שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן כד
שלום וכ"ט להרבני הגדול החריף כבוד מו"ה ר' דוד יהודא כ"י מסענטע: מכתבו קבלתי ושמחתי מאוד בדבריו ואם הגם תואר פניו לא ידעתי פלפולו הכרתי וכפי אשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר ואשיב על השגותיו אשר השיג על ספרי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך וזה החלי בעזה"י ולכבודו משפט הבחירה:
מה שהשיג אל אשר השגתי בספרי על הגאון קצוה"ח שחידש בחמץ קנין אודייתא דממנ"פ אם ביטל תחינה איך יחול קנין אחר הפקר ואם מכר תחילה באודייתא והוי קנין דרבנן מאי מהני ביטול כמו דלא מהני בחמץ בשעה ו' וכ"ת השיב באריכות ות"ד בשלומא שם בשעה ו' דהוא איסור הנאה אשר הוסיפו רבנן זה לא יוכל להציל כמו ששם איסור הנאה דאורייתא אינו מציל ולכן עובר דביטול לא מהני דעכ"פ אינו שלו מדרבנן אבל כאן באודייתא דלא הוי קנין תורה מהני בו ביטול ולענין איסור דרבנן דלא סגי בביטול כבר יצא באודייתא והוי של נכרי ולא בעי ביטול עכ"ל: הנה נראה שכ"ת נ"י סובר דיש בחמץ שני דברים חיוב דאורייתא ולזה סגי בביטול ובאו רבנן ואסרו איסור חדש ולא מהני בו ביטול כמ"ש וז"ל ולענין איסור דרבנן דלא סגי בביטול עכ"ל וכפל זה שני פעמים ובאמת כא להטות אוזן דמדאורייתא מהני ביטול על חמץ יען שבעלים מבטלי' ולא נקרא עוד שלו ורבנן אתו ואפקעו כחו שלא יוכל לבטל כמו שיוכלו להפקיע מאדם ממון כך יוכלו להפקיע כחו מממון שלו שלא יוכל להפקיר חמצו ויהי' ממילא נשאר חמץ שלו מדאורייתא אבל לא שעשו איסור חדש שחמץ שיצא כבר מרשותו ואינו עוד חמץ שלו שיהי' כשלו ויהי' אסור מדרבנן נהפוך הוא מדאורייתא הי' מהני הביטול להפקיע איסור חמץ דאוריי' וחכמים אמרו שאיסור דאוריי' של חמץ לא יהי' נפקע בביטול והבן וממילא אם אודייתא לא מהני מדאורייתא יש כאן חמץ שאסור מן התורה רק הביטול יפעל שלא ישאר איסור חמץ ובא ממילא תקנת חכמים שביטול לא יפעול על איסור חמץ דאורייתא ולכן קשה מה מהני אודייתא בצירוף ביטול אם עשה מתחילה אודייתא ונעשה קנין דרבנן נימא כיון דאין לו ממון מה מהני הביטול ואם תשיב דקנין דרבנן אינו מפקיע ממנו והוו שלו מדאוריי' נמצא דעדיין עובר מדאורייתא א"כ מה מהני הביטול הא החכמים אומרי' דביטול לא יפקיע הממון ואם יבטל תחילה שמדאורי' אין הממון שלו איך ימכור ודוק:
וכ"ת סיים בסוף עוד הפעם וז"ל משא"כ באודייתא דע"י קנין דרבנן הוא של נכרי עכ"פ מדרבנן ול"ש על החמץ איסור דרבנן כלל ומהני הביטול כיון דקנין זה לא מהני מה"ת עכ"ל נגלה דסובר מאי דלא מהני הביטול מדרבנן הוא איסור דרבנן לפני עצמו ולכן הי' בעיניו פשוט דקנין דרבנן מסלק איסור דרבנן וביטול מסלק אחר כך הדאוריי' וזה אינו דרבנן לא חדשו איסור רק סלקו הביטול שיהי' נשאר איסור הראשון ודוק וימחול לעיין בספרי שכתבתי וז"ל זה כיון דע"י הביטול הוי המעות הפקר והוי הממון אינו שלו רק דרבנן החמירו שאעפ"כ יהי' החמץ אסור דילמא לא יבטל בלב שלם אבל עכ"פ הממון אינו שלו ואיך יהי' מהני אודייתא להקנות לנכרי עכ"ל הרי שבארתי דרבנן לא אסרו מחדש רק החמירו שלא לסמוך בביטול בעלמא להפקיע איסור חמץ דאוריי' אבל בודאי אם ביטול באמת בלב שלם הוי החמץ הפקר ואינו נקרא עוד שלו לענין למכור בקנין אותו חמץ דאי אפשר לומר שהחכמים הפקיעו הממון שלו מכח הפקר ב"ד שלא יהי' הביטול מועיל דא"כ ממילא אינו עובר דכבר אין לו חמץ וע"כ דהפקר מועיל רק החמירו שביטול לא יועיל ויהי' נשאר איסור הראשון והבן זה מאוד הארכתי בזה שלא ימצא סתירה מש"ע בה' בדיקה נגד זה:
ועתה אודיע לכ"ת נ"י שכ"ז כתבתי למעלה יען שמכבר כמוס עמדי שהוא כן אבל השגתו לא הבנתי הלא אנכי הקשתי איך ימכור ממון שכבר אינו שלו כמו דלא מהני בחמץ בשעה ו' כיון דממון מדרבנן נפק מרשותו לא הוי שלו לבטל ה"ה כאן הא כבר אין לו ממון כי מה דלא מהני למכור לא מהני בו ביטול מטעם הפקר וע"ז השיב כבודו דשם לא מהני איסור חמץ דרבנן שלא לעבור עליו כמו דלא מהני בחמץ דאורייתא אחר שויה ו' דג"כ אסור בהנאה ואעפ"כ עובר ה"ה כאן שם איסור הנאה אבל כאן תיקון בא מעלמא שמכר באודייתא וקנין דרבנן לא פועל שלא יהי' שלו למכור או לבטל ותופס בו מדאורייתא למכור או לבטל וזה שקר מוחלט מה שעכ"פ הוי מדרבנן קנין לא מהני בו עוד כח קנין להיות קנין לאיש אחר ולא הפקר לזכות לזוכה וה"ה דלא מהני לענין חמץ דהא אזלי' דקנין דרבנן לא מבטל שם בעלים שלא לעבור עליו בבל יראה אבל תקנה אין כאן להציל דלא תופס בו כח הביטול יען דלא יוכל אדם לזכות בו יען שיש כאן אדם שקנה מכח אודייתא שהוא קנין דרבנן והבן זה כי הוא קלורין לעינים בעזה"י דוגמא לזה איסור הנאה דנקרא שלו אבל אי אפשר ללוקחו לזכות בו או מה שנאסר בהנאה ע"י נדר דנקרא שלו אבל אין בו כח להקנות לאחר וכן אי טובת הנאה אינו ממון נקרא שלו אבל כח אין בו להקנות לאחר וכן קנין דרבנן לא מבטל שם שהחפץ שלו ועובר עליו מדאוריי' אבל מסולק ממנו כח למכור לאחר דאיך יקנה אדם מה שלא יזכה בדין שכבר קנה אדם אחר מכח קנין דרבנן והבן זה ועיי' בר"ן נדרים דף מ"ז ובכ"מ שם:
וגוף הדבר שמדמה שאיסור הנאה של שעה ו' אינו פועל כמו שאיסור דאוריי' אחר שעה ו' אינו פועל לא אמנע להעיר הערה אחת בודאי אחר שעה ו' דשם אנו דנין ששם איסור הנאה משם חמץ יפקיע שם שלו ועל זה רמזו חכז"ל שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאלו הן ברשותו דאותו א"ה משם חמץ אינו מפקיע אבל איסור שהוסיפו חכמים בשעה ו' לא נקרא בשמו בשם א"ה של חמץ דהכי יוכלו חכמים לחדש שם איסור הם יכולי' רק לאסור חפץ של ישראל בחרם שיהי' אסור בהנאה אבל אין לאיסור הנאה הנ"ל שם א"ה של חמץ דלא יכלו חכמים לחדש שמות דתורה לא נתנה להם כח לחדש שמות איסורי' רק כל כחם נכנס תחת שם לא תסור ותחת הפקר ב"ד הפקר עכ"פ אין לחמץ בשעה ו' שם א"ה של חמץ רק א"ה דעלמא ואיך באמר שלא יפקיע א"ה אשר אינו משם א"ה של חמץ שם לך כמו שאיסור חמץ אינו מפקיע שם לך וימחול לעיין בספרי דף ע"א ע"א בד"ה ודע הבדל בין א"ה של פסח וערלה או איסורי הנאה דנדרים יעי"ש היטב דוגמא. ועתה הדק"ל למה עובר הלא איסור הנאה מפקיע שם שלו ולא הוי חמצו אלא פשיטא דחכמים אסרו רק בהנאה שלא יהנה ולא יוכל למכור או לבטל אבל שם שלו לא הפקיעו דלא יצמיח מחומרא שלהם קולא ואין לו תקנה ועובר על בל יראה דהא הוי חמץ שלו רק אין לו תקנה להושיע מאיסור הנ"ל ודוק ועיי' קידושין דף י"ג ובש"ך ונקה"כ סי' ש"ה ובפנ"י כתובות י"א:
ומה שתירץ צד השני של הקו' אם ביטל מקוד' איך ימכור אח"כ והשיג עלי הלא הביטול מהני רק מכח שבלא"ה אינו ברשותו כסברת הר"ן ובודאי לא חל עד שעת איסור עכת"ד נ"ל להשמיע לאזנו מה שפיו מדבר בודאי אמת שלא חל הביטול קודם זמן איסורו אבל א"כ מהני המכירה שהי' קודם רגע שבא זמן האיסור וא"כ הי' האודייתא קוד' הביטול דכיון דביטול אינו חל עד שעת האיסור הוא בעינינו כאלו יעמוד אז ויבטל ומקודם לא עשה כלום וקשה קו' הראשונה מה מהני הביטול אחר מכירה פשיטא אם אחד יאמר נכסי יהיו הפקר אחר ל' יום ובתוך ל' מכר הנכסים דאין מקום להפקר לחול ועיי' רשב"א ור"ן נדרים דף כ"ט ועיי' קידושין דף נ"ט וברשב"א שם וכאן לא דיבר כ"ת נכונה ופלא בעיני שלא השגיח בסברא וכדומה לי שנזכר שטוב להתנות שכזית אשר שורף לא יהי' בביטול ולפמ"ש כבודו הוא לחנם ומצאתי אחר ד' שנים אשר הבאתי ראי' הנ"ל שכבר העיר אדמ"ו ז"ל באמרי אש בא"ח סי' כ"ד על החקירה אם הביטול חל מיד והביא ראי' מד"מ הנ"ל שצריך להשאר כזית שלא יהי' בביטול משמע שביטול חל מיד ויעו"ש דפח"ח: ומה שהעיר מאי מהני מכירת חמץ בקנין אגב קרקע ולא חיישינן שקרקע גזולה שיהודי שכר או קנה הקרקע מנכרי והוא גזל אותה כמו בסי' תרמ"ט והניח בצ"ע נראה ליישב דלכאורה כבר הקשתי בחידושי למה חיישי' כלל דילמא גזל הקרקע הגם שסתם עכו"ם גוזלי' קרקע אבל בכל זאת רוב קרקעות אינם גזולי' וגם יש הרבה ע"י כיבוש מלחמה עיי' מג"א שם וא"כ ניזל בתר רוב קרקעות אבל יען שהוא למצוה אז צריך להיות ודאי כסברת הגאון מליסא בחות דעת וחיישי' גם על המיעוט אבל לענין שאר דברים אשר נוגע לקנין בודאי אזלי' בתר רוב קרקעות ולא חיישי' שרשות אינו שלו ודוק ויותר פלא למה לא הקשה על סי' תרל"ט דחושש המג"א על העמדת סוכה ברחוב שהוא סוכה גזולה וקשה הא גם בכל סוכה יש חשש שקרקע גזולה אך שם אי אפשר בענין אחר וק"ל עכ"פ זה ברור לענין חמץ שהוא איסור אזלי' בתר רוב קרקעות ודוק ובחדושי הערותי לענין קבוע כמו בנחל איתן קו' המזרחי אבל אין זאת לענין הנ"ל ועיי' מג"א סי' תע"ג:
עוד השיג על מה שחידשתי דהודאת בע"ד הוא אמיתיית ואודייתא הוא רק קבלת החיוב והשיג עלי מתוספ' כתובות דף נ"ה שהביא תוס' דמהני אעפ"י שאין לו בתורת הודאת בע"ד שהוא בתורת אמתיות כמ"ש בספרי מסוף דברי תוס' וז"ל ומטעם זה אומר ר"ת שכותבי' בהרשאות והקנתי לו ד' אמות בחצרי אעפ"י שאנו יודעי' שאין לו כיון דמודה דיש לו הודאת בע"ד כמאה עדים עכ"ל ומזה השיג כ"ת נ"י וז"ל מיהו קשה איפכא איך מביא תוס' ע"ז ראי' דהבע"ד ממה שכותבי' בהרשאה וכו' וקשה לפי הדר"ג הרי בהרשאה יש עכ"פ ממון מטלטלי' ביד חבירו וא"כ מהני אודייתא בתורת חיוב שמטיל על עצמו ומהרשאה יש לו כח בתורת שיעבוד דר"נ או בתורת אפותקי אבל היכא דליכא נכסי' דס"ל לתוס' בתי' זה דלא יוכל לקבל לעצמו חוב בחנם מהיכא איכא ראי' דלזה הודאת בע"ד בהרשאה הוי מנועם אודייתא אבל שנאמר איהו נאמן יותר זה לא מוכח מהרשאה עכ"ד:
נא לא אכבד עליו במלין בפלפול מדיני הרשאה רק זאת אדרוש לדעת איך דעתו נוטה בהבנת התוס' המה אינם מביאי' ראי' מהרשאה למה שחדשו הודאת בע"ד נהפוך הוא שהם אומרי' אם אנו אומרי' הודאת בע"ד אף עפ"י שידענו שאין לו אעפ"כ הוא נאמן מטעם זה הסביר ר"ת דמהני בהרשאה ג"כ מטעם הודאת בע"ד אבל בודאי אין משם ראי' לחדש דין הודאת בע"ד רק מכח הודאת בע"ד נגלה טעם בהרשאה בכל גווני דבאמת יש גווני בהרשאה דלא מהני בתורת אודייתא רק בתורת הודאת בע"ד ודוק ועי' בש"ע ח"מ בדינים הנ"ל דין הרשאה וידעתי שימצא נייח בזה:
עוד השיג עלי במה שהקשתי על קצה"ח שחידש בעבד קנין אודייתא הלא יד עבד כיד רבו ואינו בר קנין רק בשחרור והפקר הוי הטעם דנפקע רשות אדון ועבד זוכה בעצמו אבל אודייתא שבא מפי אדון לעבד לא עדיף משטר שלא מהני וה"ה קנין אודייתא שבא מיד רבו לעבד דלא מהני כמש"כ בספרי וע"ז השיג כ"ת בודאי זה אמת דאם אין עבד רוצה לזכות בעצמו דנשאר עבד כמו שהארכתי בדף ט' אבל אם אין לו היפוך כוונה לא בעי דעת כלל כמו בכל מתנה היכי דיש דעת אחרת מקנה אותו דמהני לא דעת אבל יוכל לבטל המתנה אם אינו מרוצה והוא הדין בהפקר דהוי דעת אחרת מקנה לא בעי דעת עבד לזכות בעצמו וסיים וז"ל ובאודייתא בודאי מקרי דעת אחרת מקנה ול"ב דעת עבד לזכות רק שלא יהי' דעתו איפכא עכ"ל:
נא לפקוח עיני שכלו ולשפוט אם כנים דבריו או לא בודאי בשאר מתנה מהני דעת אחרת מקנה אותו היינו אם נעשה מעשה קנין עכ"פ רק לא הוי דעת קנין אז מהני דעת אחרת עיי' נמ"י יבמות ומכ"ש אם אחר מכוון גם בכוונה לזכות לו ועיי' קצה"ח רל"ה אבל שיהי' מהני הקנאת נותן בלי מעשה מי שמע כזאת מעולם ועיי' תוס' יבמות בדף מ"ח המפקיר עבדו ואם מונח בחצרו ודעת אחרת מקנה מהני כמו אם הזוכה מכוון לקנות דמהני ודו"ק אבל כאן דאפי' שטר או כל הקנינים לא מהני איך מהני דעת אחרת מקנה הלא כאן הוי החסרון שאין עבד יוכל לקנות עצמו בקנין רק בשחרור והבן ואיך דימה שאר מתנה לאיש בעולם שיוכל לקנות לדין נותן מתנה העבד גופו לעצמו שאין לו יד שיוכל לקנות קנין נעלם ממני דעתו לדעת שיחו ומה שהוסיף שהפקר בעבד יהי' ג"כ דעת אחרת מקנה ול"ב דעתו לזכות בעצמו אין לו הבנה כלל במאי נעשה העבד חפשי ע"י הפקר שהוא לכ"ע עיי' נדרים מ"ג ובמאי נקנה העבד לעצמו ודו"ק ובאודייתא דהוי רק מאדון לעבד איך מהני דעת אחרת מקנה הלא אין העבד נקנה בתורת קנין רק בתורת שחרור דלקנין אין לו יד כמו שביארתי בספרי וימחול לעיי' בכל לשונות רש"י שהבאתי בד' ט' והבן זה ועיי' בגמ' ד' ל"ט בגר והניח עבדים קטנים דלא זכו בעצמן ועיי' בטור שם רמ"ה דין חדש מזה וראה דהוא דוקא בתורת שצריך לכוון לזכות בעצמו רק שם דמת הגר יוכל לתרץ דאין כאן דעת אחרת מקנה וק"ל ומצאתי רשב"א קידושין דף מ"ב וב"ה שכוונתי לאמת: עוד השיג על הבנתי על הרשב"א נדרים דזכי' הוי רק בדבר חדש וכן הבין הקצה"ח וכבודו הביא נגד סברא הנ"ל מתוס' כתובות ד' י"א דחדשו אע"ג דזכי' מטעם שליחות לא מהני דוקא בתרומה שיש בו צד חוב בחסרון ויתרון אבל הכא דזכות גמור יש זכי' והקשה הד"כ למה לא משני התוס' דבתרומה שאין זכות חדש והם כתבו משום פחת ויתר משמע מה דניחא לאדם הגם שאין זכות חדש נקרא זכי' יפה הקשה איך הצריך תוס' זה אבל לטבול הוי זכות חדש דנעשה מגוי ישראל שהוא עם קדוש כמו שתוס' חושב זה לזכות גמור והוא באמת זכות חדש ולכן יפה הקשה מעלתו נ"י:
והנה בודאי יודע שלשון רשב"א בנדרים אין סובל כוונת התוס' וכן תוס' ישנים בנדרים ומה יהי' אם תוס' חולק בכאן אך לעשות נחת רוח לפניו נתתי אל לבי לעיי' ואשר נתן לי ד' בפי אערוך לפניו וז"ל התוס' ולפי ספרים דגרסו זכי' אית לי' ולא גרסי' מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית לי' זכי' מן התורה ונכרי קטן כיון שבא להתגייר חשבי' ליה כישראל קטן [תיבת כיון שבא להתגייר מיותרי' הי' להם לומר ונכרי קטן להתגייר חשבי' כישראל מאי תיבת כיון שבא להתגייר אך נ"ל דתוס' דף מ"ד ד"ה הגיורת כתבו דאין ב"ד מגיירים גר קטן רק אחר ג' שנים שתובע לגייר עי"ש וזה רמזו כיון שבא להתגייר מעצמו נחשב כישראל קטן עיי' ריש חגיגה ודוק] ואע"ג דזכי' הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מה"ת ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא הי' רוצה לפוטרה בחטה אחת או שמא הי' רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא יש לו שליחות עכ"ל ולכאורה לפי הבנה פשוטה שתוס' קאי כאן שהיכא דאיכא צד חוב לא אמרי' זכין לקטן כגון בתרומה אבל בזכות גמור זכין קשה לי קו' עצומה היכן ראה תוס' זאת דבתרומה לא אמרי' זכין לקטן אפי' דאיכא צד חוב הלא מבואר בגיטין דף נ"ב דתורמי' מכרי קטן ופי' רשב"א בחידושיו אפי' לא הוי אפוטרופס של ב"ד והסביר הנקה"כ בסי' ש"ה ביו"ד מטעם דזכין לאדם שזכין לו המצוה יעו"ש עכ"פ אפי' אם נאמר דהוי שם מטעם הפקר ב"ד יעו"ש ברשב"א עכ"פ אינו מבואר דלא אמרי' זכין לקטן בתרומה ולמה הביא תוס' זאת וצע"ג נראה דהנה יש לנו ב' אופני' לתרום שליח ממש או התורם בתורת זכי' לבד והבדל דכל מה שנעשה בתורת שליחות ממש אפי' העדיף או החסיר אם הרויח או הפסיד הכל שוה דשליח ממש נחשב כאלו הוא עשה אבל מה שנעשה בתורת זכות הוא דוקא אם יש בדבר הנעש' זכות להזוכה והנה נחקור אנן אם קטן עשה שליח מפורש לתרום כריו אנן פסקי' דאין שליחות הנ"ל פועל ותרומתו אינו אסור מכח תרומ' יען הגם שגוף פעולת השליח שיתקן טבלו הוי טוב דהא אסור לקטן לאכול נבלו' עיי' פנ"י גיטין דף נ"ב והוא צוה לשליח להפריש כך וכך אעפ"כ לא מהני יען דהלא דעתו של קטן אינו דעת ובגוף התרומה יש צד חוב בעבור חסרון וגרעון נמצא שיש בגוף השליחות חוב והגם שקטן גילה דעתו שרוצה בחוב הנ"ל הלא דעתו אינו דעת שנחשב שהיזק נעשה מרצונו הטוב ממילא בדבר שיש בו חוב אז אין שליחתו שליחו' אבל בדבר שאין בו רק זכות אז אם יש לקטן אפי' שליחות ממש לא די שיש לו זכי' אלא גם שליחות דלולי דיש לו שליחות אז גם זכי' אין לו דזכי' מטעם שליחות וזה מרומז בלשון הזהב של תוס' מתחילה הקדים דיש לקטן זכי' מה"ת ונכרי קטן שבא להתגייר הוי כמו ישראל קטן והקשו איך שיהי' לקטן זכי' מדאוריי' הא זכי' מטעם שליחות ע"ז השיבו הא דאין שליחות לקטן ה"מ בדבר שיש בו קצת חוב כגון בתרומה שיש בו גרעון ויתרון נמצא שיש בשליחות ממש חוב ומאי נימא הלא הוא מבקש החוב ע"ז נאמר דעת ורצון קטן אינו דעת ממש ולכן לא מהני שליחו' אבל בזכות גמור כגון הכא בגר יש לו שליחות לא די שיש לו זכי' אלא אפי' שליחות ממש יש לו דזכות גמור יש שליחות לקטן ודו"ק: ובעבור זאת לא הזכיר תוס' בכל הדבור שהעתקתי שם זכי' רק שליחות יען דתוס' חדשו דבר בעיקר השליחות ולא בשם זכי' וק"ל ולפ"ז באמת אי אנו דנין לתרום בתורת זכי' יש לדון דאין כאן זכות חדש רק תיקון הכרי חוץ לדעת הש"ך בנק"ה שיש כח זכות מצוה דמזכה לו משלו של מעות הקטן ועיי' בקצה"ח סי' רע"ג אות ז' שתשיג עליו ויש לי השגות רבות עליו ואין כאן מקומם:
ומה שכ' תוס' דיש חוב בעבור חטה אחת שפוטרת לכאור' לפמ"ש תרי"ד בקידושי' ועיי' נב"י ח"ב דדוקא נפטר שם טבל אבל עדיין צריך להוסיף השיעור וא"כ מאי חוב יש אם הפריש מיד השיעור אך עי' פנ"י גיטין דף נ"ב דאצל הקטן כל החיוב רק משום אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו וא"כ בחטה אחת שמסולק האיסור יותר מזה אינו מחויב ליתן והוי חוב וק"ל [וגזל השבנו לא שייך יען דאין עליו מצות נתינה ולא זוכה השבט מצדו ביתר על חטה אחת]:
מה שנפלא בעיני לשון רש"י בדף ט' פקעי רשותו וחייל רשות יורשין שהוא למותר והשיב ע"ז שהוא פשוט יען כיון דמת אין לבעלי' ממון ונוכל לומר שהעבד הפקר וזוכה בעצמי לכן פירש"י דחייל עליו רשות יורשי' עכ"ד לא ידעתי א"כ איך בא זה לכאן ולא לכל דברים הנקנים בירושה מאב לבן נימא כיון שמח נעשה הפקר ופקדון הנפקד יהי' זוכה בו הנפקד הלא זה דין ירושה שהנכסי' מזכה הקב"ה ליורשי' ויעי' בספרי במע"ג וימצא נחת בזה: מה שהתפלא מאוד על שכתבתי בספרי ד' כ"א דר"א יליף מוהעד עדים דע"מ כרתי ע"ז השיב כבודו נ"י שפלא הלא וחתם לר"א קרא זה עצה טובה ולא מצא זאת שר"א יליף ע"מ מקרא זה ועוד התפלא על מה שכתבתי דלר"א צריכי' לפעול ע"מ כחתימה לעשות לנייר שטר ויש לדון בנמצא קרוב או פסול וכ' מעלתו וז"ל אשתומם ע"ז מה קרא יש לר"א ע"ז דע"מ נחשבי' כחתום כיון דלר"א ליכא קרא דוחתם הוא עצה טובה עכ"ל ומה אשיב רק ימחול לעיי' ברשב"א ד' ל"ו שהקשה מאי קמ"ל ר"ג מה דאשמועי' ירמי' ועוד היכא ידע המקשה דקרא בחתימה איירי ותי' וז"ל אלא נ"ל דכ"ע קרא בשתי שטרי קמשתעי אלא לדעת המקשה דמוקי קרא לר"מ משמע לי' תרוייהו בחתימה וכי מוקמי כר"א חד בחתימ' היינו וחתם וחד בע"מ היינו והעד עדים והני ב' שטרות היינו מקושר ופשוט והכי איתא בב"ב קס"ב ואקח את ספר המקנה את המצוה את החתום ואת הגלוי החתום זה מקושר ואת הגלוי זה פשוט הנה נתברר לך דבאותו מעשה ב' שטרות היו בו והיינו דא"ל רחמנא לירמי' וחתם במקושר והעד עדים בפשוט ולדעתי' דר"מ בחתימה ממש ולר"א בע"מ עכ"ל הזהב יראה מפורש דר"א סובר ע"מ מקרא והעד עדים ולא מלבי בדיתי זאת:
הן אמת שלא אוכל לכחד תחת לשוני כי אז כאשר למדתי עם תלמידיי הענין מיד נתתי זאת ללבם הכי ר"א בדה זאת מלבו דע"מ כרתי בלי קרא רק שפליגי בקרא הנ"ל דר"מ סובר דוחתם הוא החתימה רק דלא נטעה דדוקא חתימת כתב בע"ד דוקא כתב קרא איזה חתימה והעד עדים חתימת עדים ג"כ ועיי' תוס' גיטין דחתימת יד הבעל אין לך חתימה גדולה ועיי"ש ד' ג' ור"א סובר בהיפך וחתם עצה טובה אבל הקנין והעד עדים מכאן יליף ר"א ע"מ כרתי עושי' השטר קנין ואז לא מהני אפי' חתימת בעל דבר רק בתורת הודאת בע"ד מהני דעיי' רשב"א יבמות דף כ"א ע"ב בד"ה הא דהמקדש בע"א אפי' שניהם מודין אין חוששין לקידושין דלעולם אין קידושין פחות משנים דבר דבר מממון ואפילו כתב בכתב ידו נמי כדמשמע פרק האומר משום דהא מחייבי לאחרינא ובגיטין דמהני כתב ידו הוא טעמא או משום דלא מחייבי לאחריני [דבר זה צ"ע] או משום דכתיב וכתב לה כלומר בשכתב לה הוא עצמו די לה מדלא כתיב וכתב לה ויעד עדים כדכ' וכתב בספר וחתם והעד עדים עכ"ל נגלה לר"א אם כתיב והעד עדים בשטרות לא מהני כתב ידו רק בגט גילתה התורה זאת דכתב ידו מהני ודוקא חתימת הבעל אבל חתימת עדים לא דנשאר דוקא כח עדי מסירה כמו בשטרות ומקרא מוכח בגט דגילתה התורה דוקא חתימת הבעל מהני אבל חתימת עדים לא וימחול לעיין בספרי דף י' ובעבור זאת פליגי בדף פ"א אי אמר ר"א אף בשטרות דבגט מוכח מה"ת דוקא חתימת הבעל אבל לא חתימת עדים וע"כ מסירת עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים עדים שהם פועלים גוף הדבר עיי' בספרי דף כ"ד בסוגי' דערכאות או כמ"ש הרמב"ם אבל אנן מסקי' ר"א אמר בין בגט ובין בשטרות דהכל מוהעד עדים רק בגט מהני כתב ידו והבן זה בעזה"י כי הוא יסוד ואיידי דאיירי ימחול לעיי' דבר נפלא בירושלמי פ"א דדרש מן והעד עדים עדי חזקה עיי"ש דבר נפלא וצריך ביאור רחובות וגם משם יש סתירה בש"ס בבלי וצע"ג:
ומה שרוצה לחזק דרכו אם כדברי דר"א מן והעד עדים יליף למה צריכי' אחרונים לומר בלא עדים וכתב ידו יוכל לומר משחק ת"ל דלא מהני מן הדין פלא יעיי' בתומי' סי' ס"ח דמסביר בזה דברי תוס' בגיטין דף ו' דלא מהני מן הדין דהוי רק חספא ולא שטר ואפ' הודאת בע"ד לא מהני דאין זה קנין רק צחוק ולא שיוכל לומר מצחק ומכ"ת עיניו הטעתו: עוד ראיתי למכ"ת נ"י לצאת להשיג עלי הכי שטר כתוב בקרא הן בשטרות או בגט ספר כתוב וספר משמע מה שנכתב בנייר כמו וכתב הכהן את האלות בספר ומנ"ל דבעי' ע"מ לעשות בכחם שם שטר או גט שיהי' שטר כריתו' והאריך מאוד וכאשר הרגיש שגם התומים ונתיבות שני שרי ישראל סוברים כן התפלא גם עליהם רק יצא לעמוד על צדם לבארם כדרכו אבל דברי נשארו לפניו בלי מלח הטעם ותבלין הדעת וביקש לגלות לי דעתו נ"ל להפיס דעתו בעזה"י וטרם אשיב אעתיק דברי הרשב"א בקידושין דף ס"ה בד"ה אמר ר"א מה דעתך ובאמצע דבריו וז"ל ומסתברא לי הא דתנן ג' גיטין פסולי' ואם נשאת הולד כשר וחד מנייהו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים התם היינו טעמא משום דרחמנא רביי' בגיטין כממון מדכתיב וכתב לה דמשמע כל שכתב לה הוא בכתב ידו מגורשת ושטר גמור כשטר שבממון עכ"ל מבואר דרשב"א מדייק שכתב ידו נתרבה להיות שטר גמור ומגורשת בו כמו שאדם מחייב עצמו בכתב ידו בממון ועיי' בש"ע ח"מ סי' מ' ומ"ח ונ"א ובתומים והבן דצריך להיות לגט שכורת האישות שם שטר כחכז"ל אשה קונה את עצמה בשטר וכן שדה נקנה בשטר:
ומה שהתפלא הלא ספר כריתות וספר מקנה כתיב והלא ספר משמע שכתב הענין על הנייר ומאי זה כח שטר מנין לנו לבדות זאת:
נא לשמוע דברי אשר כתבתי בספרי כיון דכתיב ספר מקנה משמע דגוף הספר הוא מקנה הוא פועל כח הקנין דאל"כ איך כתיב ספר המקנה שמורה שספר שהוא הנייר הוא מורה על הקנין וע"כ או בחתימת עדים או כתב ידו או מסירת עדים שפועלי' בו כח שנייר זה פועל קנין אז נקרא ספר המקנה יען שנעשה דבר לספר הנ"ל לפעול או ע"י כתב ידו או חתימת עדים או מסירת עדים שנחשב ראי' שלהם כמו חתום בו ויעיי' בספרי ד' כ"ג ע"א ד"ה אבל והבאתי ראי' מלשון הגמ' שאמרו כתב לו על הנייר שדי מכורה לך ולא אמרו נתן לו נייר ששדה שלו מכר לו מבואר כתומים ועיי"ש וכן בגט אי אמרי' ספר כריתו' משמע שספר נקראת בכנוי שם ספר כריתות אז פשיטא אם לא נעשה בו דבר או כתב ידו או חתימת או מסירת עדים לא נקרא כריתות דבשלומא בכתב ידו או חתימת עדים ניכר בו תכלית הפעולה ובמסירת עדים שכבר נמסר לפני עדים נקרא ספר כריתות או ספר מקנה יען שכבר פעל הספר הנ"ל הכריתות או המקנה שיש עדים ע"ז שנייר הנ"ל פעל זאת רק בגט חדשתי הכוונה דברי' של כריתות כתובי' על הנייר ועיי' בספרי שם בד"ה ומסברא הנ"ל בשלומא אם נכתב (בתורה ונתן) ספר כריתות הי' במשמע שיתן לה ס"כ ונייר שאין בו חתימה ולא ע"מ אין קונה שם ספר כריתות יען דאין מוכח מתוכו כלל והוי כמצחק בעלמא עכ"ל ועתה בין הדברים בעזה"י כי הראתי לו שרמזתי ע"ז בספרי וגם נרמז בו מה שרצה כ"ת נ"י לחדש רק לו דרך אחר שחסרון הוא שאין זה מדרכי קנין אבל צריך ג"כ לזה שהשטר צריך להראות יותר מן הדברים שבע"פ וק"ל וגם זאת לפי מה שבארתי לעיל מרשב"א ז"ל דר"א יליף ע"מ מן והעד עדי' כמו וחתום לר"מ ור"א אמר דינו ע"מ כרתי בין בשטרות ובין בגט וממילא כמו לר"מ שע"ח פועלי' בשטר שע"י חתימתם קונה השטר הנ"ל ה"ה לר"א פועלי' ע"מ על הנייר שיוכל אדם לקנות בו וצריך להיות על הנייר גופי' שם הקנין הכח הקונה הוא בגוף הנייר והעדים פועלים על הנייר והנייר הוא פועל הקנין חוץ בגט י"ל דדברים אשר צריך לומר צריך לכתוב אבל לא שיש בנייר שום פעולה לכח הגירושין ועיי' בב"ב דף קע"ו ובתומים סי' מ' בשם הרשב"א נגלה כמ"ש ודו"ק כנלע"ד:
ומה שהשיג עלי על מה שכתבתי פי' בתוס' בדף א' שחיישי' שיהי' לאדם מע"פ ויעשה אותן בשטר מזויף כדי לגבות ואחר התקנה אעפ"י ששיעבוד דאורייתא מע"פ אינו גובה מיתומים והשיב כ"ת נ"י בטוב טעם ודעת הלא מוזכר בח"מ סי' ק"ח במקום דליכא חשש פרעון כגון בתוך זמן באמת גובה וא"כ לפי פי' שלי דבאמת חייב לו א"כ בדין יוכל לעשות ערמה לגבות דהא היתומים מחויבי' באופן זה לפרוע עכ"ד ודפח"ח:
נ"ל לתרץ הלא מבואר בטור סי' ק"ח מה דגובה מטלטלי' ג"כ באופן הנ"ל הוא רק אחר תקנת הגאונים ממילא נשאר חשש דיגבה מטלטלי' בשטר זה דלא מוזכר בתוספ' החשש שיגבה מקרקע וק"ל אך נראה לפע"ד להודיע לו סברא אחת אשר אמרתי מכבר וכדומה שמצאתי און לי בראשון וכעת לא אוכל למצוא המקום כל מה דב"ד יוכל לכפות היתומים מכח פריעת ב"ח מצוה זה דוקא אם כופין אותן בתורת עשיית מצוה אבל אם אנו גובי' מהם בתורת חיוב שהנכסים משועבדים ולא בתורת כפיית מצוה אז הוי גזל גמור וה"ה כאן זה יבא בשטר והשתא דשיעבוד דאורי' על הקרקע וגובה הב"ד בתורת שיעבוד והוי גזל גמור כן נראה לפע"ד:
מה שהעיר כ"ת נ"י ליישב הרמב"ן שהובא בקצה"ח סימן קצ"ח איך יקנה חצר אם משיכה אינו קונה וחידש מעלת חכמתו נ"י שהכוונה שחצר מורבה מכח ידו מה שמונח בו ביד בגופו כמ"ש תוס' כתובות ל"א הובא בקצה"ח גם אני זכיתי לזה זה רבות בשנים אך אז לא שקטה רוחי בזה והוא דג' אופנים ידו יש (א) מה שמונח בתוך ידו ממש ואצבעות מקיפות מסביב ומה שלמעלה אינו מזיק עיי' תוס' ב"ק כ"ט כמו ונתן בידה ועי' בה' גיטין בסדר הגט (ב) מה שיש לאדם מקצת בידו והשאר חוץ לידו אבל במה שבידו מונח הכח על כל הכלי בכל זאת יש לאדם אחיזה בו לתקוף ממנו בחזקה כמו ויגזל החנית מידו ועי' רש"י סנהדרי' דף ב' (ג) מה שחוץ על גופו רק מונח בכח רשותו שלו אבל הרוצה לאחוז יוכל ליקח בנחת מכל צד אשר יחפוץ כמו ויקח את כל ארצו מידו עיי' רש"י גיטין דף ל"ח ועתה קנין חצר שדומה לאופן הג' שאינו כלל בכח גופו רק בכח רשות זה גרע מן אופן הב' שיש עכ"פ כל הכלי בכח גופו ועתה אם כתיב המצא תמצא בידו בחצר די שיהי' מורבה כח משיכה שהוא מושך כל הכלי במקצת שאוחז אבל לרבות חצר שהוא מאופן ג' בידו לרבות בכח בידו אופן א' הוי תפסת מרובה לא תפסת זה דעתי וללב חכם כמו להדר"כ ב"י די ברמז ולו הבחירה לבחור כנפשו ושכלו הטוב:
ואכתוב לכבודו נ"י איזה פליאה נשגבה על אדמ"ו הח"ס בי"ד סי' רס"ד בד"ה שהשיג על הר"י אלכסנדרי שנעלם ממנו ש"ס ערוך בע"ז נ"ב יעו"ש ולדעתי במכ"ת דוקא מטלטלי' נעשה חילול אבל מחובר לקרקע לא וז"ל רש"י יצאו כליו לחולין עכ"ל דכמו דדרשי אלקיהם על ההרים לענין שלא נאסר ה"ה לה' הארץ ומלואה שלא יוכלו לחלל אבל אבנים שנתלשו מותר לבנות מהם בה"כ שכבר נתחללו בתלישה ומיושב קו' הגאון שם איך בנאו בה"כ באבנים הנ"ל עיי"ש ומה שהוסיף שם דלאו דוקא אבני מזבח אלא כל דבר המקודש כמבואר במכות השורף עצי הקדש לוקה והקשה איך שבר נחמי' שערי ירושלים וכן איך נפרצו חומו' שילה במכ"ת נ"ל בודאי על השורף או מכלה בדק הבית ליכא לאו ועצי הקדש היינו עצי המערכה שגזרו עצים המה קדושת הגוף וז"ל רשב"א גיטין דף ע"א ד"ה בדרבא וז"ל ומש"ה קרי להקדש קרקע קדושת דמים משום דהא פסיקא לי' דהוי קדושת דמים לבד לפי שאינו ראוי להיות גופו קדוש שאין גופו של קרקע ראוי לבד"ה ולא למזבח אבל מטלטלין לא פסיקא לי' דאפשר למיבני' בבנין אבן לשקעה בבימוס וגזירן למערכה ולבנין עכ"ל מבואר דעצי מערבה הוי קדושת הגוף אך א"כ דיש לעצי מערכה או עצי בנין של מקדש דין קדושת הגוף קשה לי דין הרמב"ם פ"ו ממעילה הל' ז' הנוטל אבן או קורה שביאר היכא משכחת מועיל אחר מועיל ועיי' בכ"מ וקשה דילמא איירי המשנה בעצי מערכה וצע"ג ואולי דקורה אינה ראוי' למערכה וטרם שנעשה גזירן ראוי' ליתן מיד למזבח בודאי הוא קדושת בדק הבית רשב"א נקט גזירן ומשנה נקט קורה והוא סברא ישרה טרם שראוי להקריב ולא ראוי לשימוש עדיין הוי רק לקדושת ב"ה ודו"ק ועי' רמב"ם פט"ז ממעשה קרבנות הל' י"ג ובמ"ל וק"ל אך כל זה תלי' בפלוגתא דבעה"מ ורמב"ן פ"ד דע"ז עי"ש כי יקרים המה מפז ומכתם אופיר אך הוא פלא שיהי' חלילה נעלם מן הגאון אדמו"ר ז"ל וזה כשבועו' ארבעה הגיעני חת"ם סופר על א"ח וראיתי בסי' ל"ב שהשיג על המג"א בד"ה ועל השנית ולדעתי דברי מג"א נכונים בעזה"י ואם יש לו דבר בענין הזה יודיע לי: