירה לא חיישי' אבל לא ראוה בידו מאליהם אין לא להוציאה לפניהם שיכירוה שהיא שלו ויכול למימר כדו לא מפיקנא לה דחיישינא דלמא אתו לאיערומי שיראו אותה כדי שיראה בה סימן מובהק ויאמרו אותו סימן לאינש דעלמא ודעת מורנו בשם רבו דה"מ כשאין הלה בא בברי ואינו נותן סימני' אבל אם הוא נותן סימנים דרבנן ודאי מפקי' לעדים דלחזיהו לא חיישי' להכי עכ"ל הזהב:
ראה בעיניך שחקר הריטב"א חקירה הנ"ל שכל זמן שלא נעשו עדי' וראו הבגד מעצמן אין צריך להראו' להם שחושדם שיעשו רמאות אבל בעומק כוונתו מרמז דבר חדש לא שחיישי' שמא יאמרו מכירי' אנחנו את החפץ שהוא של איש התובע הגם שאינם מכירים ע"ז לא חיישי' אבל חיישי' שמא יאמרו אין אנו מכירי' וילכו לדרכם ולמחר יגידו לאחד סימן מובהק של החפץ כי הגם שתורה האמינה לב' עדי' היינו אם ע"י עדותם יוגמר דבר אבל אם הם אינם גומרי' דבר ויעשה הנבלה ע"י איש אחר אז נחשדו אפי' שני עדי' שמא בעבור חימוד ממון עושי' ערמה להוציא דבר בשקר כמבואר בגיטין בגמ' דף ס"ו בסוגי' דאומר אמרו דחשדינן שמא שכרתן ופריך הגמ' הא לא חשדי' לשני עדים ומשני דבורא אמרי מעשה לא עבדי ופי התוס' בודאי אם בדבורם נגמר דבר נחשב הדבור כמו המעשה שהרי אם עדי' יאמרו מת בעליך האשה מותרת אבל דיבור אשה יוגמר הדבר ע"י איש אחר ע"ז נחשדו עדי' כמו אומר אמרו שכת השני יתן גט אז חיישי' שמא שכרתן יעו"ש כי מתוק מדבש וה"ה כאן בודאי לא חיישי' שיאמרו שיש להם ט"ע מעידי' שהוא של אותו איש המחזיר אחר האבידה דלא יגמרו דבר בעדות שקר כי מעשה לא עבדי אבל חיישי' שיאמרו אין אנו מכירי' הבגד ויראו בו סימן מובהק ואח"כ ילכו ויגידו לאיש אחר סימן מובהק הנ"ל ויוציא האבידה מתחת ידו ע"ז יש לחוש שפיר אבל אם איש המחזיר נותן סימן אז יש ידים מוכיחו' שהוא שלו אז יראנה לעדים דעכ"פ פועל הסי' להצריך להראות לעדים ולא חיישי' על רמאות ודו"ק:
אבל סוף דבר הכל נשמע שמצאתי מרגליות טובה בש"מ בשם רשב"א שסובר כמהר"ל מפראג כיס וארנקי לא מושלי אינשי כ' בש"מ וז"ל שמעי' דמעידין עליהם אפי' למ"ד סימנים לאו דאוריי' דהא מהדרי' גיטא עלייהו ולא חיישי' לשאלה בכל כי הא וסמכי עלייהו להדורי גט אשה וה"ה לעדי מיתה עכ"ל מבואר אפי' אי סימני' דרבנן אעפ"כ סמכי' עלייהו בעדי מיתה כמו דסמכי' עלייהו בגט אשה ולא אמרי' כיון דסימנים דרבנן וצריכי' סימן מובהק וכלים דלא מושלי הוי רק כסימן אמצעי וכיון דחיישי' על מיעוט דאיתרמי סימן כסימן ה"ה דחיישי' למיעוט דמשאלי גם הנך כלי' כסברת הב"י שהובא בב"ש ס"ק ס"ט זה לא אמרי' דאפי' אם סימן דרבנן אבל בכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה ודו"ק:
ונלע"ד ליתן תבלין לדבריו דבשלומא ליחוש שמא יתרמי סימן כסימן חיישי' דהוא בא במקרה אבל שנימא שיצא זה האיש מן הרוב דלא מושלי והי' מן המיעוט דמשאלי גם הנך כלים מהכ"ת נימא על אדם ידוע שיצא מן הרוב הכי הוא זה רוב דמשנה עצמו הלא רוב זה הוא רוב מעלי' ואזלי' בתרה עיי' קידושין ובר"ן סוגי' דסבלונות ולכן אמרי' בודאי הוא האיש אשר הי' מן הרוב ולא השאיל כנלע"ד וה"ה בחמור בסימני אוכף אם הוא רוב דלא מושלי אוכף משום דמסקב לחמרא אז אפי' אי סימן דרבנן לא חיישי' לשאלה דהוא טוען שהוא מן הרוב ומהכ"ת דלא נחזיר לו החמור וק"ל:
וראיתי בב"ש שיצא לחלק בין גט דצווח שלא השאיל ובין מת דאינו עומד חי לומר דלא השאיל ולפמ"ש בשם רשב"א נגלה דמדמה הנך כלי' דלא מושלי במיתה כמו בגט דלא כב"ש שמחלק ביניהם דא"כ מנ"ל לגמור מכאן לעדי מיתה והבן:
ואיידי אעתיק איזה דין חדש אשר חדשתי חומרא בענין הנ"ל ובקונטרסי כתבתי וז"ל:
מתני' בין שיש להן סוף ובין שאין להן סוף אשתו אסורה אר"מ מעשה אר"י מעשה שוב מעשה בעסי' אמרו חכמים מן ארכובה למעלה תנשא מן ארכובה ולמטה לא תנשא ויש לי בסוגי' איזה קו' ודקדוקי':
א פלא בעיני למה נקנו רבי ברישא אשתו אסורה ובסיפא נקט מן ארכובה ולמטה דאיירי באין להם סוף לשון לא תנשא למה לא נקט אשתו אסורה וצ"ע (ב) למה מקדי' יש להם סוף לאין להם סוף הלא אין להם סוף מסתבר יותר לאיסור שעל זה אין פלוגתא ועל יש להן סוף איכא פלוגתא דר"י שסובר שלא לחיות תחת מים כ"כ (ג) למה הביא ר"י מעשה שניי' על מים שאין להם סוף הלא הוא לא פליג רק ביש להם סוף שסובר שלא יוכל אדם לחיות במים יותר מב' שעות אבל על אין להן סוף למה צריך ר"י ראי' הלא ר"מ אמר ג"כ מים שאין להן סוף אשתו אסורה ולא הביא ראי' על זה רק על מה שמחמיר ביש להן סוף מביא ראי' לאיסור אבל אין לו סוף הוא סברא חיצונה וצע"ג:
ונלע"ד ליישב בעזה"י דנ"ל דבר חדש מאוד אם הגם שר"י חידש שדי בשיעור שתי שעות שהוא זמן שתצא נפשו דלא כר"מ שסובר שיוכל אדם לשהות תחת המים יום או יומים עיי' רש"י הוא דוקא אם לא הגבי' הראש בנתים למעלה מן המים שאז יצא נפשו בב' שעות אבל אם מגבי' ראשו למעלה לפעמי' אז מודה ר"י לר"מ שיוכל אדם לשהות במים יום או יומים כי אז כאשר יגבי' ראשו למעלה מן המים ושואף רוח חדש ויוכל לשהות עוד שתי שעות תחת המים ומה שאמרו בגמ' בעומד ורואה מד' רוחותיו לא די אם נדע ע"י שומרי' סביבות המים שלא עלה מן המים ליבשה בתוך שתי שעות אלא צריך דוקא שעמד ורואה שבתוך ב' שעות לא הגבי' ראשו למעלה אבל בזה שידענו שלא עלה ליבשה לא די כי יש לחוש שנשאר במים יום או יומים והגבי' לפעמי' ראשו למעלה ואח"כ עלה ליבשה והבן:
והנה לכאורה נפלא בעיני לר"י דסובר דאין אדם יכול לשהות במים רק ב' שעות כמבואר בגמ' במעשה דר"ח א"כ למה אוסר במים שאין להם סוף אפי' אם הי' בני אדם עומדי' על מהלך ב' שעות וראו שבכל מהלך ב' שעות לא יצא אדם מן המים וא"כ ע"כ שוות האיש בתוך המים בתוך ב' שעות וצע"ג:
אמנם לק"מ דחיישי' שמא גל השפלו אותו בתוך חצי שעה כמה פרסאות בודאי אם הוא ישוט יש לדעת כמה יוכל אדם לשוט בזמן ב' שעות למשל עשר פרסאות אבל אם גל הוליכו בתוך המים אז הוא מובל בחצי שעה כ' פרסאות וא"כ יש חשש שמא יצא למרחוק והבן:
ולפ"ז ומה דאמרי' בנים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא זה דוקא אם ראינו שבתוך מהלך ב' שעות לא יצא ולפמ"ש שלא נשא את ראשו למעלה ולא נשאר רק חשש שמא גל נשאו או מחילה של דגים וכדומ' אז אמרי' בדיעבד לא תצא אבל בודאי לר"מ שיוכל אדם לחיות תחת המים יום או יומים אז בודאי חיישי' שהוא שט תחת המים למרחוק ויצא ואפי' נשאת תצא וזה רמז המתני' לר"מ דאוסר במים שיש להם סוף דסובר שיוכל לחיות במים ה"ה דבמים שאין להם סוף אשתו אסורה לא די שלא תנשא אלא אפי' בדיעבד אסורה אבל לר"י דמתיר במים שיש להם סוף אם שהה בשיעור יציאת נפש אז הביא מעשה דרק לא תנשא לכתחיל' אבל בדיעבד לא תצא וק"ל:
וז"ל הרמב"ם פי"ג מגירושי' הל' ט"ז ואם נפל למים מקובצי' כגון בור ומערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעידי' עליו שמת ומשיאין את אשתו עכ"ל ולכאורה תיבת ולא עלה הוא דבר שפתים כיון ששהה שיעור שתצא נפשו ע"כ הוא מת ולא עלה דאי עלה פשיטא שלא יעידו שמת ועיי' בכ"מ בהל' ך' שפי' ולא עלה היינו שהמתין שיעור שתצא נפשו אבל כאן דכתיב בפי' ששהה שיעור הנ"ל א"כ מאי הכוונה בתיבו' ולא עלה והוא פלא גדול:
ולפמ"ש נכון מאד דהכוונה דוקא ולא עלה שלא הגבי' עצמו אפי' תוך המים באמצע הנהר בראשו למעלה דאלו עלה למעלה אז שאף רוח ויוכל לחיות עוד שיעור שתצא נפשו הוא ב' שעות עיי' ריב"ש בזה ולקמן במים שאל"ס שהוי הדין אם נשאת לא תצא היינו דגל השפילוהו הוי מיעוט שאינו מצוי אבל אם הגבי' עצמו בראש למעלה חיישי' מה"ת שיצא למרחוק ולכך הקפיד שלא ראהו עלה והבן: