אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן לט

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן לט

סימן לח

שפעת ברכות ורב הצלחות מאלקים העונה מצוקו' ומשיב הנדחו' לראש היושב על מדין ידיו רב לו בחריפות ובקיאות בגמרות וסברות כבוד מהו' רב ר' מרדכי אבדק"ק אס"פ:

אחד"ש אודיע כי קבלתי מכתבו מקול המיות לבו אך יבטח בד' הוא אל המושיע ולא ישמע קול נוגש ועתה באתי לגלות דעתי בענין שאלתו אודות שוחט אחד אשר קל הוא על פני מי התורה ושחט שור אשר הי' צולע על ירכו ולא ראה אם נפסקו או נתעכלו ניביו ואחר שכבר נמכר הבשר במקולין נשמע מע"א כשר שהוא ראה השור ביד עכו"ם והי' נשמט בוקא דאטמא דשף מדוכתי' וגם יש עדות עכו"ם מסיח לפי תומו שהי' שמוט והפסד עולה מאוד מה לדון בהנך כלים או בבשר הנמלח ליונים רבים ואבאר דעתי בעזה"י:

א ראשית נחקור יען כי שאלת כ"ת ני' לא פירש אם העד ישראל הגיד זאת לעדי' קודם השחיט' או לא ואבאר הנה אם הע"א כשר הנ"ל סיפר זאת קודם שנשחט השור ויש ע"ז עדים שהעד הנ"ל אמר שנשמט הירך אז פשיטא דבשר וגם הכלי' יהיו אסורי' הגם דע"א אינו קם לממון ואיך יהי' נאמן להפסיד לק"מ דנ"ל ברור בדין הגם שלא מצאתי עדיי' רמז לזה לא בראשוני' ולא באחרוני' דדוקא אם ע"א מעיד על ממון ישראל אז צריך ב' עדים דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר אבל אם ישראל אומר עדות להפסיד ממון גוי כמו שאומר שיין של הגוי נתנסך והגוי מכחישו או אומר איני יודע דהכל חד הוא דהוי הדין ביין ישראל אם הבעלים אומרים איני יודע דהיין מותר דע"א אינו קם להפסיד ממון חבירו אבל בממון גוי ע"א נאמן ואם יקחנו ישראל או הגוי נותן לו במתנה אסור היין לישראל כיי"נ גמור ומנא אמינא לה מק"ו דהנה דרשי' לא יקום ע"א באיש לכל עון זה מיתה ולכל חטאת זה ממון כנודע והנה עיי' רמב"ם פ"ט מה' מלכים דגוי נהרג עפ"י ע"א וא"כ על מיתה שלו ע"א נאמן מכ"ש על ממון שלו דע"א נאמן ודו"ק כי חדש הוא ויותר מזה אם ע"א כשר אומר שבהמה זו של גוי היא טריפה ואכל ישראל ממנה אח"כ בהתראה מלקי' אותו דכיון שע"א נאמן על ממון גוי שהוא טריפה ונאמן שהוא איסור אז מלקי' האיש האוכל וכדפ' הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין ועיי' פנ"י בקידושין ס"ג בקו"א שהביאו שאם נתחזק האיסור עפ"י ע"א אז לוקין עליו כגון אחד אמר זונה אשה זו והתרו בו אח"כ שנים לוקי' עליו והוא מירושלמי פ"ו דסוטה ועיי' במ"ל יעו"ש ופשיטא אם הע"א הנ"ל בנידן שלפנינו הגיד מקודם ששור הנ"ל הוא שף מדוכתא והוא נאמן והבשר ס' טריפה אז פשיטא דגם הכלי' אסורין ולקמן אבאר היתר אפילו לזה ודו"ק:

ולפ"ז יצמיח עוד דין חדש הא דעכו"ם אינו נאמן זה דוקא אם יגיד עדות על ישראל אז פסקי' דגוי לא בר עדות עיי' ה' שחיטה סי' ט"ו וה' מליחה סי' ס"ט וה' תערובו' סי' צ"ח וה' יי"נ סי' קכ"ז וה' בכורות סי' שי"ג אבל אם יגיד עדות לגוי נאמן ומנ"ל נשמענה מן הרמב"ם שהבאתי שפסק בה' מלכים שם שאפי' עפ"י קרוב יומת גוי בע"א ועיי' ברה"מ והוא גמ' מפורשת בסנהדרין ונאמר ק"ו אם נאמן הגוי על גופו לא יהי' נאמן על ממונו ק"ו הוא ודו"ק:

ולפ"ז כפי מה שכ' כ"ת נ"י שיש כאן עכו"ם שמעיד כן קודם שנתוודע הדבר יהי' נאמן על ממון חבירו אפי' בלא מסיח לפי תומו ויהי' כאן עדות ישראל ועדות כשר של הגוי על ממון של נכרי חבירו ויהי' כאן כב' עדים ודו"ק:

ועלה בדעתי בודאי מה שהוא עבירה אצל הגוי כגון שבע מצות שלהם אז הוי הגוי אפי' ע"א בלבד עדות עליו אבל באיסור שהוא רק לישראל אז אין עדות הגוי נוגע רק לישראל כגון שאומר שיינו נתנסך הלא לגוי חבירו אין זה איסור רק נוגע לישראל אז אין הגוי עדות כלל דמה שנוגע לישראל לא הוי בר עדות ועיי' גיטין דף י' וברא"ש ובמרדכי ובח"מ בעדות וביבמות דף מ"ז ולפי"ז לא מהני עדות הגוי כלל לענין טריפות ודו"ק: וכדמות ראי' מרא"ש פ' אלו מגלחין סי' ע"ט דעל פירו' שלו נאמן דיכול לאוסרם יעו"ש משמע אבל על פירות חבירו אינו נאמן הגם שהוא גוי וע"כ יען דכל האיסור נוגע רק לישראל אינו נאמן בעדות וכן כתב ברשב"א סי' קי"ח דרק על שלו נאמן דהוא אוסר את שלו משמע על דאחר אינו נאמן אפי' הדבר של גוי חבירו או נאמר בהיפך דזה פשיטא דגוי אחר נאמן רק הוא על עצמו לאו עדות הוא וצריך לבידו לאסרם כמו דישראל נאמן לאסור את שלו וצ"ע אך מרא"ש פ' א"מ שכתב בפי' וז"ל אבל לאסור פירות חבירו לא מהימן מבואר אפי' על פירו' גוי חבירו אינו נאמן וע"כ כמש"ל יען דאיסור נוגע רק לישראל אז פסקי' אין גוי נאמן ודוק בזה (שוב מצאתי שתב"ש בסי' נ"ז ס"ק מ"ה העיר על חקירה אם גוי נאמן על של חבירו ולא מצא רק סמך מתשובת רשב"א עיין שם):

אך בזה נשאר סברתי דע"א על ממון גוי נאמן אם אומר נתנסך יין שלו דממנ"פ לענין ממון של גוי הוי ע"א ישראל נאמן דכמו שנהרג בע"א ה"ה הפסד ממונו ועל איסור שיי"נ הוא נאמן הוא מכח שע"א נאמן באיסורי' יען שלא מפסיד בזה ממון ישראל אבל גוי לא יוכל לאסור שאין לו נאמנות באיסו' וכדמוכח בב"מ קי"ד ועיי' בט"ז בה' בכורות באריכות אבל אם גוי אחד יעיד שחבירו לוה מגוי שלישי ממון נאמן להוציא מק"ו כמש"ל: תמצית הדברים אם בשאלה הנ"ל הע"א העיד מקודם שלקחו ישראל מן הבהמה שהוא שף מדוכתי' ויש ע"ז עדי' אז נאמן הע"א ואם הוא אומר שהי' ודאי טריפה הי' הדין שלוקי' מי שאוכל ממנו בהתראה כדברי הרמב"ם פ"ב מכריתות ואם הוא אומר ספק טריפה הוי ס' טריפה ודו"ק:

ב יען כי שאלת כ"ת נ"י לא פורש אם בשעה שהעיד ע"א אם הי' כבר כל הבשר נמכר או אם הי' מקצת במקולי' של גוי:

הנה אם הבשר כבר נמכר ואח"כ בא הע"א פשיטא לי דאינו נאמן דהנה דכיון דכבר לקחו הבשר הוו הבעלי בתים הבעלים וכפי עדותו רוצה להפסיד ממון שלהם וכבר מבואר דתורה אמרה לא יקום ע"א באיש להפסיד ממון חבירו דדוקא להתיר נאמן ע"א אבל לא לאסור ועיי' תוס' גיטין דף ב' ע"ב ובפנ"י נתן טעם לזה דלהתיר יש חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אבל בלאסור לצעורי' קמכוון יעו"ש ודוקא בידו או הי' בידו אז נאמן בפעם ראשון עיי' גיטין כ"ג וש"ע יו"ד סי' קכ"ז סעי' א' בש"ך סק"א וב' אבל אדם אחר אינו נאמן חוץ אם הבעלי' שותקי' דאז שתיקה כהודאה דמי' ודוקא אם העד אומר אתה ידעת מהאיסור דאל"כ אינו נאסר ועיי' ש"ך ס"ק ט"ו שהעיר ב' שיטות דדוקא אם נאמר שתיקה כהודאה אז צריך לומר בפניך אבל אם נאמר כשיטת הר"ן פ' האומר דע"א נאמן עפ"י דין התורה אם הבעלי' אינם מכחישי' אז אפי' אם אינו אומר בפניך ולא ידע מהאיסור אעפ"כ נאמן והביא כמה ראיות יעו"ש והש"ך הפליא שם בכמה קושיות:

ונ"ל בסברא אחת והוא בשלומא אם העד אומר אשתך זינתה שנשארת אשתו רק איסור בעילה יש כאן וה"ה בכהן שאומר שאסור בעבודה וה"ה בגט אם אומר שהוא לשמה וכן במקוה וכן בטבל בא העד רק על האיסור ולא בא בעדותו להפסיד ממון של חבירו רק הוא בא שבעל לא יבעול האשה שהוא עובר איסור אבל כח קנין באשה לא הפסיד וכן בכהן שמגיד לו שאסור לא להקריב קרבנו' וכן בטבל בא שנסתלק האיסור וכן במקוה שהיא כשירה להטביל בו ולא בא להפסיד כי העדות מתחיל על הגברא באיסור או איסור חפץ או היתר חפץ אבל בנתנסך יינך ונטמאו טהרותיך אז מתחיל העדות שיין זה אינו שוה עוד למכור ולא הוי ממון בעלים וכן בנטמאו טהרותיך שאינם עוד ממון בעלים וכמ"ש הש"ך בסק"ג ולפ"ז היכא שלא בא להפסיד נמון רק לאסור אז אמת כסברת הר"ן דדי אם אינו מכחיש אבל ביי"נ שבא להפסיד ממון של חבירו צריך דוקא שתיקה כהודאה שאומר בפניך ודו"ק היטב כי סברא נכונה היא:

תמצית הדברים אם הב"ב אינם מאמינים לו שע"א אינו נאמן בעיניהם כב' רק אומרי' אין אנו יודעי' אין ע"א נאמן להפסיד ממונם ועיי' רמ"א שמלמדי' אותו לומר איני מאמין להם וזה דוקא ביי"נ עיי' ש"ך ס"ק ט"ז אבל עיי' ש"ך ס"ק י"א ובנה"כ וזה דוקא לגלות להם שלא ישתקו אם אינם מאמינים לו ולא ישתקו מחמת ספק יעו"ש והבן והנה כאן שאין הע"א שומר ולא הי' בידו עי' ש"ך סק"א אז אינו נאמן להפסיד זה ברור מאוד ולא מיבעי' לשיטת הסוברים וכאשר פסק הש"ע דצריך בפניך ואתה ידעת זה בודאי לא שייך כאן דאטו כל ב"ב ראו השור וגם אם ראו לא ידעו אם שף מדוכתי' רק בנתנסך יינך אז העד אומר אתה ראית הנסך או שמעת מנסך אבל כאן מי הוא הבקי בשמוטת ירך ודו"ק ואפי' לשאר שיטות אם אומרי' אין אנו מאמינך באמת אז הבשר מותר ודוק:

ג אך בהא יש לספק אם בשעה שע"א העיד הי' עדיין בשר במקולין והרבה נמכר בזה נסתפקתי איך לדון בהאי דינא מי נימא כיון שעל הבשר שנשאר במקולין נאמן כמש"ל בדין א' א"כ ע"כ נאסר גם חלק הבעלי בתים או בהיפך יען שעליהם אינו נאמן גם על הנשאר אינו נאמן דהעד לא בא להעיד על ממון רק על חלק הגוי שנחשב רק שמעיד על איסור ומסתעף ממנו ממון חלק הב"ב וצע"ג:

ולכאורה עלה בדעתי לברר ס' זה ממה שהובא ברמ"א סי' קכ"ז ביין של שותפות וע"א אומר נתנסך מי שמאמין לו חלקו אסור ומי שאינו מאמין חלקו מותר ולכאורה זה אי אפשר או שהכל אסור או הכל מותר וע"כ יען כיון שחבירו אינו מודה אמרי' כן וה"ה כאן מה שביד ב"ב מותר ומה שנשאר בחנות אסור ונ"ל דתלי' בפלוגתא דבודאי זה אי אפשר שחצי יין יהי' היתר וחציו איסור רק הלא לנו ב' טעמי' בע"א ובעלים שותקי' הא' יען דשותק הוי כהודאה הב' יען כי הוא אינו מכחיש אז האמינ' התור' לע"א לאסור אפי' עיין ר"ן ובזה תלי' בשלומא אי העד אינו נאמן רק הוי שתיק' כהודאה אז פשיטא בהודאתו לא יוכל לחייב חבירו והודאתו הוי רק שיוכל לאסור חפצו על העולם אבל אי כסברת ר"ן דאם אינו מכחיש אז נאמן הע"א וזה פשיטא או דכולו נאסר או דכולו היתר ודו"ק ולפ"ז הרמ"א פסק דהטעם דשתיקה כהודא' ועיי' ש"ך ס"ק י"ד שכתב בפי' כן אז שפיר הביא דין הגהת אלפסי אבל לשאר שיטו' שהוכיח הש"ך בס"ק ט"ו אז פשיטא דליכא למיפלג ביין ודו"ק כנלענ"ד ולפ"ז בנידן דכאן דהוי ספק טריפות בכל הבהמה א"א להיות חצי חלק מותר וחצי חלק אסור וא"כ צריך לחקור בנידן כזה ועיי' בא"ע בב"י סי' קע"ז:

אמנם נ"ל דדבר זה תלי' בפלוגתא חבל באחרוני' בסי' ק"י בט"ז סק"ה בכבש שנתערב וחצי נשאר בקביעו' וחצי כבר נמכר דחידש הט"ז דאפי' מה שכבר פירש אסור יען דכיון דחצי הנשאר כאן אסור אז גם מה שכבר נמכר אסור ובתשובת גאונים בתראי הביאו בשם הגאונים דהכל מותר דקבוע דרבנן הוא והפר"ח כתב בקו"א דחצי הנשאר אסור ומה שכבר נמכר מותר ע"ש שהחליט כן והגאון שב שמעתא הסביר דבריו יען דהוא ס' עצמיות אז אין הנשאר מכריע את הנמכר ולא הנמכר מכריע הנשאר יעו"ש אבל במקוה וטהרות הגם שיש לטהרו' חזקת היתר ואפ"ה נגררו אחר המקוה יען ששם הטהרות נגרר ממקוה אבל בטריפה הוי ס' עצמיות משו"ה דין דפר"ח אמת מסברא ודוק:

אמנם הביא ראי' הגאון ש"ש לסתור דעת פר"ח דהנה בכתובות דף י"ג סוגי' דראוה מדברת שאמרה איש פלוני וכהן הוא פליגי חד אמר מאן דמכשיר בה מכשרי בבתה ואחד פוסל בבתה ומכשיר בה ואנן פסקי' כמאן דמכשר בה מכשיר בבתה והקשה הנ"ל הא כאן הוי ספק עצמיו' דאנו דנין על האיש אם הוא פסול אז ממילא האשה וגם הולד פסולי' ואפ"ה מכריעי' מכח האם הולד וע"כ כדעת גאוני' בתראי דחלק ההיתר מכריע חלק הנשאר ואפי' באיסור דאורייתא וכן פסק הגאון ש"ש:

ונלענ"ד ליישב דעת פר"ח ונהפוך הוא משם יש ראי' לדבריו ואבאר בעזה"י דבר נחמד לדעת וטוב למשכיל בר לבב ורעיון והוא דהנה עיי' בד"מ ביו"ד סי' ל"א בבהמה במים במוח שפסק רמ"א שאסור וכן הביא בש"ע סי' כ' והסביר יען דיש ריעותא מחיים לא אמרי' נשחטה הותרה ומהר"ם לובלין חלק עליו ועיי' בט"ז סי' מ"ח ובש"ך סי' נ' האריך לפרש פלוגתת פוסקי' הנ"ל ועיי' תב"ש ופר"ח סי' כ"ט ופרמג"ד בהקדמת טריפות ובסי' נ' ובפלתי והנה בא"ע סי' קכ"ז סעי' ז' הסביר פלוגת' פוסקי' הנ"ל דעת רמ"א שאזלי' בתר שעה שנולד הס' בבהמ' וע"כ כיון דעכשיו אחר השחיטה ידענו שבחיי הבהמה נולד ס' טריפה ואז הי' לבהמה עדיין חזקת איסור ולכן ס' הנולד הריעותא מחיים אסור ושאר פוסקי' אזלו אחר שעה שנודע לנו הספק וכיון דלפנינו נודע אחר השחיט' כבר הי' אז לבהמה חזקת היתר יעו"ש בנועם דבריו והבן:

והנה כלל גדול בבעילות האסורות דכיון שהערה בה הכנסת עטרה חייב ועיי' ברמב"ם פ"א מה' א"ב חוץ משפחה חרופה וגם זה כלל גדול דאין אשה מתעברת רק בגמר ביאה ועיי' תוס' יבמות כ' שלא שייך בנין ביה אחיו בהעראה ולפ"ז אם אנו דנין על שעה שנולד הס' אז בא לפנינו מתחיל' רק לדון על האשה בלבד דבשעת הערא' לא שייך לדון על ולד דאז לא תוכל להתעבר ואנו דנין רק על האשה וכיון שמכח חזקת כשרות החלטנו שאיש הזה הוא כשר אז בודאי א"א לומר שולד הבא ממנו בגמר ביא' זאת יהי' פסול דכבר אמרנו שהוא איש כשר אבל באמת אם כולד לפנינו בשעה אחת ס' על גוף הבהמה ואח"כ נמכר החצי דסמכי' דהי' מן הכשר איך יכריע זה את חלק הנשאר שאינו טריפ' הגם מה שנמכר כשר מכח דכל דפריש מרובא פריש אבל הנשאר בודאי אסור כמ"ש הפר"ח ולפ"ז יובן מאן דסובר מכשיר בה ובבתה סובר דאזלי' בתר הזמן שנולד הס' וכדפסק רמ"א בס' מים במוח ומאן דפוסל בבתה סובר דאזלי' בתר שעה שנודע הספק ואז בא ס' עצמיו' לפנינו משו"ה האם כשרה והולד פסול וממילא מוכח כשיטת פר"ח ויש להאריך בזה והבן כי עמוק:

ובזה יובן לי ראי' אחת שחקרתי מסוגי' דיבמות מ"ז ע"א ששאל שם יש לך בנים א"ל הן יש לך בני בנים א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסל בניך ועיי"ש בתוס' דכיון דיש בני בנים אפי' על הבן אינו נאמן וכן פסק הרמב"ם וכן הביא ברה"מ שם והסבירו יען דאי אפשר שהבן פסול ובן הבן יהי' כשר מזה נגלה לכאור' בס' עצמיות אי אפשר לחלוק החצי מן האחד:

ולפמ"ש נכון דכיון דאם נפסל הבן ונאמן שהוא ממזר וע"כ אנו דנין על שעה שנולד הס' הוא לידת הבן הגם שלא נודע לנו עד היום וכיון דכמה שנים קודם הי' הבן פסול אז בודאי בן הבן ג"כ פסול וכיון דבן הבן לא יוכל לפסול אז מכרעי' שגם הבן לא נפסל ודוק ויש לעיין אם זה לא דומה למקוה דלא הוי ספק עצמיות ודו"ק:

תמצית הדברים הגם אם העד נאמן לגבי הבשר שעדיין במקולין אעפ"כ מה שנמכר מותר לפי דעת הפר"ח ומה שנשאר אסור אבל לדעת קצה"ח בש"ש אפי' באיסור דאורייתא אמרי' מכריע קצתו את קצתו אך הש"ש חידש כן במקום רוב דהוי כודאי כגון במעשה דט"ז אבל כאן לא הוי רק חזקה דאתי' מכח הרוב וכן שהביא ש"ש מחזקת האם לבת דמהני אפי' חזקה זה חזקת קמייתא דאם בודאי הי' מותר אבל כאן שהוא רק חזקה מכח רוב אז באמת אינו מוכח דמכריע קצתו את קצתו זה נגלה להמעיין בעינא פקיחא בעניני חזקות וגם הוא מודה דמה שנמכר מותר ומה שנשאר אסור כנלענ"ד והבן זה:

ד אם יש כאן אנשים שמאמינים לו מבואר מהגהת אלפסי שהבאתי דלאותן אנשים אסורין לשאר מותרי' כמש"ל בביאור היטב וק"ל וגוי מסיח לפי תומו לא מהני כאן אפי' באיסור דאורייתא בלבד אינו נאמן מכ"ש כאן שאינו נאמן להפסיד ממון של ישראל ועיי' ש"ך סי' קכ"ז וק"ל וב' קרובים או פסולי עדות עיי' בש"ך סי' קכ"ז סק"ך ועיי' בט"ז סי' צ"ח: (ה) עתה דאתי לעיי' על גוף הטריפות הגם אם נאמין לשוחט או לשוחט עצמו אי מותר לו לאכול מתוך הכלים או לא הנה לכאורה בנידן דידן אם השוחט נאמן הבהמה טריפה לכ"ע דהנה הש"ך בסי' נ' פסק היכא דאיכא ריעותא מחיים אפי' בהפסד מרובה אסורה הבהמ' חוץ אם ההיתר שכיח טפי עיי' בתב"ש סי' כ"ט שהמתיק הדבר יען דחזקת היתר דבהמה הוי רק מחמת הרוב וא"כ כיון דיש בבהמה ריעותא מה שלא נמצא ברוב איתרע רוב כנגדה והוא תורת אמת כמובן ואפי' לשיטות תוס' וסמ"ג וסה"ת ומהר"ם לובלין דספק מחיים בשקול ג"כ מותר זה בשאר טריפות אבל בשמוטה ולא ידענו אי עיכול ניבי' הוי חסרון ידיעה וכ"ע מודו דס' אסור ודו"ק ובפרט נ"ל בנידן דידן איסור חדש אליבא דכ"ע דלסברת הב"ש הוי פלוגתת הפוסקי' רק אם לא נודע הריעותא עד אחר השחיטה שאז פליגי אם הולכין אחר זמן הנולד או אחר זמן הנודע אבל כאן שראה העד השמוטה מחיים ונודע אפי' הס' מחיים אז לכ"ע אסור והוא דבר חדש אשר לא הערו האחרוני' בזה: (ו) אמנם נ"ל בכח דהיתרא והוא דפר"ח חקר בסי' נ"ה סק"ט היכא דיש ספק אם עיכול אם לא וגם ס' אם נפסק כלל הוי ס"ס א' דילמא לא איפסוק ואת"ל איפסוק דילמא לא נתעכל ותי' דהוי ס' חסרון ידיעה כוונתו דבנפסק גם עתה אנן בקיאין רק הוא לא ראה והוי חסרון ידיעה כך כוונתו יעו"ש בס"ק שאחר זה והנה התב"ש חידש בסי' כ"ט דדוקא אם החפץ מונח לפנינו לבדוק רק הוא לא יבין אם הוא כך או כך אז הוי חסרון ידיעה אולי אחר יכיר אבל בנאבד דאז אין החפץ כאן לראות הטריפו' אז הוי לכ"ע ס' מעלי' יעו"ש וכן אמרתי מכבר חילוק הנ"ל ולפ"ז כאן בשעה שבא לפנינו כבר נחתך ונמכר ואי אפשר בעולם לבדוק הס' ואז יש לנו ס"ס מעלי' ס' נפסק או לא ואת"ל נפסק שמא לא נתעכל ובס"ס בודאי אפי' ריעותא מחיים מהני ודו"ק בזה והס"ס הוא טוב מאוד דכל ס' מחדש ענין חדש הא' הנפסק והב' העיכול ודו"ק:

ולכאורה עלה בדעתי לפקפק דהנה כלל גדול לרוב הפוסקי' דצריך ס"ס שיכול להתהפך וכאן לכאור' א"א להתהפך דבשלומא אם נתחיל ס' נפסק ואת"ל נפסק שמא לא עיכול ניבי' הוי ס"ס מעלי' אבל אם נתחיל ס' נתעכל ס' לא נתעכל איך נאמר אח"כ ואת"ל נתעכל שמא לא נפסק זה שקר דכבר מבואר בש"ך בשם מהרש"ל באיעכול בודאי נפסק וליכא כאן ס"ס ולט"ז דסובר דמשכחת עיכול בלא נפסק עיי' פרמ"ג שהוכיח כן שיטתו הלא לדידי' נטרפה בנפסק בלבד ובעיכול בלבד וממנ"פ ליכא ס"ס רק הפר"ח לשיטתו אזיל בסי' ק"י דלא צריך ס"ס להתהפך שפיר חקר אבל לדידן ליכא כאן ס"ס להתהפך ואין כאן היתר וצע"ג:

ונלע"ד סברא אחת נפלאה בעזה"י והוא דבשלומא אם אנו מזכירין ס' אחד לא נכלל בו השני וכן להיפך אם נתחיל בצד הס' האחר לא נזכר בו הראשון אז צריך ס"ס דיוכל להתהפך כגון בנשבר הגף בשאלת מנחם עזרי' עיי' בש"ך יו"ד סי' ק"י כגון שם דהוי הס"ס ס' דילמא לאחר שחיטה נשבר ואת"ל מחיים דילמא לא יצא לחוץ אבל להפך אי אפשר את"ל יצא לחוץ אז ע"כ מחיים הוי יעו"ש בש"ך דשם אמרי' דילמא נתחיל בס' יצא או לא דאז הוי רק חד ס' אבל כאן כיון דעיכול בלחוד כשר רק יען שאי אפשר להיות עיכול אם לא שנפסק קודם אז גם אם נתחיל בס' עיכול לא יהי' טריפות רק יען שנפסק ג"כ וא"כ צריך אתה לדון אם נפסק או לא ואח"כ יש לך לחקור אם נתעכל בהדי איפסוק והוי ס"ס שמא לא נפסק ואת"ל נפסק שמא לא ע"י עיכול דגם טריפות עיכול הוי רק יען שנפסק ע"י עיכול אבל שם עכ"פ זה אמת אם יצא מחיים הוי טריפות בפני עצמו ומטריף ואפי' נאמר כנגד הש"ך סוף הענין שחידש שבדרוסה צריך להתחיל מתחילה שם דאם לא נכנס לא דריס יעו"ש שהוא מתוק אפי' אם גם שם טריפה היינו שעכ"פ ס' דרוסה הוי טריפות בפני עצמו וס' על הוי רק ס' איך בא לדרוס אבל כאן עיכול לא הוי טריפות רק שנפסק נמצא על גוף הטריפות צריך אתה להחליט שהי' נפסק וע"כ נתחיל בה וסברא זו ברור' ומזהיר' עיני התבונ' בעזה"י ופשיטא דלא הוי שם אונס חד ודו"ק:

ז עוד נ"ל היתר דכבר הערותי דנימא אוקמי הכלים בחזקת היתר ומס' לא נאסרו וכדמות סברת הט"ז כנגד מהרש"ל לענין תבשיל שנתבשל בקדירת גוי עיי' טו"ז סי' קכ"ב ביו"ד אמנם מצאתי סתירה לזה בט"ז סי' א' בשוחט ששכח שאפי' בס"ס אוסר הט"ז הכלי' יעו"ש אמנם באמת לק"מ דבשלומא אם אנו דנין על ס' בשחיטה דהי' לו חזקת איסור וכיון דאמרי' ס"ס לא מהני הוי ודאי נבילה ולכן אוסר הט"ז הכלים אבל שם בסי' קכ"ב דבכל אופן הוי רק ס' איסור טריפה אז פסק דיש לתבשיל חזקת היתר ודו"ק שוב מצאתי סמך לט"ז בפרמ"ג דהוא סובר דבסי' א' הוי ודאי נבילה יעו"ש ודו"ק ובפרט שיש כאן אחר מעל"ע דהוי נטל"פ ולכן יהי' כאן הכלי' ודאי מותרים אך ראה זה מצאתי בפרמ"ג בשם מהריב"ל בסי' א' בס' טריפה שנתבשל שהכלים אסורי' אפילו אחר מעת לעת והביא שהתב"ש רצה להתיר אפי' בנידן השוחט והשיג עליו יעו"ש וכן מצאתי בב' כתי עדים על חתיכ' אם טריפה היא כתב הפרמ"ג בהקדמה לה' שחיטה דתבשיל טריפה וגם מצאתי בפר"ח בסי' ק"י אות ח' האריך בשם מהריב"ל שאפי' אחר מעל"ע הכלים טריפה והסביר ב' סברות א' יען דס' עצמו אסרנו ואח"כ באנו להתיר הכלי' וזה אסור וסברא הב' יען שהכלי' היו בתוך מעל"ע ספק דאורייתא יעו"ש שהאריך:

אמנם מזה יצמיח היתר דבשלומא אם כבר נודע מהטרפו' אז שייך דס' עצמו אסרנו וגם סברא ב' שהי' בתוך מעל"ע ס' דאורייתא אבל בנידן דידן שכבר נתבשל הבשר קודם בא הע"א אז בודאי הכלי' מותרי' מכח חזקת היתר ודו"ק:

וד' האיר עיני שכוונתי לאמת שמצאתי בפרמ"ג בכללי ס"ס אות א' שאם לא נודע הטריפות קודם שנעשה הכלי מעל"ע שהי' נטל"פ דרבנן אז הכלים מותרין:

ח אמנם זה שכתבתי למעלה הוא אם נאמין לע"א הנ"ל אבל כיון שבררתי שע"א אינו נאמן הגם דשוחט מודה שהיתה צולעת על ירכה וס' אצלו אי לא היתה שמוטה ונאמר דע"א נאמן לברר ס' איסור כנודע לק"מ מב' טעמים ובצרופן היתר אחד דהנה נ"ל ברור בסברא דריעותא מחיים לא הוי רק אז בודאי נשמטה ויש ס' על הניבי' אבל אם יש כאן ס' אי יש ריעותא מחיים אז אין שום פוסק מהמובאי' בש"ע אוסר בכה"ג דאז כ"ע מודו דאוקמי' בחזקת היתר דיען דיש ס' על ריעותא גופא וכאן לא שייך ריעותא מחיים דהבהמ' יצאה מרוב דע"ז אנו דנין אם יצאה ע"י ריעותא מרוב ודו"ק: וראיתי תשובת חיי אדם שהרא' במכתבו כ"ת נ"י ובמכ"ת של הגאון ז"ל לא ידעתי מי הכריחו לפנוס בין שמוטה מחמת חולי או שאר דברי' ולא יצא לחלק כמש"ל דרק הוא צולע ולא ידעי' אי כשמנו אי לאו אז בודאי הבהמ' מותרת דלא שייך סברת תב"ש יען שיצאה מרוב בהמות דזה דוקא אם ידענו שיש כאן ס' טריפו' עכ"פ אבל כאן בנשמט הוי ודאי ס' טריפות אבל אי לא ידענו דנשמטה אז אמרי' דלא נשמטה וליכא כאן ריעותא מחיים כלל דריעותא לא כקרא רק ס' טריפות כמו ביבמות ס' גירושין או קידושי' ופליאה בעיני אם ימצא כנגד סברא זו והבן (ועל הס"ס שחידש הגאון בתשובה יש להתפלא אך הזמן בוגד בי כעת להשיג עליו ולחקור בדעתו) וכיון דבצולע לבד כשאר חזקת היתר אינו נאמן ע"א לברר וראי' לזה מדברי הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק כ"ג דלא משכחת כלל שע"א יפעול אם יש לדבר חזקת היתר ודו"ק וא"כ מכח דברי השוחט שהיתה צולע איכא עדיין חזקת היתר וע"א אינו נאמן לאסור ודו"ק:

ועתה אכתוב לו בקיצור היתר שאל' הנ"ל והדיני' היוצאי' ממונה בעזה"י: (א) אם הע"א העיד לפני ב' עדי' קודם השחיט' שהבהמ' היא שמוטה אז ע"א הנ"ל נאמן דיען על ממון עכו"ם נאמן ע"א ישראל הגם שאין בידו ולא הי' נשאר על הבשר הנ"ל רק היתר ו' דהוי ס"ס אם נאבד או נחתכה הבהמה: (ב) אבל אם יש עדים שעכו"ם הגיד זאת מקודם אינו נאמן דגוי לאו בר עדות אפי' לנכרי חבירו רק בז' מצות אבל לא באיסור הנוגע לישראל כנידן דידן:

ג ואם הקצב שהיתה בהמה שלו אמר כן קודם שנשחטה לפני ב' עדים שהיא שמוטה גוי נאמן על שלו כמבואר ברא"ש פ' א"מ ובתשו' רשב"א שהבאתי וכיון שהאמינו לו בשלו אז נאמן גם אם לקח ישראל:

ד גוי מסיח לפי תומו אינו נאמן באיסור דאורייתא אפי' אם מכוון להשביח מקחו כן מבואר בש"ך בסי' קכ"ז וברא"ש פ' א"מ ובהרבה מקומות ועיי' ט"ז בכורות:

ה אם הבשר כבר כמכר בודאי אינו נאמן כמבואר בסי' קכ"ז ומותר להודיע לעולם שלא ישתקו שהם אינם מאמיני' ולשיטת המחבר אפי' שתקו אינו נאמן דלא שייך בפניך שהם לא ידעו אם שמוטה היתה והגם דיוכל אז לברר זה אינו עיי' בד"מ ובש"ך סי' הנ"ל ס"ק כ"ד אם לא בררו מותר רק אז צריכי' לברר דבריו אם אפשר יעו"ש:

ו אם מקצת נמכר כבר ומקצת עדיין כאן וכן אם מקצת אנשים מאמינים לו תלי' בפלוגתת פר"ח וגאונים בתראי ובש"ש מתיר הכל אפי' בדאורייתא בס' א' ובפרט כאן דיש ס"ס כמש"ל אפי' על גוף הטריפות בודאי הכל מותר אפי' הבשר ובפרט אם אין נשאר עוד בשר בשעת עדותו רק אנשים מאמיני' לו:

ז אפי' העד עצמו מותר לאכול מן הבשר דיש כאן ס"ס כמש"ל באות ו' רק חלילה לסמוך על היתר זה בלבד אבל על הכלי' יש לדון עליו דהי' להם חזקת היתר אך אצלו הוי שוי' אנפשי' חד"א מכח ס' א' א"כ נ"ל ברור כיון שהכלים נטל"פ ויש כאן ס"ס בגוף הטריפות מותר לסמוך על הכלים כמובן [ויש עוד לעיי' בכלי' הנ"ל לענין העד כי יש לי דבר חדש בעזה"י שבשוי' אנפשי' חד"א לא שייך טעם כעיקר דבשלומא אם הי' לנו קבלה הלכה מסיני דמה שאסרה התורה בלאו או בכרת כגון נבילה או חלב נכלל בו בין הממש ובין הטעם שהכל בכלל לא תאכל נבילה או לא תאכל חלב בין העיקר או הטעם אז ממילא אם אחד אומר חתיכה זו נבילה ואוסר על נפשו לח"ד הי' גם כן אסור בטעם כמו בממש אבל באמת הלא בכל איסורי' לא נכלל בלאו שלהם או בכרת שלהם טעם כעיקר כנודע דילפי' טע"כ מפסוק אחר וליכא בו מלקות או כרת נמצא הוי טע"כ איסור חדש אשר חדשה התורה אבל מי שאוסר חתיכת היתר שאומר שהוא חלב או נבילה לא אסר על נפשו רק איסור דחלב או נבילה ולא נכלל בו גם איסור טע"כ והארכתי בזה בחידושי בעזה"י ואין כאן מקומו כי צריך עיון ושקידה רבה]:

ח אבל חוץ לעד הנ"ל הי' ראוי אפילו הבשר להתיר דע"א אינו נאמן ולא הוי ריעותא מחיים ולכלי' ג"כ חזקת היתר ונטל"פ ולא נודע ונ"ל ברור שהכלי' מותרי' לכל איש ואיש מישראל לבשל בהם כנלענ"ד ברור להלכה ולמעשה בעזה"י:

ונא ימחול כ"ת נ"י לעיי' ואקוה שישמח בו וד' יתן לכ"ת משאלות לבבו לטובה:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה