אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן כב

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן כב

סימן כא

שאלה איש אחד בא לבהכ"נ ולא מצא שם טלית רק מרעהו אשר הדיר הנאה ממנו אם מותר ללקחו ללבשו ולברך עליו כמו שמותר לעשות כן בטלית של חבירו שלא הדיר הנאה ממנו או יש הבדל בין ללבוש או לברך שלבישה מותרת והברכה אסורה:

תשובה לכאורה הלבישה מותרת אבל אסור לו לברך עליו דמבואר ביו"ד סי' רכ"א סעיף י"ד הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא אבל ביום ראשון לא יצא עכ"ל המחבר והוא מתשובת הרשב"א הובא בא"ח ברמ"א סי' תרמ"ט והביאו הש"ך דאיסור הנאה לא מקרי לכם יעו"ש ואם כן ללבוש הטלית מותר דמצות לאו להנות נתנו אבל לברך עליו דנימא דהקנה לו במתנה ומקרי כסותך עיי' בט"ז סי' י"ד בא"ח אבל כאן שאסור לקבל ממנו מתנה כמבואר ביו"ד סי' רט"ז וא"כ אי אפשר לברך עציו חוץ אם נאמר כמ"ש המג"א בסי' י"ד דמברך כמו שנשים מברכות ואולי דרק שם סומך דאפשר דמקנה לו דניחא לי' לאינש הגם דלא ידע ממנו אבל כאן דאסור בדרך מתנה רק בהלואה דמצות לאו להנו' נתנו ודוק:

אמנם לכאורה הדבר צריך התבוננת אם מותר אפילו ללבוש דבר"ה דף כ"ח ע"א בד"ה לאו להנות נתנו פי' רש"י וז"ל לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם נתנו עכ"ל ומשמע דוקא במצוה מחויבת כגון תקיעת שופר או כגון הזאת מי חטאת כגון על חיוב קרבן פסח או טבילת מצוה אשר יש חיוב לטהר עצמו אז לאו להנות נתנו יען שנותן לעול על צוארו דהא מוכרח לעשות ואם לא יעשה רשע מקרי אבל במצוה דרשות כגון עטיפת טלית דאינו מחויב ללבוש טלית בת ד' כנפות אז לא שייך שנותן לעול על צוארו רק הוא רוצה לעשות מצוה דרשות כדי לקבל שכר אז בודאי אם אינו עושה רק מרצונו לקבל שכר מצות כאלו להנות נתנו וק"ל אבל ממה שכתב רש"י בסוכה דף ל"א ע"ב בד"ה ואם נטל וז"ל דמצות לאו להנות נתנו כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו עכ"ל משמע בהיפך כיון שאין בקיום המצות הנאת הגוף רק עבודת עבד לרבו לא נחשב הנאה וא"כ ה"ה במצות דרשות אמרי' ג"כ מצות לאו להנות נתנו דהא אין בלבישת ציצית הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו למצוא חן וחסד לפניו ודוק:

ועלה בדעתי שמאוד העמיק רש"י במתק שפתותים דהנה נטילת לולב הוי רק מעשה מצוה ואין בנטילה שום הנאת הגוף רק אנו חוקרי' אם לא נאמר שזה נחשב להנאה יען שמקיים מצוה ע"ז נכון פי' רש"י שאין מצות כאלה נחשבי' להנאת איסור יען שאין בהם באמת הנאת הגוף והמצוה הוי רק עבודת עבד לרבו ולא נחשב להנאה אבל בתקיעת שופר דמשכחת בו הכאת הגוף מן פעולת קול שופר או חכמת התוקע שיודע להוציא קולות כאלה עיי' בב"י תקפ"ה אעפ"כ מותר לתקוע בשופר של איסור הנאה יען דהנאת הגוף בטל לגבי המצוה יען דמצות שיש בעשייתם גם הכאת הגוף לא נתנו מהקב"ה כדי להנות הנאת הגוף אלא נתנו לישראל לעול לקיים מצות התורה וא"כ לא נחשב אותה הנאה לאיסור אשר נהנה בהדי המצוה כאשר אבאר בעזה"י לקמן דהוי כאנוס על גוף הנאה ודוק:

שוב מצאתי ברש"י בחולין דף פ"ט בד"ה ורבא אמר וז"ל אפי' באפר עפרה נמי מותר שכיסוי הדם מצוה ולא הנאה שהמצות שנתנו לישראל לא ליהנות נתנו להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת המלך היא עליהם עכ"ל אחז החבל בתרי ראשין שלא נתנו המצות לשם הנאה אלא גזירת המלך יען דמבואר אח"כ דלולי דכתותי מכתת שעורי' הי' יוצא לרבא בין בשופר ובין בלולב הגם שהם של ע"ז וביאר רש"י הגם שיש בו הנאה אעפ"כ לא ניתן לישראל לשם הנאה ואם אין בו הנאה אז בודאי לא נחשב הכאה דהוא גזירת המלך ודוק אבל גם לרש"י אפשר דאמרי' אפי' במצוה דרשות מצות לאו להנות נתנו וק"ל:

ואוסיף נופך הערה אשר כתבתי בחדושי זה רבות בשני' דפלוגתא אי מצות להנות או לא נ"ל דפליגי דמי יכחיש שיש הנאה לבר לבב אם זוכה לקיים מצוה הלא החי ירגיש מתיקות תענוג מצוה עד שכל עצמותיו ידושנו וגם מקבל שכרו בעבור קיום המצוה כאשר נתקשה הרשב"א אך פליגי הלא כל אסורי הנאה אסורים רק כדרך הנאה היינו שבני אדם נהנין אבל בשלא כדרך הנאתו לא אסר הקדוש ב"ה כל איסורי הנאה ועיי' במ"ל פרק ה' מהלכות יסה"ת פלפול גדול שאפי' בע"ז ובהקדש מותר שלא כדרך הנאה יעו"ש וא"כ פליגי אי הנאת מצוה נחשב להנאה בכדרך הנאתו ואסור לעשו' מצוה בכל חפצי אסורי הנאה או דנימא בהיפך כיון שאין כאן הנאה רק לבר חיוב מצוה אבל למי שאינו מצווה בו היינו כל האומות לא יהי' נחשב מעשה זה להנאה א"כ הוי הנאת מצוה בכלל שנהנה בשלא כדרך הנאה ומותר להנות בשכלד"ה בכל אסורי הנאה ומצאתי בעזה"י כעת און לי בנמ"י בנדרים ברב אלפס החדשים דף ט' שכ' וז"ל אבל אם אמר סתם דבר פלוני קונם עלי אין במשמע אלא דבר שיש בו שום הנאה והר"ז כשופר של עולה שמותר לתקוע בו משום דמצות לאו להנות נתנו דמסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא בכדרך הנאה עכ"ל הזהב מבואר דהבין דמצות לאו להנות נתנו הוי הסברא דמצוה לא נחשבת הנאה בכדרך הנאה ואודה לד' ממקור לבבי שזכיתי לזה זה י' שנים ולפ"ז גם במצוה דרשות מותר דעכ"פ הנאת המצוה הוי הנאה בשלא כדרך הנאה ודוק:

וביותר יש להסביר כפי מה שכ' הרשב"א בחדושיו לסוכה דף ל"א וז"ל מצות לאו להנות ואף ע"ג דמתהני בעשיית המצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב לא חשיב באיסור הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאינו נהנה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה ומן האיסור עכ"ל והביא עוד ראי' מסנדל של ע"ז וממעין יעו"ש שהאריך כוונת דבריו דתורה לא אסרה הנא' אלא אם הנאה בא מגופו של איסור למשל בודאי לקנות אשה באיסור הנאה אסור ולא שייך לומר מצות לאו להנות נתנו דהא בגופו של א"ה קנה אשה הנקראת קנין כספו ויוכל לכפותה לבעול אותה ולא צריך לשלם שכר ביאה כאשר בארתי במקו"א אבל במעיין מה הוסיף שנטהר רק אם ילך אח"כ למקדש ליכא עונש או אם תנשא היבמה לאיש לא עשתה איסור אבל מיד לא מרווחת בחליצה ולא מרויח בטבילה וכן במצות מה בידו מן האיסור הגם שיקבל שכר מן הקב"ה אבל מגוף המצוה לא בא לו הנאה אלא או מיד הקב"ה או בבעילת איש אשר יקח אותה או בהנאת בעל אם טבלה במעיין או מן ביאת מקדש אבל מעצם המצוה או הטבילה או חליצה לא בא לעולם הנאה כנלענ"ד הגם שרבים לא יבינו כן ודוק:

ולפ"ז גם במצוה דרשות שייך ג"כ מצות לאו להנות נתנו דלא בא לו לאדם הנאה מגוף החפץ ודוק:

ומה שצריך ביאור רחובות הוא אם יש בלבישת טלית גם הנאת הגוף אם נימא שגם במצות הרשות בטל הנאת הגוף לגבי המצוה או נימא דוקא במצוה מחויבת אז בטל הנאת הגוף לגבי מצוה אבל מצוה דרשות לא מתיר הנאת הגוף בהדי המצוה וצע"ג:

ונלע"ד לחקור בעזה"י והוא דרשב"א בנדרים דף ט"ו הקשה הגם שאמר הנאת תשמישך עלי נימא דיבעול אותה משום מצות פ"ו ומצות לאו להכות נתנו ותי' דאפשר באשה אחרת יעו"ש והקו' רבים עליו (א) קו' הר"ן שנעלם ממנו גמ' מפורשת שאם נודר הנאה ממעיין אסור לטבול בימות החמה יען דגם הגוף נהנה מן הטבילה א"כ מבואר דדוקא קיום מצוה לא נחשב הנאה אבל אם יש לגוף מבלעדי המצוה הנאה שפיר מקרי הנאה ואסורה הגם שפועל מצוה ג"כ וצע"ג (ב) הקשה בשעה"מ למה במודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו הגם שאפשר לו באחר ולמה יהי' באשה איסור אם אפשר לו באחרת וצע"ג: ואמרתי להסביר גוף דברי רשב"א דלכאורה יפלא אם יש פלוגתא שגוף המצוה יהי' נחשב הנאה וגם למ"ד דקיום מצוה לא נחשב הנאה נתקשה רשב"א גופי' בסוכה דף ל"א שנימא דנחשב להנאה יען שמקבל שכר ותי' יען דלא נהנה וגוף החפץ וא"כ מהכ"ת להוסיף שגם הנאת גוף מותר בהדי קיום המצוה והוא פלא להבין:

אך הכל נכון בעזה"י ואקדים דברי הר"ן בחולין פ"ז בסוג' דריחא מילתא שנתקשה באיסור דריחא מילתא וכת' ח"ל ועוד דהא קי"ל מודה ר"ש בדבר שא"מ מותר ולדידי' הנאה דלא מכוון לי' שרי' כדמוכח בפ' כל שעה והכא בודאי בבת תיהא אינו מתכוון להנות מיי"נ דלאו ברשיעא עסקי' וכ"ת פ"ר הוא וקיימ"ל כר"ש בפסיק רישא ולא ימות ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פ"ר שרי' דהא אמרי' התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני חמה ובגשמים מפני הגשמים והא התם בודאי מטי לי' הנאה אלא כיון דלא מכוון לי' לא חשבי' לה מידי עכ"ל והטו"א נתקשה בדברי הר"ן א"כ למה הנודר הנאה מן המעיין אסור לטבול בימות החמה כיון דלא מכוון בהנאה מותר אפילו בפסיק רישא והקו' גדולה והניח בצ"ע:

ונראה ליישב דעת הר"ן ומראשי' אסביר דברי הר"ן הנ"ל בחולין דהפנ"י בפסחים דף כ"ו חידש דבר גדול דכל איסורי' אסרה התורה דוקא ע"י מעשה אבל האיסור אשר נהנה האדם בלי מעשה רק בא מאליו לאדם ליכא עבירה כלל דמהאי טעמא אמר רבא תחילתה באונס וסופה ברצון מותרת דאשה קרקע עולם רק הקב"ה קרא גם בעילתה במזיד מעשה דכתיב נפשות העושות אבל אם גוף הבעילה מתחלה באונס אז גוף הנאה ליכא איסור הגם שבודאי יהי' הנאה דפסיק רישא מורה על מעשה אבל בלי מעשה ליכא איסור וחיזק דבריו מלשון הר"ן בפסחי' יעוש"ה כי האריך בסוגי':

ולפ"ז נכוני' דברי הר"ן בחולין דפסיק רישא לא שייך אלא אם גוף המעשה הוא מעשה איסור כגון במלאכת שבת דהוי המעשה היינו הפעולה האיסור אבל בלבישת כלאים הלא גוף הלבישה בלא הנאה ליכא איסור רק הנאת חימום כלאים הוי האיסור והוא בא ע"י מעשה הלבישה ואם הוא לובש כדי להיות מכוסה ועשה מעשה כדי שיהי' כו הנאה אז חייב על הנאה ע"י מעשה של הלבישה ועיין ריטב"א מכות דף כ"א דכל דבר הבא ע"י מעשה אפי' גוף המעשה לא חייבו אעפ"כ חייב אח"כ ע"י מעשה הקודם אבל במוכרי בגדים דהוי הלבישה לא אפשר דצריך ללבוש כדי למכור וגם לא מכוון להנאה אז לא נחשב המעשה לאיסור והוי אח"כ הנאת הבגדים כהנאה דבא מאליו ומותר מדין תורה אפי' לכתחילה וא"כ אמאי יהי' מועיל לאיסור דהוי פסיק רישא כיון דלא נוכל לצרף המעשה והנאה דממילא מותר מדין תורה וה"ה בריח יי"נ כיון דמעשה אשר שואף הריח הוא לא אפשר דצריך לעשות זאת להבחין המקח ולא מכוון להנאה ונחשבה הנאה כהנאה דממילא וליכא איסור כלל אבל אי ריחא מילתא דנחשב לאכילה אז חייב אסי' בלא אפשר ולא קמכוון דומי' דמתעסק בחלבים ועריות חייב ודוק היטב:

אבל כל זה באיסור' הנאה של תורה או באיסור הנאה בנדר אשר אי אפשר אלא במעשה או שאפשר אפי' בלי מעשה רק סתמא הוי כוונתו לאסור דוקא במעשה כדרך שאסרה התורה דוקא במעשה אבל אם נדר בפי' שאוסר עצמן הנאת דבר אפי' אם יבוא ממילא עליו מאותו חפץ אז בודאי לא גרע הנאה דממילא מאלו נדר בזריקת צרור דחל הנדר דכל היוצא מפיו יעשה אמר רחמנא וכמבואר דין זריקת צרור ברשב"א ובר"ן ומכ"ש בהנאה רק שבא ממילא דנאסר עליו אם אוסר בדעתו גם הנאה דממילא ומיירי בנודר הנאה ממעיין שאסר על עצמו אפי' אם יזל ממעין עליו או על שדותיו ממילא יהי' גם כן אסור [ולכן נקטו הנודר הנאה מן המעין ולא נקטו הנודר הנאה מן המקוה] ואז בודאי אסור אפי' בהנא' דממילא וא"כ ה"ה אסור הנאת הגוף בהדי מצוה ומיושב קו' טו"א על הר"ן ודו"ק [ועיין בתי"ט ובש"ע סי' ר"א בה' מקואות]:

ובזה יומתק שיטת רשב"א דהלא הבעל לא אסר על עצמו מעשה הבעילה רק הנאת תשמיש של האשה אסר על עצמו א"כ גוף מעשה הבעילה ליכא איסור רק יען שנהנה בבעילה אסור המעשה דהנאה בא ע"י מעשה וא"כ אם יש כאן מצות פ"ו אמרי' מצות לאו להנות נתנו ולא נחשב גוף הבעילה אשר מקיים מצוה להנאה והוא כלא אפשר על גוף הבעילה הגם שנהנה בבעילה הלא הוא אינו מכוון להנאה רק למצות פ"ו והוי לא אפשר ולא קמכוון רק הנאה בא ממילא והיא מותרת הגם דהוי פסיק רישא הלא באיסור הנאה דממילא פסיק רישא אינו אוסר דכל פסיק רישא אסור יען שיש מעשה וכאן הנאה בא בלי מעשה דמעשה הוא מוכרח מכח מצות פ"ו שהיא היתר דמצות לאו להנות נתנו וע"ז תי' רשב"א דאפשר באשה אחרת א"כ הוי אפשר אעפ"י שלא מכוון כיון שאפשר באחרת לא נחשב כהנאה דממילא דהא ראינו שהוא מכוון על בעילתה ועיין בפנ"י שם ודוק:

ומעתה מיושב קו' הר"ן על הרשב"א מן מעיין דרשב"א מתיר הנאת הגוף יען דהוא אוסר על עצמו הנאת תשמישך דהוא איסור הנאה ע"י מעשה ואז הנאה דממילא מותר ומשום מצות פ"ו הוי המעשה כאלו אינו ונשאר הנאה דממילא אבל במעיין דע"כ איירי דאסר הנאה אפי' דממילא מכח קו' טו"א דבהנאה מותר אפי' פסיק רישא ואם כן אז בודאי אסור הנאת הגוף בהדי עשיית המצוה ודו"ק:

ובזה נפשט לי נסתפקתי אחת אם אחד שמע תקיעת שופר וספק אם יצא כגון ספק אם כוון או אם הקולות היו כהוגן או אם התוקע הי' גדול או אם התוקע כוון להוציאו וכדומה מן הספיקו' אם מותר לאיש זה לתקוע בשופר של איסור הנאה לשיטת הכל בו דיש הנאה בתקיעת שופר דהא אפי' אם נימא דמותר הנאת הגוף היינו לגבי דמצוה וא"כ זה האיש שמסופק אולי כבר יצא וליכא עוד מצוה א"כ נהנה מן איסור הנאה שלא במקום מצוה או נימא כיון שצריך לתקוע פעם אחרת דספק דאוריי' לחומרא ובפרט במצוה עיי' בחוות דעת דגם הרמב"ם מודה דצריך לידע בודאי שקיים המצוה וכ"ש בחזקת חיוב אז לכ"ע ספק לחומרא א"כ מצות לאו להנות נתנו וצע"ג ולפמ"ש בודאי מותר כיון דצריך לעשות המעשה בעבור ספק מצוה א"כ הוי הנאה איסור דממילא ומותר מדאו' ודוק:

ודע דאם נכוני' דברי אז בודאי במצוה דרבנן אמרי' לאו להנות נתנו דעכ"פ דהוא ומוכרח על המעשה לא נחשב הנאה לאיסור ולא גרע מאשה אשר נבעלת באונס או ממוכרי בגדי' דמותר בפסיק רישא ולרשב"א כל שהמעשה מוכרח הוי ההנאה היתר חוץ אם אפשר באחר וק"ל:

ודעת לנבון נקל ליישב קו' שעה"מ על הרשב"א שכ' באפשר באחר לא אמרי' מצות לאו להנות נתנו א"כ למה במודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו אעפ"י שאפשר באחר וצע"ג ולפמ"ש נכון דבשלומא אם יש ג"כ הנאת הגוף בהדי מצוה אז כל ההיתר יען דהוי לא אפשר ולא קמכוון והוי כהנאה דממילא וא"כ באפשר באחרת הוי כאפשר וקמכוון אבל אם חבירו תוקע לו אז ליכא הנאת הגוף רק הנאת מצוה וכיון שמצות לאו להנות נתנו ליכא איסור כלל וק"ל ואחר רבות בשנים הגיע לידי ספר אבני מלואי' ומצאתי בסי' כ"ח שתי' שדוקא אם יש הנאת הגוף אסור אם אפשר באחר אבל לא ירד והמתיק כמו שבארתי יעו"ש:

ואם כנים דברי אמרתי ליישב מה שיש להקשות סתירת הרשב"א דבסוכה דף ל"א הקשה הא מקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב ותי' דלא נהנה מגוף האיסור הנאה יעו"ש ולכאורה סותר דבריו למ"ש בנדרי' דף ט"ו שאפי' הנאת הגוף בטל לגבי המצוה וא"כ לא יהי' הנאת שכר מהקב"ה טוב יותר מהנאת הגוף בהדי מצוה וצע"ג שוב מצאתי שהרגיש בסתירה זו בס' אבני מלואי' סי' כ"ח ולא נחית למה שתרצתי יעו"ש:

ולפמ"ש נכון דבשלומא אי קיום גוף המצוה לא נחשב להנאה וא"כ הוי הגוף המעשה מעשה היתר אז הוי הנאת הגוף הנאה דממילא ובטלה לגבי פעולת המצוה דהוי לא אפשר ולא קמכוון הגם שמכוון להנאת מצוה הלא הנאת מצוה לאו הנאה נחשבת אבל אי הנאת קיום מצוה הוי נחשב להנאה א"כ הוא דמכוון להנאת מצו' יהי' א"כ אסור וע"ז תי' דאין איסור רק הנאה מגוף החפץ ולא הגורם הנאה ממקום אחר וא"כ אפי' במעיין דאסר על נפשו אפי' הנאה דממילא הני מילי הנאה דממילא שבא מגוף החפץ אבל גורם הנאה ממקום אחר לא אסר על נפשו ודו"ק:

תמצית הדברים דכיון דעכ"פ הנאת מצוה דגורם שכר מהקב"ה לא נחשב הנאה וא"כ גם במצות ציצית דהוי עשה דרשות עכ"פ בעידנא ריתחא נענש עלי' וא"כ הוי הנאת הגוף כהנאה דממילא דהוי כלא אפשר ולא קמכוון ומותר לרשב"א אבל לר"ן אסור:

ואורו עיני כי מצאתי בעזה"י בפרמג"ד א"ח על המג"א בסי' י"א ס"ק י"ב בד"ה ואגב שכ' וז"ל ואגב גררא עי' בכ"מ פ"א מציצית הי"א צמר עיר נדחת וקדשי' פסול כתב לאו איסור הנאה מצות לאו להנות אלא כתותי שעורי' ולפ"ז קדשי' היינו פסולי' ועור יוצא לשריפה ואני העני תמה דטעמא דלאו שלהם הוא דאסור בהנאה וכ"ת דידי' אף דאיסור הנאה הוי שלו הא בורכא אתרוג ערלה תוכיח וצ"ע ולפ"ז מודר הכאה מצמר אסור בציצית אבל מודר מחבירו הנאה יכול ליקח טליתו באפשר דמצות לאו להנות נתנו ואף מצוה דרבנן כמ"ש במ"א מזה ול"ד לסוכה דישיבתה הנאה ועיי' תרמ"ט סק"ב בהג"ה והנך רואה דמצות לאו להנות נתנו אף שאין הכרחיים שהרי ציצית לא לכסי ולא יטול ציצית ול"ד מצות לאו להנות שהם גזירת מלך ודוקא הכרחיים אלא כדכתיבנא והבן זה עכ"ל זהב טהור חדי נפשאי שזכיתי לכוון לדבריו הקדושים דגזירת המלך לאו דוקא אלא ה"ה בעשה דרשות אמרי' מצות לא להנות נתנו ונקוט מיהא פלגא בידך ופלא שלא העיר אם הנאת הגוף בטל לגבי מצוה דרשות והנלענ"ד כתבתי:

ולא אפטור לדבריו בלי ללוות אותם מה שנתקשה למה לכ"מ הטעם דכתותי מכתת שעורי' תיפוק לי' דלאו שלהם הוא יען דאסור בהנאה כמו אתרוג של ערלה והניח בצ"ע פלא בעיני הלא המג"א בסי' תרמ"ט סק"כ פי' דברי רמב"ם ומחבר שסוברי' באתרוג דצריך להיות ראוי לאכילה אז אינו יוצא באיסור הנאה אבל בלולב דלאו בר אכילה מחשב איסור הנאה לכם וכן כתב רשב"א בחדושיו רק בתשובה סובר דאיסור הנאה לאו לכם מקרי ועיי' בש"ך יו"ד סי' רכ"א ס"ק ס ובבאר הגולה שם וא"כ מאי קשה לו אם הכ"מ סובר ג"כ בציצית דלאו בר אכילה כמו באתרוג הוי איסור הנאה לכם וצריך לחדש משום כתותי מכתת שעורי' ודו"ק ובחדושי הבאתי ראי' מחולין דף פ"ט שתי' רב אשי דלא יוצא בלולב משום דלשריפה קאי ולא אמר משום דלא מקרי לכם והגם שתרצתי בכל זאת יש מקום לכ"מ וק"ל:

ואיידי אזכיר שראיתי לאדמ"ו הגאון בחתם סופר יו"ד סי' ס"ט שנתקשה דברי הר"ן בחולין דאפי' בפסיק רישא מותר באיסור הנאה א"כ מנ"ל עשה דוחה ל"ת דילמא יען שציצית מצוה ומצות לאו להנות נתנו ותי' דציצית נתנו דוקא בכסות לכסות ואי אפשר שלא יתכוון גם להנאה אבל עכ"פ קשה מאי איסור יש בלביש' בגדי כהונה משום אבנט דהוא כלאים הא לא אכוון להנות הגם דהוי פ"ר הא מצות לאו להנות נתנו יעו"ש ולדעתי בודאי אם יש משכחת למצו' בהנאת היתר אז הגם שאירע מקרה ע"י נדר שיש כהיום מעשה הנ"ל בהנאת איסור אז אמרי' דהנאה בטל לגבי עשיית המצוה אבל דנימא דתורה צותה מצות אשר המה אסורים ויהי' מצוה בעבירה רק התורה תסמוך על זה דהנאה בטלה לגבי מצוה זה לא מסתבר יען דהמצו' מיוסד' בפעולת עבירה ואולי כוונת מ"ו יען דאפי' מוכרי בגדי' רשאי' לעשות כן מפני פרנסת' ולא גרע הכרח מצוה מהכרח ריוח ממון ודו"ק לשיטת רשב"א דמותר הנאת הגוף אצל המצוה נשאר קו' אדמ"ו ז"ל מכלאי' מנ"ל דעשה דוחה ל"ת וצע"ג חוץ אם נאמר אצל מצות דרשות אינו מותר הנאת הגוף דלא כמו שבארתי למעלה ודו"ק:

ובחדושי תורה שלי יצאתי ליישב דדעת הכלבו שאוסר הנאת הגוף בתקיעות לא פליג על הרשב"א דמתיר הנאת הגוף ואעתיקו הב"י בסי' תקפ"ו הביא דעת הכל בו ח"ל כ' הכלבו המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה פי' אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהני' כשהן עצמן תוקעי' וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרוי בשביל טעמא דמצות לאו להנות נתנו עכ"ל לכאורה דעת הכל בו כדעת הר"ן ולא כרשב"א בנדרי' דמתיר הנאת הגוף אצל מצוה וא"כ פלא שהביא זה בשם הגאון ולא ביאר שהוא כדעת הר"ן וצע"ג:

ונלע"ד דלא פליג הכל בו על הרשב"א דהנה מה שכ' בשם הגאון דהרבה בני אדם נהני' אם תוקעי' יש לפרש בב' פנים (א) דיש לו הנאת הגוף אם שומע הקולו' אשר הוציא ברוחו ע"י השופר אבל אינו נהנה מגוף פעולת מעשה הקולות רק קול התקיעות אשר הוא מוציא ערב לו וכן משמע שהבין הפר"ח שמביא ראי' לשיטת הכלבו מדברי תוס' דף כ"ו ושם משמע דשמיעה הוא הנאה יעו"ש (ב) דאין לו הנאה מקול אשר הוא מוציא משופר רק יען דתקיעת שופר להוציא הקולות בתמונו' שונות פעם בקצר' ופעם בארוכה עפ"י הדין עיי' בש"ע סי' תק"ץ הוא חכמה שיודע לעשות קולות כאלה כאמרו תקיעת שופר חכמה ואין עמה מלאכה וא"כ נהנה מן מעשה התקיעה ולא מן שמיעת הקולות וכן משמע לשון הכל בו וז"ל שיש הרבה בני אדם נהני' כשהן עצמן תוקעי' כמובן:

והנה נ"ל לחדש סברא אחת בעזה"י הגם אי אמרי' דהנאת הגוף מותר בהדי מצוה כסברת רשב"א הוא דוקא כגון בבעילת אשה דבשעה שבועל ונהנה מתשמיש המטה אז באותו פעולה הוא מקיים מצות פ"ו אז בטל להדי מצוה גם הנאת הגוף דהוי כהנאה דממילא אבל בודאי אם יהנה הגוף טרם קיום המצוה אז בודאי לא נתיר הנאת הגוף מצות שיתחיל פעולת קיום המצוה כמובן וא"כ יש הבדל בין מצות פ"ו ובין מצות שופר דבשלומא בבעילה הגם דמעשה העראה הוי הנאת הגוף ואין אשה מתעברת אלא בגמר ביאה כיון דאי אפשר לגמור בלי העראה א"כ מתחילה ועד סוף הוי פעולת קיום מצות פ"ו דכל מעשה הבעילה הוא מצות פ"ו אבל אי אמרי' דמצות שופר הוי רק בשמיעת קול שופר ואין בפעולת התקיעה חלק מגוף המצוה רק הכשר דאי אפשר לשמוע קול שופר בלי מעשה שנופח בקרן איל א"כ איך נתיר לו להנות ממעשה התקיע' הלא המצוה לא נתקיים עתה רק ביציאת הקול משופר מתחלת המצוה ואין הנאת הגוף בהדי המצוה בפעם אחת ואז לא בטל הנאת הגוף להדי מצוה כמו דאין עשה דוחה לל"ת אא"כ הוי בעידנא בפעם אחד ודו"ק ועיי' בנמ"י בב"מ אי הגבהת אבידה נחשב מיד לקיום מצות השבה יעוש"ה] ועיי' במחה"ש סי' תע"ג בהנאת גרון במצוה יעו"ש:

אך אי מצות שופר הוי רק בשמיעת הקול ואין בפעולת התקיעה חלק ממצוה או נימא דמצות שופר הוא מב' דברים (א) משמיעה והוא דבר דממילא ואין עליו שליחות רק כל אדם צריך לשמוע בעצמו (ב) חלק המעשה חלק התקיעה ועליו יש שליחות עיי' בכפות תמרים תלי' אי אמרי' בשופר צריך כוונה או אין צריך כוונה דהה"מ ביאר בפ"ג אי מצות שופר רק בשמיעה לבד אז לכ"ע צריך כוונה יען דאין כאן מעשה מצוה רק שמיעה לבד יעו"ש וכיון דטור ורמב"ם פוסקי' דבשופר צריך כוונה וע"כ דמצוה בשמיעה לבד ולכן אסור בשופר הנאת הגוף ודו"ק:

וראיתי בטעם המלך שהקשה לכל בו דרק מצוה לאו להנו' נתנו אבל שאר הנאת הגוף אסור בהדי מצוה א"כ איך משכחת דין דמלל"נ הא בכל מצוה נהנה דפטור ליתן לעני פרוטה דמוכרח זה דהא ר"י מחשב מוצא אבידה לשומר שכר והביא שכן תוס' שבועות דף מ"ד ורש"ל הקשו קו' הנ"ל ולרשב"א ניחא דגם הנאת הגוף מותר אבל לכל בו קשה וצע"ג:

ונ"ל ליישב דעת הכלבו דהנה הטעם דפטור ליתן פרוטה לעני הוא מטעם דעוסק במצוה פטור ממצוה כנודע ורשב"א בסוכה דף כ"ה הסביר הנועם דתורה לא חייבה לגברא בחיוב מצוה בשעה שעוסק במצו' ולכן צריך להתחיל אפי' מצוה קלה הגם שעי"כ לא יוכל לעשות אח"כ מצוה חמורה יען דמצוה שנית לא תבוא עליו כלל יעו"ש כי מתוק מאוד וא"כ מה שנהנה ליתן פרוטה לא בא מכח החפץ יען שתוקע בשופר רק יען שהאיש טרוד במעשה לפני הקב"ה נפטר הגברא מחיוב מצוה אחרת וא"כ לא נהנה משופר של איסור הנאה רק נהנה וגופו של עצמו יען שהוא עוסק במצוה [ויהי' מאיזה שם שיהי'] אבל אם נהנה מגוף השופר שמתענג בתקיעה בכלי שופר אז אוסר הכל בו דהא הנאתו בא מכלי שאסור בהנאה אבל בלי תענוג גופו רק שפטור ליתן פרוטה לעני זה לא בא מכח הכלי שאסור בהנאה אלא בא מכח גופו שמותר להנות מגופו כנ"ל להצדיק דעת הכל בו ודו"ק:

ואגב גררא אזכיר במעט אומר דבר מחידושי תורה אשר לי בסוגי' הנ"ל ראיתי לטעם המלך שהקשה קו' גדולה איך סובר ר"י מצות להנות ולא יצא הא ר"י לשיטתו סובר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור וא"כ הכא דטע' בדבר דהי' שוגג עיי' תוס' וגם עשה מצוה למה אמרי' דלא יצא וצע"ג: ונלע"ד ליישב דמרחק רב ביניהם ואקדים שני הקדמות (א) דרשב"א ביבמות מסביר לכך אמרי' החולץ בסנדל של ע"ז פסולה יען דאם יהי כשירה א"כ נהנה מע"ז ואם תהי' פסולה א"כ לא נהנה מע"ז וכיון דיש בידינו לומר דחליצה פסולה ולא נהנה א"כ אי אומרי' דכשירה והוא נהנה הוי כאלו מתירין להנות מע"ז ואומרי' בהיפך דפסול' ולא נהנה יעו"ש דף ק"ג (ב) דמצוה הבא בעבירה הוי אם העבירה פעל מאומה לתכלית המצוה שמבלעדי העבירה הי' בעולם חסרון שלא יוכל להיות המצוה כגון גזל לולב ויצא בו לולי שגזל לא הי' לו לולב אבל אם הוציא לולב ברה"ר ועשה בו עבירה אז לא שייך מצוה הבא בעבירה דאטו פעל העבירה לקיום המצוה הלא בלא הך איסור משכחת בעצם זה המצו' עיי' תוס' סוכה דף ל' בד"ה יעו"ש: והנה כל הענינים של טעה בדבר מצוה שהביא הגמ' הוי המצוה דבר בפני עצמו ועביר' לא ברא המצוה כמו בתינוקת שגם אם לא הי' שבת הי' העולם בתינוק מצוה של מילה וה"ה בקדשי' בשבת ששם שבת לא פועל שיהי' בהמה זו קדשי' וכן מצות יבמה שבעילתו מצוה לא פעלה בו איסור נדה וכן במצות עונה כנגד אשתו שנעשית נדה וכן אין העברת ד' אמות ברה"ר פועל למצות לולב וא"כ שם ליכא מצוה הבאה ע"י עבירה וגם אי אפשר לתקן האיסור דאפי' אי המצוה לא מהני האיסור שעבר עשה וכל רוחות טהורות לא יבטלנו אז ממילא יש מצוה בעולם והוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ופטור מעבירה ודו"ק אבל בשופר נהפוך הוא דהמצו' באה ע"י עבירה ולא הוי מצוה וגם אפשר לתקן העבירה דהא אי המצוה לא מהני אז לא נעשה עבירה א"כ מהכ"ת לומר דעשה מצוה והוי טעה בדבר מצוה ועשה עבירה דהוי כאונס בעבירה נהפוך הוא אמרי' דלא עשה מצוה וגם לא נעשה עביר' ויתוקן האיסור והבן כי לדעתי שגה ברואה בעל נועם המלך:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה