שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
א · סימן ח
שאלה אדם שהי' לו בימי נעוריו ס"ת אשר כתב בעצמו ואח"כ בימי תהפוכות נחרב הספר והי' לאין ועכשיו הושיע ד' לו שהשתכר במסחר והפריש אלף זוז לעשות בו ומצוה דאורייתא וחשק נפשו לעשות במעות הנ"ל מצות כתיבת ס"ת אם נאמר הגם שכבר קיים מצוה הנ"ל בכל זאת יען שאותו ספר חלף והלך לו ואינו עוד בעולם יש מצוה פעם שנית לקיים עשה של כתבו לכם את השירה הזאת או נימא שמצוה הזאת לא נותן אלא פעם אחד לכל איש וא"כ אם כותב ס"ת שנית לא מקיים מצוה וממילא לא יקיים בו נדרו עד כאן השאלה: תשובה לכאורה עלה בדעתי לפום רהיטא כיון דאנן לא בקיאי' בחסרות ויתירות כמבואר בקדושין דף ל' אבל אם חסר אות אחת הוא פסול ולא קיים המצו' דמה דאמרה התורה כתבו לכם את השירה הזאת לא על השירה בלבד קאי אלא על כל התורה שיש בה שירה כמבואר ברמב"ם בה' ס"ת וכל מה שאנו כותבי' ס"ת הוא רק דספק דאורייתא לחומרא דהא החיוב הוא בודאי שיש על כל איש ואיש מישראל מ"ע לכתוב ס"ת והגם שהוא ספק אם יוכל לקיים במקום שיש בודאי חיוב צריך לכתוב מספק אבל לענין נדר שקיבל עליו לקיים באלף זוז מצוה דאורייתא צריך לקיים נדרו במצוה ודאי ולא בספק מצוה וא"כ אפי' לא כתב מימיו ס"ת לא יוכל לקיים נדרו בכתיב' ס"ת ודו"ק:
ואוסיף נופך דהלום ראיתי בשג"א סי' ל"ו שמחדש דבר יען דאין אנו בקיאי' בחסרות ויתירות ולא יכולנו לקיים מ"ע של וכתבו לכן אין אנו נזהרין לקיים מ"ע הנ"ל יעו"ש ולכאורה פלא הלא יש על כל איש חיוב בודאי ולמה לא נאמר ספק דאורייתא לחומרא אולי ס"ת שלנו כשר וצריך לכתוב מספק וצע"ג וצריך לומר שהוא קרוב לודאי שיש חסרות ויתירות ומכ"ש בנידן דידן שלא קיים נדרו בכתיבת ס"ת וק"ל:
אך הדרנא בי דבנדרי' הולכי' אחר לשון בני אדם וכפי מחשבת בני אדם הוי הך כתיבת ס"ת שהוא מצוה דאוריית' גם עתה בכלל קיום מצות עשה דאורייתא ומסתמא גם זה בכלל נדרו ודו"ק:
ופניתי אני לראות בעמל למעלה מן השמש על שורש המצוה אי מ"ע של כתיבת התורה נוהג כל ימות עולם כל זמן שאין לאדם ס"ת אשר כתב צריך לכתוב מחדש או נאמר דרק פעם אחד יוכל לקיים מצוה הנ"ל ואח"כ לא יתחייב בה לעולם והוא ספק עצום מאוד:
ונלע"ד לבאר בעזה"י בסנהדרין דף כ"ב אמר רבה אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו דכתיב ועתה כתבו לכם ולכאורה יפלא ממנ"פ מאי רצה רבה להשמיע לנו אם רצה להודיע המצוה שיש חיוב על כל אדם לכתוב ס"ת ולא נטעה לומר שקרא קאי רק על דור המדבר בלבד עיי' מהרש"א בדף כ"ג אלא הוא מצוה לדורות א"כ הי' צריך לומר מצוה על כל אדם לכתוב ס"ת משלו דכתיב ועתה כתבו לכם ואז פשיטא נדע דאין אדם יוצא בס"ת של אביו דמי האיש אשר יחשוב זאת שאם אביו הניח תפילין שהוא לא צריך להניח אותם הלא הוא דבר שפתים וה"ה אם יש מצוה על כל אדם לכתוב משלו איך יהי' הוא יוצא בשל אביו וא"כ הי' לו לרבה רק לומר שיש מצוה על כל אחד מישראל לכתוב בעצמו ס"ת ואם רצה רבה להודיע שלא נטעה לומר שדי בכתיבת ס"ת על גוילין של הפקר או של אחרים דיש מצוה לכתוב משלו א"כ ג"כ קשה הי' לו לומר מצוה על כל אדם לכתוב ס"ת משלו דכתיב ועתה כתבו לכם וממילא ידענו דבס"ת של אביו אינו יוצא דכתיבה לא הי' בשלו דהגם דירש ס"ת מאביו עכ"פ לא הי' כתיבה בשלו וצע"ג:
אמנם דבר גדול דיבר שיש לחקור בהבנת מצוה זו איזה פנים ואבאר אותם אחד לאחד בעזה"י:
א' דשורש המצוה הוא שיהי' לכל אחד מישראל ס"ת שיש בה שירה הנ"ל אבל יש תנאי שדוקא אם נכתבה מבר ישראל לשם קדושת ס"ת ולתכלית זה שבן ישראל ילמד ממנה אבל אם כתבה נכרי או אשה או קטן אינו יוצא ידי חובתו עיי' גיטין דף מ"ה או אם כתבו בר ישראל לעכו"ם שגוי ילמוד מתוכו או שכתבה להראות אומנתו וכדומה לזה כמובן ותורה אמרה כתבו לכם שבני ישראל יכתבו ספרי תורה בקדוש' ללמוד מתוכו כמו דדרשי' אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשי' בביצה דף ך' ופסחים דף מ"ז לכם ולא לגבוה ולא לעכו"ם ולא לכלבים והוי הפי' לכם לצרככם ה"ה כאן הקפידה התורה שבר ישראל יכתוב ס"ת לצרככם ללמוד מתוכו בני ישראל אבל אין המצוה בעצם ובראשונה שכל אחד מישראל יעשה מעשה כתיבה ויכתוב בעצמו ס"ת ואחר זה יוכל להפקיר הס"ת או לתנו במתנה נהפוך הוא עיקר המצוה שיהי' לכל אחד מישראל ס"ת הנכתב לשם בכי ישראל וללמוד מתוכו ואלו אמרה התורה קחו לכם את השירה הזאת הי' מקום טעות שתכלי' שיהי' לו בבית ספר השיר' אפי' כתבה נכרי או קטן או אם כתבה ישראל לגוי או להראות אומנתו או להתלמד אבל יען דתורה אמרה כתבו אז ידעי' מי שאינו בר קשירה אינו בר כתיבה ומדכתיב לכם ידעי' שצריך להיות נכתב לשם ס"ת ללמוד מתוכו בר ישראל וס"ת דומה לתפילין ומזוזות כמו דיש מצות כתיבה בתפילין ומזוזות שיהיו נכתבי' מבר קשירה ולשם תפילין ומזוזות כך צריך בס"ת שיהי' נכתב מבר קשירה לשם קדוש' ס"ת ונוסף עוד דצריך גם לכוון שיהי' ס"ת ללמוד מתוכו בני ישראל אבל אם ס"ת נכתב לשם זה אז יוצא בו ישראל אחר אבל אין כתיבת ס"ת צריך שליחות כלל ולא צריך להיות נכתב על שם מיוחד למשל על שם ראובן ובודאי מי שקונה ס"ת מסופר אשר כתב ס"ת למכרו לכל איש אשר צריך ללמוד הוא מקיים מ"ע של וכתבו לכם את השירה הזאת והבן:
וראי' מן מס' מנחות דף ל' הקונה ס"ת מן השוק כאלו חטף מצוה מן השוק פירש"י ח"ל ומצוה עבד אבל אי כתב הוי מצוה יתירה טפי עכ"ל ואי הדין דהקב"ה מקפיד רק על מעשה הכתיבה שכל אחד מישראל יכתוב בידו ס"ת ואחר הכתיבה יוכל להפקירו או ליתנו במתנה וא"כ בקונה ס"ת מן השוק מאי מצוה קעביד ואטו אם אחד יקנה תפילין מצוה קעביד וכן שם במנחות דף הנ"ל כתבו בידו כאלו קבלו מהר סיני וקשה הא מצות חיובו עביד כמו בכל רמ"ח מ"ע מאי אולמא בהך מצוה שיעוטר בכתר הלולים על ראשו יען שעבד מצוה מחויבת וצע"ג אלא משמע דתורה מקפיד רק על זה שכל ישראלי יהי' לו ס"ת הכתוב מבר ישראל לצורך בני ישראל ללמודם וא"כ אם הסופר כתב ס"ת למכור בשוק לכל מי שצריך ללמוד הקונה אותו מקיים העשה אבל מצוה מן המובחר לא עביד לטרוח בגופו לכתוב ס"ת לכן הכותב בידו ומכוון למצוה מן המובחר הוי כאלו קבלו מהר סיני שאבותינו טרחו לקבלת התורה ודו"ק:
אך יש לחקור אם אדם יוצא אם אחד כתב ס"ת להיות לבני ישראל והפקיר את הספר ואחד זכה בו אם יוצא ידי מצותו בזה דילמא הקפידה התורה שמצוה הנ"ל צריך להיות משלו דכל הכותב הוא כותב משלו דגוף הכתב הוי שלו דהוא פועל בידיו לעשו' תמונת אותיות ואי אפשר שאדם יכתוב באינו שלו דדיו והקולמס יכולין להיות משל איש אחר או הפקר עכ"פ הכתב שהוא מחדש האותיות הוא נעשה משלו והעיקר הוא הכתב דקלף אגב אותיות קדוש כמבואר בשבת פ' כל כתבי וא"כ דילמא הקפידה התורה כתבו לכם להודיע כמו אם אדם כותב ע"כ הוי הכתב שלו ה"ה מה שנכלל בכתבו יהי' משל אדם הצריך לס"ת ללמוד בו והגם דיכול ליקח גוילין משל הפקר עכ"פ מה שצריך לחדש כתב בעולם צריך להיו' משלו הוא הדיו ופעולת יצירת האותיו' ובודאי אם הסופר כתב ס"ת למכור לכל איש הצריך ובא אחד וקנה אותו אז הוא יוצא בשלו דהא הספר בא לו בשלו בכסף מלא אבל מי שהי' לו ספר לעצמו רק אח"כ הפקיר אותו ואחד זכה בו מן ההפקר לא יוצא ידי חובתו דעכ"פ לא בא לו הספר בעבור שלו וה"ה אם ירש ס"ת מאביו לא יוצא ידי חובתו דלא בא לו הספר שלו נהפוך הוא דבתוך הספר הוא זוכה גם בממון וזה שחידש רבה אפי' הניחו לו אבותיו לאדם ס"ת שירש בירוש' ס"ת של אבותיו שגם בחיי אבותיו הי' לו קצת אחיזה בממון אביו שבעבור כן לא מהני סילוק מירושה דאורייתא כאשר אבאר אי"ה לקמן אעפ"כ מצוה לכתוב משלו דתורה מבקש כתבו שיהי' הספר ממון של אדם ולא שהוא יקבל עוד ממון בתוך הספר ומכ"ש שאינו יוצא בספר של הפקר שזכה ודו"ק:
ולפ"ז יובן מה שחידש רבה דאפי' מה שיורש מאבותיו שהי' לו אחיזה בחיי אבותיו בכל זאת שלו לא הוי ובס"ת בלי כסף לא קיים המצוה אבל לא יוכל לומר מצוה על כל איש שיכתוב בעצמו ס"ת זה שקר דלא צריך לכתוב בעצמו לא הוא ולא שלוחו וגם לא יוכל לומר מצוה על כל אדם לכתוב משלו דגם זה אינו דלא צריך להיות בשעת כתיבה משלו לכן החכים לומר שלא יוצא בירושת אביו ומכ"ש בהפקר אלא מצוה לכתוב משלו והבן:
ודע דלולי דמסתפינא אמרתי לחדש דבר דהגם דתורה לא הקפידה שיכתוב האדם בעצמו לשם מצוה שלו עכ"פ צריך כתבו מחדש לכל אדם הצריך לו ולא שיוצא אדם אם קונה ס"ת שנכתב לשם איש ידוע בשלומא אם הסופר כותב למכור למי שצריך לו אז מי שקונה אותו יוצא דנעשה לצרכו כתיבת ס"ת ונתקיים כתבו לכם שלצורך כל איש ישראל נעשה כתיבה אבל מי שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ ימכור אותו לאחר לא יצא הקונה ידי חובתו דבכתיבת תורה אחת לא יוכלו לצאת בו שנים דוקא הקונה ס"ת מן השוק שהובא שם ספרים חדשים למכור אז הוי רק כחוטף מצוה מן השוק דהא כל אדם הי' יכול ליקח אותו ספר ולעשות בו מצוה הנ"ל רק הקונה הקדים וזכה בו ואינו דומה למי שכותב בעצמו או שנכתב בעבורו ולא הי' יכול איש אחר לזכות בו כמותו אבל מי שכתב ס"ת לעצמו או שנכתב בעבורו ויצא בו מצותו אז מי שקונה ממנו לא יוצא בו דלכל איש מישראל צריך תורה הנכתבה מחדש ורבה מרמז הניחו לו אבותיו לאדם ס"ת הגם שאבותיו כתבו משלהם לבנם או נכתב משלהם לבנם ונשאר לו אותו ספר אעפ"כ מצוה לכתוב משלו והבן ובזה מדויק שנקט רבה אעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת ולא נקט אעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת שלהם או שינקוט אם ירש ס"ת של אביו ולפמ"ש נכון דפשיטא דבס"ת של אביו אינו יוצא דהא אביו יצא בו אלא אפי' שתניחו לו ס"ת אשר לא יצא בו אביו ולא הי' מיוחד לספר תורתו אעפ"כ אינו יוצא יען דמצו' לכתוב משלו וק"ל:
ובזה יובן דבגמ' אמרו תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו ולכאורה פלא גדול כיון דכתיב בתורה והי' כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התור' הזאת וא"כ צריך להיות נכתב לשם מלכות שלו למשל לשם מלכו' שלמה ואיך אפשר לצאת בשל אבותיו הלא לא נכתב לשם מלכותו וא"כ כיון שתנן במתני' וכותב לו ס"ת לשמו פשיטא ידענא שלא יוכל להתנאות בשל אבותיו ומצאתי קו' זו בס' בני יונה בה' ס"ת ע"ש:
ולפמ"ש נכון מאוד דבמתני' יש לטעו' דרבי נקט וכותב לו ס"ת לשמו היינו לשם מלכות שלמה אבל זאת יוכל להיות אם אבותיו של המלך יכתבו משלהם לשם בנם המלך יוכל הבן לצאת בס"ת הנ"ל קמ"ל הברייתא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו דצריך להיות משלו ואפי' הוא בעצמו יכתו' ס"ת לשם מלכותו ויקח הדיו משל אבותיו אינו יוצא בו דצריך להיות משלו לגמרי דעיקר הוא שיהי' משלו וזה הפי' תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו ולמעט בא האי לשמו דקתני במתני' אין הכוונה שיהי' נכתב לשם שלמה בן דוד מלך ישראל ויהי' האי לשמו כמו לה לשמה בגט אלא האי לשמו למענו שלא יתנאה בשל אבותיו אבל לשמו ממש וכוונה לצאת ידי מצוה לא צריך והאי בלבד בא למעט והבן ורבה אמר שגם הדיוט אינו יוצא בשל אבותיו והקשה אביי מברייתא דקתני וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא משמע דהדיוט יוצא אפי' בשל אחרים בשלומא אקרא לא יוכל להקשות דכתבו לכם הוי הפי' שיהי' נכתב לשם צרככם וה"ה כמו דלא הקפידה התורה שיכתוב אדם בעצמו ה"ה שלא צריך להיות ממון של אדם אבל רבה דאמר דאפי' בס"ת שהניחו לו אבותיו אינו יוצא קשה לי' הא אפי' בשל אחרי' יוצא ומכ"ש בשל אבותיו שיוצא הדיוט (ואולי המלך יוצא בשל אבותיו ורק ממעט בשל אחרי') ומשני לא צריכי אלא לשתי תורות דלא מיבעי' ספר הראשון אשר גם הדיוט צריך הוא בודאי אינו יוצא בשל אבותיו אלא אפי' ספר השני אשר כותב לצאת ולבוא במלחמה ששם שייך להתנאות או להתגאות הי' ס"ד שיוצא בשל אחרים רק שצריך להיות נכתב על שמו ק"מל שכותב ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים דתני' וכותב שני תורות לשמו דכל ב' התורות שווין וכמו דספר אשר צריך כמו הדיוט יהי' לשמו היינו שלו ה"ה ספר אשר צריך בתורת מלך יהי' ג"כ משלו ותנא על המתני' דהכא דלאו דוקא של אחרים אלא ה"ה בשל אבותיו דלא והבן:
היוצא מזה אם מלך ישראל יתן לאחד לכתוב לו ס"ת מספר עזרא והכותב לא ידע שהוא מלך ולא יכוון לשם מלך ג"כ כשר דהאי לשמו הוא רק שיהי' נכתב בעבורו ולא לשם אחרים אבל אם כתב משל מלך וחישב לאיש אחר פסול דכתיב וכתב לו משמע מיוחד לגוף שהוא מלך בישראל כמו דדרשי' לכם שיהי' הס"ת נכתב דוקא לצורך בני ישראל בכלל ה"ה דדרשי' לו לצורך גוף המלך הצריך לו רק שלא צריך לשמו לצאת ידי מצוה כמו דצריך בגט לכוון לשם כריתות ועיי' פנ"י בקו"א בגיטין דף ג' יעו"ש אבל בהדיוט די בשלו אפי' לא נכתב בעבורו רק שקנה בכסף ואפי' נכתב בעבורו ולא קנה בכסף אינו יוצא כך נ"ל לפרש הסוגי' בעזה"י ולדעתי פי' הנ"ל הוא שיטת רב אלפס שבה' ס"ת לא כתב אלא דברי רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו כאלו קבלו מהר סיני הגיה בו אפי' אות אחת מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו עכ"ל ולא הביא כלל דברי רבה שאעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו דכתיב ועתה כתבו לכם אלא פשיטא דהן הן הדברי' שאין המצוה לאדם לכתוב בעצמו או ע"י שלוחו שעיקר פי' הקרא כתבו לכם לצרככם ויהי' משלו כמו שאם יכתוב בעצמו אבל הקונה מן השוק מה שנכתב למכור יוצא אבל הכותב בעצמו יש לו יתר שאת כאלו קבלו מהר סיני ודברי רבה נכללין בזה שדוקא הקונה ס"ת עשה מצוה אבל בודאי המקבל במתנה או זוכה מהפקר או יורש מאביו אינו יוצא ורבה בא להשמיענו דלא נטעה דוקא מלך הוא דצריך כותב ס"ת לשמו היינו שלא יתנאה בשל אבותיו אלא אפילו הניחו לו אבותיו לאדם מי שהוא אדם ולא מלך אעפ"כ אינו יוצא בשל אבותיו ולכן נקט שהניחו לו אבותיו לאדם ותיבת לאדם הוא מחוסר הבנה בודאי אם אבות מניחי' ס"ת לבנם שהוא אדם מניחי' והוא פלא אך הוא הדבר רבה בא לומר לא די שמלך אשר הוא נשיא בעמיו לא יוצא בשל אבותיו אלא הניחו אבותיו לאדם דעלמא כמו שדרשו חכז"ל [בקום עלינו אדם אדם ולא מלך] ג"כ אינו יוצא בשל אבותיו אבל באמת דמתני' אתי רק להודיע שגם ספר המלך לא די בשל אבותיו אבל ספר שצריך כמו הדיוט בודאי לא יוצא בשל אבותיו א"כ הכל נכלל בדרב גידל אמר רב כנלענ"ד וכן משמע שיטת רש"י בפ' הקומץ וכן משמע בפשטות הסוגי' ועיי' בנמ"י בה' ס"ת וברא"ש שם ודו"ק:
ב' פנים השני בשורש מצות כתיבת ס"ת הוא כך דעיקר המצוה הי' שהקב"ה מבקש שכל אחד מן בני ישראל יכתוב כל התורה ומה שכתבה התורה לכם אין הכוונה שיהי' התורה נכתבת לצרככם ולהנאתכם כמו הוא לבדו יעשה לכם אלא האי לכם מגלה שצריך להיות הכתיב' לשם חובת עשה של כתיבת ס"ת איש ואיש מישראל הידוע אבל אם יכתוב ס"ת סתמא או שכתבה בעבור אדם אחר ולא כיוון שהוא מקיים עכשיו בכתיבה הנ"ל מצות כתיבה אשר הטיל הקב"ה עליו אז אעפ"י שמעכב הס"ת לעצמו לא יצא ידי חובתו דכתיבה צריך להיות על מחשבת קיום מצות חוב שמונח עליו וכמו דדרשי' בגט וכתב לה ספר כריתות לה לשמה לשם אשתו ויכוון שגט זה הי' ספר כריתות להפריד האישות ועיי' פנ"י בקו"א בגיטין כן הוא במצות עשה של ועתה כתבו לכם את השירה דעיקר המצוה הוא כתיבת השירה לשם חובת המצוה של איש המחויב במצוה הנ"ל וא"כ אם כתב ולא כוון לצאת ידי מצותו לא יצא בס"ת כזה אפילו אם כותב בעצמו ומכ"ש אם איש אחר כתב הס"ת ולא כוון לאיש ידוע לכתוב בעבורו לקיום מצותו:
ויש רק לחקור אי הכתיבה של ס"ת לחובת הגוף צריך להיות דוקא בעצמו או שלוחו דכתבו הוי הפי' אתם בעצמכם כתבו אבל אם נכתב בלא שליחות הגם שנכתב משלו ולשם חובתו בכל זאת אינו יוצא בו מצות עשה הנ"ל דתורה הקפידה כתבו שאדם בעצמו יכתוב ס"ת לשם חובתו או נימא בהיפך דעיקר המצוה שיהי' הס"ת נכתב לשם חובת האיש האי כתבו הוי רק הבנה על לכם שתורה מקפיד שיכתבו לחובתם אבל אין קפידא שהוא בעצמו יכתוב או בשליחותו אלא שיהי' נכתב לשמו ולשם חובתו ועיי' תוס' גיטין דף כ"ב ע"ב דחדשו בגט אין הפי' וכתב לה שהוא בעצמו או שלוחו יכתוב אלא שיכתב לשמה:
ונלע"ד דבודאי אי קפיד התורה שהוא בעצמו יכתוב וזה הוא עיקר המצוה כתבו את השירה הזאת שכל אחד מישראל יכתוב בעצמו או ע"י שלוחו ס"ת וגם לכם לשם מצות ד' אשר צוה עליו לעשו' כן אז אמרי' האי כתבו הוי רק קפידא שיכתוב הוא או שלוחו אבל אין קפידא שיהי' הכתיבה משלו נהפוך הוא לו יהי' שהקלף והדיו והקולמס הוי של הפקר או של אבותיו אשר מרוצי' שיכתוב מממונם ס"ת לעצמו בכל זאת יוצא ידי חובתו כיון שכותב בעצמו או ע"י שלוחו אבל אי אמרי' האי ועתה כתבו אין קפידא שיכתוב בעצמו או ע"י שלוחו אלא שיהי' נכתב לכם לשם חובתכם כמו בגט וכתב לה שהוי הפי' שאין קפידא שהוא בעצמו יכתוב או שלוחו אלא שיהי' נכתב לשמה אז בודאי נרמז בתיבת כתבו שיהי' עכ"פ שלו כמו אם כותב בעצמו הוי הכתב שלו וקונה גם הגוילין דאומן קונה בשבח כלי ה"ה גם אם אינו כותב בעצמו יהי' עכ"פ החפץ שלו שבעבור כן כתבה התורה ועתה כתבו ומצאתי און לי בדברי פנ"י בגיטין דף ך' בד"ה א"ל רבא הגם שגט לא צריך שליחות בכל זאת פסול הגט אם היא משלמת שכר סופר דמכח וכתב ילפי' שיהי' שלו בשעת כתיבה וב"ה שזכיתי לכוון לזה מדעתי:
ולפ"ז זאת גילה לנו רבה שאין קפידא שאיש בעצמו או שלוחו יכתוב הס"ת אלא דצריך רק לשמו לשם חובתכם וממילא ידעי' שהאי ועתה כתבו מבקש הקב"ה שיהי' ממון שלו והבן:
ובזה יובנו לי דברי התוספתא בסנהדרין וז"ל וכותב לו ס"ת ללמוד לשמו שלא יהי' נאות בשל אבותיו אלא בשלו שנאמר וכתב לו שתהא כתיבה לשמו עכ"ל ולכאורה יפלא איך דרשו שני דרשות מתחילה דרשו וכתב לו משלו שלא יהי' נאות בשל אבותיו ואח"כ דרשו וכתב לו שתהא כתיבה לשמו וצע"ג ולפמ"ש יובן כיון דלו מגלה שצריך לשמו לשם חובתו אז אנו אומרי' שוכתב דאמר רחמנא אין הכוונ' על שליחות רק שיהי' שנו כמו בגט אשר דרשי' לה לשמה אז אמרי' וכתב לא בעי שליחות רק וכתב הוי הפי' שיהי' שלו בשעת הכתיבה וה"ה כאן הקפידא על שלו ועל שמו והבן זה:
ואם תשאל מנ"ל לרבה דין זה שיש קפידא על שלו אבל לא בעי שליחות דילמא בהיפך וכתב מורה או הוא בעצמו או ע"י שלוחו דוקא ובאמת הי' קפידת התור' שהוא בעצמו יכתוב או בשליחות ואין קפידא ע שלו וצע"ג: ונ"ל דבודאי אי כתיב רק וכתב את השירה הזאת היינו אומרי' שקפדה התורה על פעולת הכתיבה שכל איש מישראל יכתוב בעצמו או ע"י שלוחו דאז במשמע שעיקר המצוה בגוף הכתיבה אבל השתא דכתיב כתבו לכם משמע שעיקר המצוה שיהי' ס"ת לשם חוב איש ישראל שהקב"ה מבקש שיהי' הכתב לשם חובת האיש והוי תיבת כתבו רק פי' על תיבת לכם שלשמכם ולחובתכם תהי' הכתיבה ומהכ"ת נימא שיש כאן שני צווים נפרדי' כתבו בעצמכם לכם לשם חובתכם בשלומא מה דדרשי' מכתבו שיהי' משלו הוא נלמד ממשמעו' הלשון דכל הכותב ועושה צורת אותיות הוא עושה משלו דאי אפשר לעשות זאת משל אחר [ובב"י בא"ע בשם הרא"ש וז"ל ורא"ש כתב בסדר הגט והסופר יתן הקלף והדיו במתנה כבעל דבעי' וכתב ונתן שיהי' הגט שלו עכ"ל כלומר כדרך בני אדם הכותבי' בדבר שהוא שלהם עכ"ל הב"י הבין דמשמעות הלשון וכתב הוא משלו שכן דרך בני אדם שכותבי' בשלהם וצריך להיות שלו בשעת כתיבה וכן הבין הפנ"י] אבל שנאמר כתבו הוי הפי' כתבו בעצמכם או שלוחכם דוקא והי' תיבת כתבו צווי לפני עצמו ומהכ"ת נימא שלא יועיל בלא שליחות אם הספר נכתב לשמו תפסת מרובה לא תפסת:
וראה כי נחני אלקי' בדרך אמת שמצאתי לרמב"ן ריש פ' כל הגט בד"ה יתר על כן אמר ללבלר אחר שהקשה מאי שנא הך וכתב לה שפסול אם כתב הסופר סתם לאיזה אשה ולמה פ' סוטה כשר מס"ת שתי' שכאן צריך לה לשם כריתות וכ' עוד וז"ל אי נמי אי כתב רחמנא וכתב בלחוד ה"א לאו משום לשמה אלא בעינן כתיבת בעל או שלוחו אבל השתא דכתב לה גלי על וכתב דלא משום כתיבתו קפיד אלא משום שאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחר ברשותו אעפ"י שאינו שליח ממש עכ"ל הזהב ויקר מפז כאן גילה הדבר יען דכתיב לה לשמה אז לא דרשי' עוד וכתב שיהי' הקפידא שתהא הכתב בגוף הבעל או שלוחו רק שיכתוב בעצמו או איש אחר בהורמנא דידי' שיהי' לשמה אבל לא שצריך שליחות ממש בדיני שליחות רק רצונו ודעתו ובשלו כי הכל ענפים מן לשמה ודו"ק:
ובעינך תביט כי דבר זה יש ללמוד מתורת רבינו משה בן מימון שכ' בה' ס"ת הל' א' וז"ל מ"ע על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם וגו' ואעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו ואם כתב בידו הרי הוא כאלו קבלו מהר סיני ואם אינו יודע לכתוב אחרי' כותבי' לו עכ"ל ולכאורה פלא (א) כך הי' לו לסדר הדברי' מ"ע על כל ישראל לכתוב ס"ת לעצמו ואם אינו יודע לכתוב אחרי' כותבי' לו שנאמר ועתה כתבו לכם את השיר' דכיון שהוא מ"ע על כל ישראל א"כ איש שאינו יודע לכתוב צריך לכתוב ע"י שליח יען שהוא מ"ע שיכתוב ס"ת או ע"י עצמו או ע"י שלוחו וצע"ג (ב) עוד פלא בעיני הלא כל הדין שאם אינו יודע לכתוב אחרי' כותבי' לו הוא דבר שפתים חלילה דפשיטא אם אינו יודע לכתוב יצוה לשליח כמו במצות מילה או שחיטה וכמו בכל התורה כולה שאדם עושה שליח לקיים מ"ע המוטלת עליו וצע"ג (ג) עוד קשה דמשמע דהך אם אינו יודע לכתוב אחרי' כותבי' לא משמע שליחות כלל דמשמע שאחרי' כותבי' לו בלי שליחות אפילו כך הי' לו לומר ואם אינו יודע לכתוב יצוה לאחרי' לכתוב לו וצע"ג (ד) עוד יל"ד למה לא כ' מ"ע על כל ישראל לכתוב בעצמו ס"ת לעצמו או שיאמר שיכתוב בידו ס"ת לעצמו ונקט מ"ע לכתוב ס"ת לעצמו משמע אבל שיכתוב בעצמו לא צריך וכן רבה נקט מצוה לכתוב משלו ולא נקיט מצוה שיכתוב בשלו וצע"ג וכן בהל' ב' במצות המלך נקט מ"ע לכתוב ס"ת לעצמו ולא נקט שיכתוב ס"ת בעצמו או בידו לעצמו וכן במשנה וכותב ס"ת לשמו ולא נקט רבינו קדוש וכותב בעצמו ס"ת לשמו וצ"ע (ה) וכ"כ עוד הרמב"ם וז"ל וזה שכתב או שנכתב לו יהי' עמו תמיד עכ"ל משמע ג"כ שנכתב לו בלא שליחו' דאל"כ הי' לו לומר וזה שכתב בעצמו או ע"י שלוחו יהי' עמו תמיד וכן בהל' ג' לא הי' לו ס"ת קודם שמלך צריך לכתוב לו אחר שמלך שני ס"ת עכ"ל ולא כ' שיכתוב בעצמו או ע"י שלוחו לעצמו שני ס"ת וצע"ג:
אך הוא הדבר אשר דברתי דרמב"ם סובר שכתיבת ספר תורה אין צריך שליחות כלל כי המצות עשה הוא שיהי' לכל אחד מישראל ס"ת אשר נכתב לחובתו וצריך שיהי' נכתב לצורך מ"ע של כתיבת ס"ת של ראובן המחויב בדבר וזה שורש מצות כתבו לכם שיהי' כתיבה לצורך האיש בשמו ולכן לא נקט הרמב"ם מ"ע שיכתוב בעצמו או שלוחו כי אין מצוה שיכתוב בעצמו או בשלוחו נהפוך הוא כיון דדרשי' לעצמו לשם חובתו של האיש אז אין אנו מצריכי' שליחות אבל זאת נלמד אעפ"י שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו כי זה נרמז בלשון כתבו דרך אדם הכותב משלו הוא כותב אבל אם כותב בידו ומיגע עצמו הוא רק מעלה ומקבל שכר כאלו קבלו מהר סיני אבל אם אינו יודע לכתוב אז אחרי' כותבי' לו בדעתו ורצונו אבל נחשב שהמה כותבי' מעצמן דלא צריך שליחות כלל כי שורש המצוה הוא רק לכתוב ס"ת לעצמו ואז הכל בכלל בין היודע לכתוב ובין האינו יודע רק שביאר אח"כ המעלות היודע לכתוב ומי שאינו יודע לכתוב לא יוכל לקנות ס"ת מן השוק כדרב גידל שחוטף מצוה מן השוק אבל מצוה לא עשה רק עד שאחרי' כותבי' לו ומיושב כמין חומר לשון הרמב"ם וקצרתי מאוד וסמכתי על המעיין בעין טוב:
ומצאתי בס' המצות לרמב"ם מצוה ח"י וז"ל היא שצונו שיהי' כל איש ממנו כותב ס"ת לעצמו ואם כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור לו מי יכתבהו לו והוא אמרו כתבו לכם את השירה הזאת עכ"ל הרי שלא הזכיר לעשות שליח רק שיקנה או ישכור איש ומי שיכתבהו לו וגם כאן לא כ' שיהי' כל איש ממנו כותב בעצמו ס"ת לעצמו רק כ' שכל איש ממנו כותב ס"ת לעצמו אבל אין קפידא בעצמו אבל אם כתבו בידו מעלה עליו כאלו קבלו מהר סיני ודו"ק: אמנם לולי דמסתפינא אמרתי הבנה אחרת ברמב"ם שכתיבת ס"ת הוא מ"ע שיכתוב כל איש וישראל בעצמו ושליחות לא מהני ומכ"ש בלא שליחות כי בלשון ספר המצות שהעתקתי נתקשתי מאוד מאוד מאי הבנתו דכ' וז"ל צריך שיקנהו או ישכור לו מי יכתבהו והוא אומרו כתבו לכם את השירה מאי זה הכוונה שיקנהו אי כוונתו שיקנה ס"ת זה אי אפשר דכיון דמצוה לכתוב ס"ת לעצמו היינו לחובתו א"כ איך יוצא אם יקנה ס"ת ועוד א"כ אין לו חיבור עם מה שכתב אח"כ או ישכור לו מי יכתבהו שמזה משמע שיקנה איש אשר יכתוב לו והוא מחוסר הבנה אטו יען שצריך ס"ת יקנה עבד עברי וצע"ג גם מה שהזכיר או שישכור לו מי שיכתבהו הוא בלי הבין למה לו ליתן עצה שישכור איש אוני ימצא אוהב נאמן אשר יכתוב בחנם וצע"ג גם מה שסיים והוא אומרו כתבו לכם את השירה משמע כאלו מזה הלשון אנו נדע שיקנה איש או ישכור לו איש סוף דבר כל הרואה ישתומם על לשון זה אם יהי' מאיזה חובר חיבור וביותר על לשון היקר כספיר אשר נודע מרבינו הרמב"ם:
לכן אמרתי אדברה וירוח לי בעזה"י דרמב"ם בס' המצות סובר דכתיבת ס"ת הוי מ"ע שבגוף שתורה הקפידה שאדם בעצמו יכתוב ס"ת וזה כל פרי המצוה כמו כל מצות שבגופו אי אפשר לעשות ע"י שליח דשליחות לא גילתה התורה רק אם יש לתקן דבר אשר בו נעשה המצוה כשחיטת הפסח או הפרשת תרומה או נתינת גט וקידושי' דמצוות כאלה הם רק פעולות בחפץ להיות מוכשר או קדוש או מותר או אסור שהפעול' יפעול דבר בהחפץ וכדומה בכל התור' אבל בכל מצוה אשר הקב"ה מבקש שגוף ישראל יעשה זאת ואחר עשיתו לא נשאר דבר אשר מתירו או אוסרו או מתקנו אז הוי מצוה שבגופו ואי אפשר בו שליחות והבן זה בקיצור ואין כאן מקומו לבאר ולברר הדברים:
והנה בב"מ דף י' בסוגי' דתופס לבע"ח לא קנה אמרו בפועל דקני דיד פועל כיד רבו וטוב משליחות ועבד עברי הוא כשכיר עיי' רמב"ם פ"ו מה' תרומות הל' ה' ובכ"מ שם ומעתה הגם ששליחו' לא מהני עבד עברי שהוא שכיר עולם או אפי' שכיר פועל הוי כיד רבו ממש ועיי' בש"מ שם ובתומי' ס"י הוי טוב יותר מפועל לכן נקט הרמב"ם או שיקנהו שיהי' שכיר עולם או ישכרהו לכתיבה שאז הוא פועל לדבר ששכרו והוי כיד רבו ממש ויוצא בו מ"ע של כתיבת ס"ת אבל שליחו' לא מהני וביאר דכתבו לכם כתיב דוקא בעצמו או ביד עבדו או שכירו ועיי' דוגמא בב"מ דף צ"ו בעבד כנעני בשאלה בבעלים ודוק:
ומיושב בזה קו' שג"א סי' ל"ה מנ"ל לרמב"ם לפטור אשה ממ"ע כתיבת ס"ת יעו"ש ולפמ"ש נכון ממנ"פ אי כתיבת ס"ת צריך שליחות פשיטא דפטורה כיון דאשה פסולה לכתוב בעצמה א"כ כל מה דאיהי לא מצי עבד שליח לא מצי משווי כמבואר בנדרים דף ח' ואי שליחות לא מהני רק בתורת פועל או שכיר שלו דהוי כיד רבו פשיטא כיון דיד עצמה פסולה לכתיבה איך יהי' שכיר שלה כשר הלא הוא נחשב רק כידה ודו"ק ולכן נקט בה' ס"ת אחרי' כותבי' לו וכן במלך או שנכתב לו אחר שמלך ולא שלוחו כותב לו לרמז שתורת שליחות לא מהני רק יד אחרי' אשר הוי כידו ודו"ק אבל הלשון אחרי' מורה יותר כמש"ל שסובר שלא צריך שליחות ודו"ק:
והדרנא בי דא"כ למה לי' לרמב"ם לספור בסוף מנין המצות שנשים אין מצוות במ"ע של כתיבת ס"ת משמע דרק פטור' אבל אם תרצה כולה לקיימה כמו בשאר מ"ע דנשים פטורות שיכולה לקיים אם רצונה בזה וקשה כיון דמצוה הוי בכתיבה ואשה פסולה לכתיבת ס"ת מכח היקש וקשרתם וכתבתם וא"כ איך תהי' מחויבת במ"ע של כתיבת ס"ת יד השכיר לא יהי' טוב מיד השכרו וכיון דהיא פסולה לכתיבה איך תהי' הכתיבה כשרה ביד הפועל הלא יד רבו א"א לכתוב ואפי' אם נימא רק שצריך שליחות ג"כ קשה מה חידוש הוא זה הלא כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משווי וכיון דאשה פסולה לכתיבת ס"ת איך תעשה שליח וא"כ פשיטא דפטורה הלא אי אפשר שתחייב במצוה הנ"ל ואם רצונה לקיים אי אפשר כלל אלא ודאי דכתיבת ס"ת לא בעי אפי' שליחות רק רצון ורשות משום לשמה וא"כ ס"ד לחייב את הנשים השמיע הרמב"ם דמצוה הנ"ל רק על אנשים:
אך לפ"ז הדרא קו' שג"א לדוכתי' מנ"ל לרמב"ם לפטור אשה ממ"ע כיון דלא צריך שליחות רק רשות וממון שלה א"כ גם אשה תהי' מחויבת כמו איש וצע"ג ונ"ל שטעמו יען דכתיב כתבו לכם את השיר' הזאת ולמדה את בני ישראל וראב"ע דרש דכתיב למען ילמדו ולמען ישמעו אנשים באים ללמוד ונשים באים לשמוע משמע דנשים פטורי' מלימוד וכאן הוי חיוב כתיבה רק במי שמצווה בלימוד התור' וק"ל או שטעמו דרמב"ן בתור' העיר דפשטו' דלכם משמע למשה ויהושע שדבר ד' עמהם רק קבלת חכז"ל שהוא מצוה לכל ישראל עיי' נדרי' דף ל"ח אבל דוקא לכם בדומה לכם אנשים ולא כנשים כמו דדרשו חכז"ל לך בדומה לך כנלענ"ד:
ולא אמנע מלהודיע אשר עלה בדעתי לחדש דבר בדברי רמב"ם דיש לדקדק (א) דמתחיל' כ' מ"ע על כל איש ישראל משמע מצוה מחויבת ואח"כ כ' אעפ"י שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו כאן לא הזכיר מ"ע הן אמת שגם רבה נקט מצו' לכתו' משלו ולא נקנו מ"ע אבל על הרמב"ם הוא פלא למה שינה את לשונו וצ"ע (ב) וכן בהל' ב' נקט וז"ל מצוה עליו לכתוב ס"ת אחד לעצמו עכ"ל וכן בהל' ג' וז"ל לא הי' לו ס"ת מקודם שימלוך צריך לכתוב ב' תורות עכ"ל משמע מצוה מחויבת כמו שכ' בהל' א' מ"ע על כל איש ואיש משמע מצוה המוטלת על קרקפתא דגברא ואצל אם הניחו לו אבותיו נקט רק מצוה לכתוב משלו עכ"ל ולא נקט תיבת עליו וצע"ג:
ונ"ל דהנה בהאי פסוק כתבו לכם את השירה העיר הרמב"ן בתורה דפשטות דקרא נוכל לפרש שהיתה הצווי למשה ויהושע בלבד ובמהרש"א בסנהדרין העיר דילמא רק לדור המדבר בלבד ולא הוי מצוה לדורות רק חכז"ל קבלו שהוא מצוה לדורות לכל ישראל עיי' נדרי' דף ל"ח שהקשה מפסוק כתבו לכם לדברי האומר שהתורה נתנה למשה בלבד אבל הא בודאי אמת כאשר בא צווי של ועתה כתבו לכם לא הי' לשום אדם ס"ת דלמ"ד חתומה נתנה דמזה למד הרמב"ם בפ"א מה' ס"ת דיש מצוה לכתוב כל התורה לא הי' בעולם אפי' פרשה מס"ת ולמ"ד פרשיות נתנה עכ"פ ונודה דמאז דנגמר ס"ת לא היו רשאי' לכתוב פרשיות עיי' גיטין דף ס' ע"א א"כ הגם דקבלה הוא כמו שמשה ויהושע או כמו שדור המדבר נכנסו בחיוב ה"ה כל איש ישראל זה דוקא אם אין לו ס"ת מאביו או שלקח מאחרי' כמו שלא הי' למשה ויהושוע ס"ת מקודם אבל למי שיש לו ס"ת אשר נפל לו בירושתו אז יש כאן ללמד או עדות א"כ לא הוי מצוה מחויבת על קרקפתא דגברא כמו תפילין אלא נעשה עשה דרשות שיש מצוה אם יכתוב ס"ת דבספר שנפל בגורלו לא עשה מצוה רק שבא מצוה לו בע"כ או ברצונו עכ"פ הוא לא עשה מצוה של כתיבה ונשאר מצוה דרשות עכ"פ שיכתוב משלו וה"ה במלך חדשה התורה לכתוב לו ספר מלוכה דהא למלך הראשון אשר יעמוד בישראל לא יהי' לו ספר מלכות ויש המצוה בתורת חיוב קרקפתא דגברא אבל אם המלך השני יורש ממלך הראשון ספר מלכות אז יש מצוה דרשות ולא מצוה מחויבת ומה שהביא אותי לחקירה הנ"ל הוא דרבינו קדוש נקטו במתני' וכותב לו ס"ת לשמו וסיים דכתיב וקרא בו כל ימי חייו ופלא בעיני למה לא נקנו במתני' צריך המלך לכתוב ס"ת לשמו דכתיב וכתב לו את משנה התורה ובברייתא הביא וכתב לו את משנה התורה כותב לשמו שני תורות הרי שברייתא הביא ראשית הקרא וצע"ג: אמנם בברייתא איירי דלא ירש מאבותיו א"כ חלה המצו' עליו לכתוב ב' תורות דכתיב משנה אבל רבינו קדוש איירו בהנחיל מאבותיו ואז ליכא חיוב כלל רק מצוה כדי שלא יתנאה בשל אבותיו וזה ותנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו דכל המצוה הוי שלא יתנאה בשל אבותיו אבל המצוה המחויבת אינה עליו כיון דירש ואבותיו ורבה דרש דאפי' להדיוט יש מצוה עכ"פ לכתוב משלו ופריך אביי הא תנא במלך וכותב ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אבותיו וא"כ אם הוי אצל המלך רק מצוה דרשות שלא יתנאה בשל אבותיו א"כ הדיוט משמע דמותר ואפי' מצוה אין עליו ומתרץ לא נצרכה אלא לשתי תורות דאם לא הי' לו ספר כלל אז צריך ב' ולא יקח של אבותיו להתנאות אבל אם הי' לו ספר מזמן הדיוט וגם ירש ס"ת של מלכות מאבותיו אז ליכא רק מצוה בעלמא ולא חיוב וא"כ בין הדיוט ובין מלך אם הנחיל מאבותיו ליכא רק מצוה ולא חיוב לכן בה' ס"ת הזכיר הרמב"ם מ"ע על כל איש ואיש מצוה מחויבת אקרקפתא אבל אם הניחו לו אבותיו נקט רק מצוה לכתוב אבל אין חיוב עליו כמו מצות תפילין וכן במלך הזכיר צריך או מצוה עליו להראות שהוא מצוה מחויבת דשם לא הזכיר הרמב"ם אם הנחיל המלך מאבותיו ודו"ק ולכן הזכיר הרמב"ם בה' ס"ת פסוק וכתב לו את משנה התורה אבל בה' מלכים דאיירי בהנחיל מאבותיו לא הזכיר רק סוף הקרא וקרא בו כל ימי חייו ולא הזכיר לא תיבת צריך ולא מצוה עליו רק כתב כלשון המשנה וכותב לו ס"ת והוא רק כדי שלא יתנאה בשל אבותיו וק"ל אך הדרנא בי דהלא שם כ' עוד אם לא הניחו לו אבותיו או נאבד כותב שני ס"ת ולא הזכיר כלל המ"ע או לכתוב צריך לכתוב שני ס"ת ונא באתי רק לעורר המעיין שדברי הגמ' ורמב"ם נראים מכוונים לדעת אחת אבל טעמם ונמוקם לא נתגלה עדיין ויצאתי להביא דוגמא לדבר שחדשתי דס"ת של אבותיו או של אחרי' פועל דלא מיקרי רשע אבל מצוה לא תעביד מנזיר דף כ"ג בשנים שאכלו פסחיהם ומיבמות דף צ"ח ועי' רשב"א שם אבל יען שראיתי שהדבר רחוק מאמת קצרתי כעת עד כי ירחיב ד' בבינה והשכל לראות האמת:
ועתה נחקור במלך דכתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת אם הפי' ג"כ וכתב לא הוי עיקר שיכתוב בעצמו או שלוחו אלא שיהי' נכתב משלו ולו הוי הפי' לשם חובתו שהוא מחויב בכתיבה ס"ת לפעם שנית אבל באם בא המלך לאיש אשר לא מכיר בו ומצוה אותו לכתיבת ס"ת לחובתו הגם שהכותב לא הכיר בו שהוא מלך ולא כוון בכתיבה שהוא כותב שיהי' ספר המלך כשר הספר ויוצא בו המלך [וכגון שנותן לו ספר עזרה לכתוב מתוכו והכותב לא הרגיש שיכיר שהוא לצורך ספר המלך] או נימא שלא די בזה אלא הסופר צריך לכוון לשם חובתו שהוא מחויב בכתיבת ס"ת וגם צריך לכוון שכותב ספר המלך כשם מלכות ואם לא הכיר שכותב ספר לשם מלכות הגם שמכוון להוציא האיש הזה מחיובו בכתיבת ספר הנ"ל לא מהני והוא ספק עצום וצע"ג:
ונ"ל מצד הסברא אם כבר קיים מ"ע הנ"ל קודם שנעשה מנך א"כ חיוב מצות כתיבת ס"ת כבר קיים רק כשנעשה מלך מבקש הקב"ה שיקיים פעם שנית מצוה הנ"ל יען שהוא עכשיו מלך א"כ אם נכתב רק לשם חובתו והכותב לא ידע שיכתוב ספר מלכות לקיים מ"ע יען שהוא מלך לא יצא בזה יען דהסופר מכוון לצאת ידי חובת הגוף כמו כל הדיוט ובאמת הוא כבר נפטר מחיוב הנ"ל וצריך לכוון על עשה של כתיבת ס"ת לשם מלכו' אבל אם המלך לא קיים מקודם עשה של כתיבת ס"ת וא"כ עדיין חיוב הדיוט עליו רק כשכותב עתה ס"ת אחד יוצא גם מ"ע של מלכות אז בודאי הגם שהסופר לא ידע שכותב ספר למלך אעפ"כ יצא המלך ידי חובתו דהא באמת מונח עליו מצות כתיבת ס"ת בתורת הדיוט כמו שאר בני ישראל דבאופן זה דלא קיים מעולם כתיבת ס"ת ובכתיבת ס"ת אחת יהי' יוצא גם חובת הדיוט שהי' עליו בראשונה אז יכתוב סתמא ויוצא ידי שניהם אבל אם מכוון לשם מלכות בלבד אז שולל מצות כתיבה וחיוב בתורת הדיוט ויצרך עוד לכתוב ס"ת אחר לשם הדיוט [ואולי לא מהני אם מקדים חוב של מלך קודם חוב של הדיוט כי חוב כתיבת ס"ת בתורת הדיוט הוי תדיר כנגד חוב כתיבת ס"ת בתורת מלך ולשיטת רש"י במנחות דף מ"ט מאי דהוי ברישא נקרא ג"כ מקודש וכאן חיוב הדיוט הוי ברישא קודם שנעשה מלך ועיי' ברמ"א ובט"ז סי' תרפ"ד בא"ח אך ביארתי במק"א שאם הקדים לאינו תדיר מהני ומכ"ש אם שניהם משם אחד כמו כאן הכל משם כתיבת ס"ת ודו"ק]:
ודע דפשיטא לי אם לא כתב מקודם כשהי' הדיוט ס"ת וגם לא הנחיל מאבותיו ס"ת דהוי הדין דצריך לכתוב שני ס"ת דצריך לכתוב השני תורות שוה דתורה אמרה והי' כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת ומשנה שתים במשמע ושניהם שווין מספר עזרה ולשם מלכו' ובזה יובן הגמ' פ"ב דסנהדרין דבמתני' תנן וכותב לו ס"ת לשמו ובגמ' ותנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו אמר רבה אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו דכתיב ועתה כתבו לכם ופריך אביי וברייתא וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא ומשני לא נצרכא אלא לשתי תורות כדתני' וכתב לו את משנה תורה הזאת כותב לשמו שתי תורות אחת שמונחת בבית גנזיו ואחת שיצאת ונכנסת עמו ע"כ הסוגי' בקיצור ביאור הדברי' רבינו קדוש נקט שיכתוב ס"ת לשמו ותנא ובלבד שלא יתנא' בשל אבותיו דלא יוכל לומר וכותב לו שתי תורות לשמו דבאמת אם יש לו ס"ת מקודם כשהי' הדיוט לא צריך אלא אחת והוי הפי' משנה תורה כמו [משנה למלך] שיכתוב לו תורה שנית כי כבר יש לו ס"ת אחד בידו אבל אם אין לו ס"ת כלל אז צריך לכתוב שני ס"ת לשם מלך והוי הפי' משנה תורה כמו [כסף משנה] שיכתוב לו שני ס"ת וא"כ רבינו קדוש דנקט וכותב ס"ת לשמו ולא נקט לחובתו משמע שצריך להיות נכתב לשם מלכות וא"כ ע"כ איירי דכבר הי' לו ס"ת כשהי' הדיוט וכבר יצא חובת הדיוט וצריך רק ס"ת אחת אבל הוא צריך להיות לשמו לשם מלכות ודו"ק וע"ז תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו הכוונה דוקא אם הי' לו ספר כשהי' הדיוט ויצא ידי חובת מ"ע מכבר אז צריך ס"ת שכותב עכשיו להיות רק לשם מלכות אבל אם מתנאה בשל אבותיו שלא כתב ס"ת כשהי' הדיוט רק מתנאה במצות לפני ד' בס"ת של אבותיו כמו דדרשו פ' ראד"מ בשבת קל"א זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ובר"ה דף כ"ו חוטא בל יתנאה יעו"ש כי כל דבר אשר האדם מתקשט בו הוא מקרי מתנאה אז בודאי לא יכתוב הס"ת אחת אסר כותב לשם מלכות כי אז נשלל חיוב הדיוט והוא צריך לצאת בס"ת אחד גם חיוב הדיוט והבן ואמר רבה אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצו' לכתוב משלו דקפידת התורה שצריך לכתוב משלו לצורך חיובו והקשה אביי על רבה הא בברייתא תניא וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרי' מלך אין שם יש קפידא הגם שנכתב לשמו צריך להיות ג"כ משלו משמע הדיוט יוצא אם נכתב לחובתו אפי' בלי שיהי' משלו אז השיב הגמ' לא נצרכא אלא לשתי תורות הברייתא אשמעי' אם אין לו ס"ת אשר הי' לו כשהי' הדיוט ולא הנחיל מאבותיו ס"ת אז צריך לכתוב עתה שתי תורו' וכל השני תורו' צריכי' להיות לשמו לשם מלך אפי' הספר אשר יהי' תחת חיוב הדיוט צריך להיות לשמו דתני' בברייתא וכותב לו שני תורו' לשמו דטעמי' צריך שיכתוב ב' תורות לשמו דכתיב וכתב לו משנה תורה פירש"י וז"ל משנה שתים במשמע עכ"ל וכיון ששני תורות צריכי' להיות נכתבי' לשמו ביאר הברייתא אחת שמניחו בבית גנזיו ואחת שיוצאת ונכנסת עמו דשניה' ראוי' לכניס' ויציאה רק שהוא מברר אחת לבית גנזיו ואחת לצאת למלחמה אבל אם אחת נכתבת רק בתורת חיוב הדיוט ולא מספר של עזרה והשני נכתב לשם מלכות ומספר עזרה א"כ הם מבוררי' ועומדי' איזה של גנזיו ואיזה לצאת למלחמ' ועוד א"כ איך נקט הברייתא וכותב שני תורות לשמו משמע שניהם בשמו שווין וקשה הלא אחת נכתבת רק לחובתו והשנית נכתבת לשם מלכות אלא פשיטא דגם זה נכלל וכתב לו משנה תורה שני תורות כמו [לחם משנה או כסף משנה] ומדייק רש"י בלשונו הזהב שתים במשמע וא"כ צריכי' שניהם להיות בשם מלכות והשתא אשמועי' הברייתא שאפי' הספר אשר כותב תמורת חיוב הדיוט צריך ג"כ להיו' לשמו ולא יתנאה בשל אבותיו אם הי' לו ס"ת של אבותיו מהני בכתיבת ס"ת אחד ולא יהי' נכתב לשם מלכות רק סתמא אבל דוקא של אבותיו אבל של אחרי' לא מהני כלל וצריך גם תמורת חיוב הדיוט ס"ת לשמו:
ובא ברוך ד' וראה כי זה משה איש אלקי' הוא רבינו הרמב"ם האיר לנו הדרך אשר הלכנו עליו כי בה' ס"ת כתב בהל' ב' וז"ל והמלך מצוה עליו לכתוב ס"ת אחד לעצמו לשם המלך יתר על ספר שתי' לו כשהוא הדיוט וכו' זה שהי' לו כשהוא הדיוט מניחו בבית גנזיו וזה שכתב או שנכתב לו אחר שמלך יהי' עמו תמיד וכו' ובהל' ג' וז"ל לא הי' לו ס"ת קודם שימלוך צריך לכתוב לו אחר שמלך שני ס"ת אחד מניחו בבית גנזיו והשני יהי' עמו תמיד עכ"ל ובה' מלכים פ"ג הל' א' וז"ל בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על ספר שהניחו לו אבותיו וכו' ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל והשני לא יזיז מלפניו עכ"ל ולכאורה פלא בה' ס"ת כ' שצריך להיות הספר נכתב לעצמו לשם המלך הגם שאין שם עיקר דיני מלך ובה' מלכים ששם מקומו לדעת ס"ת של מלך לא הזכיר שצריך להיות הס"ת נכתב לשם המלך וצע"ג ועוד כאשר כ' שהי' לו ס"ת כשהי' הדיוט או בה' מלכים כאשר הזכיר שהי' לו ס"ת של אבותיו ביאר שספר של הדיוט או של אבותיו מניח בבית גנזיו וזה שנכתב אחר שמלך הוא לצאת בו במלחמה אבל אם לא הי' לו ספר כשהי' הדיוט ולא הנחיל מאבותיו כותב שני ספרי תורה כותב סתם אחד מניחו בבית גנזיו ואחת שיוצאת עמו ולא חלק להודיע שזה הספר אשר בא מכח הדיוט ולא נכתב מספר עזרה יניח בבית גנזיו וצע"ג:
אמנם הכל נכון שם בה' ס"ת שאיירי רמב"ם שהי' לו ס"ת כשהי' הדיוט ויצא ידי גוף חובת מצו' כתיב' ס"ת אז צריך להיות ספר השני נכתב רק לשם מלך כי הוא עיקר מצותו אבל אם לא ידע לכתוב לשם מלך ומכוון לחובת גוף המצוה לא יצא כי אין ספר זה צריך חיוב הנ"ל רק חובת המלך אבל בה' מלכים דאיירי שהניחו לו אבותיו ס"ת ולא יצא מעולם עשה הנ"ל רק כעת אשר כותב ס"ת אחד יוצא חובה הדיוט וחובת מלך אז צריך לכתוב רק לחובת הגוף ולא לחובת ס"ת של מלכות כי אז ישלול חובת מצוה של הדיוטות אשר מונח עליו והבן אבל אם לא הי' לו ס"ת כשהי' הדיוט וגם לא הנחיל מאבותיו אז צריך לכתוב שני ס"ת ושניהם יחד לשם מלך ויוכל לברר איזה שירצה להיות בבית גנזיו ואיזה לצאת עמו והבן (ואז באמת אין מגיהין מספר עזרה עפ"י ב"ד הגדול כי רק אם כותב ספר אחד לשם מלכות אז כותב הרמב"ם שמגיה עפ"י ספר עזרה ע"י ב"ד הגדול דוק ותמצא) אבל כל זה אם ירש מאבותיו פסק הרמב"ם שלא צריך עוד רק ס"ת אחד אבל בס"ת מאחרי' לא הזכיר דלא צריך אלא ס"ת אחד והוא כמ"ש דגמ' מגלה רק אם הניחו לו אבותיו לא צריך אלא ס"ת אחד אבל כותב ס"ת תחת חיוב הדיוט ולא יתנאה בשל אחרי' ודו"ק ומיושב בזה קו' הכ"מ בה' מלכים מנ"ל לרמב"ם דדי בשל אבותיו הלא אמרו בגמ' וכותב לו שני תורות ולפמ"ש הכל למד הרמב"ם מכאן דבשל אחרים לא סגי וצריך שני תורו' אבל באחד של אבותיו מהני והוא יהי' לגנזיו דוקא ואז צריך ספר שכותב עתה לשם מלך ואם לא הי' לו לא ס"ת מאבותיו ולא ספר מקודם שנעשה מלך צריך ב' תורות נכתבי' לשמו:
אך להסביר טעם הדבר למה נפטר המלך מלכתוב גם ספר חיוב הדיוט אם הניחו לו אבותיו ולמה צריך לכתוב גם בתורת הדיוט ספר אם בא לו משל אחרים מה לי אחרי' מה לי אבותיו עכ"פ שלו לא הוי דהא ראי' שהדיוט אינו יוצא אפי' בשל אבותיו וא"כ למה במלך נשתנה הדבר בין ס"ת של אבותיו ובין ס"ת של אחרים והוא פלא להבין:
ונלע"ד והוא דבפרק הכותב א"ר כהנא נחלה הבא לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה שלא יירשנה יעו"ש ופי' הר"ן וז"ל כלומר שעכשיו בשעה שמסתלק ממנה אינה ראוי' ליורשה כמו ירושת הבעל קודם נשואין אדם מתנה עלי' שלא יירשנה לאפוקי ירושת אביו כיון שראוי ליורש בכל שעה הרי הוא כאלו זכה בה לענין דלא סגי בסילוק אלא או במכירה או במתנה ואי אפשר שהרי לא זכה בה לגמרי ולא בא ברשותו שיוכל להקנותה עכ"ל ביאור הדברי' הוא כך דירושת הבן מאביו הוא בא יען שהוא הבן כרעי' דאבוה הוא זוכה בנכסיו ממילא גם בחיי אבותיו יש לו כח בנכסי' ונחשבי' כשלו רק שחסר ממנו הרשות שעדיין המה ברשות אביו לעשות בממונו כחפצו ולא באו הנכסי' ברשות הבן כל זמן שהאב חי ולכן סילוק לא מהני דהא שלו המה ומכירה לא יוכל לעשות כי אין מכירה או הקדש רק למי שיש כל השני הדברי' שלו וברשותו כמו איש כי יקדיש ביתו מה ביתו שלו אף כל שלו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עיי' בב"ב דף ס"ו וזה שרמז הר"ן שהרי לא זכה בה לגמרי ולא בא לרשותו כדי שיהי' יוכל להקנותה דלענין שיוכל אדם למכור צריך להיות החפץ שלו וברשותו והבן ועיי' עירובין דף ע"א אם הבן יוכל לבטל רשות ועיי' ר"ן נדרי' דף מ"ב:
ומה נמלצו לחיך דברי רבה אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת ונכסי אב הוין גם עכשיו בכח הבן כאלו זכה בהן ולא מהני סילוק ולא נקרא נכסי אב לגבי' כמתנא' בשל אחרי' עכ"פ גם שלו לגמרי להיות ברשותו לא הוי והקב"ה אמר כתבו לכם להיות משלו ממש וזה שאמר מצוה לכתוב משלו שיהי' שלו ממש ולא שיהי' בכח שלו וחסר מלהיות שלו לגמרי והבן:
והנה כבר הערותי דכתב לו משנה התורה הוא לפרש בשני פנים (א) כמו משנה למלך או משנה תורה הכוונה השנית יען שיש לפני' ראשונה (ב) כמו לחם משנה או כסף משנה הכוונה שנים בפעם אחד שלכן בחרה התורה לשון ערומים וכתב משנה תורה ולא כתבה וכתב לו התורה שנית או וכתב לו התורה פעמים כי אם יש לו אחת צריך רק תורה שנית ואם אין לו צריך פעמים ונכלל הכל בלשון משנה תורה ולכן בשלומא אם הניחו לו אבותיו ס"ת אשר ככתב בשמו אז הגם לענין חיוב מצוה דכתבו לבם בחיוב הדיוט לא יצא יען שאינו שלו לגמרי לענין רשו' עכ"פ נכסי אב המה שלו לבן כיון שנתברר שלא כילם אותם האב ונקראת תורה אשר כותב עתה משנה תורה עכ"פ לכח שלו הוי ס"ת של עתה משנה אבל בס"ת של אחרים אשר לא הי' בראשונה בשעת כתיבה לא שלו ולא ברשותו אז במאי יתקיים משנה שתורה אשר כותב עתה היא השנית בכתיבה הלא בראשונה לא היתה נקראת בכח כתיבה על שמו כלל וכיון שאי אפשר לקיים משנה השנית צריך לקיים משנה כפלים שני תורות והבן:
וראה זה מצאתי ברמב"ן במלחמות סוכה דף ט' כאשר השיב על בעה"מ שתפילין ומזוזות צריך לשמה כמו ס"ת השיב הרמ"בן וז"ל בתפילין ומזוזות לא מייתר קרא לכתוב לשמה ואלו בס"ת כתיב כתבו לכם והיינו לשם חובתכם והאי דאמר רבה מצוה לכתוב משלו האי מכתבו נפקא וגבי מלך כתיב וכתב לו דרשי' לשמו שלא יתנאה בשל אחרים לשתי תורות עכ"ל דבש וחלב תחת לשונו שגילה הסוד דמכתבו ילפי' שיהי' משלו ומלכם דרשי' לשם חובתכם רק יש לו שיטה אחרת ואבאר אותו אי"ה:
ג פנים השלישי בהבנת מ"ע של ועתה כתבו לכם הוא כך דבודאי אין צריך שליחות על מעשה הכתיבה וגם אין צריך שיכתוב הסופר לשם מ"ע שיהי' זה ס"ת לפני איש אשר אין לו עדיין ס"ת ולא קיים מ"ע הנ"ל של כתבו לכם אח השירה דמ"ע של ס"ת הוי כמו שאר מ"ע שהק"בה מבקש שיקח כל אדם ס"ת וילמוד מתוכו לדעה את אשר ד' מבקש מן מצות וחוקי' ומשפטים רק אם התורה אמרה קחו לכם את השירה ולמדה את בני ישראל הי' הדין אם נכתבו תרי"ג מצות וכל ספורי התורה לא לשם קדושת ס"ת רק שכותב להעתיק ספר חכמה ותבונה ומחנך אח"כ אותו ספר תורה בלימוד אז נתקדש הספר כמו בכל כלי מקדש עבודתן מחנכתן ונעשי' כלי שרת קדושת גבוה כן יהי' בס"ת אם העתיק הספר אשר נתן ד' בו כל המצות ואח"כ מקדש אותו בלימוד יהי' ס"ת שדי וכמו בתפילין ומזוזות אם מזמינם אח"כ לקדושת חפץ ונקראי' מקודש ה"ה בס"ת מקיים מ"ע בלקיחה ובלימוד כמו אם קונה תפילין ומזוזות ומניחם לקיים מ"ע של קשירת תפילין ועיי' רמ"בן במלחמות סוכה דף ט' לכן גילתה התורה כתבו לכם שצריך לכוון בשעת כתיבה שכותב ספר הזה לשם קדושת ס"ת ומקדש את הספר בגוף עשי' שהוא הכתיבה לתכלית הקדושה אשר יבוא עליו בתכלית המצוה אשר יהי' עליו ע"י קיום המצוה וא"כ הכותב ס"ת צריך לכוון שכותב לקדש האותיות בשם קדושת ספר תורה ומקדש את האזכרות בשם קדושת הבורא שיהי' הס"ת מקודש מתחילת הוייתו אבל בודאי אין צריך שליחות על הכתיבה וגם לא צריך מחשבה שכותב שיקיים בה פלוני מ"ע של כתיבת ס"ת או שיקיים בה בר ישראל מ"ע אלא רק כוונה לשם קדושת ס"ת וכפשטות הסוגי' פ' הקומץ דף ל' הקונה ס"ת בשוק כאלו חוטף מצוה מן השוק כיון שהספר נכתב בקדושת ס"ת וקונה אותו בממונו עשה המ"ע רק שחטף את המצוה ולא טרח בעבודה כמו הכותב עיי' נמ"י בה' קטנות ודו"ק: ואם תשאל מהכ"ת דנדרוש לכם לשם חובתכם שהחוב הוא ללמוד תורה הקדושה שהקב"ה מבקש שיכתוב ספר תורה בקדושת ס"ת ויקדש אותיות הכתב דילמא בהיפך שלא צריך קידוש כלל לאותיות או גוילין והאי ככם מורה שצריך לכוון שכותב לשם עצות גברא שיקיים בכתיבה הנ"ל עשה כמו דדרשי' גבי סוכה חג הסוכות תעשה לך לשם חובך היינו לשם קיום מצות סוכה וכן גדילים תעשה לך לשם קיום מצות ציצית ה"ה נדרוש כאן לכם לשם חיוב מ"ע שלך של הכתיבה או מ"ע של הלימוד שיכוון שהאדם ילמוד מתוכו אבל לעולם שלא צריך לכתוב לשם קדושת ס"ת וצע"ג:
ונלע"ד להסביר לך טעם לשבח בעזה"י בודאי בסוכה או ציצית דהוין רק תשמישי מצוה דעשי' לשם קדוש' לא שייך גבם דתשמישי מצוה מותרי' קודם עשיית המצוה וכן לאחר עשי' נזרקין וכיון דאין בהם קדושה לא שייך לדרוש בהם לך שיכוון להקדיש אותם דהלא גם אחר עשיי' המצוה אין קדושה בהם וגם אפי' אם יכוון בהם הזמנה לאו מילתא ולא פועל המחשב' בהם לכן דרשי' לך או לכם עשי' לשם מצוה אבל בדבר אשר נעשה אח"כ דבר שבקדוש' אז השכל גוזר שיותר נימא שלכם מורה שיחשוב להקדיש החפץ במחשבת קדושה מיד בהוייתו מאשר נדרוש שיעשה לשם מצוה דבזה שפועל בו להיות קדוש מסתבר יותר שהקפידה תורה מאשר שלא נקדש אותו ונחשוב שיהי' לשם אותו מצוה דבזה שנעשה קדוש' ממילא הוכן למצותו דאסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה מכ"ש להטיל ולזרוק באשפה ועיי' במג"א סי' מ"ב והבן זה: וכן במלך דכתיב וכתב לו את משנה התורה אין הכוונה שהוא בעצמו או שלוחו יכתוב וגם אין הכוונה שיהי' נכתב לשם מלכות שלמה בן דוד או לשם קיום מ"ע של כתיבת ס"ת אשר צוה ד' למלך אלא הכוונה וכתב משלו לו לשם חובתו כמו שצוה הקב"ה וכתב את משנה התורה הזאת מלפני הכהנים והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו שהוי חובתו לקרות בתורה כל ימי חייו לקיים שויתי ד' לנגדי תמיד והוא דוקא בקדושת ס"ת ולא אם יהי' ספר חכמה בלי קדושה בלבד כך לשם קדוש' באמרות ד' טהורו' ויתקדש מיד לתכלית החוב להיות ספר קדוש והגם שכל הדיוט מצווה בזה נצטוה המלך להיות לו ב' ספרים על אופן זה אחד שיניח בביתו ואחד שלוקח במלחמה: וטרם שאבאר שזה שיטת רמב"ן ור"ן בעזה"י אבאר לפי הקדמה הנ"ל סוגי' דסנהדרין במשנה וכותב לו ס"ת לשמו יוצא למלחמה יוצאת עמו נכנס נכנסת עמו מיסב היא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו בגמ' תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו ולכאורה ק"ל מאי רבותא קמ"ל שלא יתנאה בשל אבותיו היכי משכחת לה כיון שצריך שיהי' הספר נכתב לשמו וא"כ ספר אבותיו לא נכתב לשמו וא"כ הך תנא שפת יתר חלילה שוב מצאתי שהעיר בקו' הנ"ל בספר בני יונה בסי' ע"ר וצע"ג ומה שתי' הגאון הנ"ל שהכוונ' שיש לו ס"ת ג"כ מאביו ואשמועי' שלא יתנאה בשל אבותיו רק יתן של אבותיו בבית גנזיו ויקח את שלו במלחמה הוא פלא גדול הא כתיב וקרא בו כל ימי חייו ופי' רבינו קדוש במשנה שהוא הספר אשר נכתב לשמו וא"כ ממילא ידעי' שלא יוכל ליקח של אבותיו להתנאות ודו"ק ועוד דלשון ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו משמע שבא לפרש המתני' ולפי הפשטות שהוא מוסיף הי' לו לומר תנא ויתנאה בשלו ולא בשל אבותיו וצע"ג:
ונ"ל דתנא השמיע לנו הבנה במשנה דרבינו קדוש אמר וכותב לו ס"ת לשמו יש לפרש דצריך כתיבה לשם איש פרטי אשר יושב על הכסא למשל שצריך לכתוב לשם מ"ע של כתיבת ס"ת של שלמה בן דוד אבל אם דוד מצוה לכתוב ס"ת לשם מלכות שלמה בנו הוי כדין וכדת נהפוך הוא כיון שהוא של אבותיו אסור להתנאות או להתגאות בו כי עיקר הקפידה וכתב משלו לו לשם חובתו שחוב שלו הוא והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו שיהי' לו ס"ת אשר מקודש לשם ד' שבכל אשר הוא עושה ישכיל בה ולשם קדושת ס"ת צריכה להיו' נכתבת דהא לשמו דקתני במשנה הוי הכוונה לשמו של ספר שהוא ג"כ לשון זכר כמו בגיטין דף נ"ד אזכרות שלו לא כתבתי לשמן שצריך לכתוב לשם קדושת הספר ולא כמעתיק ספר חכמה או ספר דת והאי וכותב ס"ת לשמו אינו בא ללמדו רק זאת לגלות שמצות המלך לכתוב גם ספר שני בקדושת ס"ת ולא נימא כיון שיש לו ספר מקודש כשהי' הדיוט שוב די אם יצוה להעתיק התורה פעם שנית אפ' לא יקדש אותו בכתיבת קדושת ספר ד' קמ"ל שגם ספר השני צריך להיות נכתב בשמו להיות מקודש נכנס ויוצאת עמו וקרא בו כל ימי חייו רק א"כ יש מקום לטעות שבודאי אם ירש ס"ת מאבותיו אשר נכתב בקדושת ס"ת אחר שישב הוא על כסא מלכותו יוצא בזה קמ"ל ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו אם נכתב משלו לשם קדושת ס"ת אחר שישב על כסא מלכותו די אבל בשל אבותיו אינו יוצא דכתיב לו פי' משלו בשעת כתיבה ודו"ק ורבה אמר אפי' הניחו לו לאדם אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו דאין אדם יוצא בס"ת הנכתב בקדוש' אם אינו ממון שלו בשעת כתיבה דכתבו משמע משלכם ע"ז הקשה אביי מברייתא תניא וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנא' בשל אחרי' הגם שהוא ס"ת שנכתב בקדוש' עכ"פ משלו לא הוי בשעת כתיבה ומכ"ש אם עדיין של אחרים משמע מלך אין הדיוט לא שכיון שנכתב בקדושת ס"ת יוצא אפי' לא הי' שלו בשעת כתיבה ואפי' אם עתה אינו שלו ומכ"ש שיוצא בשל אבותיו ומשני הדיוט בודאי צריך להיות שלו בשעת כתיבה אלא אפי' מלך שכותב שני תורות הי' מקום לטעות שספר השני אשר יוצא למלחמה שהוא להתנאות לא צריך שיהי' שלו כיון שכותב משלו עתה ספר ראשון יוכל השני להיות משל אחרים רק שצריך להיות נכתב בקדושת ס"ת קמ"ל אם כותב ב' ס"ת צריכי' להיות נכתבים בשמו אחת שיוצאת ונכנס עמו ואחת שמונחת בבית גנזיו ומשמע שכל אחת ראוי להיות לבית גנזיו שהוא תמורת ספר הדיוט וע"כ שניהם משלו ושניהם לשם קדושת ס"ת וע"ז אשמועי' הברייתא שגם כאן שכותב אחת משלו אחר שנעשה מלך אעפ"כ גם השני צריך להיות משלו שלא יתנאה בשל אחרי' וממתני' יש לטעות דוקא אם כבר קיים מצות כתיבת ס"ת משלו כשהי' הדיוט לא יוכל להתנאו' בשל אבותיו או מאחרי' קמ"ל דבכל אופן לא יוכל להתנאות משל אחרים ודוק:
ולולי דמסתפינא אמרתי בשלומא במתני' דהי' לו ס"ת כשהי' הדיוט וכותב עתה רק אחת אז אפי' בשל אבותיו אינו יוצא אבל אם כותב עתה ב' ספרים אז הראשון צריך להיות משלו והשני די בשל אבותיו רק של אחרים לא מהני אפי' אם כותב עתה שני ספרים וכמש"ל דשל אבותיו טוב משל אחרים ודו"ק: ובזה יובן דברייתא מסיים פסוק שויתי ה' לנגדי תמיד לברר שהאי לשמו הוא לשם קדושת הספר אשר הוא חוב שלו אם הספר בקדושה שאז ע"י התורה ד' לנגדו תמיד וק"ל ובזה יובן שרבינו קדוש לא הביא ראשית הקרא דכתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת וברייתא הביא דכתיב וכתב לו את משנה התורה והבן זה וכן הרמב"ם בה' ס"ת הביא ראשית הקרא דכתיב וכתב לו ובה' מלכים הביא רק סוף הקרא וקרא בו והארכתי בחדושי לברר דבר זה בעזה"י:
וראה בעיניך נפלאות מתורת ד' כי' מצאתי מרגליות ברמ"בן במלחמות סוכה דף ט' כאשר חלק על בעה"מ שמצריך עיבוד וכתיבה לשמה בתפילין ומזוזות כמו בס"ת חלק עליו הרמב"ן וכ' וז"ל דבתפילין ומזוזות לא מייתר קרא לכתיב' לשמה ואלו בס"ת כתיב כתבו לכם והיינו לשם חובתכם והאי דאמר רבה מצוה לכתוב משלו האי מכתבו נפקא וגבי מלך כתיב וכתב לו דרשי' לשמו שלא יתנאה בשל אחרים לשתי תורות עכ"ל הזהב ונוראות נפלאתי על הרמב"ן עדיין קשה מנ"ל כתיבה לשמו בס"ת נחזי אנן הלא בשני אופנים משכחת לה כתיבת ס"ת זה מזה שונים (א) שכותב בעצמו כל ס"ת ומכוון לצאת בזה ידי מ"ע של כתיבת ס"ת או שעשה שליח לכתוב לו כל הס"ת והוא או שלוחו אינם מכוונים לכתוב בקדושת ס"ת או בקדושת השמות רק כמעתיק ספר קדמון אות באות ואח"כ ילמוד מתוכו אבל מעולם לא יכוון שיהי' ספר זה קדוש בשום קדושה רק כותב ספר תבונה ודעת (ב) שכותב הספר לשם קדושה ומכוון לקדש את הכתיבה ואת אזכרות רק לא מכוון שכותב לקיים מ"ע של ועתה כתבו לכם רק שמחדש ס"ת בעולם או לנדב אותו לקרות מתוכו או להתנאות בו עכ"פ לא איכוון לקיום מצוה כמובן ולפ"ז בציצית דרשי' גדילי' תעשו לכם לשם חובתכם היינו לשם קיום מצוה וכן בסוכה חג הסוכות תעשה לך לשם קיום מצוה וא"כ הכא נמי דרשי' לכם לשם חובתכם לקיום מ"ע של כתבו לכם אבל מנ"ל שצריך עיבוד וכתיבה לשמן וצע"ג: אמנם הוא הדבר אשר דברתי שם הם תשמישי מצוה ולעולם לא יהי' הסוכה או הציצית קדושת החפץ וכל העשי' הוי רק הכנת הכלי לעשות אח"כ בו מצוה אז דרשי' לך או לכם לשם חובך לקיים בכלי אח"כ מצוה ידוע' אשר מקושר בכלי זה אבל בס"ת אשר תהי' אח"כ קדושת החפץ וכן תפילין ומזוזו' יהיו בכל אופן אח"כ דבר שבקדוש' רק אנו חוקרי' דלא צריך הזמנה לשמה רק אח"כ בשעה שיעשה בהם המצוה יתקדשו כמו במחתות קרח ויקריבם לפני ד' ויתקדשו לכן בס"ת דגילתה התורה שמבקש דבר אז מסתבר יותר לחדש בכלי בשעת עשייתו אותו קדושה שיבוא עליו אח"כ וממילא יהי' נמי הכנת החפץ למצוה דמשעה שיתקדשו אינו עומד רק למצוה למה עומד ס"ת רק ללמוד מתוכו תה"ק ומהכ"ת נדרוש לכם לשם מצוה ולא נקדש הספר כלל בעשייתו ודרשי' כתבו את השירה שהיא קדושה בעצם לשם חובתכם כמו שהחוב הוא ללמוד תורה אשר נתקדש בקדושת ד' לאותה חובה תהי' הכתיבה לקדש התור' ע"י הכתב וממנ"פ לשם מצוה של אותו גברא לקיים מ"ע לא צריך דאם הכתיב' הוי קיום המצוה מהכ"ת נחדש שתורה ובקש שיכוון לקיים המצוה הלא בכל התור' מצות לא צריכות כוונה דבשלומא בסוכה וציצית הוי הכנה למצוה שתורה מבקש שעשיית הכלי יהי' נעשה לשם מצוה אבל גוף קיום מצוה לא צריך כוונה והלא כאן הוי גוף קיום המצוה ומהכ"ת יחדש התור' שיצרך כוונה ואם מצוות צריכות כוונה בכה"ת למה כאן צריך קרא ע"ז שיכוון לקיים המצוה אלא פשיטא דגם כאן לא צריך כוונת קיום המצוה רק תיקון גוף החפץ והיינו כתיבה לשמה והבן וצדקו דברי רמב"ן מאוד וממילא מהכ"ת דנימא שגוף המצוה יהי' בכתיב' נהפוך הוא דעיקר המצוה להיות לכל איש ישראל ס"ת ובכל זאת לא יכלה התורה לומר קחו לכם את השירה דאז לא נדע רק זאת שהלקיחה יהי' לשם מצות לימוד אבל לא ידענו שצריך שיהי' הספר נכתב בקדושת ס"ת לכן גילתה התורה כתבו לכם לשם חובתכם לתקן הכלי בכתיבה לשמה כנלע"ד:
ומה מאוד מתקו סוף דברי רמב"ן שמסיים ובמלך דרשי' לו לשמו שלא יתנאה בשל אחרים לשתי תורות עכ"ל והוא כמש"ל דגם במלך הוי הפי' רק לשמו של ס"ת שלא נטעה אם כותב עתה ספר אחד משלו לשם ס"ת יהי' די בשני אם נכתב לשם ס"ת אעפ"י שאינו שלו קמ"ל שלא יתנאה בשל אחרים בשום אופן אבל יותר מזה גם המלך לא צריך לא שליחות ולא לקיום מצוה ולא לשם מלכותו כנלענ"ד:
והראני ד' דודאי רבינו הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף מ"ח אחר שהקשה למה צריך ס"ת עיבוד לשמה הלא הזמנה לאו מילתא ותי' וז"ל אפשר לתרץ בס"ת בעי' עיבוד לשמו כד"ה לחיבוב המצוה משום דדרשי' עשי' לשמה מוכתבו לכם את השירה ואע"ג דדרשי' לה פכה"ג אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו הא מוכתבו את השירה הזאת נפקא אייתר לכם לעשי' לשמה וגבי מלך כתיב וכתב לו ודרשי' לשמו אבל בתפילין ומזוזה כיון דלא רבו בהו קרא לא בעינן עיבוד לשמן כת"ק דרשב"ג עכ"ל ובסוף כ' וז"ל אפשר בס"ת נמי בעינן עיבוד לשמו משום חיבוב המצוה מן ועתה כתבו לכם את השירה הזאת לכם לשם חובתכם כדכתיבא לעיל עכ"ל ראה בעיניך כי שפה אחת להם לענין גוף הכתיבה לשמה של ס"ת רק שמוסיף שעיבוד עור לשמה בס"ת הוי משום חיבוב מצוה לבד אבל גוף הכתב לשמה ילפי' מן לכם לשם חובתכם כדברי רמב"ן ודו"ק:
המורם מכל אשר בארתי בעזה"י דלשיטת רב אלפסי ורש"י בפ' הקומץ משמע דלא בעי שליחות ולא כתיבה לשם איש ידוע רק זאת שיהי' נכתב לצורך איש ישראל ללמוד מתוכו שיש מצוה שיהי' לכל ישראלי ס"ת מחדש אשר ילמוד בו ותהי' התור' לעד בו ולרמב"ם ג"כ אין צריך שליחו' רק שיהי' נכתב לשם מ"ע של איש הרוצה לקיים בו מ"ע המחויבת עליו ולרמב"ן לא צריך רק שיתקדש מיד לשם קדושת ס"ת אבל שליחות לכ"ע לא בעי ומעתה נגלה דלא הי' קפידת התורה שכל אחד מישראל יעשה מעשה כתיבת ס"ת כמו מעשה הנחת תפילין ואולי הי' קפידת התורה הוית הספר שילמוד מתוכו תמיד ואם לא ישמרו המצות תהי' התורה לעד בם שלא שמרו דרך ד' כמו על מה אבד' הארץ על עזבם את תורתי וק"ל:
וראיתי בבני יונה ס' ע"ר שהעיר שאם נאבד מהדיוט ספרו לא צריך לכתוב שנית דתורה לא הקפידה על הוית הספר תורה רק על מעשה הכתיבה בלבד דאל"כ הי' לתורה לומר קחו לכם את השירה יעו"ש ובמכ"ת לאלף עפר אני תחת רגלי ספיר הגאון הנ"ל אבל כאן לא דק אם התוס' אמר' קחו לכם הי' במשמע אפי' כתיב' מנכרי או אשה או ישראל להראות אומנתו או אם כתבה להתלמד לשיטת רב אלפס וגם לא הי' ידעי' שיהי' נכתבת לשם איש ההוא אשר ירצה לקיים המצו' בס"ת הנ"ל לשיטת הרמב"ם וגם זאת לא היינו יודעי' שצריך להיות הספר נכתב בקדושת ס"ת בשעת כתיב' לשיט' הרמב"ן ור"ן לכן גילתה התור' כתבו לכם לדעת שבשעת כתיבה צריך להיות או לצרככם לשיטת רב אלפס או לשם מצות איש לשיטת הרמב"ם או לשם חובתכם לשם קדושת ס"ת לשיטת רמב"ן ור"ן אבל לעולם אפשר עיקר המצוה הוא להיות לישראל ס"ת והתורה הקפידה גם זאת שיהי' הס"ת נכתב באופנים ובתנאים הנ"ל והבן:
ומ"ש וז"ל וכיון דכתיב לכם בעי' כתיבה ביד כל אחד ואחד כמ"ש חכז"ל גבי לולב ולקחתם לכם עכ"ל אם כוונתו מלכם דרשי' לכל אחד זה אינו חדא מלכם דרשי' בסוכה מ"א שלכם יהי' רק מן ולקחתם דרשי' שיהי' לקיחה ביד כל אחד וע"כ יש כאן חסרון וכוונתו מן כתבו דרשי' כתיבה לכל אחד ואחד עיי' תוס' שם דדרשי' שם מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד וכאן דדיבר הקב"ה עם משה ויהושע ע"כ הי' צריך לאמור כתבו בלשון רבים עיי' רמב"ן בתורה והבן זה:
עוד הביא הגאון הנ"ל ראי' שבה' מלכים כתב הרמב"ם אם נאבד צריך המלך לכתוב שני תורות ולמה לא כ' הרמב"ם דין הנ"ל בהדיוט אלא בודאי אצל הדיוט שלא יוצא בשל אבותיו אלא אם יכתוב בעצמו וע"כ אין הווית ס"ת המצוה ולכן אפי' נאבדה אין צריך ס"ת אחרת אבל המלך שיוצא בס"ת של אבותיו אז הוי הוית הס"ת המצוה לכן אם נאבדה צריך אחרת יעו"ש: ונ"ל לחקור בדבר בעזה"י הנה כפי הבנת הגאון בני יונה הוי המצוה במלך הויית הס"ת ולכן גם בנאבד צריך ס"ת אחרת א"כ ה"ה אם כבר כתב לעצמו ס"ת כשהי' הדיוט וקודם שנעשה מלך נאבד הספר הי' ג"כ צריך ס"ת אחרת וא"כ קשה לי הלא בה' ס"ת כ' ז"ל לא הי' לו ס"ת קודם שימלך צריך לכתוב אחר שמלך שני ס"ת עכ"ל למה לא כתב או אם הי' לו ונאבד צריך לכתוב שני ס"ת דהלא אצל המלך הוי המצוה הויית הס"ת וא"כ למה דוקא בהי' לו ס"ת מאביו חידש הרמב"ם דין זה דאם נאבד צריך לכתוב שני ס"ת הלא גם בה' ס"ת שאיירי בהי' לו משל הדיוט הי' לו לבאר או דלא הי' לו או שהי' לו ונאבד צריך שנים וצע"ג:
ועוררני תלמידי הבח' החרוץ כ"ה יצחק נ"י על גוף ההערה למה לא כ' הרמב"ם גם בה' ס"ת דין נאבד דיש לחדש דבר בודאי מי שקיים פעם אחת מצות כתיבת ס"ת לא צריך לכתוב פעם שנית וה"ה אם הדיוט קיים מצות כתיבת ס"ת כשהי' הדיוט ואח"כ נעשה מלך לא צריך לכתוב רק ספר אחד לשם מלכותו דהא מצות הדיוט כבר קיים אבל כל זה אם הי' לו ס"ת של עצמו אבל בירש מאבותיו הגם אם הספר קיים די באחד שכותב כמו שהסביר הכ"מ יען שכותב עכשיו ס"ת ומקיים עכשיו שני מצות של כתיבה בס"ת אחד עכ"פ אם נאבד אז כשנעשה מלך צריך לכתוב שנים דהא עדיין לא קיים מצות כתיבת ס"ת של הדיוט דאז כשהי' הדיוט לא יצא בס"ת של אבותיו ודי אם הספר בעולם שלא צריך לכתוב אלא אחת אבל אם נאבד צריך לכתוב שנים לכן בה' מלכי' דהזכיר הרמב"ם דין שהנחיל מאבותיו שכ' לא הנחיל מאבותיו או שנאבד היינו של אבותיו אז צריך שהים אבל בה' ס"ת דלא איירי מס"ת של אבותיו לכן כ' הרמב"ם לא הי' לו מקודם אבל אם הי' לו מקודם ס"ת של עצמו באמת לא צריך שנים והבן זה:
אך הדרנא בי דלפ"ז משכחת לי' שלא יהי' למלך אלא ס"ת אחת כגון שהי' לו ספר כשהי' הדיוט ונאבד שאז אין כותב אלא אחד ולא מניח ס"ת כלל בבית גנזיו וא"כ למה כ' הרמב"ם בה' ס"ת בהל' ב' וז"ל וזה שהי' לו כשהי' הדיוט מניחו בבית גנזיו עכ"ל וקשה הלא משכחת לה בנאבד שאין מניח ס"ת כלל בבית גנזיו וא"כ הי' לרמב"ם רק להזכיר זה שכותב לו כשהוא מלך נכנס ויוצא עמו ואם יש לו ספר מזמן שהי' הדיוט מניחו בבית גנזיו אבל כפי לשונו משמע שבודאי שצריך להיות בעולם ס"ת שהי' לו כשהי' הדיוט שמניח אותו בבית גנזיו וקשה הלא משכחת כשהי' לו כשהי' הדיוט ונאבד אלא פשיטא דגם אם הי' לו ס"ת כשהי' הדיוט צריך להיות אותו ספר עדיין בעולם ומה שכתב בהל' ג' לא הי' לו ס"ת קודם שימלוך צריך לכתוב לו אחר שמלך שני ס"ת היינו בכל אופן בין שלא הי' לו מעולם ובין שהי' לו ונאבד כיון דעכ"פ קודם שימלוך לא הי' לו ס"ת צריך שנים דהגם שיצא מ"ע בתורת הדיוט אפ"ה צריך לכתוב עתה שנים דכתיב בתורה וכתב לו את משנה התורה משנה שתים במשמע ואם יש לו מקודם ס"ת אז מקיים משנה כמו [משנה למלך] אבל אם אין לו כלל בשעה שנעשה מלך אין מקיים בכתיבה ס"ת אחד משנה תורה וע"כ שצריך לכתוב שתים והבן וא"כ קשה למה השמיע הרמב"ם דין נאבד בה' מלכים אם נאבד ס"ת של אבותיו אפי' הי' לו ס"ת לעצמו כשהי' הדיוט צריך ג"כ לכתוב שני ס"ת אם נאבד אותו ספר תורה שהי' לו כשהי' הדיוט וצע"ג:
לכן לבי אומר לי שמרגליות טובה מונחת תחת לשון הזהב של הרמב"ם דנ"ל מסברא דחיוב כתיבת ס"ת של מלך חל בשעה שעולה לגדולה ונעשה מלך אז בא עליו החיוב של מצות ס"ת ואם הי' לו אז ס"ת של הדיוט לא חל עליו רק כתיבת ס"ת אחד שהוא ספר יתר על ספר של הדיוט אבל אם הי' לו ס"ת וזמן הדיוט ואח"כ קודם שכותב לו ספר של מלך נאבד אותו של הדיוט לא צריך לכתוב אלא ס"ת אחד אבל אם ירש מאבותיו אז אפי' נאבד אחר שנעשה מלך אפ"ה צריך לכתוב שתים ואסביר בעזה"י טעמא דמילתא דבשלומא אם ה' לעצמו ק"ת מזמן הדיוט בשעה שנעשה מלך ולא בא עליו רק כתיבת ס"ת מתורת חיוב המלך לכן הגם שנאבד אח"כ לא צריך לכתוב אלא ס"ת אחד דעכשיו הוי רק תשלומין של שעה ראשונה אשר עלה למלכות ואז הי' בידו מצות הדיוט דהא כבר כתב ס"ת אבל אם מעולם לא כתב ס"ת רק הנחיל מאבותיו ובזה לא קיים מצות כתיבת ס"ת אשר מונח עליו בתורת הדיוט רק אם כותב אח"כ ספר של מלך יוצא בכתיבה אחת שני חיובים דיהי' גם משנה תורה יען דיש בידו ס"ת מאביו אבל אם נאבד קודם הכתיב' אז נשאר בחיוב לקיים מצות כתיבת ס"ת בתורת הדיוט ובתורה מלך דלא שייך לומר דעכשיו הוי רק תשלומי שעה ראשונה דהא באמת גם בשעה שעלה למלכות הי' מונח עליו מצוה הנ"ל בכפלי' רק אם הי' נשאר בידו ספר אביו אז הי' יכול לפטור עצמו משני חיובים במעשה אחד וכיון שלא נשאר בידו ספר אביו אז צריך לפטור שני חיובים בשני ספרים כנלענ"ד:
ולפ"ז מדויק לשון הרמב"ם דבה' מלכים שכתב לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת עכ"ל האי נאבד ע"כ הוי הפי' שנאבד אחר שנעש' מלך דאל"כ שנאבד קודם שנעשה מלך א"כ מאי חידוש השמיע הרמב"ם בזה מה לי לא הנחיל או שנאבד הלא בזמן הדיוט לא יצא בספר תורה של אביו הוי נאבד קודם שנעשה מלך כמו לא הנחיל כלל אלא פשיטא דנאבד רבותא היא אפילו הנחיל מאבותיו בשעה שנעשה מלך ואח"כ נאבד דיש לטעו' כיון אם הי' נשאר בידו לא הי' צריך לכתוב אלא ס"ת אחד ה"ה אם נאבד קמ"ל כיון שנאבד קודם שכתב ספר המלכו' חייב לכתוב שתים אבל בה' ס"ת כתב ז"ל לא הי' לו ס"ת קודם שימלוך צריך לכתוב שתים עכ"ל משמע דעכ"פ בשעה שנעשה מלך לא הי' לו ס"ת אשר כתב כשהי' הדיוט אבל אם הי' לו בשעה שנעשה מלך ואח"כ קודם שכתב ספר המלכות נאבד אותו של הדיוט פטור מלכתוב שנים ודוק:
אך כל זה אם הי' לו ספר מזמן הדיוט ונעשה מלך ונאבד אח"כ של הדיוט פטור דהא עדיין ישאר בידו ספר של מלך אבל בהדיוט שנאבד ס"ת שלו בודאי צריך לכתוב אחר' להיות לו ס"ת אשר נכתב לעצמו דכל זמן שהספר בעולם הוי מצוה ראשונה בידו לעדות אבל אם נאבד הספר צריך לכתוב שנית דלא יהי' בלא עדות ובזה מדויק לשון הרמב"ם בה' ס"ת הל' ב' וז"ל והמלך מצוה עליו לכתוב ס"ת אחד לעצמו לשם מלך יתר על ספר שיהי' לו כשהוא הדיוט עכ"ל ונפלא בעיני למה כ' בלשון עתיד שיהי' לו הי' לו לכתוב בלשון עבר יתר על ספר שהי' לו כשהי' הדיוט וצע"ג:
אמנם הכל מדויק היטב דהשמיע הרמב"ם שהמלך צריך לכתוב לו ס"ת אחר' יתר על ספר אשר חיוב עליו להיות לו תמיד כשהוא הדיוט דאם הי' נשאר הדיוט הי' בודאי המצוה עליו להיות לו תמיד ס"ת שלו ובכל זאת צריך לכתוב לו ספר של מלכות יתר על ספר אשר צריך להיות לו לעולם בתורת הדיוט ולכן מניח אותו של הדיוט בבית גנזיו וספר המלכו' לצאת ולבוא ואותו של מלכו' בודאי צריך להיו' תמיד בעולם דהא כתיב וקרא בו כל ימי חייו והבן זה:
ולולא דמסתפינא אמרתי להביא ראי' מלשון רמב"ם בה' מלכים דספר של הדיוט צריך להיות תמיד עמו דכ' בה' מלכים וז"ל אחד מניח בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל עכ"ל ונוראות נפלאתי דמהופך הלשון שכך הי' לו לכתוב אחד שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל מניח בבית גנזיו אבל לשון שכ' אחד מניח בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל משמע כמו שכל אחד מישראל מצווה ליתן ספרו בבית גנזיו כך מצווה גם המלך ליתן ספרו בבית גנזיו והוא פלא וצע"ג:
ונלע"ד לבאר דבר זה בעזה"י דבגמ' דף כ"ב מאן דדרש שנשתנ' הכתב מאי שויתי ד' לנגדי תמיד והרעיש מהרש"ל דלמא על אותו ספר שיוצא ונכנס עמו קאי יעו"ש ובמהרש"א ונ"ל דלכאור' דקדקתי בלשון המשנ' דרבינו קדוש מפרש נכנס למלחמה יוצא למלחמה או מיסב או יושב בדין הס"ת עמו דכתיב וקרא בו כל ימי חייו למה לו לפרש הי' לו לקצר שס"ת שכותב לשמו הוא עמו תמיד דכתיב והית' עמו וקרא בו כל ימי חייו וצע"ג:
אמנם נ"ל דדבר גדול רמז לנו דהנה בס"ת הנכתב לשם מלכות יש בו קדושה יתירה דהוא מוגה מספר עזרה עפ"י ע"א וגם אסור להדיוט לקרות בו כמבואר בתוספתא וקרא בו הוא ולא הדיוט עכ"ל הרי נגלה שיש קדושה יתירה לס"ת של מלכות לכן גם למלך אסור ללמוד מתוכו בכל עת ובכל שעה אם ירצה לדעת איך יעבוד אדם ד' או להרחיב גבולי תור' בפלפול וסלסול או לתענוג הנפש או לדעת שבילי' רק בשעה שהוא מעיין בה לתכלית כל בני ישראל מה שנוגע לענין מלוכ' אז מותר לו לבד להסתכל בה וללמוד מתוכה מה שצריך לכלל מלוכה כגון אם יוצא למלחמה להחריב עיר או ממלכה או בשעה שנכנס ממלחמ' וזה יעשה בשבויי או בביזה וכדומה אם יושב בדין להורות חק ומשפט או אם יושב בסגל יועצים כדת מה לעשות כי אז המצוה עליו ללמוד דוקא מספר הנקדש בקדושה יתיר' דתורה אמרה וקרא בו כל ימי חייו למען יאריך ימים על ממלכתו מה שנוגע למלכות יקרא בו אבל להתענג בלימוד התורה ככל איש ישראל וזה שאינו נוגע לתכלית המלוכה אסור ללמוד מספר הזה רק מספר אשר לו כהדיוט אשר מונח לו בבית גנזיו שם ילמוד מה שנוגע לעצמו ולא לכלל מלוכה כמו שאר חפצים אשר יש לו שם לעצמו ולהנאתו ולא נותן שם לתכלית המלוכה בכלל כן יהי' לו שם ס"ת להנות לעצמו ולא לתכלית המלוכה אבל בס"ת של מלכות אינו רשאי ללמוד מתוכו רק כאשר יעסוק בעסקי מלוכה ואפ"ה בבהכ"נ או בבה"מ אסור לעיין בו אם רוצה לחשוב שם חשבונות לתכלית המלוכה אסור לספר להיות שם וגם אם עוסק לתכלית המלוכה מותר לו לבדו לעיין בו אבל יועציו ושריו אשר עוזרי' עמו להנהגת המלוכה אעפ"כ אסורי' לעיין בספר המלכות דכתיב וקרא בו המלך לבדו מותר לקרות בו מה שהוא נוגע למלוכה אבל הדיוט אפי' לתכלית המלוכה אסור לעיין בו וזה הוא קו' הגמ' איך יקיים שויתי ד' לנגדי תמיד הלא בספר המלך אסור לעיי' רק בשעה שעוסק בהנהגת המלכות לבד ודו"ק:
ולפ"ז מיושבי' דברי רמב"ם שאחד שמונח בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל כמו שיש על כל איש ואיש מישראל מצוה שיהי' לו ס"ת בבית גנזיו נלמוד מתוכו דרך ד' לדעה איך יעבוד ד' כן יש מצוה למלך שיהי' לו ס"ת ללמוד מתוכו והבן זה:
היוצא מזה דנראה לי כהגאון תורת חיים ומהר"ל מפראג אשר הובאו בספר בני יונה דעיקר המצוה להיות להדיוט ספרו אבל אם הקדיש אח"כ או נאבד לא יוצא וצריך לכתוב ס"ת אחרת כנלע"ד:
המורם בנידן שאלתינו בודאי יוכל לקיים באלף זוז אשר הרים לעשות מצוה דאורייתא כתיבת ספר תורה כיון דס"ת הראשון נאבד מן העולם לגמרי אז הוי גם לר"י ספק ולמהר"ל מפראג ולתורת חיים פשיטא ומכ"ש כפי מה שבארתי שרוב מנין ורוב בנין סוברי' דעיקר המצוה להיות ס"ת לעולם בביתו רק יעשה זאת להרגיל עצמו ללמוד גם מס"ת כאפשר לו כיון שהוא צורבא מדרבנן אשר יוכל להסתכל בעינים פקוחות כנלענ"ד בעזה"י: