שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן מב
שפע רב וכל טוב לי"נ האוחז בטוב תורה עם דרך ארץ דורש טוב לכל עבדי ד' כבוד הרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה מו"ה ר' יהודה נ"י: שאלה לישראל א' אשר יש לו עדר ממאה וחמשים צאן והמה אצל רועה עכו"ם בביתו ויהי היום שבא הרועה והגיד לו כי באישון לילה שמעו קול הצאן חזק מאוד והשכימו ממשכבם ויצאו למקום הדיר וראו שהצאן פרצו הגדר ויצאו לחצר כי ב' זאבים ברחו ובפיהם שני צאן מהעדר ומנאו הצאן ומצאו שנים שהומתו ועוד שנים כיכר בהם רושם אדום וא' מת ביום שלאחריו וא' נשאר חי ועתה בעל הצאן בא לשאול לדעת מה יעשה בשארית הצאן אי מותרי' לאכול או למכור לנכרי או לשהות י"ב חדשים ומה יעשה בחלב תוך השנה אי מותרת לאכול או לא:
ונלע"ד לבאר בעה"י כפי אשר יורוני מן השמים ואבאר את אשר יש לחקור להתיר צאן הנ"ל (א) אם העכו"ם נאמן שהיו בעדר ב' זאבים אולי יען שרואה שחסרים שנים וחובלו שנים יאמר זה שראו זאבים את"ל שכ"כ לא משקר מי נאמין לו שהיו ב' זאבים דילמא הי' כאן רק זאב א' וצע"ג: הנה לכאורה הדבר פשוט מאוד דאין עדות לעכו"ם לא לאיסור ולא להיתר ואנו מסלקי' דבריו כאילו אינו דאשר פיהם דיבר שוא והוי כאילו בא בעל הצאן ומצא אותן חסרים וגם מקצת שמתו ושנחבלו שיתלה במצוי שגנבו מקצת ומהם מתו מחמת שפרצו הגדר וכדומה ואין כאן חשש איסור עיי' בש"ך סי' קכ"ז שכלל כלל זה דאין עדות לגוי בכלום בין לאיסור או להיתר וק"ל: אמנם הדבר צריך ביאור רחובות דהנה הגם שאין ע"א נאמן לאסור יין של חבירו חוץ אם נאמן אצלו כ' הרמ"א בסעיף א' וז"ל ואם הבעלים אומרי' אינו מאמינך אע"ג דבלבו מאמין לו כבי תרי אין להחמיר ודוקא ביי"נ שאין לדקדק בו כל כך אבל בשאר איסורי' לא מהני אם אמר אינו מאמינך אם מאמין בלבו עכ"ל ועיי' בש"ך שם ס"ק ט"ו שגם ביי"נ אם מאמין בלבו אסור לו לומר שאינו מאמינו אלא הכוונה שיוכל לומר לו בזה אני איני מאמינך יעו"ש וא"כ מבואר הגם דע"א אינו נאמן לאסור ולהפסיד ממון חבירו עיי' ש"ך סק"ב בכל זאת אם נאמן לו מהני ע"א אפי' להפסיד ממון ה"ה הגם שאין עדות לגוי יען שהוא משקר בכל זאת אם בלבו מאמין לו שרועה שלו יגיד לו האמת אז הוי כאילו ישראל יעיד לו:
ולכאורה נ"ל לחלק בשלומא בע"א ישראל שיש לו נאמנו' על איסור מה"ת למשל אם יהי' מונח חביות של יין הפקר בשוק וע"א יאמר שנתנסך שאז בודאי נאמן שאינו מפסיד בזה ממון לבעלים ורק אם מעיד על יין שיש לו בעלים אינו נאמן דע"א לא קם להפסיד ממון בעלים ועיי' בר"ן קדושין דף ס"ו שהקשה אמאי אינו נאמן לומר מעות שהטמין אביכם של מעשר שבי הוא הא ע"א נאמן באיסורין ותי' דהוי הוצאה מרשות הדיוט לרשות גבוה יעו"ש משמע שלולי כן שהוי הוצאה מרשות לרשות הי' ע"א נאמן ולכן כיון דעל האיסור הי ע"א נאמן רק יען שיש בעדותו הפסד ממון לבעלי' אינו נאמן ולכן אם מהימן לי' כבי תרי ומהני כנגד הבעלי' כב' עדים ועל גוף האיסור הא ע"א נאמן אבל עכו"ם דאינו בר עדות כלל ואין לו נאמנות מה"ת על איסור אפי' במסיח לפי תומו עיי' בש"ך סי' שי"ג ובסי' צ"ח וקל"ז ובסי' ס"ט ובא"ח תקי"ג והסברא דע"א נאמן באיסורי' ילפי' מקרא עיי' גיטין דף ב' בתוספ' ומה שהקשה הפנ"י דהוא סברא דאין אחו"ל כבר השגתי עליו בספרי פלס חיים דעד צריך להיות נאמן בדיבורו ולא מכח הוכחה שאומר אמת ועיי' בט"ז סי' צ"ח שרוצה לחדש דמסלפ"ת נאמן באיסורין אבל להלכה חזר בו והוא הדבר כיון שצריך הוכחה שאומר אמת אינו עדות וגוי בעצמו אינו בר עדות והבן א"כ לא מהני אם נאמן אצלו והוי כאילו אין כאן לדון על ממון הלא אפי' על איסור בלא ממון ג"כ אין עכו"ם בר עדות והבן:
אך אם אנו כבני אדם ראשונים כמלאכים הלא הלכה פסוקה היא בש"ע יו"ד סי' ט"ז סעיף י"א דלענין אם עכו"ם מעיד שהוא אותו ואת בנו אם מהימן לי' אסור יעו"ש ועיי' בש"ך ס"ק כ"ד שהוא מתשובת הרשב"א ועיינתי שם שהביא ראי' מהאי סמי' בקדושין אי מהימן לך שאפי' בלא מסלפ"ת נאמן העכו"ם לאיסור יעו"ש מבואר שרשב"א חקר הלא בדבר שבערוה אין עדות לע"א אפ"ה אם נאמן לו אסור באשתו ה"ה גוי שאינו בר עדות אם נאמן לו אסור לו וא"כ ה"ה בנידן דידן אם מאמין לגוי שבאו זאבים ודרסו נאמן הגוי לאסור ודוק (ועי' תוס' כתובות דף ט' ע"א ועי' קידושין דף ס"ה בתוס' ועי' בב"ש סי' מ"ב וסי' ד'):
אמנם נ"ל לחדש דבר בודאי בע"א כשר אז אם הבעלים מאמינים אסור גם לכל העולם אפי' כשיצא מידו כמו אם בעלים יאמרו על חפצם שהוא אסור שנשאר אסור לעולם אפי' כשיצא מרשותם ה"ה אם מאמין הבעל לעד ואין כאן לדון על ממון ועל האיסור נאמן העד עפ"י דין תורה אבל בגוי דאינו בר עדות הגם שהוא נאסר בחפצו דיש לגוי אצלו נאמנות אבל כשיצא מרשותו אין על אחרים איסור כלל דלנו אין עדות שיהי' אסור הלא אתה לא ידעת מהאיסור וגוי אין עדות לנו אטו אם מת הסמיא קודם נתינת הגט תהי' היא אסורה משו' זונה יען שהבעל מאמין לעד והבן ועי' ריטב"א קדושין דף פ' והבן שם היטב ותמצא נחת ועי' היטב בנקה"כ סי' קכ"ז:
היוצא מזה דין חדש הגם שהוא מאמין לגוי ואסורי' הצאן לו וממילא אסור לו למכור אותן גם לישראל אחר אבל מותר לו למוכרן לעכו"ם ולא חיישי' שמא ימכור ממנם לישראל דמאי הוי הלא ישראל אחר אין מאמין לגוי הנ"ל ומותרי' לו הצאן בשלומא הוא לא יוכל למכור לישראל כיון שלפי דעתו הצאן אסורי' שנדרסו ואיך ימכור ממנם לאכול לישראל אבל ליחוש אלפני דלפני שגוי ימכור לישראל ימכור וימכור הלא באמת אין הישראל אוכל איסור בזה כלל. (ב) יש לחקור גם לכל העולם שלא מאמיני' לרועה העכו"ם אם הצאן אסור יען שבעינינו ראינו שנדרסו מן הצאן מי נימא שבודאי הי' עכ"פ פה זאב א' או נימא דילמא כלבא או משאר חיות שאין להם ארס עשה זאת ואי יש הבדל אם ישראל שמע עכ"פ קירקור הצאן או לא וצע"ג: ונלע"ד לבאר בעזה"י ויען כי הוא דבר עמוק אשר אקוה שמקום הניחו לי מן השמים אתהלכה ברחבה בגמ' ספק על ספק לא על אימא לא על ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא וכ' הרשב"א בחדושיו וגם כפל בת"ה דזה דוקא בדאיכא קמן כלבא ושונרא הא ליתנהו קמן במצוי תולין אי כלבא יותר מצוי תלינן בכלבא ואי שונרא יותר מצוי תלינן בשונרא עכ"ל מבואר אי כלבא שכיח יותר תלינן בכלבא ה"ה בודאי כלבא שכיח יותר מזאב ותלינן בכלבא ומכ"ש לשיטת הרא"ה אפי' אינו קמן כלבא ושונרא תלי' בכלבא ואז פשיטא שמותר כאן דתלי' בכלבא כ"נ לכאורה פשוט מאוד:
אמנם כד דייקת נ"ל דאסור בין לרשב"א ובין לרא"ה כי יש בזה דברי' מכוסי' מן העין הנה יש לנו בספק כלבא ספק שונרא ב' אופני' (א) כגון דלא שמענו מקרקרי' כלל רק ראינו שלפני הדיר יש כלבא ושונרא או כלבא וארי' ואח"כ נמצא בעוף או בבהמה סימן דרוסה אדום כנגד בני מעיים או ממסמס קועא דמא ומן הריעותא שניכר בעוף או בבהמה בא לנו חשש הנ"ל שנדרסה העדר בהמות או עופות או שאוזא ממסמס קועא דמא והיא בין הקנים והי' שם שונרא או חשש שהי' שם שונרא אז בודאי לולי שיש קמן כלבא ושונרא לפנינו תלינן להקל בכלבא אבל אם אין לפנינו כלבא תלינן במצוי בשונרא ששכיח בבית טפי ואם כלבא שכיח תלינן בכלבא אופן (ב) כגון שיש לפנינו כלבא ושונרא או כלבא וארי' או קניא ושונרא ואנו רואי' בבהמו' או בעופות שום ריעותא ושמענו קרקור הבהמות וצפצוף העופות אז הגם שקרקור הוא האות על הדריסה שמבעיתה בעבור הדורס שמיראתו הדרך לקרקר קיר אבל בעבור כלב אין דרך שכל העדר ישאגו מחרדת לוכד בכל זאת כיון שאיכא קמן כלבא כמו שיש לפנינו שונרא או ארי' תלינן להקל אבל בודאי אם אין לפנינו כלבא כמו שיש לפנינו הריעותא ושמענו הקרקור שהוא אות על דורס שעושה מעשה בודאי לא תלי' שקרקור הי' מחמת כלב או קניא ותלינן בדורס הגם שכלבא יותר מצוי מזאב והבן זה:
ובזה יש לנו לחדש דבר חדש הנה הרא"ה חולק על רשב"א דאפי' אי ליכא קמן כלבא תלינן בכלבא דאל"כ אפי' איכא קמן למה לא חיישי' הא יותר יש לתלות בשונרא דשכיח יותר דשונרא ידרוס מכלב אלא ע"כ דלא תלינן בדרוסה דשונרא וז"ל דדרוסה מילתא אחריתא היא עכ"ל ולכאורה דבריו הם חלילה כתפל בלי מלח הדעת מאי זה שדרוסה מילתא אחריתא מה נשתנה טריפו' דרוסה מטריפת נקובת הושט וצע"ג:
אך הוא הדבר דגמ' אמר בהאי בר אתא מי לא אמר רבא ס' כלבא ס' שונרא כלבא הכי נמי ס' קני' ס' שונרא קניא מזה הוכיח רשב"א דצריך להיות כלבא קמן יעו"ש והנה אם הספק כלבא ג"כ באופן זה שניכר רעותא בעוף ולא שמענו קרקור או צפצוף כמו בהאי בר אוזא דראינו ריעותא קועא דמא ולא שמענו קרקור אז כל הריעותא בא מצד שראינו דם מטפטף או חבורה ולולי ריעותא הנ"ל אין לנו שום חשש שיהי' כאן דורס וריעותא הנ"ל אינה מורה רק על מכה שתוכל להיות מכלב או מקנה שבור ומנ"ל לחוש עוד שמכה הנ"ל נעשה מהארי שמשליך עוד ארס בו במקוש שעושה חבורה או מקום אדום וזה עומק הרא"ה הלא דרוסה מילתא אחריתא הוא השלכת הארס ועל זה אין שום אות ומופת ממה שראינו קועא דמא ולכן לא חיישי' לדרוסה והבן אבל בודאי אי שמענו הבהמות מקרקרין שיש כאן הקרקור המורה על דריסה גם הרא"ה מודה שצריך להיות הכלב קמן ולולי כן מחזיקי' לדרוסה והבן זה מאוד:
ובזה נ"ל דבר נפלא מאוד הנה הטור בסי' נ"ז כתב וז"ל והא דחוששין דוקא כשידענו שנכנס הארי אבל אם הוא ספק אם נכנס אם לאו או שהוא ספק ארי או כלב או שמא בקנה נגף אין חוששין עכ"ל וכ' הב"י וז"ל ואהא דתלינן בכלב או קנה כ' הרשב"א יראה לי דדוקא כשיש לפנינו כלב או חתול או חתול וקנה שיש בפנינו דבר לתלו' בו להקל אבל כשבא לפנינו ולא ידענו במה תולין במצוי בין להקל בין להחמיר וסעד מצאתי לדברי בדברי קצת וגדולי המורים הראשונים וכ' רבינו דברים אלו לקמן עכ"ל הב"י מבואר מזה דהב"י העיר שהטור יכתוב כאן דברי הרשב"א שדוקא בשיש לפנינו כלב וזאב ובסי' הנ"ל כ' הטור וז"ל בהמה או עוף שבא לפנינו כשהוא מבעבע דם ולא ידענו מה היה לו ומה אירע לו תולין להקל ואמרי' בקנה הוכה או כלב הכה אותו וא"צ בדיקה אלא במקום שהדם מבעבע וכן אם ניקב אפי' בפנים כשירה וכתב הרשב"א דוקא שיש לפנינו כלב וחתול או קנה וחתול שיש דבר לתלו' בו להקל אבל כשבאו לפנינו כך ולא ידענו במה לתלות אין תולין אלא במצוי בין להקל ובין להחמיר עכ"ל וכ' הב"י וז"ל וכבר כת' דין זה לעיל בסמוך ולא חזר לכותבו אלא כדי לכתוב עליו וא"צ בדיקה אלא במקום שהדם מבעבע כלומר דהיינו מה דנ"מ בין אי תלינן בקניא או בכלבא לאי בשונרא עכ"ל:
ולכאורה הדברי' נפלאי' שדברי הטור בלי הבנה לעיני הב"י שלעיל כת' חצי וכאן החצי ובאמת דברי טור אין בהם יתרת כלל דהנה דאם ליכא לפנינו כלבא אז תלינן במצוי דהיא השונרא שמצוי בבית אבל כלב אינו מצוי לדרוס יען שאינו מצוי בבית כמו שונרא עי' בחדושי רשב"א וז"ל אבל היכא דליכא כלבא קמן דנתלי בי' בשונרא מחזיקין כיון דשונרא שכיח טפי בביתא עכ"ל וזה דוקא בהאי בר אוזא שיש לחתול דריסה בעוף אבל בבהמות כגון שוורים שאין לשונרא דריסה בהם אלא צריך לחוש לזאב או ארי אז אפי' אין לפנינו זאב וכלב תלינן בכלב דכלב שכיח טפי בבית מזאב או ארי לכן כ' הטור דתלינן בכלבא ולא הזכיר דברי רשב"א שדוקא ביש לפנינו זאב וכלב והבן אבל לקמן דהזכיר בהמה או עוף שבא לפנינו והוא מבעבע דם כ' ג"כ דתלי' להקל שהוכה ע"י כלב וקנה ואז מביא דברי רשב"א שדוקא אם לפנינו כלב ושונרא אבל לולי כן אין תולין להקל בעוף שהוא ע"י כלב או קנה יען דשונרא שכיח טפי בבית וא"כ דברי הטור ישרי' ונכונים למוצאי דעת ומה היה לו לב"י לעשות ערבובי' ברבינו הטור וצע"ג מאוד:
אבל בבית צדיק הוא יוסף הצדיק יש חוסן רב דעמוקי' דבריו דהן אמת אם בא לפנינו בהמה שמסמס קועא דמא ולא שמענו קרקור כלל שמורה על דרוסה אז בודאי תלינן להקל שהוא מן הכלב ולא חיישי' לזאב וארי דכלב שכיח טפי אבל הטור קאי כאן אם שמענו קרקור השורים דכת' והא דחוששין שהוא הדין הנזכר למעלה בהוא שתיק והן מקרקרין וע"ז קאמר הטור והא דחוששי' בידענו שנכנס ארי אבל בס' כלבא ס' ארי או ספק זאב ספק קנה אין חוששי' ובאופן זה דשמענו קרקור אז בודאי אם אין כאן כלב או קנים לפנינו אין תולין להקל דכלב הי' נושך דמהכ"ת יהיו כל הצאן מקרקרי' אם כלב נושך לא' מן הצאן או שאחת מן הצאן ניזק בקנה הא קרקור הוא מן אותות הטבע שהשוורי' או הצאן מרגישים אם יעלה עליהם טורף מי שטבעו להרוג אותם ולטרוף בשרם ולשתות דמם אבל מן כלב או קנה לא יצעקו מכאב לב ואז בודאי הקרקור אות על ארי ולא תלינן להקל בכלב אבל אם יש כלב וארי לפנינו אז תלינן להקל בכלב ולכן שפיר ישיג הב"י דגם כאן צריך שיש כלב או קנה לפנינו והבן זה כי הוא דבר נפלא:
ולולי דמסתפינא הייתי מחדש דבר דרשב"א נקט וז"ל ומסתברא לי דדוקא בדאיכא קמן כלבא ושונרא עכ"ל ולכאורה תיבת שונרא הוא שפת יתר והי' לו לכתוב ודוקא בדאיכא כלבא קמן ואז אפי' אי איכא ג"כ שונרא תלינן להקל אבל באמת הא אפי' ליכא שונרא קמן צריך כלבא דאל"כ חיישי' לשונרא וצע"ג ונ"ל דדוקא בדאיכא שונרא וגם כלבא קמן אז תלי' בכלבא הגם ששמענו שמקרקרין השוורי' או העופות בכל זאת תלי' להקל דאולי היו מקרקרין יען שהרגישו ג"כ דורס וא' נכנס אצלם ורגזו וחלו שהאמינו שדורס עלה עליהם אבל אי לא הי' דורס שם רק כלבא או קנה אז אמרי' אם לא עלה עליהם רק כלב או נחלץ בקנה לא היו מקרקרין והבן אבל יש לדחות דממנ"פ אם מכח הקרקור הי' כאן דורס נמצא שע"כ הי' כאן שונרא וכלבא או ארי וכלב ומצריכי' להקל והבן:
ובנתי בספרן של אחרונים וראיתי לאדמ"ו הגאון חתם סופר יו"ד סי' ס"ד בד"ה ורשב"א שהפליא על הש"ע סעיף י"ג שכ' בדוקא שיש לפנינו ארי וכלב והתפלא הגאון ז"ל דזה דוקא בעופות דשונרא שכיח טפי בבית אבל בארי וכלב לענין בהמות בודאי כלבא שכיח והניח בצ"ע:
ולפמ"ש לק"מ דש"ע נקט והא דחוששי' דקאי אדלעיל דשמענו דאינהו מקרקרין ואז דאיכא מופת על דורס בודאי צריך דאיכא כלבא קמן ודו"ק ואחר כך הביא באמת אבל בעוף שבא לפנינו מסמס קועא דמא אזלינן אחרי מצוי איזה דשכיח טפי אם לא שמענו קרקור אז בודאי תלינן בכלבא דשכיח טפי כנלע"ד שהוא אמת לאמתה של תורה בעזה"י:
וראה זה חדש הוא יוצא מפי אדמ"ו ז"ל שם בתשובה ד"ה נמצא וז"ל נמצא לולי דברי הגוי ושמענו מקרקרי' ומצאנו א' נפצע ולא בעל חי נכנס ולא יוצא לכל הפוסקי' הנ"ל מותר אפי' אותו הנפצע באכילה דתלינן במצוי בבית ואין זאב וארי מצוי' בבית ולרוב הפוסקי' אפי' בלא טעם כלבי' המצוי' בבית בלא"ה נמי מותר מי לא נשאלנו על הפצוע רק על השלמים עכ"ל ובמכ"ת הקדושה לי התלמיד נראה דלכ"ע אסור דכיון דשמענו הקרקור בודאי תלי' דנפצע מדבר הדורס מזאב או ארי דקרקור מורה על דורס אבל אם בא עוף במסמס קועא דמא אז אין הריעותא אות ומופת שנעשה קרע זה והוטל בו עוד ארס ואז דרוסה מילתא אחריתא כמש"ל והבן:
ואיידי דאיירי לא אמנע מלכתוב דבר פלא בעיני על מרן הב"י בש"ע סעיף י"ג דהנה הרשב"א בת"ה הוכיח בספק על מותר אפי' אם שמענו קרקור דאל"כ אפי' על ואיתב אימר שלמא שוי' אלא ע"כ בספק על מותר אפילו שמענו קרקור יעו"ש ולכאורה פלא בעיני דילמא בקרקור הוא אסור דקול הקרקור הוא מופת דעל ארי או הזאב או השונרא אבל אם יש ספק לפנינו אולי הי' קרקור כגון דלא נשארנו שם לשמוע אם יקרקרו אז אנו מתירין מכח ס"ס שמא לא על ושמא שלמא שוי' אבל אי ידענו דנכנס אז צריך לידע בודאי דלא הי' קרקור אבל אם יש ספק לפנינו אסור אבל לעולם אם יש קרקור אפי' בס' על אסור דקרקור הוא אות על שעלה הדורס ודרס וצע"ג: אמנם לק"מ דרשב"א בחדושיו ד"ה הא כ' לבסוף וז"ל אבל ודאי היכא דלא ושבה צפורן בגב א' מהן ולא ידעי' אי שתיק ואי צוח ואי מקרקרן אינהו ואי שתקן הא אמרי' לקמן דלא חיישי' לה אפי' שמואל לא פליג בה וה"ה לארי ולכל הדורסים וכמו שכתבנו כאן בשם ר"ת אע"ג דאמרינן רוב אריות דורסי' לא דורסי' ודאי קאמרי' אלא ראוין לדרוס עכ"ל מוצא מבואר דס"ל לרשב"א אפי' ודאי על ארי ויש ספק אי צוחו אי שתקו אעפ"כ מקלינן וע"כ בספק על מותר אפי' שמענו דקרקרן דאל"כ שיש ספק אי הי' קרקור מותר אפי' ודאי על ודוק ולפ"ז אם יש לפנינו כלבא ושונרא מקילנן אפי' שמענו שהי' מקרקרן דכיון דגמ' מדמה ס' על אמרי' לא על ובס' כלבא ס' שונרא אמרי' כלבא וכמו שבס' על אין הקרקור מזיק ה"ה בס' כלב וס' שונרא או זאב או ארי אין הקרקור מזיק דבס' כלב הוי ג"כ הטעם דהוי ס' על דאמרינן כלבא על ושונרא או ארי לא על והבן אבל לשיטת הר"ן הובא בד"מ סי' נ"ז דבספק על מותר דוקא אי לא ידעינן דנכנס ארי אבל אם ידענו דנכנס ארי אינו מותר רק אם ידענו בבירור שלא הי' קרקור אבל אם יש ס' אי הי' קרקור יהי' אסור דכיון דיש דורס לפנינו דז"ל הר"ן ספק על ספק לא על אימר לא על פירש דוקא היכא דאיכא למיתלי בלא על הוא דשרי אבל היכא דודאי עלה אלא דלא ידענו כי הוא בינייהו אי הוי איהו שתיק ואינהו מקרקרן או כולהו שתיק לשמואל ודאי חיישי' והיינו דתלינן הכא היתרא בלא על עכ"ל א"כ אם נכנס ארי צריך לידע בבירור דלא הי' מקרקרן נמצא אפשר בס' על מותר דוקא בס' אי היו מקרקרן אבל בודאי קרקור אסור דהקרקור מופת דעל דורס דהא הרשב"א לא הוכיח דקרקור אינו מזיק יען דאל"כ מותר אפי' ודאי על והלא לשיטת הר"ן בודאי על אסור בספק קרקור ואין ראי' שמותר כאן רק ס' קרקור אבל ודאי קרקור אסור ודוק ולפ"ז אם יש לפנינו כלבא ושונרא או כלבא וארי אינו מותר ג"כ רק בס' קרקור דהא ס' כלבא ס' שונרא הוי ג"כ הטעם דהוי ס' על על הדורס אבל בקרקור אסור אפי' איכא כלבא לפנינו דקרקור הוא אות ומופת דעל הדורס וגמ' מדמה ומשוה ס' על וספק כלבא ושונרא והבן:
ולפ"ז בער אנכי מאיש להבין דעת הש"ע שהביא בסעיף י"ב יש מי שאומר היכא דלא ידעי' אי שתיק ואי צוח ואי מקרקרן אינהו ואי שתקי לא חיישי' לה וכ' הרמ"א ויש אוסרי' בכה"ג והן הנה הרשב"א בחדושיו ור"ן הנ"ל ובסעיף י"ג כ' סתם והא דחוששי' דוקא כשידענו דנכנס ארי אבל אם הוא ס' אם נכנס או לאו או שהוא ס' ארי או כלב או שמא בקנה נגף אין חוששי' עכ"ל והוא קאי אדלעיל באי שתיק ואינהו מקרקרן והוא פלא הלא לשיטת הר"ן אין מותר בס' על או בס' כלבא ושונרא או כלבא וארי אלא כשיש ס' אי הי' קרקור אבל בודאי קרקור מנ"ל להתיר לשיטת הר"ן וגם רמ"א לא מגי' כלום משמע דמודה להב"י דדין זה לכ"ע והוא פלא גדול בעיני:
ונלע"ד ליישב בעזה"י דהנה בגמ' אמרי' אתמר רב אמר אין חוששי' לספק דרוסה ושמואל אמר חוששין דכ"ע ספק על ס' לא על אימר לא על ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא על שתיק ואיתב בינייהו אימר שלמא שוי' קטע ראשו דחד מינייהו אימר כח מרוגזי' איהו צוח ואינהו מקרקרן בעותי מבעתי אהדדי כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן נמצא דגמ' מפרש דפלוגתת רב ושמואל איירי באינהו מקרקרן וע"ז קאי שבחמשה אופנים לא פליג שמואל עלי' דרב הגם שאיכא הוכחה קצת לאסור בכל זאת תלינן להקל ומפרש הגמ' הגם ששמואל אוסר יען שדורס שותק ואינהו מקרקרן שיש ב' הוכחות מצד הדורס (א) שהוא שותק שזה הדרך הדורס שהוא שותק בשעה שעביד בהו מעשה (ב) יען שהן מקרקרין שהוא ג"כ אות שחרדו מחמת שרואי' שעושה בהם מעשה אבל אם יש רק הוכחה אחת מיקל שמואל והוא בג' אופנים (א) על שתיק ואיתב בינייהו אימר שלמא שוי' וכ' ברי"ף וברמב"ם וברשב"א ת"ה ובחדושיו ובטוש"ע איהו ואינהו שתקין עכ"ל הנה הגם שמשתיקתו יש הוכחה שדרס אבל יען ששתיקתם מורה בהיפך שלא דורס ובחד לריעותא מודה שמואל דמותר והבן (ב) קטע ראשו דחד מינייהו נח מרוגזי' הכוונה הגם שאיהו שתיק ואינהו מקרקרן וכן מפורש בטוש"ע אפי' איהו שתיק ואינהו מקרקרין עכ"ל אעפ"כ מותר הגם שיש תרתי לריעותא איהו שתיק ואינהו מקרקרן (ג) הוא והן מקרקרין הגם שקרקור שלהן אות שדרס אבל יש הוכחה כנגדו שגם הוא קרקר כי פליגי איהו שתיק ואינהו מקרקרין שיש ב' הוכחות על הדרוסה (א) מצד שתיקתו (ב) מצד קרקור שלהן אבל כל זה אם בטוח שארי ביניהן שיש כאן דורס אז אם הוא שתק והן מקרקרין אסרי' אבל בספק על או ס' כלבא שאין כאן בטח ארי אז הגם שיש הוכחות הנ"ל הוא שתיק והן מקרקרין מודה שמואל דמקיל דאמרי' לא על או שהי' כלב וג"כ לא על ארי' דאל"כ אינו בא כלל לרב ושמואל דפליגי רק באיהו שתיק ואינהו מקרקרין והך כ"ע ל"פ לא יהי' באופן הזה דאיהו שתיק ואינהו מקרקרין ומזה הוכיח הב"י בש"ע דבס' על או ס' כלב גם הר"ן מודה דמותר אפי' איהו שתיק ואינהו מקרקרין ודוק ואם תעיי' בל' הרי"ף ורשב"א וטוש"ע תראה שה' אופני' שבגמ' נחלקו לב' מחלקות (א) ס' על ס' לא על ס' כלבא ס' שונרא שיש מעלה שאין כאן בודאי דורס (ב) יש כאן בודאי דורס רק יש מעלה או שניהם שותקי' או שניהם צווחי' או קטע ראש דחד מינייהו ותיבות על ואיתב בינייהו הוא רק הפסק בגמ' לומר עד עתה הי' היתר מכח דמיקלנן שלא על אבל אם בודאי על אז ההיתר מכח הסימן שלא דרס ויש מן הראשוני' שמקדימי' ג' האחרוני' אם שניהם צווחין או שניהם מקרקרי' או קטע ראשו דחד ואח"כ כתבו דינים דס' על או ס' כלבא ודוק:
ודע שפלא גדול בעיני על הש"ע ורמ"א שהביאו שיטת רשב"א דבודאי נכנס ארי וספק קרקור מותר ודעת הר"ן נדחה והוא נקודה נפלאה הלא מבואר ברי"ף כר"ן דכ' וז"ל על ואיתב בינייהו איהו שתיק ואינהו שתקו אימר שלמא שוי' עכ"ל מבואר בפירש דאם ודאי על צריך לדעת דשניהם שתקו וכן מבואר ברשב"א בת"ה ובחדושיו וכן מבואר ברמב"ם דוקא שניהם שותקי' אמרי' שלמא שוי' וא"כ אם הרי"ף כותב בפי' שדוקא איהו והן שותקין מנ"ל להתיר אם לא ידענו דשותקין וצע"ג וביותר פלא על רשב"א בחדושיו דמתיר בודאי על וס' קרקור והביא לקמן בד"ה אלא איהו ואינהו שותקין אימר שלמא שוי' וא"כ מבואר דדוקא אם ידענו דשניהם שתקו וצע"ג כעת: אך לא אכחד תחת לשוני דגם לר"ן צע"ג הלא בגמ' נקט לשמואל דוקא באיהו שתיק ואינהו מקרקרין דסובר שמואל מעשה קעביד וא"כ משמע דוקא בידוע דאיהו שתיק ואינהו מקרקרין ולמה לא נקטו רבותא דאפי' בלא ידענו אי קרקרן אינהו ג"כ שמואל פליג כאשר רות הרשב"א בד"ה הא בסוף דבריו אך יש ליישב דנקט באיהו שתיק ואינהו מקרקרין לאשמועי' כח דהיתרא דרב עתיר אפי' בזה אבל באמת לשמואל אסור אפי' בספק קרקור ודו"ק: תמצית הדברי' אם הספק אי הי' כלב או זאב אז בלא שמענו קרקור כלל ולגוי לא נאמין וכל הריעותא דנמצא צאן נדרס אז תלינן בכלב דמצוי בבית טפי אבל אם שמענו קרקור הגם שכלב מצוי טפי הקרקור אות על שהי' כאן דורס ואסור בין לרשב"א ובין לרא"ה חוץ אם בטוח שהי' שם כלב שאינו בן תרבות אז תלינן בכלבא אבל נ"ל פשוט דכלבא שהוא בן תרבות לא מוציא מחשש דריסת זאב דהא בחתול בן תרבות מקילי' שאינה דורסת וה"ה כלבא בן תרבות והבן ובזה מיושב קו' אדמ"ו על המחבר ודו"ק:
ולולי דמסתפינא אומר אני רק במסמס קועא דמא אז תלי' בקני' או בכלב דזה הדרך שיוכל גם הקני' או הכלב לחבול כמו שונרא אבל בנמצא מת דנימא דכלב בא והרג זה לא נראה לי דאין הדרך הכלב להמית ולהניח מת ונגלה שזה זאב או ארי:
ג יש לחקור בנידן דמחר מצא מן הצאן נדרסי' והזאבים והצאן שותקי' מי נימא הגם דלא אמרי' נח רוגזי' אי מצינן נדרסי' כמבואר בש"ע סעיף ט' היינו באיהו שתיק ואינהו מקרקרין אבל בשניהם שותקי' אז לא צריך דוקא קטע ראשו דחד מינייהו דהלא מצד הסברא היינו אומרי' שלמא עבד והגם דחזינן דדרס עכ"פ אמרי' דנח רוגזי' בדריסה וצע"ג וכן יש לחקור בנידן המובא ברמ"א שם סעי' ט' דאפי' קטע אם מצינו עוד א' שנדרס כל הצאן אסורי' אם זה דוקא אם הי' קרקור או נימא אפי' בשניהם שותקי' כיון דחזינן דדרס כל הצאן אסורי' וצע"ג:
אמנם כבר האיר לנו עינים הגאון הש"ך וז"ל ס"ק כ"ו אבל אם פצע ומשמע דבכה"ג אפי' שניהם שותקי' אסורי' כדלקמן סעיף י"ד עכ"ל ובס"ק כ"ז וז"ל וה"ה דרס אפי' לא פצע וכן משמע להדי' בת"ה דף מ"ד ע"ב עכ"ל אבל לכאורה טעמא בעי וצע"ג:
ונלע"ד והוא דהש"ך בס"ק כ"ה כ' וז"ל ואם חתך וה"ה אם הרגה ולא חתך וכן משמע בכל הפוסקים עכ"ל ובפר"ח ובפרי מגדים הביאו דברי צמח צדק דהבדל יש אם מצינו קטע ראשו הגם שלא נודע עד למחר אמרי' נח רוגזי' אבל אם מצא צאן מת אז אסור דחיישינן דלמא בשעה שדרס לא מת מיד רק אח"כ מת מחמת הארס וכיון שלא נקמתו בפניו לא נח רוגזי' והפר"ח קלס מאוד לדברי צמח צדק הנ"ל אמנם הפרמג"ד בס"ק כ"ה הקשה קו' נפלאה הלא כמו דפסק המחבר אי יש ספק אם הי' קרקור אזלי' לקולא ואמרי' שלמא עביד ה"ה כאן למה לא ניקל ונימא דאותו הצאן מת מיד ונשארי' השאר על רוב בהמות כשרות וגם חזקת שלא נדרס וכי תימא דנוקמי אותו הצאן על חזקת חי כמו ראוהו חי מבערב זה אינו דבשלומא שם אמרי' דאותו אשר המית אותו בא אחר כך בבוקר ולא קודם אבל כאן כיון דעכ"פ מת מחמת אותו הכאה מהכ"ת דנימא דמת אח"כ דילמא מיד ונשארו שאר הצאן בחזקת כשרות יעו"ש שלא תי' על קו' הנ"ל וצע"ג:
אך במכ"ת של הגאון מאור ישראל נ"ל דלק"מ דהנה הש"ך בסי' מ"ח ס"ק כ"ג השיג על המחבר דפסק אם יש ספק אם יצא המחט לחוץ ונמלח או הודח שלא יוכל לבקר על קורט דם שהוא טריפה והשיג הש"ך דרשב"א איירי ביש ספק אם יצא המחט לחוץ וקורט דם יברר זאת צריך בדיקה לברר ס' איסור אז אם אי אפשר לברר אוקמי בחזקת איסור אבל אם בטוח לא יצא המחט לחוץ רק אם המצא תמצא קורט דם יהי' יוצא מחזקת היתר אז אם אי אפשר לברר אוקמי בחזקת היתר יעו"ש שזה מתוק מדבש ונופת צופים לחיך הטועם וה"ה כאן דמכח הקרקור אוסר שמואל דאמר מעשה עביד בהו ולכן צועקי' ולכן אם שניהם שותקי' אימר שלמא שוי' דהך אימר אינו ודאי עיי' פרמ"ג במש"ז ס"ק י"ד שמבאר כן לרשב"א שכל זמן שלא שמענו קרקור ליכא הוכחה על איסור ועתה אם יש ספק אם הי' קרקור אין אנו מוציאי' הבהמות מרוב בהמות כשרות או חזקת שלא נולדו דרוסי' דמספק לא נוציא דבר מחזקת כשרות אבל אם שמענו קרקור ואז לשמואל אמרי' חיישי' דקרקור ראי' על דריסה דעביד בהו מעשה רק אם קטע רישא אמרינן נח מרוגזי' ומוציאין אותן מחזקת איסור אשר בא עליהם מכח הקרקור ועתה אם בודאי מת בפני הדורס דראה נקמתו אז אמרי' דבודאי נח מרוגזי' אבל אם יש ספק אולי אז לא מת מיד רק אח"כ אי אפשר להוציא הצאן מחזקת איסור הבא עליהם מקודם מכח הקרקור והבן זה ולשיטת הר"ן דסובר דכל אימר הוי ודאי דכיון דשניהם שותקי' הוי הוכחה דשלמא שוי' ואז באמת הקרקור לשמואל לא הוי רק ספק ואפ"ה אסור ויהי' קשה קו' פרמג"ד דהלא קרקור לא הוי חזקת איסור וא"כ נימא לתלות להקל דמת מיד אך לר"ן בלא"ה לק"מ דהוא סובר דספק אי שותקי' אי מקרקרין אסור דגם ספק אם נדרס אסור ולכן נכונים מאוד דברי צמח צדק:
אבל אי קשי' הא קשי' במה שהעיר הר"ן דקטע רישא נח מרוגזי' וז"ל ולא חיישי' שמא דרס תחילה דכיון שהן עומדי' במקום שיכולין לדרוס איזה שירצה אמרי' זה דרס תחילה עכ"ל ומשמע שמכח ספק מיקל הר"ן דתולין לומר דמיד דרס אותו צאן שקטע ראשו ולכן לא חיישינן דלמא דרס מתחילה לשאר הצאן והוא פלא למה ניקל להר"ן הלא כיון דיש קרקור איכא כאן ספק איסור מהכ"ת להקל הלא בספק קרקור אוסר הר"ן ובודאי קרקור וספק אם נח רוגזי' מיד מיקל הר"ן והוא פלא:
ולכאורה לק"מ דהא דהר"ן אוסר בס' אי שתקין אי צווחין הוא הטעם דרוב אריות דורסי' ועד דנודע בבירור שעשה שלום אזלינן בתר רוב אריות דורסי' ובודאי הי' גם קרקור אבל זה תינח שבודאי דרס אבל אם נחקור אי דרס לכולם או רק לא' שהרג אז ליכא רוב בעולם שרוב אריות דורסי' לכל הבהמות דנהפוך הוא אינו דורס רק דשככה חמת המלך והבן:
ולפ"ז הדרא קו' פרמג"ד על צמח צדק מהכ"ת לחוש שלא הרג מיד אותו צאן נימא שאוקמי השאר על חזקת כשרות שלא היו דרוסי' ורוב בהמות כשרות ונתלה להקל הגם דר"ן מחמיר בס' קרקור דשאני התם אם נימא שלא דרס כלל הוא נגד הרוב שרוב אריות דורסי' אבל שנימא שהרג א' ונח רוגזי' אין זה נגד הרוב וצע"ג ומכ"ש דקשה לשיטת הרשב"א דסובר דרוב אריות רק ראוי' לדרוס אבל אינם דורסי' בפועל וא"כ בודאי הגם ששמענו קרקור ויש הוכחה שנעשה דרוסה אבל די אם נאמר שא' נדרס והוא אותו שנהרג ונתלה להקל שמיד מת ולא דמי לסברת הש"ך בסי' מ"ח שהבאתי דשם איתחזק האיסור באותו חתיכה אבל כאן נהפוך הוא נתלה שהרג מיד צאן הנ"ל נמצא דקרקור אמת והשאר נשארו בחזקת כשרות וצע"ג ובפרמ"ג סקכ"ה וז"ל ועוד דע"כ סובר הר"ן משום דרוסה שידרוס אבל כאן אפשר יודה דנח רוגזי' ולא שכיח הוא וא"כ למה נחמיר עכ"ל אולי רמז על כל הנ"ל וצע"ג:
אמנם בעזה"י אוציא לאור משפט צמח צדק הנ"ל דז"ל הרשב"א בת"ה והא דאמרי' קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזי' דוקא קטע אבל דרס חדא מנייהו לא דאדרבה כל שדרס וברחה מידו רגיז טפי ומצלת עצמה כמצלת מאחרי' דמי' ובכי הא אמר בר' אף במקום שאמרו אין דריסה במקום שיש מצילין יש דריסה עכ"ל ובחדושיו כפל ושילש דבר זה בד"ה הא דאמר וז"ל ונראה כיון דחוששין לה משום צפורן שתחובה לו בגבו ואמרי' שזה אותו שדרסה הארי אפי' כל השאר צריכי' בדיקה ואעפ"י שלא ידענו אם צווח אם שותק ואם מקרקרין ואם שותקי' דהא חזינן לי' דדרס ומכיון דדרס אחד מהם איכא למיחש לכולהו ולא דמי להא דאמרי' קטע רישא דחד מנייהו נח רוגזי' דדוקא קטע רישי' אמרי' הכי דנח רוגזי' אבל בדריסה לבד לא דאדרבה כ"ש שחמתו בערה בשלא יכול להורגה וכענין שאמרו למעלה דבמקום שיש מצילין יש דריסה ומצלת עצמה כמצלת מאחרי' דמיא עכ"ל ובד"ה קטע וז"ל כבר כתבנו דדוקא קטע דאז נייח רוגזי' אבל דרס חד מינייהו כ"ש דחיישי' דכ"ש דרגיז עכ"ל ובפסק הלכה בד"ה בא בתוך השורים וז"ל ולא אמרו בקטע רישא דחד מינייהו דאימר נח רוגזי' אלא כשהרגו אבל בדרס אחד מהן כ"ש שכועס ומכה ודורס עכ"ל וכן הוא בש"ע סעיף ט' ח"ל ודוקא הרגו אבל פצע אחד מהן חוששי' לכולם דכ"ש שחמתו בוערה בו כשהציל עצמו ולא הרגו עכ"ל ולכאורה יפלא למה לי כולי האי הלא בקיצור יוכל הרשב"א וש"ע לומר זה דוקא קטע אז נח רוגזי' כסברת צמח צדק יען שראה נקמתו לפניו שרמס וטרף אבל בפצע או בדרס לא נח רוגזיה ובעבור זאת נקטו קטע ולא נקטו דרס ומה להם שפת שכ"ש שחמתו בוערה בו וכ"ש שכועס ומכה ודורס או כ"ש דרגיז טפי והוא פלא:
ונלע"ד ליישב דהנה ביאת ארי הוא על שני אופנים (א) שהוא כועס ונתמלא חמה לנקום נקמתו לחבול ולחבל בצאן ולא בא לעשוק להמית נפש חי רק להכו' מכה רבה (ב) אם נתמלא עברה וזעם וחימה שאז יארוב במסתר עד שיחטוף וירמוס ויטרוף ויאבד נפש אז חמת המלך שככה שפעמיו רחצו בדם ונפל שדוד חלכאי' תחת רגליו והנה בודאי אם הדורס בא על עסקי נפשות ומצפה ומבקש להמית אז אפי' אם דרס מאה לא נח רוגזי' כסברת צמח צדק דלא ראה נקמתו לפניו אבל אם לא נתמלא זעם ולא בא רק לנקום לקבוע נפש אז בודאי מסתברא דדי אם דרס אחד דכל מה שדורס מבקש לעשו' די לו באחד שעשה אשר זמם והנה אם מצינו שדרס אחד תקשי לכאורה נילך להקל ונאמר שלא בא בעבור עסקי נפשות שהגם שרוב אריות דורסי' אבל אין רוב אריות ממיתין להמית נפש וא"כ נימא להקל שבודאי לא בא על עסקי נפשות רק לנקום נקמתו ולא דרס אלא אחד ויהיו השאר מותרי' וצע"ג:
וכד דייקת לק"מ דבאמת אם בא על עסקי נפשות די באחד דכבר נתפייס כעסו הקדום באחד ולא נחוש שבא לו עוד זעם ועברה מחדש אבל אם דרס הגם שכעסו הקדום הלך כאשר דרס לאחד זה אם לא ברחה הבהמה והיתה עומדת כאבן ונתנה גוה לקבל הכאה אבל בשעה שדורס הארי טבע הבעל חי לברוח ואז כאשר ראה שהיא מצלת עצמה נתמלא חמה מחדש והולך ודורס לחברתה וכן תמיד יחודש לו כעס חדש והולך ודורס אפי' למאה בהמות אבל בקטע או המית אז כעסו הקדום הלך ע"י שנפלה תחת רגליו ומאין יכעוס עוד והבן ובעבור זאת הוסיף הרשב"א בכמה מקומות אבל דרס לא מהני יען שהיא מצלת עצמה הוי כמוצלת מאחרים ולכן כאשר ברחה רגיז טפי וכ"ש שכועס ומכה וטורף לרמוז שבא לו כעס חדש ולכן דרס לא ודו"ק:
ועתה נחזה אם מצינו בבוקר אחד מת ולא נודע לנו אם מת תחת יד הארי או שהארי דרס אותו ולא המיתו רק אח"כ מת אם נימא לתלות להקל שמת מיד תחת יד ארי ויהי' שאר הצאן מותרי' או ניחש דלא מת מיד רק שנדרס ואח"כ מת וכל הצאן אסורי' וצע"ג:
ונ"ל דבין לרשב"א ובין לר"ן לק"מ דלרשב"א בחדושיו פוסק כר"ת דרוב אריות דורסי' אינם ממש דורסי' אלא ראוי' לדרוס ואז אמרי' אפי' מן אותן הדורסי' אינם דורסי' להמית נפש רק להכות ולפצוע לנקום נקמה אז יש כאן ראי' והוכחה שלא מת תחת ידו דמהכ"ת נימא שדרס וגם המית חד הלא בלא קרקור היינו תולי' שעשה שלמא לשיטת רשב"א ועכשיו ששמענו קרקור די שנימא שדרס אבל לא נאמר שבא להמית נפש עד דחזינן דקטע רישי' או שמת תחת ידו אבל אם נמצא מת אמרי' מסתמא עשה רק מעשה דריסה ואסור כל הצאן ודו"ק ולר"ן דסובר דרוב אריות דורסי' ממש אבל עכ"פ אין רוב אריות באים על עסקי נפשות נמצא דיש ספק אי בא על עסקי נפשות או רק לעשות נקמה כגון שנמצא מת אזלי' לחומרא מכח ס"ס לאיסור דילמא בא רק לעשות נקמה ולא בא על עסקי נפשות ואת"ל דבא על עסקי נפשות דילמא מתחילה דרס איזה צאן ואח"כ הרג ולא חמל אבל בקטע ראשו דע"כ בא על עסקי נפשות וליכא רק ספק דילמא דרס מתחילה אז אמרי' דאזלי' לקולא הגם דרוב אריות דורסי' הלא בזה דאמרי' דהרג מיד ונח רוגזיה אין מתנגד לרוב דאין שיעור כמה צריכי' לדרוס נמצא דין דצ"צ ברור כשמש בעזה"י:
וראה זה מצאתי לאדמ"ו בחת"ס יו"ד סי' נ"ז בד"ה מכל הלין שהקשה על הר"ן מהכ"ת שלא כחוש דלמא דרס תחילה ואח"כ קטע וכתב דהר"ן סובר כדרישה דיש חזקה שאין כח להנדרס להציל מתחת יד הדורס עד שראינו בעינינו שדרס ולא המית ומסיים וז"ל אבל זולת זה כשראינו שהמית א"כ אדרבה נימא כדרכו עביד דכל הבא לידו לא ימלט מידו ואינך לא נגע בהו דאל"ה לא יצאו מתחת ידו עכ"ל ובד"ה ולפ"ז משיג על הצ"צ שחושש שאח"כ מת שהוא נגד חזקה שקים להו לחכז"ל שהנדרס לא יוכל להמלט מיד הדורס יעו"ש ובמכ"ת של גאון ישראל אדמ"ו ז"ל נ"ל בהיפך דר"ן סובר דמספק אנו מקילין יען כיון דעכ"פ דרס לאחד אין זה מתנגד לרוב גם מה שאצלו לחזקה שמה שבא תחת יד ארי יכך למיתה ולענ"ד נהפוך הוא הגם שרוב אריות דורסי' היינו שבאי' לנקמה אבל לא באו על עסקי נפשות ועל זה בנה הצ"צ דינו והבן:
ובזה יש מקום אתי ליישב קו' פרמג"ד על הש"ך בס"ק כ"ו שמביא ראי' אפי' שניהם שותקי' חיישי' מהא דסעיף י"ד והקשה הפרמ"ג למה לו ראי' הא שניהם שותקי' הוי הנועם משום שלמא עביד והשתא דחזינן דדרס ונגלה שלא עבד שלמא ממילא דכולן אסורי' דכמו דדרס להך דרס לכולן יעו"ש שהניח בצע"ג והוא קו' נפלאה:
ולפמ"ש נכון מאוד יען דמחבר קאי על קרקור שאז הכל בחזקת איסור אז מצד השכל אין אנו תולין להקל שרק זאת דרס ונח רוגזיה וכן לא תלינן אם מת ולא נודע אם תחת יד הדורס מת דאולי מת אח"כ או דרס הרבה אבל בשניהם שותקי' דנתחזק היתר רק אח"כ ראינו שדרס אחד אז נאמר בהיפך אולי לא בא רק על נקמה וכיון שדרס אחד אמרי' נח רוגזי' וכ"ש אם נמצא מת אחד אמרי' שמת תחת ידו קמ"ל הש"ך דאפי' שניהם שותקי' אסור דבאמת שבא רק לדרוס ולא חשב על עסקי נפשות אבל כיון שמצלת עצמה אז רגיז טפי וכועס מחדש והכל אסורי' כמו בסעיף י"ד דאסורי' כל השורי' אפי' בשניהם שותקי' דשם חידש הרשב"א דינו בחדושיו דמצלת עצמה כמוצלת מאחרי' והבן:
ואורו עיני דהנה הטור והמחבר הביאו אבל פצע אחד מהם והש"ך בס"ק כ"ז הביא דרשב"א נקט דרס יעו"ש ועוד הרגשתי דרשב"א בחדושיו בד"ה הא כ' וז"ל אבל דרס לא דאדרבה כ"ש שחמתו בוערה בו בשלא יכול להרגה עכ"ל משמע דבאמת לא הי' ברצון הארי להרוג רק עכ"פ מבקש הבחירה שיהי' יוכל להרוג אבל כשברחה ולא יוכל להרוג אז חמתו בוערה בו וטור והמחבר נקטו ז"ל וכ"ש שחמתו בוערה בו כשהציל עצמו ולא הרגו עכ"ל משמע שהי' רצון ארי להרוג את זה ויען שלא הצליח בידו להרוג בעבור זה חמתו בוערה בו והוא פלא גדול:
אמנם הוא הדבר אשר עיני כהן שדעתו יפה הרגיש דאפשר לטעות דרק בפצע דחזינן שרצה להרוג ולטרוף דהא פצע אז אמרי' שחמתו בוערה אם לא הרג אבל בדרוסה לבד יש לתלות להקל שלא בא על עסקי נפשות ואמרי' נח רוגזי' בדריסת אחד דכן משמע לשון שהציל עצמו ולא הרגו דמשמע שהוא בא עכ"פ להרגו קמ"ל הש"ך דמת"ה מבואר דה"ה בדרס חיישי' דכעס יותר דעכ"פ מבקש הארי שיהי' יכול להרוג ודו"ק היטב:
ואכתי צ"ע דמרשב"א אין ראי' רק בקרקר אז אפי' דרס יש לאסור וה"ה פצע אפי' שניהם שותקי' אבל שניהם שותקי' וגם זאת שלא פצע רק דרס אין ראי' מרשב"א ובאמת זה תלוי' בר"י וב"י בסעיף י"ד אבל הש"ך כ' רק על המחבר דקאי אם הי' קרקר אז אסור אפי' דרס ולזה ראי' מת"ה ובזה מיושב קו' פרמג"ד ס"ק כ"ז למה מביא הש"ך מת"ה ולא הביא מסעיף י"ד דאיירי ג"כ רק בדרס יעו"ש ולפמ"ש נכון דבאופן דאיירי המחבר בקרקע מבואר מרשב"א ומודה בזה הר"י אפי' ובס"ק כ"ו בפצע ושניהם שותקי' אז אפי' ר"י מודה יען דבא על עסקי נפשות או כמש"ל דקאי רק לשיטת הב"י ופר"ח כ' בס"ק כ"ז וז"ל ודע דבדרס או פצע אפי' כולם שותקי' אסורי' כדלקמן סעיף י"ד עכ"ל כלל שניהם יחד דרס וגם שתק ולכן הכל תלי' בסעיף י"ד וק"ל:
ודע דבנמצא שנים דקטע רישא מינייהו והיו שם ב' זאבי' אי תלינן דכל זאב קטע חד רישא ונח רוגזי' משניהם או ניחוש דאחד הרג ב' כבשים והשני דרס לכל הצאן הביא הפרמג"ד בשפ"ד דמהר"ם לובלין אוסר והגאון הנ"ל השיג למה לא נימא דכל אחד מזאבים הרג חד והביא בשם צמח צדק דאזלי' בכה"ג לקולא ופסק כן להלכה יעו"ש ולדעתי צע"ג כיון דבזאב אחד ונמצאו שנקטעו שנים או שלשה כבשים אמרי' דזאב הרג כל אלה ואח"כ נח רוגזי' ושאר הצאן מותרי' וכן הביא הפר"ח בס"ק כ"ח בשם צ"צ דלא כאו"ה וד"מ וב"ח נמצא דאם בא על עסקי נפש אמרי' דלפעמי' לא נח רוגזי' עד דהרג הרבה וא"כ לפיוש"ל הגם דרוב אריות דורסי' אבל רוב לא באו על עסקי נפש רק לנקום נקמה ומכ"ש לרשב"א דרוב אריות רק ראוים לדרוס אז בודאי מסברא לא נאמר שבאו על עסקי נפש וא"כ בשני זאבי' נימא ע"כ אחד בא על עסקי נפש והוא הרג השנים וזאב השני דרס ולא הרג ויהי' הדין כמהרמ"ל ודוק:
שוב מצאתי לפרמג"ד ס"ק ט"ז במש"ז כתב דר"ן מקיל מספק וז"ל וכ"ת הא בסעיף ב' אי לא ידעי' אי קרקר אוסר הר"ן דסובר דרוסה שכיח או רוב אריות דורסי' כפי' רש"י וכל שאין הוכחה ששותקי' אימא מעשה עביד ולא אוקמי' אחזקה משא"כ בקטע כיון די"ל דקטע מיד ונח רוגזי' תולין אף לר"ן להקל עכ"ל הכוונה כמש"ל דרוב אריות דוקא שדורס אבל אין שיעור כמה ידרוס ולכן אי אמרי' דקטע מיד לחד ונח רוגזי' לא מתנגד לרוב אבל אי אמרי' יען דלא שמענו אי קרקרו שלמא עביד ונוציא ארי זה מן רוב הדורסי' אז אזלי' אחר הרוב ודו"ק וכתב עוד שם וז"ל ומ"ש הא חזינן דיש כח לברוח לק"מ דאני אומר לא בא אלא לנקום נקמה משא"כ כשהרג בא על עסקי נפשות אלו דרס לא היתה יכולה לברוח עכ"ל כאן רמז הגאון באותיות קצרות ומעוטות דיש הביאה בשני אופנים או שבא רק לנקום ולא להמית ולפעמים שבא להמית רק הוא תי' בזה דברי הדרישה שכ' שלא היתה יכולה לברוח ואני בארתי בעזה"י שרוב לא בא על עסקי נפשות וגם בדריסה נח רוגזיה בחד רק ע"י בריחה בא רוגז מחדש וב"ה אשר תנחני בדרך אמת וד' יגל עיני תמיד בתורתו תורת אמת:
היוצא ממ"ש דאפי' שניהם שותקי' כיון דנמצא עוד שהי' נדרס חיישינן לכולם דעל ידי הבריחה בא לו ארס מחדש ודורס עוד וכן כולם וק"ל: (ד) יש לחקור אם ידענו שהי' ארי בתוך העדר אם נכבשינהו דניידי או שניקח אחד מהם ונאמר כל דפריש מרובא פריש כי הלא יש לנו כמה ספיקות שמא לא דרס ואת"ל דרס דילמא למטה מחלל והגם דבכל זאת חיישי' עיי' ט"ז סי' כ"ט אבל עכ"פ לדידן נימא כל דפריש:
ונלע"ד לבאר בעזה"י הנה ז"ל רשב"א בת"ה דף מ"ה ואני תמה על ויתיב ושתיק ואינהו מקרקרין למה אנו חוששין להם דהא כל חדא וחדא בס"ס עומדת שמא לא דרס לזו ואפי' תמצי לומר שזו היא שדרס שמא במקו' שאינה נטרפת בכך דרסה וכל מקום שאתה מוצא ס"ס אפילו בדאורייתא מותר ולא היא שכולן בספק א' הן שמא כולן דרס וכיון שכן אפי' נתפזרו אסורות דהא אין כאן מותרת בודאי שנתלה בו ונאמר כל דפריש מרובא פריש עכ"ל. ולכאורה השתוממתי על מראה זאת הלא הקו' הי' שהוא ס"ס דהא י"ל שמא זו לא נדרסה ותי' שהספק הוא שמא כולן דרס והא הוא גופא קשה למה ניחוש שכל הבהמות נדרסות הלא די אם כאמר מכח הקרקור שארי דרס דהא רוב אריות דורסי' אבל מהכ"ת שדרס כולן וצע"ג ועוד קשה שכתב ואפי' נתפזרו אסורות דהא אין כאן מותרת בודאי שנאמר כל דפריש מרובא פריש דבר זה מחוסר הבנה אם אנו אומרי' כל דפריש מרובא פריש הוא בדוקא אם רוב בהמות כשרות שרוב לא נדרסו אבל אם יש לחוש שעל כ"פ חצי העדר נדרס א"כ אי אפשר לומר אח"כ האי דפריש מרובא פריש דהא אין כאן רוב מותרות וא"כ לאיזה צורך הזכיר הרשב"א שהחשש הוא שכולן נדרסו אפי' אם כחוש שחציו של העדר נדרס ג"כ אין שייך עוד כל דפריש מרובא פריש בשלומ' לקו' ראשונה שנאמר ס"ס צריך לחדש שהחשש שכולן נדרסו דאם ליכא חשש רק על חציו של העדר א"כ אכתי איכא על כל א' ס"ס שמא זו לא דרס ואת"ל דרס שמא למטה מחלל אבל לענין כל דפריש צריך להיות דוקא שרוב לא נדרסו והוא פליאה גדולה:
אמנם עמוקי' דבריו והמה כעצם השנים לטוהר ואבאר בעזה"י כיד ד' הטובה עלי דהנה בגמ' אמרינן כי פליגי באיהו קשתק ואינהו מקרקרן רב סבר בעותי מבעתי אהדדי ושמואל סבר מעשה קעביד בהו ולכאורה לרב דמבעתי אהדדי מובן היטב דהצאן מקרקרן והוא בעית מקולן ותלי' דלא נדרס אפי' אחת הגם שאפשר שאחת מן הצאן לא קרקר בקולו עכ"פ הוא בעית מרב הקולות וירא מלדרוס אבל לשמואל דסובר דמעשה קעביד בהו בודאי אי אפשר לומר דבשעת הקרקור לא יצעקו אלא הנדרסי' זה יוכחש מן השכל הלא אי אפשר לדרוס ברגע אלא אחת ואנו שומעי' הקול מן מאה צאן אלא הכוונה הוא ידרוס ואז כל הצאן הרואי' יצעקו מכאב לב ונהפוך הוא אפשר שגוף הצאן אשר קפץ עליו הזאב לא יצעק מרוב רעדה וחיל אשר אחז אותו עיי' תרה"ד בדוב על השור המובא בב"י ובש"ע אבל עכ"פ יען שיצעקו יש לחוש שהוא דורס אבל עכ"פ אין משתיקתו או מן קרקרן ראי' שכולן נדרסו הלא אם לא נדרס אלא אחת יגביהו כולם את קולם:
וגם זאת צריך לדעת אי הקרקור לשמואל פועל הוכחה שבודאי דרס בתוך העדר או נימא שהוא רק ספק שמא דרס ולכאורה זה תלי' בפלוגת' דהרשב"א ור"ן דלשיטת רשב"א דבודאי על וספק קרקר מותר נמצא דספק נשאר להקל גם באיסור דרוסה דהא אנו מקילי' לומר שהיו שניהם שותקי' נמצא ע"כ אם הי' קרקר הוא אות והוכחה ברורה שדרס דאל"כ שהוא ספק אם דרס נימא ספיקא להקל שלא דרס אבל לשיטת הר"ן דספק אם הי' מקרקרן אסור דספק דרוסה להחמיר נמצא הקרקור אינו פועל רק ספק שמא דרס ואפ"ה אסור דס' דרוסה לחומרא ועפרמ"ג מש"ז אות י"ד והבן:
ולפ"ז קשה לרשב"א הגם שסובר שקרקר הוא הוכחה שדרס הארי או הזאב עכ"פ לפמש"ל אין מקרקר ראי' אם דרס אחת מן הצאן או הרבה וא"כ נימא ספק דרוסה להקל הגם שאפשר שדרס כולן דבמקום שיש מצילין חמתו בערה בו מהכ"ת לחוש על כך נימא תולין להקל כמו בספק אם הי' קרקור תלי' שהיו שותקי' ה"ה כאן הגם שבודאי דרס דלולי כן לא הי' קרקר אבל עכ"פ נימא שלא דרס הרבה ומכ"ש כולן וצע"ג:
ואחר העיון לק"מ בשלומא בספק אי שתקו תלינן מכח חזקת קמייתא הבא מכח חזקת שלא נדרס ואמרי' דכולן נשארו היתר דהא הספק אי נעשה כאן דרוסה כלל אבל בקרקר לשיטת הרשב"א דיש הוכחה שבודאי דרס הזאב אבל הספק בכמות אי דרס חד או אלף אז כל ס' שיסתפק לך בדרוסה אסור עיי' רמב"ם אין לך בפי' בתורה אלא דרוסה וכל ספק אסור עיי' פ"ג מה' שחיטה כיון דהי' כאן מעשה דריסה ויש באפשרות שכולן נדרסים אנו מחמירין ודו"ק: ולכאורה אכתי קשה הא עכ"פ יש ספק אי דרס ארי למטה מחלל במקום שאינו עושה טריפות או למעלה מחלל במקו' שעושה אותה טריפה והלא יש לבהמו' עדר הנ"ל חזקת כשרות הבא מכח רוב בהמות כשרות וא"כ נימא הגם דחזקת שלא נדרס איתרע מכח הקרקר עכ"פ נתלה לקולא דדרס שלא במקום חלל ונשאר החזקת כשרות הגם שהי' דריסה והגם שאי אפשר אם דרס כל הבהמות שלא דרס גם למעלה מחלל עכ"פ בצירוף יחד הלא אפשר שלא דרס אלא מיעוט ואת"ל שכולן דרס הלא אפשר שרוב נדרסי' למטה מחלל ואז נימא עכ"פ כל דפריש מרובא פריש מרוב הכשרות שבעדר דמי יכחיש שאפשר להיות בעדר הנ"ל הרוב שלא נדרסו במקום שנעשי' טריפות וכאן לא שייך לומר כל ספק בדרוסה אסור דהא אפשר שלא דרס אלא מיעוט והכל למטה מחלל ולא התחיל עכ"פ טריפות הדרוסה כלל בעדר וצע"ג:
אך לק"מ דכמו דיש באפשרות דלא נטרפה אחת שהיו כולן למטה מהחלל ה"ה דיש באפשרות שהי' הכל נדרס למעלה מהחלל ואנו אין אומרי' כל דפריש מרובא פריש רק אם עכ"פ יש בו בתערובות היתר בודאי למשל אם הי' אנו יודעי' בטוח שא' מהם לא נדרס ונשאר היתר אז אמרינן כל דפריש מרובא פריש דאנו אזלי' להקל דרוב לא נדרסי' במקום שעושה טריפות דהא אפי' אם הרוב יהיו אסורי' וא' היתר ופריש א' מהן יש ג"כ ספק אולי ההיתר פריש אם לא אזלי' בתר רוב האסורי' ועכשיו דרוב הוא היתר ואזלי' בתר רובא בודאי יש לתלות כל דפריש מרובא פריש שהוא א' מן הרוב שהמה היתר אבל כאן שיש אפשרות שכולן נדרסו במקום שעושה אותו טריפות דהא אנו חוששי' שכולן נדרסו מכח הקרקר דהוא הוכחה שנעשה דרוסה רק הספק דעכ"פ אין הוכחה שנדרסו במקום שעושי' טריפות וא"כ נימא דרוב לא נדרסו במקום שעושי' טריפות ונשארו הרוב בחזקת כשרות וכל דפריש מרובא פריש ע"ז נאמר דוקא אם בטוח א' היתר שלא נדרס שלא יהי' מקום לחוש אולי גם הוא נדרס במקום טריפה אז אמרי' כל דפריש ותלי' לקולא שגם כרוב בהמות מן העדר לא נטרפו אבל כאן דאפשר לומר שכולן נטרפו מכח הדריסה אז אי אפשר לומר כל דפריש דאולי כל העדר טריפה והבן זה כי עמוק מאוד: וחזי דאתאי דזה רמז הרשב"א הלא הוא ס"ס דילמא לא דרס את זו והגם שאפשר שחמתו בערה בו ודרס לכולן הלא אין אנו חוששין לחומרא כמו שאם יש ספק אי שותקי' ואי מקרקרן אזלי' לקולא ה"ה כאן הגם שקרקר הוא הוכחה שדרס הזאב עכ"פ אזלי' לקולא שלא ניחוש על כולן וא"כ יש ספק ספיקא והשיב הרשב"א דכאן חיישינן שמא כולן דרס דכאן לא שייך אוקמי אחזקת שלא נדרס דכיון דעכ"פ מקצת נדרסו חיישינן על כולן דכל ספק בכמות הדרוסה אסור וביאר שבזה מיושב לו למה לא נאמר כל דפריש מרובא פריש הגם שנפל חזקת שלא נדרס עכ"פ חזקת כשרות הבא מכח רוב בהמות כשרות לא איתרע דהא אפשר שלא נדרס אחד במקום שעושה טריפות וא"כ נימא עכ"פ הרוב לא נדרסו במקום טריפות דהא יש ספק אולי לא נדרסו הרוב כלל ואת"ל נדרסו אולי הרוב לא נדרסו במקום טריפות דכאן לא שייך איתרע דהא אולי אין אחד נדרס במקום טריפות וע"ז השיב הלא אנו נוכל לומר גם בהיפך אולי כולן נדרסו ובמקום שעושין טריפות נמצא דאין כאן א' שמותר בודאי ואז הגם שמכח שתלי' להקל יש בודאי רוב שנשארו בחזקת כשרות אבל עכ"פ אי אפשר לומר כל דפריש רק אם יש א' שמותר אבל כאן אולי הכל טריפה והבן זה בעזה"י:
וד' האיר עיני שמצאתי לרשב"א בחדושיו בד"ה כי פליגי וז"ל אלא דקשי' לי היכא דאיכא שוורי' הרבה במקום א' ועל ויתיב ארי בנייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרן אמאי צריכי' בדיקה הא ס"ס הוא דכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למימר דודאי כולהו דריס להו דלא די לנו אם נחוש לספק דריסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתיק ואינהו מקרקרן אלא שנאמר שכולן הוא דורס וכיון שכן איכא למימר שמא זו לא דרס ואת"ל דרס אימר דרס שלא כנגד החלל שאין דריסה פוסלת בו ושמא י"ל דלא שרי' ס"ס אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור או לאו אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקי' וכן הדין נותן עכ"ל הנה מבואר שהקשה הרשב"א הקו' שהקשתי לעיל הגם שקרקר ראי' והוכחה שדרס הזאב או הארי ומשו"ה חוששי' ואסרי' הגם שבספק אם שותקי' או קרקרו אזלי' לקולא אבל שנאמר שבודאי דרס לכולן ע"ז אין הוכחה מדקרקרו וא"כ נימא ספק לקולא רק כאן תי' דבאיכא לברורי מבררי' ובת"ה ביאר האמת דספק כזה לחומרא וחיישי' לכולן וק"ל עוד שם כאשר חקר לענין אם נתערב בשאר שוורי' כ' וז"ל מ"מ אין לדמותו לטבעת של ע"ז שמותר מטעם ס"ס דהתם כל הטבעות הראשונות היו ודאי מותרות חוץ מן האחת שנפלה שם והתם שייך שפיר להתיר מטעם ס"ס אבל הכא אין בשוורי' הראשוני' א' מהן ודאי ומותר וכולן בספק א' הן שמא דרסן לכולן ועוד שהרי יכול לעמוד על היתרן עכ"ל הרי מבואר שחושש שאין א' מהן מותר בודאי שכולן בס' א' שדרס לכולן במקום שנטרפו אפי' ודו"ק:
ולא אוכל להשיב ידי אחור מלהודיע צערי שפלא בעיני על ראי' דצריך לברר אפי' בס"ס מדתנן בגיד אע"פ שיש מאה צריך בדיקה אחרת יען שיכול לעמוד עליו ולברר והוא פלא דשם אנו דנין על ביטול ברוב שיתבטל הודאי גיד מכח התערובות אבל כאן שיש ס"ס שאין אנו מתירין איסור כלל דנימא שמא זו לא דרס ואין כאן איסור ואת"ל שזה דרס שמא למטה מחלל וג"כ אין בו איסור אז הס"ס שהוא מכח רוב להתיר שאין כאן איסור והגם אם יקח תמיד על ס"ס הנ"ל סוף כל סוף לא נודע שעבר איסור כלל דאולי הי' למטה מחלל וצע"ג כעת:
היוצא מזה הגם דחיישי' שכולן נדרסו וגם אין אנו מתירין לאמר כל דפריש מרובא קפריש הוא יען דעכ"פ בודאי הי' כאן דרוסה ואין א' מהן מותר בודאי אבל באמת הגם שאסורין כל הצאן אבל נשאר באמת הרוב שלא נטרפו רובן דאולי לא נדרסו רק מקצת ואת"ל שנדרסו כולן במקו' שעושה טריפה לא נדרסו כולן ודי שנאמר שחציו נדרסו במקום שעושה טריפות ועכ"פ החלב שנחלב ונותן יחד בחביות אין צריך לשער ס' נגד כל הצאן הנדרסי' דהא אולי למטה מחלל ובזה נכון דברי השובת מהר"ם לובלין בסימן ק"ד שישער כנגד כ' צאן בארבעי' פרות שהן כנגד ד' מאות צאן ועוד ג' מאות צאן שיש ס' בחלב כנגד החלב טריפה והשיג עליו הגאון אדמ"ו בח"ס י"ד סי' ס"ב שטעה בחשבון שהי' צריך י"ב מאות צאן יעו"ש שהפליא עליו מאוד ולפמ"ש נכון הגם שנדרסו כ' צאן אבל בודאי אין הרוב נדרסי' במקו' שנעשו טריפה ולכן כנגד החלב די בחצי בשבע מאות הוי ס' נגד החלב טריפה ודו"ק:
ה יש לחקור אם מהני בדיקה בספק דרוסה ואם צריך להיות הארס בפנימו של הושט והקנה או לא:
ונלע"ד לבאר בעזה"י דבדף מ"ג כתב הרא"ש בחידושיו וז"ל אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נ"מ לספק דרוסה כיון דדם אדום וגם ושנו מבחוץ אדום לא מינכר עד דבדיק ובפנים שהוא לבן תמי' לי כיון דאין לו בדיקה מבחוץ איך מכשירין לי' ע"י בדיקה מבפנים דילמא אי הוי מצו למיבדק מבחוץ הי' מוצאי' את הארס וסופו לחלחל לבפנים ודוחק הוא לומר הא דאמר עד שיאדימו סימני' עצמן רצה לומר האדימו מבפנים דהא מדקאמר עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים משמע האי דקאמר סימני' עצמן אתי לאפוקי דאם האדים העור והבשר כנגד הסימני' אין לחוש אבל מ"מ אם האדימו סימני' עצמן אפילו מבחוץ טריפה ועוד אי לא מטרפי' הסימנים אם האדימו מבחוץ מאי קאמר הכא ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ונ"מ לספק דרוסה אפי' אם יש לו בדיקה מבחוץ למה יבדקו הואיל ולא מיטרפא בהכי וצ"ל דהקילו בספק דרוסה הואיל ואי אפשר בענין אחר וגם י"ל דרוב פעמים אפשר שיהי' כיכר טיפת דם הארס אף על הושט מבחוץ אלא להחמיר קאמר דאין לסמוך על בדיקת חוץ לפי שחיצון אדום ופעמים שאינו ניכר וצריך לבדקו אף מבפנים כי הארס נתחלחל לפנים ולא נשאר מבחוץ אלא רושם אדמימות של הארס ואותו אינו ניכר מחמת אדמימות הושט אבל בעוד שלא נתחלחל הארס ועבר לפנים טפות דם הארס נכרות יפה בעודן מונחות על הושט וספק דרוסה דאתא לקמי' דרבה בדק מבחוץ ועשה כאלו לא הי' רוצה לבדוק יותר לחדודי לאביי האי ס"ד דאתא לקמי' דרבה הוה בדיק מאבראי א"ל אביי והא מר הוא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אפכי' ובדקה ואשכח עלי תרי קורטי דמא וטרפי' ורבה לחדודי דאביי הוא דבעי עכ"ל:
ולכאורה שפת יתר יש בקו' השנית למה העתיק תיבות ונ"מ לספק דרוסה הלא כל הקו' שלו למה יהי' בודק מבחוץ הלא אינו טריפה בהכי וא"כ אי אפילו אמר רבה נ"מ לודאי דרוסה ג"כ קשה למה יבדוק הלא אינו טריפה בהאדים מבחוץ וא"כ הי' לו להקשות למאי אשמעי' רבה דוושט אין לו בדיקה מבחוץ למאי יבדוק הלא לא נעשה טריפה אפי' האדים מבחוץ וצע"ג:
ונלע"ד דדבר גדול רמז הרא"ש בזה דהנה לכאורה יש לי קו' נפלאה על דבריו דלמא לעולם דלא מיטרפא אלא אם האדים מבפנים כשיטת הרשב"א בת"ה ובחדושיו עיי' בסי' ל"ג ובסי' נ"ז בב"י וכי תקשה למאי אמר לן רבה דושט אין לו בדיקה מבחוץ לק"מ דנ"מ אם נבדק מבפנים ולא יהי' קורט דם וגם מבחוץ לא ניכר קורט דם ואז חידש הרשב"א בת"ה הובא בטור בסי' נ"ז דטריפה והסביר הב"י בשלומא אם נמצא מבחוץ ולא מבפנים אז חזינן דלא נכנס הארס וכשר הדבר אבל כי לא מוצא דם כלל אז אמרינן דכבר התפשט הארס לבני מעיים וטריפה ולפ"ז אם יש לושט בדיקה מבחוץ ואנו בודקי' ולא מוצאי' דם מבחוץ וגם בודקי' בפנים ולא נמצא דם אז הוא טריפה אבל כיון דאין לושט בדיקה מבחוץ דלא מינכר אז אם לא נמצא דם גם מבפנים הוא כשר דאנו אומרי' דארס עדיין מבחוץ רק דלא מינכר ולתכלית זה אשמעי' רבה דלושט אין בדיקה מבחוץ ואז אם לא נמצא בפנים הוא כשר דתולין דדם בעור החיצון ואינו טריפה עד שיאדים בפנים וא"כ מאי ראי' הביא הרא"ש וצע"ג:
אמנם לק"מ דזה דוקא בודאי דרוסה דאמרי' דרוב הדורסי' נותני' ארס עיי' בפרמ"ג ס"ק ל"ג בשפ"ד וא"כ אי לא מצינו לא מבחוץ ולא מבפנים חיישי' שנכנס לפנים אבל בספק דרוסה הגם שהי' קרקר שהוא הוכחה על דריסה עכ"פ ודאי לא הוי אז מסתבר אם לא מצינו ארס דאנו תולין שלא רגז בכעס ולא הטיל ארס דהא בלא"ה יש ספק אולי לא דרס כלל כמבואר בטור ואפי' אם לא בדק מיד דהחמיר בב"י אם לא מצא כלל ארס חלק הד"מ דבספק דרוסה יש ס"ס שמא לא דרס ואת"ל דרס שמא לא ירד וניקב יעו"ש ומכ"ש בבדק מיד ולא מצא דלא חיישי' שירד הארס לפנים וא"כ רבה דאמר נ"מ לספק דרוסה ועל זה הקשה הרא"ש שפיר דספק דרוסה למה יבדוק הא אפי' לא יהי' כלל לא מבפנים ולא מבחוץ אפ"ה כשר והבן:
אך עדיין דברי רא"ש קשין מאי הקשה הרא"ש למה יבדקנו הלא רבה אצריך לאשמעי' שלא יסמוך אם יבדוק בחוץ ולא ימצא ארס שיקל שאין כאן עוד חשש דרוסה ולא יבדוק כלל בפנים אבל באמת אם ימצא דם על החיצון אכתי לא יטרוף עד שיראה בפנים וצע"ג ומצאתי בפר"ת ובראש יוסף שנתקשו בזה ונדחק מאוד לישב קו' הנ"ל:
ונ"ל אי רבה רוצה לאשמועי' דלא יוכל לסמוך על בדיקת חוץ אם לא ימצא קורט דם א"כ הי' צריך לאשמועי' תיקון הדבר והי' לו לומר וושט צריך לבדוק בפנים וממילא כשמע דבחוץ לא יכול לבדוק וגם לא צריך לבדוק דלא יפעל לו כלל ומה יתרון לו בעמלו אשר יעמול אבל יען דנקט וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא ובפנים משמע דלא אשמעי' שלא יבדוק בחוץ אלא דעדיין כשאר בדיקת חוץ שצריך לבדוק אלא שאין הבדיקה מועלת להתיר עד שיבדוק גם מבפנים וע"ז הקשה הרא"ש לאיזה תכלית יבדוק מבחוץ אם אין עליו דם פשיטא דבדיקה טירחא יתירה ואם יש עליו קורט דם עדיין אינה טריפה אלא פשיטא אם ימצא עליו קורט דם טריפה אפי' אם לא יכנס לפנים ודוק כי ישר בעזה"י:
ולא אכחד תחת לשוני דבעיקר הדבר אשר חדשתי דלכך נקט הרא"ש שרבה קאי על ספק דרוסה דעל ודאי דרוסה ל"ק קו' הרא"ש דאם יש בדיקה לושט מבחוץ אז אם לא יוצא לא מבחוץ ולא מבפנים טריפה נ"ל דרשב"א חידש זאת רק בהאדים הבשר כנגד בני מעיים אבל כנגד הסימני' גם הרשב"א מודה אי לא מצינו לא מבפני' ולא מבחוץ כשר יען דסימני' קשי' אצל דרוסה ותלי' דלא קבלו הארס עיין רש"י דרוב סימני' לא מקבלי' ארס וא"כ אי אפי' יש לושט בדיקה מבחוץ ולא אשכחן כלל כשר אפי' בודאי דרוסה וא"כ כאן דאיירי בושט שהוא מסימני' אז אפי' אם נאמר יש לושט בדיקה מבחוץ ולא אשכחן כלל ארס אפ"ה כשר וא"כ חוזר הדבר לאיזה צורך העתיק הרא"ש דרבה קאי על ספק דרוסה וצע"ג:
אמנם ד' האיר עיני בסברא ישרה דדוקא אם האדים הבשר בפנים אז אמרי' סימני' קשי' ולא חיישינן שקבלו ארס אשר נראה בבשר אבל בודאי דרוסה ולא מצינו ארס בבשר ולא בסימני' אז לסברת הרשב"א בת"ה אמרי' דכבר נכנס הארס לפנים ובעבור זאת לא נמצא האדים דכנגד הרוב דסימני' לא מקבלי' ארס יש רוב אחר כנגדו רוב הדורסי' מטילי' ארס וא"כ אשמעי' רבה אם לא נמצא לא בבשר ולא בסימני' כשר דאמרי' דארס הוא בעור החיצון של ושט ואינו טריפה כיון שלא נכנס עדיין לפנים ולכן דייק הרא"ש דרבה קאי על ס' דרוסה:
ובזה יהי אור בתי' הרא"ש דבספק דרוסה הקילו הואיל ואי אפשר בענין אחר ופר"ח בסי' ל"ג סקי"ד הקשה הא הוי ספק דאוריית' ובתב"ש תי' דרוב סימני' קשין אצל דריסה והוי רק אדרבנן ולכן הקילו יעויין שם והתפלא עליו הראש יוסף אם הרא"ש סובר דסימני' קשי' הוי רוב א"כ למה אמר דהקילו בספק דרוסה אפי' בודאי דרוסה הי' להם להקל דהא יש רוב דסימני' לא מקבלי' ארס וצע"ג ולפמ"ש נכון דבודאי דרוסה יש רוב אחר רוב דדורסי' מטילי' ארס וע"כ דנכנס לפנים אבל בספק דרוסה אמרי' סימני' קשין ולא חיישי' שנדרסו והבן:
ובכל זאת לא מצאתי מרגוע לנפשי א"כ למה פסק הב"י בסי' נ"ז בסוף הסי' דלרא"ש אפי' לספק דרוסה לא מהני בדיקה וקשה הלא יש כאן רוב דסימני' קשין אצל דריסה ומצאתי בר"י שהעיר בזה על תב"ש שאפי' על ודאי דרוסה קשה למה פסק הב"י בסי' ל"ג דאי אפשר בבדיקה נימא נסמוך על הרוב סימני' קשין אבל באמת על ודאי לק"מ אבל על הב"י בסי' נ"ז דפסק לרא"ש אפי' ספק דרוסה אין לו בדיקה קשה וצע"ג:
ולולי דמסתפינא הייתי מחדש דבר הא דסימני' קשי' הוא בדוקא אם גוף הארס נשאר בבשר רק שהאדים הבשר מכח הארס דבבני מעיים הוא טריפה דכיון דהאדי' הבשר כנגדו אז כח החמימות של הארס פועל גם על בני מעיים לעשות טריפות הגם שגוף הארס לא ירד לבני מעי' אבל הסימני' קשי' אצל דריסה שאם נדרס הבשר לא יקבלו חום הארס אבל אם גוף הטפות של הארס נפל על הסימני' אז בודאי נשרפי' הסימני' מהארס כמו שישרף הבשר מגוף הארס ואפילו עצם מקבל ארס דהא צריך לבדוק מכפא דמוחא ששם יש עצם הגלגולת ומכ"ש סימני' יקבלו גוף הארס וא"כ אם לא האדים הבשר חיישינן שהדורס נעץ בצפורניו בעומק עד שירד מגוף הארס על הסימנים ועור החיצון אדום ולא ניכר ולכן לדינא דאין בקיאי' להבין אם הבשר נדרס וחיישי' שירד הארס וטריפה אבל בזמן הגמר' שבקיאי' אם הארס בבשר וכל החשש שמא האדים גם עור הושט אז שפיר כ' הרא"ש לפי הבנת התב"ש דסימני' קשי' וספק להקל ודוק כי חדש מאוד:
הן אמת דמלשון רש"י בדף נ"ג ע"ב בד"ה עד שיאדימו הן עצמן לא משמע כן דכ' וז"ל אבל משום האדמת בשר שכנגדן לא מיטרפא דרוב סימני' קשי' הן ואין ארס שולט בהן אבל כי האדימו הן עצמן הרי נגלה ששלט בהן עכ"ל מדנקט ואין ארס שולט בהן ולא נקט חום ארס שולט בהן משמע דאפי' גוף הארס אין שולט בהן עפ"י רוב ויש לדחוק דקאי דנתאדם הבשר ואין ארס שבבשר שולט בסימני' וק"ל:
ונראה לי דזה הוא שיטת הרא"ה דבספק דרוסה אנו אומרי' סימני' קשין דיש ס"ס דאולי לא דרס ואת"ל דרס דילמא ארס קל דלא נחית לפנים ומן האדימה בלבד לא מיטרפא סימנים אבל בודאי דרוסה דרוב דורסי' מטילין ארס אז חיישי' דשדא תיכלא בכולה דירד הארס על הסימני' ודוק אבל הרשב"א במשה"ב סובר דסימני' הוי כמו סימני' קשי' אצל נפילה שאפי' ארס ממש לא יקבלו עפ"י הרוב כנלפענ"ד:
היוצא מזה דאין להקל לבדוק ספק דרוסה ולסמוך הלא סימני' קשי' אצל דריסה דאין אנו בקיאי' בבדיקה כי הבדיקה דאורייתא ולא דרבנן דאולי הארס עבר לפנים ודו"ק:
ועדיין צריך אני לבאר תי' שני של הרא"ש דכתב דלרוב ניכר הדריסה מבחוץ רק לחומרא צריך לבדוק מבפנים פלא בעיני הא גופא קשה הלא בכל התורה אזלי' בתר הרוב ואפי' איכא לברורי ע"י טירחא לא מבררי' ועי' בא"ח סי' תל"ז במג"א ובדג"מ וא"כ למה יצרך כאן לברר וביותר בבהמה שאי אפשר בענין אחר בודאי נסמוך על הרוב ולמה אמר היכי נעביד נבדקה והדר נשחטה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ הא גופא קשה למה לא נילך אחר הרוב וצע"ג:
ונלע"ד ליישב בעזה"י דהנה הרא"ה בבדה"ב הקשה על רוב דמצויין אצל שחיטה מומחין דסמכי' על רוב הנ"ל למה לא נימא סמוך מיעוטא דאינו מומחין לחזקה דבהמה בחזקת איסור ואיתרע רובא ותי' הרשב"א בשמרת הבית וז"ל עוד אני אומר דשאני האי מיעוטא דהתם בפרק האשה שהלך בעלה משום דאותו מיעוט מרע הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו כלומר מאותו חלק המרובה שמתעברו' יש מקצתו שמפילות שאין לומר שכל הרוב מתעברו' ויולדו' שא"כ הכל מתעברות והרוב יולדות ומיעוט מפילות והא ודאי ליתא דאיכא עקרות ואיילונית אלא הרוב מתעברות ומיעוט אין מתעברות והרוב המתעברות יולדות ומיעוט מפילות ולפיכך חשוב לעמוד כנגד הרוב בצירוף החזקה אבל הכא וכדהאי דעיסה בבית מיעוטו הצפרדעים אינם מגרעי כח הרוב של שרצים ממש אלא שהוא מיעוט שהוא עומד לגמרי כנגד הרוב ומיעוט כזה אינו חשוב להצטרף עכ"ל יעו"ש שהביא עוד ראיו' ברורות לסברא ישרה הנ"ל:
ולפ"ז אני אומר ה"ה כאן בודאי אי אמרי' רוב פעמים ניכר הארס מבחוץ ומיעוטו שאינו ניכר אז בודאי אזלינן בתר הרוב ולא יהי' מעכב המיעוט שיצרך לבדוק ומכ"ש שלא יהי' בבהמה עיכוב להטריף אבל באמת יש מיעוט אשר אי אפשר להיות ניכר מבחוץ כגון שהארס חלש והוא דומה ממש למראה הושט או שהוא חזק ביותר שמהפך גם מראה סימני' למראה הארס כי כן טבע הארס להפך האבר למראיתו כמו שנראה מתוס' חולין דף נ"ג ע"ב בד"ה דרוסה וז"ל וכן פי' הריבר"ם דודאי דרוסה אין לו בדיקה שלפעמים מאדים הבשר ואינו יכול לכוון יפה עכ"ל הכוונה שהארס פועל האדמה על הבשר סביבו ובעבור זאת לא ניכר הארס והבן זה אבל לרוב הארס הבא מדריסה נוכל להכיר שיש אפשרות להכיר אותו כגון אם נשאר בעור החיצון ולא ירד לתוכו לפנים מן העור העליון אבל אם נתחלחל ויורד לפנים אז אי אפשר להכיר אותו מבחוץ וא"כ יש כאן מיעוט אשר אי אפשר להכיר מכח הארס בעצמו מבחוץ וגם מן הרוב אשר בטבע הארס שנוכל להכיר נפל עוד מיעוט אשר עכ"פ אינו ניכר יען שמחלחל ויורד לפנים אז בכה"ג אמרי' סמוך מיעוט הנ"ל אשר נפל מן הרוב היינו שחלחל הארס ויורד לפנים לחזקת איסור ואיתרע רובא ואסור עד שנבדוק מבפנים ונראה שלא חלחל וירד לתוכו נמצא אם הוא הארס מן הרוב אשר ניכר בחוץ גם כאן הי' ניכר מבחוץ ולא נשאר אלא לחוש דלמא הי' מן מיעוט ארס אשר לא ניכר בחוץ אז אזלי' בתר הרוב ומותר באמת ודו"ק בזה:
ועתה בא ברוך ד' וראה בעיניך נפלאות מתורת הרא"ש שכ' וז"ל ועוד י"ל דרוב פעמים אפשר שתהי' ניכרת טפת דם הארס על הושט אף מבחוץ עכ"ל ולכאורה שני תיבות אפשר שתהי' המה מיותרי' ומחוסרי הבנה למה לא כ' דרוב פעמים ניכר טיפת דם כמו שמסיים וז"ל ולפעמים שאינו ניכר הי' לו לכתוב כאן לרוב פעמים ניכר ולמה הוסיף אפשר שתהי' ניכר וצע"ג אך הוא הדבר אשר דברתי אם הי' רוב פעמים ניכר אז לא הי' חשש כלל ולא צריך לבדוק מבפנים דאזלי' בתר רובא לכך רוח הרא"ש בלשונו הזהב שמיעוט יש שלא נוכל להכיר ורוב יש אשר אפשר להכיר אם לא חלחל אבל אם חלחל הארס אז נפל מאותו רוב מיעוט אשר לא נוכל להכיר והבן זה:
אך דבריו צריכי' התבוננת א"כ עכ"פ הוי פלגא דניכר בחוץ א"כ בכל אופן צריך למיבדק בחוץ וא"כ שפיר עשה רבה דבדק מבחוץ ומאי השיב לו אביי והא מר הוא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ וצע"ג ונ"ל דלא לחנם כ' הרא"ש וז"ל אבל בעוד שלא נתחלחל הארס ועבר לפנים ניכרת יפה בעודה מונחת על הושט עכ"ל הכוונה כל זמן שלא נתחלחל הארס מוכח הדם על הושט וניכר מיד כאשר עין הרואה יביט עליו ולא צריך לפשפש ולבדוק אם לא ימצא רושם אדמימות כי הדם ניכר יפה כאשר יביט על הושט ולכן רבה דבדק מאבראי מורה כאלו אינו רוצה לבדוק מבפנים כי הגם אם חלחל וירד גוף הארס לפנים בכל זאת בעין פקיחא יכיר איזה רושם אדמימות מבחוץ ועל זה השיב אביי הא מר אמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ אם הדם כבר חלחל לפנים ולא נשאר רק רושם אדמימו' אשר צריך בדיקה להכיר זה אי אפשר בושט דאותו רושם אדמימות אינו אדום יותר ממראה אודם עור החיצון של וושט ולמה אתה בודק ולכן רמז הרא"ש דרבה עשה עצמו כאלו לא הי' רוצה לבדוק יותר ועשה כן לחדודי והבן:
תמצית הדברי' הוא כלל גדול אשר נלמוד מתורת חכם הרא"ש הא דאין לושט בדיקה מבחוץ הוא דוקא אם גוף הארס שהוא טיפות דם עבר לפנים ולא נשאר רק רושם אדמימות מבחוץ אז אותו רושם אינו אדום יותר ממראה עור החיצון של וושט אבל בוודאי גוף הארס שהוא דם ניכר על עור החיצון של הוושט דמי לא יכיר הבדל בין אודם עור הושט ובין דם ארס כאשר כ' הרא"ש בפירוש דטיפת דם ניכר יפה אבל אם נתחלחל הדם ולא נשאר מבחוץ רק רושם האדמימו' הוא לא ניכר כי גם בעור הושט יש אדמימות ודו"ק: וראה בעיניך שסברא זו אשר חדשתי בהבנת הרא"ש לדעתי היא גם שיטת רש"י דעי' בדף מ"ג ע"ב בד"ה לספק דרוסה בסוף דבריו וז"ל עד שיאדימו הסימנים עצמן ולא שניקב אלא שהארס מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחללו ובוושט אינו ניכר האדמימות אלא מבפנים שהעור לבן עכ"ל ובד"ה ההיא ס' דרוסה בסוף וז"ל ואם בהמה היא כמי אית בה תקנתא דבשלומא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפי' שחט בו יש היכר במשהו עכ"ל ובד"ה קורטא דמא שחילחל הארס ונכנס עכ"ל הכוונה מבואר דמתחילה הארס מאדים הסימני' ואח"כ אשר עורות הסימני' נשרפי' נעשה חלחל ויורד הארס לתוכן ובודאי אם כבר הארס שהוא הדם ירד ומונח על הסימנים ניכר על עור החיצון אפילו אבל אם הארס בבשר ומכח חומו מאדים הבשר וגם הסימני' אותו אדמימות לבד לא מינכר בעור החיצון של וושט אבל בעור הלבן מינכר אפי' אדמימות של חום הארס והבן אפילו באדמימות לבד הוסיף רש"י דניכר בבהמה אחר שחיטה הטבע של אדמימות הארס שבכ"מ שנוגע הוא פועל אדמימו' בכל סביבו וזה שכ' רש"י וז"ל כיון שמקומו מאדים הכוונה שפועל להאדים סביבו לכן יש גם אחר השחיטה היכר משהו ויען שרבה אשכח ב' טיפות דם פרש"י יען שכבר חלחל הארס וירד והבן זה:
ובזה יש מקום אתי ליישב דברי הטור בסי' ל"ג שהעתיק דברי בעל העיטור שגם לבהמה יש בדיקה אחר השחיטה ושוב העתיק דברי הרא"ש דלנקב יש בדיקה מבחוץ והתקשה אמו"ר הגאון בח"ס יו"ד סי' כ"ו שהוא פלא גדול דממנ"פ דמהאי בר אוזא מוכח חד מתרי או דאין לנקב בדיקה מבחוץ ואיירי בחשש נקובה או בספק דרוסה ומוכח דלא מהני בדיקה אחר שחיטה ובעבור זאת אמר היכי ליעבד אבל להטור דמקיל דמהני לנקב בדיקה מבחוץ ופוסק דמהני בדרוסה בדיקה אחר שחיטה הוא תרתי דסתרי אהדדי והוא קו' עצומה וצע"ג:
ולפמ"ש יש ליישב בעזה"י דהאי בר אוזא דאתי ממסמס קועא דמא ואם אנו חוששי' לספק דרוסה ע"כ חיישי' דארס ניכר שמונח בחוץ רק אולי שהאדימו הסימני' בפנים וא"כ אז פליג הרא"ש ותוס' דלא מינכר האדמימות אחר שחיטה דאולי רק כחוט של מחט התחיל להאדים בפני' ואז לא מינכר אחר השחיטה כמו דחיישי' במקום נקב קשחיט בחולין דף י"א או לרש"י אם החשש בעבור ספק נקב ה"ה החשש אולי האדים רק כראש המחט והוא נחתך לשנים ולא מינכר דאינו כמו ארס שמאדים סביביו שבודאי ניכר וגם מראיתו חלוש ואינו מבהיק אם נשאר רושם קטן מאוד ורש"י סובר דגם האדמתו של ארס מאדים סביביו אבל אם אנו בודקי' בחוץ לדרוסה ולא מצאנו האדים בבשר ולא טיפת ארס על הסימנים אז מאי יש לחוש שמא חלחל וירד לפני' אז אם גוף הדם של ארס נכנס לפנים בודאי ניכר אחר השחיטה דאם כבר נתחלחל הושט ונכנס הדם ממש אי אפשר שלא להכיר בפנים ואי לחוש שדם לא נכנס עדיין לפנים א"כ ע"כ הי' ניכר בחוץ כסברת הרא"ש שניכר יפה על הסימן אם מונח עליו קורט דם בלי חיפוש רב יראה עין בעין טיפת הארס והבן: והביטה וראה כי כנים דברי בעזה"י דהטור כ' וז"ל וכיון שעור החיצון אדום ופנימי לבן אין לו בדיקה בחוץ אצל דרוסה שצריך בדיקה כדאיתא לקמן דכיון שהוא אדום אין אודם הארס ניכר בו אלא מבפנים וכיצד יעשה אם עוף הוא בודק הקנה בחוץ ושוחטו ואח"כ מהפך הושט ובודקו מבפנים ובעל העיטור כ' שגם אם בהמה היא שוחטה ובודקה מבפנים אם יש בה קורט דם פסול ואם לאו כשירה ולא חיישי' שמא במקום דם שחנו דמינכרא מילתא ע"כ ודבר קשה הוא להתיר בבהמה שהוא מתלכלך בדם השחיטה ואין קורט של הארס ניכר בו עכ"ל ולכאורה נפלאו דברי בעל העיטור למה נקנו אם יש בה קורט דם פסול ואם לאו כשירה הכי יכחיש בעל העיטור שאם האדים הושט שהוא טריפה אפי' בלי קורט דם והי' לו לומר אם האדים בפנים פסול (תיבת פסול פלא הי' לו לומר טריפה שהוא היפך מן כשירה) ואם לא האדים כשירה וגם מה שכ' ולא חיישי' שמא במקום דם שחט גם הוא פלא הי' לו לומר שמא במקום האדים שחט וגם הטור השיב שנתלכלך בדם שחיטה ואין קורט הארס ניכר בו הי' לו לומר אין האדמימו' ניכר בו וצע"ג ועוד איך שכח הטור השגת הב"י דדם שחיטה עובר ע"י הדחה ודם הארס אינו עובר ע"י הדחה וד"מ מודה להב"י לקבלתו שאינו עובר קורט דם:
אמנם הכל נכון בעזה"י דבעל עיטור סובר כסברת הרא"ש דאם קורט דם מונח על הסימנים אז ניכר יפה מבחוץ רק כל החשש שמא כבר נתחלחל העור וירד הדם לתוך העורות כמבואר ברש"י שהבאתי למעלה שאז לא נשאר בעור החיצון רק רושם אדמימות זה לא ניכר ועכשיו אם בא לפנינו דרוסה ואנו רואי' שאין בבשר ובעור החיצון קורט דם ומאי איכא למיחש שמא כבר ירד הדם ורושם לא ניכר בעור החיצון אז אנו שוחטי' ובודקי' בפנים אם הי' הדם בחוץ רק האדים בכ"ש לפנים אשר נחתך ע"י השחיטה א"כ בחוץ הי' לנו לראות קורט דם ואם נתחלחל הדם א"כ גוף הדם בפנים אז בודאי ניכר הארס ולכן אם אין קורט דם בפנים כשר דהיכן הוא דם הארס אע"פ שניכר אדמימות אין אדמימות מכח דרוסה כיון שלא מצאנו קורט דם כלל בשלומא אם יש בבשר קורט דם אז אמרינן האדים בשר בפנים או האדימו סימני' עצמן טריפה דניכר שאותו קורט דם המונח בחוץ החמים כל בני מעיים או הסימנים אבל בהאדמה בלי קורט דם מניין לנו לחוש שהוא מכח דרוסה ואע"ג דאיהו קשתיק ואינהו מקרקרן דחיישי' היינו לבדוק אולי נמצא קורט דם או אם נמצא האדים הבשר נגד בני מעיים או האדים הבשר וגם הסימני' אז אמרי' דהאדים הבשר והסימני' מחמת דריסה שנדרסה הבהמה אבל אי לא נמצא האדים הבשר ולא מצינו טיפת הארס בפנים אז אין האדימה ריעותא כלל כי כמה סימנים יש בהם מקום אדום ועי' תוס' דף נ"ג ע"ב דהקשו על רש"י דמוכח דאפי' לודאי דרוסה יש בדיקה וז"ל מדאמרי' האדים הבשר כנגד בני מעיים ובסימני' עד שיאדימו סימני' עצמן אבל אם האדים הבשר כנגד הסימני' ולא האדימו סימני' כשירה אע"ג דודאי נדרסה שהרי האדים הבשר א"כ איכא ודאי זיהרא עכ"ל הרי מבואר דסברו דהאדים הוי הוכחה שודאי נדרסה הבהמה היינו בהאדים הבשר ג"כ אז אמרי' דהאדימה הוי הוכחה אבל אם בבשר ליכא אדמימות ובושט יש האדמה כשר דהאדמה מעלמא אתא כנלענ"ד:
ולכאורה עלה בדעתי ראי' לזה דהנה שם בסי' ל"ג הביא הטור דעת האוסרי' בשניהם אדומי' אבל בעל העיטור מכשיר יעו"ש והט"ז בסק"ח התפלא על הב"ח שסובר שרש"י אוסר בשניהם אדומי' משום דרוסה אפי' אי לא על ארי בינייהו והחליט הט"ז דאיירי באיהו שתיק ואינהו מקרקרן כמו שהביא רש"י ראי' מתרי קורטי דמא יעו"ש וא"כ משמע דבעל עיטור מתיר בשניהם אדומי' ואפי' בספק דרוסה והוא פלא איך משכחת זאת בספק דרוסה והאדים בפנים שיהי' כשירה אלא ע"כ אם אין בבשר אדמימות אפי' האדימו סימני' אין חוששי' בספק דרוסה דתלינן דהאדמה מעלמא אתי ודו"ק ויותר מזה מצאתי לראש יוסף שהקשה בדף נ"ג לתירוץ הראשון של הרא"ש דהקילו רק בספק דרוסה וא"כ איך יובן דברי הגמ' ובסימני' עד שיאדימו סימני' עצמן הא הוא ודאי דרוסה מדהאדים וא"כ נימא דארס הוא בעור החיצון ותי' דבספק דרוסה איירי ותלינן דהאדים הבשר מעלמא הוא יעו"ש ומכ"ש בלא האדים הבשר דיש ראי' דהאדמת הסימן מעלמא הוא ודוק אך יש להשיב דבהע"ט איירי בשניהם אדומי' בלי חשש דרוסה כמו שיטת רש"י שהביא בת"ה ומטעם לקותא ופשוט:
תמצית הדברי' שהטור איירי דנוכל לבדוק בבשר ולראות שאין בו אדמימות ולכן אין אדמימות מזיק בסימני' רק אם יש בו טיפות דם ארס בפנים וזה לכ"ע ניכר אחר השחיטה דטור לא הביא במסמס קועא דמא רק בנדרס איירי אבל בגמ' במסמס קועא דמא דניכר טיפת דם בחוץ ואז אם הוא דרוסה הוי טריפה אם יש אודם בפנים ואז אי אפשר לשחוט דלמא במקום דרוסה קשחיט ודוק:
אך בכל זה אינני שוה לי דהנה גם תוס' בדף כ"ח שחולקי' על רש"י כתבו וז"ל ואתא שפיר דקאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים והיינו משום דאין אדמימות הדרוסה ניכרת בעור וושט החיצון האדום אלא מבפנים אבל בנקב יש לוושט בדיקה מבחוץ עכ"ל משמע ג"כ כסברת הרא"ש דטיפת דם ניכרת רק אדמימות לא ניכר ואעפ"כ חולקי' בדף מ"ג על רש"י דכתב דמשכחת בבהמה לישחט דניכר מבפנים וכתבו לפי מה שפירשו בדף כ"ח דבספק דרוסה איירי א"כ אי אפשר בבהמה לשחוט יעו"ש ולפי מה שבארתי לק"מ משם דאיירי בספק דרוסה פי' רש"י איהו שתיק ואינהו מקרקרן וא"כ יוכל להיות בבהמה תקנה וכגון דבדק בבשר ולא ניכר אדמימות ואז אין לחוש על אדמימות בפנים אלא על קורט דם ולזה יש בדיקה מזה נגלה דתוס' סובר דבאיהו שתיק ואינהו מקרקרן טריפה אפי' אין בבשר רושם אדמימות ויש בפנים רושם אדמימות טריפה ולא אמרי' א"כ הי' לו למצוא בפנים דם (או לכל הפחות אדמימו' רחב אם כבר הלך הדם לגוף) וצע"ג:
ונלע"ד בעזה"י לבאר דבר זה בטוב טעם ודעת דבעל העיטור ותוס' לשיטתן אזלי ואז יצא לאור משפט דהנה זאת אומר אני בטח הגם אם נאמר באיהו שתיק ואינהו מקרקרן אפי' לא האדים בבשר רק האדים בפנים טריפה היינו משום דיש הוכחה על דרוסה אבל בשניהם שותקי' או בשניהם צווחין אפי' אם נאמר כשיטת הסוברי' דצריכי' בדיקה היינו אם נמצא אדמימות בבשר וגם בסימני' אז הוא טריפה אבל נמצא האדמימות בפנים ולא בבשר אז בודאי נכון סברא שלי מהכ"ת לחוש שהיא דרוסה הלא ליכא ריעותא כלל שהי' דרוסה רק חשש דילמא דריס ואז אי דריס הי' לנו למצוא או אדמימות בבשר ובסימני' או דם בסימני' ודוק:
ולפ"ז הנה בהע"ט הוא א' מן הסוברי' כן דבאיהו שתיק ואינהו מקרקרן לא והני בדיקה רק בשניהם שותקי' או בשניהם צווחין עיי' רשב"א בחדושיו והובא בטור ובב"י בסי' נ"ז יעו"ש וא"כ ע"כ לבהע"ט הסוגי' בדף מ"ג איירי בספק דרוסה כגון שניהם שותקי' או שניהם צווחין ואז אם לא ניכר אדמימות מבחוץ לא חיישינן אם יש לפנים אדמימו' חוץ אם נמצא קורט דם והוא ניכר אבל בדף כ"ח דראינו דם בחוץ אז אם יש בפנים אדמימות טריפה אבל התוס' לשיטתן דפסקו דאפי' בודאי דרוסה ומכ"ש באיהו שתיק ואינהו מקרקרן מהני בדיקה וכן רש"י פי' האי ספק דרוסה באיהו שתיק ואינהו מקרקרן איירי והשיגו שפיר על רש"י ודו"ק: