אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן סה

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן סה

סימן סד

שאלה אשה אשר פתח קברה קטן וצר מאוד ובעלה כאיש כן גבורתו לא הי' יכול לבוא בעמק עכור לעשות ביאה גמורה רק להעיר בה ופזר ממונו אצל רופאים בקיאים ואמרו שלא יוכלו לשנות פי הטבע ואירע מקרה לא טהור גברא שלא הי' מעצור לרוח איש ובעל אותה בכח גדול והזיק אותה מאוד ומבקשת גנו ושואלת אם אין הבעל מחויב לשלם לה על אשר הזיק אותה בגופה וגם הוא אמר אם הדין תורה מחייב לשלם לה אז חלילה לו שלא לשלם והגם שאין לו עכשיו בכל זאת יתן לה שטר חוב לתבוע ממנו בכל עת שיהי' לו אבל אם אין מחויב לשלם מן התור' אז יתן לה כפי ישרו ויכלתו: תשובה לכאורה הדין מפורש בתלמוד בב"ק דף ל"ב המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב לשלם לה דלא דמי לזה בא בחביתו וזה בא בקורתו דפטור דשם שניהם עושי' מעשה אבל בתשמיש הוא עושה מעשה והיא קרקע עולם רק בעריו' גם היא מחויבת יען ששניהם נהני' אבל מעשה ליכא גבי אשה וא"כ הבעל חייב והוא הלכה פסוקה ברמב"ם פ"ד נה' חובו"מ הל' י"ז הובא בש"ע א"ע סי' פ"ג סעיף ב' ובש"ע ח"ו סי' תכ"א סעיף י"ב בלי חולק וא"כ מחויב לשלם לה ופשוט:

אמנם ירדתי בעומק יהושפט וראיתי שדין הנ"ל בשאלתינו צריך בושש כי יש אופן בתוך אופן שיהי' הבעל פטור אם הזיק אותה בתשמיש ובכל זאת דברי התלמוד וש"ע המה אמתיים ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר לפני יודעי דת ודין וזה החלי בעזרת חונן לאדם דעת:

הנה התורה אמרה וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הם יאכלו בלחמו מזה אנו לומדי' דבין אשת כהן אוכלת תרומה וכן שעבד כנעני אוכל בתרומה וה"ה בהמת כהן אוכלת בתרומה דכולם הם בכלל נפש קנין כספו כמבואר בגמ' בפ' כה"ג ובפ' אעפ"י ובמשנה סוף תרומות הובא ברמב"ם פ"ו מה' תרומות בהל' א' וג' אך הדבר צריך התבוננת בשלומא העבד כנעני או הבהמה אם המה שוה כסף ויוכל הכהן למכור לאחר או להנחיל אותם לבניו לכן נקראו נפש קנין כספו אבל האשה דליתא במכירה או במתנה או בירושה רק בכסף קדושין אסרה אכ"ע ועושה אותה כהקדש על כ"ע כמבואר בר"ן נדרים דף ל' איך נקראת האשה קנין כספו מאי קנה בה הלא מעשה ידי' דרבנן וירושת הבעל דרבנן ולמה אוכלת תרומה וצע"ג:

ועלה בדעתי דמיתור הכתוב למדו חכז"ל כי באמת יפלא למה כתבה התורה וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הכי דוקא אם קנה בכסף אוכלת בתרומה הלא אפי' מצא בהמה מופקרת וזכה בה אוכלת בתרומה או ירש או קיבל במתנה אוכלת בתרומה וא"כ הי' לתורה לכתוב וכהן כי יהי' לו נפש קנין כספו אז הכל במשמע בין זכיי' מהפקר או ירש או קיבל מתנה ותיבת כי יקנה נראה חלילה כשפת יתר וצריך התבוננת לכאורה:

אך נכון מאוד אם התור' אמרה וכהן כי יהי' לו נפש קנין כספו הי' במשמע דוקא עבד כנעני או בהמה שהוי שוה כסף ויש לכהן בהם קנין כסף המה יאכלו בלחמו אבל אם קידש אשה בכסף הגם שקנאה בכסף עכ"פ לא נעשית קנינו להיות לו בה שוה כסף לכן אמרה התורה וכהן כי יקנ' נפש קנין כספו שקאי קנין כספו לפרש תיבת כי יקנה שהחפץ נקנה לו בקנין כספו וא"כ גם האשה נקנית לו בקנין כספו וגם היא אוכלת בתרומה וה"ה אם קנאה בביאה או בשטר יען שאיתקוש היות להדדי וגם היא ראוי' להיות נקנה בכסף וה"ה היבם מאכיל יען כיון שלקחה הרי היא אשתו וקנין אישות נקנה בכסף לכן בכל אופן שנעשי' אשתו אוכלת בתרומה ומה שעבד ובהמה אוכלי' בתרומה הוא מק"ו שהמה קנין כסף ושוה כסף וה"ה אם זכה מהפקר או ירש עבד או בהמה דאוכלי' בתרומה דהלא המה בעצמן שוה כסף וראויי' לקנות בכסף שאין חסרון בגופם שלא יוכלו להיות נקנים בכסף והבן: ובכל זאת לא מצאתי קורת רוח לפני דדילמא כתבה התור' וכהן כי יקנה להורות על דבר אחר דלעולם דוקא עבד ובהמה יש להרבות יען שבהם קנה קנין כסף ממש שהם עצמן קנין ממש כמו זהב וכסף או בית ושדה ומה שלא אמרה התורה וכהן כי יהי' לו קנין כסף דאז הי' במשמע דאם אשת כהן נשארת אחר מות בעלה מעוברת אז עבדי' אוכלי' בתרומה הגם שיהי' זכר ויש לעובר חלק בעבד דבירושה דממילא לכ"ע העובר זוכה אפ"ה אוכלי' העבדי' תרומ' דהא המה קנין כספו ממש שוה כסף ואוכלי' מחמת העובר היורש אפי' לכן רמזה התורה וכהן כי יקנה שדוקא אם הכהן ראוי לעשות קנין בנפש אז יאכל בלחמו אבל העובר אינו מאכיל דמזכה לעובר לא קנה עיי' בב"ב דף קמ"ב לר"י רק ירושה שמן השמים מזכי' לו זוכה העובר אז אינו מאכיל לעבדי' ועיי' פ' כה"ג ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל אבל לעולם צריך דוקא קנין ממון ממש וק"ל:

וראי' לזה מגמ' יבמות דף ס"ז ע"א דבמתני' תנן בת ישראל שניסת לכהן ומת והניח' מעוברת לא יאכלו עבדי' תרומה מפני חלקו של עובר דברי ר' יוסי' ובגמ' איבעי' להו טעמא דר"י דקסבר עובר במעי אמו זר או ילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל נ"מ לעובר במעי כהנת בתוס' בד"ה למאי נ"מ לעובר במעי כהנת אע"ג דע"כ דרשי' האי דרשא דילוד מאכיל דמהאי טעמא אמרי' לקמן דבת ישראל לכהן והניחה מעוברת דלא מאכיל דהתם לא שייך טעמא דעובר במעי זרה זר הוא דאפי' זר מאכיל את אמו ואפי' ממזר כדאמרי' לקמן מ"מ מיבעי' ליה לענין עבדי' דאיכא למימר דוקא לענין אמו דכתב בה קרא יליד ביתו הם יאכלו דמיני' דרשי' ילוד מאכיל אבל עבדי' שאוכלי' מטעם קנין כספו לא קאמר קרא ילוד מאכיל שאינו ילוד לא עכ"ל ולכאורה יפלא א"כ מאי קמבעי' להו ומאי ס"ד לחדש דבר כנגד הסברא הלא טוב יותר לפרש טעמא דר"י משום עובר במעי אמו זר אבל בודאי בעבדי' שהם קנין כסף יאכלו מחמת עובר כהן אפי' אינו ילוד ומכ"ש שצריך התבוננת ברמב"ם פ"ח מה' תרומות דפוסק להלכה להך שאינו ילוד אינו מאכיל עיי' בכ"מ הל' ד' ועיי' בתיו"ט במשנה פה וצע"ג: ולפמ"ש נכון בעזה"י דאי אמרי' שהך נפש קנין כספו אין הפי' שלקחו ע"י כספו אלא שגוף הדבר צריך להיות קנין כספו שוה כסף וא"כ למה כתבה התורה כלל וכהן כי יקנה הכי יש קפידא אם קנה הלא עיקר קפידא אם יש לו בחפץ שוה כסף וטוב שתורה אמרה כי יהי' לו קנין כסף אלא ודאי דתורה גילתה כאן בשלומא אם הכהן ילוד שכבר בא לעולם וראוי לקנות דבר דמשעה שנולד יוכל אחר לזכו' בעבורו ולזכות לו דבר אז קנין כספו אוכל בלחמו אבל בעובר דמשכחת שיהי' לו קנין כספו ע"י ירושה במה שתורה זכתה לו בלי קנין אלא ממילא נעשה שלו עיי' ר"ן נדרי' דף מ"ב אבל שיהי' לו דבר ע"י קנין לא משכחת לר"י דסובר המזכה לעובר לא קנה ואין ראוי לקנות קנין כסף אז אינו מאכיל וזה החקירה דטעמא דר"י יהי' גם מטעם ילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל או נימא דהך כי יקנה בא להורות שיבא לו ע"י קנין הגם שאינו שוה כסף באמת אבל לא לדרוש שיהי' האדון ראוי לקנות והבן ודברי רמב"ם יבוארו אי"ה במק"א כי יש לי לטייל שם ארוכות בעזה"י:

ובנתי בלשון רמב"ם פ"ו מה' תרומות שכ' בהלכ' א' שעבדים הכנענים ובהמתן של כהנים אוכלים בתרומ' וז"ל דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו עכ"ל ולא חשב כאן שגם נשים של כהני' אוכלי' בתרומ' אבל בהל' ג' כ' שבת ישראל ניסת לכהן אוכלת בתרומ' מה"ת משעה שנתארס' וסיים וז"ל שהרי היא קנינו עכ"ל מדלא חשב בהל' א' הנשי' ולסיים דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו משמע לכאור' שחלקם לשתים יען שעבד ובהמה המה ממש קנין כסף ואשה היא רק נקנית בכסף ובעל קנה אותה בכסף אך באמת אי אפשר זה דא"כ הי' לו לסיים בהל' ג' שהרי היא נקנית לו בכסף מדכתב מפני שהיא קנינו משמע שגם האשה נחשבת לבעל לקנין גופה ומה שחלק בהלכות הוא דעבד ובהמה אוכלי' בתרומ' אין זה מעלה אצלם רק גרעון ובאשה הוא למעלה וכמו שבארתי בספרי פלס חיים בסוגי' דאיני זנך ואיני מפרנסך עיי"ש ותמצא נועם לנפשך בדברי פי' משניות שהבאתי שם וק"ל וא"כ הדרא החקיר' לדוכתי' שצריך לדרוש לדעת מנ"ל להרבות אשה באכילת תרומה וצע"ג:

והנלע"ד לחקור בזה בעזה"י דבר חדש הנה בודאי אין לאדם כח ורשות לבוא לאשה שתשמע לו להיו' נבעלת לו ואם לא תשמע לו אז יכוף אותה בע"כ ויבעול אותה כי מי שבועל אשה בע"כ הוא גזלן מה לי שאדם גוזל מאדם אחר חפצו ומכ"ש אם גוזל ממנה גופה להכחיש נוי' ותפארתה ומכ"ש שצריך לשלם לה הנאת תשמישו אשר כהנה ממנה ואם ציער אותה ועינה אותה בתשמיש בודאי צריך לשלם לה גם צערה ואם נתעברה מביאה זו בודאי אין לבועל כח אם ילדה בת שהוא ימכור אותה לאמה או לשפחה כי הבת ירך אמה ומכחה ומזרעה ומדמה ילדה אותה ואיך יקח הבועל חלק האשה וה"ה אם בעל קטנה ונתעברה שבע"כ תמות עיי' יבמו' דף י"א אז הבועל חייב גלות או אם מתה מחמת התשמיש עצמו חייב גלות שהוא רוצח בשוגג כי הוא קם על אשה ורצח נפש וגזל ממנה רשותה וכח הנאת תשמיש שלה רשע הוא וק"ל:

ומצאתי און לי ברמב"ם פ"ח מה' מלכים הל' ט' דבן נח נהרג על בעיל' יפת תואר מפני גזל והוא מגמ' דף נ"ז בסנהדרין ופי' רש"י שהכל משום גזל וה"ה בייחד שפחה לעבדו פירש"י שם דאין כאן אישות רק גזל וכן כ' הרמב"ם בהל' י"ד שלכן נתחייבו אנשי שכם מיתה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנהו ואטו ידעו בני יעקב ששכם גזל לדינה לעכב אותה עולמית דילמא רק לשבוע תאותו ואחר זה ישלחנה לנפשה אלא יען דכתיב בקרא ששכב אצלה ויענה ובעל אותה בע"כ ובעינוי א"כ אין לך גזלן גדול מזה במה שבעל אותה בע"כ וראב"ן פ' וישלח שפליג עליו הוא רק יען שדינים הוא עשה ורק אזהרתן הוא מיתתן ולא על עשה נהפוך הוא בב"נ יוכל להשמיט עצמו אם לא ירצה להיות דיין אבל שמעשה שכם הוי גזל לא פליג על הרמב"ם ובני יעקב אמרו הכזונה יעשה אחותינו שעומדת לבעילה אבל אחותינו אינה עומדת לזנו' ומי שבועל אותה הוא גזלן גמור ובודאי הגם שישראל אינו נהרג על ביאת אשה פנוי' אבל אם בעל אותה בע"כ הוי גזלן וחייב לשלם לה צער והנאת תשמיש אשר נהנה ממנה כי תשמיש שלה הוא קנין האשה ומי שבועל בע"כ הוא גזלן והבן זה מאוד:

ואיידי דאיירי לא אמנע מה שהעירותי במק"א על פלוגתא דרא"ה ורשב"א בשער התערובות בסוגי' דפתח פתוח שחקר הרשב"א במ"ה שאם אנו רואי' איש שבועל אשה ולא ידענו אם באונס אם ברצון היא אסורה מספק יעו"ש דלא כרא"ה שסובר שמהני בזה חזקה יעו"ש והקשתי דמסתברא דברצונה בעל אותה הגם שהיא אשת איש והבועל רע לשמים אבל מנ"ל דהוא גם רע לבריות שעשה חמס ונעשה גזלן והוא רע לבריות ובודאי גם היא היתה מרוצה והגם שבכל אופן הוא רשע מכח בעילת ערוה הלא המ"ל בה' א"ב הביא שבועל נדה אמרי' בו חזקה אין עושה בעילתו בעילת זנות והביא ראי' מרמב"ם ה' תרומה והגם ששם בידו ואולי כאן אינו בידו שתשמע לו לרצון ואז אמרי' מדראינו שהוא רע לשמים בודאי נעשה ג"כ רשע דחמס להפיק זממו ותאותו מ"מ מנ"ל הא דילמא בהיפך טרם שיה' רע לבריות הי' פורש ולא עבר עבירה כלל וא"כ מסתבר לומר שנבעלת ברצון ואולי יען שיש לה לעצמה חזקת כשרות וחזקת צדקת וחזקת היתר לבעלה וחזקות דידה לא איתרעו וחזקה שלו איתרע עכ"פ ודו"ק] ותרצתי בדברי חדושי הר"ן בסנהדרין שכל בועל ערוה הוא רשע דחמס שפוגם את האשה והארכתי בזה כי דברי הר"ן יש להם פנים אחרי' ג"כ ואין כאן מקומו להאריך:

ונחזי אנן משפט בעל באשתו הוא יכול לכוף אות' לתשמיש שלו עפ"י הדין ויכול לבעול אותה די תאותו באין מעצור הגם שתשמיש קשה לה וגם יש לו כח לבעול אותה עפ"י דת ודין בשולחן הפוך כחכז"ל אשה אחת באתה לבהמ"ד ואמרה רבי ערכתי לו שולחן והיפך אותו והשיב לה בתי יכול לאכול בשר בין צלי ובין מבושל ועיי' גמ' נדרי' דף ד' ותוס' סנהדרין דף נ"ח ע"ב ד"ה מי איכא מידי ועיי' בש"ע א"ח הגם ששולחן הפוך הוא עינוי לאשה אעפ"כ בידו לעשו' כן ואם ילדה לו בת יכול האב למוכרה לשפחו' או להשיא אותה למוכה שחין וכסף קידושי' שלו ואין לאם הבת חלק בבתה כאלו היתה שפחה שבת לאדון לבד ועיי' ביבמות דף י"ב ר"מ אומר משמשת במוך שמא תתעבר ותמות ורבנן אומרי' ישמש כדרכו ומן השמי' ירחמו עלי' והגם שמשכחת שתמו' בכל זאת הבעל בועל ואינו חושש כי לאישות היא קנינו ואם מתה בודאי הבעל אינו גולה כי גופה שלו ואטו אם הבעל יבעול אשתו נדה ישלם לה הנאת תשמיש הגם שאין משועבדת לו לימי נדה בכל זאת לא ישלם כי גופה שלו וגם אם ארוס יבעול אריסתו הגם שאסורה עליו כנדה בכל זאת לא ישלם לה כי משעה שקדשה היא שלו ומה שלא יוכל למוכרה או להנחיל או שאין שלו מדאורייתא מציאתה ומעשה ידי' וירושתה הוא מטעם אחר יען שקנה אשה ולא שפחה כי קנה גופה רק לאישות מה שנוגע עניני אישות וכמו שתורה חידשה קנין שפחות ועבדות כן חידשה התורה קנין אישות ואין בשם אישות רק הנאת גופה דבר הנעשה ע"י תשמיש ולא דבר שבא חוץ ממנה מה שהוא קנינה והבן:

ולפ"ז שפיר ארוסה אוכלת בתרומה שהרי היא קנינו שקנה גופה בכסף להיות שלו ממש כמו שקנה עבד ובהמה לקנין ממש וזה ברור ואקוה שמקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו [ועי' קדושין דף כ"ג ע"א אשה מכניס גט לרשו' שאינו שלו ה"ה עבד פירש"י דגופה אין קנוי לו היינו בדבר מה שנוגע לממון אשר חוץ מגופה אבל גופה להנאת תשמיש היא גופה שלו]:

ויצאתי על שדה אחרונים ומצאתי להגאון אבני מילואים בתשובותיו סי' טו"ב שהעיר איך נחשבת אשה לקנין כסף הלא מדאורייתא אין לבעל זכיי' במעשה ידי' ומכח חקירה הנ"ל יצא לדון דאכילת תרומה תלי' בקנין איסור ולא בקנין ממון ולכן אשה אוכלת בתרומה יען דיש לבעל בה קנין איסור שאסורה לכ"ע ומשו"ה המפקיר עבדו אוכל בתרומ' הגם שיצא מאדון קנין ממון אבל הלא נשאר אצלו קנין איסור והתפלא על תוס' ביבמות דף ס"ז שאמרו שעבדי מלוג לא יאכלו בתרומה יען שאין הגוף לכהן והביאו ראי' מן מפקיר עבדו שאוכל בתרומה מזה נשמע שאכילת תרומה תלי' בקנין הגוף והסביר הגאון הנ"ל שאכיל' תרומה תלי' בקנין איסור והוא קנין הגוף שלא הביאו ראי' מזה שאשה אוכלת בתרומה מוכח דתרומה תלי' בקנין איסור לבד ושוב נתקשה א"כ למה בהמת כהן אוכלת בתרומה הלא ליכא גבה צד איסור רק קנין ממון ולחץ עצמו בלחץ זה הדחק והניח בצ"ע כעת ועוד נתקשה אח"כ איך עבד המופקר או האשה אוכלי' בתרומה הלא בתורה כתיב קנין כספו ותירץ שהכוונה שקנה הקנין איסור ע"י כסף שלו ונתקשה עוד איך היבם מאכיל לאשתו הא הוא לא קנה אותה בכסף ותירץ משום דאיתקוש הוויות להדדי ולא תחלק בין ביאה לביאה יעו"ש:

ואני אומר במכ"ת הקדושה ובמחילת עוצם תורתו הזכה בלבבי לא כן ידמה כי בעל באשתו יש לו קנין ממון ממש בגופה כמו שבארתי למעל' ומה שעבד המופקר אוכל בתרומ' יען שמתחיל' קנה בו קנין ממון וקנין איסור וקנין איסור הוא היתר שפחה להוליד לאדם בנים להיות לו לעבדים והגם שהפקיר אותו והפקיר מקצת קנינו כיון שעדיין קנינו קיים על הבנים אם יבעול שפחה הבנים קשורי' באדוניהם ויהיו עבדיו א"כ לא נפקע קנינו דהלא צריך גט שחרור [ואני מסתפק אם האדון יכול למסור לו שפחה כנענית שלו בע"כ להוליד לו עבדים כיון שהפקירו לא יכול לכוף לו לבעול שפחתו להיות לו עבדי' ועיי' גיטין דף ל"ח משם יש לפשוט יעו"ש] וכל זמן שלא שחררו הוי לענין בעילת השפחה של אדונו כעבד לגמרי שהבנים לאדון דאל"כ איך שייך לומר שיש לאדון קנין איסור שבו מאי קנין הוא לאדון אם איש אחר יוכל לבעול שפחה ודו"ק אבל באשה אם אין לו קנין ממון בה מאי קנין הוא לבעל שהיא אסורה לעולם בבעילה אלא ברור כמ"ש ואוסיף נופך אפי' אם מהני במפקיר עבדו קנין איסור לאכילת תרומ' הוא יען שכבר זכה לאכול בתרומ' מתחילת קנינו שהי' לאדון בו קנין ממון כמו שהי' לו בו קנין איסור והגם שעכשיו נפקע הממון נשאר עכ"פ קנין איסור ולא יצא מהיתר הראשון אבל באשה מעולם לא הי' לו בה רק קנין איסור [ועיי' ר"ן חולין הבדל בין נ"ט בר נ"ט דהיתר ובין נ"ט בר נ"ט דאיסור כעין חילוק זה] ואכילת עבד ואשה ובהמה הכל משם אחד שהם קנינו ממש קנין כספו רק ביבם דלא משכחת שתהי' שלו מכח קנין כסף לכן בא רש"י שאיתקוש הויות להדדי הגם שאשה הקנה לו מן השמים אעפ"כ מובדל מן זכי' לעובר אשר בא לו מן שמים בירושה:

ומה שתמך דבריו על דברי שיטה מקובצת בכתובות שכ' וז"ל והאי כמי קנין כספו שקנאה בכסף קידושין שלו עכ"ל והבין הגאון שהכוונה שאין לבעל באשה רק קנין איסור וקנין איסור בא מחמת קנין כסף במכ"ת הכוונה פשוט' הגם שאין היא נחשבת לקנין כסף כמו בהמתו ועבדו דהמה כסף במכירה ולהנחיל ואשה לא יוכל למכור ולהנחיל ע"ז הסביר הש"מ דכתיב כי יקנה קנין כספו ובעל קנאה לאשה בגופה בכסף קידושין הגם שלא קנאה להיות לו חפץ שוה כסף למכור ודוק:

המורם מזה דבעל קנה לאשה קנין בגופה לאישות להנו' בתשמיש כאות נפשו ולא צריך לחוש על צערה או אם תתעבר תמות כי הלא היא קנינו לתשמיש ומה שנוגע לעניני אישות נחשבת האשה לקנין גופו כמו שנחשב העבד לאדונו קנין גופו לכל מלאכה:

ואם כנים דברי שאשה היא קנין הגוף במה שנוגע לאישו' היינו לתשמיש וא"כ צריך התבוננת למה יתחייב הבעל אם הזיק לאשתו בתשמיש המטה הלא היא קנוי' לתשמיש ושלו הזיק הכי יתחייב הבעל בגלות אם תמות אשתו מחמת שבעל אותה והיא היתה מחולשת ומתה הלא כספו היא לתשמיש וצע"ג: אמנם נ"ל הבדל גדול בודאי מה שנעשה ונתהוה מגוף התשמיש היא קנינו ויכול לבעול כדרכו ואינו חושש שמא תמות היא אבל למשל אם מרוב חומו ומגודל יצרו לא שמר נפשו לדחוק באצבעו על פתח ממש רק שקד על דלתי בטנה על השפיים ועגבות אשר מתפשטים למעלה ולמטה מפי מקורה והזיק אותה בזה ודאי חייב דהלא הי' יכול לשמש כדרכו אם שמר נפשו לבוא באמצע הדרך והוא הי' אץ ברגלו וחייב עליו דהוא מזיק בגופ' מה שלא בא לעניני אישות אבל בודאי כל היזק שבא לה ע"י תשמיש כדרכו הבעל פטור דהא היא קנינו לתשמיש כדרכו ודו"ק:

ובעמלי ראה ד' ויוכח שמצאתי בש"מ בב"ק דף ל"ב בד"ה המזיק וז"ל המזיק את אשתו בתשמיש המטה בהיזק שהי' אפשר לו להשמר ממנו חייב בארבעה דברי' ואם מתה גולה על ידה עכ"ל הכונה כמ"ש בודאי היזק הבא מגוף התשמיש כדרכו אז הוא פטור דהיא קנינו לתשמיש אבל אם הזיק במה שאפשר להשמר כגון שדפק שלא על הפתח והזיקה אז חייב וק"ל:

ומעתה נחקור בנידן שאלתינו דפתח קברה צר וקטן מאוד שלא יכול הבעל להכניס עטרה ולעשות גמר ביאה והלא כל הבועל דעתו לעשות גמר ביאה אמרו חכז"ל כי שם עיקר הנאת תשמיש ועיי' רמב"ם פ"ה מה' א"ב ובפעם שרצה להכניס אצבעו הזיקה נ"ל לפטור אותו מלשלם דהא היזק בדרך תשמיש בבעילת כל הארץ ולא שייך כאן דה"ל לעיוני זה דוקא לשמור עצמו בתחילת ביאה הי' לו לעיין להשען על ביתו על מזוזת הבית ולא יהי' אץ ברגלים אבל כאן ששען על ביתו כדרך כל הארץ והזיק אותה בגוף השימוש של אישות לזה האשה קנינו ממש ולא צריך לשלם ודו"ק:

ואוסיף עוד בטענה לפטור לבעל דבשלומא אם בהתחלתו אשר העמיד אצבעו שלא על פתח מקורה הוי התחלה בפשיעה וחייב אבל כאן שהתחיל בהעראה בהיתר רק אח"כ יצרו וחמימו תקפו ששקד בכח לכנוס ולעשו' ביאה גמורה על זה הוא אונס גמור ופטור מדין תורה ואבאר זה בעזה"י:

הנה בכתובות דף נ"א ע"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ומסיים הגמ' ופליגא דרבא דאמר רבא כל שתחילתה באונס וסוף ברצון אפי' היא אומרת הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מותר מ"ט יצר אלבשה יעו"ש וכ' הפנ"י בד"ה ופליגי וז"ל והא דאמרי' בכריתות דבועל חייב על כל ביאה ולר"א על כל כח וכח ולא אמרי' יצר אלבשו שאני התם דהוא פשע והלביש יצרו לעצמו משא"כ באש' דיצר אלבשה באונס עכ"ל היוצא מדבריו דוקא אם התחלת הביאה הי' באיסור אז חייב על כל כח וכח שכל תחלתו בפשיעה הגם שסופו באונס נחשב לפשיעה אבל באשה התחילה באונס אז הגם שסופה ברצון הוי כאונס דהכל הולך אם התחלה הי' או באיסור ועיי' ריטב"א במכות בקרע מעזיבה דחייב על הטומאה שהמתיק שכל תחלתו מעשה נחשב הסוף בלי מעשה כאלו עשה מעשה יען שהכל בא ע"י מעשה יעו"ש כי מתוק מדבש וא"כ כאן שהתחיל הביאה בהיתר גמור בחיוב עונה באותו מקום רק אח"כ יצר אלבשו ולא מצא מעצור לרוחו שלא לעשו' הכנסת אבר אז אין לך אונס גדול מזה ופטור על הוספת הכחות בהכנסת אצבעו ודו"ק:

ואולם ראיתי בהפלא"ה שם בכתובות שהשיג על הפנ"י בקו' גדולות מאד ואסדרם הנה (א) משבועות דף ט"ז הי' משמש עם טהורה ואמרה נטמאתי ופירש ומיד חייב דהיציאה הנאה לו כביאה וקשה הא כאן התחיל בהיתר וא"כ נימא על היציאה יצרו אלבשו (ב) וכן בשבועות דף ח"י מפרש מתני' דנמצא על שלו חייב בשלא סמוך לווסת ועל הפרישה וקשה ג"כ דנימא יצרו אלבשו וצע"ג (ג) הקשה מתוס' יבמות דאמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניי' ופי' בתוס' לאו דוקא ביאה שני' אלא שמא יעשה גמר ביאה דיבמה נקנית בהעראה וקשה איך נגזור העראה בעבור שמא יגמור הא אפי' אם יגמור אנוס הוא דהא התחיל בהיתר בביאת מצוה וצע"ג:

ונ"ל ליישב ב' קו' ראשונות של הפלא"ה דבמכ"ת הטהורה נ"ל דלק"מ דסברת יצר אלבשו הוא דוקא בביאה אחת אם כבר התחיל איש לבעול אשה באונס אז גם יצרה נתחזק ע"י שאצבע האיש התעורר בה תאות התשמיש עד שהאשה מבקשת גמר אותו ביאה אשר כבר הוחל בה אבל זאת לא נאמר אם אשת ישראל נאנסה והבועל גמר כבר ביאתה והיא שוכרתו לבעול אותה שנית שתאמר לו שיתקשה פעם שנית ויוצא ממנה שהנאה של יציאה הוא כמו הנאה של ביאה דנימא ג"כ יצר אלבשו אז בודאי היא זונה דאטו אם העלה לב אשה טנה מרוב תאותה עיין סנהדרין ותזנה לא תהי' אסורה דיצרה אלבשה הלא פחד ד' צריך לפעול נגד יצרי הגוף אבל בחד מעשה משעה שבועל הערה בה אז התחלת המעשה פועל על סוף המעשה דכח של העראה פועל תשוקה על גמר ביאה וכח זה גדול מאד שלא תוכל האשה שלא להיות לרצון אבל היצר מהנאה ראשונה אל הנאה שני' הוא יצר כמו בכל ביאה של זנות שגדול כח היצה"ר ורש"י כתב בכתובות שם וז"ל תחילתה באונס תחילתה של בעילה וסופה וז"ל וסופו של בעילה עכ"ל וכ' עוד בד"ה יצר אלבשה וז"ל וגם זה אונס שבתחילת בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר עכ"ל הכוונה שלא נטעה בהבנת הגמ' תחילתה באונס וסופה ברצון קאי על מעשה הזנות שאשת ישראל שנאנסה הגם שסופה ברצון כגון שכניסה הי' באונס ופרישה באבר חי הי' ברצון דנימא דיצר של הכניסה הלביש אותה על היציאה שהי' ברצון אלא הכל קאי על מעשה בעילה אחת העראה הי' באונס וגמר ביאה ברצון שהסוף תולדה דהתחלה אבל מהכניסה על היציאה שהמה כשני ביאות גמורות שהיציאה הנאה כביאה אז בודאי ממעשה למעשה לא אמרי' יצר אלבשה לחשוב כאונס ודוק: ולזה רמז רש"י שבתחילת בעילה הלבישה הבועל יצר שפעולת העראה מעורר תשוקת גמר ביאה אבל מיציאה על הכניסה הוא יצר של היצה"ר והבן וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"א מה' א"ב וז"ל אשה שתחילת ביאתה באונס וסופה ברצון פטור מכלום דמשהתחיל לבעול אין בידה שלא תרצה עכ"ל הזכיר בפירש שתחילתה באונס הוי הפי' שתחילת ביאה אחת הי' באונס וסופה של אותה בעילה הי' ברצון ועיין עוד ברמב"ם פכ"ד מאישות שכ' ז"ל וכל שתחילת ביאתה באונס אעפ"י שסופה ברצון מבואר דהכל מעשה פעולת ביאה אחת אמרי' יצר אלבשה אבל מכניסה ליציאה הוי כמו אם מתחילה נבעלה ביאה של אונס ואח"כ משעה שטענה טעם מים גנובים ולחם סתרים זינתה במזיד בודאי אסורה לבעלה דאין זה מלבוש של הבועל רק מלבוש של היצה"ר ובפרט כפי אשר ביאר הרמב"ם בפי' המשניות בסנהדרין דהוצאת הזרע אין פועל בבעילה אסור' מאומה רק הכל בהכנסת האבר וא"כ הי' יכול למעט בשפיכת זרע בגמר ביאה רק הוא מתאוה תאוה להנות ביציאה כמו בביאה אבל מה שמתאוה הגוף ע"י העראה לגמר ביאה הוא תולדה של יצר הבועל שהתחלה פועל יצר על גמר ביאה והבן:

וראי' ברורה לזה דאל"כ שגם היציאה נחשב לאונס דאלבש' היצה"ר ומה שאמר רבא תחילתה באונס וסופה ברצון הוי הפי' הכניסה באונס והיציאה ברצון א"כ פלא דלמא אבוה דשמואל דפליג וחושש על סופה ברצון הוא דסובר דיצר הכניסה אינו פועל על היציא' אבל אם התחלת כניסה באונס הגם שסוף הכניסה ברצון מודה דאמרי' יצר אלבשה והוה אנוסה ומאי פריך הגמר' אלא אונס דשרי' רחמנא היכי משכחת לה דילמא ברצון דסוף הכניסה ולא צריך לדחוקי בצווחה מתחילה ועד סוף אלא בודאי דאבוה דשמואל אוסר אפי' אם סוף הכניסה הוי ברצון וא"כ פליג רבא בסברת דיצר אלבשה דוקא מהעראה על גמר ביאה אבל מכניסה על יציאה לא אמרי' יצר אלבשה ודו"ק: ולפ"ז מיושבי' קו' הפלא"ה בודאי מכניסה על היציאה לא אמרי' יצר אלבשה ולכן אם פירש באבר חי חייב אבל בחד ביאה כמו ר"א דמחייב על כל כח וכח דכניסה שפיר הקשה הפנ"י דנימא יצר אלבשה וצריך לתרוצי יען דהתחלה הוי באיסור והבן:

ודע דמה שחדשתי דמכניסה על היציאה לא אמרינן יצר אלבשה הוא דוקא שלא להיות נחשב כח דיצר אשר נלבש להיות כאונס אבל בודאי מי יכחיש שביאת הכניסה מעורר יצר על הנאת היציאה הלא אבר קטן מרעיבו שבע אמרו חכז"ל ובזה יובנו דברי תוס' בשבועות דף י"ז ע"ב בד"ה ואי בת"ח וז"ל חדא הוא דמחייב אעפ"י שמזיד על הפרישה מכל מקום על הכניסה חשבי' לי' שב מידיעה דאימא יצר אלבשה כדאשכחן בכתובות פרק נערה עכ"ל הכוונה בודאי לא נימא מכניסה ליציאה יצר אלבשו לפוטרו אפי' מחדא אבל עכ"פ שב מידיעתו הוי הגם שאינו שלא הפריש עצמו מלצאת באבר חי הגם שידע שהיא נדה הוא יען שכבר הוא עוסק בהנאת בעילה אבל אם היתה נדה טרם שהתחיל לבעול הי' פורש עצמו שלא לטעום עכשיו טעם בעילה והוי עכ"פ שב מידיעתו ע"י הסברא של יצרו אלבשו רק שם הכל בביאה אחת הוי אונס דשם בודאי יצר אלבשה אבל כאן מכניסה ליציאה הוי רק מקום לתלות שמכח שעוסק בטעם ביאה יצר אלבשו ואינו פורש מחמת עבירת נדה אבל אם לא התחיל לבעול הי' פורש שלא לטעום טעם בעילה מחמת עבירת דם נדה כנלע"ד ברור בעזה"י:

אך קו' ג' מיבמות שגזרי' העראה בעבור גמר ביאה שהכל בחד מעשה של הכניסה צע"ג ונ"ל במכ"ת לק"מ דכוונת התוס' דיש לחוש שבאמת לא יהי' אצלו יצרו תקפו שמסתמא כל הבועל לשם יבום דמכוון לבעילת מצוה ולא לשם כוי ובפרט אם הבעילה מחייבי לאוין לא יבעול בשעה שמרגיש תוקפת היצר דהא לאבא שאול הוי הולד קרוב לממזר כנודע רק חיישי' שלא יהי' בקי בהעראה ובשעה שירצה לעשות העראה יעשה בהכנסה גמר ביאה דאין גמר ביאה כל אורך האצבע עד טבורו רק כל א' וא' שפליגי בשיעור העראה עיי' יבמות רב ושמואל ועיי' בתשובה נפלאה ונוראה בנב"י מהד"ת בא"ע אם מכניס מאצבעו יותר הוי גמר ביאה וא"כ זה כוונת התוס' דלגזור מביאה אחת על השנית הוא גזירה רחוקה כי הלא ידע שביאה שנית אסורה טוב אם אמרו גזרי' העראה משום גמר ביאה שלא יהי' יוכל לשער שיעור העראה אבל באמת לא יהי' לו יצר לעשות גמר ביאה להשביע נפש התאוה ואז בודאי עובר ולכן טוב לחלוץ מלייבם וק"ל:

וראיתי בהפלא"ה שם שתירץ דיצר אלבשה אינו רק ספק רק באשה סמכי' בצירוף חזקת כשרות וחזקת היתר אבל במקום דליכא חזקו' הנ"ל אין סברת יצר אלבשה סברא יעו"ש פלא בעיני הלא הרמב"ם כ' בפ"א מה' א"ב וז"ל משהתחיל לבעול אין בידה שלא לרצות עכ"ל מבואר דיצר אלבשה הוי ודאי ודלא כהפלא"ה ז"ל ובמק"א בארתי להבין לרמב"ם טעמא אבוה דשמואל דמהני צווחה מתחילה ועד סוף ואין כאן מקומו:

ומעתה ק"ו בן בנו של ק"ו בנידן שאלתינו דלא הי' כנגדו פחד ד' שאין בבעילתו עבירה כלל והתחיל בהעראה בהיתר ולבשו היצר לעשות גמר ביאה דלא נחשב זה לפושע ומזיק דנאמר אדם מועד לעולם דהלא היצר אלבשו ואנוס הוא על גמר הכניסה מה הוי לי' למיעבד ופטור מתשלומין עפ"י דין תורה כנלע"ד:

ואיידי דהבאתי דברי אבני מלואים בתשובה סי' טו"ב לא אעלים עין מן הפליאה אשר כתבתי שם על הגליון שנתקשה הגאון שם על דברי תוס' קדושין דף ט"ז שכתבו דע"ע גופו קנוי היינו לענין שצריך גט שחרור אבל לענין מצות לא והא דמותר בשפחה כנענית היינו משום שצריך לעבוד את רבו בין ביום ובין בלילה והקשה הגאון הנ"ל וז"ל לא הבנתי בעניותי דאם הוא אסור בשפחה וכי משום דצריך לעבוד את רבו בלילה יעשה איסור הא אסור לעבד עברי לחלל שבת ויו"ט לצורך רבו ומ"ש איסור שפחה שיהי' מותר לצורך רבו וצ"ע כעת עכ"ל והוא פלא גדול הלא אדון עבד כנעני הוא מוזהר על שביתת עבדו ומכ"ש שמוזהר על שביתת עבדו ישראל הכי גרע עבד ישראל מעבד כנעני והגם שעבד כנעני מוזהר ג"כ על שבת מעצמו כמו נשים דמחויבי' על שבת אעפ"כ גם הרב מוזהר עליו עיי' רמב"ן פ' יתרו וא"כ מאי קו' שיחלל העבד עברי שבת או יו"ט בעבור רבו הלא רבו עובר עליו אם הוא עושה מלאכה וא"כ לא ידעתי מה נתקשה משבת הן אמת שהארכתי במק"א לבאר דשביתת עבד כנעני ובהמה הוא דוקא על שם מלאכה אשר עליו חטאת וחיוב מיתה אבל חיוב שבתון שהוא מ"ע אם אדם עושה בחצרו פינוי אבנים ממקום למקום אשר חידש הרמב"ן בתורה פ' אמור זה לא חל על עבד ומכ"ש על בהמה ויהי' נשאר קו' הגאון על אופן זה אבל לא עלה זה במחשבתו כנראה מדבריו דנקט לחלל שבת או י"וט וצע"ג על גאון כמותו ועוד פלא עליו הלא מבואר בקדושין דף כ"א ובירושלמי קדושין פ"א ה' ב' שאפי' עבד עברי כהן מותר בשפחה שהוא היתר שיצא מכלל איסור ואין כאן איסור כלל לעבד והטעם עי' רמב"ם פי"ב מה' א"ב יען דשפחה נתגיירה ומחוייבת בכל המצות שנשי' מחויבות יצאה מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא באה אבל בודאי מי שבועל שפחה אין קנאי' פוגעי' בו ואפי' לישראל שאינו עבד ליכא ברור איסור דאוריית' ודו"ק ומה שנת קשה המ"ל פ"ג מה' עבדי' למה לא גזרו רבנן לעבד איסור שפחה כמו שאסורה לשאר ישראל נ"ל דלק"מ כפי כלל של הט"ז בה' ר"ה ובכמה מקומות מה שמפורש להיתר בתורה לא יוכלו חכמים לאסור וכאן שתורה גילתה משנה שכר שכיר א"כ לא יוכלו לאסור יעו"ש והבאתי ראי' לזה מתוס' בב"ב בסוגי' דיאוש ואין כאן מקומו:

ולא אמנע להעתיק בקיצור אשר הערותי בחדושי על דברי רמב"ם הנפלא פ"ו מתרומו' אשר הביא הגאון אבני מלואים שם בשם כ"מ שהתפלא על שמנה רבינו שעבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר והוא פלא הלא תושב ושכיר הוא עבד עברי והוא פליאה גדולה:

ונלע"ד ליישב דעיי' בגיטין דף ל"ח דגוי קונה לישראל בקנין שבוי דכתיב וישב ממני שבי ועי' ברשב"א בחדושיו שם שגוי קונה גופו של ישראל בקנין מלחמה דלא כרש"י שמפרש שהי' קנין עבד כנעני של ישראל אשר נעשה שבוי אלא הי' ישראל ממש דבקנין מלחמה קונה גוף ישראל כמו שקונה קרקע וכ"כ הרמב"ם פ"ט מה' עבדים הל' ד' ועיי' בכ"מ הגם שגוי לא קונה גוי אלא למעשה ידיו אעפ"כ ע"י מכירת דינא דמלכותא קונה גופו יעו"ש ועיי' בבעה"מ פ"ד דע"ז באו בה פריצי' שפי' שכיבוש מלחמה פעל חילול ועיי' ברמב"ן במלחמות שם ועיי' במג"א סי' ד"ש לענין מלאכת עבדי' בשבת ובמחה"ש שם וא"כ השמיע הרמב"ם אפי' ישראל אשר הוא עבד עברי ע"י כיבוש מלחמה וכהן קנה אותו מיד השבוי אעפ"כ אסור לאכול תרומה דעכ"פ הוא זר שלא הלך ממנו ע"י שנמכר לעבד כנלע"ד ולא כתבתי רק להערה:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה