אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן מו

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן מו

סימן מה

שאלה כהן שעשה שליח לישראל לקדש לו נערה אחת אשר היא חללה וכאשר שמעו אנשי המקום והגידו לב"ד את אשר נעשה והודיע הב"ד במכתב לחתן שלא יוכל לישא אותה כי היא חללה והודה שידע בדבר רק הוגד לו שאם יקדשנה לא יצרך לגרשה וכאשר צחקו הב"ד על דבריו ברח למדינה אחרת ונשארת עגונה ואבי הנערה מתחנן אולי ימצא מקו' להתיר עפ"י דת התורה שבתו תהי' מותרת להנשא בלי גנו כי השליח לא ידע מזה שהנערה היא חללה ונשבע שבשום אופן לא הי' נעשה שליח למעול מעל בד' לקדש חללה לכהן ע"כ השאלה:

תשובה בהיתר עגונה הנ"ל אחפש בנרות התורה שני דרכים (א) אם מהני השליחות משולח לדבר עבירה ואין שליח לדבר עבירה (ב) יען שהשליח לא ידע שפועל בשליחות עבירה א"כ הי' שליחות בטעות ואין כאן שליח על הקידושין ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר ואני תפילה גל עיני ואביטה נפלאות ותורתך:

א הנה כפי הנשמע בשאלה שהב"ד הוצרכו להודיע לחתן בכתב א"כ משמע שהחתן לא הי' במקום הכלה ולא הי' יכול לקדשה בעצמו כי הדרך ירט לנגדו וא"כ הוי כמו כוס יין לנזיר בתרי עברי דנהרא דעובר השליח על לפני עור וא"כ אין שליחות לדבר עבירה כך עלה בדעתי לפום רהיטא: אמנם דבר זה תלי' באשלי רברבי הנה בב"מ דף י' ע"ב יש פלוגתא בטעמא דאין שליחות לדבר עבירה ח"א משום כי אמרי' אשל"ע היכי דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ יש שלד"ע וח"א היכא השליח בר חיובא אשלד"ע אבל חצר דלאו בר חיובא יש שלד"ע ואמרו נ"מ כהן שאמר לישראל קדש לי גרושה אי אמרי' משום דאי בעי לא עביד לא מחייב שולחו ואי הטעם משום בר חיובא מחייב שולחו או באיש שאמר לאשה אקפי לי קטן אי משום בעי עביד לא מחייב המשלח אבל אי הטעם משום בר חיוב מחייב המשלח ובתוס' בד"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וא"ת אפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מקרי בר חיובא וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בי' יוחסין קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין עכ"ל מבואר מדברי תוס' כיון דאי מקדשה לעצמו ליכא איסור במעשה הנ"ל אז הגם אם מקדשה לכהן ועושה איסור של לפני עור לא נחשב למעשה עבירה דנימא אין שלד"ע כמובן וא"כ מה לי איסור גרושה לכהן או חללה לכהן כיון שאם ישראל קדשה לעצמו לא הוי עבירה ה"ה דלא נחשב לעבירה דלפני עור לאמר אין שליחו' לד"ע וק"ל אבל הש"מ הביא בשם הריטב"א תי' על קו' התוס' וז"ל ועי"ל דמיירי כשכהן בעצמו הי' יכול לקדשה לעצמו דבכי הא ליכא משום לפני עור כדאיתא בפ"ק דע"ז עכ"ל מבואר דסובר הריטב"א דגם עבירת לפני עור הוי ככל שאר עבירות שבעולם ואם הוי בתרי עברי דנהרא אין כאן שליחו' דאין שלד"ע כמובן וא"כ נידן שאלתינו תלי' בפלוגתא של תוס' וריטב"א וצע"ג: ולכאורה דברי תוס' תמוהים למה לא תירצו כריטב"א דאיירי דכהן יוכל לקדשה ומצאתי אחר כך שנתקשה הנוב"י בע"א סי' ע"ה מנ"ל לתוס' להקשות ולפני עור דילמא איירי דכהן יוכל לקדשה בעצמו והוכיח מכאן דתוס' סברו שאפי' באיסור דרבנן ג"כ אשלד"ע וא"כ אפילו יוכל הכהן לקדשה בעצמו יש עכ"פ איסור דרבנן מסייע ידי עוברי עבירה יעו"ש ודבריו סותרי' למ"ש בדג"מ ביו"ד סימן קנ"א מסייע הוי רק בשוגג ולא במזיד דאין מצווין להפרישו רק שוגג כמו קטן דהוא שוגג בכל אופן יעו"ש אבל בלא"ה פלא בעיני מנ"ל לתוס' להקשות דילמא סובר הגמ' דצריך להיות איסור דאורייתא:

ונ"ל לחדש דבר בעזה"י דבשלומא במושיט כוס יין לנזיר או אבמ"הח לב"נ או מוכר בהמה לגוי לפני יום אידם או מוכר יער לפני כומרי' או מכה בנו הגדול בכולם לא עוזר לפני עור לעשות גוף עבירה רק מכין לפניו החפץ שהוא מעצמו יוכל לעשות ע"י חפץ הנ"ל פעולת עבירה והוי פעולת הנתינה רק עזר וסיוע להכין דבר אשר חבירו יתחיל מעצמו לעשות עבירה אז השכל גוזר בשלומא אם חבירו צריך אותה הכנה של החפץ עובר הנותן על לפני עור אבל אם הנזיר יוכל ליקח מעצמו א"כ אין במסייע זה ממש ולא נחשב כאלו הוא נתן מכשול שיפול עליו העור אבל בכהן שצוה לישראל לקדש לו גרושה ואם אח"כ בעל הכהן את האשה הוא נלקה גם על הקידושין ועיי' ש"מ בב"מ דף י' ובריטב"א קדושין דף ע"ח א"כ נעשה הישראל שליח לעשות חלק מגוף העבירה ולא נקרא נותן מכשול לפני חבירו אלא נקרא מכשיל חבירו ברצונו א"כ הגם שחבירו יוכל לעשות בעצמו העבירה בלי שליחות עכ"פ עכשיו פועל השליח לו להיות כמשלח לעשות גוף העבירה אז הגם שהמשלח הי' יכול לעשות בעצמו אעפ"כ הוא עובר על לפני עור לא תתן מכשול היינו שהוא משגה עור בדרך ופועל מיד במעשיו העבירה ומה יהי' מועיל מה שהמשלח ה' יוכל לעשות בעצמו עכ"פ מעשה שליחותו פועל עבירה ואז מי שנעשה עזר להיות יד פשוטה לעשות עבירה עובר בכל אופן על לאו דלפ"ע כנלפענ"ד:

ואוסיף נופך דבשלומא אם הנזיר יוכל ליקח בעצמו הכוס א"כ כא נעשה כלל נתינה למכשול אבל כאן בכל אופן צריך להיות מעשה העבירה וגם הכהן הי' עובר אם עשה בעצמו אותו מעשה א"כ איך יהי' השליח פטור דוגמת השגת מ"ל פ"ד מה' מל"ול יעוש"ה:

אבל כל זה אם נאמר דאם בעל אח"כ לוקה שתים חד על הקדושין וחד על הבעילה א"כ הוי הקדושין מגוף העבירה אבל אם נאמר אפי' בעל אח"כ אינו לוקה אלא אחת על הבעילה משו' לא יחלל א"כ הוי הקדושין רק הכנת החפץ אם כן נשאר הדין דיש הבדל אם יוכל הכהן לקדש בעצמו וא"כ הריטב"א בתי' השני סובר דלוקי' רק מלקות אחד משום לא יחלל א"כ נכון התי' דאיירי דכהן יוכל לקדש בעצמו וק"ל [אך האמת אגיד דריטב"א בקידושי' סובר כתוס' דכאן דלוקין שתים ועי' במקנה שם]:

אך קו' תוס' וריטב"א פלא בעיני איך אמרי' אשלד"ע אם המשלה שלחו לעשות עבירה כהריגת הנפש או גניבה או אכילת הקדש הוי השליחו' על פעולת העבירה אבל כאן כיון דשליח לא הוי בר חיובא על אשה גרושה ועבירת לפני עור הוא השליח עושה ורצונו הטוב אבל המשלח נא שלח אותו לעבור עבירת לפני עור בשלומא אם אחד עשה שליח ליתן כוס יין לנזיר הוי השליחות על עבירת לפני עור אבל זה מצווה לקדש לו גרושה גוף השליחו' לא הוי איסור אצל שליח ועל לפני עור לא שלחו ומצאתי שבנוב"י א"ע סי' ע"ח הביא באות ט' שנתעורר בזה מהגאון אב"ד דבראד רק הוא העמיס זאת בהבנת דברי תוס' בתירוץ ואין זה אמת דא"כ הי' לתוס' לתרץ בקיצור שאני לפני עור דלא שלחו על זה אבל זאת אמת שצריך ביאור רחובות מאוד:

והנוב"י סי' פ' אות א' השיג על השואל הנ"ל דהלא כהן שצוה לקדש לו גרושה הוי הישראל ג"כ שליח על לפני עור דהא גם היא מוזהרת שלא לנשא לפסולי' וא"כ כהן הנושא גרושה מלבד איסור של עצמו עובר על לפני עור שהרי מכשיל גם אותה וא"כ איך מהני של כהן הא שנח לישראל לעבור על לפני עור דמכשיל לאשה אלא ודאי אפי' שליחות על איסור לפני עור יש שליחות דאיסור לפני עור קיל הוא יעו"ש:

ולדעתי יש לחקור על דין זה דנימא דמלבד איסורו יעבור עוד בלאו דלפני עור לא תתן מכשול (א) דנחזי אנן הלא הכהן עומד לפנינו כאילו ליכא עליו איסור גרושה וכאלו הוי הדין דרק היא מוזהרת שלא תנשא לכהן דהלא הנוב"י חקר מלבד איסור שלו יהי' עובר על לפני עור מכח איסור דידה א"כ כיון שקדשה והיא אשתו הוי הכהן כלא אפשר ולא מכוון להכשילה רק שמבקש להנו' הנאת בעילתו והגם שפנ"י מחדש בפסחים ק"ו יען דמתעסק בחלבים ועריות חייב א"כ ה"ה לא אפשר ולא קמכוון אסור היינו אם אנו דנין על איסור הנאת תשמיש אשר אסור בו אבל לאו דלפני עור שהוא איסור כמו כל איסורין שבתורה הוי בודאי לא אפשר כיון שהוא הולך בדרך גבר בעלמה שהיא אשתו וע"כ היא נבעלת דאין משמש בלא משמשת וגם לא מכוון להכשילה כלל שלא מבקש שהיא תהנה רק הוא רוצה להנות והוי על איסור דלפני עור לא אפשר ולא מכוון דמותר רק איסורו נשאר שהוא אסור לבעול גרושה אבל מלבד איסורו אין כאן איסור לפני עור והבן זה כי עמוק בעזה"י (ב) נחזי אנן אם הכהן יבעול גרושה המקודשת לו לאונסה אז בודאי הוא עבר עבירה דהא בעל גרושה אבל לא עבר על לפני עור לא תתן מכשול דהא לא הכשילה כי אונס רחמנא פטרה בשלומא אם נותן כוס לנזיר והוא עובר במזיד או בשוגג דיש לנזיר מכשול או עון מזיד או חטא שוגג אז עובר הנותן משום לפנ"ע אבל אם אנס אותה אז כיון דאין עלי' שום עונש אין כאן מכשול ופשיטא דלא עבר הוא על לפני עור כמובן ומעשה בעילת איש שוה אם היא באונס או שוגגת או מזידה דבכל אופן היא קרקע עולם והוא רובץ לפתח חטאת א"כ בבעילתו לא נתן דבר להבדיל בין אנוסה או שוגגות ומזידה רק דעתה ורצונה שמעצמה שוכבת ומכוונה לבעילתו הוא גורם לה שגם היא תענש כי עוברת במחשבה בהנאת בעילה א"כ אין הוא הגורם לה מכשול רק היא בעצמה גורמת המכשול ונחשב כאלו היא הביאה עלי' הזכר ואיך יעבור הוא על לפני עור ואטו יען שהוא החפץ אשר בו היא עוברת עבירה נימא שעבר על לפני עור הכי נימא מי שהוא חפץ אשר אחר יפעול בו מדעת עצמו עבירה יעבור הוא על לפנ"ע הלא התורה אמרה לא תתן מכשול שאדם לא יפעול מדעתו ליתן מכשול לאחר אבל מה שאדם אחר פועל בו עבירה מדעתו זה לא נכלל בלאו דלפנ"ע ודוק בזה מאוד (ג) התורה אמרה לפני עור לא תתן מכשול שאדם לא תמין חפץ לחבירו אשר בו יכשל כגון השנות כוס יין לנזיר או אבמה"ח לב"כ או עץ לפני הכומרי' או בהמה לפני יום אידם שהי' בדעת אדם שמותר לו להושיט זאת לחבירו יען שבהושטה אין בו מעשה עבירה אז אמרה התורה שהכנה זאת אני אוסר אבל מי שנעשה שותף לגוף העבירה שגם הוא עובר במעשה ההוא עבירה כמו חבירו הנכשל בו איך נאמר שעובר על שנתן מכשול לחבירו הלא גם לעצמו נתן אותו מכשול ולא יהי' חיי חבירו חביב משלו אם על עצמו לא חס איך יחוס על חבירו מהכ"ת שיהי נכלל בלאו דלפני עור דבר שאסור לו מכח מכשול של עצמו ודו"ק (ד) התורה אמרה אם הכנה לעבירה נעשה קודם התחלת העבירה כגון השנות כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ וכדומה זה אסור יען דנותן אבן בדרך עור שיגרום מכשול מכח הכושל לבד אבל אם לא משכחת הכנה רק הוא נעשה גרם ועזר בעשיית העבירה בשעת פעולה עבירה אז אין זה בכלל לפני עור לא תתן מכשול דזה לא נתן מכשול רק הוא גופו נעשה מכשול וחבירו יפול בו מעצמו והבן זה ובחילוקי' הנ"ל נדחו דברי שב שמעתא שמעתא ו' פרק י"ט אם היא חתיכה דאיסור מי שבועל אותה בע"כ עובר על לפני עור יעו"ש ולפמ"ש דבר זה אינו וק"ל ועי' בשבת בשנים שעשו מלאכה [ובחילוק זה נסתר מה שכתבתי לעיל לבאר למה תוס' מאן בתי' הריטב"א]:

[ואחר שבועות שתים שהן ארבע מצאתי בנמ"י בנדרי' דף ט"ו ע"ב שכ' בד"ה תשמישך עלי שאמרה קונם הנאת תשמישך עלי וכבר פירשנו דהוי כאלו אמרה תשמיש גופי או גופך או שאמרה בפי' אליבא דמ"ד שהוא דבר שיש בו ממש והשתא היא יכולה לאסור הדבר על עצמה לפיכך חל הנדר ואסור לכופה לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו משום ולפני עור לא תתן מכשול וכי ה"ג מוקמי' ההיא דשלהי מסכתין נטולה אני מן היהודי' יפר חלקו ותהא משמשתו דאמרי' שהבעל נכלל עמהן אבל אי אסרה גופה עליהם אין צריך להפר דלאו כל כמינה להפקיע שעבודיה אפי' בכולל זה דעת הריטב"א ז"ל עכ"ל והריטב"א כ' בזה הלשון דאמר ר' כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו פי' דלא חייל נדרא לאפקועי שעבודא דבעל וכיון שכן יכול לכופה לשמשו וליכא משום לפני עור לא תתן מכשול והיינו דאמרי' דשעבודי משתעבדא לי' כלומר אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל תשמישך עלי אסור פי' וחייל נדרא ואינו יכול לכוף משום לפני עור לא תתן מכשול שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והא נמי באומר גופי אסור עליך בתשמיש כדכתי' לעיל עכ"ל מדברי ראשוני' הנ"ל נסתרו ג' החלוקי' שחקרתי להשיב על הגאון נוב"י דנימא שבעל יכוף אותה דהוי לא אפשר ולא קמכוון וגם נאמר הלא יכול לבעול אותה באונס ואם היא מכוונת משום זה לא עבר הוא על לפנ"ע וגם נאמר שהוא רק עזר לעבירה והיא נכשלת בו ויש ליישב כיון דהיא אסורה לו והנדר חל אז אין מאכילין לאדם דבר האסור לו הגם שלא יהי' לפנ"ע ממש עכ"פ דבר האסור נותן לחבירו ודוק וראה זה מצאתי ברשב"א בנדרים דף הנ"ל בד"ה והא אמרת וז"ל ולענין פי' דמתני' איכא מאן דמפרש שאת נהנית לי כגון שאוסר תשמישה עליו אם תלך היא לבית אבי' ואסורה בהנאתו דקתני היינו נמי משום לאו דלפני עור שתעבירו על בל יחל ואינו מחוור לי כלל חדא דאינו עובר על לפנ"ע אלא כעין מושיט כוס יין לנזיר ואבר מה"ח לב"נ בדקיימי בתרי עברי נהרא דאין זה יכול לעבור עלי' אלא אם יושיטנו לו חבירו וכדאסיקנא רפ"ק דע"ז עכ"ל משמע כמו שהבנתי להשיג על הנוב"י יען דיש ביד הבעל לבעול בע"כ אז ליכא לפני עור דהוא לא נותן לה מכשול בבעילתו ודו"ק]:

והנלע"ד בהבנת תוס' כך הוא דגמ' לא נקנו היכא אמרי' אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר עבירה אלא הגמ' נקט בר חיובא היינו אם אנו יכולין לחייב השליח באיזה חיוב לאפוקי אשה הגם דהיא בר עבירה על גניבה דהא היא מצווה על כל ל"ת שבתורה ועיי' בנב"י סי' ע"ה שהרגיש בזה ולדעתי אם אנו יכולין לחייבו באיזה חיוב אז אשלד"ע בר חיוב צריך להיות ולא בר עבירה בלבד ואם היינו לוקי' על לאו דלפני עור הי' ישראל בר' חיובא הגם שלא הי' עליו חיוב גוף העבירה כמו המשלח אבל כיון דעל לפני עור אין אנו לוקין דהוי לאו שבכללות א"כ אין השליח בר חיובא כלל דבשליח כהן הוי עכ"פ בר חיובא אם קידש לעצמו גרושה אבל שליח ישראל דאם קידש לעצמו ליכא חיוב ולפנ"ע הוי לאו שבכללות ואין לוקין וא"כ הוי רק בר עבירה ולא בר חיובא או אשה בס"ד דגמ' הוית בת עונש ולא בר חיוב ולא כמ"ש הנוב"י שדוקא באותו חיוב שחייב בו המשלח צריך להתחייב בו השליח וק"ל:

ומה שנתקשה הנוב"י בס"ד דגמ' א"כ בא לאשה מלקות על הגניבה דהא לא ניתן אצלה לתשלומין יעו"ש פלא בעיני אטו אם איש אחר ישלם ממונו בעבור הגנב כדי לפטור לו לא מהני הכי יש קפידא בתורה שתשלומין צריך להיות מממון של הגנב וה"ה כאן אולי הבעל או קרוב ישלם בעדה או שמא תקבל ממון ע"מ שאין לבעלה רשות בה ותשלם ואיך אנו לוקי' אותה אבל עכ"פ כיון שאין לה ממון ס"ד דגמ' דהיא לאו בר חיובא ודו"ק: סוף דבר דדבר זה תלי' לדעת ריטב"א הוי בלאו דלפנ"ע אשלד"ע ולתוס' אין לאו דלפני עור פועל דנימא אין שליח לדבר עבירה וא"כ בנידן דידן אין היתר לעגונה ובפרט למהר"י אבוהב דסובר דנראה רק כלפני עור והבאתי דבריו בתשובה אחרת:

אמנם בזה שהשליח רוצה לישבע שבועה חמורה שלא ידע מזה שהיא אסורה למקדש ואלו ידע חלילה לא קבל השליחות בכל אופן בעולם הוא היתר גמור דכבר ביאר הנוב"י בח"ר סי' ע"ט ובסי' פ' אות כ"ו ובמה"ת סי' קי"ב אות ד' סברא ישרה מאוד הגם דכמה פוסקים סוברים דבשוגג יש שלד"ע היינו בדבר דאי אפשר לבטול המעשה שנחשב כאלו לא הי' כהריגת הנפש וכדומה דשם בע"כ מעשה עבירה נעשה א"כ אמרי' בשוגג יש שליח ויתחייב המשלח ולא שליח דאל"כ יהי' העבירה על השליח והוא הי' שוגג אבל בדבר דאפשר לומר דמעשה לא חשוב כלל כיון שהשליח הי' שוגג בעבירה הי' שליחו' בטעות אדעתא דהכי לא הי' נעשה שליח אז אמרי' בהיפך השליחות בטל ולא נעשה דבר לא המשלח ולא השליח עברו עבירה ודבר זה מתוק מדבש ובמק"א הארכתי והבאתי סמוכי' לסברא הנ"ל ולפ"ז בנידן דידן דשליח איש מהימן ואמר בשבועה דלא ידע שהיא חללה ואלו ידע לא הי' לשליח בדבר זה נאמן והוי השליחות בטעות ויש רפואה למכתה כנ"ל דקדושי' לא מהני' דאין כאן שליח דהשליחות הי' בטעות מצד השליח ודוק: ולולי דמסתפינא חדשתי היתר מצדה כיון שהנערה לא ידעה שהיא חללה ושהיא אסורה לכהן א"כ אדעתא דהכי לא נתקדשה אך דבר זה צריך עיון ושקידה ועיין בנוב"י ח"ר יו"ד סי' ס"ט ובנב"י מהד"ת א"ע סי' כ' באריכו' ואין פנאי כעת ועיי' רשב"א יבמות ק"ג ועי' בח"צ סי' מ"א: ומצאתי בתשו' הגאון ר"ע איגר ז"ל בסי' קצ"ד בד"ה והנראה לע"ד שחקר חקירת נוב"י הנ"ל דכהן עובר על לפני עור אם בועל גרושה ופלא שלא הזכיר שהנב"י הקדימו בחקירה זו ולפי דעתי כמש"ל בכמה חילוקי' דאין הכהן עובר על לפנ"ע אך הגאון הנ"ל הוסיף עוד דגם היא עוברת על לפני עור יען שכהן נכשל על ידה יעו"ש ולדעתי יש לדון גם על זה שהיא בודאי אינה עוברת על לפני עור כאשר אבאר בעזה"י:

הנה בב"ק דף ל"ב איבעי להו המזיק אשתו בתשמיש המטה אם חייב לשלם לה או לא ורצה הגמ' לדמות כמתני' זה בא בחביתו וזה בא בקורתו יען שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך פטור והשיב רבא ק"ו מיער שכל אחד נכנס לרשותו אעפ"כ חייבה התורה מכ"ש בשנכנס לרשות חבירו אלא טעמא דמתני' התם תרווייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה ופריך הגמ' והיא לא והכתיב ונכרתו הנפשו' העושות מקרב עמם ומשני הגמ' הנאה לתרווייהו אית להו ואיהו קעביד מעשה וכ' התוס' בד"ה איהו וז"ל מיהו לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבה להנאה מעשה עכ"ל מבואר בגמ' דאשה שהיא קרקע עולם בביאה ולא רוכל לומר שהיא עבדה מעשה בבעילה דכל פעולתה בביאה רק שהיא מונחת כאבן לפני הבעל אבל לענין עונש הן במיתה או קרבן או מלקות אחשבה התורה להנאתה כמעשה ואמרה התורה ונכרתו הנפשות העושות מכח הנאתה נחשב לה כעשי' אבל לענין דבעי מעשה אז הבעל בלבד נחשב למזיק כמובן ועי' ביו"ד סי' קפ"ה:

ולפ"ז אני אומר התורה אמרה לפני עור לא תתן מכשול שאדם לא יעשה מעשה להכשיר חבירו אבל בודאי בשב ואל תעשה למשל אם הוא בעצמו מונח ולא פעל מאומה ואחד נכשל על ידו אינו עובר על לפני עור למשל אם אחד עומד ובא חבירו ומפילו להזיק לאחר ולא מיחה בידו אינו עובר על לפני עור ועי' תוס' סנהדרין דף ע"ג וא"כ האשה דהוית קרקע עולם רק על עבירת ביאה אם היא אסורה אחשבה התורה הנאה כמעשה אבל לענין לפני עור אינה עוברת דהא לא עשתה מעשה ודו"ק ועיין רמב"ן במלחמות בסנהדרין בהעלה טינא על לבו יעו"ש:

ואיידי אזכיר מה שכתבתי זה רבות בשנים לאחי הגדול בתורה ומפורסם בצדקות בעולם הרה"ג ר' יעקב שלום ז"ל בישוב קו' מ"ל פ"ד מה' מלוה הל' י' דשם כתב הרה"מ אם מצא המלוה מעות יותר יוכל לתלות במתנה דסמכי' על חזקת של הלוה שלא הי' נותן איסור למלוה הלא הוא בעצמו כ' בפ"א מה' אישות הל' ד' ע"כ איסור פנוי' דאוריי' דאל"כ איך סמכי' על חזקת א"א עושה בעילתו בעילת זנות הלא על איסור דרבנן כ"ע לא זהיר יעו"ש:

ואמרתי לתרץ דיצאתי לחדש דמי שנותן לחבירו דבר אשר אסור מדרבנן עובר הנותן על לפני עור דאורי' דאטו גרע איסור דרבנן מאלו נותן לו אבן בדרך ומצאתי עזר לזה בתוס' ע"ז דף כ"א יעו"ש וגם חדשתי דתורה אמרה לא תתן מכשול היינו במעשה אבל בשב ואל תעשה ליכא לפני עור ואשה קרקע עולם בביאה ולא נחשב לענין לאו דלפנ"ע בעילת אשה כמעשה כמו שבארתי: ולפ"ז אמרתי הגם שבעילת פנוי' איסור דרבנן לבועל אבל הוא עובר בקום ועשה בלפני עור אשר הוא מכשיל אותה ואיכא אצלו חזקה א"א עושה בעילת זנות כדי שלא יעבור על לפני עור במה שמכשיל אותה אבל היא דהוית בשב ואל תעשה ליכא לפני עור רק איסור דרבנן של גוף הביאה ועל איסור דרבנן ליכא חזקת כשרות וא"כ איך אנו סומכי' על חזקה אין אדם עושה בעילת זנות הא בקידושי' צריך דעת שניהם לקדושין והלא אצלה ליכא חזקה הנ"ל דגוף הביאה הוא איסור דרבנן ולפני עור לא שייך גבה וע"כ מוכח דביאת פנוי' הוא בעצמו איסור דאוריית' אבל שם בריבית הגם דגוף הנתינה בריבית מאוחרת הוי איסור דרבנן אבל במה שמכשיל למלוה בקום ועשה עובר על לפני עור דאוריי' לכן דייק הרה"מ בפ"ד מה' מלוה וז"ל שאין תולין בריבית מאוחרת שלא יהי' הלוה מאכיל איסור למלוה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' וכ"ש לנזקין לא חיישינן עכ"ל לווה נקט שלא יתן למלוה איסור ולא כתב שהוא לא יעשה איסור אך איסור של עצמו הוא איסור דרבנן אבל ליתן למלוה הוא איסור דאוריי' והארכתי בזה כח"י שנים עברו מיום אשר כתבתי זאת לאחי הצדיק ז"ל:

ובמכתבו השיב לי שדבר זה שיהי' על איסור דרבנן לפני עור דאוריי' כבר ישב על חקירה הנ"ל הגאון בית אפרים חלק א"ח והסכים דליכא לאו דאוריית' באיסור דרבנן ואני לא זכיתי לראות תשו' הגאון הנ"ל גם עד היום לדעת גבורותיו אבל כהיום נ"ל להבדיל בין אם הכשיל חבירו בשוגג באיסור דרבנן ליכא לפני עור דכבר בארתי במק"א דמי שאכל בשוגג איסור דרבנן לא עשה איסור כלל דחכמי' לא יוכלו לעשות רק סיג לתורה והיינו דוקא אם ישראל יודע שזה החפץ אשר נאסר אבל אם אכל בשוגג שיהי' לו עון לזה אין להם כח יען שאין בזה גדר לתורה והבאתי ראי' ממי שמכר בשר טריפה מדרבנן ואכל שלא צריך להחזיר הדמי' ועי' בסמ"ע שנתקשה בזה ובש"ך יו"ד סי' קי"ט ולפי מ"ש מתוק מדבש אבל אם נותן לחבירו לעבור במזיד איסור דרבנן נ"ל דהוי דאוריי' דלא גרע מאבן בדרך:

עוד השיב הכוונת הרה"מ בה' מלוה דאין על הלוה איסור כלל רק על המלוה בריבית דרבנן ולכן נקט הרה"מ דלא הי' נותן מכשול למלוה דפח"ח אבל עיי' בח"ד ובמ"ל פ"ד מה' מלוה שדבר זה תלי' בחבל נביאים כי יש סוברים שגם הלוה עובר:

וגם האריך לבאר בפלפולו דאשה נחשבת רק לקרקע עולם יען דתבעל בע"כ וכיון דבכל אופן תבעל אז אם אין רצון נפשה בבעילה לא הוי שכיבה לתשמיש כמעשה אבל אם ברצון נפשה שוכבת לתשמיש בודאי נחשב למעשה ובפרט אם פועלת איזה קירוב בשר בתשמיש כדרך נשים וציין לעיי' בנוב"י מהד"ת יו"ד סי' פ"ה הבדל על הרמ"א אם אמרה נטמאתי ושמטה עצמי מחויבת ואני בעניי איני מסכי' לדבריו הגם שדבר דבר השכל כי לדעתי אשה קרקע עולם היינו שבנין גופה לתשמיש לא משכחת במעשה כי מקום התשמיש מינח נייחא בשטח הגוף ואם גם מגבהת עצמה ברגלי' או בידי' ומקרבת פתח עכור לרובץ חטאת היינו קירוב הגוף לבועל אבל התשמיש רק מדידי' דוגמת סברת התוס' בב"מ דף ט' ע"ב בד"ה ספינה מינח נייחא ומים הוא דממטי לה הגוף הולך אבל היד מינח נייחא כך היא מקרבת עצמה לבועל אבל מקורה נברא בטבע במקום דלא שייך דעבדה מעשה בשעת ביאה והבעל משמש עם אשתו בהכנסת האבר במקום אשר לא שייך בו מעשה רק הנחה וכל פעולתה רק כאלו הניחה כר תחתי' חוץ בפרישה כאשר חידש הנוב"י שם נחשב למעשה שנהנית במעשה פרישה והארכתי בביאור הדבר בפלוגתא של בעה"מ ורמב"ן בסנהדרין דף ע"ג:

ועל שחדשתי דאין לפני עור רק במעשה העיר דלפמ"ש התוס' ורא"ש בסוגי' דחזקה שליח עושה שליחותו אם יבא המשלח לידי מכשול נראה דעובר על לפני עור אפילו בלי מעשה דשם יעבור המשלח על ידו והוא יהי' שב ואל תעשה ולדעתי שם שבא למשלח מכשול ע"י הבטחה שלו הוי כמעשה עיי' תוס' גיטין דף ס"ו דבורא אמרו מעשה לא עבדי אם בדיבור נעשה מעשה הוי הדיבור כמעשה אך באמת לא דמי אם הדיבור פועל מיד והעדים משקרי' נחשב כמעשה אבל כאן בשעת הבטחה חושב השליח לעשות ולא הי' הדיבור להכשיל למשלח ומה שאח"כ מתרשל או מתחרט מלעשות הוי שב ואל תעשה ולא שייך שנותן מכשול בדיבור שאז לא הי' בדעתו מכשול ובלא"ה כבר בארתי במק"א שאם יהי' כוונת התוס' דשליח יעבור על לפני עור א"כ הי' לתוס' לומר שאם יסמוך המשלח עליו יבוא השליח לידי מכשול וכוונת התוס' דאז דרך בני אדם לשמור הבטחה שלא יאבד באמונתו אצל העולם וק"ל:

שוב מצאתי לאדמ"ו הגאון בשערי תורה חלק שני כלל מ"ב פרט ד' אות י"ט שהעיר על גוף החקירה דלפני עור לא יהי' רק במעשה ולא בשב ואל תעשה וגם הוא הבין כוונת תוס' ורא"ש בחזקה שע"ש משום דיעבור על לפני עור רק העיר יען שהבטיח בדיבור הוי כמעשה והאריך כדרכו בבקיאות גדול ובמ"ש יש להשיב על דבריו אבל חלילה לי להמרות פני עליון הוא אדמ"ו ז"ל מחשבותי בטלי' ומבוטלי' נגד מחשבותיו הקדושי' אבל כעת נ"ל נכון דאין הבעל או האשה עוברי' על לפני עור כמו שבארתי בעזה"י:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה