אור ברסלב

שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)· רבי יעקב אלפנדרי

שו"ת · סימן ע

סימן סט

ראיתי את השאל' ואת אשר נגזר עליה מאת הח' השלם רב ועצום עצם מעצמי ובשר מבשרי והכה אמת כי דבריו אינם צריכין חיזוק כי חזקים הם בעצמן כראי מוצק לא יבריחנו בן קשת ולא תחלפהו קשת נחושה אמנם אחרי שחפצה נפשו לעמוד על דעתי לא אוכל להתעלם מלהשיב דבר או חצי דבר והאלקים בשמים הוא היודע ועד כי לבי בל עמי והדבר אין בי ועל כל אלה דחקתי את עצמי בדברות שתים כדי שלא לסור ממצותו ואבא היום ע"פ סדר דברי מעכ"ת ה"י פתח דבריו האיר בההיא עובדא דמייתי תלמוד' בפרק ז"ב דף כ"ו בהנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט ראשון ושמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונ' בריה דרב יאושע ואייתי ב' הגירסאו' א' להרי"ף וא' להרא"ש שלגירסת הריף הלכת' כרב פפא ולגי' הרא"ש הלכת' כרב הונא כאשר כתוב כל זה בפסקי הרא"ש שם ועל כל אלה גמר אומר מעכ"ת דאף הרי"ף ז"ל בגירסתו סבור דהלכ' כרב הונא והוא מתורת מרן בב"י ח"מ סי' ל"ד: ואני אומר כי לא נעלם מעיני כ"ת דמרן ז"ל גופיה לא אמרה אלא בדרך אפשר דלא נוכל כחד דלישנא דסבר רב הונא משמע דלא קאי בשיטתיה ומאחר דהרא"ש והטור ורי"ו תפסו כן בדעת הרי"ף ורי"ו גופיה כן תפוס וכן ראיתי הלום להרב ב' העיטור דף ל"ו סוף ע"ד א"כ מעתה מי יהא תוקע את עצמו לומר דלא כן דעת הרי"ף ובפרט שדברי הרי"ף מוכיחין כן מדסתם ולא פירש הלכתא כמאן דכל כי האי דקתני סבר רב הונא צריך לאודוע דהכי הלכתא הן אמות דאשכחן לריב"ש סי' י"א שהביא הגי' כמו הרי"ף ועכ"ז גמר אומר דהלכתא כרב הונא אמנם כבר יחס שם הדבר לדעת הרא"ש כנראה שלדעת הרי"ף אינו כן שוב ראיתי למהרא"ש סי' מ"ב שעל מ"ש מרן דאף לגירסת הרי"ף ז"ל אפשר לומר דאיהו נמי סבר דהלכתא כרב הונא כתב ויש לי ראיה לדבריו שהרי הריב"ש בסי' י"א הביא הגירסא כהרי"ף וכתב דקי"ל כרב הונא: ואחרי המחילה לע"ד אינה ראיה ומינה תברא דהריב"ש גופיה עמד ע"ד הרא"ש ולא חלק על דבריו אלא אדרבה נסתייע ממנו אשר על כן נראין הדברים דעם היות אמת דאף לפום אותה גירסא אפשר לקיים ההלכה כרב הונא וזו היא שיטתיה דהריב"ש מ"מ להרי"ף ז"ל א"א לייחס כן דאם איתא לא הוה שתיק מיניה דכל כי האי צריך לאודועי:

עוד ראיתי למעכ"ת שתפס דלרב הונא דהכשירם לעדות להנהו קבוראי ה"נ דלא משמתינן להו מהטעם עצמו שהכשירם ואייתי ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שבועות ככתוב בדברי קדשו ואני בע"ד ראיה זו איני מכירה שלשון הרמב"ם שם כך הוא השומע הזכרת השם מפי חברו לשוא וכו' הרי זה חייב לנדותו והוא שהיה הנשבע הזה מזיד אבל אם היה שוגג אינו חייב לנדותו לא ענש הכתוב שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא יחזור עד כאן לשונו: והשתא מה ראיה יש מדבריו אלה לנ"ד הרי לא כתב הרמב"ם שאינו חייב לנדותו אלא בדידיע ליה דהוא לא ידע ושגג וכל כי האי ליכא מאן דפליג דלא ענש הכתוב שוגג ורב פפא אלו הוה ידיע ליה בהנהו קבוראי שהיו שוגגין לא הוה משמת להו אלא עיקר טעמיה שהיה דן אותם למזידים ורב הונא פליג עליה משום דאפשר להליץ בעדם דסברי דמצוה קא עבדי ואם באנו לומ' דלא הליץ רב הונא בעדם אלא לענין הכשרם לעדות אבל לענין שמתא מודה רב הונא לרב פפא דלא מגנייא ומצלא אותה טענה דסברי מצוה קא עבדי אם כן מה יושיענו דברי הרמב"ם שכתב דאם היה שוגג אין מנדין אותו וממה שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף לשונו אלא מזהירו ומתרה בו אין שום הוכחה דכל דלא התרה בו ליכא נידוי דהא לא קאי להכי דאלו היה אומר בתחלה אינו חייב לנדותו עד שיתרה בו אז הוה מוכח מיניה דכל דלא התרה בו נדון כשוגג אבל השתא עצה טובה קמ"ל שיתרה בו שלא יבא לחטוא עם היות שהוא שוגג:

אמנם הדין דין אמת לע"ד כמו שתפס מעכ"ת דרב הונא כי היכי דהכשרינהו ה"נ לא הוה משמת להו דאם אית' דחייבין שמתא לא הוה מכשר להו וכדאמרי' בגמ' שם לעיל מזה גבי חשוד על העריו' עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר וכתבו רבוותא ז"ל דארבעין בכתפיה משום דמלקין על לא טובה השמועה והיינו ודאי מכת מרדות דרבנן דהא לא כתיבא לאו עליה וכ"כ הרב הנמקי ע"ש ושמתא חמירא מנגידא כדאית' בפ' מקום שנהגו דף נ"ב ואם אית' דרב הונא הוה משמת להו יפול עליו הקושיא ארבעין בכתפיה וכשר וכבר ראיתי להריב"ש סימן י"א שכתב שמי שעבר על כל מצות התורה באונס ואפי' עבד ע"ז שהדין הוא שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא נפסל לעדות כיון שעשה כן באונס שהרי אין בית דין עונשין אותו לא במיתה ולא במלקו' וזהו לשון הגמ' בפרק זה בורר עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר בתמיהא עכ"ד ולכאורה קשה ווה ראיה מייתי מההיא דארבעין בכתפיה הא לא שמעי' מינה אלא דכל שב"ד מענישין אותו שהוא פסול אבל עדין אפשר שאין מענישין אותו ופסול אמנם נר' דהוא ז"ל תופס דהעונש והפיסול תלוין זה בזה וכיון דשמעי' מהתם דליכא עונש בלתי פיסול שמעי' נמי דליכא פיסול בלא עונש. הן אמת כי לכאורה קשה דרב נחמן פליג על זה וסבר דכשר אע"גב דארבעין בכתפיה ואיכא כת מרבוותא שפסקו כמותו אמנם כבר אשכחן להרי"ף דגריס אמר ליה התם יצרו תוקפו ואף הרא"ש דלא גריס הכי כבר כתב דאין תימה כל כך כמה דארבעין בכתפיה וכשר דלא מלקינן ליה אלא על לא טובה השמועה באופן דהיכא דליכא למימר יצרו תוקפו ואיכא עבירה בהדיא אליבא דכ"ע כל שנענש עליה הוי פסול לעדות: ולא תיקשי עלן ממ"ש הרמב"ם פ"י מה' עדות שכל שהעידו עליו שני עדים שעשה עבירה פ' אע"פ שלא התרו בו ואינו לוקה ה"ז פסול לעדות שנרא' מזה שאין העונש והפיסול תלוים זה בזה דהא ודאי לאו מלת' היא דמה שאינו לוקה אינו משום שיש ספק בעבירה אלא גזירת הכתוב היא ועבירה הראויה לעונש היא הגע עצמך שהתרו בו ולא קבל ההתראה אי איכא ספיק' ואפ"ה אין מלקין אותו כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' סנהדרין וכתב שם וכל אלו שלא קבלו עליהם ההתראה מכין אותן מכת מרדות הואיל וחטאו מ"מ עכ"ל: וכן נראה מוכח לע"ד מדברי הרמב"ם פ"ו מהל' ת"ת שכתב על כ"ד דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ומכללם מנה המחלל י"ט שני של גליות אע"פי שהוא מנהג ולמה לא מנה ג"כ הקובר מת בי"ט ראשון דהוי רבוותא דאע"גב דסבר דמצוה קא עביד מנדין אותו וכדאשכחן בגמר' לרב פפא דעבד הכי והבאים אחרי הרמב"ם ז"ל השיגו עליו וכמה דברים שבאו בגמ' שנדו עליהם כאשר הביא מרן שם בכ"מ ולא אחד בהם שישיג לו על זה כנראה בהדיא דלרב הונא דקי"ל כותיה ליכא נדוי וכבר ראיתי לרי"ו נ"ד ח"א שכת' וז"ל והקוברים המת בי"ט ראשון אע"פ שסבורים שעושי' מצוה מנדין אותם כך פשוט בסנהדרין ואם פסולי' לעדו' כתבתיו בס' מישרים בדיני עדות עכ"ל והוא ז"ל לשטתיה אזיל שפוסק כרב פפא כמבואר בדבריו בדיני עדו' וכמו שכתבנו לעיל באופן דנרא' ברור בעיני דלרב הונא ומאן דפסקו כותיה כי היכי דלא מפסלי לעדו' ה"כ לא משמתי' להו והא דקאמר ליה רב פפא והא קא משמתי' להו לאו למימר' דבשמתא מוד' רב הונא אלא ה"ק הא אנא משמתי' להו ואודי לי מיהא דאחר השמתא הוו מזידין. וכבר ראיתי למהרשד"ם חי"ד סי' ריג על הקורא לחבירו בן אישקלאב"ה שתפס שאין לנדותו משום דאפשר לתלות שלא ידע או שלא כיון לשפחה כנענית והביא ראיה מדברי הרמב"ם שבסוף הל' שבועות שזכרנו לעיל הן אמת כי לפי ע"ד ליכא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל לדין זה וכמו שכבר כתבתי ע"ד מעכ"ת שהביא גם הוא ראיה זו אמנם כבר חזינן לרב זל שהורה כן בפשיטות וכ"כ עוד בסי' פ"א וכמו שכבר זכר מעכ"ת בפסקו הלום ראיתי למהר"ש הלוי בתשו' המובאת בס' מורי הר"ם ח"ב סי' כ"ח שהקשה עליה' מהרשד"ם מהנהו קבוראי דשמתינהו רב פפא אע"גב דלא התרו בהם והיו יכולים להתנצל דשוגגין הוו כדקאמר רב הונא וכדי להציל למהרשד"ם ז"ל מכף הקושיא הלזו הוצרך לידחק כמו שיראה העומד על דבריו שם גם מורי הר"ם בתשו' שם סי' כ"ט החזיק במעת קושיא הלזו וכדי ליישבה הוצרך לברור לו דרך במאי דקאמר רב פפא והא קא משמתינן להו שלא כמו שפרש"י ז"ל וכמו שיראה העומד על דבריו שם ומר ניהו רבה הי"א תמה על שניהם דאדרבה מההיא עובדא דהנהו קבוראי איכא ראיה גמורה להרב מהרשד"ם בהיות דרובא מרבוות' פסקו כרב הונא ולדידי' כי היכי דהם כשרים לעדות ה"כ לא משמתי' להו וכמו שהוכחנו אנחנו שנינו ובאמת כי גם בעיני יפל' איך מקשו להרשד"ם ממקום דהוה ראיה גמורה לדבריו. ולכאורה היה נראה דקושית הרבנים על מהרשד"ם היא מסברת רב פפא דאיכ' הרי"ף והעיטור ורי"ו ז"ל שפסקו כמותו לא משמתינן להו לא יהא אלא ספק שקול מספיקא לא מנדינן לשום אדם וכמו שכבר כתבה לזו מהרשד"ם ז"ל שם בסי' רי"ג דכל שיש צד ספק פשיטא שיש לנו להקל ולא להחמיר כי נדוי הוא מדרבנן ואזלינן ביה לקולא והביא ראיה מדברי מהרי"ק שרש כ"ה ע"ש הן אמת כי לכאורה דברי הרב ז"ל קשים בעיני דפסיקא ליה דכל שיש צד ס' שיש לנו להקל ומייתי לה מדברי מהרי"ק הלא מדברי הרב מהרי"ק אינה תברא כמבואר בדבריו ז"ל דהך מלתא לאו פסיקתא היא שהרי כתב וז"ל וכ"ש לדברי הרי"ף דס"ל דעיקר נדוי דרבנן הוא ומשום כך פסק לקולא בכל הני בעיי דמנודה דר"פ אלו מגלחין עכ"ל אשר מבואר דאין זה זה אלא לדעת הרי"ף אבל שאר רבוותא פליגי עליה הן אמת שכן הוא דעת הראב"ד והרא"ש כמבואר בפסקיו שם וכן ונתבאר מדברי הרמב"ם פ"ז מהלכו' ת"ת ע"ש וכן הוא דעת רי"ו ני"ד ח"א אמנם כבר אשכחן לרבי' הטי"ד סי' של"ד שכתב בשם י"א דהנך בעיי כיון דלא איפשיטו אזלינן בהו לחומרא וכן כראה שהוא דעת הסמ"ג שכתב בלאוין ר"ח בפ' אלו מגלחין מסופק אם מנודה נוהג נדוי ברגל ואם חייב אף בחול בעטיפה כו' ולא נפשטה ומדסתם ולא פי' לא איסור ולא התר משמע דאזלי' בהו לחומר' וכבר ראיתי למהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ע"ה שכתב דעם היות שכתבו קצת מהפוסקי' דנדוי מדרבנן ואזלי' ביה לקולא מ"מ מצינו חולקים בזה כמ"ש הר"י בעל הטורים ז"ל שיש פוסקים ככל הנך בעיי לחומרא ועוד הביא דברי התוס' גבי בעיי דמנודה מהו בנעילת הסנדל שנראה מהם דכל שיש לספק בענין הנדוי אזלי' לחומרא ועוד הביא מדברי הריב"ש סי' קצ"ה שנרא' שהוא תופס דבנדוי הולכין בספקו להחמיר אמנם ממ"ש בסי' שצה וקע"ג נרא' שהולכין להקל והוא הרב ז"ל עשה עשרה בין שני הנדונים כדי לישב דברי הריב"ש דלא תקשי מדידיה אדידיה ע"ש וכ"כ עוד בסימן ס"ב ע"ש באופן דאיכא כת מרבוותא דסברי דנדוי ספיקו להחמיר ואיך תפס הרב ז"ל בפשוט דנדוי ספיקו להקל אמנם הנראה באמת דכל ווה שפליגו רבוותא אם בנדוי אזלינן לקולא או לחומרא הוי דוקא כשכבר נתנדה בודאי אלא שנפל הספק בדברי' אם מחויב בהם או לא או לפחו' שיש ספק אם חל עליו הנדוי או לא חל אבל היכא דהס' הוא אם מנדין אותו או לא אז ליכא מאן דיימר דמנדין אותו מספק דאפי' ממון הקל לא מפקי' מספק כ"ש נדוי שהוא עונש הגוף דלא מנדינן מספק ומייתי הרב מדברי מהרי"ק כדי להורות דאפי' בשכבר נתנדה איכא מאן דסב' דמקילינן משום שהנדוי דרבנן וכ"ש וק"ו לנדות לכתחלה ואיך שיהיה הרי חזי' לרב ז"ל שהוא תופס במושלם בקורא לחברו בן שפחה שאין מנדין אותו משום קורא לחברו עבד שאפשר להלין בעדו דלאו שפחה כנעני' אמר אלא עברית הן האמת דלקבל דא אשכחן להרב המבי"ט על הנדון הלז עצמו של מהרשד"ם בח"ג סי' קס"ה שנחלק עליו שאין להצילו בטענה זו דסתם עבד ושפחה כנעניי' נינהו אמנם כבר כתב שם שיש להצילו בטענה שלא נתכוון אלא לפגום את אמו וחשיב כי בנה אינו עבד כיון שאביו ישר' כשר ולא ידע שולד השפחה כמוה ואפי' היה קצת למדן אולי לא למד זה באופן שגם הוא ז"ל מסכים הולך שכל שיש קצת טענה להנצל אפי' בדרך אולי אין מענישין אותו. אמנם הדבר הקשה מה שהקשה מר ניהו רבה הי"א מדברי מהרשד"ם גופיה סי' קי"ח בהסכמה הנעשית על דעת כל הקהל שלא יקחו צמר ביותר מערך זה והלך ראובן ברשות הפרנסים וקנה ביותר מהערך ההוא וקצת יחידים לא נתרצו הנה על זה השיב הרב שרשו' הפרנסים אינו מועיל והעלה שאותו העובר הרי הוא מנודה ומוחרם ובהמשך זה כתב וז"ל וכן אני אומר שאין זה העובר נאמן לומר שוגג הייתי כי חשבתי שיש ביד הפרנסי' כח להתיר שהרי כתב הרשב"א בתשו' הביאה ב"י ח"א סי' ל"ד אחר שהעידו עליו שעבר על שבועתו וטוען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו למסור לו שבועה שא"כ אין לך חשוד על השבועה דיכול לטעון שכחתי ע"כ א"כ משמע דאינו נאמן לו' שוגג הייתי עכ"ל הרי שהרב סותר עצמו ממ"ש בסי' רי"ג וסי' פ"א כנז':

אמנם הנלע"ד שיתיישבו דברי מהרשד"ם ז"ל אחר שנעמוד על דברי הרשב"א שמהם מביא הרב ראיה לדינו אשר לכאורה קשה דמאי שנא מנהו קבוראי דהכשרינהו רב הונא בטענה דשוגגין נינהו אע"ג דטעות כההוא גוונא אין נראה שרוב העולם יטעו בה וכמו שכת' הריב"ש סי' שי"א ומכאן הוליד הרמב"ם פי"ב מהלכו' עדות שאם עשה מלאכה בשבת צריך שיודיעוהו שהוא שבת כדי ליפסל דשמא שוכח הוא ואם נאמר דהרשב"א מדעת הרי"ף וסיעתיה ז"ל הוא שפסקו כרב פפא דשמתינהו ופסלינהו לעדות ניחא אבל קשה הדבר שיחלוק אהרמב"ם ז"ל וכמה רבוותא דכל כי האי הוה צריכא ליה לאודועי ויותר מזה שראיתי להרב בעל המפה בסי' ל"ד שאצל ווה שפסק מרן ז"ל בס"ד דקוברי המת בי"ט ראשון שכשרים כתב איהו דה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות ובסעי' שאחר זה העתיק דברי הרשב"א במי שבאו עדים שעבר על שבועתו דאינו נאמן לומר שוגג הייתי כו' אשר מבואר שהוא ז"ל תופס שדברי הרשב"א איתנהו לדעת רב הונא דאכשרינהו והדרן לקושיין דנראה שהם תרתי פסקי דסתרן אהדדי: וכבר ראיתי למהרימ"ט ז"ל חא"ה סי' מ' שכתב דהרשב"א בזה שתפס שאינו נאמן לומר שוגג הייתי לא פליג אהרמב"ם שכתב דצריך להודיע לו שהוא שבת כו' דשאני שבועה מעדות דגבי שבועה כיון דאפשר בהפוך דשכנגדו נשבע ונוטל בחשדא גרידת' פסלי' ליה מטעם דתקינו בשכיר ונגזל כו' אבל גבי עדות שהוא לפסול האדם מחזקתו לא מיפסיל אלא בדבר ברור כמו לענין עונשים וכ"ת אדרבה נימא כיון דספיקא הוא מס' לא מפקינן ממונא הא ליתא דכל שאנו דנין בתחל' בהכשרו של עד או פיסולו ויש לנו להעמידו בחזקת כשרות בחזקת כשר ודאי קאי ולא בספק וראיה מהא דאמרי' בפר' חזקת דף ל"א שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ואע"גב כל כת מינייהו ספק פסולין נינהו מוקמינן להו אחזקתייהו ומפקינן ממונא אפומייהו וכתבו שם התוס' ז"ל דלא דמי לההיא דפ"ב דכתובות שנים החתומי' על השטר יע"ש זהו תוכן דברי הרב ז"ל:

ואחרי המחילה נראה דאשתמיט ליה לרב ז"ל תשובות הרשב"א הביא מרן ב"י ח"מ סי' ל"ד מחודש ג' וז"ל וכתב עוד שם ואם יצא עליו קלא דלא פסיק אין חוששין לו ואין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו דאין מוציאין ממון אלא בעדות ברורה ואעפ"י שבחזקת כשר היה ואין פוסלין אותו בקלא בעלמא מ"מ מיחש חיישי' ליה ואפי' איתתא מפקי' מנטען בקלא דלא פסיק כ"ש זה שאין מוסרין לו שבועה וכ"ש דלא מפקינן ממונא אפומיה דהא תניא שנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו אנוסי' היו כו' ואקשי' עלה ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו אלמא לאפוקי ממונא אפומייהו לא אמרי' אוקי גברא אחזקתיה עכ"ל. הרי בהדיא דלדעת הרשב"א אף לענין עדות מיפסיל על הספק. וכ"כ הרי"ף ז"ל בפרק האשה שנתארמלה דף כ"א גבי שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על א' מהם כו' וז"ל וערער דגזלנותא נמי לא אמרן אלא דקא מסהדי תרי דגזלן הוא ואתו תרי אחריני ומסהדי דהדר בתשובה דלא מכחשי להנך אבל אי אתו תרי אחריני ואמרי לאו גזלנא הוא דמכחשי להנך לא חתים כלל דהוו ליה תרי לבהדי תרי והו"ל גברא ספק פסול הלכך לא מחתמינן ליה כלל דלא מפקינן ממונא אפומיה וראיה לדבר הא דת"ר שני' שהיו חתומים על השטר כו' ע"ש וההיא דב' כתי עדי המכחישו' זו את זו דזו באה בפני עצמה ומעידה כו' דמינה מייתי הרב ז"ל דמספיקא לא פסלינן גברא דמוקמי' ליה אחזקתי' כבר תרגמה הר"ן שם דשאני התם דכל שבאה בפני עצמה לפנינו אנו תולין שהאחרת היא הפסולה ולא זו ותלינן בודאי שזו היא הכשרה ע"ש:

והמתבאר מדברי הרשב"א דלא מפסיל מחמת הס' אלא לשבועה ולעדות ממון לאפוקי ממונא אפומיה אבל הוא עצמו לא מיפסיל וכשר גמור הוא לשאר עדיות דעלמא שהרי כתב בתחלת דבריו אין חוששין לו ושוב כתב ואע"פי שבחזקת כשר היה ואין פוסלין אותו בקלא ולכאורה קשה דנראה תרתי דסתרן דמאחר שאין חוששין לו ובחזקת כשרות דמעיקרא מוקמינן ליה איך קאמר דאין מוסרין לו שבועה ואין מוציא ממון בעדותו אשר על כן מבואר הדבר דדוקא לשבועה ולעדות דהוצא' ממון הוא דקאמר אבל הוא עצמו בחזק' כשר כדקאי קאי וכן ראיתי הלום להרב בעל משאת בנימן סי' נ"א שביאר כן בדברי הרשב"א והוא ברור בעיני והטע' דאין מוציאין ממון בעדותו הוי משום דאפוקי ממונא חמיר טיב' דבכל התורה כולה אזלי' בתר רובא ולאפוקי ממונא לא אזלינן בתר רובא כדאיתא בר"פ המניח דף כ"ז וע"ש בתוס' שהקשו מה טעם דאפי' בדיני נפשות דחמירי אזליי' בתר רובא ע"ש ורובא וחזקה רובא עדיף וכיון דלא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא כ"ש דלא אזלי' בתר חזקה דכשרות לאפוקי ממונא והטעם דאין מוסרין לו שבוע' אע"ג דהוי לאוקומי ממונא אפשר שהוא מן הטעם שכתב מהרימ"ט ז"ל משום דאפשר להפכו אשכנגדו וכדכתבי' לעיל משמיה ואפשר שהוא מן הטעם שכתב הרב בעל משאת בנימן במקו' הנז' משום דאיהו דאפסיד אנפשיה דחשיד מיהא הוי ע"ש: אך עדין קשה מתשו' הרשב"א גופי' סי' אלף יח במי שנשבע לפרוע לחברו לזמן פ' ועבר הזמן ולא פרעו דאפי' איכא עדים שלא האריכו כגון שלא זזה ידם מתוך ידו של מלוה אפ"ה אינו נפסל דדלמא אנוס היה ולא אתרמי ליה זוזי ותשובה זו הביאה מרן ב"י ז"ל שם סי' ל"ד מחודש לב ולמה בדנפק קלא עליה ובעבר ולא פרע וטוען שוגג הייתי פסיל ליה מחמת הספק וכאן מכשירו בטענת אונס וכבר ראיתי למר ניהו רבה דקשייתיה ליה מההיא תשו' הרשב"א שהביא מרן ב"י סי' ע"ה בשמעון שהוציא שטר על ראובן שחייב לו מנה וטען ראובן שהוא פרוע והא ראי' שלא כתב חוב זה במזכר' המס כשנשבע לתת מזכרת כל נכסיו לגבאי המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראיה ממה שלא כתבו במזכרת המס דשמא ושכחו עכ"ל ואהא קשיא ליה למר ה"י שהוא סותר את עצמו מאותה תשו' שכתב שאינו נאמן לומ' שוגג הייתי דהיינו שוכח כמבואר שם ולי לע"ד מהא ל"ק ולא מידי דבהך תשו' לא נחית הרשב"א לענין פיסול והכש' כי אם לענין גביית ממון השטר וכבר ביארנו דלא קאמר הרשב"א באידך תשו' דאינו נאמן להכשיר את עצמו אלא לענין שבועה אבל גברא גופיה חזי וכשר גמור דמספיק' לא מפקי' ליה מחזקתיה ומה"ט גופי' הוא דקאמר דלא מרעינן ליה לשטריה דדלמא שוכח הוא ברם מההיא תשו' שכתב דאינו נפסל משום די"ל דאנוס היה קשה ודאי דמ"ש שוגג דלא מהני ואנוס מהני ולא עוד אלא דבטענת שוגג אפי' איהו טעין לא משגחי' ביה ובטענת אנוס כר' מבואר בדברי הרשב"א דאפי' לא טעין איהו אנן טענינן ליה: וכבר ראיתי להרב בעל המפה סי' ל"ד ס"ה כשהעתיק דינו של הרשב"א שאינו נאמן לומר שוגג הייתי הוסיף משלו או אנוס כנראה שנתוספו במושלם דשוגג ואנוס שוים בדין זה הוסיף אנוס על דבריו ואחרי המחילה נראה דאשתמיט מיניה אותה תשו' דאלף יח כנז' וכבר השיגו בזה הש"ך ז"ל אמנם לא זכינו בדבריו לדע' מה הפרש יש בין שוגג לאנוס ואשר נלע"ד דטעם החילוק שבין שוגג לאנוס הוא דגבי שוגג הגם דשוגג הוא עבירה היא בידו (עיין בהריב"ש סי' קעא שכתב דיהונתן היה שוגג ואפ"ה היה עליו עונש כשאר שוגגין שבתורה) וחטא מיקרי דחטאים אלו השגגות והתור' חייבה קרבן עליו בדבר שזדונו כרת ולכן כל שאינו ידוע לנו בודאי שהוא שוגג מספיקא פסלינן ליה לשבועה ולעדות דהוצאת ממון מהטעמים שכתבנו וכן כמי בנפק עליה קלא כיון שבא לידי כך איתרע חזקתיה קצת אבל בטענ' אנוס אין בידו שמץ עבירה דאנוס רחמנא פטריה וכיון שכן מוקמי' ליה אחזקתיה לגמרי ולא מפסיל לשום דבר.

ומאשר כתבנו נתבאר באר היטב דמההיא דהנהו קבוראי דהכשרינהו רב הונא ליכא שום תברא להרשב"א ז"ל דאה"נ דכל שאפשר לתלות בגברא שום טעות לא פסלינן ליה והרשב"א לא קאמר דאינו נאמן לו' שוגג הייתי אלא לענין שלא למסור לו שבועה וכן לענין עדות דהוצאת ממון מהטעמים שזכרנו אבל גברא גופיה כשר גמור הוא ומעתה ההיא דתוס' דר"פ שבועת הפקדון שהביא מעכ"ת ה"י אינה ענין כלל דודאי נאמנים לומר שכחנו והם כשרין גמורי' לכל עדיות שבתורה זולת לעדו' דהוצאת ממון וכ"ש שאין מלקין אותו מספק. אמנם הדבר הקשה ומה שראיתי להר"ן פ' כל הנשבעין דף מ"ה גבי מתני' דשכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת העדות וא' שבועת הפקדון כו' שכתב ח"ל והקשה הרשב"א ז"ל שבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד אפי' איכא עדים קרובין ללוה או למלוה דמתרו ביה דלמא אשתלי ולא מזיד הוא ואי במודה שהזיד דידע הוא ולא העיד אין אדם נאמן לשוויי נפשיה רשיעא והעלה דצ"ע עכ"ל. אשר מבואר דאינו נעשה חשוד על השבועה משום שעבר על שבועת העדות או על שבועת הפקדון כו' אלא בדידיע לן שעבד במזיד אבל כל שאפשר לומר שמא שוגג היה אינו נפסל כלל ומוסרין לו שבועה וזהו הפך גמור ממה שתפס בתשו' הנזכרות ועוד תמיהא לי טובא מ"ש בתשובה דאינו נאמן להכשיר עצמו בטענת שכחתי דא"כ אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דמשמע לא מיבעיא בשאר שבועות המוזכרים במשנה דחשוד דהיינו שבועת הפקדון כו' דלא משכחת בהו מזיד אלא אפילו בשבועת העדות לא משכחת בה מזיד דיכול הוא לטעון שכחתי וזו דבר שלא ניתן ליאמר דאדרבה כלפי לייא בשבועת הפקדון ודכוותה משכחת לה מזיד מש"כ בשבועת העדות כמ"ש איהו גופיה במה שהביא הר"ן בשמו כנז' וכמבואר בגמ' בהדיא בההיא בעי דהזיד בשבועת הפקדון כנז' אשר על כן הנר' לע"ד ברור דתיבת אפי' הכתובה בתשו' הרשב"א ט"ס היא וכצ"ל שא"כ אין לך חשוד בשבועת העדות והוא הקושיא עצמה שהקשה בחדושיו והצריכה עיון אלא ששם בחדושיו מחמ' שהיה תפוס במושלם שאין אדם נפסל כל שאפשר לתלות שהוא שוגג ולא ירד לחלק בין פיסול דשבוע' לשאר דברי' קשייתיה ליה דלא משכחת לה מזיד גמור בשבועת העדות שאפשר לומר ששכח ולא מצא תי' לקושייתו אמנם אחרי כל זאת עיין בה וראה דשבועה שאני דאפי' בשוגג נפסל והיתה לו הקושיא שהקשה ושבועת העדות ראיה לדינו:

ומעתה אשים דברתי על דברי מהרשד"ם ז"ל דלא תיקשי מדידיה אדידיה כנז' ואומר שיש חילוק בין הנדונין דסי' ריג וסי' פ"א לנדון דסי' קיח דאלו בנדון דסי' ריג אפי בקורא לחברו עבד כנעני בפי' מעצמו אינו בנדוי אלא שמנדין אותו וכל שיש שום ספק אם הוא בר נדוי מספיקא לא מנדינן ליה וכן נמי בההיא דסי' פ"א שהיו באים להענישו על שעבר על ההסכמה ככתוב שם בשאלה וכלפי הא השיב הרב ז"ל שהוא נאמן להציל עצמו בטענת שוגג הייתי ברם בההיא דסי' קיח היה מפורש בהסכמה שהעובר עליו יהא מוחרם ומנודה באופן שאותו ראובן שעבר על ההסכמה ממנו ומעצמו בלתי שינדוהו ויחרימוהו ב"ד היה מוחרם ומנודה וכמ"ש שם מהרשד"ם ומי שעבר על החרם ועל הסכמת הקהל הרי הוא מנודה ומוחרם דמשמע בהדיא דמעצמו הוא מוחרם ומנודה וכן כתב הרשב"ץ בתשו' הביאה מרן ב"י י"ד סי' רכח שכל שכתבו בהסכמה שהעובר עליה הוא מוחרם מאליו ומעצמו הוא מוחרם וא"צ להחרימו וכן כתוב עוד שם בשם הריב"ש והרשב"א ז"ל ולכן אותו ראובן שכבר חל עליו הנידוי והחרם ובא ליפטר בטענה דשוגג היה העלה הרב ז"ל דאינו נאמן בכך לסלק מעליו הנדוי והחרם ומייתי ודברי הרשב"א שכתב שאינו נאמן להכשיר עצמו בטוענת שוגג הייתי והיינו טעמא משו' דכבר נעש' עבריין על שבועתו ואינו בא אלא לסלק עצמו מעונש' שהרי בטענ' אנוס הכשירו הרשב"א גופיה וכמו שכבר ביארנו: אמנם ראיתי למהרי"ק שורש יז במי שנשבע לפרוע לחברו ליום נועד ועבד המועד ולא פרעו שכתב ז"ל ומ"מ לפסול הלוה לעדות ולשבועה אין נראה לע"ד מאחר שהיה סומך על הוראת המתיר ומסתמא אית לן לאוקומי בחזקת כשרות מק"ו דעדי רבית שפי' ר"י שהם כשרים משום דלא משמע להו לאו דלא תשימון אלא אלוה ומלוה ש"מ דמהדרי' להעמיד כל אדם בחזקת כשרות כ"ש הכא דאיכא רגלים לדבר שסמך על הוראת המורה אליו עכ"ל, והנראה ודאי דההיא דהרשב"א שכתב דאינו נאמן לומר שוגג הייתי להכשיר עצמו אינו ענין לדמהרי"ק ז"ל דשאני התם שהוא טוען שוגג ולית ליה שום הוכחה אבל בהא דמהרי"ק ז"ל דאיכא רגלים לדבר מודה הרשב"א דמוקמי' ליה בחזקת כשרות אמנם מדברי הגאון מהרי"ק נראה דאיכא סתירה לדמהרשד"ם שראובן העובר היה על סמך התר הפרנסים ואפ"ה כתב דאינו נאמן ברם נר' באמת דשאני ההיא דה' מהרשד"ם דלא היה רגלים לדבר שסמך על התר הפרנסי' בהיות שהיה מפורסם שאין כח אפילו לרוב הקהל להתיר כל שאחד יהיה מוחה וכמו שכבר תקע יסודו מהרשד"ם על זה ע"ש.

אך הדבר הקשה מדברי הבעת"ה סי' ריו בנושא מנקת חברו בתשלום כ"ד חדש אך לא היו ב' שנים מחמת שהיתה שנה מעוברת ועל זה הביא הרב ז"ל פלוגתא דמהר"ם עם הגהת מיימון דלמהר"ם בעי ב' שני' ולהג' מי' סגי בכ"ד חדשים והמנהג כדברי מהר"ם ועל זה הביא תשובה מא"ז שכתב דהא דשמתינן לגרש היינו דוקא שקדש או נשא במזיד אבל אם שגג שהיה סבור שאינה מנקת או ע"ה שאינו יודע שמנקת חברו אסורה לא שמתינן ליה לגרש ואיכא תקנה בהפרש בלא גט וע"ז כתב הרב ז"ל ז"ל אמנם נרא' דאין להתי' שוגג כה"ג אלא דוקא שוגג דודאי לא ידע שהיא מניקה או אם הוא ע"ה כ"כ שאינו יודע כלל מן האיסור כה"ג חשיב כשוגג לגמרי אבל מאן דידע שפיר דמניקה אסורה אלא שטועה בטעם וסברא כההיא דחדש העיבור שהוא חילוק הראוי להסתפק בו מבחוץ ודאי לאו שוגג מיקרי לענין זה דלא צריך להפריש בגט ונרא' ראיה לדבר מהא דאמרי' בפ' החולץ דף ל"ז דקא מבעי ליה אי עבדינן תקנתא לכהן הנושא מנקת או לא ויצטרך גם הוא להוציא בגט ומסיק דלא עבדינן תקנתא משום דלית לן תנא כלל למסמך עלוי משמע אי הוה לן תנא דסבר דלא בעי גט אפי' אי לאו הלכתא כותיה לענין כהן הוה סמכינן עילויה והשתא היכי דמי אי במזיד גמור דידע דאסרו רבנן ועבר ונשא אמאי עבדינן ליה תקנתא וכי עבדינן תקנתא לעברייני לפסוק לו דלא כהלכתא ואי איירי בשוגג גמור א"כ תקשי אההיא דא"ז דאפי' לישראל לא מצרכינן ליה לגרש אלא ע"כ איירי בשוגג כה"ג שטעה בדבר הלכ' בדבר שראוי להסתפק בו כדפרישית עכ"ל אשר מבואר בדבריו דדוקא בדידע לן שהוא שוגג גמור הוא דלא קנסינן ליה אבל אי איכא צד ספק שמא אינו שוגג קנסינן ליה והיינו טעמא דבדבר שראוי להסתפק בו לאו שוגג הוא דהו"ל למשאל אע"ג דאפשר שסמך על דעתו דלאו איסורא הוא כדאשכחן בנדון דידיה גופיה דאיכ' הגמ"י שתופסין במושלם דדי בכ"ד חדש ואם נאמר שאותו שנשא תפס בדעתו כדברי הגמ"י קרוב הוא מאד ואפ"ה קאמר דלאו שוגג מקרי כה"ג ותימה הוא איך נעלם ממנו ההוא עובדא דקבוראי דמבואר משם דכל שאפשר לתלות שהוא שוגג הגם שהוא בדרך רחוק תלינן ולא קנסינן ליה וכמ"ש הרמב"ם וכן הריב"ש ושאר רבוואתא ז"ל כאשר כבר זכרנו דבריהם מריש ועד כאן וכמו שכבר תמה מעכ"ת ה"י ע"ד הרב בזה ככתוב בדברי קדשו:

ועוד אני מוסיף להפליא על הרב ז"ל מסוגיא דהגוזל קמא דף צ"ה דמייתי לה הרב גופיה שם בתשובתו ומסקינן התם דר"מ במזיד קניס בשוגג לא קניס מדתניא לצבוע לו אדום וצבעו שחור כו' ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לא ואי ס"ל בשוגג נמי קניס דמי צמרו ושבחו בעי למיתבא ליה אלא ש"מ במזיד קניס בשוגג לא קניס ש"מ ופירש"י צבעו שוגג חשיב ליה דאיכא אינשי טובא דלא ידעי דאסור לשנות בדבור של בע"ה הא קמן דאע"ג דלא בריר לן שהוא שוגג בודאי דהא אינשי טובא נמי איכא דידעי דאסור לשנות אפ"ה חשבינן ליה שוגג ולא קנסינן ליה ועוד איכא לאתמוהי טובא לכאורה במה דאסיק שם הרב ז"ל בשלהי תשובתו דאפשר דמשום ה"נ לא מקלינן כאידך דא"ז דאם נשא בשוגג להתיר לו בהפרשה בעלמא דהיעלה על הדעת להעניש שוגג כמזיד כל דידיע לן שהוא שוגג גמור אמנם אם באנו לידי מדה זו לא על הרב ז"ל תלונתנו כי אם על תלמוד ערוך בההיא סוגיא דפרק הגוזל קמא דף צ"ה דאיבעיא לן התם אי קניס ר"מ במזיד דוקא או דלמא אפי' בשוגג כמי קניס ובעי למפשט דאף בשוגג קניס והשתא נחזי אנן איך יעלה על הדעת לקנוס אף על שוגג מאחר דבכל התורה כולה רחמנא פטריה לשוגג מעונש: אכן מבואר לע"ד דקנסא דרבנן שאני שהם החמירו בדבריהם יותר מבשל תורה ולכן יש מקומות שהם קנסו על השוגג כמו על המזיד ויש מקומות שלא קנסו אלא על המזיד דוקא והיינו דבעי תלמודא התם בפ' הגוזל קמא לענין קנסא דגזלן אי קנסוהו גם בשוגג או לא משו' דאיכ' מקומות הכי והכי ומ"ה אע"ג דמסקינן התם דלא קנסו אלא המזיד דוקא לא גמרינן מינה לשאר מקומות דאין לך בדברי חכמים אלא מה שפירשו הם בגזרתם כל חדא וחד' באתריה דאין לדמות גזרות חכמים זו לזו אם לא שדמוה אינהו גופייהו וכמ"ש הרד"ך בית ב' חדר ח' והוכיח הדבר מן הגמ' כמו שירא' העומד על דבריו ז"ל שם ושוב מצאתי בתוס' ר"פ כל הבשר דף ק"ד ד"ה ומנא תימרא דלא גזרינן שכתבו כן בהדיא ע"ש באופן דשפיר קאמר הבעת"ה דמאן דידע דמניקת אסורה אלא שטעה בחדש העיבור דלא חשי' שוגג ולא קשיא עליה ממאי דבעלמא כה"ג חשיב שוגג ואפילו מאי דבציר מיניה שהרי ראיתו בצדו אסוגיא דפ' החולץ וגזירה וקנסא דרבנן היא ואין לך אלא האמור בה כמו שביארנו וזה מבואר בלשון הרב ז"ל שכת' לאו שוגג מיקרי לענין זה הרי דלא נעלם מיניה דשוגג הוא אלא דלענין זה לא מיקרי שוגג והשתא ניחא ג"כ מ"ש הרב בסו' תשו' דאפשר דאפי' בשוגג לא מקילי' להתיר והיינו משו' דקנסא הוא ואפשר דבמקום זה קנסו אף על שוגג. וראיה לזה מההיא סוגיא דהחולץ דבעי אי קנסינן לכהן או עבדינן תקנתא ליה ובודאי דבשוגג עסקינן דאי במזיד לא עבדי' תקנתא וכמ"ש הרב ז"ל וש"מ דבישראל אפי' שוגג קנסינן וליתא לדהרב א"ז ז"ל זהו הנר' ברור לע"ד בכונת דברי ה' בעת"ה ז"ל:

ואחרי כתבי זה ראיתי דברי מהרח"ש ז"ל בסי' י"א שרמז לן מר ה"י שעמד על דקדוקי הלשון שבדברי מהררי"א שבתשו' הלזו כאשר עמדנו אנחנו בע"ד אלא שהלך בדרך אחרת בטעם דברי מהררי"א כמו שירא' המעיין בדבריו שם ושם גלה אזנינו שמהראנ"ח ג"כ עמד ע"ד מהררי"א ז"ל בזה וכעת אין ספרו מצוי בידי אמנם בדברי מהרח"ש ובדרכו שדרך ליישב דברי מהרר"י הוה לי למשדי נרגא ואמרתי לא אזכרנו וען כי לענין דינא אשר אותה אנחנו מבקשים הכל הולך למקום אחד ובין לדידיה ובן לדידי סלקא בידן דמודה הרב מהררי"א ז"ל דבעלמא ליכא שום הפרש בין שוגג לשוגג ואפי' שגג בדבר שראוי להסתפק שוגג גמור הוי. את זו ראיתי ונתון אל לבי לכתוב על פניני אמרי מעכ"ת הי"א מעטי הכמות ורבי האיכות והנה אמת כי לאיש כמוהו היה ראוי להעמיק על הענין ביתר שאת ולחפש חיפוש מחיפוש אבל מה אעשה שחברי רב"ו עלי רבו כמו רבו ומה אומר ומה אדבר הלא בקרבנו מעכ"ת ה"י הוא יושב גם את הכל ידע והאלקי' בשמים עדי וסהדי במרומי' כי חזקו עלי דבריה' עד כי לבי רחק ממני ואני כותב בספר בדיו זה המעט אשר לפני ואהי חושש בעצמי שלא אכתוב דבר והפכו בהעלם אחד ברוב צערי ושיחי וזאת היתה נסיבה להיו' דברי מעטים ויארכו הימים כי לא הייתי מספיק לכתוב שתי שורות בשבוע א' והיא ע"י הדחק שדחקתי את עצמי הרבה יותר מדאי למצוא שעת רצון שאוכל להבין הבנה צוריית במה שלפני:

וכאן שפילנא לסיפא דמלתא מה שנוגע לעיקר הדין לנדון שלפנינו וכבר כתב מעכ"ת הי"א בסיומא דמלתיה וז"ל אך לענין דינא דכ"ד נלע"ד שמתוך כל זה למדנו דיכולין אנשי העיר להפטר מתוקף ההסכמ' בטענת לא ידענו או שכחנו כשלא היה קרוב כ"כ עשיית ההסכמ' וכמ"ש הר"ן הביאו הב"י סי' צ"ג לענין שבוע' י"ש והם יחושו בינם לבין קונם אם לעקל או לעקלתון אך בדיני אדם מיפטרי בטענה זו זהו ת"ד מעכ"ת הי"א והוצרכתי להעתיקם אגב דחביבין עלי דברי דודי' דברי' המצודקים חקים ישרים ותורות אמת מהם יצא תורה שלמה עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. והנה מ"ש שיכולין להפטר בטענת לא ידענו או שכחנו כן מתבאר מעובדא דהנהו רבוראי אליבא דרב הונא ורובא דרבוותא דפסקי כותיה וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מהל' עדות שאם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביו"ט צריכין להודיעו שהיום שבת כו' כדי שיפסל דשמא שוכח הוא וכתב שם מרן בכ"מ דמהך עובדא דהנהו קבוראי שמעי' דכל היכ' דאיכא למיתלי דלמא לא ידעו שהיה אסור לא מפסלי גם הריב"ש גדול האחרונים כתב בסי' תי"ג דכל שאפשר שטעה העובר בדבר אינו נפסל ואפי' יהיה הטעות מבואר נגלה כדאמ' בהנהו קבוראי ועוד הביא מדברי הרמב"ם שזכרנו ע"ש וכבר ביררנו לעיל שכל שאינו נפסל מוכרח הוא שאין מנדין אותו אין צורך להכפיל הדברים גם בסי' י"א כתב על אותם האנוסים שנשארו בארצות השמד והיו יכולים להמלט על נפשם אלא שהם חוששין על בניהם דלפי האמת חייבום הם להציל את עצמן אף אם יעזבו שם את בניהם ועליהם ועל כיוצא בהם כתב הרמב"ם שהן קרובין למזידין ועכ"ז אינם נפסלין מפני שאינם חושבין לעשות עבירה ודמיא להנהו קבוראי ע"ש גם כבר כתבנו מ"ש הר"ן בפרק כל הנשבעין גבי חשוד על השבועה שהק' הרשב"א דשבוע' העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד דאי התרו ביה דלמ' אשתלי ואי במודה שהזיד אין אדם משי' עצמו רשע והניח הדבר בצ"ע הרי מבואר שתופס הרשב"א שאפי' התרו בו והוא מודה שהזיד תלינן שהוא שוכח ועם היות שהוא ז"ל בתשו' תפס שאינו נאמן להכשיר את עצמו בטענת שוכח ושוגג כבר ביררנו בבירור שלם מדברי עצמו שלא אמרה אלא לשבועה ולעדות ממון דוקא אבל לשאר עדיות או להענישו ודאי מוקמינן ליה אחזקתיה בטענה כל דהו גם מדברי הר"ן שכתב שם ולדידי לא קשיא דכל שהיה העדות קרוב כל כך דא"א לתלו' בו שכחה לא אמרי' אשתלי מבואר נגלה הוא דכל שאפשר לתלות בו שכחה אפי' על צד הרחוק אמרי' אשתלי ולא מפסיל גם מדברי התוספו' ר"פ שבועת הפקדון שכתבו דבעיא דהזיד בשבועת הפקדון לא שייכא בשבועת העדות משום דא"א לידע לעולם אם הם מזידים שיכולין לומר שכחנו כר' מתבאר דבטענה זו דיינינן להו לעולם כשוגגים ולא מענישינן להו בשום עונש זולת לענין שנעשה חשוד על השבועה וכדעת הרשב"א והרא"ש בפ' שבועת העדות כתב וכל הני פטורין דמתניתי' פטור אף מקרבן שבועת ביטוי ומיהו מלקות וחייב משום שנשבע לשקר ואע"ג דלא שייך מלקות בשבועת העדות דלא שייך בה התראה דשמא שכחו העדות מ"מ עונש איכא עכ"ל. והנראה ודאי דה"ק עונש איכא אי מזיד גמור וקמי שמיא גליא להענישו אבל בדיני אדם ודאי אין להענישו שום עונש כיון דא"א לידע שהוא מזיד. גם מדברי מהרי"ק שרש י"ז מתבאר דמהדרי' להעמיד כל אדם בחזק' כשרות ולא פסלי' ליה הגם שאין רגלים לדבר ע"ש גם ה' ב' משאת בנימין סי' נ"א העלה דהגם שהוא מתנצל במידי דלא טעו אינשי אפ"ה אין פוסלין אותו ע"ש. גם כבר כתבנו דברי הרשד"ם והמבי"ט שהעלו שכל שיש קצ' טענה להנצל אפי בדרך אולי אין מענישין אותו גם מהרח"ש סי' י"ח העלה דאפילו בספק שוגג אין בידינו לנדות כל שיש לתלות בצד שוגג ובמ"ש ג"כ הראנ"ח והדבר בעינו פשוט עכ"ד. האמנם דעדין יש מקום להסתפק דהא תינח לרב הונא בההיא עובד' דקבוראי ולרבוותא דפסקי כותיה דלא שמתי' אלא מזיד ודאי אבל באפשר לאצדודי ליה בשוגג אפי' על צד הרחוק לא שמתי' ליה אמנם לרב פפא ומאן דפסקי כותיה דהיינו הרי"ף והעיטור ורי"ו דשמתינהו להנהו קבוראי אע"ג דהוה אפש' למתלי דסברי מצוה קא עבדי סלקא בידן דליכא למפטריה ליה מעונש אלא בדידיע בודאי שהוא שוגג אבל על הסתם מנדינן ליה הן אמת כי לפי דברי מהרח"ש סי' מ"ב נר' שר"ל שאף רי"ו לא קאמר דקוברי המת בי"ט פסולין אלא בדשמתינהו כבר ועברו ושנו אבל בפעם הא' לא נפסלו וכבר ראיתי להרב כנה"ג ח"מ סי' ל"ד הגהת ב"י אות י"ב שכ"כ בשם הרב ז"ל ולי לע"ד הדברים תמוהים דמאחר שרי"ו כותב קוברי מת ביום טוב ראשון פסולין היכן כתיבא והיכן רמיזא דשמתינהו ושנו ועוד דבספר אדם וחוה בכ"ד ח"א כתב והקוברים מת בי"ט אע"פ שסוברים שעושין מצוה מנדין אותם ואם פסולים לעדות כתבתי בס' מישרים עכ"ל אשר מבואר דבפעם הראשונה שעשו מנדין אותם ומיפסלי לעדות אשר ע"כ נר' דלא כיון מהרח"ש אלא להאלים נדון שלו דודאי לן דסברי מצוה קא עבדי ולא הוי כההי' דהנהו קבוראי דמעיקרא הוי קרוב למזיד דמשמתין להו וחוזרין ושונין ואפי' בפעם הא' לא הוי אלא ספק שקול זהו הנרא' להלין בעד הרב ז"ל וסלקא בידן דלדעת הרי"ף והעיטור ורי"ו אפי' על הספק פוסלין ומנדין עד שיתברר שגגתו בודאי אמנם הנרא' באמת ובתמים דהגם שנתפות דלדעת הנך רבוותא ז"ל מנדין על ספק שוגג מ"מ כיון דרובא דרבוותא קמאי ובתראי תפסו במושלם גמור דאין מנדין ופוסלין על ספק שוגג עד שיודע שהוא מזיד בודאי אין בידינו לנדות לשום אדם ולהוציאו מחזקת כשרות שבו דלא יהא אלא ספק אוקי גברא אחזקתיה ועם היות שנראה מדאמרי הריב"ש סי' קצ"ה שספק נדוי דאוריי' וכמ"ש הראנ"ח ח"ב סי' ע"ה מ"מ נראה ברור דהיינו דוקא לענין שלא לעבור על הדבר ולהכנס בס' נדוי אבל בס' אם בר נידוי הוא אם לאו אין מנדין אותו אמנם עדין יש לדון בנ"ד דמדברי השאלה מבואר שההסכמה היתה שהעובר יהיה מנודה ומוחרם והחכ' המרביץ תורה בא לנהוג בהם מנהג נדוי וכיון שכן אית לן למימר שמן הספק יש לנהוג בהם מנהג נדוי כיון דלדעת הרי"ף ז"ל וסיעתו טענת שוגג הייתי לא מגנייא ולא מצלא וכבר כתבנו לעיל שזהו טעמו של הרשד"ם בסי' קי"ח שכתב דמי שעבר על החרם ועל הסכמת הקהל הרי הוא מנודה ומוחרם ואינו נאמן לומ' שוגג הייתי הפך מה שתפס בסי' רי"ג ופ"א וכמו שזכרנו לעיל אמנם על כל אלה דברי הרב מהרשד"ם קשים בעצמן דכיון דהדברי' הנוהגים במנודה מדרבנן נינהו דמטעם זה פסקו רבוותא לקולא בהני בעיי דפרק אלו מגלחין וכמו שנתבאר לעיל א"כ כל שנסתפק לן אם הוא מנודה אם לאו מספיקא לא נהגינן ביה מנהג נדוי וכמ"ש מהרי"ק ז"ל שורש כ"ה בנדון שלו שהיא פלוגתא דרבוותא אם חל הנדוי אם לאו ונסתייע מדברי הרי"ף שפסק לקולא בהני בעיי דפרק אלו מגלחין ע"ש והרב מהראנ"ח ח"ב סי' ע"ה כתב בשם מהר"ק ומהר"ם מפדואה שעיקר הנדוי מדרבנן וספקו להקל אפילו לענין להקל בדבר שקבל הנדוי עליו שלא לקיימו ע"ש אשר על כן נראה ודאי שלא החמיר הרב הרשד"ם באותו הנדון אלא מפני שהיה תופס אותו למזיד גמור מהטעמים שכתב איהו ז"ל שם שאין דרך בני הקהל לתת רשות לעבור על ההסכמה ומה גם שהתנו בהסכמה שאפי' א' יוכל למחות ועוד שהתרו בו בשעת מעשה ככתוב בדברי קדשו אבל בלאו הכי כל שהיה מקום לתלות בו שום שוגג מודה הרב ז"ל שהוא נאמן להקל מעליו עונש הנדוי וכמ"ש בתשובות אחרות:

באופן דבנדון דידן שטוענין שלא ידעו תוקף ההסכמה אם הוא באפשר שהיה כן הגם שיהיה באפשר רחוק נאמנים הם על עצמם לשלא נחזיק אותם בחזקת מנודים והם יחושו על עצמן כי תוכן לבות ה' ואם ערמה בפיהם חל עליה' החרם והנדוי ותהי עונותם על עצמותם וטוב להם שיתודו את עונם ויקבלו עונשם ושב ורפא להם בלשון חכמים מרפא זהו מה שעלתה במצודתי וחתמתי שמי הצעיר אליה אלפאנדארי.

תם ונשלם. שבח לאל בורא עולם.

שלא להניח הנייר חלק אעתיק כאן מרגליות שמצאתי בענין חזקה שמביא השער דתורה ח"ב כלל ב' פרט ב' בשם ברוך טעם וחנני השי"ת בזה פרפרת אחת.

הבדה"ב בסי' צ"ב מביא רי"ו כתב כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר אם יש בחלב ס' לבטל הנפלט מהבשר אע"פ שאין בו לבטל כל הכזית עכ"ל ואין דברים נכונים מדאמרי' בכולי משערין דאי במאי דנפיק מיניה מי ידעינן כמה נפק מינה ע"ש ונראה לישב ואקדים הסוגי' בדף צ"ז איבעי לן כי משערינן בדידיה או במאי דנפק מיניה, פשיטא דבדידיה משערי' דאי במה דנפק מינה מנא ידעינן, אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסר, כיון דאר"י וכחל עצמו אסור שוי' רבנן כחתיכה דנבילה, ותוס' מבאר לפי שמתחילת בישולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו הילכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי ע"ב, ובד"ה אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסר, הקשה תוס' דלמא הא דמשערינן בכולו משום דמספקא לן אי נפק כולו ולכך נפל לקדירה אחרת אוסר משום דלמא לא נפיק כוליה ע"ש ונראה ע"פי ברוך טעם, עי' ש"ך בסי' צ"ח הקשה למה עכו"ם נאמן במסל"ת לומר שאין בו טעם איסור הא אין מסל"ת נאמן באסור דאורי', ולדעת הרבה פוסקים טע"כ דאוריי' ותמה הפלתי שאפי' להסוברים טע"כ לאו דאוריי' ג"כ קשה הא בבשר בחלב לכ"ע דאוריי', ותי' הברוך טעם דבלא"ה קשה כיון שיש בו ספק אם יש בו טעם איסור נוקי התבשיל על חזקת היתר, וצריך לומר משום דיש לאיסור ג"כ חזקת איסור, וכל זה שייך בשאר איסורין, אבל בשר וחלב דכל אחד בפני עצמו מותר וע"י תערובתן נאסרו ליכא חזקת איסור דאם לא נתן טעם לא התחיל להיות נאסר שפיר מוקמי' התבשיל מן התורה בחזקת היתר, רק חכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה כזו כיון דעכ"פ נעשה ריעותא ובאיסור דרבנן נאמן מסל"ת לכן דק הש"ך והקשה על שאר איסורין דבכה"ג מן התורה אסור כיון דליכא חזקת היתר עכ"ל, א"כ מיושב קושי' תוס' כי בכולי' משערינן מחמת ספק א"א דנוקמי הקדירה בחזקת היתר בע"כ כודאי שפולט הכל, א"כ שפיר הקשה א"כ נפל לקדירה אחרת לא יאסר, ומשני שחכמים שויה כחתיכת נבילה כמו שכתבו יען שמתחילה נאסרה, א"כ יש ג"כ חזקת איסור ומשערי' בכוליה מחמת ספק כקושי' תוס' באמת, אבל רי"ו כתב כזית בשר שנפל ויש כאן חזקת היתר שפיר פסק דמשערינן במה דנפק ודו"ק, ומיושב ג"כ קושי' תוס' חולין קי"ו שאסרו גבינות של עכו"ם מפני שמעמידין בקיבת נבילה, והקשה תוס' אפי' כשרה נמי ע"ש, ובהנ"ל מיושב כיון שספק אם נתן העור טעם אוקמי אחזקת היתר, אבל בעור נבילה יש ג"כ חזקת איסור, ועי' רדב"ז ח"ר סי' רצ"ז שרק בודאי איסור אמרי' בכוליה משערינן ולא בספק ומובן, ומיושב קושי' ב"י צ"ג בקדירה של בשר שנתבשל חלב שמשערין במה דנפק ע"ש בזה מובן מה שכתבו הפוסקים עי' מג"א תנא ס"ק מ' בהיתר משערינן במה דנפיק ע"ש יען שאמרינן אוקמי אחזקה כמובן, וח"י שם הקשה מה חילק בין היתר לאיסור גם בתוחב כף של בשר אמרי' בכולי' משערי' ע"ש ונראה גם לישב קושי' תוס' חולין צ"ז קדירה שבשל בשר כו' מאן טעים ליה, ולמה לא הקשה מטפת חלב שנפלה מאן טעם ע"ש, ונראה בקדירה גם אם יש ס' אבל הקדירה נשאר' אסורה אפי' בכלי שטף, עי' ב"י צ"ג כי אין זה הגעלה טוב, א"כ הבלועה של בשר בקדירה נעשה נבילה, ויוצא לאט לאט ויש ג"כ חזקת איסור נגד חזקת היתר ע"כ מאן טעם ליה כי אין הגוי נאמן אבל בטפת של חלב יש חזקת היתר ונאמן עכו"ם וכן בתוחב כף ודו"ק, ומיושב גם קושי' הפלתי בסי' צ"ב שהקשה על רב שאמר כזית בשר שנפלה לתוך יורה של חלב אסור למה לא מהני טעימת קפילא ע"ש, ואולי באופן זה שקרוב לודאי שבלעה מחלב אין עכו"ם נאמן:

תוכן העניינים

שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה