שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן סג
בימי חורפי זכיתי שהקשה לי הרב הגאון ר' אברהם אולמאן זצ"ל קושי' אחת ביבמות דף ל"ט שאבא שאול אומר אם בועל יבמתו לשם נוי חייב כרת וקרוב להיות הולד מותר והקשה הנ"ל במכתבו וזה לשונו אבא שאול אומר הקשה הרמב"ן בחדושיו הלא קיימא לן הבא על יבמתו בין בשוגג באונס ומזיד קנאה אלמא אפילו בלא כוונה קנאה ומתוך זה כמעט מדחה מהלכה דברי אבא שאול אבל הבית שמואל בסי' קס"ו אות ה' תי' דאין ענין זה לזה אף דלאבא שאול עשה איסור בביאתו איסור אשת אח אפ"ה קנאתה ואבא שאול מודה דקנאה רק עשה עבירה עי"ש ויש להקשות ע"ז הלא זה פשוט אף לאבא שאול דעושה עבירה בביאתו שלא לשם מצוה הוא דוקא בביאה ראשונה אבל אם בעל בפעם הראשון לשם מצות ייבום שוב קנה אותה והוי כאשתו לכל דבר ובועל כמו שירצה ופשוט וממילא לדברי הב"ש דאף ע"י ביאת איסור ג"כ קנאה ממילא אף בביאת איסור הדין כן לאחר שבא עלי' היבם אף שבעל שלא לשם מצוה שוב בפעם השני אינו עושה עבירה דכיון דקנה אותה היא כאשתו וא"כ קשה למה דקיימינן אחד המערה ואחד הגומר קנאה א"כ אין עושה עבירה אפי' בביאה ראשונה דהלא מיד שהערה בה קנאה ושוב אין איסור בגמר ביאה רק זה אינו דשפיר קאמר אבא שאול דעושה איסור עכ"פ בשעת העראה דהעראה חייב בכל עריות אבל צא ופרנס סיום דברי אבא שאול דסיים וקרוב בעיני להיות ולד ממזר וקשה ממזר מאי עבידתי' הא לא נתעברה אלא בגמר ביאה ואז היתה אשתו משעת העראה ואין כאן עבירה בגמר ביאה וצ"ע עכ"ל והוא קו' קשה כברזל:
וזה תורף התשובה אשר השבתי להגאון באריכות ואין בידי העתקה ממנה: ונלע"ד ליישב ביבמות דף ל"ט ע"א כנסה הר"ז כאשתו לכל דבר למאי להוציאה ולהחזירה בגט ופריך הגמ' פשיטא ומשני ולקחה לו לאשה ויבמה ס"ד עדיין יבומי עלי' ופריך ומחזירה בגט פשיטא ומשני דס"ד מצוה דרמי רחמנ' עליו עברה קמ"ל ופריך ואימא הכי נמי ומשני ולקחה לו לאשה כין שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר יעו"ש מבואר מגמ' הנ"ל דהי' הו"א כיון שמגרשה חזרה לאיסור אשת אח ועתה אני אומר הגם דאמת לאבא שאול קנאה לשם נוי ולשם אישות כמתני' בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון זה דוקא להיות קנינו דמן השמים הקנו לו אותה מכח קנין דאחיו עיין כתובות דף נ"ז ע"א אבל בודאי אסורה עליו דהא דאמרי' דקנאה בין בשוגג או באונס או רצון וכדומה ילפי' בדף נ"ד מדכתיב יבמה יבא עלי' מכל מקום והנה מיבמה יבא עלי' לא ידעי' שהיא כאשתו לכל דבר אחר הביאה וממילא אמרי' אעפ"י שקנאה בביאה הנ"ל מ"מ נשארת באיסורה אבל אם כוון לשם מצות יבום ליבם אותה לשם מצוה אז יש לו דעת קידושי' כמו אם יקדש אשה בביאה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה שביאה עושה לקוחין אז גילתה התורה ולקחה לו לאשה אם יש לו דעת קיחה היא נעשית כאשתו לכל דבר אבל זה לא יוכל להיות רק ויבמה אם יודע ומכוון לבעול לשם ייבום ולא שיבם בא עלי' בלא דעת יבום וא"כ גילת' התורה כיון שלקחה בתורת יבום היא כאשתו לכל דבר אבל בלא דעת יבום אין כאן לקיחה וקנאה אבל נשארת באיסור אשת אח והגם שתוס' כתובו' דף פ"ב ע"ב כתבו דבכל אופן היתה מותרת עד שעת גירושין ולא תאסר מיד אחר ביאה ראשונה יעויין שם היינו דוקא יען דכתיב ויבמה אז חדשו סברתם דלא ס"ד דתורה יצוה ליבם ויצטרך מחר לגרש אבל כאן אם לא קיים ויבמה אז שיבם בא עלי' אז בודאי אינה כאשתו ואסורה מיד אחר העראה כמובן וזה שאמר אבא שאול אם בועל לשם נוי הוא כאלו פוגע בערוה שעשה עבירה והגם שקנאה אבל עכ"פ אין כאן לקיחה ונשארת אחר העראה באיסורה וקרוב להיות הולד ממזר ודו"ק: ואחר רבות בשנים אשר האיר ד' עיני לחדש זאת שאם הי' הייבום שלא מדעת הוא קונה יבמתו אבל נשארת באיסור עולם מצאתי און לי בתורתנו הקדושה פ' וישב ויאמר יהודה צדקה ממני כי על כן לא נתתי' לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה והביא רש"י וז"ל י"א לא הוסיף עכ"ל וכתב הרמב"ן בנמוקי חומש שלו וז"ל ולא יסף עוד לדעתה אחרי שקיים זרע לבניו לא רצה להיות עמה אעפ"י שהי' ברצונו כי איננה אסורה עליו והיתה אשתו כמשפט הייבום וזה הטעם האומר לא פסק כתיב הכא ולא יסף וכתיב התם קול גדול ולא יסף עכ"ל והוא פלא גדול אחרי שבסוטה דף י' מבואר הך פי' דהך ולא יסף הוי הכוונה ולא פסק למה החזיק הרמב"ן בדעת י"א שלא הוסיף לדעתה אם הדין דמותרת לו למה לא קיים יהודה מצות עונה וצע"ג וכן נפלא בעיני על מעשה דר"י בן חלפתא הובא ברבה פ' וישב פ' פ"ה שבעל חמש יבמות לכל יבמה ביאה אחת ועיי' במ"כ שסובר לאסור לבעול ליבמה רק ביאה אחת וקשה הכי לא ידע ריב"ח דין כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר וצע"ג: אך הוא הדבר דהנה יהודה חשב לתמר לזונה לקדשה עלי דרך היושבת בפתח עינים א"כ לא חישב למצוה לקנות אותה בביאה הנ"ל והגם שמצות יבום נתקיים בכל אופן אבל עכ"פ נשארת באיסור כלתו יען שנעשה הבעילה בלי כוונת לקוחין ולכן לא רצה עוד לדעתה והבן ומצאתי ברבינו בחיי שמביא בשם רמב"ן (הגם שלא מצאתי דבריו ברמב"ן) וז"ל צדקה ממני יותר ממני שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכוונה למצות יבום וזה שאמר על כן לא נתתי' לשלה בני כלומר על נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו עכ"ל מבוא' כי יהודה הודה שנתכוון רק לזנות ולכן לא רצה לבעול אותה עוד ודוק ומהאי טעמא לא רצה ריב"ח ליגע ביבמות שלו שירא לנפשו פן לא היתה מחשבתו שלימה מקודשת רק לשם מצות יבום ואז נשארת באיסור כל ימי':
אמנם יש לחקור הלא בכל קנין מהני כוונת המקנה הגם שהקונה לא חשב לעשות עתה קנין כמבואר בנמ"י פ' חזקת בשם הראב"ד דדוקא בעודר בנכסי גר לא מהני יען דאין כאן מקנה אבל ברב ענן דשקיל בדקא דארעא הגם דלא ידע רב ענן אלו המזכה ידע הי' מהני כוונת המקנה וכן הביא הקצו"ח בסי' ער"ה וקמ"ג בשם רשב"א בגיטין דף כ' יעו"ש וא"כ תמר כוונה להקנות עצמה במעשה יבום והיא היתה מכוונת רק למצות יבום וזה הי' סברת רב שמואל בסוטה דף י' שלא פסק מלדעתה יען שסמך עלי' שהיתה מכוונת למצות יבום ולא לתאוה בעלמא וזה לדעתי עומק דברי רש"י בסוטה דף י' ע"ב בד"ה כיון שידעה וז"ל כיון שידעה שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה עכ"ל ראה נפלאות מתורת ד' תמימה שרב שמואל סובר משעה שהכיר בה שהיתה מכוונת לשם שמים והאמין לה שהיא צדקת אז בעל אותה ואקוה שמקום הניחו לי מן השונים להתגדר בו בעזה"י:
ועדיין יש לברר אם כוונת המקנה מהני ביבום הגם אם תמר חשבה למצוה הלא כי יקח איש אשה כתיב ודרשו חכז"ל ולא תלקח אשה לאיש ועיי' ר"ן נדרים דף ל' ע"א בד"ה ואשה כמי כשפדאוה אחרים דמי שהקשה הר"ן אדרבה כיון שלא יצאה מרשות או מרשות עצמה א"כ הוי כפדאן הוא שלא יצא מרשות הקדש או מרשות שלו ותי' וז"ל וניחא לי דאי מצי אשה לקדש עצמה לאיש הכי נמי דהוי היא דומי' דמקדש נטיעות ממש אלא כיון שתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל ומשו"ה אמרי' פ"ק דקידושין דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדברי' ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוה נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הילכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל ולגבי הבעל כשפדאוה אחרי' דמי דבקידושין הראשונים היא ברשותו ולאחר גירושין יצאה מרשותו ומשו"ה לא מצינן למיפשט גבי קידושין דחיילי מפדאן הוא דלא דמי' כדכתיבנא ומפדאן אחרים נמי לא מצינן למיפשט דלא חיילי משום דלא דמי לגמרי דהא הכא האשה ג"כ מכנסת עצמה לרשותו במקצת ואיכא לדמויי לפדאן הוא והיינו דליכא למיפשטא מהא כלל עכ"ל הזהב ודברי הר"ן המה מחוסרי תבלין הבינה ומרוב קו' בלשונו לא אכתוב רק בקיצור אשר פרשתי דברי בלמדי עם תלמידים מס' הנ"ל הנה בכל קנין יש ב' דברים (א) פעולת הקנין מעות או משיכה או הגבהה וחליפין וכדומה אין מספר לענפי קניינים כנודע (ב) מחשבת הקנין דאין נתינת מעות או משיכה או הגבהה וכדומה מן מעשה קנינים מועילים חוץ אם יש כאן כוונה שבמעשה זה מכוון לזכות בחפץ הנ"ל שיהי' שלו מכאן ולהבא כמובן וב' דברים הנ"ל נפרדים זה מזה המעשה קנין לא מהני מן המקנה החפץ שגם אם יעמוד ראובן ויכוון לקנות חפץ שמעון ושמעון יעשה משיכה או הגבהה בעבור ראובן לא מהני יען דאין החפץ יוצא מרשות לרשות ובעבור זאת מי שעושה שליח ונותן לו מעות לקנות לו חפץ לא יוכל השליח למכור לו חפץ שלו בקנין עיי' ר"ן כתובות פ' אלמנה נזונת ועי' בב"י א"ע סי' ק"ך רק ראובן צריך לעשות מעשה קנין בעצמו או ע"י שלוחו איש נכרי אבל לענין מחשבת הקנין מהני מחשבת שמעון לראובן כמבואר בנמ"י ורשב"א שהבאתי למעלה ופועל המקנה שיכנס החפץ ברשות אחר הגם שראובן הנ"ל לא חישב בשעת הפעולה שיפעול לקנין והבן זה אבל בדבר של הפקר שאין כאן מקנה צריך הקונה לעשות פעולת הקנין וגם מחשבת הקנין כמבואר בעודר נכסי גר וסבר שהן שלו כמובן:
והנה אם יהי' לדמות קנין אשה כשאר קנינים אז אם איש עושה באשה מעשה קדושי' והיא כוונה להתקדש בו ואנו ידענו שמסתמא הוא הי' מכוון לדעתה אם הי' יודע דעתה אז מהני מחשבתה תחת מחשבתו כי הוא עשה מעשה הקנין והיא הדעת האחרת המקנה שמקנת גופה לו אבל התורה אמרה כי יקח איש אשה שהוא יפעול הקנין וכאן האשה פועלת ג"כ לכן לא מהני אם האיש נותן מעו' והיא אמרה הריני מאורסת לך דאז היא מקנת עצמה לו אלא הכל צריך להיות מן האיש רק היא תהי' מרוצית לאיש הזה ואז היא מבטלת רצונה ודעתה ומשוה נפשה כדבר של הפקר שאין כאן מקנה רק קונה כן הוא בקידושי' שלא צריך דעת מקנה כלל רק הבעל פועל הכל כמו מי שמוצא מציאה שפועל המוצא הנ"ל הכל והתורה חידשה ג' קנינים באשה אבל כולם צריכי' פעולת הבעל ודעת קנין של בעל אבל מאשה כלל וכלל לא ולכן אינו דומה לפדאן הוא ששם הוא או ברשות הקדש או ברשותו ובידו להקדיש להשיב רשות הקדש כמו בראשונה אבל כאן עכשיו היא ברשותו ואחר גירושי' יצאה מרשותו ומצדה אין לחקור דנאמר דהיא הוי או ברשות הבעל או ברשותה יען כי אין הקדושי' באי' מצדה כמו שבא ההקדש מצדו אבל לפדאן אחרי' ג"כ לא דמי יען דכאן עכ"פ גם היא פועלת במקצת במה שמשוה נפשה לגבי הבעל כדבר של הפקר שיוכל לעשות קנין בה כנלענ"ד הבנת הר"ן:
ועתה יש לחקור אם יש לדמות יבום למעשה קדושי' לגמרי דנימא כמו דלא מהני בקידושי' דעלמא מחשבה אשר האשה חושבת להיות קנינו ה"ה דלא מהני ביבום או דנימא בהיפך דהא כאן אפי' בלא מחשבתה היא נעשית קנינו דמן התורה הוקנתה לו וכל המחשבה הוא רק לענין אם נשארת לו קנין היתר לשם נוי או שהיא נשארת לו באיסור בעילה אעפ"י שהיא קנינו אז מסתבר דלענין זה מהני מחשבת האשה שיהי' בעילה הנ"ל גם לקנין היתר ולכן סובר שמואל שלא פסק יהודה מלדעתה שסמך על צדקתה והבן:
ואיידי דאיירי אזכיר עי' נוב"י א"ע מ"ב שחקר הגאון מהר"ש אם בב"נ אזלי' בתר רוב כל דפריש מרובא פריש יען דאחרי רבים בישראל כתיב ומיישב בזה קו' שג"א סי' מ"ט שהקשה למה בני קטורה חייבי' במילה הא סנחריב בלבל כל האומות ופסק הרמב"ם פי"ב מא"ב ותי' הגאון דב"נ לא יוכל למיזל לקולא אחר רוב ולפ"ז קשה לי אם יש לאבות דין בן נח איך בעל יהודה לתמר שהיתה מכוסה בפני' וחשבה לזונה [ועיי' בגמר' דף נ"ח אימתי התרתה משפרעה ראשה] דא"כ שלא ראה אותה איך בעל אשה אשר לא הכירה דילמא היא מקרוביו בשלומא אם אזלינן בב"נ בתר רוב י"ל דסמך על הרוב כל דפריש מבית לדרך מרובא פריש ועי' נזיר י"ב בתוס' אבל אי לא אזלי' בתר רוב כל דפריש א"כ איך בעל יהודה זונה הנ"ל דילמא היא אחת מעריות שלו בשלומא הא לא קשה לי איך לא חשש יהודה דלמא היא אשת איש אשר ב"נ נהרג עלי' משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו ויש רוב לאיסור דרוב נשים המה נשואות דזה לק"מ דהיא אומרת לו שהיא פנוי' וגוי נאמן על גוי אפי' אם לא הוחזק לו ששומר מצותיו בלא נתחזק איסור אבל למה לא חשש דלמא היא אחת מעריות אשר לא הבטיחה דהא באמת היתה תמר אלא ודאי דאזלי' בתר רוב וצע"ג ואולי שהיא נבעלת ועושה איסור כמוהו וגם עוברת על לפני עור דהיא מכשיל אותו אז כאשר גם היא עושה איסור סמך עלי' דהיא יכולה להכיר אותו והוא לא הי' יכול להכיר אותה שכסתה פני' ודו"ק או דהבטיחה לו בסתם שמותרת לו דהיא ידעה שיש לו בה ייבום ועי' רמב"ן בתורה ודוק: