שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן נז
שאלה יהודי שדר בכפר עם עכו"ם ולקח היהודי ממנו פרה אחת ובשעת מקח סיפר לו המוכר שילדה פרה הנ"ל זה שנתים שנה אחר שנה ונתן שניהם במתנה לבנו וזה ימים לא כבירים בא הגוי המוכר וביקש מיהודי שישכיר לו פרה הנ"ל למלאכה קלה שצריך להביא מים בחביות לבנין שלו ויען כי כבר היתה מורגלת פרה הנ"ל עם פרה שלו למלאכה לכן מבקש לשכור ממנו הפרה ונתרצה הישראל והשכיר לו הפרה על כ"ה ימים בעד י"ב זהובים כסף והגוי לקח הפרה ועבד בה וביום הרביעי ילדה זכר אם הולד מותר לישראל או יש לו דין בכור ספק ע"כ:
תשובה לכאורה הדין פשוט דקדוש עכ"פ מספק הגם דגוי הי' מסיח לפי תומו שכבר ילדה אבל הלא מבואר בסי' שט"ז דמסלפ"ת אינו נאמן באיסור בכור שהוא דאורייתא כנודע ומה שהיתה מושכרת ביד גוי הלא מבואר דשכירו' לא קני' ולרוב השיטות אפי' לחומרא לא קני' אבל לקולא לכ"ע שכירות לא קני' עיי' ע"ז דף ט"ו ובא"ח סימן רמ"ו וא"כ הוי ספק בכור וק"ל: אמנם כי גדולה המצוה להרים מכשול אשר יגיע מספק בכור אמרתי לירד בעומק יהושפט למצוא היתר לולד הנולד ואחלק אותו לשני חלקים (א) היתר לפי תומו אשר הסיח הנכרי (ב) דשכירות הוי קנין לפטור מבכורה בנידן הנ"ל גל עיני ד' ואנ"מ:
א הנה נחקור על שורש הדברים אשר מובא להלכה בש"ע יו"ד סי' שט"ז בסעיף א' וז"ל ואפי' אם עכו"ם מסל"ת שכבר ביכרה אינו נאמן עכ"ל והוא מתוס' ורא"ש בכורות דף כ"א בד"ה אשתבוחי אשתבח וז"ל פי' בקונטרס שכבר ביכרה ולא תסתכן בלידה עוד אבל עכו"ם אי כמי אמר לי' הכי אין בדבריו אמת ויש ללמוד מפירושו דעכו"ם אפי' מסל"ת אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן ועוד יש לפרש אשתבוחי אשתבח היינו שכבר נפטרה מבכורה עכ"ל עיי' בב"י שמתוס' ורא"ש הנ"ל העתיק הטור דינו ובש"ך סק"ב הביא דעת הב"ח דלכך אינו נאמן יען דאנו אומרי' דלהשביח מקחו אומר כן שכבר ביכרה שחלב טוב יותר וגם לא תסתכן בלידה עוד אבל הדרישה חולק דעכו"ם אינו נאמן במסל"ת באיסור דאורייתא אפי' אם אינו אומר לשבח מקחו וכן הביא שתה"ד בפסקיו סק"ל השיג על הרא"ש דמבוא' בב"ק סוף פ' גוזל בתרא דעכו"ם אינו נאמן במסל"ת באיסו' דאוריי' כלל ועוד השיג הש"ך מרמ"א סעיף ג' דאי לאו טעם דחולבת לא סמכי' על עכו"ם מסל"ת יעו"ש ועי' בט"ז סימן קכ"ב ובש"ך סי' קכ"ז ובסי' צ"ח ועי' בט"ז סי' שט"ז סק"ג ובסי' קל"ב:
ולכאורה הדבר נפלא איך נעלם חלילה מב"י ועט"ז וב"ח גמ' מפורשת אשר הובא בתרה"ד ואקדי' לסדר שדברי תוס' ורא"ש נפלאים ביותר ואסדר הקו' אחת לאחת (א) למה צריך התוס' ורא"ש לומר שאינו נאמן במסל"ת דלהשביח מקחו אומר כן משמע הא אם ליכא לחשוד אותו נאמן והלא מבואר בכ"מ דעכו"ם אינו נאמן במסל"ת באיסו' דאוריי' כקו' תרה"ד וצע"ג (ב) הכי מכאן צריך ללמוד דין דגוי אינו נאמן במסל"ת הלא גמ' מפורשת היא ומצאתי ברי"ט אלגזי שהביא קו' זו בשם מהראנ"ח שזה בא ללמוד ונמצא למוד יעו"ש (ג) עוד קושי' גדולה הקשה מהריט"א הנ"ל דבשלמא אם אנו דנין על אמירת גוי שאמר שבכרה שתהי' נפטרת מבכורה אז יש לחקור דגוי אינו נאמן אפי' במסל"ת אבל כאן בסוגי' דאמרי' יען דישראל לא אשתבח בודאי לא בכרה וה"ה הגוי' יען דלא אשתבח למקחו שכבר בכרה ממילא יש אות והוכחה שלא בכרה ודוחק לומר דגוי יודע שאינו נאמן אצל ישראל לכן לא דבר כלל [ובט"ז סי' שט"ז סק"ג מפרש כן כוונת התוס' ונעלם ממהרי"ט ברגע הנ"ל] וצע"ג:
ונלע"ד ליישב שיטת התוס' ורא"ש בעזה"י דהנה הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סק"כ הביא דעת רבינו האי גאון שחקר לענין נאמנות עכו"ם וכ' וז"ל אין סומכי' על דבריו של עכו"ם לא לאיסור ולא להיתר מדאמרי' פרק אחרון דיבמות עכו"ם שהי' מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן של עזקה הן לא אמר כלום שלא נתכוון זה אלא להשביח מקחו עכ"ל ונתקשה הש"ך שם מתחילה כללא כייל דעכו"ם אינו נאמן לא לאיסור ולא להיתר ואח"כ מביא הטעם דלהשביח מקחו כן ותי' דבודאי על של אחרים אינו נאמן לא לאיסור ולא להיתר אפי' אם לא שייך טעמא דחשדא אבל עכו"ם על שלו נאמן אבל דוקא אי לא שייך שאומר לשבח מקחו אבל אם אמר לשבח מקחו אינו נאמן לאסור אפי' בשלו דהתם ביבמות שבא למכור פירותיו ואמר של ערלה הם אמר הגמ' הטעם דלשבח מקחו אומר כן וחיזק דבריו מתשו' רשב"א ומרא"ש פא"מ ומת"ח יעו"ש כי נעים ונחמד להשכיל:
ואקדים עוד דמדברי ט"ז בסי' שט"ז שכ' וז"ל וא"כ בנידן דידן דאם איתא דהאי פרה היא ילדה ולא בכרה אצל העכו"ם והאי ולד שעומד אצלה אינו שלה הי' לו להשתבח מקחו ולומר שהיא ילדה דאין כאן סברא מתנגד' לזה עכ"ל משמע דסובר דזה הוא מעלה אם הבהמה ילדה שלא הי' לה ולד דהא כאן לא מזכיר הט"ז דהוי שבח יען דשמע מן הלוקח כל שהיא ילדה טפי הוא נותן יותר בדמי' דנימא דוקא גבי נידן דידי' גילה הלוקח דהוי מעלה אצלו מה שלא ילדה כלל רק שזה בעצמו הוי מעלה ושבח מה דלא ילדה כלל רק בסוף ס"ק הנ"ל אשר חקר הט"ז שיהי' נאמן יען דמפסיד לעצמו כמו בסופר שנאמן יען שמפסיד לעצמו שם מזכיר הט"ז ששמע מן הלוקח שכל כמה שהיא ילדה טפי הוא נותן יותר בדמים דוק ותמצא שכן הוא מן המושכל רק שיש סברא המתנגדת שאין אדם מבקש פרה שלא ילדה כלל יען דשכיח סכנה בלידה ראשונ' כמו שהזכיר הט"ז בסוף דבריו יעו"ש או מטעם שהובא בש"ך סק"ב דחלב מבכרת טוב יותר יעו"ש:
ועתה נחקור הלא רב אמר בכור ודאי אם איתא דבכרה אשתבוחי אשתבח ומבואר דמכח הוכחה הנ"ל שלא שיבח המוכר ללוקח את מקחו הוי בעינינו כאלו אמר בפירש דלא בכרה דאל"כ איך אמר רב בכור ודאי כמובן ולכאורה דילמא חשש המוכר דהלוקח יחפוץ בפרה דלא ילדה כלל ובעבור כן שתק ויהי' עכ"פ ספק בכור וצ"ע אך לק"מ דהלא אצל ישראל הוי בכרה מעלה גדולה שאם תלד זכר לא יצרך ליתן לכהן והגם שתלד נקיבה דילמא תסתכן ואז בודאי הוי בכרה מעלה גדולה דלא ימצא אדם אחד מאלף אשר לא יחוש לסכנת האם בצירוף חשש הפסד הולד וא"כ למה לא שיבח' המוכר ללוקח שכבר בכרה אלא הוא אות ומופת שלא בכרה:
אמנם כל זה בישראל לישראל שיודע דין דולד זכר ראשון לכהן אבל בגוי שמוכר לישראל בודאי אין אות ומופת שודאי לא בכרה יען דלא שיבח לו המקח שבכרה ואין אצלה חשש סכנה נהפוך הוא המוכר חשש דילמא ניחא לי' ללוקח פרה שלא ילדה כלל מאשר חושש על זה שלא תסתכן כי הלא עינינו רואות שרוב פרות לא מתו' בולד ראשון ומהכ"ת לא יהי' נוח לו יותר אם היא ילדה כל כך שלא ילדה כלל ויהי' לו גם ולד ראשית אונה וכחה ולכן שתק ולא דיבר מאומה ואז בודאי לא הוי ודאי בכור וצריכי' אנו רק לחקור איך יהי' הדין אם הגוי יאמר בפירש שלא בכרה אם יהי' ודאי בכור ומסברא יהי' נאמן דהא מעיד בשלו וגם הוה לאיסור שממילא הולד בקדושת בכור אך זה תלי' אי לא שייך בזה דמשביח מקחו בזה שאומר שלא בכרה אז הוא נאמן במסל"ת בשלו אבל אם הוא סובר דזה הוא שבק ללוקח דלא בכרה כלל ויקוה לולד ראשית אונה של הפרה אז אינו נאמן אפי' בשלו והוי כאלו לא העיד וממילא הוי ספק בכור ודו"ק:
ובא ברוך ד' וראה נפלאות מבינת תוס' ורא"ש הלא רב אמר בכור ודאי יען דלא שיבח' המוכר ללוקח הוי כאלו אמר דלא בכרה אבל במתני' אצל גוי שמוכר לישראל הוי ס' בכור ע"ז בא תוס' לפרש וכ' וז"ל אבל עכו"ם אי כמי אמר לי' הכי אין בדבריו אמת עכ"ל הכוונה כמו שאנו לומדי' מדלא שיבחה הישראל הוי כאלו אמר דלא בכרה והוי ודאי בכור וה"ה איך יהי' אם הגוי אמר לי' הכי שאמר בפירש דלא בכרה אז יהי' ודאי בכור זה אינו דלעולם לא משכחת בישראל שקנה מגוי אלא ספק בכור דאין בדבריו שאמר דלא בכרה אמת יען דאנו חושדי' שגוי אמר זאת להשביח מקחו דהאמין דטוב לישראל פרה דלא בכרה מאשר יחוש לחשש סכנה בלידה וסיימו וז"ל ויש ללמוד מפירושו דעכו"ם אפי' מסל"ת אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן עכ"ל הכוונה אפי' מסל"ת בשלו ג"כ אינו נאמן אם יש לנו לומר דלהשביח מקחו אומר כן דמגמ' פ' הגוזל לא מוכח רק בעדות של אחרים אבל שלא יהי' נאמן בשלו אם יש חשש שאומר להשביח מקחו ומגמ' יבמות בפירות של ערלה אין מוכח דשם אמרו לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו דהוי ודאי משביח אלא אפי' באופן זה בבכור דיש סברא גם לכאן דילמא ניחא לי' ללוקח שכבר בכרה דלא תסתכן אף עפ"כ אנו חוששי' על שום טעם דילמא הגוי סובר דניחא לי' דלא בכרה כלל ואינו נאמן והבן:
וכתבו עוד וז"ל ועוד יש לפרש אשתבוחי דהכא היינו שכבר נפטרה מן הבכורה עכ"ל הכוונה בודאי זה לא נחשב שבח שבכרה דלא תסתכן בולד דהא רובא דרובא נשארים חיים ולא מתים דהוי רוב חזק בטבע ומי לא יבחר יותר בולד ראשית אונה של הבהמה מאשר יחוש שתמות בלידה רק הוי שבח דהא אם תלד זכר יצרך ליתן לכהן וא"כ בגוי דלא ידע דין הנ"ל אם אמר בפירוש דלא בכרה הוי בודאי שאמר לשבח מקחו ולכן אינו נאמן אפי' בשלו והוי כמו פירות אלו ערלה שלא אמר אלא לשבח מקחו אבל באמת נשאר בספק אם מגיד באופן דיש לפרש שלא אמר לשבח מקחו אם לא יהי' נאמן בשלו והבן:
ולפ"ז מיושבי' כל הקו' קו' (א) לק"מ דלולי ששייך כאן להשביח מקחו הי' נאמן לומר שלא בכרה דגוי נאמן בשלו וגמ' בב"ק איירי בשל אחרים וק"ל קו' (ב) לק"מ דרק מכאן יש ללמוד אם יש לפרש שאומר לגרעון ויש לומר שאומר לשבח דאינו נאמן דזה לא נלמד מגמ' דיבמו' ומכ"ש מגמ' דבב"ק ודו"ק קו' (ג) בודאי לק"מ דאם הגוי לא משבח בודאי אינו דומה לישראל דיהי' ודאי בכור אלא אפי' אם אומר בפי' דלא בכרה הוי ג"כ רק ספק בכור ודוק:
ולדעתי פליאה גדולה על גאון מהרי"ט אלגזי שהבין דכוונת התוס' אם הגוי שותק אם יהי' כישראל יען דלא שיבח מקחו הלא מבואר בלשון תוס' וז"ל אבל בעכו"ם אי כמי אמר לי' הכי עכ"ל מבואר דתוס' חקרו אם הגוי דיבר ולא בשותק ואקוה שהנחני ד' בדרך הישר ומצאתי בט"ז סי' שט"ז שהבין ג"כ כוונת תוס' דאיירי דעכו"ם שותק יען דיודע דלא נאמן למה ידבר והוא פלא גדול:
אך להצדיק שלשה רועים המה הב"י והעט"ז והב"ח אשר חדשו דינם אפילו אם הגוי אמר שבכרה לפטור מן הבכורה ואפ"ה אינו נאמן לקולא דוקא אי שייך חשש דלהשביח מקחו עדיין נשאר בקו' מאד הלא כלל גדול דאינו נאמן לקולא באיסור דאורייתא אפי' בלא טעם דלשבח מקחו אומר כן וצע"ג: לכן יצאתי לחדש דבר חדש מאד ואני תפילה שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי והוא דנ"ל דיש לנו לחקור עדות עכו"ם במסל"ת על שני אופנים שונים זה מזה (א) אם זמן האיסור וגם החפץ אשר יהי' נאסר כבר בא לעולם ויש לנו לדון אם החפץ זה מותר או אסור ועכו"ם מעיד או להתיר או לאסור אז אין עדות עכו"ם מועיל כלל לא לאסור ולא להתיר ונשאר החפץ בחזקת ספק איסור כאשר הי' בלא עדותו כמו בסי' ט"ו אם הגדיי' בני ח' ימי' או בסי' ט"ז סעיף י"א אם מעיד על אותו ואת בנו או בנידן דגוי הוציא מסמר מבהמה בט"ז סימן מ"ח יעו"ש או כמו שהקשה הב"י סי' ס"ט למה נאמן המשרת שבשר נמלח אם מספר מסלפ"ת או בסי' צ"ח אם מעיד במסלפ"ת דאין בו טעם חלב שנתקשה הש"ך יעו"ש או בקנקנים של יי"נ בדין הריב"ש הובא בש"ך שם ס"ק ב' יעו"ש ובסי' קכ"ב אם הגוי אומר שקדירה הוי בן יומא דלא נאמן לש"ך דלא כמהרש"ל ועיי' בט"ז שם או בפירות אלו ערלה הובא בש"ך סי' קכ"ז ס"ק כ' או בסי' ק"ץ בש"ך ס"ק ס"ג או בסי' שי"ג אם עכו"ם אומר במסל"ת שישראל צוה לעשות מום או לענין הבצים שהביא הגוי ביו"ט ואומר מאתמול הובא בשם תרה"ד בה' יו"ט סי' תקי"ג בכל אופנים האלו החפץ אסור משום ספק וכבר שם איסור חפץ בא לפנינו: (ב) אם בשעה שהגוי אומר עדיין אין כאן לדון על חפץ איסור כגון שגוי אומר פרה זו בכרה אבל אפשר שאין הפרה מעוברת ואת"ל מעוברת שמא נקיבה ואת"ל זכר עכ"פ עובר במעי אמו זר כמבואר בחולין דרק הרחם מקדש ביציאתו לעולם או הגוי יאמר במסל"ת בקדירה זו נתבשל בשר או שאומר בהמה זו נשחטה זה שני ימים ואנו דנין על דין בישול באיסור ג' ימים וכדומה אשר הגוי מעיד מסל"ת טרם שיש לדון על חפץ אם הוא אסור או מותר או גוי שיספר במסל"ת עיסה זה חמץ קודם שיגיע זמן פסח: ונ"ל הבדל גדול ביניהם בודאי אם כבר יש לדון על החפץ וצריך עדות לברר הספק אז אין הגוי בר עדות דלולי דגילתה התורה ע"א נאמן באיסורין לא הי' אפי' ישראל נאמן ובעכו"ם שלא נכנס לנו בגדר עדות אינו נאמן אבל אם מברר דבר טרם שיש לנו לדון עליו והוא מגלה שזו הפרה כבר ילדה ולד וא"כ לפי גילוי דעת הנ"ל לעולם לא יכנס ולד הבא אחריו בשום ספק איסור אז בודאי עכו"ם נאמן במסל"ת שלא יחודש לנו ספק ונידנוד איסור דוגמא לזה סברת הרמב"ם איסור בע"א יוחזק יען דבשעה שהוא אמר שהוא חלב לא הי' בעולם לחקור על מלקות ומיתה רק שם צריך להיות ע"א ישראל דלולי כן אינו נאמן לומר שהחתיכה חלב או אשה הנ"ל זונה ודוגמת סברת תשו' מיימנית הובא בשמעתא ו' בס' שב שמעתא אם ע"א אומר קדשתי לראובן שאין זאת דבר שבערוה שלפי דבריו אין נכנס בשם ערוה ולא עדות הצריך בדבר שבערוה יעו"ש [והגם שאין הנידן שוה הבאתי לדוגמת סברא] ולכן אם טרם שהגיע זמן איסור אומר הגוי במסל"ת נאמן בתורת גילוי דעת ובירור ובתורת הוכחה עיי' ט"ז סי' צ"ח ביו"ד שלא יולד לנו ספק כלל כנלע"ד:
ומעתה מיושבי' כל הקו' דבכל העולם אין עכו"ם נאמן במסיח לפ"ת אם כבר נידן האיסור בעולם חוץ בעגונא הגם שכבר יש בעולם איסור אשת איש אף עפ"כ נאמן בעדות אשה משום עגונא אבל בבכור אם מעיד טרם שבא לפנינו האיסור אז הגוי נאמן חוץ אם שייך בו להשביח מקחו דגילוי דעת מהני טרם שנולד איסור ולא צריך עדות עוד כלל טרם שבא לעולם האיסור וגילוי דעת הוי בטוב במסל"ת קודם שנולד האיסור וצדקו שלשה הרועים הנ"ל וצדקו דברי תוס' ולא קשה ג' קו' הנ"ל וסמכתי על המעיין דוק ותשכח: ובנידן דידן דגוי אמר בשעת מכירה שהי' לה שתי ולדות ואם הי' רוצה רק לשבח מקחו הי' די לו שיאמר שילדה פעם אחת ואז הוי שבח שלא תסתכן בלידה עוד ולמה סיפר עוד שהיו לה ב' ולדות ונתן שניהם לבנו במתנה הלא אין בזה שבח מקח והוי בזה רק מסל"ת מקודם שנולד חפץ איסור ואז בזה נאמן הגוי ופטורה מן הבכורה ודוק:
אמנם אפי' כפי אשר הבינו הש"ך ודרישה דבכל אופן אין הגוי נאמן באיסור דאוריי' במסל"ת בכל זאת אחפש בעזה"י בנרות התורה לברר כאן היתר במסל"ת דעיי' בט"ז סי' שט"ז שחידש דבר דבודאי סברת רב דאמר אם איתא דבכרה אשתבוחי הוי משתבח הוא סברא גדולה ור"י פליג ואמר חולין ודאי יען דיש סברא אחרת דאם איתא דלא בכרה אודוע הוי מודע לי' יען דאיכא איסור אבל אם ליכא סברא מתנגדת אז כ"ע מודו לסברת אשתבוחו הוי משתבח וא"כ אם הגוי אומר שפרתו ילדה איזה ולדות בזה מגרע מקחו והלא הוו שבח אם אמר דלא ילדה אלא ולד אחד ומדאמר שילדה יותר ולא משתבח מקח הוי הוכחה גדולה שאמת כן והגם שט"ז מסיים שם יען ששמע שישראל נותן יותר בילדה ומפסיד לעצמו וא"כ בנידן דידן דלא אמר הישראל שרוצה ליתן יותר בילדה וליכא טעמא שמפסיד לעצמו זה לק"מ דהמעיין בט"ז היטב יבין הדבר דמתחילה לא מזכיר הט"ז רק זאת מדלא שיבח דלא ילדה אז כ"ע מודו לסברת רב ולא מזכיר כלל מזה שמפסיד לעצמו רק בסוף דבריו אשר דן שנידן שאלתו טוב יותר ממסל"ת וגם טוב יותר מסברת רב יען שמפסיד לעצמו אז הזכיר הט"ז יען שאמר ישראל שנותן בילדה יותר ע"ש ותראה האמת אבל מי יכחיש שאפי' דלא מפסיד לעצמו עכ"פ דרך המוכר לשבח מקחו וזה שלא שיבח אז יש הוכחה שאומר אמת ועי' בט"ז סימן צ"ח שבכל איסורין די בהוכחה ולא צריך עדות יעו"ש סברא מתוקה וא"כ כאן דסיפר הגוי שילדה שתי ולדות ולא שיבח מקחו שילדה רק א' בודאי הוי הוכחה וגם מסל"ת וכ"ע מודו בזה דאין זה בתורת עדות גוי רק אנן סהדי ממנהג העולם וק"ל:
אך הדרנא בי דבודאי בישראל יש לומר דסומכי' על דלא אשתבח דהוי ודאי בכור דאם בכרה הי' משבח מקחו וכי תקשה הגם דלא בכרה למה לא שיבח מקחו ויאמר דבכרה זה שיבוש גדול דא"כ יכשיל לישראל ועובר על לפני עור ועוד שארית ישראל לא ידבר כזב אבל בגוי קשה בהיפך לו יהי' שילדה שנים למה לא שיבח מקחו דלא ילדה אלא אחת הכי חס על שקר הלא ימינם ימין שקר או לפני עור מונח על לבו ואם הי' בלבו לשבח המקח הי' בודאי משבח בשקר אלא בודאי דלא הי' רוצה לשבח מקחו דשוה אצלו אם ימכור או לא ימכור לו ואולי נוח לו שלא למכור מלוה עייל ונפיק אזוזי וכדומה אשר מכריח לו למכור נגד רצונו הפנימי ולכן לא שם ללבו לשבח ואפשר נהפוך הוא שאמר שילדה ב' ולדות שלא יקחנה ישראל או שדיבר כפי סומא בארובה כאשר בא לפיו וא"כ אין לסמוך על שלא שיבח ביותר לכן דין הט"ז דוקא אם מפסיד לעצמו במה שאמר שילדה הרבה ולדות אז לדבר להפסיד לעצמו יש הוכחה שאמת בפיו דלמה לא ידבר להרויח לעצמו אם ימכרנה ואז כאשר יש הפסד אצל גוי אז דומה דאם איתא דהי' רוצה לשקר הי' משבח לי' ביותר שלא יפסיד כלום ובודאי קושטא קאמר ואז דומה כמו בישראל דסמכי' דאם איתא דבכרה הוי משבח למקח אפי' אם לא ירויח במה שישבח מקחו ולכן החכים הט"ז אחר שהביא התה"ד שגוי אינו נאמן במסל"ת אפי' אם לא שייך שעושה כן לשבח מקחו עכ"פ באופן שמפסיד לעצמו נוכל לדמות אח"כ לסברת רב דאם איתא אשתבוחי הוי משבח ובעבור זה סיים הט"ז וז"ל ולמה הפסיד לנפשו לומר שזה ולד רביעי אלא ודאי קושטא קאמר ובזה כ"ע מודי' לרב דאם איתא אשתבוחי הוי משבח לי' עכ"ל והוא פלא שעירב חלילה שני דברים טעם אשתבוחי הוי טעם לעצמו אפי' בלא הפסד דהא רב חידש זאת דמשבח אפי' אם לא מפסיד וטעם מפסיד מהני בסופר בגיטין אפי' דלא שייך אשתבוחי הוי משבח וצע"ג ולפמ"ש נכון מאד דאם מהני בישראל אשתבוחי הוי משבח אז מהני בגוי אם ירויח ע"י שישתבח דאז בודאי הוי משבח דלולי הפסד לא נוכל לסמוך דבכל אופן קשה למה לא השתבח ועל הוכחה דהפסד אין לסמוך דכאן לא הפסיד משלו כמו באומן דקנה בשבח כלי ויש לו שכר טרחו ואומנתו ואומר להפסיד עצמו משלו אבל כאן במה דלא עשה פעולה להרויח יותר לא הוי הפסד אבל יען שהתחיל לשבח ולא שיבח יותר להרויח עוד אמרי' ממנ"פ אם שקר במקצת כדי להרויח למה לא שיבח ביותר להרויח כפלים אלא ודאי שהוא לא יבקש להרויח אלא בצדק כי יש אנשי אמונה אשר לא יבקשו תרמית ולא ידברו כזב והוא מן אותן המעוטי' והבן זה: וא"כ בנידן דידן הגם דהי' יכול לשבח יותר אבל עכ"פ אין הפסד לו אם לא ישבח אז אין לסמוך בעכו"ם יען דלא השביח דאולי שוה אצלו למכור או לא למכור והגם אם ידענו דרצה למכור ברצון גמור בכל זאת לא כחלק בין עכו"ם לעכו"ם דלפעמים שוה אצלו ואין הוכחה מדלא שיבח ביותר וגם מי יודע רבות מחשבות בלב איש:
ובכל זה לא נח דעתי דמנ"ל לרב בכור ודאי ויהי' מוקרב ע"ג מזבח וכהן מוציא ממנו בע"כ ועכ"פ תקפו אין מוציאין דהא בכור ודאי הוא יען דיש הוכחה דלא שיבח מקחו וקשה ג"כ דילמא הי' הישראל עשיר ושוה לו אם יקחנה הלוקח או לא מה לו לדבר בשבח בהמתו או שמא הי' ניחא לו שלא יקחנה ולא יצרך לשלם מיד מעותיו כי מי יכחיש שכמה פעמים הוי מכירה שלא יחפוץ בה ונוח לו אם לא ימכור ומהכ"ת לסמוך ע"ז להוציא ממון מיד המוחזק אפי' אם נאמר דרוב המוכרים ישמחו אם ימצאו למכור בהמות שלהם וא"כ מותר להקריב על גבי מזבח דבאיסורי' הולכי' בתר רוב עכ"פ קשה בזה"ז דליכא מזבח וגם ליכא מלקות ואנו דנין רק לענין אם יהי' ממון בעלים או ממון כהן דלענין ירעה עד שיסתאב הוי אפי' אם הוא בכור ספק וא"כ מנ"ל על הוכחה יען דלא שיבח נוציא ממון מיד בעלי' וכ"ת רב לשיטתו דסובר דהולכי' גם בממון אחר רוב ועיי' תוס' דף כ' בד"ה ר' יהושע סבר חוששין ועיי' ברי"ט אלגזי ובפסק רמב"ן שם א"כ קשה עכ"פ לשמואל למה צריך ליתן טעם בכור ספק יען דסבר לשחיטה זבן ת"ל דאין הולכי' בממון אחר הרוב וכ"ת דצריך שמואל טעם זה דאל"כ בזמן הבית יהי' צריך להקריב מכח הרוב וממילא אין לדון על הממון דממון נגרר אחר האיסור ולכן חידש דאין ראי' מדלא שיבח יען דסבור לשחיטה זבין זה אינו דא"כ אם הי' באופן דידענו דמוכר הי' מוכרח למכור שלא ברצונו הי' מודה רב דלא הוי בכור ודאי ואיך סתם רב לוקח מישראל בכור ודאי ולא חילק כלל וגם זה דוחק דטעמא דשמואל יהי' רק בזמן הבית דראוי ליקרב ע"ג מזבח הלא בודאי משמע דבכל אופן הוי לרב ודאי בכור ולא מטעם רוב ולשמואל בכל אופן ס' בכור ורק מטעם דסבור דלשחיטה זבין וא"כ נשאר הקושי' וצע"ג:
ונ"ל דכוונת רב אשתבוחי הוי משתבח היינו שהוא חזקה מכח מנהג העולם שטבע המוכר לשבח מקחו ואם יחפוץ למכור אז משבח קודם גמר הקנין והגם שלא יחפוץ ברצון גמור למכור בכל זאת עכ"פ משבח אחר שנגמר הקנין הגם שאין לו עתה ריוח במה שמשבח ולא הפסד אם לא ישבח בכל זאת נובע האדם לשבח מה שימכור ולכל הפחות משבח אחר המקח וזה שלא שיבח לא קודם המכר ולא אחר שנגמר המקח אז אמר אם איתא דבכרה אישתבוחי הוי משתבח וזה שלא דיבר שבח כלל ללוקח בודאי שלא בכרה כלל והוי ודאי בכור מכח סברת חזקת המנהג דהוא עדיף מרוב כנודע ודוק והגם שרש"י מפרש וז"ל אשתבוחי המוכר אמר קונהו דכבר בכרה ואין צריך ליתן עוד ולדה לכהן עכ"ל הכוונה שעפ"י הרוב הוא משבח קודם הקנין ומספר לו המעלות [(א) שכבר בכרה וממילא נשמע שלא תסתכן בלידה (ב) וגם זאת שאין צריך ליתן הולד לכהן ולכן לא נקט רש"י בהיפך קונהו שאין צריך ליתן עוד ולדה לכהן שכבר בכרה דהא עיקר המעלה שלא יצרך ליתנו לכהן והאי שכבר בכרה הוא רק ביאור למה לא צריך ליתנו לכהן יען שכבר בכרה ורש"י נקט מתחילה שכבר בכרה משמע שזה מעלה בפני עצמו ואחר כך נקט ואין צריך ליתן עוד ולדה לכהן ולא נקט שאין צריך ליתן עוד ולדה לכהן אלא נראה בעינים ששני דברים הם ראשית שכבר בכרה ולא יחוש עוד לסכנה ועוד ואין צריך ליתן ולדה ועי' בתוס' שהביאו ב' פירושים ודוק] ועל ידי זה נעשה ההרגל שבכל אופן אדם משבח מקחו אפי' גם אם לא ישמח לקראת לוקח ואם לא מספר קודם הקנין מספר עכ"פ אחר המקח וזה שלא סיפר כלל ע"כ דלא בכרה ודוק וא"כ אם חזקה מכח טבע בני אדם הוא בודאי גם על עכו"ם יש חזקה הנ"ל וכיון שהתחיל לשבח שכבר ילדה למה אמר שכבר היו לה ב' ולדות אלא בודאי קושטא אמר וכ"ת א"כ אפי' הוא אמת שכבר היו לה ב' ולדות למה לא הי' משקר לשבח מקחו זה לק"מ דאמרי' דלא הי' שמח על המכר ומה לו לשקר לשבח אבל האמת אומר לשבח הגם שלא ישמח על המקח כי כן טבע אנושי להלל מקחו עכ"פ באמת ומה שהצריך הט"ז לחדש יען דעושה לעצמו הפסד זה הוא בנידן שאלתו דהי' קודם הקנין ושמע שישראל אמר שנראה לו הפרה כאילו ילדה ח' ולדות והוא אומר תאמין שרק ד' ילדה א"כ כראה שחפץ הגוי שישראל יקנה הפרה ומשבח אותה כדי שיקנה אז בודאי צריך הוכחה שאומר אמת מכח שמפסיד לעצמו דאל"כ פלא למה לא שיקר כדי לשבח המקח וע"כ שמתירא שלא יאמין לו ישראל שתחת שהוא חושב שילדה ח' יהי' ההיפך שילדה רק ולד אחד ולכן הי' ירא לשבח וא"כ צריך ראי' אם אמת דלא ילדה רק מצריך לשקר באחד בעבור סכנה דילדה רק אחד וא"כ למה אינו אומר וירויח גם מעו' ומה לו לשקר אשר על ידו יפסיד הלא יטעון האמת המעיד לעצמו וירויח ג"כ והבן זה וא"כ בנידן דידן דכבר עבר המקח ובכל זאת ירד לשבח אז בודאי נשאר החזקה למה לא שיבח ביותר דלא ילדה רק ולד אחד אלא בודאי קושטא אמר והבן זה כי נכון:
ואוסיף נופך לבאר דברי רש"י שהבאתי שפי' שמוכר אומר קונהו ולא פי' בקוצר שבודאי שיבח לו עכ"פ או קודם גמר הקנין או אחר גמר הקנין וצע"ג אמנם מתוק מדבש דלכאורה פלא בעיני על רב דאמר בכור ודאי יען דלא אשתבח לי' וקשה לי הלא הגמ' מביא ראי' לר"י דמוכר צריך להודיעו ומשני דשם על המוכר תלי' מילתא אבל כאן בבכורה על הלוקח תלי' מילתא ועיי' בפירש"י ותוס' כאשר אבאר אי"ה וא"כ אם החיוב על הלוקח לדרוש וכל ישראל יש להם חזקת כשרות בודאי אם יהי' נ"מ באיסור בכורה הי' הלוקח דורש עליו ומדלא דרש א"כ יש הוכחה דלוקח קונה לשחיטה ולא צריך לדרוש אם כבר בכרה וזה גופא הי' אות ומופת למוכר יען דהלוקח אינו דורש על האיסור בודאי צריך לשחיטה וא"כ מאי ישבח לו דכבר בכרה הא נגלה לו דלוקח קונה לשחיטה וא"כ איך יאמר רב בכור ודאי וצע"ג: אמנם לק"מ דבודאי יש חיוב על הלוקח לדרוש אם נפטר' מן הבכורה אבל אימת בא חיוב זה עליו בזמן שיפריד מן המוכר אז צריך לדרוש אבל קודם הקנין מה לו לדרוש הלא בדעתו ליקח הבהמה אפי' לא בכר' דאם ירצה שלא ליתן לכהן הולד ימכור קודם הלידה הפרה לגוי ואם לא ימכור יקיים מצות נתינ' לכהן אבל בשעת פירוד מן המוכר צריך עכ"פ לדרוש לדעת אם הוא בכור דבזמן הבית נ"מ להקרבה ובזה"ז נ"מ לדעת אם לא ימכור אי הוי חולין או קודש נמצא דאחר המקח בא החיוב על הלוקח ודרך המוכר לשבח מקחו קודם גמר הקנין וא"כ איך סמך המוכר יען שלא דרש הלוקח לכן בודאי צריך לשחיטה דזה נכון על שלא שיבח אחר גמר הקנין אבל הלא דרך של מוכר לשבח קודם הקנין וזה דלא שיבח ע"כ דלא בכרה וזה רמז רש"י דכאן הוי רק הוכחה מדלא שיבח קודם הקנין לומר קנהו אבל ומה דלא שיבח אח"כ אין הוכחה כלל דהלא ראה דהלוקח לא דרש ודוק אבל בעכו"ם בודאי יש הוכח' דעכ"פ למה לא שיבח מקחו אח"כ וק"ל:
אלא לפ"ז הדרא הקו' לדוכתא למה לא השמיע רב הדין אם המוכר לא שמח לקראת הלוקח דאז בודאי לא שייך אשתבוחי הוי משבח ומה שתרצתי דא"כ עכ"פ הי' משבח לו אחר הקנין זה אינו דאחר הקנין ראה דהלוקח לא דרש עליו וע"כ לשחיטה בעי לה וא"כ אין בידו לשבח לפניו וצע"ג:
אך לק"מ דבלא"ה קשה לי דעדיין נשאר לרב קו' הגמ' בלוקח מישראל מאי אם פירש הלוקח בשעת קנין שלוקח לשחיטה דאז אין הוכחה מדלא שיבח אם אח"כ התחרט הלוקח ולא שחטה וילדה מאי יהי' בולד וכן לר"י דאמר מדלא אמר שלא בכרה חולין ודאי איך יהי' הדין אם הלוקח אמר בשעת הקנין שקונה לשחיטה דאז בודאי לא הי' המוכר צריך להודיע איך יהי' הדין אם לא שחטה וילדה למה לא ביאר רבינו הדינים כמו שביאר בלוקח מעכו"ם דהשתא ישראל ועכו"ם שוין והוא קו' גדולה:
ונראה מזה דהכל בכלל אם איתא דבכרה הגם שלוקח אומר שקונה לשחיטה אעפ"כ ישבח לו שאם ירצה להעמיד אותה לגדל ולדות לא יצריך ליתן ולדה לכהן ולא תסתכן בלידה ויהנה חלב טוב וגם לר"י צריך לחוש עכ"פ אולי יתחרט אח"כ להעמיד הבהמה יהי' יודע שלא נפטרה מן הבכור' וזה שאמר רב אם איתא דבכרה בכל אופן הוי משבח אפי' אם אומר בפירש שקונה לשחיטה וה"ה לר"י אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא אסור' דמשכחת לי' איסור הי' מודיע לו ומדלא הודיעו ש"מ לרב בכור ודאי ולר"י חולין ודאי ודו"ק: ולכאורה עדיין קשה לשמואל דאמר בכור ספק דסבר לשחיטה וקשה עכ"פ קו' הגמ' בישראל מאי אם הקונה אמר בפי' שקונה לגדל ולדות איך הוי הדין אם כרב בכור ודאי או כר"י חולין ודאי וצע"ג:
אבל נכון מאוד דהט"ז בסי' שט"ז מחדש דרב לא חייש לסברת ר"י אם איתא דאיכא איסורא הוי מודיע לי' ואליבא דשמואל כ' הט"ז וז"ל ושמואל ס"ל הנך סברות שקולים הם דהיינו אישתבחי הוי משבח הוי לאיסור ואיכא סברא כנגדו דאודועי הוי מודיע לי' הוי הוכחה להיתר או דיש סברא לומר לשחיטה קבעי' לה וא"כ אין כאן שבח על כן עושה ספק מזה עכ"ל והשתוממתי על המראה א"כ דשמואל סובר שקולי' הסברות והוי ספק בעצם ולמה צריך להוסיף או דסבר לשחיטה קבעי ועוד הלא הגמ' אמר רק סבר לשחיט' קבעי מי שם לו לט"ז לחדש עוד סברא לשמואל מה דלא בארו חכמי תלמוד ונהפוך הוא אם שמואל סובר דמכח שני סברות הסותרים הוי ספק לא הי' הגמ' מוסיף עוד טעם דסבר לשחיטה בעי לה ועוד א"כ הי' נאה שמתחיל' יביא הגמ' סבר' ר"י דאם איכא אסורא הוי מודיע לי' ואח"כ יביא דברי שמואל דהוי ספק אז נרמז בו דסובר כל ב' הסברות ועושה מהם ספק בכור וצע"ג:
ולפמ"ש מעולפת ספירים דברי הט"ז דאם אומר בפירש שקונה לגדל ולדות אז שייך סברת רב דבודאי הי' משבח וגם סברת ר"י דהי' מודיע האיסור והוי שני הוכחות דסתרי אהדדי והוי ספק בכור ואם אמר בפירוש דקונה לשחיטה אז לא שייך סברת אשתבוחי ולא סברת דהי' מודיעו דמשום שמא ישתנה רצון הלוקח לא שיבח וגם אינו חושש על לפני עור והוי בודאי ספק רק אם מכר סתם אז סובר שמואל דאודועי לי' בודאי לא שייך דעל מה יחוש המוכר הלא יודע הלוקח דלא יוכל לסמוך על שלא הודיע לו המוכר יען שקנה סתם אבל אשתבוחי הוי משבח הי' מקום לטעות דעכ"פ דרך המוכר לשבח מקחו אעפ"כ כיון שלקח סתם סבר המוכר דלוקח לשחיטה והבן:
ובמ"ש מיושב לי קו' גדולה על הט"ז דחידש דשמואל סובר השני סברות וממילא הוי ספק בכור א"כ מאי פריך הגמ' נימא תהוי תיובתא דשמואל דבוא"ב החיוב על המוכר להודיעו וקשה בודאי הלא שמואל סובר דבודאי יכול הלוקח לשחוט דאם יהי' איסור הי' המוכר מודיעו ומה שסובר כאן בבכור דהוי ספק יען דיש סברא כנגד סברא הנ"ל אם איתא דבכרה הוי משבח לי' אבל שם באו"ב דליכא הוכחה כנגדו דמאי הי' לו למוכר לשבח דמותר לשחוט אותו הלא כל הקונה בד' פרקים הוא קונה לשחיטה וא"כ פשיטא דיש ראי' מדלא הודיע לו המוכר והוא קו' קשה כברזל וצע"ג:
ולפי האמור נכון דשמואל סובר דהוי ספק מכח שני סברו' הוא אם אמר לגדל ולדות אבל בסתם חידש שמואל דלא נאמר דהי' משבח יען דסבר לשחיטה בעי אבל על מה דלא נאמר אודוע הוי מודע לי' דיהי' חולין על זה לא חושש שמואל דסומך יען שלוקח קנה סתם בודאי לא יוכל לסמוך עליו וכאן באו"ב סומך על המוכר הגם שקנה סתם ומשני שם בד' פרקים סתמא לשחיטה ויש על המוכר החיוב אבל כאן החיוב על הלוקח לשאול או לגלות דעתו שבעי לגדל ולדות לרש"י דכתיב מבקרך ומצאנך ולתוס' דחיוב עליו לדרוש על חיוב בהמתו אבל באו"ב סתמא לשחיטה ויש חיוב על המוכר להודיע האיסור ודוק:
וממילא מיושב לי' קו' חמור' מאי פריך הגמ' נימא תהי' תיובתא לרב דילמא רב מודה לסברת ר"י דמוכר צריך להודיע האיסור רק כאן יש סברא מתנגדת דאשבוחי הוי משבח וסובר דסברת אשבוחי טוב יותר מסברת אודוע הוי מודע לי' יען דבזה דלא שבח לי' ללוקח מקחו בזה הוא מודיע שלא בכרה דאי בכרה הי' משבח ואין לך הודעה גדולה מזה אבל שם באו"ב דליכא סברת אשבוחי אז בודאי כיון דליכא דבר המודיע ללוקח האיסור בודאי צריך להודיע לי' ללוקח והוא קו' גדולה עד מאוד:
אמנם כפי מה שבארתי ניחא דרב בכל אופן אמר בכור ודאי אפי' אם אמר בפירש דקונה לשחיטה דשם לא הוי הודעה מה שלא שיבח דילמא יען ששמע דקונה לשחיטה לא שיבח ואי יסבור רב דיש חיוב על המוכר להפריש הלוקח מן איסור א"כ הי' צריך להודיע בפירש דדילמא יתחרט המוכר אח"כ ומשני הגמ' דשם על המוכר לאודועי דיש ודאי איסור והמוכר יודע דהוא ישחוט היום והוי ודאי לפני עור אבל כאן על הלוקח יש חיוב לשאול אם משנה דעתו אבל המוכר יוכל למכור בלא הודעה דהוי ספק לפני עור עיי' בתבואת שור סימן ט"ז יעו"ש או כפירש"י דחיוב על המוכר באו"ב וכאן חיוב על הלוקח דכתיב בקרך וצאנך [או שם יוכל הלוקח לסמוך על המוכר דאם יודע דיש לו אותו ואת בנו צריך להודיע ואם המוכר לא יודע אין הוא צריך לחוש דיש ספיקא טובא עיי' בסי' ט"ז ביו"ד אבל כאן דילמא גם המוכר לקח מגוי ולא ידע בבירור דלא בכרה אבל הלוקח אשר עליו יש איסור הנאת בכור עליו לחקור ממוכר לדעת מה יעשה בבכור אשר יולד לו ודוק אבל עכ"פ בכור ודאי דאם ידע ישראל דבכרה הי' משבח מקחו ואם לא ידע לשבח דלקח מגוי אז הוי כמו לקח מגוי ודוק ודבר זה צריך עיון מדף הקודם]: ובזה מיושב לי קו' אחת מאי מביא הגמ' ראי' תני' כוותי' דר"י מן או"ב דילמא שם דליכא כנגד סברת דחיוב על המוכר להודיע סברא מתנגדת דלא שייך שם לחקור חקירת למה לא שבח אז יוכל הלוקח לסמוך על חזקת המוכר דלא הודיעו אבל כאן דיש סברא כנגדו אז דילמא סברת אשתבוחי הוי טוב יותר מסבר' אדועי הוי מודיע או דילמא כשמואל והוי עכ"פ ספק בכור והגם דט"ז חידש דסברת אודועי הוי טוב יותר מסבר' אשתבוחי זה הוא סבר' ר"י מדעת עצמו אבל עכ"פ אין ראי' לו מברייתא:
ובאשר אמרתי נכון דהא ר"י בכל אופן אמר חולין ודאי אפי' אם אמר הלוקח שקונה לשחיטה ואז מודה ר"י לסברת שמואל כיון דלוקח גילה שקונה לשחיטה שוב לא שייך סברת אשתבוחי כלל אבל סברת אי איכא איסור בשום אופן הי' צריך להודיעו והביא ראי' מאותו ואת בנו וממילא באמת כאשר מדחה הגמ' התם על המוכר להודיע דיש ודאי לפני עור אבל כאן על הלוקח לשאול אבל המוכר אין צריך לחוש על חשש רחוק דלפני עור דאולי ישחוט או אולי תלד נקיבה או אולי יחוש הלוקח וימכור אותה קודם לידה וגם לא הוי עדיין זמן איסור בעולם כאשר פרשתי למעלה דעדיין הפרה אינה מחויבת באיסור בכורה רק כאשר תלד אז יבוא בעולם חשש לפני עור ומי יימר דלאו לפני עור שייך אם האיסור עדיין אינו בעולם והארכתי בזה במק"א בתשובה אחת אז באמת ליכא ראי' גם לר"י ועיי' בכ"מ פ"ד מבכורות ביאר דהרמב"ם פסק כר"י ולא כ' משום דתני' כוותי' בגמ' ודו"ק אבל רמב"ן בהלכותיו על בכורות כ' דהלכה כר"י דתניא כוותי' בגמ' והוא פלא הלא בדחיית רב ושמואל ליכא ראי' לר"י חוץ אם נאמר דפליגי בזה דרב ושמואל סוברי' בבכור הוי החיוב על הלוקח ור"י סובר דהחיוב על המוכר וצע"ג אך מדלא אמרו בגמ' נימא תני' כוותי' דר"י ותיובתא לרב ושמואל ביחד רק סדרו תניא כוותי' דר"י ואח"כ אמרו שיקשה לרב ושמואל משמע כדברי רמב"ן והוא נעלם ממנו להבין האמת בזה:
והגם שיצאתי מגדרי לבאר הסוגי' לפי הט"ז יען שלא אחד מהאחרונים אשר ראיתי שמאסף אותו הביתה והנקה"כ שלא השיג עליו הוי כהודאה כנודע וגם רי"ט אלגזי לא שם עיניו עליו וחזות קשות ראיתי בו הארכתי קצת ועוד אשים עיניו עליו לטוב' אי"ה אבל המורם עכ"פ דסברת אשתבוחי הוי סברא טובה ונוכל לומר יען דשבח הגוי ולא הפליג בשבחו ובצירוף שגם לא הי' איסור בעולם כ"ע מודו שמסל"ת נאמן בזה ודוק:
ואיידי דאיירי ארמוז בקיצר מה שהביא הט"ז ראי' יען דמפסיד לעצמו נאמן כמו בסופר בגיטין נ"ד לכאור' קשה דילמא התם הוא ע"א כשר אשר מעיד דמעולם לא הי' הספר כשר והוא נאמן דאפי' בדבר שבערוה נאמן אם הוא עוקר החזק' מעיקרו כמו בתשו' מיימונית רק שם יש חזקת אומן עושה כהוגן ואינו נאמן לגרוע חזקת אומנו' לכן כשמפסיד לעצמו מרע לחזקת אומנות ואז נשאר לנאמן בתורת ע"א כשר אבל בגוי שלא הוי בר עדות רק שמפסיד לעצמו אטו משום הפסדו יהי' לו שם עד זה בודאי אינו וא"כ מנ"ל לט"ז שמכח הפסדו אנו סומכי' על דבריו וצע"ג [ועיי' רמב"ם פי"ב דתרומת וביו"ד קי"ט וח"מ רל"ו]:
אמנם דברי ט"ז עניים במקום זה ועשירים במקום אחר דביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' הא דאין גוי נאמן במסל"ת היינו בדבר שצריך עדות אבל איסורין לא צריך עדות רק הוכחה שהוא כן ואין לנו הוכחה יותר ממסל"ת רק שהביא שם שטוש"ע בסי' שט"ז פליגי וסובר בבכור דגוי מסל"ת אינו נאמן וע"כ דפליגי ע"ז וא"כ דן הט"ז דזה דוקא אם לא יש עוד הוכחות הפסד ממון אבל אם יש עוד סברת אשבוחי מכח הפסד ממון אז בודאי הגם דאין מכח דיבור הנכרי שם עדות עכ"פ הוכחה יש לפנינו ומביא ראי' מן גיטין דר' אמי אמר מדאמר גוילין לא עבדתי לשמן ומפסיד לעצמו קושטא קאמר וקשה הלא עד שצריך הוכחה או מגו לא הוי עד דתורה אמרה על פי שנים עדים שעד צריך להיות נאמן בתורת אמירה ולא שיצרך הוכחה או מגו או שבועה ועיי' בתוס' קדושין דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא וע"כ דשם ג"כ אינו נאמן בתורת עדות רק בתורת הוכחה ועיי' היטב בלשון הזהב של בעל הט"ז ותמצא שכוון לזה והבן ויש לי עוד הערות ברמב"ם פ"ד מה' בכורות וכן בסוגי' אבל הוא חוץ מנידן השאלה וכתבתי בחדושי בעזה"י:
ב דנחקור פטור מבכורה מכח שכירות קני' הגם דישראל מישראל לא קונה בשכירות וה"ה נכרי מישראל לא קונה בשכירות כל זה מדין תורה אבל בזמנינו דשכירו' קונה בגוי אז הוי גם קנין אפי' מה שנוגע לענין איסור שבת או פטור בכורה ואל תתמה על הדבר דניזל בתר דיניהם דהוי שכירות קנין ולא בתר דין תורה דהא בע"ז דף כ' דאמרי' אסור להשכיר בתים לנכרי משום שמכניס לתוכו ע"ז וחקר הרא"ש בפסקיו ולמה אנו מקילין להשכיר לנכרי ותי' בתירוץ השני וז"ל ועוד נהי לדידן שכירו' לא קני' כיון שיד האומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא נמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר עכ"ל מבואר דאזלינן בתר דיניהם אפי' לקולא להקל באיסור דלא תביא תועבה אל ביתך וה"ה לענין בכורה כיון דבדינהם אפי' תמות פרתו של משכיר לא יוכל לחזור משכירתו אשר השכיר פרה השנית לגוי ושכירו' ליומא ממכר הוא בדיניהם וכיון שילדה ברשות גוי בתוך ימי שכירות פטורה מבכורה ודו"ק: אמנם יש לחקור בגוף הדין שחידש הרא"ש דאזלי' בתר דיניהם והלא מבואר בגמ' בכורו' ד' י"ג דאזלי' בתר דיניהם שפסקה להם דין תורה כאשר השיג המג"א סי' תמ"ח על המ"ב דחידש דמהני סמטותא בחמץ מכח דבגוי הוי זה קנין והשיג עליו המג"א מגמ' בכורות הנ"ל והוא פליאה נשגבה על הרא"ש וביותר על הש"ך בסי' קנ"א ביו"ד שהביא דברי הרא"ש להלכה שאפי' אם הגוים מכניסי' בקביעות ע"ז בתוך ביתם מותר להשכיר להם בית דיש לסמוך על דברי הרא"ש דבגוי שכירות קני' והוא פלא איך לא העיר מגמ' בכורות וצע"ג:
ונלע"ד לחדש דבר בעזה"י בודאי דינא דמלכותא דינא וכל תנאי שבממון מהני וכל גוי ואומה יכולה לחדש קנינים אשר על ידם יהי' מכר ומקח ואז כיון שדבר אשר הסכימו העם ונעשה חק ומשפט בנימוסיהם אז מהני בין לחומרא ובין לקולא אם מכר או קנה ישראל מגוי ע"י קנינים הנ"ל ועיי' במג"א ובט"ז סי' ד"ש בא"ח שדיניהם מהני שיהי' לעבד כנעני של ישראל אשר רבו מצווה עליו על שביתתו וע"י שנותן החק שיוכל בהמרת דת להיות בן חורין אז מותר עבד ישראל לעבוד בשבת יעו"ש היטב אך כל זה לחדש קנינים אשר התורה לא חלקם ביעקב ולא הפיצם בישראל שלא יעדה התורה אותם להיות קנינים לבני ישראל ולא לעכו"ם רק שלא נזכרו ולא נפקדו קנינים הנ"ל אשר קבעום האומות בתורה שיהיו נחשבי' לקנינים אבל אם התורה נתנה לישראל קנין כסף ונתנה לעכו"ם קנין משיכה ולא כסף נמצא הגם דתורה אחשבה לכסף לקנין אעפ"כ מיעטה התורה שכסף לא יהי' קנין לעכו"ם אז אפי' אם כל האומות יסכימו וינהגו שיהי' אצלם קנין כסף לקנין לא מהני דהא התורה לא חפצה שיהי' אצלם כסף לקנין ולא יוכלו להתנות נגד דין תורה ואז מה שנוגע בין ישראל לעכו"ם על דין תורה בין לקולא ובין לחומרא לא נחשב קנין כסף שלהם למאומ' דבטל' דעתם והסכמתם נגד דעת והסכמת התורה אבל לחדש קנינים חדשים מהני אם הסכימו להיות לקנין והבן זה:
ובזה מיושב כמין אשכול המור השגת מג"א מעל משאת בנימין דשם בבכורות דן הגמ' בישראל שנתן כסף לעכו"ם או שעכו"ם נתן כסף לישראל על פרה איך הדין לענין בכורה וא"כ כיון דר"ל לעמיתך שתורה עשה הבדל בין ישראל לעכו"ם דגוי קונה בכסף וישראל במשיכה א"כ אי אפשר לפרש בדיניהם ממש דהא ר"ל אמר שישראל נתן מעות לעכו"ם בדיניהם אעפ"י שלא משך קנה וחייבת בבכורה ואם עכו"ם נתן מעות לישראל בדיניהם אעפ"י שלא משך קנה ופטורה מבכורה וא"כ לולי לר"ל שתורה נתנה להם קנין כסף אלא אם התור' נתן להם קנין משיכ' ולישראל קנין כסף אז לא מהני דיניהם כנגד רצון התורה דהא כסף הוי קנין לישראל בישראל ואעפ"כ מיעטה התור' שלא להיו' קנין לעכו"ם מעכו"ם לכן ע"כ הוי הפי' שדיניה' שפסקה להם התורה דלישראל נתנה התור' משיכ' ולעכו"ם כסף אבל בהאנדשלמGג או מסירת מפתח או רושם וכדומה אשר התורה לא דן עליהם להיות קנינים יוכלו בני אדם לעשות הסכמה להיות קנין ודוק [ועיי' תומים סי' ס"ח]: ולפ"ז מיושבים דברי רא"ש וש"ך שהביא דבריו להלכ' דהא דשכירות לא קני' לאו מקרא ממועט אלא מסברא ואז מהני דאזלי' בתר דיניהם ואבאר דבר זה בעזה"י באר היטב דתלמידי הבח' המופלג החרוץ החבר ר' משה יהודא נ"י הקשה לי קו' חמורה על דברי הרא"ש הנ"ל בודאי אם אנו דנין על קנין חדש אשר הסכימו כל עם ועם להיות פעולת הקנין אז נכון הסברא שיוכלו לחדש להם פעולת קנינים כיון שעכ"פ שאין חסרון בדברים הנקנים כגון האנדשלאג בקנין חמץ או בבכור אבל הא דשכירו' לא קני' אין החסרון מחמת פעולת הקנין דהא לדידן דשכירות לא קני' אפי' עושה משיכ' וגם קנין כסף אעפ"כ לא מהני יען דאין דבר נמכר קנין הגוף רק קנין תשמיש כאשר אבאר אי"ה ואם החסרון שאין כאן חפץ אשר נקנה איך מהני דיניהם לעשות מדבר שאינו בר קנין להיות בר קנין והוא ק' גדולה וצע"ג:
ונלע"ד ליישב בעזה"י דלכאורה דקדקתי בלשון הרא"ש שכ' וז"ל שאפי' נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו עכ"ל והוא שפת יתר מה הי' חסר אם כ' רק ראשית דבריו דבדיניהם שכירות ליומא כמכר עכ"ל ואזלי' בתר דיניהם שיד גוים תקיפה עלינו:
אך ד' האיר עיני בהלכה עיי' פרק האומנים וברמב"ם פ"ו משכירות ובח"מ סי' שי"ב דאם מצריך בעל הבית ביתו יכול להוציא לשוכר מיד ולא צריך להפקידו עליו מקודם חוץ אם התנה לזמן והוא מחמת תנאי אבל סתמא לא והמחבר כ' בסעיף י"א נפל בית המשכיר שהי' דר בו הר"ז יכול להוציא השוכר מביתו ואומר לו אינו בדין שתהא אתה יושב בביתי עד שתמצא מקום ואני מושלך בדרך שאין אתה בעל זכות בבית הזה יותר ממני ודוקא בשוכר סתם אבל בשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו עכ"ל וכ' הסמ"ע ס"ק נ"ז ז"ל נראה דהיינו דוקא שכבר דר בו ל' יום אבל בתוך ל' ראשונים לשכירתו כיון שאין שכירות פחות מל' יום הוי לי' כהשכיר לזמן דכ' המחבר אח"ז מיד דאינו יכול להוציאו תוך זמנו עכ"ל וראיתי בנתיבו' המשפט שהשיג שהסמ"ע סותר דבריו אשר כ' בסק"ו דשם פי' כל המחבר אשר כ' דצריך המשכיר להודיע ל' יום מקודם ופי' הסמ"ע דוקא בשכרו לחודש דאילו סתם ממש יכול להוציאו אפילו באותו יום יעו"ש והש"ך השיג עליו מגמ' ר"ה דאין שכירו' פחות מל' יום יעו"ש עכ"פ הסמ"ע בעצמו לא הי' לו לכתוב בס"ק נ"ז מה שסותר לסק"ו וצע"ג: ולדעתי במכ"ת של הגאון נ"ל דלק"מ בודאי מי יכחיש סברת הש"ך מגמ' דאין אדם שוכר דירה על פחות משלושי' יום כי קשה טלטול כלי בית ממקום למקום והוי כאלו התנו שיהי' לשלושים יום אבל אם כבר עברו שני חדשים או יותר בודאי בשכרו סתם שמשלם ליום או לשבוע כך וכך והי' דר בו כמה חדשים אז יוכל המשכיר להוציאו מיד דהא כבר דר ל' יום וחזקה מחכז"ל שבעבור ל' יום אדם נוסע ממקום למקום וא"כ כיון ששכר סתם אז כל יום זמנו הוא אשר המשכיר יוכל להוציאו כמובן וזה שפי' הסמ"ע בסק"ו שכ' המחבר שצריך המשכיר להודיע לשוכר ל' יום מקודם משמע אפי' דר בו זה כמה חדשים אעפ"כ צריך להודיע לו ל' יום מקודם ע"ז כ' הסמ"ע דזה דוקא אם שכרו לחדשים אבל בשכרו סתם ודר בו כמה חדשים או שנים ושילם כפי הימים או שבועות אז בודאי יוכל להוציאו כל יום וכל שעה אבל בסעיף ט"ז שאם נפל בית המשכיר שיוכל להוציאו מיד דלא יהי' השוכר עדיף ממשכיר אז בא הסמ"ע לפרש דוקא שכבר דר בו לכל הפחות ל' יום אבל אם לא הי' דר בו כשלושים יום אז בודאי אינו יכול להוציאו דאין אדם שוכר דירה לפחות מל' יום נמצא דברי הסמ"ע קיימים וקו' הש"ך מיושב והבן: והנה הא דשכירות לא קני' ולא הוי כמכירה לזמן כמו מוכר בית על שנה הוא מטעם הנ"ל דאז במכירה לזמן מסולק המוכר לגמרי בכח מכיר' רק יען שאמר עד שנה אז התנאי פועל שיופסק המכיר' כאשר יבוא כעת בתקופת השנה אבל בתוך השנה מסולק המוכר לגמרי אפי' אם יהי' מושלך בדרך אין לו תביעה על הלוקח אבל בשכירו' נהפוך הוא דבכח שכירות לא הוי בטוח שעה אחת דבכל רגע אם יצריך המשכיר חפצו הוא קודם לשוכר רק עד ל' יום לא יוכל להוציאו יען דאין אדם שוכר על פחות מל' יום א"כ הוי סתמא כפירושו כאלו התחייב עצמו המשכיר שלא להוציאו מהבית עד שלושים יום אבל אין זה בכח השכירות דמכח השכירות יוכל להוציאו מיד וה"ה אם כבר דר בו פעם אחד ל' יום יכול להוציאו כל שעה לכן אין שכירות כמכירה דהא ראי' דשכירות לא פועל להחזקת החפץ כשלו לכן בא הרא"ש והחכים יען דבדיניהם אפי' נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו אז בודאי שכירות הוי קנין והבן זה:
אמנם א"כ יפלא בעיני למה פסקי' בא"ח סי' רמ"ו דאסור לישראל להשכיר בהמתו דעובר על שביתת בהמתו וקשה הלא ביו"ד סמך הש"ך על סברת הרא"ש דאזלי' בתר דיניהם וא"כ לשיטת הרא"ש הי' מותר לישראל לשכור בהמתו דבדיניהם שכירות קני' וצע"ג:
ונראה מזה לחדש דבר דהרא"ש קאי רק על איסור דרבנן שהקדים בתי' הראשון דהך לא תביא תועבה אל ביתך קאי רק על ישראל שלא יביא ע"ז לתוך ביתו ורק בגוי שמביא ע"ז בקביעות אסרו אבל לא אם באקראי בעלמא מכניסי' ע"ז תוך ביתו ע"ז הוסיף הרא"ש דמהני שכירות בגוי דאזלי' בתר דיניהם וכן מצאתי בריטב"א בע"ז דף ט"ו דהאריך בשם רבו דאיסור לא תביא תועבה לא הוי דאוריי' לאסור לשכור בית לנכרי וכ"כ בדף כ"א בד"ה מתני' וז"ל והוכי' דהאי דרשה מדרבנן הוא שאסרו לנכרים הכנסת ע"ז בבתינו ואסמכוה אהאי קרא דאלו קרא גופי' לא מיירי אלא באיסור ע"ז והנאתה ושלא נכניסנה לבתינו ליהנות ממנו הילכך בא"י או בסורי' שנצטוינו לעקור השם ע"ז בכל כחינו גזרו אבל לא בח"ל עכ"ל וכן משמע ברמב"ם פ"י מה' עכו"ם דליכא איסור דאוריי' ועי' במפרש בירושלמי שהעיר כן מדלא כתב הרמב"ם ועובר על לא תביא תועבה יעו"ש וא"כ דוקא באיסור דרבנן אזלינן אפי' להקל בדיניהם אבל אם נוגע להקל באיסור דאורייתא דוקא בתר דין תורה אזלי' כהבנת מג"א בסי' תמ"ח וא"כ אסור גם עתה להשכיר בהמה לגוי לעבוד בשבת וכן אינו פוטר מבכורה ע"י קנין השכירות ודו"ק:
וראה זה מצאתי לאדמ"ו הגאון בחת"ס יו"ד סי' שי"ח בד"ה ותי' שהאריך שראה בתשובה המיוחסת לרמב"ן שביאר שדיניהם מהני לדין תורה אפי' להקל ותשובה הנ"ל הי' בהעלמת עין ממג"א יעו"ש והגם שבעיני רחש כמוני הייתי אומר שכנגד הקנין אשר מיעטה התורה אותם לא מהני כלל דיניהם רק על שאר קנינים דעשו לעצמן זה מהני מדאו' אבל נאמן הדיין הגדול אדמ"ו ז"ל שרמב"ן מתיר אפי' בכסף ומכ"ש שאני אומר בבטח בשכירות דעשה קנין תורה אשר נכון לפניו כסף ומשיכה רק דאנו דנין בישראל לא הוי שכירות דבר הנקנה א"כ כיון שהעיד הרא"ש שבדיניהם שכירות הוי קנין הוא מהני אפי' לבכורה ודו"ק:
ובכל זה לא שקטה דעתי דא"כ כפי סברת רמב"ן דמהני דיניהם אפי' להקל באיסור דאוריית' וכפי עדו הרא"ש דבדיניהם שכירות הוי קנין א"כ יהי' מותר לישראל להשכיר בהמותיו לנכרי לעבוד בהם כל מלאכות ולמה לא העיר המג"א בסי' רמ"ו אם בדיניהם שכירו' קני' יהי' לשיטת המשאת בנימין מותר להשכיר בהמות ישראל בשבת לגוי והוא פלא גדול:
וה' ראה בעמלי והאיר עיני בתורתו לברר דרק בשכירות בתים מהני דיניהם אפי' אם יהי' איסור דלא תביא תועבה איסור דאוריי' אבל לענין שכירות בהמות ישראל לגוי על שבת או לענין פיטור קדושת בכור אפי' אם הוי שביתת בהמה או קדושת בכור רק איסור דרבנן אעפ"כ לא מהני דיניהם ומכ"ש דאיסור שביתת בהמה בשבת או פטור בכורה הוי איסור דאוריי' בודאי לא מהני שכירות הגם דהוי קנין בדיניהם ואבאר דבר זה בעזה"י: הנה בקידושין דף מ"ז ע"ב אמרו בש"ס השואל קורדם מחבירו ביקע בו קנאה לא ביקע לא קנה ונתקשה הריטב"א הא שאלה הוי מתנה ליומא ע"מ להחזיר ואמאי לא קנה השואל במשיכה ותי' וז"ל ותירץ לי רבינו נ"י דלהכי לא מקני כלי בשאלה במשיכה משום דבשאלה לא מקני לי' גוף הכלי כלל אלא תשמיש שבו ואין התשמיש ההוא ראוי לקנות במשיכה כשם שאין אותיות נקנות במסירה לחודא לענין שיעבוד שבהם שאין משיכה קונה אלא במושך גוף הדבר הנקנה וכ"ת דהכא קנין הגוף איכא לתשמישו דומיא דנותן דקל לפירותיו וכיוצא בה דמקני בחזקת הקרקע וכן בנותן כלי לתשמישו דמשמע דנקנה במשיכה איכא למימר דאנן לא אשכחן הקנאת גוף לפירות אלא בקרקע העושה פירות שפירות יוצאי' מגופו ומש"ה מהני להו קנין גוף הקרקע וכנותן בית לדירה מכיון דקרקע עולם וחזי לפירות ממש חזי לאקנויי לדירתו אבל בנותן כלי לתשמישו שאין התשמיש דבר יוצא מגופו לא שמענו שיהי' נקנה במשיכה ולא בקנין בשום מקום ואפי' את"ל דנותן כלי לפירו' ותשמיש קונה במשיכה התם גופא ממש מקני לפירותיו לאותו זמן ואין מקבל המתנה חייב באונסי' מן הסתם תוך הזמן ההוא אא"כ מתחייב בכך דהוי בחיובא אחרינא ואפי' בנותן ע"מ כן חיובא הוא דרמי נותן אמקבל אבל גופא אקני לי' מה שא"כ בשואל דלא מקני לי' גופא דהא נתחייב בסתמא באונסי' ואלו הוי קני לי' היכי מתחייב סתמא באונסי ממונו אלא ודאי דלא קני גופא ואפי' פטרו משאיל מן האונסי' פטורא אחרינא הוא אבל גופא לא מקני לי' בשום שאלה ולפיכך אינו נקנה במשיכה ובהגבהה והא דמקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהי' קיום לדבריהם שלא יחזור בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו עכ"ל הזהב היוצא מדבריו דבנותן בית ודירה דיש שם קרקע עולם הראוי לפירות שייך בו הקנאת הגוף שיהי' פועל בו קנין כמו דקל לפירותיו יען שפירות יוצאי' מגופו אבל בנותן כלי לתשמישו שאין התשמיש יוצא מגופו אז לא שייך בו משיכה שמורה קנין הגוף ובהנאת תשמיש לא שייך בו משיכה יען דלא מקני לי' גוף הדבר וא"כ בשלומא בבית דשייך בו הקנאת גוף הדבר כמו דקל לפירותיו רק דשכירו' לא קני' יען דיוכל המשכיר לחזור בו אם יצטרך הבית אז שפיר חידש הרא"ש דבדיניהם לא יוכל להוציאו וגוף הבית לשכירות הוי כמו מכר לזמן אבל בבהמה דאין הנאת תשמיש יוצא מגופה ולא שייך בו שכירות קנין גוף הדבר אז גם הרא"ש מודה דלא מהני בו דיניהם דעכ"פ אין שייך בו קנין יען דאין הנאת תשמיש יוצא מגופה וממילא בין בשביתת בהמה או לענין בכור לא מהני שכירות מה שהוי מכירה בדיניהם דדין שלהם לא יוכל לפעול דבר אם החפץ אינו בר קנין ודוק:
אך א"כ נפלא בעיני איך סבר הגמ' בפשטות בע"ז שאלה קני' אגרא קני' עד דהוכיחו מכהן ששכר פרה מישראל וקשה איך ס"ד דשאלה ושכירו' יהי' קנין לענין איסור שביתת בהמתו הלא אין התשמיש יוצא מגופה וגם דלא מחויב באונסין ואם הוי מכירה ליומא איך חייב באונס ממונו כהוכחת הריטב"א וצע"ג לכאורה:
אמנם כראה דריטב"א חידש סברתו על קנין משיכה דלא מהני בשאלה ושכירות דמשיכה מורה על הוצאת החפץ מרשות לרשות ואם גוף החפץ לא נותן לו אלא להנאת תשמיש שחוץ ממנו א"כ איך יוכל להמשך הנאתו אבל בודאי בקנין כסף יוכל לקנות חפץ אפי' להנאת תשמיש דהלא אינו עושה קנין בגוף החפץ להיות מורה שהחפץ נכנס ברשותו אלא בתורת כסף קנינו קונה הדבר ואז אם שוכר בכסף יוכל להיות שקונה בשכירות הבהמה אפי' לענין איסור שבת רק דממתני' דפרה שנשכר מכהן לישראל או בהיפך דקתני בכל אופן לא יאכילנה כרשיני תרומה מוכח דשכירות לא הוי קנין ודו"ק:
ודע דעלה בדעתי קו' אחת דלמה צריך לגמ' לומר השתא דאמרת שכירות לא קני' ת"ל אפי' אם שכירות קני' זה דוקא אם נתן מעות אבל במשיכה כא קונה לפי סברת הריטב"א וא"כ איכא למיגזר דילמא ישכיר לו ולא יתן הגוי מיד השכירות ואז לא קנה הגוי וצ"ע:
ונ"ל יען דהא אנן רוצי' למיגזר מכירה אטו שכירות ואז יש רק לחוש שישכור באופן שמוכר וא"כ אי אמרינן בעכו"ם מעות קונה בודאי לא יתיר לעצמו לשכור רק כמו שמוכר דאז יש מקום שיטעה מה לי מכר עולם או מכר לזמן וה"ה שאלה דהוי כמתנה לזמן דהא אם יאנס צריך לשלם לו כקו' הריטב"א דשאלה הוי כמתנה לזמן אבל ליחוש שישכיר לגוי בלא מעות הלא אם נחוש לזה נחוש מיד שימכור בלא מעות דג"כ לא הוי קנין וע"כ אי בגוי כסף קונה לא חיישי' שימכור ישראל בהמתו בלא מעות דהלא יודע במה קונה גוי מישראל וה"ה דליכא למיחש שישכיר לו בהמתו בלי שיקבל מעות ועיי' בש"ך יו"ד סי' ש"ך ודו"ק:
ולולי דמסתפינא אמרתי לחדש דבר הא דחידש הריטב"א דלא מהני משיכה בשאלה חוץ בקרקע דראוי לפירו' זה דוקא בקנין משיכה ד' אמות דחידשה התורה שמושך ד' אמות ברה"ר הגם דלא מכניס לביתו רק שמורה שיצא החפץ מרשות הקודם אז נכון סברת ריטב"א דבשאלה לא מהני משיכה כזה דהא הגוף לא הקנה לו אבל אם מכניס החפץ לביתו כמו שכל אדם עושה בשלו אז משיכה לביתו מהני גם בשאלה ושכירות כמו שהסביר אדמ"ו הגאון בחת"ס יו"ד סי' ש"י ושט"ז דזה הקנין מהני אפי' אם אין משיכה קונה בנכרי דזה הי' הקנין מעולם גם קודם מתן תורה שמורה הקנין בגוף הדבר שהוא מכניס החפץ ברשותו יעו"ש כי מתוקי' וערבי' בטעם כעיקר דאוריי' דפח"ח והגם ששם עכ"פ אין גרעון בגוף החפץ אבל כאן יש גרעון שלא קונה הלוקח רק לתשמיש בכל זאת מסתבר מה שמכניס לבית ממש הוי קנין אפי' לשכירות ושם חקר בקע בו קנאו אפי' לא הכניס לבית כנלע"ד:
אלא לפ"ז הדרא החקירה לדוכתא דלמה לא מצינו שיהי' מועיל שכירות בבהמות ישראל בשבת אם בדיניהם שכירות קני' הוא מועיל בבהמת ישראל אם שילם לו השכירו' מערב שבת וצע"ג:
ולא אכחד תחת לשוני דעדיין צ"ע בשאלה הנ"ל דאולי כיון דפרה כורעת לילד א"כ לא יכולה לעבוד ונתבטל השכירות דזה העיכוב בא מצד המשכיר ולא מצד השוכר דהשכיר לו פרה שלא יכולה לעבוד וא"כ בשעת לידה כבר אינה שכורה הפרה ונתקדש הולד וצע"ג אך עיי' בתוספ' פרק האומנין דף ע"ט מבואר אם שילם מיד לא יוכל לבקש השכירות בחזרה וה"ה בנידן השאלה ששילם מיד לישראל וגם לא החזיר הפרה לבעלי' שמכוון לעבוד בה אחר ימים מועטים כאשר תתחזק אז בודאי לא נפסק השכירות ועוד שקרוב לודאי שידע הגוי שהיא קרובה לילד ואין כאן ביטול המקח כנלענ"ד:
המונף מכל אשר כתבתי שיש לסמוך כאן שהי' גוי מסל"ת קודם זמן איסור ויש הוכחה דלא אשתבח ביותר וגה היתה מושכרת על זמן מרובה וכבר קיבל הישראל דמי השכירות והגוי לקחה לביתו ואכלה אצלו בודאי אין הולד בכור ואין בו שום קדושה כנלע"ד להלכה בעזה"י:
אחר זה זכרתי שהש"ך בח"מ סי' של"ד הביא דעת ראשוני' דגם בישראל פסקי' בכל התורה שכירות הוי כמכר ליומא רק הש"ך השיג עליהם וגם צריך ביאור לדעתם הך סוגי' דע"ז ואי"ה במק"א אבאר שיטתם עכ"פ יש לצרף דעתם להיתר נידן שאלתנו:
ושישו בני מעי כי ד' העיר לי אוזן לשמוע כלמודים שמצאתי בפרמ"ג א"ח סי' רמ"ו סק"ח וז"ל והוי יודע דשכירות לקולא לא קני' אף במידי דרבנן שהרי הרב אומר כן ביו"ד קנ"א ובש"ך אות י"ז דע"ז לבית ישראל מדרבנן לתירוץ א' ואף לתי' ב' לא יחלק על זה יע"ש ברא"ש ואפ"ה ישראל ששכר מעכו"ם לא יכניס עכו"ם לתוכו ע"ז אבל לחומרא קני' ושם כ' הש"ך כתי' הב' בדיניהם שכירות קני' היינו להתיר איסור דרבנן לא איסור תורה כי הכא נ"ל עכ"ל אודה לד' בכל לבבי שזכיתי לזה לכוון לדעתו בהבנת הרא"ש אבל ניכר מזה אם מהני בדיניהם אפי' לאיסור תורה הי' מותר להשכיר בהמתו על שבת לגוי וכיון דאדמ"ו הגאון ז"ל העיד כן בשם רמב"ן בתשובה א"כ אהני לענין שבת וה"ה לבכורה ודו"ק: