אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן מז

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן מז

סימן מו

שאלה ישראל האופה לחם למכור במשקל ליטרא וחצי ליטרא כפי רצון איש ואיש וראה כמה פעמי' שבאי' מעוברי דרך ולוקחי' ואוכלי' בלא נטילת ידים ובא ושאל לפני אם לא ישא עון בדבר הזה כי הוא לבד מוכר לחם ואם לא ימכור להם לא ימצאו להם לאכול ואם לא ימכור עד שיטלו ידיהם מיד אז הרבה סוחרים יעברו לפניו ולא יקנו לחם עד שיבאו למקום מספוא ולא ירויח להחיות נפשו ונפשות אנשי ביתו:

תשובה לכאורה הדבר פשוט לאיסור כי הגם שנטילת ידים דרבנן עכ"פ הנותן לאכול בלי נטילה עובר על לפני עור לא תתן מכשול כמבואר בתוס' ע"ז דף כ"ב ע"א בד"ה תיפוק לי' יעו"ש וכן מבואר ביו"ד סימן ק"ס שבריבית דרבנן עובר הלוה על לפני עור יעו"ש וכן מצאתי מפורש בא"ח סי' קס"ג ברמ"א בשם ר"י שאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עור לא תתן מכשול ומבואר שם במג"א סק"ב אם נותן משלו או שקאי בתרי עברי דנהרא עובר משום לפני עור ואם הפת של האיש שלא נטל ידיו אסור משום מסייע ידי עוברי עבירה יעו"ש במחצה"ש וא"כ כאן דכיון דלא נמצא ליקח רק אצל יהודי זה בודאי אסור למכור למי שלא נטל ידיו:

אך קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ומה אהני לן רבנן בכחא דאיסורא אמרתי לחפש בנרות לפתוח בכחא דהיתרא ואבאר כאשר יגל ד' עיני למשפט להורות בע"ז דף ו' מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ ת"ל לפני עור לא תתן מכשול והנה הדבר צריך התבוננת מה טיבו של הלאו מי נימא דוקא אם בבטח יש מכשול אז הנותן עובר על הלאו דלפני עור אבל אם יש ספק אם נותן מכשול כגון ליתן לחם לחשוד על נט"י אז הגם שלבסוף נגלה שנעשה מכשול אעפ"כ אינו עובר על לאו דהא בשעת נתינה לא הי' המכשול ברור ולא שייך לפני עור לא תתן מכשול או נימא בהיפך כיון דיש בעולם לאו דלפני עור אז אפי' אם יש ספק מכשול בשעת נתינה כיון שלבסוף נעשה מכשול עבר על הלאו דתורה הזהירה לישראל שישמור עצמו שלא יתן מכשול לפני עור והוא שלא נזהר ונותן מכשול עבר על הלאו וצע"ג:

ולכאורה אמרתי לפשוט מרש"י דף ו' שכתב וז"ל לא יושיט כוס יין לנזיר שמא יבא לשתותו עכ"ל מדכתב שמא יבוא לשתותו נלמד הגם שיש ספק אם נזיר הנ"ל יעבור על נזרו או אם הבן נח יעבור על מצותו דהא לא תבעו בפי' לאכול ולשתות אף עפ"כ עובר אם אכל או שתה דתורה הזהירה שלא ליתן דבר ביד אדם אשר יוכל לבא למכשול ועכ"פ ספק הוא שמא ישתה נזיר יין יען שמורגל בו דהא סחור סחור לכרמא לא תקרב אמרי' לנזיר וה"ה אין חזקת כשרות לב"נ שלא יאכל אבמה"ח וא"כ כיון שהוא ספק שמא ישתה יש עבירות לאו דלפני עור וכן משמע מרא"ש שכ' וז"ל תימא אמאי נקנו כוס יין ואבמ"הח טפי מנבילה ותי' וי"ל דנקט כוס יין לנזיר לפי שאינו נזהר כ"כ מלשתות יין כי הורגל כל ימיו בשתיתו גם רואה הכל שותין יין הלכך אפי' שואל בסתם לא יתן לו אולי ישכח נזירותו וישתה אבל מותר להושיט נבילה בסתם וכו' עכ"ל מדכתב שמא ישכח נזירותו ולא כתב שמא שכח נזירותו כלשון תוס' משמע דעל ספק שמא ישכח יש לפני עור כשיטת רש"י:

אמנם אין מזה ראי' דבנזיר עכ"פ הוא נותן מכשול לפניו בזה שמושיט לו כוס יין דהא מסתמא למשתי קאי דהוא רק כוס יין או אבמה"ח שהוא דרכו לאכול מיד והלא לא משכחת אופן שיהי' מותר באכילה או בשתי' אבל ליתן לאדם לחם שיש בידו ליטול ידיו ולאכול בהיתר אז הגם שהוא עובר ואוכל בלי נט"י עכ"פ בשעת נתינה הי' ספק אולי יטול ידיו ולא יהי' הנתינה לאכול לחם למכשול ובאמת בחביות יין שאין הנתינה מורה למשתי אפשר באמת אין כאן לפני עור דהא נתנו לסחורה ועי' ביו"ד סי' קנ"א סעי' א' וק"ל:

וראה זה מצאתי בתוס' בד"ה עניין שכתבו וז"ל נראה דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקנו כוס יין לנזיר משום דמסתמא למשתי קבעי כיון דכ"ע שתי חמרא ושמא שכח נזירותו עכ"ל מדלא קצרו בדבר לכתוב דשמא שכח נזירותו ממילא אין לסמוך על חזקת כשרות שלו שלא ישתה דדילמא שכח שהוא נזיר ושמא רוצה לשתות מזה נגלה דתוס' סברו דליכא לאו דלפני עור אלא אם חבירו בודאי יכשל שיעשה איסור אבל אם יש ספק אם יבא מנתינה הנ"ל מכשול אז אפי' אם לבסוף נעשה מכשול עכ"פ הוא לא נתן למכשול לכן החכימו יען דכ"ע שתו חמרא והוא ג"כ תובע כוס יין אז מסתמא למשתי קבעי ונחשב כאלו ודאי ישתה ויהי' מכשול לכן עובר המושיט בלפני עור ואח"כ הסבירו איך אפשר שיהי' כודאי שישתה הגם שתבע וכ"ע שותי' הלא הוא נזיר ע"ז כתבו את"ל דלא יהי' ודאי יען שיש לו חזקת כשרות אז אמרי' שמא שכח נזירותו אבל עכ"פ בודאי ישתה ודוק וכן ראי' מסוף דבריהם וז"ל ולפי זה אסור להושיט למומרי' דבר איסור אעפ"י שהיא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלהו עכ"ל משמע דוקא יען שהוא ודאי שיאכלוהו אז אסור להושיט להם ולמה לא כתבו כי חיישי' שיאכלו כשמע דאין לפני עור רק אם בודאי יבא לעולם מכשול אבל אם יש ספק אם יהי' מכשול אז ליכא לפני עור וק"ל וכן משמע בע"ז דף ט"ו ע"ב בתוס' בד"ה רבה זבין חמרא לישראל חשוד והקשו בתוס' הא רבה השיב לר"ה אשר תולה אימר לשחיטה זבין ותירצו וז"ל דלא דמי דלעיל ליכא למתלי כל כך בשחיטה דרובא לרדי' זבני עכ"ל כיכר דוקא אם יש רוב לאיסור אז יש לפני עור אבל בספק ליכא לאו דלפני עור:

ולולי דמסתפינא אמרתי לחדש דבר מדאמרה התורה לפני עור לא תתן מכשול משמע בפשטות דומי' דנותן אבן בדרך שיפול בו עור שהוא אם אין דרך לנטות ימין או שמאל וה"ה הנותן לחבירו עצה שאינה הוגנת או שחבירו עור בעינים עיי' בפי' הרמב"ם פרק ה' דשביעית ומדאוריי' אינו עובר אלא דוקא אם יבא מכשול בודאי אבל אפי' אם יש רוב שיהי' מכשול כיון שיש מיעוט שלא יהי' מכשול אינו עובר דעכ"פ הוא לא נתן מכשול אבל מדרבנן עובר על לפני עור אפי' אם יש רגלים לדבר שיצמיח מכשול ואם יש רוב להיתר אז סמכי' על הרוב דלא יהי' מכשול או אפי' ליכא רוב דלא יהי' מכשול אבל עכ"פ הנותן הוא יכול לתלות בדבר היתר אז אפי' מחצה על מחצה יש להקל דכל האיסור הוא דרבנן והנותן יכול לתלות שמחשבתו להיתר ולא לאיסור למשל במ"ק דף טו"ב דמכה בנו הגדול עובר על לאו לפני עור דשמא יבעט בו בנו וכן בקידושי' דף ל"ב בקרע בגד בנו של זהב או בנדרים דף ס"ב שמכר יער לכומרי' כל הנך לפני עור הם רק מדרבנן דבכל הני ליכא ודאי איסור אולי לא יבעט הבן או לא ימרוד בכבוד אביו או הכומרים לא יעשו מן העץ פסל והגם שקרוב שיהי' עבירה אין כאן לאו דאורייתא כנלפע"ד:

ובנתי בספרן של ראשונים ומצאתי מרגליות בריטב"א בע"ז דף ט"ו ע"ב בד"ה מי דמי וז"ל תמי' לי מילתא מאי קאמר אדרבה נהי דהתם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית איכא איסורא אחרינא והיינו איסורא דלפני עור והכא חמור שהוא איסור שבגופו טפי מאיסורא דהכא שאינו בגופו ומסתברא לי דהכי קאמר דהתם כיון דליכא אלא לאו דלפני עור אין לאו דלפני עור אלא כשנותני' לו למי שיעשה עבירה ודאי ורבנן אסרו אפי' סתמא היכי שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה ועשו סתמו כפירושו וכל היכי דאיכא למיתלי לקולא דלאו לעבירה בעי לה אוקמי רבנן אדינא והתירוהו אבל הכא שהוא מוזהר מן התורה על השביתה כ"ה דאיכא חשש מלאכה חיישי' ואסרו רבנן ולא תלי' לקולא והיינו דאחמור רבנן מכירה אטו שכירות שתחילת איסורו מה"ת בבהמתו אבל מן הס' הוא שיש לו לזהור שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות מלאכה אפילו ע"י אחרים אפי' כשנטלו ממנו למידי דהיתרא כמו שהוא מוזהר על עצמו עכ"ל מדבריו הקדושי' אנו למדין (א) שאין מדאוריי' לאו דלפני עור אלא אם נותני' לאיש אשר יעשה עבירה בודאי אבל אם יש רק רגלים לדבר שיעשה עבירה אין כאן מדאוריי' לאו דלפני עור (ב) שהגם שמדאורייתא אין כאן לאו דלפנ"ע אפי' בשיש רגלים לדבר שאיש רוצה לעשות בו עבירה עכ"פ מדרבנן יש איסור דלפנ"ע ביש רק רגלים לדבר שחפץ לעשות בו עבירה שנחשב כאלו פי' בדבריו שחפץ לעשות בו עבירה (ג) הגם היכא דאיכא רגלים לדבר עשו רבנן לאו דלפני עור זה דוקא אם אין לנותן מקום לתלות שצריך הדבר להיתר ולא לאיסור אבל אם יש מקום לתלות בהיתר אז הגם שיש רגלים לדבר שאיש הזה יעבור בו איסור בכל זאת המושיט אינו עובר שתולה בהיתר ובכל לבי אודה ד' שזכיתי לזה משכלי תל"י:

ומצאתי עוד לריטב"א בדף כ"ב בד"ה חדא ועוד קאמר באמצע הדיבור וז"ל חדא ועוד קאמר חדא דלפני עור לכותי החשוד דלא ציית ולסתם כותי דציית ליכא משום לפנ"ע דמעיקרא כשמכרנו לו סמכנו על הרוב דציית וכי לא ציית לנו אונס ומי' איכא משום שנקראת על שמו עכ"ל הכוונה דעכ"פ ודרבנן צריך דוקא רוב בהיתר דאל"כ יש לפנ"ע דרבנן אבל מדאוריי' אפי' אין כאן רוב להיתר ליכא לפני עור ודו"ק [ועיי' בב"מ דף ע"ה דמלוה בלא עדי' עובר בלפנ"ע היינו מדרבנן יש לפנ"ע]:

היוצא מזה מרש"י ורא"ש משמע דיש לאו דלפני עור על ספק אם יהי' עבירה אבל עכ"פ צריך דוקא להיו' שלא ימצא בדרך היתר כגון יין לנזיר ואבמה"ח אבל בהושטת לחם דיש ביד האיש לאכול בנט"י או במפה על ידיו דיש כאן הושטה לאכול על צד היתר א"כ המושיט לו לא הושיט לו איסור כלל רק הוא מחדש איסור באכילתו והוי כמו בנדרים דף ס"ב יען דרוב עצים להסקה הגם שכומרי' עובדי' ע"ז בשלהבת ובאור עיי' ר"ן שם אעפ"כ תלי' להקל ה"ה בנידן שאלתינו דהוא אינו מכיר איש העובר אולי נטל ידיו שחרית והתנה לאכול כל היום ונזהר בידי' עיי' סי' קס"ד או דילמא רוצה לאכול פחות מכזית דלא צריך נט"י עי' ט"ז בזה או דלמא הוא קונה ולא יאכל עד שיטול ידיו אפילו לרש"י אין כאן לפנ"ע ומכ"ש לתוס' או לריטב"א דמדאוריי' אין כאן לפנ"ע רק אם יש רוב לאיסור או ודאי לאיסור ומדרבנן צריך עכ"פ רגלים לדבר שרוצה לעשות עבירה א"כ בעוברי' ושבי' שיש אופני היתר ואין כאן רגלים לדבר מותר למכור להם לחם ואין כאן חשש לפני עור ובני ישראל יש להם חזקת כשרות ולא צריך לחוש על המיעוט שלא נודע ולא ניכר לו כנלע"ד ועיי' דוגמא לסברא הנ"ל במג"א סימן תרט"ז סק"ב הבדל בין נתינת מאכל לקטן ביוכ"פ ובין נתינת מאכל לקטן חוץ לסוכה יעו"ש היטב:

ועיינתי ברבינו יונה אשר ממנו יצא הרמ"א בסי' קס"ג וראיתי שר"י איירי אם א' רוצה להאכיל ליתן לתוך פיו של חבירו אז אוסר ר"י אם איש אשר רוצה לאכול לא נטל ידיו דאז בודאי יש לפנ"ע דהא נותן לתוך פיו אבל בנידן דידן הוא ברור שמותר למכור לכל עובר ושב וידין כל אדם לכף זכות כנ"ל בעזה"י:

שוב מצאתי לאדמ"ו הגאון בשערי תורה ח"ב כלל מ"ב פרט ד' שהביא דעת שלטי גבורים ותב"ש דליכא לפני עור רק בודאי מכשול ולא בספק ותב"ש הוכיח כן מתוס' בכורות דף כ"א ואדמ"ו ז"ל האריך שבודאי אם יש מכשול ע"י רובא דעובר ג"כ על לפני עור דרובא מהני בכל התורה כולה יעו"ש שמחתי שזכיתי לעמוד על החקירה אבל פלא בעיני על אדמ"ו הגאון אשר הי' מרא דבקיאות שלא העיר על דעת רש"י ותוס' וריטב"א בע"ז שהבאתי אבל סוף הכל נשמע שגם דעת שלטי גבורים ותוס' ותב"ש סוברים דאין לפני עור על הספק והוא סוף להיתר בנידן דידן וברוך ד' אשר הנחני בדרך הצדק:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה