אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן כא

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן כא

סימן כ

שאלה יהודי אחד שדר בכפר והולך בבה"כ לכפר אחר אשר שם יתקבצו מן כפרי' רבים ויהי היום ביום ראשון דר"ה נחלה בנו בן שנים עשר שנים וביקש הבן שרוצה לשמוע תקיעת שופר ותקע לו האב חבל חישב שהוא ילך לבהכ"נ לשמוע קול שופר ולהתפלל מוסף ברבים ושלח מיד השופר לכפר אשר בו יתקבצו כל בני הכפרי' ואח"כ גברה המחל' על בכו ונשתהה הרבה בביתו עד עבור זמן תפילה וכאשר עזב ביתו והלך לכפר אשר שם הבהכ"נ לבקש מאחד שיתקע לו פגעו בו בדרך מכיריו וקראו לו שהובאת מרחוק אשה אחת אשר מתה זה שני ימים ואין שם עשרה ללותה ולקברה ולא שמע אליהם והלך לדרכו לשמוע קול שופר וכעת צווחו עליו בשווקי' שהוא עם הארץ חסיד שביזה את המת ושאל האיש אם צריך לילך על קברה לפייסה בעבור חטא אשר חטא בשגגה שהאמין שמצות שופר קודם או אם עשה כדת של תורה ולא נשא לשוא נפשו:

תשובה הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאי' הם האיש ההוא מנוקה מעון שעשה כדת של תורה וכן עשו מלפנים בישראל כאשר אבאר בעזה"י: הנה דעת מכירין אשר קוראי' לו עם הארץ חסיד הוא ששמעו שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בשב ואל תעשה כמו באבידה שזקן ואינו לפי כבודו יוכל להתעלם מן האבידה או מצוה מילה או מצות פסח נדחי' מפני מת מצוה שהמה מכות עשה שיש בו כרת ומכ"ש מצות שופר שנדחת בשב ואל תעשה בעבור מת מצוה שגדול כבוד הבריות:

אמנם זה אינו דכלל גדול השריש לנו הרמב"ן דאין נקרא מת מצוה רק אם מוטל בבזיון על פני השדה אבל אם מונח בעיר הגם שאין לו מתעסקי' כפי כבודו אין זה מת מצוה ואין שום מצוה נדחית מפניו עיי' במג"א סי' תמ"ד ס"ק י"א וסי' תקכ"ו בסוף הסימן וסי' י"ג (ועי' סי' תרפ"ז וא"כ בנידן הנ"ל הגם שצריך עכ"פ עשרה לאשה כמאן דלא קרי ולא תני ועי') ביו"ד סי' שמ"ג וסי' שס"א בכל זאת כיון שהיא בעיר אין רשאי לבטל מ"ע של תורה בעבור כבודה ודו"ק:

אך מה שצריך התבוננת יען שאיש הנ"ל כבר תקע לחנך את בנו ושמע קול שופר הגם שלא כוון להוציא את עצמו דהא הי' במחשבתו להיות בבה"כ לשמוע קול שופר ברבים בכל זאת אי מצות אין צריכות כוונה וכבר יצא ידי חובתו אז לא יפה עשה לבזות קבורת מת אשר מונח שני ימים וא"כ תלי' דין הנ"ל בחבל הפוסקי' אי תקיעת שופר הוי כאכילת מצה דלא צריך כוונה או נימא דבשופר צריך כוונה וצע"ג:

הב"י בסי' תקפ"ט הכריע להלכה דבשופר צריך כוונה והוכיח כן מרמב"ם דפוסק במצה אין צריך כוונה וכפאו לאכול מצה יצא ובשופר פסק צריך כוונה ובסי' תע"ה הביא דברי ר"ן דשאני מצה שהוא אכיל' ויוצא כמו מתעסק בחלבי' ועריו' חייב אבל בשופר דלא הוי אכילה אז צריך כוונה והגם שרבא דימו אותם כדאמרו בגמ' מ"ד אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל בשופר לא קמ"ל אבל ר"ז מחלק כך ולכן אמר איכוון ותקע לי יעו"ש וא"כ בנידן דידן במצות שופר פסקי' דצריך כוונה ולא יצא במה שתקע לבנו דהא חישב שרוצה לצאת בבהכ"נ וק"ל:

הן אמת שדברי ר"ן נפלאי' דכבר גילה הפנ"י בחידושיו שם למה באמת מדמה הגמ' שופר לאכילת מצה הלא מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה לכן יצא בכפאו פרסיים אבל בשופר דילמא לא יצא ותי' דגם באכילת איסור אם כפאו פרסיי' או חבירו לאכול חזיר או חלב פטור דדוקא במתעסק שבאות נפשו רצה לאכול רק שטעה ואכל חלב תחת שומן אז חייב אבל על אכילת איסור בכפיי' באמת פטור וא"כ אם יוצא בכפיי' ידי אכילת מצה ע"כ שיוצא גם בשופר יעו"ש כי מתוק ופלא שלא הרגיש שא"כ איך סובר הרמב"ם לפסוק כן לדינא שבמצה יוצא יען דאפ' מתעסק חייב ובשופר לא יצא כאשר הסביר הר"ן אבל דברי הר"ן צריכי' התבוננת הלא ההבדל של פנ"י נכון מאוד וא"כ איך פסק הרמב"ם נגד הסברא וצע"ג:

שוב ראיתי כי דברי הר"ן נכוני' מאוד דבודאי בחלבי' ועריות שהקפידה התורה על הנאה ולכן חייב המתעסק אבל אם כפאו לאכול איסור ולבו בל עמו שמצער עצמו על אכילתו דהא לב יודע מרת נפשו אם יתגאל באכילת איסור ועיי' תוס' חולין דף ה' השתא בהמתן של צדיקי' א"כ אין הנאתו הנאה ועל גוף מעשה אכילה אנוס הוא ולכן הוא פטור דהא באמת אינו נהנה אלא צער יש לו אבל באכילת מצה שאין כאן איסור באכילתו נהפוך הוא יוכל להיות עוד הנאת מצוה באכילתו ובכל אופן יש הנאה הגוף דגם אם לא יעשה מצוה עכ"פ אין עבירה בהנחת אכילתו וא"כ מהכ"ת לא נימא דיוצא באכילה כמו שחייב מתעסק בחלבי' ועריות שכן נהנה הלא זה האיש נהנה באכילתו דאין כאן איסור שמעכב ההנאה וכיון דאכול מצה אמר רחמנא שתורה מבקשת מצוה ע"י הנאת אכילה א"כ יצא ידי מצוה ודו"ק:

וראי' לזה שחידשתי דלכן אינו חייב על אכילת איסור ע"י כפיי' דאין הנאתו הנאה ממאי דפסקי' ביו"ד סי' קי"ט סעיף י"ד שאם מכר לחבירו בשר טריפה תחת בשר כשר צריך להחזיר הדמי' אפי' אם הלוקח כבר אכל הבשר והובא בש"ך ס"ק נ"ו בשם הסמ"ע דהטעם דאכילת איסור צער הוא לו והוי כאלו לא נהנה יעו"ש והשתא התם דלא ידע בשעת אכיל' שהוא איסור רק אח"כ נודע נו לא נחשב אכילתו להנאה מכ"ש אם יודע בשעת אכילה שהוא אוכל איסור רק הוא מוכרח ע"י יד מעול ודו"ק ועיי' בא"ח סי' קצ"ו ובסי' ר"ד בט"ז סק"א ועי' בסי' תע"ה ויש ראיות ממקומות הנ"ל רק אין כאן מקום להאריך בזה:

אבל לשיטת רשב"א ודעמי' כאשר הובא בר"ן דסוברי' דגם בשופר מצות א"צ כוונה א"כ האיש הזה כבר יצא ידי חובתו ועשה עול אשר לא הלך למצות קבורת מת מצו' אשר אין לו עשרה אנשי' כנ"ל לכאורה:

ואחר העיון נ"ל דבנידן שאלתינו לכ"ע עשה האיש כדת של תורה שהלך לשמוע קול שופר דהנה על המתני' דלקמן תקע בראשונה ומשך השניי' כשתים אין בידו אלא אחת האריך הר"ן ואח"כ כ' וז"ל ותמהני עליהן דע"כ ר' דוסא דאמר הדא אמרה פשוט' ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ומוכח לה ממתני' ע"כ ס"ל דסוף תקיעה זו שהאריך בה כשתים אין ראוי לצאת בו ידי תקיעה אחרונה של סימן הראשון אלא בתחלת השני בלבד הוא יוצא ולא בסופה של ראשון כלל אי משום דס"ל מצ"כ או משום דס"ל דאפי' למ"ד מאצ"כ והתוקע לשיר יצא בכה"ג לא יצא משום דה"ל כמתעסק דגרע מתוקע לשיר כדמוכח בפרקין וכדכתיבנא לעיל דנהי דמצות אצ"כ והתוקע לשיר יצא דוקא תוקע לשיר שהוא חול ואין כוונתו בו כוונה של כלום ולפיכך אים מעכבת מלחול המצוה עליו באותה תקיעה אבל מי שמכוון תקיעתו למצוה אחת כמתעסק שהוא מכוון למצות חנוך את התנוקת אין תקיעתו עולה לו למצוה אחרת ודמי' האי מילתא למאי דאמרי' בזבחי' דף ג' דמינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב עכ"ל וכ"כ למעלה בדף ל"ג בד"ה ואין מעכבי' בקיצור יעו"ש מבואר דאפי' אי מצות א"צ כוונה ה"מ בתוקע לשיר אבל אם אכוון למצות חנוך אז לכ"ע כיון דמכוון למצוה גרע ואינו יוצא ידי חובתו וא"כ בנידן שאלתינו דכוון ג"כ למצות חינוך אז לכ"ע לא יצא ומצות שופר קודם למת מצוה שאין מונח בבזיון כנלענ"ד:

ופקחתי עיני וראיתי ארי נוהם מתוך קופא של בשר שמן איבעית גמרא ואיבעית סברא על דברי ר"ן הנ"ל הוא השג"א בספרו טו"א בדף ל"ב בד"ה מתעסק שנתקשה מאוד בכמה קו' (א) בשלומא שם בזבחים דאי אפשר להיות על הבהמה רק שם זבח אחד או חטאת או עולה ושניהם יחד אי אפשר לכן בת מינה מחריב בה וחולין לא מחריב בה אבל כאן כיון דאפשר לצאת בתקיעה אחת לחובת התוקע וגם מצות חינוך איך יהי' מחשבה לחינוך מחריב חובת מצוה הא אפשרות להיות שניהם יחד והוא קו' גדולה וצע"ג (ב) עוד הקשה בשלומא בקדשי' דצריך לשמה רק סתמא הוי לשמה א"כ שייך לחלק דכוונת חולין לא עוקר הך סתמא לשמה ומחשבת קדשי' עוקר מהך סתמא לשמה אבל מצות דלא צריך כוונה דלא שייך בו סתמא לשמה קאי וא"כ למה יחריב בו אם יש לו מחשבה למצוה אחרת וצע"ג (ג) עוד הקשה מגמ' ברכות דפריך למ"ד מאצ"כ מהי' קורא בתורה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא יעו"ש וקשה מאי קו' שאני התם דמחשבת מצות לימוד תורה מבטלת מלהיות הקריאה לשם ק"ש אבל בשאר מצות באמת אין צריך כוונה וצע"ג:

ואמרתי זה היום שקויתי לברר דבר אחד אשר כמוס עמדי לדעת פשר הפלוגתא של מצות צריכות כוונה ובחסדי ד' אקוה שלא אבוש להוציא לאור עולם עמקי דברי ר"ן הנ"ל בעזה"י:

והסוגי' בקיצור כך הוא שלחו לי' לאד"ש כפאו ואכל מצה יצא ומסיק בכפאו פרסיים אמר רבא ז"א התוקע לשיר יצא מ"ד מתעסק בעלמא הוא קמ"ל והקשו משופר ומק"ש וממגילה ומשני דסבור חמור בעלמא הוא והקשה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ומשני רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בעי כוונה ופריך מדם שנתערב וכו' ומשני בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה זה סדר הסוגי' בר"ה דף כ"ח יעו"ש ועיי' בסוכה דף מ"ב ובפסחי' דף קט"ו והקושיו' רבו ואסדר רק ארבע סתירות:

א קו' תוס' בסוכה דף מ"ב דפריך הגמ' מדאגבי' נפיק בי' ומשני אביי כשהפכו וע"כ דמצות אצ"כ דאל"כ בלא הפכו ג"כ לא יצא דהא הולך אצל בקי ללמוד והלא אביי גופי' סובר מצות צריכות כוונה וצע"ג:

ב דרמב"ם פוסק בכל מקום צריך כוונה במצוה חוץ במצה יען דנהנה באכילה כסברת הר"ן ובסוכה מפרש כשהפכו וע"כ דמצות אצ"כ עיי' בתויו"ט פ"ג דסוכה וצע"ג:

ג קו' טו"א דר"ל סובר בפסחי' מצ"כ ובנזיר דף כ"ג אמר ר"ל אם אכל פסח לשם אכילה גסה רשע קאמרת נהי דמצוה מן המובחר לא קעביד רשע לא מקרי וע"כ דמצות אצ"כ. וצע"ג:

ד עוד הקשו האחרוני' ר"י סובר אריך כוונה ובסוכה דף מ"ב אזלי' לר"י וע"כ דלא צריך כוונה וצע"ג:

ונלע"ד לבאר מקור הפלוגתא במאי פליגי אי צריך כוונה או לא ולתרץ כל הסתירות בעזה"י הנה יש לנו ב' אופנים במצות עשה (א) כמצות תפילין ושופר ואכילת מצה בליל ראשון של פסח וישיבת סוכה בליל ראשון של סוכה ונטילת לולב ביום ראשון שהמה מצות מחויבות שמי שעבר ולא עשה המצוה לא די שלא נוטל שכר אלא גם רשע מקרי שעבר על מצות עשה ובתפילין נקרא פושע בגופו וצריך כפרה עיי' רמב"ם ה' תשובה ואין שבועה חל לבטל אותם נגלה דיש ב' כחות במצוה הנ"ל (א) שיש עליו חיוב לעשות ואם לא יעשה הפעולה יענש בידי שמים ומה שלא ילקה מלקות כמו בל"ת יען שעבר בשב ואל תעשה או אפשר שעונשו חמור ועיי' רמב"ן בתורה בזה ועיי' תוס' חולין דף ק"י ובכ"מ פ"ג דעדות ועיי' בפרמג"ד בהקדמה לא"ח (ב) שאם עשה פעולת המצוה של שופר ולולב וכדומה מקבל שכר טוב בעמלו כמו במצות עשה דרשות כאשר אבאר לקמן שיש מצוות עשה אשר הוא ברשות אדם לקיים לקבל שכר אבל אינו רשע אם לא יקיים אותם כמו אכילת סוכה בשאר ימי' או מנות צדקה (ב) מצות דרשות כגון לאכול בסוכה כל שבעה או אם נותן צדקה יותר ממעשר הגם שמקיים בכל אכילה מ"ע של בסוכות תשבו ומברך על כל אכילה ואכילה או בכל ישיבה וישיבה אבל יש רשות בידו שלא לבא בסוכה ולא לאכול חוץ מלילה ראשונה וכן בכל פרוטה מקיים מצות צדקה אבל אין חיוב עליו ליתן יותר ממעשר או חומש ועיי' במג"א סי' תר"מ ס"ק טו"ב למה אין מברכי' על אכילת מצה בשאר ימים יען דשם אין מצוה באכילת מצה רק יש איסור שלא לאכול חמץ וממילא צריך לאכול מצה אבל בסוכה יש מצוה בזה שצריך לאכול בסוכה והבן:

ודע דמצות ציצית הגם דבידו שלא ליקח מלבוש של מין המחויב בציצית או לעשות בד' כנפות כיון שעכ"פ אם לובש בגד ממין המחויב בציצית ויש לו ד' כנפות אז בא עליו החיוב לעשות ציצית כמו בשופר ולולב ותפילין שנקרא רשע אם לא יעשה ציצית הוא דומה למצוה המחויבת שבעבור כך אמרי' בטלית עשה דוחה ל"ת יען כיון שבבגד כזה בא עליו החיוב בע"כ עיי' תוס' כתובות דף מ' בד"ה אי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל ועיי' בכ"מ בה' ציצית פרק ג' הלכה ו' יעו"ש נמצא בשעה שהוא נעשה בר חיוב בציצית היינו אחר הלבישה עיי' מג"א סי' י"ג סק"א אז יש גם חיוב עליו לעשות ציצית לא בעבור השכר רק כדי שלא יענש אבל במצוה דרשות כסוכה וצדקה ותפילין כל היום וכדומה גם בשעת עשיי' הוי עשה דרשות ובמצות כאלה באמת אין עשה דוחה לל"ת ודו"ק:

ובזה אני אומר דבר חדש בודאי השכל גוזר שאם עשה פעולת מצוה שלא בכוונה עכ"פ החוב נפטר דעכ"פ תקע שופר או אכל מצה או הניח תפילין ולא נוכל עוד לומר שהוא פושע ישראל שעבר על מצות עשה אבל אם נחשב לו הפעולה בלא כוונה גם למצוה כמו אם עשה מצוה דרשות לקבל שכר טוב מעם ד' בעד מעשה שלו סובר אביי מצוה צריכה כוונה אם נחשב לו שעשה ג"כ מצוה אז צריך מחשבה למצוה לצאת ידי שמים אבל אם לא כוון למצוה אז נפטר החוב ונשאר המצוה לבד כמו מצוה דרשות וצריך לעשות המצוה עוד הפעם כדי שיעשה מצוה אבל בודאי אם כבר עשה פעם אחד הפעולה שלא בכוונה ולא נשאר רק לעשות מצוה אין עשיית פעם שנית דוחה לל"ת מכח עשה דוחה ל"ת ורבא ג"כ מודה לאביי דהשכל גוזר שפעולה שלא בכוונה לא תתחשב למצוה רק לפטור החוב אבל שנימא שיוכל לקיים אח"כ הפעולה לשם מצוה כמו עשה דרשות ע"ז פליג רבא דמי יוכל לחלוק בעשה אחת לקיים החוב בפני עצמו והמצוה לפני עצמה דילמא קשרם התורה ואם לא עשה הפעולה בכוונה נפטר החוב ומצוה הוי מעוות שאינו יוכל לתקן וממילא כיון שלא יוכל לקיים המצוה לפני עצמו א"כ קיים גם המצוה ואפי' לכתחילה פסקי' אין צריך כוונה כלל למצוה:

ואסברא לך טעמא דמילתא דתוס' בזבחים דף ב' בד"ה סתם אשה הקשו למה אמרי' בקדשים ומילה כשר בסתמא ובגט פסול אפי' אם עומדת לגירושין ותי' דלאו בגט זה עומדת להתגרש יעו"ש וא"כ אי אמרי' אם אכל שלא בכוונה לקיים המצוה עכ"פ החוב נפטר והחלק המצוה הוי מעוות שלא יוכל לתקון וא"כ אי אפשר לקיים מצות סוכה או אכילת מצה או מצות שופר רק בפעם הראשון שעשה הפעולה וא"כ ממילא סתמא לשמה ולא צריך כוונה כלל כמו דלא צריך כוונה במילה ובשחיטת קדשים אבל אביי דסובר דיוכל לקיים המצוה בפני עצמו וא"כ אין המצוה דוקא באכילה ראשונה של כזית מצה או ישיבת סוכה או תקיעת שופר וא"כ סתמא לאו לשמה ולכ"ע מצות עשה צריכה כוונה רק לרבא אין צריך כוונה יען דסתמא לשמה ולאביי לא הוי סתמא לשמה דאפשר לעשות המצוה בפני עצמו וצריך כונה והבן זה כי עמוק וישר בסבר' מאוד מאוד בעזה"י:

וזה הבנת הגמ' מהו דתימא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל האי מתעסק קמ"ל הכוונה בשלומא אי אמרי' דלא הוי סתמא לשמה רק דכשר בלא כוונה אז באמת אין ראי' משם דשאני אכילה דנהנה אבל באמת קמ"ל דלכך יוצא במצה דסתמא קאי לשמה דאי אפשר בפעולה אחרת א"כ ממילא ידעי' דה"ה בשופר הדין כך דיצא ודוק:

ועל זה הקשה אביי לרבא הישן בשמיני בסוכה ילקה דבשלומא לדידי שאם עשה פעולה בלי מחשבה לקיים מצוה אז לא נפטר אלא החוב דלא יהי' רשע אבל מצוה אין לו א"כ ל"ק דעובר על בל תוסיף דאין לאו דבל תוסיף רק אם מוסיף לעשות מצוה אבל לדידך שאפי' מצוה יש לו בלי כוונה למצוה א"כ יהי' איסור בל תוסיף והשיב לו רבא לצאת לא בעי כוונה יען דהוא מחוייב לקיים גם המצוה ואי יפטור החוב לא יוכל לקיים המצוה בפני עצמו וא"כ סתמא לשמה אבל לעבור בעי כוונה דלא שייך סתמא לשמה דכי יש כאן חיוב שיעבור על בל תוסיף והקשו מדם שנתערב ומשני בזמנו לא בעי כוונה דומי' דמצוה אבל שלא בזמנו בעי כוונה ודוק:

והמעיין בסוגי' דטעה בדבר מצוה בפסחים ובסוכה דף מ"ב יראה דדוקא אם הי' טרוד היום בחיוב מצוה כגון שהי' לו תינוק למול בשבת וטעה ומל של ערב שבת אז פטור דמכח החיוב אשר עליו הי' טרוד ונבהל ומל של ערב שבת או של יום א' אבל אם מל תינוק של שבת בערב שבת ואח"כ מל של ערב שבת בשבת חייב שהגם לפי מחשבתו הי' טרוד במצוה כיון שעכ"פ באמת לא הי' עליו היום טרדות מצוה עיי' ברש"י וברמב"ם בה' שגגות ובלח"מ חוץ באופן כזה בשבת שכבר ניתן שבת לדחות יעוש"ה:

ולפ"ז אבוא ליישב קו' התוס' הא אביי סובר מצות צריכו' כוונה א"כ למה צריך לאוקמי בשהפכו ולפמ"ש נכון דגם אביי סובר דכיון דעשה פעולת המצוה נפטר מהחוב אשר עליו לינוול בידי' לולב רק סובר דבפעולה בלא כוונה נפטר החוב אבל אין לו מצוה וצריך לקיים פעם שני בעבור להיות גם מצוה וכיון שאין עליו חוב רק כעשה דרשות לא שייך טרדות ולא פטור על חילול שבת ולכן צריך לאוקמי כשהפכו ולא נפטר אפי' החוב ודוק ומיושב דברי הרמב"ם שכ' בשהפכו דלולי כן לא הוי טעה בדבר מצוה דכבר יצא ידי החוב ולא נשאר טרדות לפטור אותו ודוק ומיושב הקו' לר"י הגם דסובר דצריך כוונה עכ"פ לענין פטור שבת צריך דוקא בשהפכו וק"ל ומיושב הקו' לר"ל הגם דסובר דצריך כוונה למצוה הייני להיות נחשב לו לקיום מצוה אפי' אבל החוב נפטר בגוף הפעולה אשר עשה וזה שאמר בנזיר רשע קאמרת אם אכל לשם אכילה גסה דנהי דמצוה מן המובחר לא עביד רשע מקרי כיון שעשה הפעולה נפטר החוב ולא נחשב לפושעים יכשלו בם ודוק: וטרם שאבאר דברי ר"ן אעתיק דברי טו"א שכ' שאי אפשר לומר מצות אצ"כ משום דסתמא לשמה וז"ל אלא אפי' למאי דפי' קצת מפרשי' דאי מתכוון להדי' שלא לצאת אינו יוצא אפי' למ"ד מאצ"כ מ"מ ה"מ במתכוון להדי' שלא לצאת דא"י בע"כ אבל בסתמא ולא מכוון כלום יצא ולאו משום דסתמא לשמה קאי אלא משום דא"צ כוונה לגמרי גבי מצות דהא סתמא דמצות דמי לסתמא דגיטין דבעי' כתיבה לשונו ולשמה וסתמא נמי פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא כדאמר התם ופי' התוס' ואפי' זינתה לאו להתגרש בגט זה עומדת וה"נ לגבי מצוה ל"ל דחתיכת מצה זו סתמא למצות אכילת מצה עומדת דהא יוכל לצאת י"ח מצה בחתיכה אחרת כמו בזו ואין חתיכה זו מיוחדת למצוה זו יותר מאחרת וכן ת"ש ומצות לולב אין שופר זה ולולב זה מיוחדין למצותן יותר מאחרים וכן בכל המצות ול"ד לזבחי' דסתמא לשמן עומדין דש"ה משעת הקדישה שהקדישה לחטאת סתמא עומדת להקריבה לחטאת וא"א להקריבה לשם זבח אחר וכיון דמצוה סתמא לאו לשמה קיימי ובע"כ למ"ד מאצ"כ לגמרי אצ"כ וכי מכוון למצוה אחרת מה הוי ומה מינה מחריב בה א"ל הכא דל"ל מחריב בה ועוקרה מלשמה דסתמא הא סתמא בלא"ה לאו לשמה קאי ואפ"ה יצא ובהא דמתכוון מצוה זו לשם מצוה אחרת מי גרע כלל דאי משום דמינה מחריב הא אינו מחריב אלא להוציאה מסתמא ה"מ היכא דסתמא לשמה עומד אבל מצוה בסתמא לאו לשמה עומדין מה יש למינה מחריב עכ"ל ולכאורה דבריו דברי טעם ודעת וחן:

בכל זאת יש לי לדבר דבר על אוזן שומעת בעזה"י במנחו' דף מ"ב ימול ארמאי ואל ימול כותי תוס' בד"ה ואל ימול כותי וז"ל לאחר שהמיר דתו דסתמייהו לשם הר גריזים אע"ג דגרי אמת הן ונכרי אע"ג דבפרק המביא דף כ"ג קאמרי בגט נכרי אדעתא דנפשי' קעביד שאני התם דסתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל סתם מילה לשמה קיימא והכי משני גבי זבחים דף ב' ומתוך כך ניחא בסמוך דמכשיר ציצית בנכרי דכתיב ועשו להם ציצית דמשמע אחרי' יעשו להם ובתר הכי מכשר רב טווי' שלא לשמה ומייתי תנאי ותפילין משמע דבציצית נמי בעי לשמה אף על גב דנכרי כשר עכ"ל: ולכאורה פלא בעיני דילמא רק סתמא לשמה אם הי' מעוות שאינו יכול לתקון כגון במילה שאין לו ערלה עוד ובזבחים דאי אפשר להחיות בהמה זו אבל כאן דאפשר להתיר הקשרי' ולעשות אותן ציצית שעשה הנכרי ע"י ישראל א"כ מנ"ל דכאן סתמא לשמה ואפי' אם ישראל עשה אותן סתמא ג"כ יהי' פסול דכאן אין סתמא לשמה יען דיוכל לחדש ולעשות אותן ציצית פעם שנית אבל במילה ובזבח אי אפשר לעשות מילה באותו גיד או שחיטה באותן שלמים אלא פעם אחת ולכן סתמא לשמה וצע"ג:

אמנם לק"מ דא"כ למה לגמ' לתרץ בזבחי' דף ב' סתם אשה לאו לגירושין קיימא לישני בפשוט דשם הגם אם גט זה פסול בכל זאת אפשר לתקן הגט בהעברת הקולמס דהא שיטת התוס' גיטין דף י"ט ע"א ד"ה דיו ע"ג דיו יעו"ש אבל בזבח הוי מעוות שאינו יוכל לתקון משמע דאין חילוק בזה אם סתם אשה לגירושין קיימא הגם שיוכל לתקן העוות הוי הגט כשר ודוק (אך רוב שיטות פוסלי' העברת הקולמס בגט עיי' בב"י א"ה סי' קל"א): אך ראה זה שתוס' בזבחים כתבו אפי' אם היא זונה וצריך לגרשה אעפ"כ סתמא לאו לשמה דכוונת הגמ' אשה לאו בגט זה צריך לגרש אותה ויוכל לגרש בגט אחר כיוצא בזה א"כ קשה איך מדמה תוס' מילה לציצית במילה אי אפשר בגוף זה מילה אחרת (דהטפת דם לאו מילה היא) אבל כאן אפשר לעשות ציצית אחרים לשמה ואפי' אם נאמר כ"ז שראוי' אותן ציצית אסור לזורקן עיי' ש"ע הלכו' ציצית וה' חנוכה היינו לזורקן אחר שהיו כשרי' ונשתמש בהן במצוה דבלא"ה הזמנה לאו מילתא וכאן עדיין לא נשתמש בהן ועוד דהא אפשר לעשות אותן ציצית עצמן פעם ב' וא"כ פסול סתמא וצע"ג:

ונ"ל דכוונה אחרת לתוס' בהבנת הגמ' בזבחים בשלומא בבהמת קדשים שכבר נתקדשה והיא בקדושת שלמי' ועומדת לכך לשחוט לשמה דזה תיקון בהמת קדשים ואין השחיטה פועל בקדושה שלימות עוד רק אותו שחיטה אשר נעשה גם בבהמת חולין ביקש הקב"ה שיהי' כאן על מחשבה שהיא שלמים או עולה אבל אין כאן במחשבה הנ"ל התחדשו' דהא השוחט אם יודע שהוא שוחט שלמי' די שאין בידיעה הנ"ל רק לדעת הקדושה אשר כבר מונח על אותה בהמה וכן במילה התינוק הזה משעה שנולד עומד ערלתו לימול שכל ישראל מקודש לכך שיגזור ערלתו ממנו ואותו פעולה נעשה שנחתך ערלתו ואין המילה פועל התחדשות ושלימות במי שנולד מרחם ישראל שמילה רק אחת מתרי"ג מצות (רק בגר פועל התחדשות קדושה עיי' בח"ס ס"א) אז סתמא לשמה אבל בגט שיפעול הגט כריתות אישות וביקש הקב"ה דוקא אם הספר נכתב לשם אישות אשה המתגרשת לה לשמה דגירושין הוא היפך האישות אשר היא עומדת עד עתה שהיא היתה ע"י קדושת אישות בפירוד עם שאר אנשי' ובחבור עם בעלה והגט יפעול בהיפך במה שעומדת שתהי' נפרד מבעלה ומותר לאיש אחר אז הוי הגט התחדשות חדש וצריך הספר כריתות נכתב בפי' לשמה דהא הגט יפעול התחדשות וזה הכוונה זבחים בסתמא לשמה עומדין דסתם זבח קדשי' עומד בקדושתו לזביחה ולא להתנבל אבל אשה לאו לגירושין עומדת דעמידתה עד עתה הוא היפך הגירושין אבל טלית עומד עכ"פ אצל ישראל לציצית דאפי' אי טלית חובת גברא אם ירצה ללבוש צריך ציצית וגם נענש בעידן ריתחא אם לא ילבוש לכן סתמא לשמה ודוק ראה בעיניך דתוס' מנחות הנ"ל סוברי' דאפילו בעשיית ציצית אמרינן סתמא לשנה וה"ה במצה ובשופר ובסוכה כיון דבר ישראל עומד לכך לעשות מצוה בחפץ כזה אז סתמא לשמה ומכ"ש כפי מה שבארתי דהוי מעוות שאינו יכול לתקון א"כ דומה ממש לזבח ודוק: ועתה בא ברוך ד' וראה כי טוב מאוד סבר' הר"ן דבשלומא אם אין בעשיית הפעולה סרך מלוה רק דבר רשות אז עולה עכ"פ לענין החוב ויהי' מעוות שאינו יכול לתקון וממילא הוי סתמא לשמה אבל אם כוון למצות חינוך א"כ חישב בפעולה רק על מצוה אחת ולא נשאר מקום לומר שעכ"פ נפטר החוב ממצוה השני' דמי יכריח אותו לעשות מצות חבילות במעשה אחת וא"כ כיון דאין סתמא לשם מצוה השני' ממילא מהני היפוך כוונה יען דבלי כוונה לכ"ע אינו יוצא מצוה ומביא ראי' מזבחים דמינה מחריב בה דאפי' שם אשר פוסל מהני אם מחשבתו קודש ומכ"ש דמהני היפוך כוונה אם חישב לעשות מצוה ומצוה אחת דוחה השני' והבן:

ושמחתי כעל כל הון שהראני בן אחי הב' החתן החרוץ כמו"ה משה נ"י בחדושי אביו הצדיק ה"ה הרב המאה"ג ר' יעקב שלום ז"ל שכ' להסביר דברי הר"ן וראי' בטוב טעם ודעת והגם שהוא האריך בפלפול גדול אני אעתיק רק מה שנוגע לגוף דברי הר"ן הטו"א נתקשה בדברי ר"ן שחידש שמצות חינוך מעכב יציאת מצוה של גברא התוקע למה לא כאמר דגם הוא יוצא ולא דמי לזבחים דאי אפשר להיות קרבן ועולה וגם מן גמ' שהקשה מק"ש וקשה הלא שם אינו יוצא בכוונה של מצות לימוד תורת ידי מצות ק"ש משום דמינה מחריב בה לפ"ד הר"ן ולדעתי נראה לתרץ דהנה כל איש מישראל מחויב אותו היום במצות תקיעת שופר והוא מושבע ועומד מהר סיני להיות אותו יום מחויב לעשו' מעשה זאת ומשהאיר המזרח נכנס באותו חיוב כנודע שיש חביבות בהקדימו למצוה זריזין מקדימין למצות וישכם אברהם בבוקר והנה בברכות דף כ"ו אמרי' אם הי' לו להתפלל תפילה של עכשיו ותפיל' של תשלומין צריך להקדים החיוב ואח"כ ישלם התשלומין ואם עשה בהיפך לא מהני יעו"ש ובטו"ז סי' ק"ח ובצל"ח שם וא"כ השכל גוזר הגם שחידש בשאג"א סי' כ"ח דדוקא בשנוי מצות יש לחקור על מי להקדימו יען דהשני מצות מחויבת אבל יוכל להקדים טלית לתפילין יען שטלית כדבר רשות וכמו שיוכל לאכול או לעשות מלאכה קודם מצוה ה"ה יכול לעשות מצות רשות קודם מצות חיוב יעו"ש היינו אם עושה מעשה רשות אשר לא יוכל להיות מעשה מצוה אבל בודאי אם עושה פעולה אשר יוכל להיות פעולת קיום המצוה אין לאדם רשות לעשו' אותו פעולה לדבר רשות דהא יש חיוב עליו לעשות היום אותו פעולה לקיום מצוה דכיון דמושבע היום לעשות אותו פעולה אז מיד שעושה אותה פעולה נתפסת לחיוב דהא מצא מקום לחול לקיים את אשר מושבע עליו לעשות וכל זה אם תוקע לשיר אז נתפס המעשה למצוה אבל אם עוסק במצות חינוך אז בודאי מהני היפך כוונה שאינו רוצה כעת לעשות מצוה של שופר רק מצות חינוך ולא שייך לומר כיון שמעשה ראוי להיות מצוה נתפס למצוה ולא לרשות דאטו חינוך לאו מצוה הוא שנאמר שאין לו כח להוציא שיעבוד גופו היום למצות שופר אבל בתוקע לשיר אז אמרי' אין לדבר רשות כח להוציא שיעבוד גופו אשר מונח עליו משהאיר היום לעשות אותו פעולה היום למצוה ודוק ומביא הר"ן ראי' כמו בזבחים דאמרי' מחשבת חולין אין לו כח להוציא משסתם קדשים הוי השחיטה לשם מצוה אבל אם מחשב בשם קדשים אחר אז מחשבה קדושה מעכב בהכשר של קיום קדושה ראשונה ופועל פסול אפי' דמינו מחריב וה"ה כאן מינו מעכב שלא יחול שיעבוד גופו למצות שופר יען שהוא מכוון למצות חינוך עכ"ד בקיצור והם יקרי' מאוד ללב מבין והמה מוסיפי' כח בינה למש"ל ודוק והקו' מן ק"ש תי' אחי הצדיק ז"ל לפי מה שביאר השג"א בסי' א' אי ק"ש דרבנן אז עיקר הק"ש רק תלמוד תורה וחכמי' בחרו אותה פרשה א"כ הכל שם מצוה אחת וק"ל אך הוא דוחק שקו' הגמ' יהי' אם מצות ק"ש דרבנן ונשאר קו' הטו"א וצע"ג:

ונראה לפענ"ד לתרץ דדוקא בשופר שזמנו כל היום וה"ה מצות חינוך זמנו כל היום א"כ נקרא מצות חינוך מינו לעכב בו אבל תלמוד תורה הוא חיוב כל רגע ורגע עי' ר"ן נדרי' דף ח' אקום ואשנה נדר גדול יעו"ש ובריטב"א בפירושו ובפי' הרא"ש ומצות ק"ש יש לו זמן שחל עליו ונקר' זמנו קבוע דכתיב בשכבך ובקומך עיי' ברע"ב פ"ק דשבת משנה ב' מפסיקי' לק"ש יעו"ש ולא משכחת לקרוא ק"ש אלא א"כ יפסיק ממצות ת"ת ואעפ"כ אמרה תורה מצות ק"ש בזמן קיומה וע"כ דק"ש עדיף מת"ת למ"ד ק"ש דאוריי' וא"כ ליכא למימר יען דמכוון לת"ת שהוא מינו מחריב בה הלא בשעה שבא זמן ק"ש לא הטילה עליו אז התורה מצות לימוד וא"כ לא הוי מינו אבל מצות שופר ומצות חינוך דאין אחד מוכרח לבטול חבירו וכל אחד זמנו כל היום א"כ נקרא מינו דמעכב ועיי' בחק יעקב סי' תל"ב ודוק היטב:

סוף דבר הכל נשמע דאיש הזה אשר הלך לשמוע קול שופר עשה כדת של תורה שתקע רק לחנך בנו וכוון שלעצמו יצא בבהכ"נ א"כ לא יצא מצות שופר וקוד' למצות קבורת מת אשר אינו מוטל בבזיון כנלענ"ד:

ואגב גררא אזכיר מה שנסתפקתי אי מצות פ"ו צריך כוונה או אין צריך ומה שעורר בי ספק הנ"ל הוא דנ"ל דשאני מצות פ"ו משאר כל המצות דבשאר המצות לא נשאר מעשיית המצוה פעולה אשר הי' תכלית ציות המעשה דמה יתרון בנענוע של הלולב או בשמוע קול שופר או ישיבת סוכה או אכילת מצה נמצא דתכלית המצוה בעשיית הפעולה לבד לכן יש פלוגתא אם עשה בלי כוונה אם מהני הגם דאם לא כוון אעפ"כ עשה אכילה או בענוע אבל מה הוא אם לא מכוון לשם מצוה אין מצוה בלא כוונה אבל בפ"ו אפי' אם בעל מאה פעמים או לאלפים ולא נולדו לו בנים לא קיים פ"ו א"כ אין פ"ו תלוי בפעולת אדם לבד רק בתכלית אשר נולד מהפעולה היינו יצירת בנים אשר יצמיחו ע"י הבעילות וא"כ לכ"ע מצות פ"ו נתקיים אפי' בלי כוונה דאטו אם נולדו לו בנים ולא כוון רק לתכלית בעילת אשה לא קיים פ"ו אם נולדו מבעילותיו בנים ועי' בש"ע א"ע סי' א' אפי' בממזר ידוע קיים פ"ו וח"מ מסופק אפי' אם (נתעברה באמבטי יע"ש וא"כ דאין גוף הבעילה מצוה רק ברם מצוה אז לכ"ע לא בעי כוונה ויוצא אפי' אם) קיים בהיותו גוי דלא הוי בר חיובא כיון דזרעו מיוחס אחריו ונקראי' על שמו יען דאין שום אדם מחויב לכוון במצות פ"ו רק זרעו יעמוד לפניו והבן זה בקיצור:

ומצאתי ברמב"ם בספר המצות מצוה רי"ב וז"ל היא שצונו לפרות ולרבות לכוון לקיום המין והיא מצות פ"ו והוא אמרו יתעלה ואתם פרו ורבו עכ"ל משמע אם לא כוון לפרות ולרבות רק לרוות נפש החושקת בבעילת אשה יפת תואר אז לא קיים מצות פ"ו ודוק:

וראיתי בטו"א ר"ה כ"ח שנסתפק בעבד שעש' מ"ע שהז"ג ונשתחרר באותו יום אי יצא במה שעשה המצוה כשהי' עבד שלא הי' אז בר חיוב וחקר מגמ' יבמות דף ס"ב אי הי' לו בנים כשהי' נכרי ונתגייר שפטור רק השיב דשאני התם דהי' עכ"פ מקודם שבת יעו"ש בטוב טעם ודעת וכפי מ"ש יש לעיין בדבריו:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה