אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן ל

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן ל

סימן כט

נסתפקתי אם מותר לאיש גדול ישראל לקיים עצות חינוך לקטנים בשופר של איסור הנאה ואת"ל שהוא אסור לתקוע להם אם מותר עכ"פ להושיט להם השופר של א"ה והמה יתקעו עליו בר"ה כי מצות חינוך דרבנן ואיסור הנאה של שופר הוא איסור דאורייתא וצע"ג:

תשובה מתחילה אחקור בעזה"י אם מותר לגדול לתקוע לקטנים בעבור מצות חינוך ולכאורה תלי' זה אי אמרי' גם במצוה דרבנן מצוה לאו ליהנות נתנו או לא בר"ה דף כ"ח אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לו לתקוע תקיעה של מצוה המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה [ורב אלפס גרס אצל המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו שופר של מצוה ואצל המודר הכאה מחבירו גורס מוסר לתקוע לו תקיעה של מצוה ולכאורה יפלא למה לא נקטו מותר לתקוע בו ונקט מותר לתקוע לו וצ"ע להבין: מזה נגלה עין בעין דסובר כשיטת הכל בו הובא בב"י סי' תקפ"ו דמי שמודר הנאה משופר אסור לתקוע בעצמו יען שנהנה מגוף התקיעות הכאת הגוף וזה לא הותר לו ולכן נקט מותר לתקוע לו שאיש אחר תוקע ואין כאן רק הנאת מצוה וק"ל]:

והרז"ה כ' וז"ל וקיימ"ל כרבא דאמר מצות לאו ליהנות נתנו והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר של מצוה דוקא בשופר של ר"ה שמצותו מן התורה אבל בחצוצרות בתעניות לא והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה לאפוקי גמיעא מים דלא שרי למיגמע בי' גמיעא עכ"ל וכ' הר"ן דלפי דברי הרז"ה א"כ גם בשופר של ר"ה צריך לדקדק שיש בהן תקיעות שהמה מדרבנן ואסורי' לשיטת הרז"ה והר"ן חולק דה"ה במצוה דרבנן אמרי' ג"כ לאו להנות נתנו וא"כ תלי' ספק הנ"ל אם מותר לגדול לחנך בשופר של איסור הנאה אי אמרי' אפי' במצוה דרבנן לאו להנות נתנו דלהרז"ה אסור ולר"ן מותר וק"ל:

הן אמת שדברי בעה"מ סותרי' זה את זה דבפ' לולב הגזול כ' על הא דאמר רבא ואם נטלו כשר וז"ל והא דאמר רבא אם נטל כשר אעפ"י שלא הזכירו הרי"ף ובע"ז דאית לה ביטול דלא מכתת שעורי' ואם נטלו כשר אפילו קודם הביטול כיון דאית לה ביטול ומצות לאו להנות נתנו וכשר ביו"ט שני דלא בעינן לכם והוא אינו מתכוון לזכות כדי שתאמר שהוא ע"ז ביד ישראל שאינה בטילה עולמי' עכ"ל הרי מבואר דבמצוה דרבנן כלולב בי"ט שני אמרי' באיסור הנאה דאורי' מצות לאו להנות נתנו וצע"ג:

אך מצאתי בשעה"מ פ"ח מלולב שתי' באופן כאות דבשופר דיש הכאת הגוף זה לא שרי במצוה דרבנן רק במצוה דאורי' אבל בלולב דליכא רק הנאת מצוה ומצות לאו להנו' נתנו אז מצוה דרבנן מותר מק"ו ומצוה דאורי' יעו"ש דפח"ח וא"כ עכ"פ בשופר דיש הנאת הגוף מוכח לבעה"מ דאסור להנות בעבור מצוה דרבנן וא"כ אסור לגדול לחנך קטנים לתקוע להם ודוק:

אמנם תורה היא וללמוד אני צריך עפר אני תחת רגלי תורה של שער המלך אבל כאן לא דק היטב כי לדעתי גם בר"ה סובר הבעה"מ דאמרי' אפי' בשופר מצות לאו להנות נתנו והבנת הר"ן נעלם ממני אבל השער המלך העתיק בטעות דברי הבעה"ע ואקדים הקו' אשר הקשו האחרונים על בעה"מ בר"ה (א) הא מבואר בעירובין דף ל"א דמערבין לדבר מצוה בבהק"ב משום מצות לאו להנות נתנו א"כ חזי' דאפי' במצוה דרבנן אמרי' לאו להנות נתנו וצ"ע (ב) וכן קשה ממעילה דף י"ג שלקחו ערבה של הקדש משום מצות לאו להנות נתנו ומשמע ה"ה בי"ט שני ובשער המלך העיר לפי דבריו יען דלא הי' שם הנאת הגוף דאינו כהנה מן בהק"ב רק מן המשתה ומודה הרז"ה יעו"ש: ונראה לפע"ד לבאר בעזה"י והוא דבגמ' אמרי' המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה והמודר הכאה משופר מותר לתקוע לו שופר של מצוה והקשתי לכאורה ברישא אצל המודר הנאה מחבירו הי' ראוי שינקוט הגמ' מותר לשמוע ממנו תקיעה של מצוה דזה פשיטא שחבירו מותר לתקוע העיקר הוא שהוא מותר לשמוע אף עפ"י שהדיר הנאה מחבירו בשלומא בסיפא נקנו שפיר אם הגירסא מותר לתקוע בו הוי רבותא שהוא בעצמו מותר לתקוע בו דלא ככל בו ולגי' הכל בו מותר לתקוע לו אשמעי' לאפוקי דהוא בעצמו לא יתקע בו אבל אצל המודר הנאה מחבירו אין מובן במה דאשמעי' מותר לתקוע לו עיקר החידוש שהמודר מותר לשמוע ממנו וצע"ג:

ולתרץ זה אמרתי דיש רבותא גדולה דהנה בכפות תמרי' דף כ"ט מעורר דמ"ע של שופר הוא משני חלקים (א) מעשה התקיעה לנפוח בשופר דמות קולו' הידועו' והוא מעשה וע"ז שייך שליחות (ב) השמיעה לשמוע אותן קולות היוצאות משופר ע"י בר חיוב וע"ז אין שייך שליחות רק כל אדם צריך לשמוע בעצמו [ועי' בנדרים דע"ב בחדושי הרא"ש מידי דממילא לא שייך שליחות] ושניהם יחד המה מ"ע של שופר אבל רמב"ם ושאר פוסקי' סוברי' דעשה הנ"ל רק בשמיע' הקולו' יע"ש:

והנה הר"ן בסוגי' הובא בב"י תקפ"ט דדוקא אם מעצמו תוקע לו אבל אם מצוה לו לתקוע לו אסור דשליחותו עביד והביא ראי' מנדרי' דף ל"ה ודף ל"ו יעו"ש הובא להלכה פשוטה בסי' תקפ"ט סעיף ז' ולכאורה אי מצות שופר רק בשמיעה ולא צריך שליחות על התקיעה אז ניחא סברת הר"ן דאם מצוה לו נראה כשליחות אבל אם לא מצוה לו אז אין נראה כנהנה ממנו אבל אי חיוב שופר גם במעשה התקיעה וצריך שליחות וא"כ בכל אופן קשה הא נהנה שעושה שליחותו וצע"ג וצריך לומר כיון שלא צריך לצוות לו להיות שלוחו רק הוא מעצמו תוקע לו יען שכל ישראל נכנסו במצות בכלל ערבות שצריך לעזור לחבירו לעשו' מצוה וא"כ אינו עושה השליחות בתקיעה לטובת חבירו רק לטובת עצמו דלולי שמסייע גם לחבירו לעשות המצוה הוי כאלו הוא לא עשה המצוה כמבואר בר"ן סוף פ"ב בר"ה וז"ל תני ר"א ברי' דר"ז כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבין זה לזה במצות וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי עכ"ל יעו"ש וא"כ אינו עושה השליחות לטובת חבירו אלא לטובת עצמו וחבירו אינו נהנה רק המצוה ומצות לאו להכות נתנו ולא מבעי' אם הוא תוקע לצורך עצמו לצאת המצוה שיכול לכוון שגם המודר מממונו הנאה יצא בו זה בודאי מותר אלא אפי' אם הוא כבר יצא חובתו וכל תקיעתו יהי' רק לטובת המודר ממנו הנאה אף עפ"כ מותר לתקוע לו בעבור המודר לבדו יכול לתקוע דהא הוא מחויב בערבות וק"ל ואי הי' נקט הגמ' מותר לשמוע ממנו הי' ס"ד דוקא אם תוקע לעצמו אז גם המודר יכול לצאת דהא אינו עושה לו למודר הנאה דהא אינו תוקע בעבורו לבד אשמועי' דמותר לתקוע לו בעבור המודר הנאה לבד ודוק [וער"ן ופי' הרא"ש נדרים דל"ו ד"ה הכל צריכי' דעת]:

אך זה ניחא בתקיעת דאורי' יש ערבות כגון שופר שיש מצוה שא' צריך לעזור לחבירו [ובכלל זה גם הקולות דרבנן דהא צריך לצאת הדאורי' כמו שצוו החכמים לעשות באופן זה ודלא כר"ן שכ' שלשיטת הרז"ה אסור בקולות דרבנן יעו"ש] וא"כ אינו נהנה בשליחותו אבל בחצוצרות בתעניות שהכל מצוה בעבור הכאת הגוף או בעבור הצר הצורר או בעבור רעב וכדומה מן הצרות עיי' רמב"ם הל' תענית באורך ואין מצוה שכל אחד יתקע שנימא שיש ערבו' שהוא צריך לתקוע בחצוצרות בעבור חבירו אז בודאי אסור לתקוע לו דנהנה משליחות שחבירו תוקע רק לעשות לו שליחות להנות אותו ואסור וכל זה במודר הכאה מחבירו והוא עושה לו טובה בשליחות מעשה התקיעה אבל המודר הנאה משופר שהוא בעצמו תוקע אז בודאי מותר לתקוע הכל בין שופר של ר"ה או מצוה דרבנן וזה שכ' הבעה"מ מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה איזה תקיעה של מצוה שיהי' דהא עכ"פ אינו נהנה משופר רק מצוה ומצוה לאו להנות נתנו רק לאפוקי גמיעי מיא דלא שלא יהנה משופר הנאת הגוף אשר אין בו מצוה כלל אבל בודאי דביו"ט שני מותר הלולב של איסור הנאה דעל כ"פ מצות לאו להכות נתנו אפי' מצוה דרבנן ומיושבי' כל הקו' ודוק היטב ובשער המלך כ' שם בשם הרז"ה דאסור לתקוע קולות דרבנן בדין הנודר הנאה משופר ושגגה יצא מקולמסו דבעה"מ כ' דינו על המודר הנאה מחבירו כמו שבארתי ולשון הר"ן הטעתו אבל המעיין בבעה"מ יראה כמו שבארתי תל"י:

וראיתי שם בשעה"מ בה' שופר שהשיג על הש"ע שהביא דעת הר"ן להלכה פשוטה דאסור לצוות לתקוע לו דנהנה בשליחותו הלא דעת רא"ש דמותר למודר הנאה לצוות שילמוד עם בנו תורה יען דלא צריך שליחות ומהני בלא זה וא"כ ה"ה בשופר ובאו"ח לא הביא המחבר דעת הרא"ש וביו"ד הביא יעו"ש שנתקשה הרבה בזה:

ולדעתי לק"מ בעזה"י דבשלומא בת"ת או בהשבת אבידה דיש מצוה על כל א' וא' מישראל שילמוד עם בן חבירו תורה או להשיב לו אבידתו ובשעה שלומד עם בן המודר או שמשיב לו אבידה הוא עוסק במצוה גמורה אשר מוטל עליו ואי אפשר לעשות בתורת שליחות דהא עליו יש מצוה לעשות לעצמו החיוב אשר הטיל עליו התורה וא"כ מאי יזיק אם הוא מצוה לו לעשות הא אי אפשר לעשות בתורת שליחות רק בכח החיוב שעל גופו והוי הציווי פטומי מילי בעלמא אבל בשופר העיקר המצוה על חבירו רק הערבות מוטל שיעזור לחבירו אם אי אפשר לו לעשות המצוה וא"כ עיקר המצוה על חבירו והוא עוזר לו אבל לעשות לו נחת רוח שנעשה שלוחו ברצונו זה אסור רק אם מדעת עצמו עוזר לו דכאן לא שייך שעושה המצוה בעבור עצמו נהפוך הוא בכל אופן צריך לעשות שחבירו יעשה מצוה והוא יהי' שלוחו וצריך להיות שלא יהנה בשליחותו ודו"ק ובזה מיושב קו' שעה"מ וטו"א ר"י דסובר מצות להנות נתנו איך יפרנס משנה מפורשת שמותר ללמוד עם בן חבירו תורה וצע"ג ולפמ"ש לק"מ לימוד תורה הוא מצוה שבגופו שיש עליו מצוה ללמוד תורה עם בן חבירו ואינו יכול לאסור על חבירו שיהי' בטל ממצותו אבל לעזור לחבירו למצותו אז הוי מצוה בכלל הנאה ודוק:

המורם מזה דמותר לכ"ע אפי' במצוה דרבנן לתקוע בשופר וא"כ אם הדיר הנאה משופר ורוצה לתקוע לחנך ילדים אם אינו נהנה מן התקיעה הנאת הגוף לכ"ע מותר ואם נהנה הנאת הגוף אז תלי' אם מותר הנאת הגוף אצל מצוה ובמצוה דרבנן מסתברא דלא שרי הנאת הגוף כסבר' שער המלך ודוק: אבל אי מותר ליתן לקטן שופר של איסור הנאה שיתקע בו בעבור מצות חינוך צריך התבוננת דלכאורה נראה לאסור דלכ"ע עכ"פ אין ספין בידים לקטן לאכול נבילות הגם שאין מצווין עליו להפרישו חוץ בסוכה יען דבידו לאכול בסוכה עיי' סי' רס"ט וסי' תרט"ז ותר"מ במג"א היטב וא"כ הקטן נהנה משופר של איסור הנאה ומצוה אין עליו רק לגבי האב או הב"ד דמחויבי' לחנך אותו א"כ אסור להכשילו אם נהנה משופר בשעת תקיעה כן נראה לכאורה:

ואוסיף טעם לשבח בעזה"י דאפי' אם נאמר דאצל מצוה דרבנן ג"כ בטל הנאת הגוף אשר נהנה בשעת המצוה דלא כשעה"מ שהבאתי זה דוקא בישרא גדול דעליו יש חיוב דאורי' דלא תסור מדבריהם וא"כ כל מצוה דרבנן נחשב כדאוריי' עי' רמב"ם בס' המצות כנודע וכל זה בישראל גדול דחל עליו המצוה של תורה אבל הקטן דלא חל עליו עדיין כל המצות אשר נאמרי' בתורה וא"כ גם לא תסור לא חל עליו והוי אצלו מצוה דרבנן כדבר רשות וא"כ בודאי לא בטל אצלו איסור הנאה אשר נהנה בתקיעתו ויש בכלל הנתינה של שופר א"ה איסור דספי לו בידים איסור נבילו' ודו"ק: ואחר העיון ראיתי דנהפוך הוא דלכ"ע מותר דבשלומא אם כבר האיסור בעולם כגון נבילות או טריפות שאנו נותנין ביד קטן לאכול או יין קודם קידוש או יין ביום כפורים בטומאה וכדומה אז אסור לספות לו בידים יפן שאנו נותנין לו איסור אבל בשופר דאין בנתינת השופר איסור אשר יעבור אח"כ רק הוא מחדש האיסור בנפיחתו בשופר לא הוי ספי בידים יען דמה שיעבור אין עדיין בעולם ועיי' במג"א סי' תרט"ז סק"ב ודוק [ועוד דכל איסור דלא ספי' לו בידים איסור הוא כדי שלא יהי' רגיל לעבור כשיגדל וכאן נהפוך הוא כשיגדל יהי' בטל הנאת גופו אצל המצוה וק"ל ויש לפלפל ע"ז] סוף דבר נ"ל דאין איסור ליתן לקטן שופר של א"ה כנלע"ד: ואיידי אזכיר מה שחדשתי זה רבות בשנים על קו' רמב"ן על רמב"ם דסובר דכל איסור דרבנן הוא איסור דאוריי' מלאו דלא תסור א"כ למה נשתנה איסור דרבנן שספק בו להקל מאיסור דאוריי' שספק בו להחמיר והקו' הולך וסער בעולם כנודע וצע"ג:

ולע"ד נראה ליישב בעזה"י והוא הגם דלא תסור דאוריי' בכל זאת יש הבדל בין איסור דאורי' לאיסור דרבנן דלמשל איסור חלב או נבילה או חזיר המה איסור דאוריי' טרם שיעבור אדם עבירה רק כאשר המה מונחי' על השולחן המה איסורי תורה איסור חפץ אבל כל איסורי דרבנן אז כל זמן שהחפץ מונח על השולחן הוא מותר מדאוריי' ואסור רק מדרבנן אשר אי אפשר להיות דאוריי' דלא תוסיפו כתיב רק אז כאשר יעבור הגברא על איסור של החכמים הוא עובר לאו דאורייתא דלא תסור אבל אין זה איסור חפץ ואין על אכילה שם איסור חלב בריש מעיא באמתא] רק איסור גברא ושם האיסור לאו דלא תסור ולא לאו דאכילת חפץ כמובן וא"כ מבואר הבדל בספק איסור בשלומא בספק חלב או ספק נבילה דיש ספק איסור דאוריי' כאשר מונח על השולחן אז ספק דאורי' לחומרא אבל בספק איסו' דרבנן כל זמן שהחפץ מונח הוי רק איסור דרבנן וספק דרבנן להקל ומותר לאכול ואין כאן לאו דלא תסור דהא החתיכה נעשה היתר מכח ספק עצמו שהוא דרבנן דהספק בחתיכה הי' היתר טרם שאכל ולא כולד לאו דלא תסור דאורייתא והבן זה כי עמוק בעזה"י:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה