שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן סח
רב אלפס פ"ב דיבמות וז"ל הא דתנן ובנו הוא לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית אמרו רבואתא ה"מ בשפחה דאחרי' דומיא דנכרית דלית לי' קנין בגווה אבל שפחה דידי' לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואיתמר משמי' דרב נטרונאי גאון הכי הא דתנן וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרי' קדושין הולד כמוה ואיזה זו וולד שפחה ונכרית ה"מ שפחה דאחרי' דומיא דנכרית דלית לי' קנין בגווה אבל בא על שפחה דידי' וילדה ממנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירו' בתו היא דאמר רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עלי' חייב משום בתו ואם בא עלי' בנו חייב משים אחותו וחזינן לגאון אחר דמספקא לי' מילתא ומתוך דבריו נקטינן בהא מילתא לחומרא לגבי איסורא דהיכא דאית לי' איתתא ומית ולית לי' זרעא אלא האי דאוליד מן השפחה נקטינן לחומרא וחולצת האי איתתא ולא מתיבמת ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית לי' אבל איהו גופי' לא מזבני לי' יורשין ואי בעא למיסב בת ישראל מצריכין גט שחרור ואי קדיש מקמי גט שחרור מצריכין לה גיטא מיני' ואי בעי למינסב שפחה לא שבקינן לי' עכ"ל:
הנה ראיתי לרא"ש שהביא דעת גאון הנ"ל ביבמות דף כ"ב והחזיק אחריו אבל הרמב"ם בפ"י מה' גירושין ופ"ט מה' עבדים ופ"ד מה' נחלות שפך כלי זעמו על דעה הנ"ל ואחריו מלאו דעת רה"מ ורשב"א הובא לשני דעות בה' עבדים בי"ד סי' רס"ז ובא"ע סי' קנ"ו ועי' בב"ש ובט"ז ובלח"מ ה' נחלות ועי' בא"ע סי' ד' וסי' כ"ו וסי' קמ"ט אבל לא מצאתי מי שיבאר דעת הגאון נטורונאי ז"ל כי יש להפליא עליו הרבה כאשר אבאר: (א) דבשלומא בשאר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו שבשעה שבועל יש בידו לבעול לשם קדושין ומהכ"ת יעשה בעילת זנות הלא חזקה יש לכל איש אשר עומד בחזקת כשרות דלא שביק היתר ואוכל איסור אבל כאן דילמא בשעה שיצרו תקפו עליו ובעל שפחתו לא הי' בידו גט שחרור וע"כ דנימא דמעיקרא שיחרר אותה מהכ"ת נימא זאת שהכין עצמו לכך וצע"ג:
ב קו' רה"מ בה' נחלות דאם ליכא עדים בשעת ביאה ע"כ הוא בועל בעילת זנות פנוי' בלא קדושין אשר בעבור זאת אמרי' בכל הש"ס אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובועל לשם קדושין אבל בביאה בלי עדים ע"כ בעילתו בעילת זנות א"כ מהכ"ת נימא דשחרר אותה כדי שלא יעשה בעילת זנות בשפחה עכ"פ הך ביאה הוי בעילת זנות וצע"ג:
ב הלא יש חזקת שפחות והגם שיש חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הוי חזקה מול חזקה והוי ספק ומהכ"ת נימא דחייב משום אחותו או דיפטור מיבום או הוא יורש ודאי הלא די שיהי' ספק וצע"ג:
ד הקשה הרה"מ הא מפורש בת"כ מה ת"ל האשה וילדי' להביא הרב שבא על שפחתו שהילדי' עבדים כמוה יעו"ש וא"כ מבואר בפירש דלא כהגאון וצע"ג: ונלע"ד לבאר דעת הגאון בעזה"י ואני תפילה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך הנה בקדושין דף ס"ז במתני' וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמותה ואיזה זה ולד שפחה ונכרית בגמר' דף ס"ח שפחה כנענית מנ"ל אמר ר"ה אמר קרא שבו לכם פה עם החמור וולדה כמותה מנ"ל אמר קרא אשה וילדי' תהי' לאדוני' נכרית מנ"ל מלא תתחתן בם וולדה כמותה מנ"ל כי יסיר את בנך מאחרי ולרבנן מסיק הגמ' מדכתיב ואחר כן תבא עלי' ובעלתה משמע מעיקר' לא תפסו בה קדושין וולדה כמותה נלמד כי תהיינה וילדו לו כל היכא דלא שייך תהיינה לא שייך וילדו לו אי הכי שפחה כמי ומשני אין הכי כמי והאשה וילדי' הוא לאומר לשפחה רש"י בד"ה א"ה שפחה כמי וז"ל דולדה כמותה תיפוק לן מהאי קרא דהא לא קרינן בה כי תהיינה כדכתיב עם החמור עם הדומה לחמור עכ"ל מבואר מרש"י הא דאין קדושין תופסין בשפחה וגם ממילא וגדה כמותה הוא הטעם יען דשפחה נמשלה לחמור ואין קדושין תופסין בה וממילא ולדה כמותה דהא כיון דלא שייך בה הווי' אז וולדה כמותה וק"ל ועיי' רש"י ביבמות דף כ"ב ע"ב בד"ה שאין אישות לאביך בה וז"ל בשפחה ונכרית לא תפסו בה קדושין במסכת קדושין נפקא לן מקראי שפחה עם הדומה לחמור כנענית דכתיב ואח"כ תבא עלי' ובעלתה ומעיקרא לא עכ"ל מבואר ג"כ דהא דאין קדושין תופסין בשפחה הוא מטעם דשפחה דומה לחמור דלולי כן השכל גוזר שיתפסו בה קדושין דהא מחויבת במצות כמו אשה ישראלית רק לאשה ישראלי' יש חייס אבל שפחה שהיא עם הדומה לחמור ולית בה אישות ודוק ובעבור זה אמרו בגמ' דף כ"ג לר"י צריך תרי קראי דאי אשמועי' שפחה דאין לה חייס פירש"י עם הדומה לחמור אבל נכרית דאית לה חייס אימא לא ואי אשמועי' נכרית משום דלא שייכא במצות אבל שפחה דשייכא במצות אימא לא צריכא ועי' בתוס' ד"ה מאן תנא יעו"ש סוף דבר הכל נשמע דכל הטעם דלא תפסו קדושין בשפחה או שזרע שפחה לא נחשב לזרע הוא מטעם דהיא עם הדומה לחמור הגם שחייבת במצות כמו אשה ישראלית שאני אשה ישראלית דחייבת במצות וגם יש לה חייס ונכרית הגם דיש לה חייס כמו אשה ישראלית שאני אשה ישראלית דיש לה חייס וגם מחויבת במצות:
ולפ"ז אמרתי לחדש דבר דמשכחת שפחה שתופס בה קדושין וגם וולדה הולך אחרי הזכר אשר נחשב לזרע לאביו ישראל ושפחה כזאת וזרע כזה אינו נכלל במה שאמרו דולד שפחה כמותה יען דדוקא שפחה דומי' דנכרי' אמרו וולדה כמותה אבל לא בשפחה שאינה דומית לנכרית ואבאר דבר זה בעזה"י: הנה יש לאדון בעבדו או בשפחתו שני קניני' (א) קנין ממון דהא גופו קנוי לו כשורו וחמורו שיוכל לעבוד בו כרצונו ולמכור אותו ולהנחיל אותו לזרעו אחריו (ב) שיש לאדון בעבדו ובשפחתו קנין איסור הגם שעבד חייב בכל המצוה שנשים מחויבות בהם בכל זאת רשות אדון פועל בהם איסור שלא יכנסו בכל כח קדושה להיות עם קדוש כמו איש ישראל גמור אשר אין עליו אדון אחר רק אדון אדונים כי לי בני ישראל עבדי' ודבר זה מתורת ריטב"א פ"ק דקדושין דף ט"ו אמר רבה זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי כתב וז"ל וקשיא לן היכי אמר דעבד עברי דגופו קנוי דהא אית לי' יד לכל דבר ואין ידו כיד רבו לא לגבי מציא' ועירוב ופדיון מעשר דבכולן מזכה על ידו ולא בשום מידי אחרינא ואיכא למימר דאילו בעבד כנעני יש לרב בו שני קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור שבו שאסור בבת ישראל ומשום קנין איסור שבו לא סגי לי' בדברי' דלימא לי' זיל וצריך גנו שחרור להתירו בבת ישראל דומיא דגנו אשה שצריכה גט להתיר איסור שבה ולא סגי לה בדברי' ולפיכך המפקיר עבדו אעפ"י שיצא לחירות ופקע מעשה ידיו צריך גט שחרור וכן עבד כנעני הנמכר לעכו"ם כשלא כתב עליו אונו ומשום האי טעמא כמי אמר רבה דבעבד עברי נמי הא איכא צד קנין הגוף דקנין איסור שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית ומפני קנין זה ודין איסור זה דרמי עלי' בעודו עבד חשיב קנין הגוף להצריכו גט ולא סגי לי' בדברי' והשתא דאתי' להכי כי אמרינן דלא נפיק בדברי' היינו להפקיע קנין איסור זה לאסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברי' והוי לי' דומי' דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שחרור וה"ה נמי שהמפקיר עבדו עברי יצא לחירו' וצריך גנו שחרור עכ"ל הזהב:
ונראה לי דודאי הגם שהפקיר אותו רבו וקנה עצמו בקנין ממון שלו אבל בזה לא נפקע ממנו האיסו' דבודאי משעה שנטבלו וקבלו המצות המה בכלל ישראל רק קנין האדון פועל כח איסור בהם שלא יכנסו לגמרי בקדושת ישראל דהא התורה אמרה עליהם לא יהי' קדש ולא תהי' קדישה שפי' אונקלוס שזה איסור של עבד ושפחה וקנין איסור לא פקע אלא בגט שחרור כמו שאיסור אישות אשר בא ג"כ ע"י קנין כסף לא פקע אלא ע"י גט ה"ה איסור לא יהי' קדש וקדישה לא פקעו אלא ע"י שטר אבל זולת זה האיסור כיון שחייב במצות והוי אדון לעצמו לא שייך בו שהוא עם הדומה לחמור דחמור אין לו קנין [כאמרם קני את וחמור מתוך שחמור לא קנה גם האדם לא קנה] שיקנה דבר לעצמו רק יוכל להיות חצר לפני האדון לקנות על גבו כלים אבל עבד המופקר שיש לו קנינים לעצמו בודאי אינו דומה לחמור והגם שנכרי הוי בר קנין אינו דומה לעבד דנכרי אינו בר מצות לכן אין דינו כישראל אבל עבד המופקר שיש לו קנין לעצמו וגם חייב במצות אז בודאי אינו בכלל דומה לחמור ובפרט בשפחה אשר אדון הפקירה דחייבת בכל המצות כאשה ישראלית בודאי אינה דומית לחמור או לנכרית כמובן: ומעתה נ"ל דמי שבועל שפחה המעוכבת גט שחרור אז בנה הנולד נקרא על שם אביו בנו לכל דבר דהא לולי הקרא היינו אומרי' כמו שאפי' ממזר נקרא בנו של הבועל כ"ש בנו מן השפחה רק הקרא גילה ששפחה גרע יען שהיא כחמור שאין לו חייס מזרע אביו ומסתבר דוקא בעבד גמור כמו שהי' באברהם עבד גמור אבל עבד אשר הפקירו אדוניו ויש לו קנין ממון וגם חייב במצות אינו כחמור ונקרא הולד על שם אביו הבועל ובשפחה כזאת תופס בה קדושין הגם שיש לאו דלא יהי' קדש או קדשה מאי הוי הא קדושין תופסין בחייבי לאוין ובן הנולד מחייבי לאוין נקרא בן לאביו והבן זה כי נכון בסברא בעזה"י:
ועיין בשבת דף ח"י ובש"ע או"ח סי' רמ"ו דמכח איסור שביתת בהמתו סמכי' על הפקר בינו לבין עצמו יעו"ש במג"א סק"ט ובמחה"ש שם ומכ"ש דמהני אם מפקיר שפחתו בינו לבין שפחתו דהא היא קונה עצמה מיד והוי כאלו הפקיר בפני שלשה עיין ר"ן נדרים הפקר צריך ג' ובריש פסחים אצל ביטול חמץ יעו"ש:
ובא ברוך ד' ואעשה לך מטעמי' כאשר אהבת שאין כונת הגאון ששחרר אותה מקודם בגט שחרור אלא כוונתו בשפחתו אמרי' א"א עושה בעילתו בעילת בהמה ובודאי בשעת ביאה הפקיר אותה ואז קונה עצמה לקנין ממון וממילא הוי הבן הנולד לה בנו לכל דבר דבשפחה מופקרת תפסי קדושין והולד הולך אחרי אביו דאין שפחה כזאת אשר יש לה קנין ממון ומחויבת במצות כאשה ישראלית דמתה לחמורה והבן זה ומיושב קו' ראשונה דדלמא עכשיו יצרו תקפו דלק"מ הלא יש בידו בשעת שיצרו תקפו להפקירה ודוק:
ובזה מיושב קו' ב' אשר הקש' הרה"מ דע"כ עושה בעילת זנות דאין כאן עדי' על הקידושין לק"מ דכל חזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות היינו חזקה לא שביק היתר ואכיל איסור אם יש בידו לעשות קדושין עושה ואינו חושש על הפסד ממון עיי' חולין דף ד' חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין יעו"ש וא"כ שלא לבעול בעילת בהמה להיות ולדו עבד עיי' רמב"ם פי"ב מה' א"ב גדול העונש הבועל שפחה גמורה וז"ל שגורם לסור הבן מאחרי ד' שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו ישראל וגורם לזרע קודש להתחלל להיו' עבדי' עכ"ל אשר בידו שלא לעבור אם יפקיר את שפחתו יש חזקת כשרות אבל שלא לבעול בעילת פנוי' זה דוקא אם בידו לקדש בהיתר אבל כאן בכל אופן יעשה גם איסור בקדושין דהא עדיין לא קבלה גט שחרור ונהפוך הוא בעל ולא קידש טוב מאשר אם קידש ובעל דאז עובר בודאי על לאו דלא תהי' קדישה ועי' רמב"ם וראב"ד פי"ז מה' א"ב ודו"ק: ומיושב קו' ג' הלא יש חזקת שפחות נגד חזקת א"א עבב"ז ויהי' רק ספק ולפמ"ש לק"מ דהא רק הפקירה ועדיין נשארת בחזקת שפחות ולא נסתר חזקה שלה שהיא שפח' רק הפסד ממון יש כאן וע"ז אמרי' חזקת כשרות של ישראל פועל שניחא לי' בהפסד ממון שלא לעשו' שבנו יסור מאחרי ד' והבן: ובמ"ש ניחא לי מהכ"ת נימא דשחרר אותה ועבר על עשה דלעולם בהם תעבודו ולפמ"ש נכון דבודאי אין בזה לא תחנם אם מבקש שיהי' לו בני' ממנה אשר יחשבו לו לבנים כמובן ודו"ק:
ובדבר זה מיושב לי קו' גדולה אשר העיר הבית מאיר בסי' ט"ז איך פליג המ"ל על רש"י דסובר דליכא איסור דאוריי' בשפחה מגמ' דעבד מותר בשפחה והשיב המ"ל הלא בשפחה לכהן יש ג"כ איסור זונה יעו"ש והקשה הגאון איך משכחת לרמב"ם אי' זונה בשפחה הא לשיטתו אינו עובר בכל חייבי לאוין רק בקידש ובעל ובשפחה לא תפסו קדושין וא"כ לא משכחת לאו דזונ' יעו"ש שתי' בדוחק ולפמ"ש משכחת שפחה שהפקירה אדונה ותפסי בה קדושין ויש בה איסור זונה וק"ל:
ובירושלמי פ' השולח וז"ל בניו מה הן היוצא בשן ועין בניו עבדי' והיוצא משום ייאוש בניו בני חורין אריב"ב לא מסתברא חלפוהין היוצא בשן ועין הואיל ושחררתו תורה בניו בני חורין והיוצא משום ייאוש הואיל ולא שחררתו התור' בניו עבדי' עכ"ל ובפנ"י דף מ' נתקשה בדבר ממנ"פ אם בעל שפחה הרי ולדה כמותה עבדי' אפי' אם דינו כבן חורין ואם בא על בת חורין בניו בני חורין ואפי' אם אמרי' עבד שבא על בת ישראל הולד ממזר עכ"פ עבד לא הוי והניח בצע"ג:
ולפמ"ש יש ליישב דבעל שפחה שהפקירה אדוני' שאז הולד הולך אחריו אם הוא עבד הווין הבנים עבדים ואם הוא ב"ח גם בניו בני חורין דדוקא אם בעל בת ישראל הולד כשר אבל בשפחה שהפקירה אדונה הבני' כבועל ועדיין צריך ביאור ודו"ק:
ודע דנ"ל דדוקא בשפחה מופקר' תפסו בה קדושין כמש"ל דהא יש לה קנין וגם חייבת בכל המצות שאשה ישראלית מחויבת בהם אבל בעבד מופקר שקידש בת ישראל אין תופסי' קדושיו יען דממנו חסרי' כל מ"ע שאיש ישראל מחויב בהם והוא פטור מהם ומיושב לי בזה קו' אחת הלא במתני' גיטין פ"ח איתא אם אמר חוץ מעבד ונכרי לא הוי חוץ יען שאין בהם אישות וקשה הא משכחת עבד מופקר דיש בו קדושין רק לאו דלא יהי' קדש וא"כ הוי כמו שאר חייבי לאוין [והגם שיש לתרץ דמיירי בעבד גמור] ולפמ"ש נכון דשם קאי חוץ על עבד איש שאמר לאשתו חוץ מעבד וא"כ לא מהני הפקר שיוכל לקדש בת ישראל ודוק:
ועלה בדעתי דתלי' בפלוגתא דרש"י ותוס' גיטין דף ל"ח אם עבד מופקר אסור בשפחה כמו בבת ישראל אם אסור ע"י הפקר בשפחה ה"ה ששפחה מופקרת אסור' בעבד א"כ נמשך הבן אחרי הבועל אבל אי מותר בשפחה ושפחה מותרת בעבד א"כ אין בנה הולך אחרי הבועל אך יש להשיב הגם שמותר בשפחה הוא יען דלא בא עדיין לכלל קדושה גמור' ועיי' ברמב"ם פי"ב מה' א"ב ועיי' בב"ש סי' ט"ז וסי' ל"ה ועיי' ברש"י גיטין דף י"ב מפני שהוא קנינו ועיי' בלשון הזהב של הרמב"ם בפי' המשניות ועיי' ברש"י גיטין דף מ"ג מאי מאורסת מיוחדת שפי' רש"י שפחה גמור' שאין קדושין תופסין שהיא דומה לחמורה ועיי' ברש"י בגיטין דף ל"ח אמרו לפניו ר' אמי מי אתה מודה וולדותי' עבדי' ועיי' דף מ' לאפוקי מר"ש ובפנ"י שם וקצרתי ועיי' בכריתו' דף י"א ע"א ברש"י לר' ישמעאל וק"ל:
ומיושב קו' ד' דכיון דטעם משום שהפקירה א"כ צריכה היא זכיי' בעצמה אבל אם אמרה בפי' שלא רוצית לזכות בעצמה או אם היתה קטנה כי בדורו' ראשוני' ילדו אפי' לשבע שנים עיי' פנ"י בהקדמה בבת שבע אז לא שייך זכתה בעצמה אשמועי' התורה שבניו בשפחתו הווין עבדי' דבשעת ביאה לא היתה יכולה לזכות בעצמה או דר"נ ס"ל דהפקר צריך לבוא לרשות זוכה וא"כ לא יוכלו לזכות בעצמן ועיי' פנ"י גיטין דף ל"ט וקצרתי ועיי' ביבמו' דף י"א וק"ל ויש להאריך שטה שהביא הרי"ף גאון אחר שמסופק בדבר היינו דאצלה ליכא חזקה שנתרצית לזכות בעצמה דע"י תצריך לקבל גנו שחרור ועבד בהפקירא ניחא לי' אך אין רצוני להאריך שלא באתי רק להעיר על דעת הגאון נטרונאי: