שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן לח
שלום רב וכל טוב לי"נ העמוד הימיני בעמו ה"ה הרבני המופלג בתורה מורג חרוץ בעל פיפיות הקצין כמו"ה ר' חיים זאב שפיטצר נ"י: נעימות מכתבו הגיעני ואודות ח"ת אשר העיר כ"ת נ"י להביא ראי' להטור בסי' ש"נ שכתב בשם הרמב"ם שאם עשה שליח לשחוט בשבת חייב ומ"ל דקדק בפ"ג מה' גניבה מלשון הרמב"ם שאם צוה בפי' לשחוט בשבת פטור יעו"ש ויצא כבוד מעלתו נ"י להביא ראי' דגם תוס' סברו דאפי' בפי' שעושה שליח לשחוט בשבת מהני דהנה ביבמות דף פ"ג ע"ב הקשה תוס' לר"ש דסובר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים מאי שנא מנותן נבילה או חלב בתבשיל ותי' דדוקא שתלה במחשבה אמרי' א"א אוסר דבר שאינו שלו יעו"ש וע"כ דתוס' לא הבין פלוגתא דר"ש ור"מ דוקא בכלאי' דפליגי אי דרשי' כרמך ולא כרם של אחר עיי' בר"ש פ"ב דכלאים משנה ה' דא"כ לא הקשה תוס' מחלב ונבילה כמובן שתוס' הבין דר"ש סובר בכל מקום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולפ"ז קשה מבב"ק דף ע"א דפריך הגמ' אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי ומשני מאן חכמי' ר"ש דסובר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ובתוס' שם בד"ה בשלומא דסוגי' אזלא למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו יעו"ש וקשה הא ר"ש גופי' סובר בכלאי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ צריך לתרץ דשאני התם דלצעורי' קמכוון אבל כאן איירי בעשאו שליח לשחוט לע"ז וכן מבואר בתוס' שם בא"ד יעו"ש וקשה הא בכל מקום אין שליח לדבר עבירה רק בטביחה והא כאן מעורב בו איסור אחר דהא הרשה לו לשחוט לע"ז וע"כ דגם באופן זה מהני השליחות על הטביחה ומזה למד הטור הדין גם לשבת עכ"ת דברי מעלתו בהוספת טעם לשבח אשר הוספתי כי קיצר מאוד בדבריו:
ונלע"ד דעדיין יש להבדיל דאמת עם המ"ל דאם מתערב בו איסור אחר אז גם על הטביחה אין שליחות לדבר עבירה אבל כל זה אם האיסור אחר הוא ג"כ בתורת שליחות אבל אם רק מרשהו לו לשחוט בשבת אז בודאי גם המ"ל מודה דאין מתערב בשליחות איסור אחר אז מהני שליחות על הטביחה וכן משמע מראשית הלשון של המ"ל והגם שמסיים אבל אי צוה לו לשחוט והלך השליח ושחט בשבת חייב יעו"ש לאו דוקא אלא אפי' הרשה לשחוט לו בשבת ג"כ חייב כיון שלא הוי שליחות לשחוט בשבת והכה תוס' בב"ק דף ע"א נקטו בלשונם וז"ל כגון שנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו אפ' לע"ז עכ"ל ולא נקטו כגון שצוה לשליח לשחוט לע"ז אלא כיון שנתן רשות לשחוט כרצונו אפי' לע"ז עכ"פ לא שייך עוד לצעורי קמכוון אבל אפשר אם צוה לשחוט לע"ז מודה תוס' לסברת המ"ל דנתבטל כל השליחות ולכן אין כאן ראי' לשיטת הטור דאפי' צוה לשחוט בשבת ודו"ק:
אמנם אמרתי לדבר על אוזן שומעת ליישב לו בהערה אחת אשר כתבתי בחדושי בסוגי' דאא"א דבר שאינו שלו ח"ל יש בג' אופנים אשר אחד אוסר דבר של חבירו (א) שכשך יין הגם שעשה מעשה לאסור היין אבל כאשר יסיר האצבע ישוב היין לאיתנו (ב) כגון זורע כלאים הגם במה שמסכך גפנו על גבי תבואתו עשה מעשה אשר ניכר אבל לא עשה מעשה בגוף התבואה של חבירו ועכ"פ לא שינה בדבר אשר יהי' נאסר ע"י מעשה שלו (ג) כגון ששוחט בהמה לע"ז שפעל במעשה איסור שלו שינוי בגוף החפץ של חבירו ששחט לע"ז: ועתה יש לחקור במי שמפיל חלב לתבשיל של חבירו שע"י החלב או נבילה קיבל התבשיל טעם אחר או גם מראה אחרת אם יש לומר א"א אוסר דבר שאינו שלו ע"ז אמרי' דכאן דומה לשחיטה שנשתנה ג"כ גוף הדבר דהא קיבל טעם ואפי' מאן דסובר דאפ' בעשה מעשה בגוף החפץ ג"כ לא מהני כאן מודה דמהני דשם הגם שעשה שינוי ששחט הבהמה אבל מחשבתו שחשב שתהי' השחיטה לע"ז הוא אינו ניכר אבל כאן שלא צריך מחשבה והטעם ניכר אז לכ"ע אסור ומכ"ש מי שמודה דמהני שחיטה לע"ז יען שעשה מעשה נאסר מכ"ש כאן דנאסר אבל בכלאים הגם שאמת שעשה מעשה אבל לא שינה בגוף התבואה אז פליג ר"ש וסובר אין אדם אוסר אבל בשחיטה לע"ז שעשה שינוי בגוף הבהמה אפשר דמודה ר"ש למ"ד דאדם אוסר בעשה בה בגוף החפץ מעשה וז"ל התוס' ביבמות פ"ג ע"ב וא"ת ומ"ש מנותן חלב או נביל' בתבשיל של חבירו שנאסר ואור"י דבדבר התלוי במחשב' הוא דאמר הכי כגון המשתחו' לבהמת חבירו דספ"ב דחולין דאפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה עכ"ל מבואר דתוס' מדמה סיכוך דכלאי' למשתחוה לבהמה ש"ח שבשניהם לא ניכר שינוי בגוף החפץ וכתבו דהא אפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה ג"כ יש מ"ד דאין אוסר אבל בודאי אפילו מאן דסובר עשה בה מעשה כגון ששחטה אסרה אעפ"כ בכלאים פליג יען דתלוי במחשבה וגם לא עשה בה בגוף החפץ מעשה והבן זה ובזה יהי' אור במושבותיו ותנוח דעתו שאין מכלאי' קו' על שחיטה ודוק:
ואיידי אודיע דבר מחידושי נסתפקתי מי אמרי' דישראל לצעורי קמכוון הוא מטעם חזקת כשרות דכל זמן שאמר שעובד ע"ז ואין איש שמתרה בו שמפקיר עצמו למית' אמרי' חזקת כשרות שהוא רק משחק אבל באמת אינו עובד ע"ז כלל ולכן מותר בהמת חבירו דבשלומא בבהמת עצמו אמרי' שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אבל בהמת חבירו לא יוכל לאסור רק על דידי' אבל על חבירו אינו נאסר רק אם נעשה הבהמה תקרובת ע"ז ויש לנו חזקת כשרות שלא עובד ע"ז כלל רק מצחק לצער חבירו או נימא בהיפך הוא בודאי עובד ע"ז ומכוון לעשות שחיטה הנ"ל לשם ע"ז וחייב בו מיתה אבל מה שאומר שמכוון לעשות הבהמה תקרובת ע"ז בזה הוא משקר דאנן אמרי' דלא כיון רק לעשות מעש' השחיטה לע"ז ולא שמתכוון לשחוט הבהמה לתקרובת ע"ז דהגם דשוחט לע"ז והוי רע לשמים בכל זאת רע לשמים אינו רע לבריות לאסור בהמות חבירו דאם מתכוון לאסור תהי' נאסרת ויש חזקה דאינו רע לבריות לעשות לחבירו רעה לאסור בהמתו ולכן הוא חייב מיתה אצל הקב"ה ובהמה מותרת וצע"ג:
ונלע"ד לפשוט דהוא פלוגתת ראשוני' הלא המה הרא"ה ורשב"א ואבאר בעזה"י וז"ל הרא"ה בבד"ה שער א' מה' שחיטה והיכא דלית לי' שותפות בה לא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלאו משום דאסר דבר שאינו שלו אלא משום דהאי גברא לא חזי לשחיטו' והוי לי' כנוחר ובגמ' כמי אמרי' דוקא בישראל מומר הא לאו הכי אמרי' לצעורי קמכוון ולא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה עכ"ל ורשב"א במ"ה השיג עליו בב' קו' גדולות (א) א"כ מאי פריך משוחט חטאת בחוץ אשחוטי חוץ לא לחייב הא אפי' אם אין אדם אוסר הא לשיטת הרא"ה הוי כנוחר והתורה אמרה אשר ישחט ולא הנוחר וצע"ג (ב) מאי הקשה בהיפך ואי אמרת אין אדם אוסר אפילו חטאת בהמה כמי וקשה מאי פריך הגמ' בחטאת בהמה דהוי כנוחר ופטור משחוטי חוץ וצע"ג:
אמנם בעזה"י אוציא לאור שיטת הרא"ה והוא דנ"ל לחדש דבר אם אדם שוחט לע"ז על מחשבה שע"ז צוה לעבוד לה בשחיטת ב' סימנים מבהמה אבל אינו מכוון ששוחט כאן הבהמה לע"ז שיהי' תקרובת רק כמו שכל ישראל מכוון בברכתו שקב"ה מצוה אותנו מצות שחיטה כך הוא שוחט הבהמה שקיבל מע"ז צווי הנ"ל שישחוט הבהמ' ויטול הנפש ואינו עושה הזביחה בתורת ציות ד' לעשות מצות הקב"ה רק שוחט לעשות מצות ע"ז אז הבהמה אינה נאסרת דהא לא עשה אותה תקרובת לע"ז רק בנטילת נפשה עובד הוא ע"ז אבל עכ"פ לא היתה השחיטה בתורת שחיטת ד' כמו כל שוחט דעלמא שמכוון בשחיטתו שד' ציוה לשחוט ואותה שחיטה שנעשית בתורת ציות הע"ז אינה מכשרת לאכילה דאיש העושה זביחה לע"ז אינו מתיר בהמה לאכילה דכתיב וזבחת כאשר צויתיך הגם ששחיטה לא בעי כוונה אבל עכ"פ לא תהי' בתורת ציות ע"ז: אך מה שיש לחקור אי הוי כמתה מאלי' ומטמאה במשא או נימא הכי בעבור זה שעבד הגברא ע"ז בנטילת נפש בהמה זו לא יהי' נקרא בר זביחה כל שחיטת בר זביחה מטהר מידי נביל' רק שחיטת עכו"ם הוי נבילה הגם שאינו עובד ע"ז יען דהוא אינו בר זביחה כלל אבל ישראל דהוי בר זביחה רק הך זביחה לא עשה בתורת ציות ד' אז אין שחיטתו מתיר באכילה אבל עכ"פ טהרה מידי נבילה אבל בודאי אם עבד ע"ז ועשה הבהמה תקרובת לע"ז אז הזבח נקרא זבחי מתים מה מת מטמא אף תקרובת נטמא והוי הבהמה נבילה ממש ואינו יוצאת מידי נבילה ודו"ק:
ולפ"ז יוצא כאור שיטת הרא"ה דסובר דכוונה לצעורי קמכוון בודאי הוא עובד ע"ז רק לא כוון לעשות הבהמה לתקרובת דרע לשמים אינו רע לבריות אבל עכ"פ זאת נאמין לו שעושה השחיטה בתורת ציות הע"ז ואז כיון שאינו זובח בתורת שחיטה כאשר צוה ד' נהפוך הוא שעושה אותו שחיטה בעבודת ע"ז אז גברא לא חזי להתיר הבשר באכילה אבל עכ"פ הוא הוי בר זביחה ויצאת מידי טומאת נבילה רק אסורה באכילה ולכן דייק הרא"ה פעמים וז"ל אבל אסורה באכילה עכ"ל ולא אמר אבל הוית נבילה דאז יש לטעות דמטמא' כמו נבילה וזה אינו שרק אסור' באכיל' ודו"ק וראה נפלאות דכתב וז"ל והוי לי' כנוחר עכ"ל ולא כ' והוי שחיטתו נחירה אלא רמז בזה דנוחר ממש מטמא בתורת נביל' אבל כאן הוי שחיטתו רק כנוחר לענין אכילה ולא לענין טומאה והוי נבילה לענין אכילה ולא לענין טומאה דוגמא בגמ' דף כ"ט שיש נבילה מחיים אבל אינה מטומאת מחיים ועיי' בפלתי ובתב"ש סי' ל"ג והבן זה:
ועתה מיושב קו' משמרת הבית דהא לענין שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראוי' הוי שחיטה כנודע ולכן אי אמרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואז הגם שהוא כוון שתהי' הבהמ' תקרובת ע"ז לא נאסרת רק עכ"פ הוא עבד ע"ז בהאי שחיטה ולא הוי חזי האי גברא עתה לשחוט דקצר המצע מהשתרע אבל עכ"פ טהרה מידי נבילה דהוי עכ"פ בר זביח' אם לא יעבוד ע"ז בשחיטתו ואז בודאי חייב משום שחוטי חוץ כמו אם נטרפה דג"כ לא חזי לאכילה ואעפ"כ חייב משום שחוטי חוץ אבל אם אדם אוסר דבר שאינו שלו אז נעשה הבהמה תקרובת ע"ז והוית זבחי מתים שמטמאת ג"כ והוי כעפר וקשה אשחוטי חוץ לא לחייב ודו"ק וכן קו' ב' לא קשה דגמ' הכי פריך אי א"א אוסר ליתני בהמה הגם דנאסרת באכילה עכ"פ נוחר לא הוי ממש דהיא אינה מטמאה וחייב אשחוטי חוץ דשחיט' שאינה ראוי' שמה שחיטה ודו"ק:
ומה שיש להסתפק אי זה בכלל זביחה דחייב בע"ז אפי' אין דרכה בכך עיי' רמב"ם ה' ע"ז או נאמר דוקא זביחת תקרובת ע"ז שהוא כעין זביחת קרבן בפנים הוא מד' עבודות חייב אפי' אין דרכה בכך אבל מה שהוא שוחט לע"ז בתורת מצוה אין חייב אלא אם עבודתה בכך וצע"ג:
אמנם הרשב"א סובר דהטעם דלצעורי משום חזקת כשרות כיון שיש לתלות שאמר כן לצעורי אמרי' שלא עבד ע"ז כלל ולפ"ז בודאי מותר באכילה ג"כ ואין בו סרך איסור וז"ל במשמרת הבית ואי לאו מומר ואינו עושה אלא לצער את חבירו מותרת לכ"ע אפי' באכילה שהרי זה שאומר ששוחט לע"ז אינו אומר אלא לצער את חבירו אבל בלבו אין מתכוון לע"ז כלל וכדברי רש"י ז"ל לצעורי לחברי' קעביד ואין לבו לע"ז וזה דבר פשוט עכ"ל מבואר כמש"ל שהבין שאינו עובד ע"ז כלל והבן זה בעזה"י:
וראה שב"ה מצאתי שהנחני ד' בדרך אמת וז"ל הרא"ה בדף י"ח בסוגי דשוחט בשבת דהקשה רשב"א איך שחיטתו כשרה הא הוי מומר וכתב הרא"ה וז"ל ואינו נכון שפסולו ופסול שחיטתו באי' כאחד ולאלתר הוי פסולה שחיטתו אבל הא (היינו סוגי' דאותו ואת בנו) כבר תרגמי' רבינו משה ז"ל דישראל מומר לע"ז אין שחיטתו נבילה דמכל מקום ישראל הוא ולא אמרי' נבילה אלא בשחיטת נכרי וכיון דמהני לטהרה מידי נבילה דינא הוא דמחייב באו"ב למ"ד שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מידי דהוי אשור הנסקל דמחייב באותו ואת בנו עכ"ל ובמ"ה השיג שם ג' קו' (א) השוחט לע"ז ממש הרי הוא זבחי מתים ולריב"ב היא מטמא באהל (ב) ממנ"פ אם הוא ישראל ונקראת שחיטת ישראל א"כ למה היא פסולה (ג) א"כ מאי פריך הגמ' ברבוצה בשוחט חטאת בחוץ בשבת לע"ז מחתך עפר הא בשחוטי חוץ בודאי שחיטה שאינה ראוי' שחיט' והשחיט' אהני לטהר מידי נבילה ולא הוי מחתך עפר וצע"ג:
ולפמ"ש ל"ק קו' הרשב"א כיון דהוא שוחט לע"ז הגם דהוי בר זביחה ומטהר מידי נבילה אבל עכ"פ אסורה באכילה דלא נעשה השחיט' רק לע"ז שמכוון לקיים מצות שחיטה בעבור ע"ז והתור' אמרה וזבחת כאשר צויתיך וחולין לא בעי כוונה דסתם ישראל מכוון שרוצה בשחיטה כאשר צוה ד' רק קדשים בעו כוונה מיוחדת למצות זביחת קדשים אבל עכ"פ מומר הוי בר זביחה ואצל או"ב חייב אשחיטה שאינה ראוי' לאכילה עיי' ב"ק דף ע"ו ע"א וק"ל אבל אם עושה תקרובת ע"ז שמכוון שיהי' השחיטה עבודת התקרובת אז בודאי הבהמ' נבילה ולר' יהודה מטמא באהל ולרבנן ג"כ עיי' תוס' חולין דף י"ג ע"ב ובתוס' פסחי' דף ע"ב ולפ"ז שם בתקרובו' בודאי מטמא ובסוגי' דרבוצה פריך אם אדם אוסר דבר שאינו שלו ועושה הבהמ' תקרוב' ע"ז אז בודאי הוי מחתך בעפר ולא תיקן מידי ולא נקראת שחיטה כלל כנלענ"ד בעזה"י שזכיתי למרכז האמת:
ועוד אודיע מה שהעלתי ספק אחד בחידושי נסתפקתי אם ישראל אחד רבץ בהמתו לפני ע"ז ורוצה לשחוט אותה לע"ז ובא ישראל חבירו ומשתחוה לה אם נאסרה מי נימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא א"כ עשה בה מעשה כדר"י המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עביד בה מעשה אסרה או נימא זה דוקא אם בהמת חבירו רבצה ממילא ולא גילה האיש שניחא לי' בע"ז אז צריך מעשה אבל כאן שגילה דעתו שרוצה לעבוד בבהמ' הנ"ל ע"ז אז אפשר שיוכל חבירו לאסור אותה בהשתחוי' לבד או נימא כיון דהאיש אשר בהמה שלו גילה רק לעבוד ע"ז במעשה זביחה דוקא שתהי' הבהמ' תקרובת ע"ז אז גם חבירו יוכל לאסור דוקא לעשות ממנה זביחה לע"ז אבל לעשות הבהמה עצמ' ע"ז זה לא יכול וצע"ג:
ונלע"ד ממה דאמרי' בע"ז דף נ"ג ישראל שזקף לבינה ובא נכרי והשתחוה אסרה ומביא הגמ' ראי' מאשירה היכי יוכלו הנכרי' לאסור הלא ירושה א"י מאברהם אלא יען דגילו ישראל דעתם בעגל דניחא להו בע"ז יעו"ש משמע דוקא אם ישראל זקף לבינה להשתחות לה לעשות הלבינה לע"ז עצמה או כמו שכנענים עשו אשירה לע"ז עצמה שהשתחוו לאשירה עצמה עיי' בעז במשנה דף מ"ח ר"ש אומר כל שעובדי' אותו וכן פסק הרמב"ם פ"ח מעכו"ם הל' ד' וא"כ משמע דוקא אם ישראל עשה הלבינה בזקיפה ובא נכרי והשתחוה שנעשה רצון הישראל אז נאסרה הלבינה או האשיר' אבל אם זקף ישראל לבינה לעשות אותה לע"ז עצמה ובא נכרי ועשה אותה לתקרובת לא אסרה דלהאי לא גילה דעתו כנלענ"ד:
אך זאת צריך חקירה אם נאמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפ' במעשה וכן פסק הרמב"ם פ"ח מה' עכו"ם הל' א' אם נימא באופן שחבירו גילה להקריב בהמ' הנ"ל לע"ז אם חבירו השוחט אותה יכול לאסר' כמו שמהני זקיפת הלבינה שחבירו יוכל לאסור אותה ה"ה כאן שגילה שבהמה הנ"ל תהי' תקרובת ע"ז גם חבירו יוכל לאסור או נימא דוקא אם רוצה שלבינה או אשירה יהי' ע"ז עצמה אז ניחא לי' אם נעשה ע"ז ע"י אחר אבל תקרובת ע"ז אינו מחדש ע"ז אלא עובד לע"ז אז אמרי' לא ניחא לי' רק שהוא בעצמו יקריב בהמתו וצע"ג:
ולכאורה יש לפשוט מגמ' חולין דף מ' דאמרי' אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דעולא אר"י אעפ"י שהמשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסר' יעו"ש ולכאורה היכי מוכח זה דילמא כאן דחבירו רבץ בהמתו לע"ז ורוצה לעשות ממנה תקרובת ע"ז אז גם חבירו יוכל לעשו' ממנה תקרוב' ע"ז אבל בדין דעולא אר"י לעולם פליג שמי ששחט בהמת חבירו אם לא היתה מזומנת לפני ע"ז לא יוכל לאסור אפי' במעשה אלא משמע דאצל תקרובת לא מהני גילוי דעת דבמה שחבירו עובד עבודה הוא עדיין לא עבד וע"כ דטעמא דר"ה ג"כ מטעם דבמעשה יוכל אדם לאסור דבר של חבירו ולכן הוא דין דעולא ודו"ק אך לפ"ז קשה באמת לווה נקנו כלל שהית' רבוצה לפני ע"ז דמשמע שבעלי' הרביצו שם דאם במקרה נעשה כך הוא דבר שפתים וצע"ג וכן יש ראי' מע"ז דף נ"ד דאמר ר"י דין הנ"ל דבמעשה נאסר בהמת חבירו ואמר ר"נ פוקא כבר תירגמא עולא בבבל דאמר היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סי' אחד אסרה וקשה ר"ה דנקט רבוצה לפני ע"ז דגילו הבעלים שניחא להו שבהמה הנ"ל תהי' תקרובת אז חבירו יוכל לאסור במעשה כל מה דבעלי' רוצי' לעשות אבל כאן שיהי' יוכל לאסור בהמת חבירו בלא גילוי דעת מבעלי' זה לא אמר עולא ור"י אשמועי' דבר חדש מאוד אלא משמע דאצל תקרובת לא אהני גילוי דעת וגם טעמא דעולא הוי דאא"א דש"ש במעשה ודו"ק כנלענ"ד כעת: