אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן נו

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן נו

סימן נה

שאלה אירע מעשה באשר הכינו לסעודת חתונה נטרף איזה עוף ושאר העופות היו כשירות ופעם הלכה המשרתת להביא דבר הצריך לה ובאו הילדים ועירבו הטריפה בין הכשירו' ואשה המשרתת לקטה העוף הטריפה מבין הכשירות כי אמרה שהיא מכירה בט"ע העוף הטריפה מבין הכשירות מאי לסמוך על ט"ע שלה כי עולה על הפסד מרובה וכדת מה לעשות:

תשובה דבר זה תלי' באשלי רברבי ויסודתו בהררי קודש גל עיני ד' ואביטה נפלאות מתורתיך -ולכאו' הדין פשוט דאשה המשרתת נאמנת דהגם דאיתחזק כאן איסור והיתר אבל לברר ע"א נאמן עיי' ר"ן קידושין שאפי' בדבר שבערוה ע"א נאמן לברר עיי' דף ס"ג ובכל מקום שע"א נאמן אשה נאמנת עיי' יו"ד סי' קכ"ז ונודע דט"ע עדיף מסימנים דהא על ט"ע קטלינן ועל סימני' לא קטלי' עיי' חולין דף צ"ו וא"כ פשיטא דהיא נאמנת שיש לה ט"ע בכשירות והבשר מותר לאכול והוא פשוט:

אמנם נתתי ללבי דזה צריך חיפוש גדול ללמוד מפי המורי' לדעת אם להימין או להשמאיל דבחולין דף צ"ו אמר מרישא אמינא סימנא עדיף מט"ע דהא מהדרי' אבידה בסימנים ולא מהדרי' בט"ע השתא דשמעתינ' להני שמעתא אמינא ט"ע עדיף דאלת"ה איך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרין בנשותיהן בלילה תוס' בד"ה ולא וז"ל תימא שאני התם דחשדי' לי' דילמא משקר שאינה שלו דהא לצורבא מרבנן מהדרי' בט"ע וי"ל דהכא מיירי בט"ע כל דהו והא דמהדרי' לצורבא מדרבנן היינו בט"ע גמור דכל הני אמוראי דהכא לא הי' להם ט"ע דאל"ה מה הי' להם לשאול אי הוו ידעי בודאי לא הי' מסופקי' כלל ע"כ לשונו והשתומתי על המראה א"כ לפי דברי התוס' איירי הסוגי' בט"ע כל דהו וע"ז חידש רבא כיון ששמע להני שמעתא אמינא ט"ע עדיף מסימני' היינו ט"ע כל דהו והביא ראי' מסומא ור"א הביא מדקטלי' על ט"ע ולא קטלי' על סימני' וכן ממעשים בכל יום אם מצוה לקרוא לחבירו והוא פלא גדול בעיני:

א א"כ קשה מני' בי' הלא בט"ע כל דהו לא אהדרי' אבידה אפי' לת"ח דלא שייך בי' חשש משקר ובסימני' מהדרי' אפי' לעם הארץ וא"כ מבואר דסימן עדיף מט"ע כל דהו וצע"ג:

ב איך מביא ראי' מן סומא ומן בני אדם שמותרי' בנשותיהן בלילה הכי שם הוי ט"ע כל דהו הלא אדם מדבר עם אשתו לאלפי' ולרבבות עד שמכיר קולה בט"ע דקלא ט"ע גמור שאין למעלה ממנו ומה תדע הוא זה על ט"ע כל דהו וצע"ג:

ג מאי ראי' א"כ דט"ע עדיף דקטלי' נפש על ט"ע מי הגיד לו דקטלי' על ט"ע כל דהו דילמא באמת לא קטלי' רק על ט"ע גמור דשפטו העדה והצילו העדה כתיב בשלומא על ט"ע גמור מוכח דקטלי' דאם לא כן איך משכחת עדים אבל ט"ע כל דהו מנ"ל והוא פלא:

ד מאי ראי' הביא ר"א דבסימן לא ידע ובט"ע חזי לי' ידע לי' נהפוך הוא דבט"ע כל דהו לא ידע לי' מיד רק מי שמכיר בט"ע גמור אז מכיר אותו מיד כנודע:

ונראה לפע"ד לתרץ ומראשית אבאר בעזה"י להבין מה נקרא ט"ע גמור ומאי נקרא ט"ע כל דהו דממעשי' בכל יום אנו למדי' ט"ע בשני פנים הראשון טוב מהשני כמו שאבאר:

א יש לפעמים שנאבד מאדם כלי או מאכל אשר הבעלי' שבעו מלראות את הדבר עד שנחקק בכח זכרונם תמונת החפץ ודמות דבר המאכל שכאשר יראו חפצם ומאכלם מרחוק יביטו בו יכירו מיד ולא יהי' נשאר בלבם שום ספק וחשש שאין זה שלהם אף גם זאת אם יעמדו עדים להגיד שהחפץ והמאכל הוא של איש אחר יעיזו בם שהמה סהדי שקרא כי איך יכחיש החי את החי הלא ידעו בנפשם שרק חפץ זה ומאכל זה שלהם לא שיכירו מכח שמצאו בחפץ איזה סימן או תמונה שדומה לחפצם ומאכלם נהפוך הוא אם יתערב חפצם באלף הדומים בכל זאת עין רואי יבדיל ויאמר זה הוא שלי והאחרים אינם שלי ובאופן שלא נשאר בלב בעלים שום ספק להכיר מיד בשעת ראי' ולא יצרכו להכיר מכח סימנים ותמונות בהשקפת עין זה ט"ע גמור:

ב אם נאבד כלי או מאכל והבעלי' לא הכירו מיד בשעה ראי שהוא חפץ שלהם או מאכל שלהם אבל אחר הסתכלות יפה הכירו בתמונה ודמות שזה חפצם כי עין בעין כראה שהוא שלהם אבל אם יעמדו עדים נגדם ויעידו שזה החפץ או המאכל הוא של איש אחר ינזרו הבעלים לאחור יען כי לא שבעו עינם מראות להיות נחקק בלבם בבטח שהוא שלהם רק מכאשר השקיפו על החפץ ויזכרו שהוא שוה בשוה ככלי או המאכל שנאבד להם הכירו אבל לא יעיזו לאמר הני סהדי שקרא נינהו ונהפוך הוא יתלו שדמיונם כוזב להם וט"ע כל דהו נקרא זה יען שט"ע הניח אחריו עוד שום ספק וחשש דילמא אינה שלהם: ועתה בהאי בשר שנאבד או בחוטין של תכלת אשר שאלו אמוראי ור"ה ור"נ ור"ח שאלו אי אית להו סימנים אמרו לא שאלו עוד אית לכו ט"ע אמרו הן איזה ט"ע הי' כאן אשר עליו התירו איסורא דאורייתא אי ט"ע גמור או ט"ע כל דהו אי הי' להו הכרה כל כך שמכירי' בודאי שהוא שלהם אפי' אם יהיו עדים כנגדם יכחישו את העדי' או הי' להם רק ט"ע שמכירים כפי הצורה והתמונה שדבר זה שלהם אבל לא נחקק בלבם להיות ודאי שלהם שיוכלו להכחיש עדי' כנגדם ויאמרו הני סהדי שקרא נינהו וצע"ג: אולם ברור כשמש דלא הי' להם טביעת עין גמור היינו שלא יהי' בלבם שום ספק אולי הבשר אין שלהם דא"כ שהיו ידעו בבירור שזה בשר שלהם או זהו החוטין של תכלת והי' ברור בעיניהם שיוכלו להכחיש אם יעמדו עדים כנגדם א"כ הם אומרי' ברי לנו אז אין כאן שאלה להורות להם דכל חוקי התורה הם רק לאיש שאינו יודע בירור הדבר שאז מהני כללי תורה כגון רוב וחזקה ועדים וכדומה אבל לאיש שיודע בירור הדבר כנגדו לא ימצא חוק ומשפט מכל רוב וחזקה או עדים כנודע כלל זה מרשב"א הובא בפנ"י כתובות דף כ"ב ובקו"א ועיי' בכור שור ועיי' בכריתות דף י"ב אדם נאמן על עצמו ובתוס' שם ומכ"ש כאן שאין עדים מכחישי' שבודאי נאמנים לעצמן אם ידעו בבירור שהוא שלהם ולמה בא בשאלה אלא ע"כ דלא הי' להם ט"ע גמור להכיר בודאי שהוא שלהם רק מכח הצורה והדמות נדמו להם שהוא שלהם לכן היו צריכי' לבא לשאלה דהגם דמהני ט"ע כל דהו על פי הדין עכ"פ צריכין לבוא לשאול ולא להורות לעצמן דין תורה דאפי' ביעא בכותחא לא לישרי איניש במקום רבו וביותר בממון של עצמו עיי' יו"ד סי רמ"ו עיי' בט"ז בה' יו"ט אבל בדבר שאינו דין תורה דידעו בנפשם שזה הוא לא הי' באים לשאול בשלומא אי לא הי' להם ט"ע רק סימן הגם שסימני' דאורייתא בכל זאת הוי רק דין תורה וצריכי' לבא לשאול אבל מה שהוא בירור כעצם השמים לטוהר ומהני נגד דין תורה כנגד רוב וחזקה זה לא צריך שאלה:

וחסדי ד' אזכיר כי אורו עיני בנעימת לשון התוס' שסיימו וז"ל דכל הני אמוראי דהכא לא הי' להם ט"ע גמור דאל"ה מה הי' להם לשאול אי הוי ידעו ודאי לא הוו מסופקי' כלל עכ"ל ולכאורה די במה שכתבו הוכחה דאל"ה מה הי' להם לשאול מה זה שהוסיפו שפת יתר אי הוו ידעו ודאי לא היו מסופקים כלל וצע"ג:

אמנם מתוק מדבש דמאי הוכח' הוא זה יען שבאו לשאול ע"כ לא היו להם ט"ע גמור דילמא לעולם הוי להם רק לא רצו להורות לעצמן דין ע"ז בא תוס' בחכמה הלא ט"ע גמור הוא אם לא נשאר בלב שום ספק שלאו שלהם וא"כ כיון שלא נשאר בלבם ספק אין כאן לדון על דין תורה דברי שלהם מהני אפי' כנגד כללי תורה ולמה באו לשאול וזה אי הוו ידעו ודאי לא היו מסופקי' כלל והבן זה:

ולכאורה יש להשיב דילמא באו לשאול שלא ידעו אם יוכלו לסמוך על ט"ע גמור הגם שבלבם אין ספק שהוא שלהם אולי הוי הדין תורה שלא לסמוך אפילו על ברי של ט"ע גמור אך זה אי אפשר דהלא ידעו שאדם יכול לסמוך על ט"ע גמור דאל"כ איך סומא מותר באשתו איך פיקח מותר באשתו בליל' אלא פשיטא שכל אדם יוכל לסמוך על ט"ע גמור ודוק:

והנה מה דאהדרי' לת"ח אבידה בט"ע אי הוי דוקא בט"ע גמור או בט"ע כל דהו נ"ל דתלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן בב"מ דף כ"ג ע"ב אי צריך דוקא ט"ע גמור שלא ישאר בלבו שום ספק וכפי חשבונו יכחיש לעדים אם יאמרו שהוא של איש אחר אז בודאי צריך כלי ששבע בו העין אבל כלים חדשים שלא שבע בו עין אי אפשר שיהי' בו ט"ע גמור שלא ישאר בלבו שום ספק וחשש כיון שלא שבעתו עין אבל אי מהני ט"ע כל דהו אם מכיר החפץ אחר הסתכלות בו נדמה הצורה והבנין ככלי שלו אז מהני בת"ח אפי' לא שבעתו בו עין דבודאי לא משקר וגם לא טועה בדמיונו וק"ל ועי' תוס' דף כ"ד ע"א בד"ה ומודה שכתבו דרבנן פליגי על ר"ש וסברו דת"ח נאמן אפי' לא שבעתן העין יעו"ש:

ולפ"ז אבוא לבאר הסוגי' לשיטת התוס' בודאי לא עלה על דעת רבא לומר דסימנים עדיף מט"ע גמור דהא על ט"ע גמור קטלי' נפש ועל סימנים לא קטלי' ועוד אם סומא מותר באשתו וסמכי' על ט"ע גמור דקלא איך לא נחזור אביד' אבל רבא חקר רק זאת דסימן עדיף מט"ע כל דהו דהא מהדרי' אבידה בסימן אמצעי וכא חיישי' דילמא יש סימן כסימן הגם דבודאי אי אפשר לבעל הסימן להכחיש בסימן שלו עדים כמבואר בב"מ דף כ"ז סימנים ועדי' עדים עדיפין ואעפ"כ מהדרי' בסימנים אפי' לעם הארץ ובט"ע כל דהו לא מהדרי' אפי' לת"ח יען דאין ט"ע שלו חזק כ"כ שיוכל להכחיש לפי דעתו לעדים והלא בסימני' ג"כ לא יוכל להכחיש לפי דעתו לעדים דהא אם יש עדי' יש הוכחה שאתרמי סימן כסימן וע"כ דט"ע כזה שאינו חזק בדעתו לודאי גרוע מסימני' כמובן השתא דשמע הך שמעתא נודע לו שט"ע כל דהו עדיף מסימני' דהא סמכי' אפי' באיסור דאורייתא על ט"ע כל דהו ואם ט"ע כל דהו מהני אז בעצם ט"ע עדיף מסימן דהא ט"ע מורה שהוא מכיר החפץ אבל בסימנים הוא בעצמו לא יודע עד מה שהחפץ זה שלו רק מודיע שהי' לחפץ שלו סימן כזה אבל אולי אתרמי סימן כסימן והבן זה ובאמת מהדרי' אבידה בט"ע כל דהו לת"ח דאם פועל ט"ע לאיסור דאורייתא לא יפעול ג"כ לאבידה וביאר דבריו דאם תשוב דילמא הנך שמעתא היו בט"ע גמור אבל באמת ט"ע כל דהו לא מהני בין באבידה ובין באיסור ע"ז אמר דאי אפשר דהנך שמעתא השמיעו דט"ע כל דהו מהני דאי בט"ע גמור איך באו לשאול הכי לא ידעו דט"ע גמור מהני מסומא מותר באשתו והוסיף ר"י תדע שאי אפשר להיות מסופק בט"ע גמור דהא אי אמרי פלוני דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפש לא קטלי' וע"כ דחיישי' דילמא איתרמי סימן כסימן ואי אמרו ט"ע קטלי' נפש וע"כ דט"ע גמור הוי עדות ברור שאין למעלה ממנו וא"כ למה שאלו כלל על היתר ט"ע אלא ע"כ דהנך שמעתא איירי בט"ע כל דהו והוסיף ר"א תדע דט"ע מברר לקרוא לחבירו הגם דע"י סימן לא יודע לקרוא לו וע"כ דט"ע גמור נודע לבירור:

ודע דאפשר לומר עוד הגם אם פסקי' הלכה כר"ש דצריך דוקא כלי ששבעתן עין בכל זאת אמת דמחזירין אבידה לת"ח בט"ע כל דהו דבשלומא אם לא שבעתו בו עין מתחילה טרם שנאבד ומעולם לא הכירו בשביעת עין אז לא מהדרי' אפי' לת"ח דחיישי' שטוע' בדמיון יען שלא דקדק בו מעולם אבל אם קודם שנאבד הי' העין שבע בו רק היום אינו מכיר אותו יפה יפה שהוא זה עד שיוכל להבטיח ודאי שהוא זה אעפ"כ מהני ט"ע כל דהו אם נדמה לו שהוא שלו הגם שלא ברור בעיניו להכחיש בט"ע שלו אם יהיו עדים כנגדו והבן זה:

וראה זה מצאתי ביש"ש חולין פ"ז סי' כ"ו שכתב בפי' לשיטת התוס' דיש הבדל בין ט"ע כל דהו ובין כלי שלא שבע בו העין דשם לא הכירו מעיקרא היטב אבל אם פעם אחד דקדק בו הגם שעכשיו לא מכירו היטב הוי ט"ע כל דהוא ומהני וב"ה שהלכתי בדרך אמת וגם הוספתי לשבח לדעת הבדל בין ט"ע גמור ובין ט"ע כל דהו ודוק:

והשתא בנידן דידן כיון שהאשה הוליכה העוף למורה הורא' והסתכלה בעוף היטב אחר שנטלו ממנו הנוצות וביותר שהראתה לכל השכני' בשעה שנטרף ואמר' גם עתה שמכרת העוף הטריפ' הגם שלא מוחזק בה הט"ע כ"כ שתוכל להכחיש עדי' בכ"ז לשיטת התוס' נאמנת בט"ע כל דהו דלגבי איסורי' ע"ה ות"ח שוין כמבואר בר"ן וברשב"א וברה"מ ונאמנת להכשיר שאר הבשר ודו"ק:

אך אשא עיני אל ההרים המה המורים בהלכה פסוקה וראיתי שדין הזה צריך בשש הרמב"ם כתב בפ"ח מה' מ"א בהלכה י"ב וז"ל ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור אא"כ הי' לו בו סימן או שהי' לו בו ט"ע והוא מכירו ודאי שהוא זה או שהי' צרור וחתום עכ"ל מבואר דהבין דכל הני אמוראי מיירי בט"ע גמור שמכירי' ודאי שזה החפץ הוא שלהם הובא להלכה בש"ע יו"ד סי' ס"ג סעיף א' יעו"ש משמע שצריך ט"ע גמור ומצאתי בפר"ח שם שכתב דהרמב"ם וש"ע פליגי על תוס' חולין דף צ"ו שסברו דדי בט"ע כל דהו וא"כ כיון שאשה המשרתת לא מכירה להתרנגולת לומר בודאי הוא זה בלי שום ספק וחשש אינה נאמנת וצע"ג:

אמנם ד' האיר עיני לדרוש ולחקור במהות וסוג ענין ט"ע ומלאכה היא לד' כי יש הבדל בשם הנ"ל ויפרד לשלשה ראשים כאשר אבאר בעזה"י ואני תפילה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך הכה יש לאדם ט"ע בחפץ על ב' פנים והב' טוב מא' והג' מהשני:

א אם אחד רואה אדם או כלי מתכת או בגד או דבר מאכל אבל לא שם עיניו בו להכיר הצור' ודמות להיות חקוק בלוח זכרונו ומכח דמיונו הדמות והצור' להכיר הדבר ברוב ימים רק ראה הדבר ואח"כ הלך הוא דרך גבר בעולם או שנעלם ממנו הדבר ואם יבוא רעהו וחקרו אם יכיר אותו אדם או החפץ או המאכל אשר ראה בבקר או אתמול או כתמול שלשום ישיב לו הקשית לשאול כי לא הסתכלתי בו להיות רשום זכרונו בתוך עיני ולכן לא אוכל להבטיח אם אכיר הגם אם החי או התמונה לנגד עיני אבל אולי אם אראה אותו אכירהו כי הוא האיש אשר ראיתי זה מלפנים או הוא החפץ או הכלי או המאכל אשר ראיתי בבוקר או אתמול באותו מקום ובאותו זמן וכאשר באמת יעמוד לנגד עיניו האיש או החפץ או המאכל מיד יכיר אותו ויאמר כי הוא זה אשר ראיתי אז כי טוב עין יעיד בו הנה ט"ע כזה גרע מאוד כי לא הי' רשום בזכרונו צורת האיש או תמונת החפץ או דמות המאכל לדעת להגיד מראשית אחרית שכפי אשר חקוק הדמיון והתואר בזכרונו יכיר מיד החפץ רק עכשיו הוא רואה האיש או החפץ ומעיד בו שהוא האיש או הכלי או המאכל ונקל הוא שעינו הטעתו ולט"ע כזה אני קורא שם חדש ט"ע שלא הי' בעולמו כי קודם ראיית האיש או החפץ לא הי' הט"ע בעולם והבן: (ב) אם אחד ראה איש או אשה והסתכל בהם היטב או הביט על החפץ לדעת הצורה והתמונה או שם לבו על תואר ומראה מאכל או נתן עיניו על אורך ורוחב ועובי הדבר וכדומה לאלף אשר ילטש בו עין האדם עד שנרשם בכח זכרונו ומצופן בלוח דמיונו האיש או האשה או הכלי או המאכל ואם יבוא ריעו וחקרו אם יכיר האיש או החפץ אשר ראה זה ימים מלפנים יעמוד מחריש לדעת ויעלה על זכרונו אשר ראה בו והסתכל עליו עד שנדמה לו כאלו יעמוד הדבר לפניו ויראה בו כל האותות מן הדמות והצור' ותואר אז יבטיח לרעהו שהוא יכיר האיש או החפץ כי זה צלמו ודמותו תוארו וגבולו עוביו ורחבו גובהו וקומתו וכדומה אשר ידע בנפשו שאם יראהו יכירו ויענה בו ואם אח"כ יעמוד האיש או הכלי לנגד עיניו יכירהו בכל אותות אשר עלה על זכרונו מקדם ויאמר כי זה הוא האיש או החפץ אשר אני מכיר בו ובמהרה לא יבא לטעות ע"י ט"ע כזה והוא טוב בהרבה מעלות כנגד ט"ע הראשון אשר זכרתי למעלה ולט"ע כזה אני קורא שם חדש ט"ע שהי' בעולמו כי טרם שראה אותו הי' הט"ע בעולם בכח זכרונו והבן:

ג אם אחד נתגדל עם בן עירו או הי' שותף עם איש במסחרו והי' עמו במלון אחד רבות בשני' או איש ואשה שדרי' יחד ונעשי' כגוף אחד שמכירי' זה את זה או אב ואם שמכירי' את בניהם או הבנים שמכירי' לאבותיהם או תלמידי' שמכירי' את רבם או הרב המכיר את תלמידיו אשר מרוב הרגל חקוק בזכרון תואר בן עירו או דמות אבותיו או תבני' ריעו אשר כנפשו או צורת בעלה או צלם פני רבם וכן להיפך ומרוב דבקות והתאחדו' יכירו זה את זה עד למאוד מאותו' רבות אשר גם הפה לא יוכל לדבר כאשר הלב יודע כי הוא זה ואם יעמדו משה ואהרן ושמואל וישבעו לס"ת לאיש שאין זה אשתו או אין זה בעלה או אין זה שותפו או אין זה רבם או אי זה האבו' יכחשו בפניהם ששקר ענו בם הגם שמעול' לא נתנו על לבם לעשות לעצמן ט"ע בהם אבל הלא הט"ע ממילא נחקק בלב בכל אותותיו וגבוליו אשר אין למעלה מהם שאם יקוץ משנתו ויהי' כגבור מתרונן מיין בעין נים ותיר יכיר איש רעו או אשתו או בניו או רבו ולא צריך העין להסתכל היטב כי אם מרחוק יביט יעוררו אלף הכחות כי הוא זה ולזה אני קורא ט"ע שאין כמוהו בעולמו שאלף כתות עדים ואלף הוכחות לא יעידו עדות ברור כט"ע הנ"ל והבן זה:

וטרם שאבוא לביאור ארחיב קצת שגם סימן יפרד לב' שמות כאשר אסדרם לפניך:

א למי שנאבד ממנו כלי או חפץ או מאכל או שראה אדם וכאשר ישאל לו רעהו אם מכיר הכלי או האדם או המאכל לא יזכור הסי' אבל כאשר יעמוד לפניו יזכור שראה חפץ או אדם או מאכל בסימן הנ"ל אתמול או תמול שלשום אבל טרם שיראה בעיניו החפץ לא יזכור לא הדבר ולא את הסימן ונקל הוא לטעות אם יאמר אח"כ אני זוכר שראיתי האדם או החפץ או המאכל וסימן זה הי' בו יען. שלא זכר טרם ראותו שיש לדבר סימן כזה וכזה: (ב) למי שנאבד כלי או חפץ או מאכל או ראה אדם ונתן על לבו להסתכל בו בסימן להיות שמור בעיניו לעת מועד אם יצרך להעיד על החפץ או האדם שיכירו ע"י סימן הנ"ל אשר נתן אל לבו ואם ישאל רעהו לו אם יכיר אותו חפץ או המאכל או האדם יענה מיד איש הזה או החפץ או המאכל יש לו סימן הנ"ל כי שמור בלבי סימן לאות להגיד עליו ולהכירהו וכאשר יראה בעיניו יכיר מיד החפץ או את האיש ע"י הסימן השמור בלבו ובסימן כזה ודאי לא יבוא לטעות כי שם עינו ולבו על הסימן חוץ אם ניחוש שאתרמי סימן כסימן והבן ואם ירבה בסימנים באורך ורוחב גבהו ועמקו צורים ומראות וכדומה הן אלה רק סימנים הרבה ואם ע"י רוב סימני' הוא רשום וחקוק בעיניו בעצמו אז נכנס בגדר ט"ע ולא נקראו סימנים כלל שורש הדברים ט"ע הוא דבר אשר אי אפשר לספר במה מכיר וסי' הוא מה שהפה יוכל לספר לחבירו והבן זה מאוד:

ועתה נחקור על איזה סימן או ט"ע כיוונו חכ"זל בכל התלמוד נ"ל מסברא דוקא על ט"ע אם יודע מתחילה טרם ראות החפץ או מאכל או האדם שיש לו ט"ע או סימן שזה האות ששבע העין מלראות אם נשאר חקוק בזכרון תואר ודמות ותבנית הדבר ובודאי לא טועה אח"כ אם יראה החפץ ויכיר הדבר בסימן או בט"ע שלו אבל אם לא יודע טרם ראות הדבר אם יש לו סימן או ט"ע רק אם יראה החפץ יזכור שזה הסימן או דמות של חפצו או מאכלו ע"ז לא סמכי' כי נקל לטעות ולא סמכי' על ט"ע כזה בין בת"ח ובין בעם הארץ והבן:

הנה בב"מ דף י"ט רבב"ח אירכס לי' גיטא בבהמ"ד אמר אי סימנא אית לי בגווי' אי ט"ע אית לי' בגווי' אהדרי' לי' אמר ולא ידענו אי משום סימנא אהדרי' וסימני' דאורייתא או משום ט"ע ודוקא צורבא אדרבנן פי' רש"י וז"ל מכירו אני בכתב ידי סופר והעדים מידת ארכו ורחבו כאדם המכיר את חבירו בט"ע שטבע בו ואין זה סימן עכ"ל מבואר שרבב"ח אמר מתחילה שיודע בנפשו שיש לו ט"ע וטרם שהחזירו לו הגט אמר בהבטח' שיש לו בו ט"ע דומי' שאמר שיש לו בו סימן ויוכל להגיד הסי' מקודם כן הבטיח על ט"ע אבל באמת ט"ע אחר ראות החפץ לא מהני כי הדמיון כוזב לו ויאמין שיש לו ט"ע כי הדמיון מכזב כמו בכלים חדשים בב"מ יען שלא שבעתם עין גם הת"ח טועה בדמיון וה"ה בכל ט"ע אחר ראות החפץ תלוי בטעו' הדמיון והבן זה:

ובזה מיושב לי סוגי' דחולין דר"ה ור"נ ור"ח שאלו אית לך סימנא בגווי' א"ל לא אית לך ט"ע בגווי' א"ל אין אמרו א"כ זיל שקול ולכאור' יפלא בעיני לשון חכמים מאי זה תיבת א"כ פשיטא יען שנמצא היתר סימני' הוא מתיר והי' די אם יאמרו זיל שקול וצע"ג עוד קשה לי הלשון זיל שקול פשיטא שיטול ולא יניח הי' להם להשיב א"כ מותר וצע"ג:

אמנם נכון מאוד דהגמ' מספר לנו שנאבד מהם כרכשתא וגבא דבשרא ותכלת ובאו לשאול מיד טרם שלקחו בידם לראות הנאבד כי לא הוזכר בגמ' שמצאו מקודם טרם שבאו לשאלה אלא ספרו שמיד שנאבד מהם באו לשאול ושאלו ר"ה ור"נ ור"ח אי אית להו ט"ע אי ידעו בנפשם ששבעו עינם מלבלוע בחפץ הנאבד ויש להם בבטח בו ט"ע א"ל לא שלא יוכלו להבטיח שיש להם ט"ע אפשר אם יראו החפץ הנאבד יכירו בט"ע אז שאלו להם אם יש להם סימני' אי ידעי בו סי' טרם שיראו את דבר הנאבד השיבו אין ידענו בו סי' אז אמרי א"כ שטרם ראות קודם שלקחתם ביד את הנאבד יש לכם סימן זיל שקול מותר לכם לשקול ולראות אם נמצא בו הט"ע ואז יהי' מותר לכם והבן כי הוא כפתור ופרח בעזה"י:

ובזה יובנו דברי הגמ' מריש אמינא סימנא עדיף מט"ע דהא מהדרי' אבידה בסימני' ולא מהדרי' בט"ע כיון דשמענא להנך שמעתא אמינא ט"ע עדיפא דאלת"ה איך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרי' בנשותיהן בלילה הכוונה מתחילה סבר רבא דמהני באיסר גם ט"ע שלא הי' בעולמו אם גם מתחילה טרם ראות החפץ או המאכל לא ידע אם יש לו בו ט"ע רק אח"כ אחר הראות מכיר בט"ע מהני ובט"ע כזה שלא שבעתו עין לא מהדרי' אביד' כמבואר בב"מ וא"כ סימן עדיף מט"ע אבל כיון ששמע הנך שמעתא דט"ע כזה שלא הי' בעולמו לא נכנס בשם ט"ע כלל אפי' באיסורי' שבודאי ע"א נאמן ומכ"ש על עצמו אלא דוקא ט"ע שהי' בעולמו שקודם ראות החפץ יודע שיש לו ט"ע אז אמר בודאי ט"ע עדיף מסימן דאלת"ה איך סומא מותר באשתו אלא בט"ע דקלא יען שכל אדם יודע מקודם שמכיר קול אשתו והבן והוסיף עוד תדע דפלוני דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא לא קטלי' אפי' אם נתנו סימנים טרם שבא הרוצח תחת ידם להכיר הסימן ואלו אמרו אית לן ט"ע בגווי' היינו שידעו שיש להם ט"ע ברוצח טרם שעומד לפניהם כפי' רש"י וז"ל מכירין אנו בו עכ"ל קטלי' נפש אבל בודאי על ט"ע שלא הי' בעולמו לא קטלי' והבן זה:

היוצא ממ"ש דין חדש דלא מהני ט"ע אא"כ שכבר רשום בזכרונו סימן ידוע או תואר ודמות חפץ הנאבד ואם בשעה שרוא' החפץ מכיר בו כמו שהי' רשום בזכרונו מקודם סי' הידוע או ט"ע הידוע ולא נשתנה כלל מאשר הי' חקוק בלוח לבו וכח זכרונו אז מהני היכר הסימן וט"ע יען שיודע בבטח שהוא החפץ הנאבד שמצא בו הכל כאשר הי' חושב:

ובא ברוך ד' ואראך מטעמים בלשון הזהב של רבינו הרמב"ם שהבאתי למעלה שכתב וז"ל אסור אא"כ הי' לו בו סימן או שהי' לו בו ט"ע והוא מכירו בודאי שהוא זה עכ"ל ולכאור' מה שכופל שני פעמי' תיבת הי' הוא פלא כך הי' לו לכתוב אא"כ יש לו בו סי' או יש לו בו ט"ע דהא הוא צריך להכיר עכשיו ע"י סימן או ט"ע ולמה נקטו הי' שמשמע שהי' לו כבר בעבר וצע"ג אך הוא הדבר אשר דברתי דמרמז לנו דין הנ"ל דלא מהני אם מכיר עתה בסי' או בט"ע כיון שטרם שראה החפץ לא הי' יודע לא מסימן ולא מט"ע כי בהכרה אחר ראות החפץ בקל יטעה שהי' לחפצו סימן הנ"ל או מראה הנ"ל שמראית עינים הטעתו לכן נקט שאסור אא"כ שהי' לו סימן או ט"ע בחפץ מקודם שראה ועכשיו ע"י ראי' הוא מכיר בודאי שהוא זה שע"י שידע מקדם סימן או ט"ע הוא מכיר עכשיו בכח הסימן או הט"ע אשר שמור בו החפץ שהי' לו בו סימן או ט"ע הנ"ל והבן ובזה מדויק שנקנו הרמב"ם שהוא זה ולא כתב שזה הוא וצע"ג ולפמ"ש נכון שאין הכוונה שזה שנמצא הוא שאבד הוי ודאי אלא שהוא הסימן או ט"ע שרשום בזכרון שלו זה נמצא בחפץ המונח לפנינו והבן:

ודע דכל זה דצריך לידע בנפשו שרשום בזכרונו הט"ע זה דוקא בט"ע כל דהו כמו שבארתי לעיל שאין ברור בעיניו להכחיש מי שיאמר כנגדו אבל בודאי בט"ע גמור שמהני בדבר (אא) שברור בעיניו כשמש בצהרי' אז גם אם לא יוכל לשער בנפשו הט"ע עד שראה מהני דט"ע גמור או סימן גמור לא יטעה לעולם ולכן לא כתב הרמב"ם פי"ג מגירושין ובש"ע א"ע סי' כ"ד והכירוהו בודאי שזה הוא וצע"ג לכאור' ולפמ"ש נכון דשם דמזכיר שהוא פלוני מעיר הזאת שהוא ט"ע גמור אז אפי' לא הי' רשום בזכרונו מקודם הט"ע אעפ"כ מהני כנלענ"ד ועיי' א"ע סי' קל"ב ובב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ח דבלא"ה יש באדם ט"ע ביותר יעו"ש ודוק:

העולה מזה דגם הרמב"ם וש"ע יו"ד סוברים דמהני ט"ע כל דהו רק שצריך לידע מתחילה טרם ראות החפץ או שיוכל לשער עכ"פ שידע גם מקודם הט"ע והסי' נמצא בנ"ד שהאשה אומרת שהי' לה ט"ע משעה שהראתה לשכינות א"כ יש לסמוך עלי' אם מכירה התרנגולת גם עכשיו ומותר שאר הבשר ודו"ק: ובנותי בחדרי אחרוני' ומצאתי להגאון נב"י ח"א סי' ל"ט שכתב דט"ע כל דהוא אהני לשיטת התוס' בחולין דף צ"ו דהם פירשו דאיירי בט"ע כל דהוא ועל זה מסיק הגמ' דעל ט"ע כזה קטלי' נפשא יעו"ש ובמכ"ת של הגאון הנ"ל עפר אני תחת עפר כפות וכאן לא כיוון יפה חלילה לקטול נפש על ט"ע כל דהו ופשט הגמ' פרשתי למעלה יפה דאיירי ע"כ בט"ע כל דהו דבט"ע גמור לא היו מסופקי' כלל דמוכח דמהני דהא ע"י קטלי' נפש והבן: וחפשתי בחלק שני בא"ע ומצאתי שם תשובה להגאון ר' שמואל לנדא זצ"ל שהשיב לשואל אחד שהשיג על אביו מפ"ח שהוכיח דרמב"ם וש"ע פליגי על תוס' והשיב בנו הגאון הנ"ל שפלא למה לא התנה הרמב"ם וש"ע א"ע שצריך להיו' מכירין בודאי כמש"ל ויצא לחלק דכוונת רמב"ם וש"ע יו"ד שצריך להיות מכירין בודאי שהוא זה הוי הכוונה שצריך מתחילה ט"ע טוב אבל לבסוף מהני ט"ע כל דהו אבל בצורת אדם הוי הכרה היטב יעו"ש ואם שב"ה דרך הגאון בפי' שכתבתי בכל זאת בעזה"י הרואה יבין דבר לאשורו ההבדל אשר עשיתי בדברי כנגד דבריו ועיי' ברשב"א וביש"ש ויש להאריך כי לשון רשב"א משמע שצריך עתה ט"ע גמור ולא כהגאון מהר"ש לנדא ומקוצר הזמן אסיים בכי טוב:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה