אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן יד

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן יד

סימן יג

שאלה איש אחד הלך לאומן לעשות לו שתי גלילות עץ אשר בו רצה לחבר ניירות גדולות אשר בם נכתב כל הקורות אותו מנעוריו אשר כמה סיבות שונות אשר אנה ד' לידו ומכלם הצילו ד' ואח"כ נתן אל לבו שטוב להודות לה' וחפץ ליקח אותן גלילות עץ אשר מיופי' מאוד מאוד לעץ חיים לס"ת ונפשו בשאלתו אם רשאי יען שעשייתן היתה לתכלית קורות הזמן ונפלאות העתים ולא בעבור כבוד קדושת ס"ת עכ"ה:

תשובה לכאורה נראה לאסור לכתחיל' דהא הט"ז ביו"ד סי' רפ"ג מביא דברי אגודה שהובא בב"י סי' קנ"ג באו"ח שאסור ליקח דבר ישן של חול לתשמיש קדושה חוץ לתשמיש דתשמיש דשרי והלא מבואר בטו"ז א"ח סי' קמ"ז סק"א דעמודין הוין תשמיש קדוש' כמובן וא"כ כיון שנעשה לצורך הדיוט אסור ליקח לתשמיש קדוש' וק"ל:

אך כד דייקינא נ"ל להתיר דאגודה וכל המחזיקי' אחריו איירי אם כבר השתמש בו הדיוט אז אסור ליקח דבר של חול לתשמיש קודש אבל אם רק הוכן והוזמן לתשמיש חול אבל עדיין לא נשתמש לכ"ע שרי דהלא הזמנה לאו מילתא רק לגוף קדושה כמו עגלה ערופה עיי' סנהדרין דף מ"ח ובבעה"מ ורמב"ן במלחמות ובמג"א סי' מ"ב ואפי' אי הזמנה מילתא אפי' לדבר מצוה היינו למצוה או לאיסור הנאה אז מחשבי' הזמנה שנתפס מיד בקדושה או באיסור אשר יהי' על החפץ אח"כ אבל אם הכין והזמין לדבר חול מאי הזמנה שייך לדבר חול לצורך הדיוט אז בודאי אין הכנה או הזמנה פועל מאומה דוגמא סברת רש"י בביצה דף ב' ע"ב בד"ה אין יו"ט מכין לשבת שכ' וז"ל ויו"ט נמי קרוי שבת ובעי סעודתו הזמנה והזמנתה בחול אבל סעוד' חול לא חשיבא ולא שייכא בה הזמנה הלכך באחד בשבת דעלמא לית לן למיסר ביצה שנולדה בי' משום דאיתכן בידי שמים דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זימון מבעוד יום דלא שייך בה מוקצה עכ"ל וא"כ מהכ"ת נימא בדבר שלא יהי' בו לעולם קדושה או איסור הזמנה מילתא וא"כ בודאי מותר ליטול אותן עמודי' שהוכנו לספר קורות הימי' לגלילת ס"ת כנלענ"ד:

אמנם ראיתי למג"א בסי' קמ"ז סק"ה שרות לתוספתא פ"ב דמגילה ולרמב"ם בה' בית הבחירה שמשמע שאם רק הוזמן להדיוט אסורי' לגבוה והדבר יפלא מאוד הלא לדינא פסקי' הזמנה לאו מילתא ומצאתי בספר פרשת דרכי' דרוש י"ב שהרגיש בקו' זו בד"ה הן אמת יעו"ש ולפמ"ש קשה ביותר אפי' אי הזמנה מילתא היינו אם הכין לקדושה או לאיסור אבל הכנה להדיוט לא מקרי הכנה לאסור וצע"ג עוד ראיתי לפר"ד שהקשה הלא מגמ' מנחות דף כ"ב שאמרו מה מזבח שלא נשתמש בה הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בה הדיוט משמע שגם מזבח גופא לא ממועט רק משימוש הדיוט ולא הזמנה להדיוט וצע"ג עוד הקשה שם הלא הגמ' הקשה שם מדוד שלקח כלי בקר לעצים ומשני בחדתא דלא נשתמש בהם ארונה היבוסי עכ"פ נגלה הגם דהכין לכלי בקר לא נאסרו לגבוה וא"כ דברי רמב"ם ותוספתא מופלאי' מאוד יעו"ש שהניח בדבר צריך תלמוד:

ואחר יגיעה רבה חשבתי דרכי לבאר דברי רמב"ם ותוספתא הנ"ל ואם שידעתי מך ערכי להרהר אחרי הבנת מג"א ופר"ד בכל זאת תמכתי יסודותי על חכז"ל שאמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה שרשות ניתן לכל איש לפרש ולהציע מזימותיו לפני יודעי דת ודין ואעתיק דברי רמב"ם בפ"א מה' בהב"ח הל' כ' וז"ל אין עושין כל הכלי' מתחילתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט אבני' וקורות שחצבן מתחילה לבהכ"נ אין בונין אותן בהר הבית עכ"ל והכ"מ נתקשה בדבריו מאוד דהלא בתוספתא פ"ב דמגילה שמשם הוציא הרמב"ם דינו כתב רק אבני' וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונין בהר הבית וא"כ למה לא כתב הרמב"ם כן מנ"ל שהכוונה לבהכ"נ ולא פי' להדיוט ממש יעו"ש שלא תירץ:

ונלע"ד לתרץ בעזה"י ואעתיק דברי תוספתא פ"ב דמגילה וז"ל כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט משנשתמש בהן גבוה אין רשאי להשתמש בהן הדיוט כלי' שנעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות שחצבו מתחילה להדיוט אין בונין אותן בהר הבית עכ"ל ולכאורה יפלא על דין ראשון כלי גבוה עד שלא משתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט והוא פלא אם הוא כלי גבוה ע"כ שנשתמש בהן כבר לגבוה דאל"כ במאי הוי כלי גבוה והי' לתוספתא לומר כלי שעשה לצורך גבוה אבל כלי גבוה משמע שהכלי הוא של גבוה וע"כ שנעשה מדבר שכבר הוקדש לגבוה ונקרא כלי גבוה יען שהחפץ כבר של רשות גבוה וא"כ קשה איך רשאי להדיוט להשתמש בו הא אסור להנות מדבר שהוא קודש וצע"ג עוד יפלא על סוף הדין שכתב התוספתא משנשתמש בהן גבוה אין רשאי להשתמש בהן הדיוט וקשה פשיטא מי יהנה מן ההקדש או מן הקדושה הכי משכחת שישמש בו לגבוה ולא יהי' החפץ הקדש הלא העבודה מחנך הכלי עיי' יומא דף י"ב וא"כ פשיטא דאסור להדיוט לשמש בו וצע"ג:

לכן נ"ל לפרש דכלל גדול דכל כלי שהוא מייחד לקדושה גדולה אסור לשמש בו קדושה קטנה אפי' ליקח מטפחת של ס"ת של בהכ"נ על ספר שהוא בבית אסור עיי' בסי' קנ"ג וקנ"ד בא"ח וקדוש' חמורה או גדולה במעל' נקרא גבוה וקדושה שלמטה ממנה נקרא הדיוט כמו שכהן אשר אינו כהן גדול נקרא כהן הדיוט או בסנהדרי' הדיוטי' אנן ולא סמוכי' או הדיוט קופץ בראש הפחות במעלה קופץ לדבר לפני הגדול ממנו ואלה המשפטי' אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוט' אבל דבר המקודש מחבירו נקרא גבוה לא לבד אם הוקדש לשמש במקדש אלא כל קדושה חמורה כמו קדושת ס"ת נקרא גבוה כמו בתוספתא פ"ב דמגילה הנ"ל וז"ל העושה תיבה ומטפחות לספר עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אין רשאי להשתמש בהן הדיוט וכלי' שנשתמש גבוה אל ישתמש בהן הדיוט עכ"ל הרי מבואר דקדושת ס"ת נקרא גבוה והשמיע התוספתא קודם שנשתמש בתיבה או במטפחת הס"ת אז מותר בו תשמיש הדיוט אבל משנשתמש בו הס"ת אסור תשמיש הדיוט היינו אפי' קדוש' קלה מקדושת ס"ת ולא תטעה שדוקא שנעשה מתחילה לגבוה וגם השתמש בו אסור להדיוט אבל בשלא נעשה מתחילה לס"ת רק השתמש בקבע באחד מכליו להספר יהי' מותר להשתמש בו קמ"ל שבכל כלי' אשר השתמש בקבע לס"ת אסור לשמש בהן הדיוט כמ"ש הרא"ש פ' בני עיר מירושלמי הובא בב"י סי' קנ"ד בבנה לשם חצר והקדישו לבהכ"נ יעוש"ה בטור וב"י ובזה יובן למה חזר התוספתא וכפל דין אם השתמש כבר לגבוה אסור להשתמש בו הדיוט והבן זה וא"כ דין בנה לחצר והקדישו לבהכ"נ מפורש כאן בתוספתא: היוצא מזה דגבוה נקרא קדושה חמורה ובשם הדיוט נקרא קדושה קלה אשר במעלה אחורנית נגד קדושה החמורה אשר למעלה ממנו כי גבוה מעל גבוה וגבוה עליהם והבן:

ובזה יובן לי הבנת תוספתא שהבאתי דבמקדש היו נעשי' כלי' מכלי' שונים מזרקות ומזלגות מחתות קערות קרדומות שפודי' וסכיני' וכדומה והנה אם נעשה כלי אשר יהי' לשימוש לקדושה חמורה שהוא כלי גבוה עד שלא נשתמש בו עבודת גבוה אז מותר לשמש בו תשמיש הדיוט היינו עבודה קלה בקדושה אבל משעה שנעשה בו שימוש לעבודה בקדושה גדולה מאז אסור לשמש בו תשמיש הדיוט הוא שימוש קל בקדושה ודו"ק ועל זה הוסיף התוספתא אם נעשה הכלי לשימוש הדיוט היינו לתשמיש קל בקדושה אז אסור לשמש בו גבוה היינו שימוש גבוה בקדושה דהגם אם עשה לתשמיש קדושה חמורה ולא נשתמש בו מותר לתשמיש בקדושה קלה היינו מטעם דבכלל קדושה חמורה נכלל בו בודאי קדושה קלה וע"י הזמנה לא נאסר לשמש קדושה קלה אבל בהיפך אם נעשה מתחילה לקדושה קלה שהוא תשמיש הדיוט נגד הקדושה חמורה אז נאסר לגבוה לתשמיש קדוש' חמורה דכל כלי שבמקדש צריך להיות נעשה לשם קדושתו אבל אם נעשה לתשמיש קדושה קלה אסור לשמש בו קדושה חמורה שהכלי צריך להיות נעשה לתשמיש שלו במעלות הקדושה אם כוון לתשמיש קדושה קלה בעשייתו מחריב בו ומעכב שלא יהי' ראוי לתשמיש קדושה חמורה והבן:

ואוסיף נופך דאפי' אם יוכל ליטול כלי חולין ולהקדיש אותו להיות לגבוה לתשמיש קדושה חמורה אעפ"כ אם עשאו לשם תשמיש קדושה קלה גרע דוגמא לגמ' זבחי' דף ב' הגם שסתמא לשמה ואם כוון לשם חולין אינו פוסל בו אבל אם כוון לשם קדשי' מחריב בו דמינו מחריב ושאינו מינו אינו מחריב וכן חידש הר"ן בר"ה הגם דמצות אין צריכות כוונה ואפי' היפך כוונה אינו מזיק היינו יען שכוון לדבר שאין צריך כוונה אבל אם כוון למצוה אחרת מעכב אם מתכוון למצות חינוך אינו יוצא ידי שופר כמו בזבחים דאמרי' מינו מחריב וה"ה כאן אם כוון לעשות כלי לתשמיש חולין אינו מזיק וראוי' לגבוה דמחשבת חולין אינו מעכב אבל אם כוון במחשבה לעשות כלי בקודש אבל לקדושה קלה הוא מעכב שלא יוכל לשמש בו גבוה דמינו מחריב והבן:

ועל זה מוסיף התוספתא אבני' וקורות שנחצבו להדיוט אסורי' להר הבית לא די אם כוון לעשות כלי לתשמיש בהמ"ק רק לשמש בקדושה קלה אסור לקדוש' חמורה שהוא גבוה אלא אפי' כוון לשום דבר מצוה כגון לבנות בהכ"נ כיון שכוון לדבר מצוה נקרא מינו פוסל בו ואסורי' האבני' לבנות הר הבית דרק מחשבת חולין אינו פוסל דאין מצוה במחשבה אבל כיון שחישב לדבר שהוא בית המקדש מעט פוסל במחשבה שלא יוצלח עוד לקדושה חמורה ודו"ק או להשמיע הגם שהר הבית אין בו קדושת הגוף רק קדושת בדק הבית אעפ"כ מחשבת מצוה אחרת מעכב בו ועיי' בחקירה הנ"ל בבעה"מ ורמב"ן במלחמות פ"ד דע"ז גבי מזבח ששקצו אנשי יון יעוש"ה ודו"ק:

ומעתה אבוא לבאר דברי רמב"ם דיש לי לדקדק בלשונו הזהב שכתב אין עושין כל הכלי' מתחילתן אלא לשם הקודש עכ"ל והוא פלא למה לא כ' עושין כל הכלים לשם גבוה או אין עושין כל הכלי' אלא לשם גבוה למה בחר בלשון אלא לשם הקודש הלא בכל ההלכה נקט לשון התוספתא גבוה והדיוט ולמה שינה כאן בלשון ונקט תחת גבוה קודש ועוד למה לא כתב אלא לשם קודש מאי אות ה' שמוסיף שכתב לשם הקודש וצע"ג:

לכן ברור בעיני שזה כוונתו שהמצוה במקדש לעשות כל כלי וכלי לשם תשמישו אם יהי' תשמישו במזבח לפני' נעשה הכלי לשם עבודתו ואם יהי' בו עבודתו בחוץ צריך להיות נעשה לעבודתו שעשי' צריך להיות על אותו שם בקדושה אשר ישרת בו בקודש וזה שכתב הרמב"ם אין עושין כל הכלים אלא לשם הקודש לאותו שם בקודש אשר ישרת בו באותו שם הוא נעשה מתחילתו אבל אם נעשו מתחילתן להדיוט היינו מדרגה למטה בקדושה אין עושין אותו לגבוה כיון שהתחיל לעשות הכלי למטה בקודש מיד נפסל לעשות אותו עוד למעלה בקדושה דמינו מחריב בו מיד אפי' אם גמר עשיית הכלי נעשה לתכלית גבוה בקדושה נפסל דהא כבר התחיל במטה בקדושה ודו"ק אבל כלי גבוה היינו שנעשה על עבודה למעלה בקודש אז אם כבר השתמש בו גבוה אסור לשמש בו הדיוט היינו עבוד' בקודש למטה בקדושה אבל קודם שהשתמש בו גבוה רשאי לשמש בו למטה בקדושה דבכלל מאתים מנה וכאלו נעשה על שם עבודתו ואח"כ אבאר סוף התוספתא אבני' וקורו' שחצבן לשם בהכ"נ אסור לבנות בהר הבית דכיון שיש עכ"פ מחשבה לקדושת בהכ"נ שהוא למטה בקודש כנגד הר הבית אז מינו מחריב בו שגם קדושת בהכ"נ הוי מסוג קדוש' בהמ"ק ודוק:

אבל כל זה אם חישב לעשות הכלי לשם קודש רק למטה בקדוש' אז מעכב שלא יוצלח עוד על למעלה בקודש אבל אם חישב להיות כלי חול אז לכ"ע מוכשר להיות בקודש דהזמנת חולין לא שמיה הזמנה דהלא לא צריך מחשבה לחולין ואפי' הזמנה לקדושה או לאיסור לאו מילתא רק יען שכל כלי צריך להיות נעשה לשם עבודתו בקודש אז מינו מחריב בה ולכן החכים הרמב"ם לפרש שחצבו אבני' לצורך בה"כנ ואסורים להר הבית להיות דומה לאידך דינים שמחשבת מצוה מחריב בו והבן ולפ"ז מיושבים כל הקו' של פר"ד דבודאי אם הוכן והוזמן דבר לחול בודאי הזמנה לאו מילתא ובפרט לחולין דלא בעי הכנה והזמנה אבל הרמב"ם איירי דהוכן ג"כ בקודש אבל לא לקדושת גבוה שהוא קדושה חמורה אלא הוכן לקדושה קלה ודו"ק:

ועדיין פש לברר דברי רמב"ם מנ"ל הך דין שאין עושין כלי במקדש אלא לשם קודש דילמא כיון דהזמנ' לאו מילתא לא צריך כלל זאת שיהיה הכלי נעשה לשם קדושה ומכ"ש דלא צריך להיות הוכן לאותו מעלה אשר ישרת בקודש ולהחזיק אשר כתבתי אקדים להעתיק דברי ירושלמי פ"ג דיומא בעזה"י:

וזה לשונו בד שיהיה חדשי' אם אומר את שלא ילבש שחקים והא תני ולבשם אפי' שחקים ר' חנניא בשם ר' יסה כמחלוקת עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר א"ר יוסה הוינן סברין למימר מה פליגין להדיוט הא לגבוה לא מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו וא"ר חנניא בשם ר' יוסה במחלוקת הוא הדא אמרת אף לגבוה פליגין דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט משנשתמש בו גבוה אסור להשתמש בו הדיוט והא תני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט ר' חנניא בשם ר' יוסה כמחלוקת דתני העושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה משנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו גבוה והא תני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה ר' חונא בשם רבנן דתמן תיפתר שבא מתרומת הלשכה ולית שמע מיני' כלום עכ"ל ועיין במפרש שם שנדחק הרבה בפרושו ולבסוף מחק מן ר' חנניא עד ר' הונה אמר יעו"ש:

ונלענ"ד לפרש ואקדים ב' הקדמות (א) דאם הזמנה מילתא אז מהני חציבה באבנים ואריגה בבגדים בקדושה א"כ מסתברא שנדרוש בד שיהי' מחודשים שיהי' נעשים מתחילה לשם בגדי כהונה דכיון דמהני הזמנה לפעול קדושה א"כ צריך עשי' לשם קדוש' כמו דלר"ג דמהני הזמנה לקדושה א"כ צריך עיבוד לשמה א"כ ה"ה בבגדי כהונה צריך כל עשי' מתחילה לשם בגדי כהונה וממילא אם עשה כלי לגבוה הגם שלא השתמש בו אסור להדיוט לדבר חול דהזמנה לאותו קדושה במעלה גבוה מילתא הוא ואסור להוריד לתשמיש הדיוט (ב) אם הזמנה מילתא ה"ה אם עשה כלי להדיוט יהי' אסור לגבוה בין שעשה הכלי לחול או לקדושה קלה פועל הזונה שיהי' אסור לקדושה חמורה וא"כ לא נוכל לדרוש בד שיהי' מחודשים שלא נשתמש בו הדיוט דמאי מהני דלא השתמש הדיוט עכ"פ נעשה לצורך הדיוט ולא מהני מה שבגדים המה מחודשים שלא נשתמש עדיין בהם אבל אם הזמנה לאו מילתא א"כ לא מעכב מה דנעשו הבגדים לצורך הדיוט כיון דעכ"פ לא נעשה בהם שימוש להדיוט וממילא אם הוכן הכלי לגבוה מותר להשתמש בהם הדיוט דהזמנ' לאו מילתא חוץ אם נאמר לחלק דהזמנה לחולין לא שמה הזמנה אבל אם באמת הכין והזמין בקודש אז מינו מעכב כיון שנעשה עכ"פ בקודש מעכב שלא יוכל להיות לקדושת גבוה:

ועתה אבוא לבאר בברייתא דרשי' בד שיהיו מחודשי' א"כ ממועט רק שלא נשתמש בהן הדיוט אבל נעשו לצורך הדיוט ולא השתמש בהן הדיוט כשרי' לבגדי כהונה וע"ז אמר ר' חנניא בשם ר' יסא כמחלוקת הכוונה כמו שמבאר הירושלמי בסוף דתני כלי הנעשה להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר לגבוה ותני אידך העוש' כלי להדיוט אסור לגבוה א"כ מבואר מחלוקת בברייתא אם הכין כלי להדיוט אם נאסר לגבוה ע"י שהזמין להדיוט הוא במחלוקת דאם הזמנה מילתא מעכב דהזמנה להדיוט לפסול לגבוה וגם מסתברא שיהי' צריך הזמנה לגבוה לשרת בקודש כפי מדרגתו ולכן נקט ר' חנניא כמחלוקת כמו שמחלוקת בברייתא אי כלי שנעשה כהדיוט נאסר לגבוה ה"ה תלי' אי בד מרמז להיות חדשי' ותלי' במחלוקת הזמנה מילתא או לא כמובן וטרם שמבאר הירושלמי מביא הפלוגתא בהזמנה מילתא רשב"ג ורבנן בעור קמיע לענין כתיבת מזוזה ועל פלוגתא דרשב"ג ורבנן אמר ר' יוסה [כאן ר' יוסה באות ה'] הוינן סברין למימר דדוקא למצוה יש פלוגתא אי הזמנה מילתא אבל לקדושת גבוה כמו במקדש לכ"ע לגוף קדושת מקדש הזמנה מילתא דתני אבני קודש צריך שתהי' חציבתן בקודש היינו לשם קדושה וגם בקודש יחצבו היינו לשם שמושו בקודש וכן בגדי קודש צריך אריגתן בקודש ובקודש יארגו היינו בשם מעלות קדושתו יארגו וע"ז אמר ר' חנינה [למענה חנני' וכאן חנינה] בשם ר' יסא במחלוקת הוא דתלי' ג"כ בפלוגתא דרשב"ג ורבנן ור' חנני' ור' חנינה שניהם אמרו בשם ר' יסא ומבאר הירושלמי הדא אמרת אף לגבוה פליגי דהא תני פלוגתא אם עושה כלי לגבוה ולא נשתמש בו גבוה אי נאסר להדיוט או לא א"כ מוכח דגם בקדושת גבוה יש פלוגתא אי הזמנ' מילתא או לא ואח"כ מבאר הירושלמי מה דאמר ר' חנני' בשם ר' יסא דהא תני ג"כ פלוגתא אם עושה כלי להדיוט ולא נשתמש בה אי נאסר לגבוה וע"כ דתלי' אי הזמנה מילתא נאסר אם הזמין להדיוט ואי הזמנ' לאו מילתא לא נאסר בעשית החפץ לצורך הדיוט ודו"ק: ועל זה בא ר' חנינה דרבנן דתמן תיפתר שבא מתרומת הלשכ' ולית שמע מיניה כלום עכ"ל הכוונה דיש לפרש סתירת הברייתות הא דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו לגבוה מותר להשתמש בו הדיוט אין הכוונה הדיוט חול אדם דעלמא דהא הוא הקדש שבא מתרומת הלישכה אלא הכוונה קדושה קלה והא דתני אסור לשמש בו הדיוט היינו הדיוט דעלמא וכן הא דתני העושה כלי להדיוט מותר לשמש בו גבוה היינו אם עשה להדיוט דעלמא והא דתני העושה להדיוט אסור לגבוה היינו שעשה מתרומת הלישכה לשם שירות קודש אז מינו מחריב בה א"כ לא נשמע כלום מברייתות אי הזמנה לא מהני לקדושת המקדש ונשאר דצריך כל כלי מקדש חציבה בקודש והבן זה שיש מקור לדברי רמב"ם מברייתא שצריך חציבה בקודש ובקודש יחצבו ומי שידו מגעת יבאר ביותר אשר אין ידי יד כהה מגעת כעת עד שיגלה ה' עיני בסתום ועמום:

ודע דאין להשיב הלא מבואר במנחות דף צ"ט דמעלין בקודש ממחתות קרח ועדתו דמתחילה היו תשמישי מזבח ואח"כ נעשו צפוי למזבח והוי מזבח גופא יעו"ש וקשה הא כבר נשתמש בו רק תשמיש למזבח ואיך נעשו אח"כ לקדושה חמורה קדושת גבוה וצע"ג ונ"ל דלק"מ דהא עשו אותן רקועי פחים ונתבטלו רק לגבי מזבח ולא נעשי' כלי קדושת גבוה בפני עצמו ועיי' תוס' סוף חגיגה ועוד כיון דעשו ממחתות רקועי פחי' א"כ נשתנה הכלי מדמותו כמ"ש המג"א בסי' קמ"ז על הקו' שעשו הכיור ממראות הצובאות יעו"ש וראי' לזה דאל"כ קשה הא כפי פשטות הקרא לקחו מחתות שלהם אשר נעשו לצורך הדיוט ואעפ"כ הוקדשו אפי' למזבח יען שנתקדשו ע"י הקטורת עיי' רש"י ורמב"ן בתור' ודו"ק ומזה ראי' ג"כ למ"ש דמה שנעשה לצורך חולין גמור אינו מעכב לשרת בקודש דאל"כ איך לקחו המחתות אשר נעשו לצורך הדיוט לו יהי' שהם חדשים ולא נשתמש בו הדיוט עדיין עכ"פ איך לקחו לשרת בקטורת אלא ודאי כוונת חולין אינו מעכב אבל בלא שינוי אסור לשמש קדושת גבוה אם נעשה לקדושה קלה ודו"ק:

סוף דבר הכל נשמע דנראה לי ברור דמותר ליקח הנך גלילות עץ אשר נעשו לצורך קורות איש לצורך עץ חיים לס"ת דע"י אשר הוכנו ולא נשתמש בהם הדיוט עדיין לא נאסרו לתשמיש קדוש' של ס"ת כנלענ"ד בעזה"י להלכה: ואיידי אזכיר מה דקשה לי על המג"א שם בסי' קמ"ז סק"ה שאביא ראי' שהא מקריבי' בהמות שנשתמש בה הדיוט ולדעתי יש הבדל בשלומא כלי אשר נעשה לשימוש אז שימוש הדיוט מעכב שלא ישמש עוד לגבוה אבל בבהמה הלא הקרבן אינו בעבודה בחיים רק בשחיטה אשר לוקח הדם והחלב לצורך גבוה א"כ אינו משמש לפני גבוה במאי ששימש לפני הדיוט וצע"ג כעת:

ויותר הי' נראה להביא ראיה מן העגלות והשוורים אשר הביאו נשיאי' למשה אשר בפשטו' הקרא דלא כתיב שעשו עגלות משמע שנעשו לצורך הדיוט רק אח"כ התנדבו ומכ"ש שמסתבר שנעבד בשוורים צורך הדיוט ועיין ברבה ובילקוט שם וק"ל:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה