שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן כח
שאלה ישראל שקנה בהמות עם נכרי בשותפות ואח"כ כאשר הי' צריך לנכרי מעות השכיר חלקו בבהמות לישראל על רביעית השנה וכעת בא לישראל פקודה שצריך ליתן סוסיו להביא אבנים לעשו' דרך אשר נחרב ע"י מים אם מותר ליתן בהמות הנ"ל או שעובר על שביתת בהמתו וצריך לפזר ממון רב בעבור זה:
תשובה לכאור' כראה דליכא כאן איסור שביתת בהמתו דמבואר בש"ע א"ח סי' רמ"ו סעיף ה' וז"ל אם ישראל ועכו"ם שותפין בבהמה מותר לעשות בה עכו"ם מלאכה בשבת על ידי שיתנה עם העכו"ם בתחילה עכ"ל וביאר במג"א דאם לא התנה מתחיל' הגם דליכא בשותפו' עכו"ם שביתה עכ"פ הוא נוטל שכר יום אחד כנגד שבת יעו"ש בס"ק י"ג א"כ בנידן דידן דליכא משום הרוחה אז ליכא איסור כלל ולא צריך לפזר הון רב משום שינוח בהמו' השותפות כן נראה לפום רהיטא:
אמנם עיינתי בב"י שהביא דברי ריב"ש אות באות וז"ל אבל אם לא התנו מתחיל' אלא לאחר שנשתתפו אומרי' טול אתה חלקך בשבת ואנו חלקנו בחול זה אסור אף אם אין כאן משום שביתת בהמתו מאחר שיש לעכו"ם חלק בבהמות ואינו נמנע מעשות בהם מלאכה בע"כ של ישראל עדיין יש איסור בלוקח ריוח יום חול כנגד יום שבת עכ"ל וביאר עוד שטוב שלא להתנות וליטול חלקם שכר שבת בהבלעה ומסיים וז"ל ומשום שביתת בהמתו ליכא כיון שהעכו"ם עושה בה מלאכה מחמת חלקו ע"כ של ישראל ושלא ברצונו אלא שעשו הישראלי' איסור מתחילה להשתתף עם עכו"ם בלא תנאי ועכו"ם יעשו מלאכה בבהמות בעל כרחם עכ"ל הריב"ש מבואר מדבריו שסובר דלעולם יש איסור שביתת בהמתו אפי' בשותפות עכו"ם רק שישראל אנוס הוא שגוי עובד בע"כ שלא ברצון ישראל וא"כ אנוס הוא על עבירה זאת כמובן ולפ"ז בנידן דידן שחלק נכרי שכור הוא אצל ישראל ויש ביד ישראל שלא יעבוד בהמתו א"כ בודאי עובר על שביתת בהמתו משום חלק שלו הגם אם לא קני' השכירו' חלק הנכרי עכ"פ יש בידו שחלק שלו לא יעבוד ואם נותן בהמותיו לעבודה עובר על שביתת בהמתו ודו"ק:
ולכאורה עלה בדעתי שגם לריב"ש יש היתר בנידן דידך כי לכאורה דברי ריב"ש נפלאו מאוד כי הב"י קיצר דבריו ואעתיק את אשר הב"י לא העתיק שכתב התנה מתחילה מותר כמו בפ"ק דע"ז בשדה אם התנה מתחילה מותר וכ' וז"ל ואע"ג דלא דמי לגמרי דהתם אין ישראל מצווה על שביתת שדהו וגם דהתם השדה לקחו באריסות וכיון שהתנו מתחילה הרי העכו"ם נתחייב בעבודת השדה בשבתות וישראל נסתלק ממנה ואין העכו"ם שלוחו ואין ישראל נוטל בדרך זה שכר שבת אבל בנידן זה הרי בחלק ישראלים בבהמות איכא אכתי משום שביתת בהמתו אלא שיש לומר כיון שהתנה בזה מתחיל' הרי הוא כאלו הבהמו' קנויות לעכו"ם ביום שבת ואין לישראלים חלק בהן וביום חול כנגדו הבהמות לישראלים ואין לעכו"ם חלק בהן וגם יש טעם להתיר לפי שעכו"ם לא ימנע מעשות מלאכה בבהמות כיון שיש לו חלק בהם ואין לישראל ליטול שכר שבת כיון שכבר התנה מתחיל' עכ"ל [ובב"י הגי' אין ישראל נוטל שכר שבת והוא נכון] ולכאורה נגלה דריב"ש הקשה לנפשי' מאי מהני התנה בשדה ליכא חיוב שביתה אבל בבהמה יש שביתה ותי' דהוי כאלו בשבת קנוי' לגמרי ועוד הוסיף שיש טעם להתיר דאין כאן איסור שביתה דגוי לא ימנע מלעשות מלאכה בבהמות כיון שיש לו חלק בהם וא"כ לפי ועם זה בודאי אסור לכתחילה להשתתף עם הנכרי אפי' אם מתנה עמו דלא דמי לשדה דכאן יש שביתת בהמתו וע"י תנאי לא פועל כאלו קנה הגוי לגמרי על יום השבת ועיי' בר"ן נדרי' פ' השותפין בנדרים לענין אחד מן שותפין שהדיר הנאה ודו"ק וא"כ איך סיים הריב"ש שעשו מתחילה איסור בהשתתפו' נכרי הגם שליכא איסור שביתת בהמות יען שגוי עובד בהם בע"כ עכ"פ לא הי' להם להשתתף עמו וקשה אפי' אם ירצו להתנות ג"כ אסור לפי תי' שני של ריב"ש דגם בהתנה מתחילה צריך האי טעמא דגוי עובד בו משום חלקו וצע"ג:
ונ"ל דעיי' בט"ז בסי' רמ"ו סק"ד בשם רוקח ובב"י סי' ש"ה בשם רבינו האי גאון דשביתת בהמה הוא דוקא בבהמתו של ישראל וישר' נהנה מאותו מלאכ' אבל במלאכת גוי ואין ישראל נהנה מותר ועיי' בתשובה נפלאה מאדמ"ו בחת"ס א"ח סי' ס"ב שהביא בשם הגאון מהר"ז מרגליות ראי' מתשו' רשב"א והוא החזיק אחריו בטעם ודעת וחיזק דבריו מרמב"ן בתורה ומרש"י וריטב"א יעו"ש:
ולפ"ז מתוק מדבש דברי ריב"ש דאם התנה מתחילה א"כ אין ישראל נוטל שכר שבת דהא לענין השכר בודאי מהני התנה מתחילה וא"כ אין ישראל נהנה ממלאכת גוי ואז בודאי מהני שלא יעבור ישראל על שביתת בהמתו וכי תימא שימחה לו מלעבוד דהא רואה בעיניו שגוי עובד בבהמתו ע"ז השיב הריב"ש שבודאי לא ימנע העכו"ם מלעבוד משום חלקו בבהמו' וליכא כאן איסור שביתה כלל אבל אם לא התנה מתחילה אז יש תרתי לריעותא דאז נוטל הישראל או שכר שבת בפני עצמו או שכר שבת בהבלע' עכ"פ נהנה ישראל ממלאכת הגוי וא"כ יש כאן איסור שביתה רק אעפ"כ אין ישראל עובר דהא בע"כ של ישראל עובד בו הגוי משום חלקו:
וראה זה פלא דאז בהתנה מתחילה כ' הריב"ש וז"ל ויש טעם להתיר דבודאי לא ימנע העכו"ם מלעבוד בו משום שיש לו חלק בבהמות עכ"ל ולא הוסיף לומר בע"כ של ישראל אבל בחלוקה לא התנה כ' פעמים וז"ל שלא ימנע מעשות בהם מלאכה בע"כ של ישראל עכ"ל והוא הדבר אשר דברתי דבלא התנה שאז נהנה ישראל ממלאכת גוי ויש כאן איסור שביתת בהמתו רק שישראל אנוס בדבר שגוי עובד בע"כ בבהמות ישראל ואז בודאי חיוב על ישראל לעשות כל טצדקי שגוי לא יעבוד בהם אבל אם התנה אז אינו נהנה אין צריך רק למחות שלא יהי' נראה כאלו נעשה מרצונו וכאן דלא ימנע הגוי אף אם ימחה הישראל ולעשות טצדקי שהי' מוכרח הגוי לפסוק בעבודתו זה אין ישראל מחויב ואקוה כי זה ברור בעזה"י:
ובזה מיושב לי למה לא ביאר הריב"ש בתשוב' שם שישראלי' מחויבי' לעשות הוצאות ממון על זה שלא יעברו על שביתת בהמתם דאם שביתת בהמה לאו אז מחויבי' לפזר כל ממונם והגם שהוא רק עשה אעפ"כ צריך פיזור עכ"פ חומש ועי' ברמ"א בא"ח סי' תרנ"ו ולפמ"ש נכון דהא כאן אם לא יקח השכר ולא יהנה ממלאכת הגוי א"כ אין כאן איסור כלל דשביתת בהמה ולמה יפזר עוד ממעותיו ודו"ק ועדיין צע"ג דהא יש בידו להנות אם ירצה ליקח מן הגוי ואז עובר אפי' אם לא יקח דמתנה הוא דנותן לגוי ועובר ג"כ על לא תחנם וק"ל:
ולכאורה יצא מזה היתר לנידן דידן דהא כאן אין ישראל נהנה ממלאכת הנכרים אשר עוסקי' בבהמותיו לעשות הדרך וא"כ אין כאן איסור שביתת בהמתו אך אולי יען דדינא דמלכותא דינא ובא על הישראל חיוב לסייע לתקן הדרכים ובמה שנותן בהמותיו נפטר מחיובו א"כ הוא נהנה במלאכת הגוי בבהמותיו וא"כ עובר על שביתת בהמתו וצריך לעשות כל טצדקי לפזר הון שלא לעבור על לאו או עשה ודו"ק:
אך ראה פלא דמג"א בסי' רמ"ו ס"ק י"ג העתיק דברי ריב"ש וז"ל אבל אם לא התנה מתחילה אלא לאחר שנשתתפו אמר לו טול אתה בשבת וכו' אעפ"י שאין כאן משום שביתת בהמתו כיון שיש לנכרי חלק בו אסור דמ"מ הוא נוטל יום אחד כנגד יום השבת והוי שכר שבת שלא בהבלעה עכ"ל הרי שכתב סתם דבשותפות גוי ליכא איסור שביתת בהמתו שלא העתיק מריב"ש יען שגוי עושה מלאכה בע"כ של ישראל ומצאתי בדג"מ שהגיה במג"א יען שגוי יעשה מלאכה בע"כ של ישראל אבל פלא איך השמיט המג"א שורש הדברים וצע"ג: ועלה בדעתי דאולי במחשבה תחילה השמיטו המג"א דברי' אלו מדברי ריב"ש וסובר דאין איסור שביתת בהמתו רק אם כל הבהמה לישראל לבד אבל בשותפות גוי ליכא כלל איסור שביתת בהמתו דהא בתורה כתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך ומשמע דוקא של ישראל לבד צריך לשבות וה"ה בשותפות ישראל דכולם הוין במצות שביתה אבל אם יש לגוי חלק כחלק בה אז לא נקרא שורך וחמורך כמבואר בראשית הגז דף קל"ו יען דכתיב בקרך וצאנך וביתך ודגנך דוקא שותפות ישראל חייב אבל שותפות עכו"ם פטור דשותפות ישראל הוי לשון יחיד דכולם מחויבי' במצוה הנ"ל אבל שותפות עכו"ם לא נכלל בלשון יחיד יען דאין הגוי מחויב במצוה הנ"ל יעו"ש ברש"י ותוס' ועיי' בכורות דף ט' ע"ב דגם ר"י מודה דשותפות גוי ליכא עליו איסור גיזה ועבודה יען דכתיב בכור שורך ועיי' היטב ברש"י ובתוס' דף ב' ע"א ועיי' תוס' בכורות שיש לחקור בין אם יש לגוי חצי בבהמה או רק אוזן בבהמה יען דכתיב כל פטר רחם בישראל יעו"ש אבל בשותפות ממש יש לדון שאין כאן איסור שביתה יען דכתיב שורך וחמורך והבן כי חדש מאוד: אבל לפ"ז גדלה התימא ביותר למה לא התיר הריב"ש מטעם דכתיב שורך וחמורך משמע של ישראל לבד ועל ראשונים אנו מצטערים דהלא המחבר בסי' רמ"ו לא פסק אפי' כריב"ש וסובר דישראל עובר על שביתת בהמתו הגם דגוי עובד בע"כ של ישראל כמבואר במחה"ש ס"ק י"ג והגם שיש לי לדון אחריו בכל זאת נשאר הדבר לפלא למה לא נדרש חמורך ושורך בשבת כמו לא תגוז בכור צאנך או כמו ראשית גז צאנך וצע"ג:
ונלע"ד דיש הבדל בדבר אם החיוב בא מכח הממון לבד כמו בתרומה דגן של ישראל נתחייב בתרומה שדה של ישראל נתחייב בפיאה דגן של ישראל נתחייב במעשר בהמות ישראל חייבת בבכורה ובהמת בכור ישראל נתחייב שלא יעשה בו גיזה ועבודה אז כל החיוב על הגברא בא מכח שיש לו חפץ דלולי שיש לו שדה או דגן או בהמה לא נשאר מן המצוה על הגברא אז דרשי' מדלא כתיב שדה שור צאן וכתיב שורך שדך צאנך משמע שיהי' כולו של ישראל עכ"פ אבל גבי שבת נהפוך הוא עיקר מצות עשה של השביתה נאמרה על הגברא שהוא מחויב לשבות ואותו מ"ע של השביתה של גופו אמרה התורה יהי' ג"כ עליו אם בהמתו יעשה מלאכה ולא ינוח בשבת דכתיב [למען ינוח שורך וחמורך כמוך] נמצא דגילתה התורה דבכלל חיוב שביתתו נכלל גם ששורו וחמורו ינוח ואם הם לא ינוחו לא שמרו הבעלי' שביתה אשר מונח עליהם אז כיון דבכל אופן יש עליו חיוב שביתה מתפשט ג"כ על חלק בהמותיו ודו"ק:
המורם מזה דעובר על שביתת בהמתו משום חלקו דאיסור שביתת בהמה הוי אפי' בחלק מן בהמה רק בנידן דריב"ש הוא אנוס דבע"כ של ישראל עובד בו הגוי אבל כאן דמושכר חלק הגוי ביד ישראל ואין כאן אונס א"כ ממילא עובר ישראל על חלקו משום איסור שביתה וק"ל:
וברעיוני עלה לחדש דגם אם ליכא איסור שביתה בשותפו' דעכו"ם דנדרוש חמורך ושורך שצריך להיות כולו של ישראל אפ"ה יש בנידן דידן איסור דהא שכירות קני' לחומרא כמבואר במג"א סי' רמ"ו בשם הג"ה וא"כ כאן דחלק הגוי בשכירות אצל ישראל וקונה לחומרא והוי כאלו כל בהמות לישראל:
אמנם אחר עיון היטב נ"ל לחדש דבר דגם אם אמרי' שכירות קונה לא הוי כמכירה ממש אלא פועל השכירות דהמשכיר עם השוכר הוין שותפין בדבר ואי לא הוי שכירות קנין אז נחשב הדבר כולו למשכיר ואין לשוכר חלק בו ואבאר הדבר בעזה"י:
הנה יש לחקור בהבנת הגמ' בע"ז דף ט"ו מתחילה סברו שכירות קני' ואח"כ מסיק הגמ' שכירות לא קני' וצריך התבוננת לדעת אי מסברא הוי שכירות קנין או לא ועוד דמסיק שם השתא דשכירות לא קני' גזירה משום שכירות גזירה משום שאלה וקשה דילמא שכירות לא קני' ושאלה קונה וצע"ג: ונ"ל והוא דכל אדם הקונה חפץ הוא קונה גוף הדבר ואז כיון שהחפץ שלו אז ממילא שימוש בא לו משלו שמעולם לא שמענו שמי שקונה כלי יתנה שיוכל לשמש בו דהוא דבר שפתים דשימוש אינו קונה רק שקונה החפץ וממילא בשלו משמש ולפעמים אדם קונה כלי הגם שלא צריך להנאת שימוש שלו רק שלבו חפץ שכלי ההוא יהי' שלו אבל בשכירות נהפוך הוא השוכר לא מבקש גוף הכלי ולא מתאוה לו רק צריך להנאת השימוש של הכלי ולצורך תשמיש צריך ליקח לביתו הכלי ולרוב לא בא הנאת השימוש מגוף החפץ או הכלי רק שע"י הכלי בא לו הנאה מעלמא אבל לא שיצמיח הנאה מגוף הדבר אשר אצלו בשכירות כגון ששוכר בהמה לחרוש או לישא משא אין שום דבר יוצא מגוף הבהמה רק על ידה בא לו הנאה מעלמא והריטב"א חידש זאת בקידושין דף מ"ח דמשיכה לא מהני בשאלה חוץ בבית שאדם יוכל לזרוע בקרקע ויהי' לו הנאה שבא לו מגוף השאלה אבל במטלטלין שהוי הכלי רק ממוצע לבוא לו הנאה מעלמא אז אין המשיכה שהוא נעשה בגוף הכלי מעין דבר שהוא שואל הלא צריך רק הנאת תשמיש הכלי שבא ומעלמא יעו"ש כי מתוק מדבש ונופת צופים ועיי' במק"ח ה' פסח סי' תל"א דמסביר כעין זה בפלוגתא דטובת הנאה וממון או לא הכוונה דהלא מגוף התרומה לא יוכל ישראל לקבל חלק בעבור זה שנותן לכהן השאר רק שע"י התרומה יקבל מעות שיתן תרומה לבן בתו כהן על כל פנים מגוף התרומה לא יצמיח לו הנאה אז סובר המאן דאמר טובת הנאה אינה ממון לקדש בו אשה דבגוף החפץ אין לו אחיזה ומאן דאמר טובת הנאה ממון כיון שעל ידי התרומ' יבא לו ממון נחשב כזכי' בגוף החפץ יעו"ש ומתחילה חקר הגמ' יען דע"י השכירות יבא לו הנאה מעלמא נחשב כאלו יש לו אחיזה בגוף החפץ אבל לבסוף מסיק דשכירות לא קני' דמגוף החפץ לא יבא זכות והנאה והוא שוכר רק הנאת שימוש ואין לו אחיזה בגוף הדבר ובשלמא בשאלה בבית דיש עליו חיוב אונסי' וגם יוכל להוציא הנאה מגוף הקרקע שראוי לזריעה אז הוי אפי' שאלה כמו מכירה לזמן אבל שאלה בבהמה דלא בא הכאה מגוף הדבר אז הוי אפי' שאלה כמו שכירות דאין לו אחיזה בגוף החפץ וזה רמזו השתא דאמרת שכירות לא קני' דאין לו אחיזה בגוף הבהמה יען דהנאה בא מעלמא א"כ ממילא גם שאלה לא מהני בבהמה ודו"ק:
ולפ"ז אני אומר בודאי אפי' אי שכירות קני' לא הוי רק כאלו נעשה שותף בו דלשוכר הוי קנין פירות ולמשכיר קנין הגוף דלו יהי' שכח שכירות פועל אחיזה בגוף החפץ אבל בודאי לא מהני רק על זמן ששכרו ואז כאשר נשלם הזמן ממילא חוזר הכלי לרשות בעלים ראשונים ולא צריכים לקנות חפצם בקנין וא"כ הוי לשוכר רק קנין פירו' ועיי' בר"ן נדרים דף כ"ט דכל דבר אשר חוזר לבעלי' אחר שנים ממילא הוי רק קנין פירות ומכ"ש בשכירות דאין חיוב אונס על השוכר בודאי לא נחשב קנינו לעקור לגמרי שם המשכיר דבשלומא במכירה לזמן דיוכל למכור גם הוא על אותו זמן ואם נשבר או נאבד ואולי אפי' בפשיעה פטור א"כ נעקר שם בעלי' ראשונים אבל אטו בשכירות נעקר שם בעלי' ראשוני' הלא שמם עליו ואבאר דבר זה דכל מכירה פועל עקירת שם בעלים ראשונים אבל אם נשאר שם בעלי' הגם שלא יוכל להנות ע"י מעשיו לא נקרא מכירה כמו שאמרו בב"ק דף ע"ו דאם הקדיש הגנב לא משלם ארבעה וחמשה ומסביר הגמ' בשלומא במכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון אבל בהקדש מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן והגם שע"י ההקדש לא יוכל להנות עוד כיון שלא נעקר שמו לא הוי מכירה וזה דוקא בקדושת הגוף אבל בקדושת בדק הבית נעקר שמו לגמרי יעו"ש בתוס' וא"כ בודאי בשכירות דלא נעקר שם של משכיר אז בודאי לא הוי שכירות כמכירה גמורה ומצאתי באלי' רבה סי' רמ"ו ס"ק י"ב וז"ל הנה תוס' בע"ז כתבו דשכירות לא קני' מדאורייתא אבל בסה"ת סי' קל"ט אף דשכירות כמכר מ"מ אינו קרוי בהמתו וביתו של שוכר כי אם של משכיר עכ"ל נגלה בגלוי עינים דסה"ת הבין הדברים כמו שבארתי הגם שיש קנין לשוכר בשכירות אבל לא שנסתלק המשכיר לגמרי דכל מכירה פועל סילוק שם בעלי' ראשונים אבל בשכירות נשאר שם משכיר רק השוכר הוי שותף לזמן אבל המשכיר נשאר שמו עליו ועיי' בח"מ סי' שי"ג והארכתי בזה בחדושי בעזה"י:
וראה דחכז"ל לא אמרו דשכירו' הוי מכירה רק אמרו שכירות קני' ששכירות פועל קנין בגוף החפץ אבל בודאי שם משכיר לא נעקר רק למשכיר הוי קנין הגוף ולשוכר קנין פירות הגם שקונה בגוף החפץ אבל קנין לזמן הוי כקנין פירות סוף כל סוף גם אי שכירות קני' הוי רק שותף עם המשכיר ולא שנעקר המשכיר ויהי' של שוכר לגמרי ודו"ק:
ומעתה מה שהקשה הגמ' בע"ז דף הנ"ל אי שכירות קני' כי קמעייל לביתי' לנפשי' קמעייל הכוונה יען דבתור' כתיב לא תביא תועבה אל ביתך ודרשי' דוקא בית של ישראל לבד או אפי' שותפות ישראל דשניהם מחויבי' באיסור הנ"ל אבל שותפו' ישראל עם הגוי אז לא מחייב ישראל דלא נקרא ביתו לבד ואינו עובר אם הגוי מכניס בתוכו ע"ז דהגם אם הגוי אסור אפי' לעבוד ע"ז בשותפו' עיי' בתשו' מעיל צדקה ונוב"י מהד"ת ביו"ד ס"י היינו בגוף עבודה אבל באיסור לא תביא תועבה אל ביתך היינו להנות מע"ז לא נאסר עליו ומכ"ש בהבאת ע"ז לתוך ביתו [ועיי' בטו"א במס' חגיגה דף י"ג שהביא ראי' מפסחי' השוחט חטאת בחוץ בשבת לע"ז דאמרו תיקן להוציא מאבמה"ח לבני נח דפח"ח] וזה קו' הגמ' אי שכירות קני' לביתי' קמעייל ומשני הגמ' שאני ע"ז דחמיר דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך ופי' הריטב"א דבע"ז אסרו רבנן שלא לגרום הבאת ע"ז לתוך הבית דשמו של ישראל על הבית ומסיים הריטב"א וז"ל ואפי' היכא דאגרא או שאלו דמ"מ שמו עליו וביתך קרינא בי' עכ"ל הכוונה דשם משכיר לא נעקר ע"י השכירות והוא שפה אחת עם הסה"ת ודו"ק וכן מה דהקשה הגמ' מתחיל' שאלה קנין אגרא קניא הגם שיהי' כמו שותפות גוי עם ישראל ואית בי' איסור שביתה לשיטת הריב"ש וצ"ע:
נ"ל הכוונה דבשלומא אי שאלה ושכירות קני' א"כ פועל השכירות או השאלה קנין בגוף הבהמה ועל מה שפעל הקנין ע"י השאלה ושכירות בודאי לא יהי' איסור שביתת בהמתו על ישראל אם הגוי יעבוד בו בשבת דהא בחלקו הוא עובד והגם שהגוי יעבוד בכל הבהמה ויש כאן איסור שביתה מחלק ישראל דהא שכירות לא פועל שיהי' הבהמה של גוי לגמרי אבל עכ"פ במה שפעל השכירו' בזה לא יעבור ישראל איסור וא"כ איך נאסר מכירה אטו שכירו' הא שכירות גופא מותר דהא אסרו חכז"ל שלא יהי' גוי עם ישראל שותף בלקיחת בהמה דבודאי מותר לישראל להיות שותף עם גוי בלקיחת בהמה הגם שגוי יעבוד בע"כ של ישראל בכל הבהמה בשבת מאי הוי הא הוי לא אפשר ולא קמכוון ולא נהנה כלל במה שגוי עובד גם בחלקו וליכא איסור שביתה כלל ובשעה שמשתתף עמו ליכא זמן איסור אבל אי שכירות לא קני' והוי כל הבהמ' של ישראל והשכירו' אשר מקבל לא בעבור קנין רק יען שמרשה לו לעבוד בבהמתו וא"כ עובר ישראל על שביתת בהמתו ודו"ק ועיי' תשו' רשב"א סי' נ"ט ותמצא ראי' לדברי בעזה"י:
אמנם לפ"ז פלא על הגהת אשרי שהביא בשם רבינו אפרי' דאם ישראל שכר בית מנכרי לא יניח ע"ז בתוך ביתו דשכירות קני' קצת יעו"ש בפ"ק דע"ז וקשה אטו יהי' טוב מה שפוסק ששכירות קונה קצת מאלו אשר ס"ד דגמ' דשכירות קונה אפי' להתיר שכירת בהמת ישראל על שבת ואעפ"כ הקשה הגמ' אי שכירות קונה לביתי' קמעייל ולפי מה שבארתי כוונת הגמ' הגם ששכירות הוי רק שותפות אעפ"כ מותר להכניס דכתיב ביתך דוקא של ישראל לבד או שני ישראלי' דשניהם מחויבי' בלאו זה לאפוקי עכו"ם דלא מחויב בהאי לאו רק הגמ' משני לפי' הריטב"א דשם של משכיר שהוא ישראל עליו וא"כ אם ישראל שכר מגוי דנשאר שם משכיר שהוא גוי וגם הוי הגוי שותף עם ישראל א"כ ליכא איסור דלא תביא וכו' וצ"ע:
ונלע"ד ליישב דיש לדקדק בלשון רבינו אפרים שכ' וז"ל שאם שכר בית מעכו"ם אסור לישראל להניח ע"ז בתוכו עכ"ל אבל בד"מ סי' קנ"א הביא הג"ה הנ"ל וז"ל השוכר בית מעכו"ם אסור להניח בו ע"ז דשכירות קונה במקצת עכ"ל וכן בש"ע סעיף י' נקנו השוכר בית מעכו"ם יש להחמיר שלא להניח שם ע"ז של עכו"ם עכ"ל ופלא בעיני על ששינו הלשון מלשון עבר לבינוני שהג"ה נקט אם שכר בית ורמ"א מביא השוכר בית ואולי הי' הגירסא לפניו השוכר בית אבל פלא תיבת להניח ולא נקנו אשור להביא ע"ז בתוך ביתו כמו שהוא לשון הקרא לא תביא תועבה אל ביתך ונ"מ שצריך להקפיד שגוי לא יביא לביתו תועבה אם רוצה ליתן שם למשמר או אם ילין אצל ישראל צריך להקפיד שלא יביא תועבה בידו אבל תיבת להניח מחוסר הבנה וצע"ג ועוד דטוב הי' לשון אם שכר בית מעכו"ם שכל זמן שהבית בידו בשכירות אסור להניח שם ע"ז אבל השוכר בית מעכו"ם אסור להניח משמע דעל שעת שכירות בשעה ששוכר הבית אז אסור להניח שם ע"ז אבל אחר שכבר שכרו מותר להניח שם והוא פלא וצע"ג:
לכן לבי אומר לי שיש כאן הבנה אחרת דלפעמים יש לגוי ע"ז אשר עומד בתוך הבית בחצר או בחדר והוא קבוע שם במסמרי' בל ינוע ובל ינוד ממקומו והוא נחשב בכלל הבית ומי ששוכר הבית שוכר האליל בכלל השכירות ואין רשות למשכיר להוציאו משם אם גוי חבירו הי' שוכר הבית וא"כ אם ישראל שוכר הבית הוי כאלו שוכר חלילה האליל גופו ואי שכירות קונה קצת אם קנה ישראל האליל ונעשה ע"ז ביד ישראל ועובר בודאי על לא תביא תועבה אל ביתך אם הוא קונה ברשותו אליל בשלומא אם שכירות לא קניא א"כ לא קנה האליל אבל כיון ששכירות קונה לחומרא א"כ אסור לישראל להניח בביתו אשר שוכר ע"ז דהוי בכלל שכירת הבית ואפי' אם יתנה עם הגוי שאינו שוכר בכלל הבית אותו ע"ז אשר מונח שם בכל זאת אסור מפני מראית העין דאין העולם יודעי' שהתנה כן וסתמא הוי בכלל שכירות ונעשה ע"ז ביד ישראל עיי' ר"ן בע"ז פ' כל הצלמים כיון שמגבי' הישראל ע"ז נאסרו כמו שיש קנין בחמץ בפסח דאם לא יהי' נאסר א"כ יש קנין והוא סברא מתוקה מדבש יעו"ש ולכן נקטו הג"ה ורמ"א השוכר בית מעכו"ם שבשעת שכירות צריך להקפיד שלא להניח שם ע"ז שלא ישאר שם האליל אשר עומד בתוך הבית אבל באמת אם שכר בית בלא ע"ז וגוי מביא אח"כ שם ע"ז מעולם לא אסרו הרמ"א או רבינו אפרי' ולפי הגי' שלפנינו שאם שכר הבית בודאי ניחא שאסור להניח שם אלא צריך לבערה מצד הדין דהוי לי' ע"ז ביד ישראל דהוית בכלל שכירות וקניא במקצת רק סתמא אמרי' אם לא ידע ישראל מזה אמרי' איסורא לא ניחא לי' דלקני ועיי' ר"ן נדרי' דף ט"ו ודו"ק אבל בודאי ישראל ששכר בית ועכו"ם ואח"כ מכניס שם גוי אשר לן שם ע"ז אין ישראל עובר כלל הגם דשכירות קני' עכ"פ לא נקרא ביתו לבד דגם המשכיר שותף עמו ושמו עליו כנלע"ד:
ודע דעלה בדעתי להביא ראי' מסוט' דמ"ג דחוזר ממערכי מלחמה דוקא בנה בית או שקיבל בית במתנה או אם ירש אבל אם שכר בית ולא חנכו לא אמרו אלא בודאי דשכירו' לא הוי כלוקח אלא בודאי דשוכר הוי כשותף ושותפין פוסק בירושלמי דאינו חוזר וק"ל אך ראיתי דא"כ קשה למה אם השכיר ביתו ולא קיבל שכירו' חוזר וקשה להוי כשותפין ואינו חוזר ועוד לפי פי' הכ"מ בפ"ז מה' מלכים פליג גמרא דידן ושותפי' חוזרי' ועוד בגמ' ממעט מפסוק שגזל בית אינו חוזר וקשה תיפוק לי' הלא הגזלן לא קונה בגזילו רק הנאת שימוש כאשר הארכתי בספרי פלס חיים בכלל הקדש ונדר וא"כ קשה למה לי הכי יהי' טוב יותר משוכר אלא פשיטא כולה חדא שגגה היא דשם קאי מי שמשמח בבית ושפתותיו רנה בחינוך הדבר וזה בודאי מי שגוף הדבר שלו או שמחזיק בו כשלו על לעולם כמו גזלן ומשכיר או שותפי' שמחזיקי' בו כל אחד על חלקו לעולם אבל איך יחנך שוכר בית ולשמחה מה זו עושה וק"ל:
ובזה אמרתי פרפרת נאה ליישב שיטת רש"י בע"ז דף ט"ו בישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה פי' רש"י במזונות על ישראל והקשה בתוס' א"כ לידוק מרישא דשכירות לא קני' והוא קו' עצומה לרש"י וצע"ג: ולפמ"ש נכון בעזה"י דהנה כרשיני של תרומה אסור לישראל בהנאה של כלוי אבל בודאי בהדי דכהן נהנה מותר לישראל להנות כמו בנר של שמן טמא של תרומה ועיי' בר"ש סוף מס' תרומה ועיי' במ"ל בה' מעשר ובה' תרומה וביותר אם אי אפשר אעפ"י דקמכוון אז בכל איסורי הנאה ליכא איסור כמבואר בפסחי' דף כ"ו ועיי' כתובות דף נ"א וא"כ הגם אי שכירות קני' וישראל שכר פרה מכהן הוי ישראל שותף עם הכהן קנין הגוף לכהן וקנין פירות לישראל ונחשב כשותפין בגוף הבהמ' ואי אפשר למפלג בבהמה שחצי' תאכל וחצי' לא תאכל כמובן בשכל וא"כ לכן הישראל נותן לה כרשיני' דחלק הכהן מותר לאכול ובאותו אכילה הוי לא אפשר ולא קמכוון בהדי דחלק כהן נהנה גם חלק ישראל נהנה ולכן אפי' שכירות קני' מותר לישראל ליתן לה כרשיני' אבל מסיפא דכהן ששכר פרה מישראל לא יתן לה כרשיני תרומה אז קשה אי שכירו' קני' והוי הכהן שותף עם ישראל א"כ למה לא תאכל אלא בודאי מוכח דשכירות לא קני' ודו"ק ומצאתי און לי בדברי ריטב"א בע"ז דף ט"ו בד"ה הגם שמכח לאו דלפני עור תלי' בהיתר אבל בענין שביתת בהמה צריך לעשות שמירה מעולה כמו שצריך לעשות בגופו בדבריו הנעימי' תמצא ראי' יעו"ש:
אמנם דע דכל זה באכילת בהמה בכרשיני תרומה דאין כאן אכילת ישראל רק הנאת ישראל במה שבהמה אוכלת אז נכון הסברא כיון דחלק הכהן מותר לאכול כרשיני ה"ה מותר לחלק ישראל להנות דהוי בהאי אכילה לא אפשר ומחשב כהנאה הבאה לו לאדם בע"כ או בלי מעשה כמו בכתובות נ"א באשת ישראל שנאנסה ואמרה בסוף ביאה הניחו לו דמותרת דהסביר הפנ"י בפסחי' דף כ"ו יען דעל המעשה יצרה תקפה מתחילת ביאה באונס והוי אחר כך כהנאה הבאה לו לאדם בלי מעשה ומותר דתורה אמרה נפשות העושות יעו"ש אבל בודאי עבד של שותפות כהן וישראל או חצי עבד של כהן וחציו משוחרר אז בודאי אסור באכילת תרומה דעבד הוא מחויב בכל הל"ת כמו אשה וגוף שלו עושה עבירה מחלק זר שבו באכילת תרומה כמו שחצי' עבד וחצי' בן חורין לא יוכל לישא אשה לא שפחה ולא בת חורין ולא נאמר יען דחציו אוכל תרומה יען שהוא עבד כהן יהי' שאר חצי הגוף ג"כ אוכל דהוי לא אפשר ולא קמכוון או שנאמר יען שחצי עבדות בועל שפחה או חצי בן חורין בועל בת חורין יהי' שאר חצי הגוף מותר גם כן בבעילה דהיכא דעביד בר חיוב מעשה בגופו בודאי חייב דמכח חלק האסור צריך לימנע עצמו ולא לאכול תרומה כלל ודוקא באכילת בהמה שאין כאן לדון על שם אכילת בר חיוב רק שע"י בהמה בא לישראל הנאה של כילוי אז חדשתי שע"י אכילת בהמה מחלק כהן הוי הנאה הבא לישראל כלא אפשר וקמכוון ובהדי דנהנה הכהן נהנה ישראל ומותר ובזה יש ליישב קו' מג"א על הג"ה דסובר שכירות קונה במקצת לחומרא והקשה מגמ' דישראל נותן כרשיני תרומה לפרה ששכרה מכהן אלמא אפילו לקולא אמרי' שכירות לא קני' ולפי מה שבארתי נכון דאיסור שביתה הוי על בהמו' שותפות ואיסור כרשיני' לא הוי על בהמת שותפות ושכירות אם קונה לחומרא הוי השוכר עם המשכיר שותפין ודוק: ומיושב לי בזה קו' אשר הקשה לי תלמידי החביב הבח' המופלג החרוץ כ"ה משה יהודה כ"י מנ"ל לגמ' להוכיח דשכירות לא קני' מכהן ששכר פרה מישראל וקשה דילמא לעולם שכירות קני' רק כל שכירות לא הוי רק קנין פירות ונחשב כשותף עם המשכיר והלא תוס' ביבמות דף ס"ז בד"ה אוכלין איתא דבתרומה הכל הולך אחר קנין הגוף ולכן כאן בכהן ששכר פרה מישראל דקנין הגוף הוי לישראל א"כ לא יאכילנה כרשיני תרומה והוא קו' חזקה וצריך עיון גדול:
ולפי מה שביארתי נכון מאוד בודאי באכילת עבד בתרומה דהוא בר עונשי' בודאי אסור לאכול אפי' בשותפות ולכן הכל הולך אחרי קנין הגוף אבל באכילת בהמה דבודאי כהן וישראל שיש להם פרה בשותפות תאכל כרשיני תרומה כמו שבארתי למעלה בסברא דהוי הנאה דלא אפשר אז אי שכירות קני' הוי ג"כ כשותף ומותרת הפרה לאכול כרשיני תרומה ודוק [ויש לי עיון בזה לענין שכירות בטומאת נגעי' עיי' מ"ל פי"ד הל' י"ב יעוש"ה]: וראי' ברורה לדברי בעזה"י דתני' ביבמות דף ס"ז דעבדי' לא יאכלו בתרומה מפני חלק העובר דבמעי אמו הוי העובר זר או ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות הל' ט"ז והוא מירושלמי תרומות או מגמ' יבמות דף ס"ז כאשר בארתי בתשובה אחרת אבל לא בש"ס ולא ברמב"ם נזכר דכמו דעבדים אסורי' לאכול בתרומה מכח חלק העובר ה"ה שבהמות אסורי' בכרשיני' מכח חלק העובר אלא בודאי אכילת עבד בתרומה אסור אם יש לזר חלק בו אבל באכילת בהמה ליכא איסור הגם שיש לישראל או זר חלק בו ודוק:
וניחא לי ליישב בזה קו' אשר קשה לי למה לא פושט הגמ' דשכירות לא קני' מדגלתה התורה תושב כהן שכיר לא יאכל בו וע"כ דשכירות לא קני' דאי שכירות קני' א"כ למה לא יאכל שכיר בתרומה הא אשה או עבד אוכל מפני שהוא קנין כספו וע"כ דשכירות לא קני' וצע"ג אך כפי אשר דברתי לק"מ דשכירו' פועל שותפות עם המשכיר ועבד השותפות אסור לאכול בתרומה אבל אשה או עבד המה שלו וקנינו לגמרי ולא נחשב לשותפות ודוק: ודע דלא נעלם ממני דיש לדחות קו' זו בלא"ה הגם אי שכירות הי' קנין גמור ולא כשותפות בלבד בכל זאת לא קשה למה לא יאכל שכיר תרומה דיש לומר בשלומא אם החפץ הוא בר מכירה ובר קנין כמו בהמה או אם גוי ישכיר עצמו לישראל או בית וכדומה אז אפי' שכירות הוי קנין גמור לזמן אבל ישראל שהוא גוף קדוש וליתא במכירה כלל איך יה' שכירות כקנין הגוף רק באשה שהיא קנינו לאישו' כי יקח איש אשה כאשר בארתי בתשובה אחרת אז תאכל בתרומה ודו"ק אך דבר זה תלי' באשלי רברבי אם יש קנין הגוף בעבד עברי עי' תוס' קדושין דף ט"ז ובריטב"א שם ובמ"ל פ"ד מה' עבדים ואין כאן מקומו להאריך:
היוצא מזה הגם דשכירות קני' לא הוי אלא שותף וא"כ אי שותפות ישראל ועכ"ום פועל דלא יהי' בו שביתת בהמה א"כ אף דשכר ישראל חלק הגוי עכ"פ הוי ג"כ שותף עם הגוי ולא יהי' בנידן דידן איסור מכח שכירות ששכר וגוי דמה לי שותפות חלק גדול או שותפות חלק קטן ואפי' לתוס' בכורות דף ב' דצריך לימוד בבכור כל בישראל היינו לרבות אפי' שותפות בדבר שאינו עושה אותה טריפה אבל בשותפות שעושה טריפות או נבילו' או נטילת נשמה בודאי אין חילוק אם חלק הגוי שוה לשל ישראל או חלק רביעי:
ואוסיף נופך דעלה בדעתי דכיון דבגוי בדיניהם שכירות קני' כאשר ביאר הרא"ש בע"ז וכבר בארתי בתשו' אחרת בשם רמב"ן הובא באדמ"ו חת"ס דדיניהם מהני לדין תורה א"כ ממילא לכ"ע בנידן דידן שכירות קונה מן הדין וא"כ לכל הפוסקים עובר ישראל על שביתת בהמתו לא להג"ה בלבד אם נימא דשכירות הוי קנין גמור אבל האמת נ"ל כמ"ש דהוי רק כשותף רק שביתת בהמה הוי בשותפו' ישראל עם הגוי רק אם הוא אנוס כמ"ש הריב"ש כנלע"ד:
ואיידי דאיירי אכתוב דבר בשם בן אחי הב' החרוץ כמו"ה משה נ"י ליישב קו' מג"א בסי' רמ"ו על הג"ה שפסק שכירות קונה לחומרא מגמ' דישראל נותן כרשיני תרומה לפרה ששכר מכהן אלמא אפי' לקולא אמרי' דשכירות לא קני' וצע"ג ותי' בן אחי נ"י דיש לדקדק בהג"ה שציין עצמו על תי' השני של הרא"ש דחידש דמותר להשכיר לגוי דבדיניהם שכירות הוי כמכירה ולא ציין עצמו מיד על מתני' דישראל לא ישכיר בית לנכרי הי' להג"ה לומר אם ישראל שוכר בית מגוי אסור להניח שם ע"ז דמאי שייכות להג"ה לזה דבזמן הזה משכירין בתים לנכרי וצע"ג לכן נראה דבודאי גם רבינו אפרים מודה דשכירות לא הוי קנין אפילו לחומרא כקו' מג"א רק הלא בנכרי בדיניהם הוי שכירות כמכר ורא"ש סמך ע"ז אפי' להקל להשכיר לגוי בית הגם שמכניס לתוכו ע"ז א"כ בודאי דאזלי' בתר דיניהם אם שכר ישראל בית או בהמה מגוי דאסור להניח שם ע"ז או אם מחמר אחריה חייב חטאת יען דקנה ישראל הבית או הבהמה מכח דיניהם דהגם דהרא"ש בתי' הראשון אינו מוכרח דמהני דיניהם שיופקע שם בית מישראל דהא מכח הישראל לא הוי שכירו' קנין אבל זאת נאמר דישראל קונה מגוי יען שבדיניהם הוי שכירות קנין והוי כאלו הגוי מכר הבהמה לישראל ונסתלק המשכיר לגמרי ודוק והביא ראי' דאל"כ הלא הרבינו אפרים ע"כ סובר דמחמר לא הוי רק בבהמתו דאל"כ אפי' אי שכירו' לא קני' וישראל מחמר אחרי' חייב כמבואר בר"ן וע"כ דסובר דוקא בבהמתו יש לאו דמחמר וא"כ למה לא נקנו אם ישראל שכר אפי' ובהמת חבירו ומחמר אחרי' חייב חטאת וצע"ג אלא בודאי בישראל וישראל אפי' להקל שכירות לא קני' ודוקא בשכר בהמה מגוי אז מדיניהם הוי שכירו' קנין קצת ודו"ק ולפי זה בישראל ששכר פרה מכהן דאז בודאי גם רבינו אפרים מודה דשכירות לא קני' אפילו להקל ודו"ק והגם שרמ"א ביו"ד סי' קנ"א מתיר רק להשכיר יען שגוי לא מכניס ע"ז בקבע ואינו סומך להקל על תי' שני של הרא"ש דאזלי' בתר דיניהם אבל לחומרא שלא יכניס ע"ז בתוך בית אשר שכר ישראל מגוי העתיק דברי הג"ה עד כאן דבריו דברי פי חכם חן:
ואנכי אשבע בד' כי זה קרוב לחמשה שנים אשר חדשתי זאת ששכירות קני' יהי' כשותפי' וגם אי שכירות קני' יהי' מותר להכניס ע"ז בתוך הבית אם הבית בשכירו' יען דכתיב ביתך למעט שותפות נכרי ועכשיו בא לידי שו"ת הגאון רבי עקיבא איגר וראיתי בסי' ס"ו שהעיר על החקירה ואעתיק לשונו בד"ה ולכאורה וז"ל למ"ש הג"ה ספ"ק דע"ז דאם שכרו בית מנכרי אסור להניח ע"ז בתוכו דשכירות קני' קצת והובא לדינא בש"ע יו"ד סי' קנ"א בשם י"א א"כ מהראוי דשוכר בית יתחייב במזוזה דמקרי ביתך ולומר אף דקני' קצת מ"מ מקרי ג"כ דמשכיר והוו שותפי' מ"מ בשוכר בית מישראל יתחייב דהא פשיטא דשותפי' ישראל חייבי' במזוזה גם אף בשוכר מנכרי הא גופא יקשה כי היכי דממעטי' במזוזה מביתך למעט שותפות נכרי הכי נמי בקרא דלא תביא תועבה אל ביתך נמעט שותפות נכרי וממילא שוכר מנכרי ג"כ הוי כשותפות נכרי וכנ"ל עכ"ל משמע מלשונו דרק אם שכירות קני' קצת הוי השוכר כשותפין ולדעתי אפי' אם שכירות קונה להקל או אם אזלי' בתר דיניהם של הגוי הוי ג"כ שכירות רק כשותפות כאשר בארתי כל הסוגי' בעזה"י ומה שהקשה דלמה פוסק הרמ"א שישראל השוכר בית מנכרי לא יניח ע"ז בתוכו וקשה דנדרוש ביתך ולא של שותפי' במכ"ת הקדושה נ"ל דהג"ה קאי שלא ישכור ישראל בית וגוי ולא יניח ע"ז בביתו יען שאז הישראל קונה ע"ז בשכירות אבל אם גוי מביא ע"ז בבית המושכר מגוי לישראל אין איסור לישראל דאין זה ביתו לחוד דיש לגוי חלק בו מכח השכירות והבן ועל הקו' ממזוזה ועל יתר הדברי' אכתוב הוספה בתשובה אחרת אי"ה: