אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן מג

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן מג

סימן מב

שלום וכ"ט לי"נ הרב המאה"ג הצדיק כבוד מו"ה ר' דוד ליב נ"י מורה בק"ק סענטע יע"א:

אודות ח"ת אשר שלח השגה אחת על הש"ש וגם על החו"ד ותורף דבריו הנה בט"ז סימן ס"ט באשה ששכחה אם מלחה השיג החו"ד דלא נקרא חזקת איסור דלא דמי לטבל שהכל אסור אבל כאן אין האיסור רק דבוק שהוא הדם כסברת הט"ז בסי' קכ"ז וכ"ת השיג דהנה הש"ש הסביר בשמעתא ו' השגת נקה"כ שם דבניקור יש חזקת שאינו מנוקרת כמו בחמץ חזקת שאינו בדוק אבל בשחיטה יש חזקת איסור ממש ולכן הרא"ש מחלק דשם בשחיטה יש חזקת איסור על כל הבשר אבל בירך יש שם בשר שלא נאסר מעולם ולגיד לא יהי' היתר לעולם רק המה יחד לכן אם נודע שהתחיל לנקר כבר נפל חזקת שאינו מנוקרת אבל בשחיטה צריך דוקא לידע במה נשחטה אבל בסי' קכ"ז דלא ידעי' כלל אם התחיל לנקר אז יש עכ"פ חזקת שאינו מנוקרת ומעלתו נ"י יצא לחלק בסברא דכך כוונת הט"ז דהלא יוכל ליקח הבשר ולהניח הגיד ויש יכולת שלא צריך לסלק הגיד רק הוא חותך הבשר לבדו והגיד נשאר ואינו דומה לחזקת שאינו בדוק דהלא אין כאן מצוה לסלק הגיד כמו שיש שם מצוה לסלק החמץ נמצא שמעולם לא הי' על הבשר חזקה לאיסור כלל וצדקו דברי הט"ז אבל כאן שע"כ אי אפשר לסלק הבשר ולהשאיר הדם וע"כ צריך לפעול לסלק הדם ודמי לחזקת שאינו זבוח ולחזקת שאינו בדוק עכ"ד ודפח"ח:

ונלע"ד בעזה"י כי יש לי השגה אחרת על הגאון חו"ד ובזה יהי' ג"כ השגה על דברי חכמתו דז"ל חו"ד ועוד נ"ל דבלא"ה לא מקרי כאן חזקת איסור רק כמו טבל דלא נתקן דכל החתיכה אסורה משא"כ כאן דלא הוי החתיכה אסורה רק שהאיסור דבוק עלי' כמ"ש הט"ז בסי' קכ"ז ס"ק ו' ע"ש עכ"ל הבין הגאון הנ"ל דט"ז חוקר על חזקת איסור ובמכ"ת לא דק דהנה נודע לכל באי שערי מליחה דדם אברים שלא פירש מותר ועיי' בסי' ס"ז בט"ז סק"ד שאם נתן בשר בחומץ מותר אפי' לקדירה בלא מליחה ובעבור זה סובר הרא"ש אם נתבשל בשר בלא מליחה אם יש ס' הכל מותר דלא שייך חענ"נ דלא הי' כאן איסור מעולם ודם שעל פני החתיכה שכבר פירש ע"י החתך הולך ע"י הדחה ראשונה עיי' בב"י סי' ס"ט ובט"ז סק"א וא"כ כל זמן שהבשר חי אין עליו שום שם איסור כי הוא היתר גמור אבל אז כאשר בא לבישול אז מחום המים ע"י האש מתעורר הדם לפרוש ואז נאסרה החתיכה מכח הדם חוץ אם נמלח שאז יש ב' סברות או מטעם שהכל יצא ע"י מליחה או שיצא מה שיש בדפנות והשאר יהי' מקווץ ע"י חום עי' ברשב"א וברא"ה ובש"ך ובט"ז וא"כ אם יש ספק אם נמלח קודם הבישול או לא נמלח הוי הספק אם נולד איסור בחתיכה דאולי כבר נמלח ולא יוכל להוליד איסור אבל אם לא נמלח אז נולד איסור אבל חזקת איסור לא הי' מעולם על חתיכת בשר אחר הדחה או שרי' במים ולכן שגגה יצא משליט הגאון מליסא:

אמנם צריך לדעת תוכן ענין החזקה שחקר הט"ז אבל הכוונה כך הנה מתחילה הי' לחתיכה חזקה שיש בה דם אבל הדם מותר כל זמן שלא נפרש ועכשיו נולד בבטח מעשה אשר יוכל להפריש הדם שהוא מעשה הבישול ונתהפך עתה לאיסור ואוסר גם הבשר רק יש לנו ספק אם לא הוציא הדם מתחילה אז נאמר אוקי אחזקה שבכל מקום אם נולד לנו ספק אם נעשה מעשה או לא אמרינן בודאי לא נעשה מעשה וממילא אם נשאר הדם נאסר עכשיו הבשר על ידי הבישול וז"ל הט"ז וא"ל דמוקמי לה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה עכ"ל מבואר דט"ז חקר על חזקת קמייתא שהבשר הי' לו דם והספק אולי נמלח שהמלח מוציא הדם ואוקמי אחזקה שלא נמלח ונשאר הדם עי' תוס' בב"מ דף ק' ודוק וע"ז השיב הט"ז יען דדרך הנשים בישראל להיות מורגל למלוח הבשר טרם שיבשלו אותו אז הרגל המוטבע נעשה רוב גמור שעפ"י רוב הסירה את הדם ולא הי' הבישול יוכל לחדש איסור והבן:

ובזה יובנו לי דברי הט"ז שסיים שרוב עדיף מחזקה כמבוא' ברא"ש בסוגי' דפתח פתוח והוא פלא הכי אין מבוא' כלל זה רק ברא"ש הלא הוא כלל גדול בכל הש"ס עי' חולין בסוגי' דרוב דמבואר זה בפסוק מפרה וחזקת טמא דגברא והוא פלא גדול:

אמנם הוא הדבר דכאן הרוב אינו רוב בטבע רק רוב ההרגל אשר האדם רגיל לעשות כן והוא כמו רובא דתלי' במעשה דהוי רוב גרוע אבל יען שמוטבע בטבע הנשי' למלוח טרם שתתן הבשר בקדירה הגם אם לא נתנה דעתה הרגל נעשה טבע שגם בלא דעת תעשה כן כמנהגה ונחשב כטבע רוב תנוקת מטפחות הנה ז"ל הרא"ש שם ולא היא דאיכא הכא כנגד הברי רוב דברצון דאונס לא שכיח ויש קול לאונס ורובא עדיף מחזקה עכ"ל הכוונה הלא הקושי' היה שיש כאן ברי וגם חזקה חזקת היתר ע"ז השיב נגד ברי יש רוב ברצון וכנגד חזקת היתר יש כאן ריעותא דאלו היתה אנוסה הי' קול דרוב אנוסי' יש להם קול ורוב עדיף מחזקה נמצא יש רוב נגד ברי ורוב נגד חזקה והבן ומה דסיים הרא"ש הילכך לא מהני ברי שלה יען דהתחיל דברי שלה יהי' פועל ודוק ולולי שזאת הכוונה נפלא בעיני שלא כ' כמבואר בתוס' דף ט' והגם שהקול באנוסה תלוי ברצון אנשים ואינו רוב בטבע וחזקת היתר וצדקת היא חזקת קמייתא אלא ע"כ יען שהרגל אנשים לספר מאנוסה דוחה ג"כ רוב הנ"ל החזקה וה"ה כאן רוב הרגל מליחה דוחה חזקת מעיקרא ויש לי להאריך בהבנת דבר רוב ברצון אם הכוונה מכח האיש או מכח האשה וק"ל:

אך במה שהביא הט"ז ראי' מדין המוזכר בש"ע אם יש ספק בהדחה אחרונה ששם יש חזקת איסור ממש דם ממש ממה שיצא לחוץ וגם המלח אשר בלע דם ועי' בש"ע סעיף ט' ויש עוד חזקת דמעיקר' דהי' מלא דם ומלח הנאסר מדם ויש כאן ב' חזקות (א) חזקת איסור (ב) וחזקת דמעיקר' ואפ"ה מתירין יען שיש מסיח לפי תומו ועכו"ם קפיד אנקיותא ובמעשה שהובא בקובץ בישראל בהדחה אחרונה שיש ג"כ ב' חזקות הנ"ל חזקת איסור מדם ומלח שעל פני הבשר וחזקת דמעיקרא ואעפ"כ שרינן דדם הנמלח או מבושל דרבנן ויש ג"כ רוב דבודאי עשה כהרגל שמדיח טרם שיתן הבשר לבשל ורוב עדיף מחזקה (הגם שיש כאן ב' חזקות או שרוב עדיף מב' חזקות כתשובת הריב"ש או כסברת נב"י מ"ג בא"ע יען שהמה קשורים נחשבים כחזקה אחת או יען שרק איסור דרבנן אז רוב עדיף אפי' מב' חזקות) ואז בודאי נכוני' דברי חו"ד שדומה לדברי ט"ז בגיד דכמו ששם יוכל ליטול הבשר ולהניח הגיד ה"ה כאן אם חותך כל ד' דפנות שלא יהי' עוד חשש בעבור דם ומלח שעל פניו מותר שאר הבשר בלא הדחה אחרונה כלל וגם כל הדם ומלח שעל פניו הוא כחתיכה בפני עצמו רק דבוק בבשר כמו גיד והבשר ולא שייך לחקור כאן חזקת איסור שאיסור הוא חפץ בפני עצמו וההיתר חפץ בפני עצמו ולא נשאר גם כאן אלא חזקה דמעיקרא שיש ספק אם סלקנו האיסור במעשה או לא וממילא דומה גם ספק בהדחה אחרונה כמו אם יש ספק אם נמלח הבשר ועל חזקה הנ"ל חקר הט"ז ודו"ק:

ונשאתי עיני וראיתי שהש"ך בנקה"כ השיג וז"ל מעשה בא לידנו נ"ל דלא טב הורה דודאי לא אמרי' בכה"ג ספק דרבנן לקולא דא"כ למה הוצרכו כל הפוסקים הכא למסלס"ת או ליוצא ונכנס הא בלא"ה שרי מטעם ס' דרבנן וכן לעיל סי' ס"ח סי"ב גבי מליגה לא שרינן אלא ביוצא ונכנס דמירתת העכו"ם הא לאו הכי אסור אע"ג דהוי ס' דרבנן והקובץ ישן הוא נגד כל הפוסקי' אלא ודאי שאני הכא כיון דאתחזק איסורא לא אמרי' ס"ד לקולא כמ"ש בש"ך סי' ק"י עכ"ל עפר אני תחת כפות רגליו של רבן ישראל וכאן לא נכוני' דבריו בעיני כי בנידן הט"ז שיש ספק שהבשר שרה במים רק הספק אם נמלח או לא הלא כאן מעולם לא הי' כאן חזקת איסור דכל הספק אם נשאר הדם ונולד איסור בבישול או לא כמו שהארכתי למעלה ועל דין דש"ע וקובץ בהדחה אחרונה ליכא ג"כ איתחזק איסור דהא הבשר שנתבשל לא הי' נאסר אחר המליחה רק המלח או הדם שעל פניו והוי כגיד עם בשר רק בזה אזיל לשיטתו בסי' קכ"ז אבל בעובדא דט"ז לא ידעתי מה הי' לו עם הט"ז ובער אנכי מדעת להבין דברי קדשו ומעולם לא חקר הט"ז על חזקת איסור רק על חזקת מעיקרא וכנגד זה מהני או רוב גוים דקפדי אנקיותא או רוב נשים הורגלו להדיח או למלוח:

סוף דבר הכל נשמע מה שהשיג כ"ת נ"י על חות דעת לא נכון בעיני כי בנידן דט"ז דהספק אם נמלח לא הי' מעולם חזקת איסור ואם קאי החו"ד על נידן דקובץ אז בודאי דומה לגיד עם הבשר דגם כאן נפרד המלח ודם שעל פניו מבשר שבתוכו ועיי' רא"ה ובמש"ה ודו"ק:

ועוד לא אוכל לשום מחסום לפי שנפלא בעיני הש"ך Nדמה הכא לחזקת איסור שהמלח ודם שדבוק בחתיכה דומה לגיד ובשר בסי' קכ"ז שכתבתי למעלה שאזיל בזה לשיטתו ועכשיו התבוננתי דלא דמי ואבאר בעזה"י סברא אחת: ונלע"ד לבאר בעזה"י דהנה כל אבר בבהמה הגידין אשר בתוכה לבשר נחשבו כי כן דרך גידול הבשר והאוכל כזית נבילה בשר וגידין נלקה או האוכל כזית בשר פסח יוצא אם הי' הכזית מבשר וגידין וא"כ הירך שהוא אבר מבהמה הוא גידין ובשר לא נחשבו לשתי חפצים או שני דברים או שני חתיכות כי מה שמחובר ע"י גידולו בטבע הוא א' ולכן בירך עם הגיד נחשב רק חתיכה אחת ומקצת ממנו אסרה התורה הוא הגיד ומקצת ממנו התירה הוא הבשר וא"כ בודאי נחשב דכל החתיכה הוי בחזקת איסור יען דגם הגיד הוי מקצת מאבר הנ"ל וכל זמן שלא נפרד האיסור מן ההיתר נחשב הירך בחזקת איסור יען דהתורה הטילה על ירך איסור הגם שאפשר לחתוך הבשר ולאכול או לחתוך הגיד ולזרוק ולאכול הבשר עכ"פ כל זמן שלא הפריד יש על ירך איסור ולא מקרי שיש איסור מעורב בירך כמו אם יבלע חלב בתפוח בצד א' דהא האיסור שהוא הגיד הוא ג"כ הירך וכל הירך בחזקת איסור וז"ל הש"ך בנקה"כ בסי' קכ"ז דחתיכת בשר שאינה מנוקרת דמי לטבל דכי היכי הטבל קודם תיקונו כולו אסור ואח"כ כשמפריש ממנו המעשר הוא מותר ה"ה בחתיכה שאינה מנוקרת שקודם הניקור כולו אסור ואיתחזק איסורא בהאי חתיכה ומה לי בזה שיש כאן ספק איסור סוף סוף איתחזק איסור' פעם א' בודאי בהאי חתיכה משא"כ בב' חתיכות דמעולם לא איתחזק איסורא ודאי בהאי חתיכה אלא כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה ס' איסורא הוא עכ"ל הכוונה כמו בטבל שמקודם שמפריש הכל אסור ואחר כך אפריש מיני' מקצת ויצא הנשאר להיתר כך הגיד במקום גידולו בטבע עם הבשר יחד הכל נקרא ירך איסור מחמת שמקצת מן הירך הוא איסור וכל זמן שלא ידענו איזה הגיד אז כל מקצת מן הירך ס' היתר וס' איסור דהא בהאי שם ירך נתחזק איסור ודו"ק:

אבל כל זה במקום גידולו של גיד כל זמן שלא נעקר אז גם הגיד בכלל ירך אבל משעה שנעקר ממקומו הגם שיהי' נדבק אח"כ ע"י שומן בבשר אז בודאי גם הש"ך מודה לט"ז דהוו ב' חתיכות נפרדות ודיבוק לא פועל שיהי' נקרא איתחזק איסורא ולפ"ז גם כאן משעה שנפרד הדם מתום ויצא לחוץ הגם שנדבק על פני הבשר הוי כב' חתיכות שמדובקות ולא שייך לומר שבעבור הדם שעל פני הבשר יקרא התחזקות איסורא בבשר כנלענ"ד בעזה"י לאמת והוא עמוק למבין ודברי הש"ך בנקה"כ בכאן סי' ס"ט נפלאים ממני כעת: ודע דעלה בדעתי להביא ראי' נגד סברת הט"ז במה שמחדש דתלי' דאשה בודאי עשתה כדרכה כמו בק"ש וגם דרוב מולחי' קודם שמבשלי' א"כ קשה לי במשנה א' פ"ב דמקוואות טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ספיקו טמא עי' בפי' הרמב"ם ואפי' אם עשה טהרות טמא עי' בר"ש משנה ב' וקשה לי הא מדנקט טמא שירד לטבול משמע אפי' ירד במים ערום רק מסופק אם הכניס כל הגוף ג"כ טמא וכל הטהרות טמאי' וקשה למה נימא בודאי עשה כדרכו כדרך אנשי' שטובלי' וגם רוב נטהרי' טרם שיעסקו בטהרות ואם תשיב שט"ז סומך בזה רק בדם שבשלו דרבנן אבל בטומאה דאורייתא לא אמרי' חזקה ורוב הנ"ל הא גופי' קשה הא רוב דאוריית' וחזקה דאוריית' ובפרט חזקה דאתי' מכח הסברא עיי' בב"ב דף ה' וצע"ג:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר שקושי' זו קשה גם לנקה"כ שהשיג על הט"ז שלא דמי לק"ש אם טעה בוכתבתם דמליחה עסק גדול ואיך שכחה עסק גדול ואינו דומה לק"ש כוונתו נ"ל בשלומא בק"ש עכ"פ יודע שהתחיל לקרות דהא בפיו תיבת למען ירבו רק כל הס' אם אמר פרשה שני' והוי הס' אם גמר הקריאה כדינו אבל כאן הוי הס' אם התחילה כלל למלוח ולכן כ' וז"ל ומסתברא דלא מלחה עכ"ל יעו"ש משמע אבל אם יודעת שהתחילה למלוח אבל הס' אם מלחה כל הצד או החתיכה כולה עי' רשב"א במליחה מצד א' גם הש"ך מודה לט"ז והבן לפ"ז כאן שיודע שנכנס במקוה ובא עד ראשו במים אבל אינו יודע אם הכניס גם הראש יקשה גם לנקה"כ נימא בודאי טבל כדרכו ורוב העושי' נוהרות טובלי' מתחילה כדינו וצע"ג:

ולכאורה עלה בדעתי ליישב בסברא ישרה בעזה"י בודאי אם יולד ספק הנ"ל בטבילה דלא בעי כוונה אז באמת היינו סומכי' שבודאי כיון שנעשה הסוף הי' התחלה ג"כ כהוגן כמו במליחה הכי צריך מליחה כוונה אם יפול בעצמו המלח ג"כ הותר הבשר אז בודאי נעשה הדבר ומה שלא זכרה יען שעשתה האשה שלא בכוונה דוגמא מה שאמר שמואל מחזיקנא טבא לרישא דכרע במודים נמצא דפיו מדבר על הרגל לשונו ולבסוף לא יזכור אדם שאמר הברכו' כסדר בעוה"ר אבל שם במקואות דאיירי בטהרות דצריך הטבילה כוונה כנודע וא"כ מה מהני אם בודאי ובל כלימודו הלא אפשר שטבל בלא כוונה ולא מהני לטהרות ואם לומר שטבל בכוונה ושכח אנן נאמר בהיפך אלו טבל בכוונה הי' זוכר שטבל דגם בק"ש אין צריך כוונה רק עד על לבבך ולכן אמרי' שאמר על ההרגל והבן זה מאוד:

אמנם אכתי צריך עיונא דהנה במג"א סימן תקפ"ט הביא בשם רדב"ז וז"ל מ' שבא לבהכ"נ לצאת י"ח עם הציבור אע"פ שבשעה ששמע לא כיוון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לבהכ"נ סתמא לא יצא עכ"ל נלמד מזה הגם שמצות צריכו' כוונה בכל זאת ביאתו לעשות המצוה פועל הגם שנעשה אח"כ סתמא נחשב ככוונה וא"כ ה"ה בטבילה כיון שנכנס במחשבתו למקוה לטבול לטהרות הגם שנעשה אח"כ הטבילה סתמא מהני וא"כ הדרא הקושי' לדוכתא נימא שבודאי טבל כהוגן וצע"ג:

ולפמש"ל יש ליישב דבשלומא בעובדא דט"ז אין כאן חזקת איסור ואין אנו באין להתיר חפץ שנאסר דאנו דנין שלא נולד איסור או בעובדא שהובא בקובץ ישן הוי חתיכה אחרת אבל כאן נתחזק הגברא בחזקת טומאה צריך להיות ודאי ויעי' ברמב"ם בפי' המשנה פ"ב משנה א' ותבין או הטעם דרוב תלי' במעשה ולא מהני בדאורי' ועי' במג"א סי' ח' ותוס' בכורות כ': בכל זאת לא אכחד דאפשר דלא דמי נידן דמג"א לטבילת טהרות דשם סתמא נשאר בחזקת מחשבה ראשונה אבל בטהרות צריך להיות הכוונה בשעת עשי' אבל ראשית המחשבה לא מהני דטהרות חמור דבשעת הטבילה צריך הכוונה ועי' רשב"א חולין דף י"ג והבן:

ואיידי דאיירי אכתוב לו פליאה דהנה כאשר עיינתי כעת נפל ברעיוני ספק איך יהי' הדין אם אשה באה לביתה ויש לה ספק אם סרקה שערות ראשה שם במקוה או לא כי מונח במקוה מסרק ואפשר שסרקה ולכאורה לסברת הט"ז לא צריכה טבילה שני' דבודאי עשתה כלמודי' לסרוק קודם שתטבול דהא עסקה בחפיפה בודאי גם סרקה ועל הרוב אין הולכי' לטבילה בלא סריקה וכל הסריקה הוא איסור דרבנן מתקנת עזרא כנודע אבל לשיטת נקה"כ אין תולין דגם כאן הוי מעשה גדול נטילת המסרק במקום נטילת המלח והסריקה במקום המליחה ובודאי לא סרקה והוי ג"כ ספק אם התחילה לסרוק ודוק: וחפשתי בספרן של הפוסקי' ומצאתי בס"ט סימן קצ"ט ס"ק ו' שהביא בשם שבות יעקב שאלה הנ"ל אבל באופן ששאלה המסרק מחברתה והתיר והס"ט מוסיף חומרא דוקא אם שמשה עם בעלה ולדעתי תלי' בפלוגתא של הט"ז וש"ך אפי' אם לא שאלה מחברתה המסרק אך לא זכיתי לראות ספר שב"י ולא ראינו אינו ראי' לדעת טעמו ונמוקו ואולי כמ"ש יען שיש שם חזקת איסור נדה בגוף הנ"ל ואיתחזק איסורא ודו"ק:

ודע דיש לי הערות רבות בהלכות רבתות בחקירה הנ"ל איך יהי' הדין אם שכח הסופר אם נכתב הגט לשמה או אם שכחה אשה אם בדקה ביום הראשון וביום השביעי ואיך הדין אם כנס ג' אנשים ושכח אם התרו לו הנדר או אם שכח אם השלים התענית שקיבל עליו או אם הי' מסייע לנכרי בעיבוד עורות או בעבודת ציצית או באפיית הפת או אם הניח עירוב או אם ספר ספירות או אם שמע תקיעת שופר או קריאת מגילה וקידוש לבנה או אם תיקן הטעותי' בתפילין או בס"ת וכדומה כי כאשר הרהרתי יש בענינים הנ"ל חלוקי דינים בין אם יש כאן חזקת חיוב או הוא עשיית מצוה או רק הכשר הדבר ובין אם כבר נכנס בחיוב או להתחיל החיוב או בין עשיית עבירה או תיקון דבר אך רבו טרדותי כעת ועוד חזון למועד אי"ה ויגמור ד' בחסדו לברר וללבן עמקי התורה ולכן כעת תהי' פה שביתת קולמסי אוהבו בכל לב:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה