אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן כג

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן כג

סימן כב

שאלה באיש אחד אשר נאבד ממנו התפילין ולא מצא יהודי אחד אשר ישאיל לו תפיליו ועי"כ לא קרא ג"כ ק"ש ששמע שהקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר רק עם בנו הגדול אשר מוטל על ערש דוי אמר ק"ש עם ברכת ציצית כי מרוב חליו לא הי' דעתו מיושבת עליו להתפלל בעצמו ואיזה רגעי' קודם הלילה בא למדן אחד ללון אצלו ויש בידו תפילין אבל אין הזמן מספיק להניח תפילין ולקרוא אח"כ ק"ש ולא ידע עצות בנפשו להורות אי להקדי' הנחת תפילין יען שקרא ק"ש עכ"פ בלא כוונה או טוב להקדים ק"ש כי ק"ש מצוה תדירית שנוהגת בשבת ויו"ט וקריאת ק"ש בלא כוונה לא מהני ושאל איך הדין להלכה באופן זה:

תשובה מה שהאיש לא קרא ק"ש כל היום בעבור שאין לו תפילין בזה עשה שלא כהלכה שמצות קריאת שמע לא קשורה במצות תפילין כמבואר בלבוש סי' נ"ח ובפר"ח יעו"ש שודאי אסור לעבור זמן ק"ש בעבור שאין לו תפילין וד' יסלח לו כי טעה בדבר מצוה כמובן בשכל:

אמנם גוף השאלה צריך עיון גדול ולכאורה עלה בדעתי להקדי' תפילין מלקרוא ק"ש כי יש חבל נביאים מראשונים שפסקו מצות אין צריכות כוונה הלא המה דעת הרז"ה ורשב"א ורא"ה ותוס' ורבינו יונה עיי' בבאר הגולה סי' ס' בא"ח והגם שרי"ף ורא"ש ורמב"ם פסקו מצות צריכו' כוונה עיי' בב"י סי' תקפ"ט וכן הביא המחבר בסי' ס' שני דעות י"א מצות אין צריכות כוונה וי"א צריכו' כוונה וסיים על דעה אחרונ' וכן הלכה עכ"ל היינו שמחבר הכריע מספק לחומרא דספק דאוריי' לחומרא אבל לעולם הוא ספיקא דדינא וא"כ כאן בנידן שאלתינו דיש לנו לחקור לדחות מצו' אחת מפני חברתה אז אמרי' מצות תפילין בודאי לא עשה ומצות ק"ש הוי ספק דדילמא הלכה כדעת להקת ראשונים דמצות אין צריכות כוונה וטוב לדחות ספק מצות ק"ש בעבור מצוה ודאית של תפילין ודו"ק:

ואוסיף נופך להביא ראי' דהא דפסק המחבר להלכה דמצות צריכות כוונה הוא רק דהכריע לעשות מספק לחומרא דעיי' במג"א סי' ס' סק"א שהביא דברי רדב"ז דבמצוה דרבנן א"צ כוונה יעו"ש והוא פלא הלא בודאי כל מה דעשו רבנן כעין דאורייתא תקנו ואי מצוה דאוריי' צריך כוונה מהכ"ת נימא שרבנן לא חפצו במצותם כוונה וצע"ג:

אך הוא הדבר אשר דברתי הלא כמה ראשונים סברו מאצ"כ ה"ה הרז"ה הרשב"א ורא"ה ותוס' ור"י ועיי' בר"ן בערבי פסחים דהביא גם רבינו האי גאון פסק דיוצא בלי כוונה ור"ן כתב בר"ה וז"ל מינקט לחומרא עדיף כרי"ף עכ"ל רק דעת רש"י ורמב"ן ורי"ף ורמב"ם ורא"ש דמצות צריכות כוונה וא"כ הוי ספק לדינא ואמרי' ספיקא דאוריי' לחומרא וספק דרבנן להקל והבן וכיוצא בזה שמעתי מפי אדמ"ו הגאון בעהמ"ח ספרי שערי תורה ז"ל הא דאמרי' בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אין הבדל בין דאורייתא לדרבנן רק אי יש ברירה או אין ברירה הוי ספק ואמרי' ספיקא דאוריי' לחומרא וספק דרבנן לקולא דפח"ח וכמדומה לי שמצאתי אח"כ דבר זה בראשון קדמון אחד ולא זכרתי כעת המקום ולא השם וה"ה כאן יען דאי מצות צריכות כוונה הוי ספק אזלי בדאורייתא לחומרא ובדרבנן להקל וק"ל:

ועלה בדעתי שבנידן שאלתינו יש לצרף עוד שיטת רבינו יונה הובא בב"י סי' תקפ"ט שדוקא בדבר שתלוי במעשה אמרי' מצות אין צריכות כוונה אבל בדבר התלוי באמירה לכ"ע צריך כוונה וא"כ בק"ש דהוא באמירה לכ"ע צריך כוונה וא"כ ק"ש קודם אך חזרתי לאחורי דא"כ יהי' דברי ר"י סותרי' זה את זה דהא גם הוא פי' בקורא להגי' כפי' התוס' ועוד הלא הוא קו' כל האחרונים לר"י קשה מאי פריך הגמ' מק"ש מאי לאו אם כיון לבו לצאת וקשה הא באמת בק"ש שהוא בדיבור צריך כוונה והוא קו' גדולה וצע"ג:

ונהפוך הוא אמרתי לברר שדעת ר"י ברור וק"ש נחשב כמעשה שאין צריך כוונה כי הר"י כ' וז"ל דאפי' להסוברי' מצות אין צריך כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כוונה כגון בנטילת לולב דמדאגבי' נפיק בי' וכיוצא בזה אבל המצוות התלויות באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שאמירה היא בלב וכשאינו מכוון באמירה וגם אינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה עכ"ל ולכאור' מה שמוסיף שאמירה הוא בלב הוא מחוסר הבנה למאי הוסיף זה הלא די לחלק בין מעשה לאמירה כמובן וצע"ג: ונלע"ד לבאר בעזה"י הנה בכל מקום אזלי בתר המעשה ואמרי' דברים שבלב אינן דברים לבטל ולסתור המעשה אעפ"י שנאמן שבלבו הי' חושב שהמעשה יהי' על אופן זה או זה או שחישב לסתור כל המעשה רק יש לנו כלל דברים שבלב לא הוו דברי' וגם אמרי' בעלמא שמעשה חשוב בעצמו ולא אתי דיבור או מחשבה לבטול מעשה דכח מעשה גדול מכח דיבור או הרהור בלב ועל מחשבה יש פלוגתא אי הרהור כדיבור דמי או גרע ממנו וגם במעשה המצות לא מצינו בתורה קפידא על מחשבה דתורה לא כתבה רק שכל אחד מישראל יעשה פעולה בחפץ והיא המצוה אז הגם דאמרי' דסברא הוא דמצוה צריך כוונה ולא צריך קרא כדאמרי' בעלמא סברא הוא ולא צריך קרא בכל זאת לא נאמר דמחשבה בפעולה יהי' חלק מן המצוה עצמה כמו שהמעשה הוא מגוף המצוה דמהכ"ת נימא דמחשבה אשר לא נזכר בתורה תהי' חלק מן המצוה בודאי אנו אומרי' שהמעשה הוא כל המצוה והמחשבה היא הכשר מצוה למשל הנטילת לולב או התקיעת שופר או אכילת מצה הפעולה הוא המצוה והמחשבה לצאת הוי הכשר למצוה וההבדל יבואר אי"ה בסוף התשובה:

וגם במצוה שתלי' באמירה דתורה כתבה מ"ע שאדם יגיד דבר כברכת כהנים או פרשת ק"ש או פרשת בכורים או קריאת פרשת עמלק וכדומה אז ג"כ נאמר כיון דלא מצינו בתורה קפידא על המחשבה רק על אמירה של אותו פרשה הגם שסברא הוא שאומר ודברי' בלי מחשב' לא יהי' מקובל לפני ד' ולא צריך קרא אבל עכ"פ בכל מקום יש לדיבור כח יותר ממחשבה דהא לא אתי מחשבה ומבטל דיבור וא"כ מהכ"ת נימא שכאן יהי' המחשבה חלק מן המצוה ואמרי' בהיפך כיון שתורה מבקש דיבור של פיו דוקא ולא מחשבה לבד אז האמירה או הקריאה הוי גוף המצוה והמחשבה בו רק הכשר מצוה ולא חלק ממצוה ועיי' קדושין דף נ"ט ובפנ"י בגיטין דף ל"ג ובדף נ"ד ובטו"ז יו"ד סי' ד' ברע"ב פ"ק דפסחים ועיי' בלח"מ פ"ב משופר:

אבל כל זה אם התורה הקפידה במצוה על מעשה ידוע או שתורה הקפידה על אמירה או קריאה בפה בדברי' דוקא אז הוי המחשבה הוא הכוונה רק הכשר לגוף המצוה ולא חלק ממנה אבל אם כל המצוה נתנה במחשבה לבד אז מסתבר שאין הבדל בין המחשב' על נוסחת הברכו' שהיא המצוה ובין המחשבה על המחשבה היינו כוונה לצאת ידי אותו חיוב אשר הוא יוצא בהרהור הלב דאין מעלה למחשבה על מחשבה ששניהם סדנא חד אז שתי המחשבות המה המצוה ביחד וא"כ בברכת נהנים שדי אם יהרהר על ברכת הנאה ולא צריך דיבור אז בודאי גם המחשבה לצאת ע"י ההרהור חיוב הברכה אשר מוטל עליו הוי חלק מגוף המצוה דאפי' אם ידבר בפיו הברכה כיון דעכ"פ מן הדין די בהרהור המחשבה א"כ עקימות שפתיו לא הוי כמעשה דדיבור הוא עומד רק במקום מחשבה והבן זה:

והנה הרמב"ם פ"ח מה' ברכות פסק בברכת נהני' הרהור כדיבור דמי ובפ"ב מק"ש פסק דלאו כדיבור דמי רק צריך להוציא בשפתיו וביאר בשג"א סי' ו' דשאני ק"ש דכתיב ודברת בם הקפידה תורה על הדיבור דוקא ולא מהני הרהור או מחשבה לבד יעו"ש:

ולפ"ז יובנו דברי ר"י כל מקום שאין המחשבה מגוף המצו' רק הכשר למצוה אז פליגי אם יש עיכוב בדבר יש מ"ד שסובר שצריך כוונה דאל"כ הגם שלא חסר מגוף המצו' אעפ"כ מעכב המחשבה ויש מ"ד שסובר כיון שאין הכוונה חלק מגוף המצוה שהמצוה היא מעשה בשלימות אין ההכשר מעכב בדיעבד אבל מצוה שהיא אמירה ובל מקום שמהני אמירה מהני מחשבה וא"כ עיקר האמירה כח המצוה במחשבת הלב אז אם ליכא מחשבה וכוונה למצוה חסר מגוף המצוה ומעכב אפי' בדיעבד אבל בק"ש שיש קפידא על דיבור בפה אז עקימת שפתיו הוי כמעשה נגד המחשב' והקשה הגמ' שפיר מק"ש וקצרתי ודו"ק אבל לכתחילה אפי' במצוה במעשה בעי כוונה כשיטת רבינו האי גאון הובא בר"ן בערבי פסחי' וק"ל:

ועלה בדעתי להוסיף נופך דעל הכשר מצוה אמרי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכב אבל על חלק מן המצוה לא אמרי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכב עיי' רשב"ם במתיקות לשונו בב"ב דף פ"א ע"ב יעו"ש ובזה יתורץ שיטת הרא"ה שאם חישב שזה בשר או שהיום חול אז לא יצא יעו"ש הכוונה יען שלא הי' ראוי אפי' לכוונה וא"כ מעכב בו הכוונה ועיי' מנחות דף ק"ג ונדה ס"ז וט"ז בא"ח סי' מ"ז ושג"א סי' ו' ובא"ח סי' ס"ב אבל אין לי פנאי לראו' אם זה דומה לענין הנ"ל ודו"ק בכל המקומות שרשמתי: המורם מזה דגם ר"י מודה בק"ש דלא צריך כוונה למ"ד שסובר מצות אין צריכות כוונה וא"כ לכאור' מצות תפילין עדיף דהוי מצוה ודאית נגד ספק מצוה:

שוב התבוננתי הלא מבואר בסי' ס"ג סעיף ג' דאפי' אם מצות אין צריכות כוונה עכ"פ פסוק הראשון צריך כוונה וכיון שאיש הזה האמין שאסור לקבל עול מלכות שמים בלא תפילין א"כ לא אמר אפי' פסוק הראשון בכוונ' א"כ אי ליכא זמן לפרשה ראשונה וגם להניח תפילין עיי' שם מג"א סק"ו אז בודאי ק"ש קודם דתדיר פעמים בכל יום וגם בשבת ויו"ט אבל אי איכא זמן על פרשה ראשונה או אפשר די באופן זה בפסוק אחד] אז בודאי כנגד שאר ק"ש תפילין קודם כנלענ"ד:

וחדי נפשאי כי זכיתי לכוון תורת אדם גדול בענקי' בראש החקירה אי מצות צריכות כוונה הוי להילכתא ודאית או ספק שמצאתי לפרמג"ד בפתיחה כוללת על ה' ברכת השחר בד"ה עוד ראיתי להזכיר אגב גררא וז"ל הא דכתב המחבר בסי' סמ"ך י"א וי"א אם מצות צריכו' כוונה והעלה דצריכות כוונה ואם לא כוון צריך לחזור ולעשותה איכא לעיונא בי' מתורת ודאי או רק ספק הילכתא כי בר"ן במס' ר"ה גבי מצות צריכות כוונה פרק ראוהו ב"ד כתב דספיקא הוי ומנקט לחומרא עדיף וא"כ משו"ה אפשר כתבו בדרבנן א"צ כוונה היינו דיעבד עמ"א סמ"ך ג' ומיהו אעפ"י שהוא ספק מברך אח"כ כיון דצריך לעשות המצוה פ"א תו מברך עלי' ויש לחלק בין הא ובין מילת אנדרוגנוס ואבאר אי"ה עכ"ל ראה בעיניך שבמעט אומר רמז הגאון על החקירה ושישו בני מעי תל"י:

ואיידי אזכיר מה שפלא בעיני על הרא"ה הובא בב"י סי' תע"ה וז"ל ודוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזה מצה אלא שאינו מתכוון לצאת אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא דאם איתא ל"ל למנקט כפאוהו פרסיים לנקוט חד מהני גווני אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ודבריו צ"ע אצלי דמתחילת דבריו משמע שצריך לידע בבירור שהיום פסח וחתיכה זו מצה משמע בסתם שלא ידע אם היום פסח שלא זכר עליו כלל וגם לא ידע אם חתיכה זו מצה או חמץ ג"כ לא יצא עד שידע בבירור ומסוף דבריו משמע בהיפך שדוקא שסבור שזה בשר או שהיום חול אבל בסתם יצא ודבריו סותרי' אלו את אלו ועיי' בחק יעקב סי' תע"ה וצע"ג כעת:

עוד נפלא בעיני על הרא"ה הנ"ל שסותר דבריו דהנה בב"י סי' תקפ"ט הובא בשם רא"ה וז"ל והרא"ה אומר שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותו מצוה יצא וחיזק סברא זו בראיות בפי' פסחים גבי כפאוהו פרסיים ואכל מצה ע"כ יעו"ש בב"י והב"י בסי' תע"ה החזיק דברי רא"ה דצריך לידע דאל"כ למה לא נקט הגמ' בסתם אכלו בלא מתכוון יצא ולפ"ז אי אמרי' דאפי' צוח לא מהני ע"כ צריך לנקוט בכה"ג לאשמעי' דאפי' היפוך כוונה אינו מעכב אבל לעולם דאפי' סבור שהוא חמץ או שהיום חול ג"כ יצא ומנ"ל תרווייהו וצע"ג:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה