שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)· רבי יעקב אלפנדרי
שו"ת
סימן א
שאלה
טופס. בהיות שבכותל מזרחית של ק"ק גרוש יע"א אשר פה ברוסה יע"א היה חלון אחד של זכוכית הנקרא ג"אם ועכשו פתחו עוד שני' ונעשו שלשה חלונות הנקראים ג' אמיש והחלונות הנז' הם על גבי גג של רעפים של בית פלונית והיתה מוחה פ' הס' הן עתה בפנינו עדים ח"מ בא פ' אב ב"ד של ק"ק הנז' יע"א ואמר לכו הוו עדים וקנו מידי קנין גמור בדרך המועיל וכתבו וחתמו ותנו ביד פ' הס' להיות בידה לזכו' ולראיה שבכל עת חמן שתב' היא או בנה פ' להגביה הבית הס' שהרשות בידה לבנות ולהאפיל ולסתום הב' ג"אמיש החדשים כי על מנת כך כתרצת' והניחה לפתוח הג"אמיש שבכל עת וזמן שתבא היא או בנה הנז' להגביה הבית הנז' שיסתמו ויאפילו הב' ג"אמיש החדשי' הנז' שפתחום מחדש הכל בדרך המועיל כהוגן וכתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בביטול כל המודעות שבעולם ובפיסול עדיהן לדעת הרשב"א זלה"ה וקנינא מיד החכם פ' קג"מ בדל"ב על כל המ"ל ולראית האמת חתמנו פה ברושה בשליש א' לאלול שנת התכ"ה ליצירה והכל שריר ובריר וקיים רצינו לבאר שבהיות שהחלון האחד שהיה מקדם בכותל מזרחית הנז' היה קטן ואתה הרחיבו אותה אשר על כן הרשות ביד האשה ובנה הנז' שיוכלו לסתום ולהאפיל גם עד חצי זה הג"אם באופן שמצד צפון עד חצי הג"אם הס' יכולים לבנות לסתום ולהאפיל השני ג"אמיש והחצי והכל בכלל החיוב הס' וקיים שנית. עתה בא ראובן בעל הבית על פי תנאי השטר הנ"ל ורצה לבנות על גבי גגו אכסדרה א' סמוך לכותל הק"ק וסמוך לג"אמיש הס' ולסתום ולהאפיל והק"ק מוחי' בידו באמרם כי אין לו רשות רק להאפיל ולסתום ע"י שיגביה הבית אבל לא לעשות אכסדר' וזהו דבר נמנע שיגביה כל הבית עד למעלה מעשרי' אמה ומעיקרא כשהתנו תנאי זה עמו המה רימוהו ביודעם כי הוא נמנע להגביה כולו והוא סבר וקביל וראובן צוח ככרוכיא ואומ' כי מעיקרא הם בנו הג' אמיש על גגו והסכמה ידועה חתומה מרבנן קדמאי כי יש חזקה על גג של רעפי' ולא קבל מהם שום תועלת כדי להקנות שום זכות לבנות הג"אמיש כי לעולם אני מחיתי בכם שלא לפותחם א"כ איך יעלה על הדעת דסברית וקבלית עלי שלא להאפיל כי אם דוקא בהגבהת הבית קראתי למאהבי אסור להונות את ישראל עתה יורינו מורינו הדין עם מי ושכרו כפול ומכופל מאת רוכב שמים כי"ר.
תשובה. האי שטרא לאו ספר' דוקנ' כתביה ואותבינן ליה מניה וביה שהרי מתחלה כתב שהק"ק נתנו רשו' לבעל הבית לסתום כל זמן שירצה להגביה כו' דמשמע שאם לא היו נותנים רשות הק"ק לזה לאו כל כמיניה דבעל הגג לבנות ולסתום ואח"כך כתב דע"מ כן נתרצה בעל הגג והניח להק"ק לפתוח החלונות כו' דמשמע שאם לא היה מתרצה בע"ה בכך לאו כל כמניה לק"ק לפתוח והרי הם שתי רשויות דסתרן אהדדי דלא ימנע מחלוק' אם הק"ק לא החזיקו בחלונות הללו בחזקה וטענה כתיקון חז"ל א"כ כל זמן שרוצה בעל הבית לבנות בשלו רשאי ירום ונשא וגבה מאד בנין ביתו עד רום רקיעא ומי יאמר לו מה תעש' ומה צריך רשות הק"ק ואם כבר החזיקו בחלונות הק"ק בחזקה וטענה א"כ מה צורך לומר כי ע"מ כן נתרצה בעל הבית להניח לפתוח באופן דזה השטר לא ניצול מלשון הרע לא ראיתי כזה לרוע. אמנם כונת שטר זה כפי הנראה הוא להורות שני דברים אחת דבר שתים זו שמענו הא' כי בעל הבית מיד בפתיח' החלונות מיחה בק"ק שלא יחזיקו בהם כיון שיש הסכמה בעיר שיש חזקה על גג של רעפים ומפחד פן יאמרו למחר הק"ק החזקנו בהם ויבואו בטענה דמכירה וחזקת שלש הוכרח למחות בעל הבית בק"ק שלא ברצונו היא הפתיחה כלומר שלא קנו ממנו שום דבר רק שהוא מוחה בידם אלא שאחר כך נתרצה מעצמו בלי שקבל שום דבר מהם רק ברצון ואהבה הניח לפתוח החלונות הס'. וזאת שנית שכל זמן שירצה בעל הבית לבנות ולסתום הרשות בידו דבשלו הוא עושה וכל זה כתבוהו בשטר יען כי כפי הדין כיון שיש חזקה על גג של רעפים כפי הסכמת העיר יכול למחות בעל הגג בבעל החלון שלא לפתוח ואפי' אם יכתוב שטר ראיה על זה יאמר לו בעל הגג איני רוצה לשמור שטרי מן העכברים כמבואר לזה כתבו שגור זה להורות כי ע"י שטר זה נתרצה בעל הגג להניח לפתוח החלונות וא"כ מעתה זה שכתוב בשטר שקנו מיד אב ב"ד של הק"ק ואמר לעדי' שיקנו באופן המועיל ויכתבו ויתנו כו' לא ידעתי פירושו דמה זכות היה לו לק"ק באוירו של זה בעל הגג שהקנו לו בקנין לתת לו רשות לבנות אדרב' יותר היה צודק לשון קנין לבעל הגג שהקנה לק"ק גגו לאוירו שיוכלו הק"ק לפתוח חלונו' עליו מפני שבעל הגג יש לו רשות לבנות בשלו כיון שלא החזיקו הק"ק באויר גגו של זה אבל הק"ק מה זכות יש להם בזה האויר של הגג כיון שאין להם חזקה כלל כפי ההסכמה הידועה בעיר וכפי מה שמוסכם ביניהם שלעולם בעל הגג מיחה בק"ק כמו שכתוב בשטר זה א"כ אין להם לק"ק בזה רק הרשות שנתן להם בעל הגג שיפתחו כפי התנאי שעשו שכל זמן שירצה לבנות ולהאפיל כו' ומכח הרשו' שנתן בעל הגג ומה שייך בזה קנין לק"ק באופן שאיני רואה בזה השטר שום זכות לק"ק שהרי לא קנו מיד בעל הגג שהקנה לק"ק גגו לאוירו שיפתחו עליו חלונות וכיון שכן בעל הגג יכול לחזור בו באותו הרשות שנתן לפתוח דדברים בעלמ' הם ויכול לבנות בשלו כרצונו כל שכן עתה שמפורש בשטר שכל זמן שירצה לבנות ולהאפיל הרשות בידו שיכול לבנות מה שירצה:
ואף אם ת"ל דנדון לשון רשות זה שנתן בעל הגג לק"ק כאלו הקנה להם ממש בתורת מכר או מתנה ונבא לידון בלשון השטר אם משמעות לשון זה מורה דוקא להגביה הבית ולא לבנות אכסדרה או לבנו' מחדש מה שירצה הנה כי כן הדבר פשוט דודאי אין לשון להגביה הבית צודק על הבית הבנוי כבר להגביהו דזה אי אפשר כי אם בשבעים אלף נושא סבל ותפול כתפם משכמה או אבן שואבת תולה ארץ על בלי מה או יבנו עליה דיק וישפכו עליה סוללה ודמי לחוכא ואטלולא וגם אין לומר שיגביה הגג כלומר שיהרוס הגג ויחזור ויבנהו יותר גבוה אבל לבנות על הבית הבנוי לא משמע דאין אלו אלא דברי נביאות וכיון שכן עכ"ל דכונת להגביה הבית הוא לעשות בנין חדש על הבית א"כ מה לי בית מה לי אכסדר' דאכסדרה בכלל בית והיינו בית היינו אכסדרה ודבר זה אין צורך להאריך בו מפני ביטול בית המדרש: ועוד דאם בית שמאפיל לגמרי רשאי כל שכן אכסדרה דאינו מאפיל כל כך והרי כתב רבינו ירוחם זל ככ"ג ח"י ח"ל כלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חברו אין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכונה והביאו מרן בטח"מ סי' סא יע"ש ועיין בתשו' מהר"י קולון שרש קי"ב שהביא מרן בסי' ר"ז מחודש י"ט יע"ש.
ואף אם ת"ל דלשון להגביה הבית משתמע לתרי אנפי משמע להגביה הגג כלומר שיהרוס הגג ויגביההו ומשמע גם כן לבנות בנין חדש על הבית איזה שיהיה או עליה או אכסדרה וע"י זה מגביה בנין הבית הנה כי כן הדבר פשוט דכיון דמן הדין אם לא היה שטר זה בעולם כיון שלא החזיקו הק"ק בחלונות שבעל הבית מיחה בהם היה יכול בעל הבית לבנות כרצונו כל הבא מידו בתים ועליות גבוהות ובצורות מן הצבא ומן הכוכבים ועתה מכח הרשות שכתוב בשטר הק"ק באים לערער על בעל הבית שלא יבנה אכסדרה רק אם ירצה להגביה הגג א"כ כיון דלשון להגביה משמע הכי ומשמע הכי יד בעל השטר על התחתונה והק"ק מיקרו בעל השטר כיון דבלא שטר היה יכול בעל הבית לבנו' כרצונו ומכח השטר באי' הק"ק לעכב בידו וכדאמרינן בריש פרק הכותב ואימא מכל מילי סליק נפשיה ומשני יד בעל השטר על התחתונה ומה שפירש רש"י זל יע"ש:
ועוד דהכא אין אנו צריכים לכל זה שהרי כתוב בשטר למטה רצינו לבאר וכו' באופן שמצד צפון עד חצי הג"אם יכולים לבנות ולסתום ולהאפיל ולא הזכיר להגביה הבית דמשמע דלכל מילי הרשות ביד בעל הבית ולא שייך כאן מ"ש הגהות מיימו' דמה שאמרו בגמ' הכל הולך אחר התחתו' הוא דוקא כשהלשונו' סותרים זה את זה אבל היכא דאפשר לקיים שתיהם אדרבה נפרש באופן שנקיים את העליון והכא ג"כ כפרש לבנות שכתוב למטה כפי מה שפי' לעיל דהיינו להגביה הבית דהא ודאי בורכתא היא דלא כתבו ההגהו' אלא כשהלשון כתו' בסתם אבל כשמפרש ואמר רצינו לבאר שבא לפרש מה שכתוב לעיל אין לנו אלא כדברי הפירוש ואין לומר דמלת רצינו לבאר לא בא רק להוסיף גם חצי הג"אם ולא לדבר אחר דאדרבה מלת לבאר יותר מתיישבת לומר שבא לבאר מה שכתוב לעיל בסתם ולא להוסיף אלא דודאי הכא יש לנו לומר דהא והא משמע: וכל זה אינו אלא בהונח שלשון השטר היה משמע שנידון כאלו הקנה בע"ה לק"ק אויר גגו לפתוח על החלונות כתיקון חז"ל אבל כבר כתבתי דנראה לע"ד דאין מלשון זה מורה רק רשות לבד שנתן בעל הבית לק"ק לפתוח בלי שום קנין ורמז הקנאה כלל וכיון שכן הדין עם בעל הבית ויכול לבנות אפילו חדרים ועליות עד לב השמים כל שכן אכסדרה ופשוט הוא.
עוד נדרשתי לאשר שאלוני כי נמצאו לזה בעל הגג קצת קורות ביתו נעוצות בתוך כותל הק"ק וטוענין הק"ק שיקעקע כל הבירה ויוציא הקורות מהכותל ואין לבעל הקורו' בזה חזקה משום דאין מחזיקין בהקדשות ואין מחזיקין בשל רבים דמאן מחיל ומאן שביק וגם לזה אשיב בקיצור מופלג מה שכר' לע"ד. ואומר דגם עתה כדבריהם כן הוא כמ"ש הטור ס"ס קמ"ט משם הר"י ברצלורי יע"ש. אמנם בואו ונחזיק טובה לראשונים שלא הניחו דבר קטון וגדול בלתי אם נועדו על כל קוץ וקוץ היו בודקין אותו בשבע חקירות שיבור לו האדם די סיפוק"ו יתהלך למשרי' הנה זה הדין דאין מחזיקין בהקדשות שהביא הטור משם הר"י ברצלוני צווחו עליה קמאי הרב מוהריב"ל בח"ג ומהראנ"ח בח"א ומהר"א ששון סי' קפ"ג והרב מוהרר"י מטראני בח"א סי' קלב וכל אחד ממנו פנ"ה דרך לעצמו כמ"ש המעיין. אמנם עוד הוסיף מוהר"י מטראני להקשות דכפי הטעם דקאמר דאם איתא קלא הו"ל למלתא הרי כשמכרו שבעה טובי העיר בההיא דזיזין וגזוזטראות אמרי' דלקח חצר ובה זיזין הרי הוא בחזקתה ועבדי' צריכותא בגמ' וקאמר דבני רשות הרבים אחולי אחילי גביה וכתבו התוספות דפירושו ז' טובי העיר א"כ משמע דטענינן ללוקח דהכי הוא ולא אמרינן אם איתא קלא הו"ל למלתא וחלק הוא זל בין היכא דהוא עצמו טעין הכי להיכא שהוא יורש או לוקח יע"ש. א"כ נלמוד מדבריו דביורש כמו בנ"ד טוענים ליורש דלקח מז' טובי הקהל ואי משו' הטעם הא' שהביא הטור דאין מי שימחה בעד ההקדש הכה מלבד מה שפירש מוהר"י מטראני ז"ל בזה כדי ליישב קושי הלשון כמ"ש המעיין מה שאין כן בנ"ד הרי הרב מהר"א ששון זל בסי' הנז' חילק דהתם מיירי בהקדש שיש למחזיק חלק ושייכות בו דומיא דאירוסין ושותפין והיינו דאמר שיאמרו בשביל העניים הוא עושה אבל כשהמחזיק אינו מאותו הקהל כונו שהוא בנ"ד לעולם יש לו חזקה ועוד חילק באופן אחר יע"ש באופן דבין הכי ובין הכי בנ"ד לעולם יש לו חזקה וליכא מאן דפליג כפי הטעמי' הנז' ועוד נראה לע"ד לומר דאף טעמא דאם איתא קלא הו"ל למלתא לא נאמר אלא בההיא דיש למחזיק חלק בו דעד עכשיו כיון שהיה כמו יורד ברשות מהאי טעמא אמרינן דודאי כשלקח מז' טובי הקהל או ההקדש לקח בפרסום גדול כדי שידעו דעד עת' היה בעד ההקדש ועתה לעצמו הוא דורש ולהכי אמרי' אם איתא דלקח קלא הו"ל למלתא אבל כשאין לו חלק בו וטען שלקח וח' טובי ההקדש ועד עתה לא היה לו כלל רשו' בו והחזיק שני חזקה לא אמרי' אם איתא קלא הו"ל דלמה לו לפרסם הדבר בשני עדים ובשטר אחד סגי.
אמנם לעיקר קושיתו של מהר"י מטראני זל נראה לע"ד דלעולם לא אמרי קלא הו"ל למלתא אלא דוקא בדבר של הקדש שמוכרי' ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כי היכי דלא תיבעי עילוייא כמ"ש הר"ן ז"ל במגלה פרק בני העיר דאז דוקא הוי במעמד אנשי העיר ולכך אמרינן דודאי קלא הו"ל כיון שהיה במעמד אנשי העיר וזהו שדקדק ואמ' ואם יטעון קניתי ז' טובי העיר כדרך שמוכרים ההקדשות ז' טובי העיר דלכאורה יש לדקדק דזה הלשון כדרך שמוכרים כו' הוא מיותר דהרי זה ג"כ הקדש הוא אלא נר' לע"ד דהכונה הוא שאם יטעון אע"ג דזה ההקדש אינו צריך במעמד אנשי העיר כיון דלא שייך ביה עילוייא דאינו מן הדברים השנויים במשנה אלא הם קרקעו' של הקדש ואעפ"כ קניתי ומ' טובי העיר כדרך שמוכרים ההקדשות כלומר אותם ההקדשו' השנויי' במשנה דצריכים במעמד אנשי העיר אז ודאי אמרי' אם איתא קלא הו"ל כיון שנעשה במעמד אנשי העיר אבל בההיא דזיזין וגזוזטראות אע"ג דכתבו התוס' ג"כ שבע' טובי העיר במעמד אנשי העיר לאו דוקא במעמד אנשי העיר שהרי כתבו כמ"ש במגלה והרי התם מעמד אנשי העיר לאו לעיכובא כמ"ש משם הר"ן אלא לענין עילוייא דוקא א"כ ע"כ במעמד אנשי העי' לאו דוקא ולכן לא שייך לומר דאם איתא קלא הו"ל למלתא ולפי דרכינו למדנו דמכל הני טעמי בנ"ד הוי חזקה מעליא.
ומה שכתב הרשב"א זל הביאה מרן זל בס"ס קמט שכתב בפשיטות שהמחזיק בבית הכנסת אין לו חזקה דמאן שביק ומאן אחיל דמשמע דאף אם יתכן דבהקדש יש לו חזקה אם יש בעלים ידועים וגזברים ומוכרים וקונים בב"ה לא שייך האי טעמא משום דלא יש בעלים מיוחדים וגזברים ממונים וכמו שכתב מוהר"א ששון ז"ל שם הנה הרואה יראה שמרן ז"ל בשלחנו הטהור בחדא מחתא מחתינהו להך דהר"י ברצלוני דאין מחזיקין בהקדש והך דהרשב"א דאין מחזיקין בב"ה והתחיל בלשון דהר"י וסיים בלשון הרשב"א שכתב וז"ל המחזיק בהקדש של עניים או של ב"ה אין לו חזקה ואם יש לו גזברים ממונים עליו יש לו חזקה עכ"ל נראה מדבריו דמשמע לי' דלאו דוקא הקדש של קברים וחברים אלא בכל מין הקדש אם יש גזברים ממוני' יש לו חזקה אלא שמרן קיצר לשונו ולא ביאר תנאי אחר שצריך שיהיה לגזברים חלק בו דאם לא לא יפסידו העניים מפני זה שלא מיחה וכמו שהרשב"א עצמו ביאר דבר זה כמ"ש בתשו' אחרת והביאה הר' בעל המפה ז"ל ומה שיש לדקדק בזה דאיך יפסידו שאר העם בשביל זה שלא מיחה אע"פ שיש לו חלק כבר תירצה הרב מהר"י מטראני ז"ל שם ראוים הדברים למי שאמרם. באופן שיצא לנו מזה דעתה כיון דלכל ק"ק יש גזברים וממונים שיש להם חלק באותו הק"ק א"כ עלתה לזה חזק' ואפי' בב"ה עצמו וכמו שביאר מהר"א ששון ז"ל שם. ועוד למדנו מדברי מרן ז"ל דכשיש גזברים וממונים יפה כחם יותר משבעה טובי העיר ולא אמרי' אם איתא קלא הו"ל למלתא וכמו שהאיר עינינו הרב מוהרימ"ט בטעם הגון יע"ש.
ועוד כראה לפי ע"ד טעמא רבה וגדולה היא אלי דכל מה שטרחו הנך רבוותא למצוא טעם לחזק' הוא באות' הימים שלא היה בשום ק"ק אלא גזברים וממונים ודיינים אשר יש להם חליפות בכל שנה ואפילו באיזה ק"ק שהיה בו חכם מרביץ תורה לא היה משגיח רק בדין שבין אדם לחברו כי יפלא מהם דבר למשפט בין דם לדם ולא בשאר דברים כלל מפני ביטול בית המדרש אבל עתה בזמן הזה שיש בכל ק"ק חכם מרביץ תורה מיוחד ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל עניני הק"ק והוא המוציא והמביא ואנש לא ימחא בידיה ויימר ליה מה עבדת ודאי די הוא צבי הוה מח"י וכיון שלא מיחה עלתה לזה חזקה דהו"ל בעלים מיוחדים כיוצ' בנ"ד שהכתב מוכיח שברשו' החכם אב ב"ד של הק"ק לבד כתבו וחתמו להיות לראיה הא ודאי הו"ל מיוחד שבעדה ועלתה לזה חזקה כיון שלא מיחה זה נ"ל ברור.
ומה שגמגם מהר"א ששון ז"ל שם דלא יבצר בכל זה הזמן יתומים קטני' או אנשים חוץ לעיר ולגבי דידהו מאן שביק מאן מחיל הרי פי' דבריו שהוא מפני שהמנהג בשאלוניקי דאיש או משטח' שעקרו דירתם משם אפילו לאחר כמה שנים בשובם לעיר הם או זרעם ישובו לאיתנם הא' כו' מה שאין כן בנ"ד שאפי' בתוך העיר משנה מקומו ואינו יוצא משם לעולם והראיה לזה שהרב מוהר"י מטראני ז"ל לא זכר מזה כלום באופן דמכל הני טעמי עלתה לזה חזקה ואנש לא ימחא בידיה והנה כל זה שכתבנו הוא במונח דידעי' ביחוד שזה הכותל הוא של הק"ק לבד אמנם אם יש ספק אם זה הכותל דלמ' הוא משותף בין שניהם בין הק"ק ובין הבעל הבית הזה אז ודאי אין אנו צריכין לכל הני טעמי משום דטענינן ליורש דמעיקרא זה הצד של הכותל שהקורות נעוצות מעולם היה של אבותיו של זה ושניהם בנו אות' בשותפות ואין לק"ק יותר זכות מזה בעל הבית ודוגמא לזה כתב הרב מוהר"י טראני ז"ל שם בסוף התשובה כמו שיראה המעיין פי המדבר יעקב אלפאנדארי: ועל שאלה זו כתב עליה הרב בעל ספר בני משה זל בסי' מ"ז והסכים לענין הדין יע"ש.
סימן ב
לפנינו ב"ד הבאים על החתום בא ה"ר שמואל אמאראג"י יצ"ו ואחר האיום והגזו' כדחזי ואחר קבלת חומרות התורה העיד בתע"ג ח"ל נוג"י די צום אסתר אגורה סינקו אנייוס וניאמוס די לה אדה קון אברהם כהן איל מארידו די זינבול קון אוטרוס דוס ג"ידייוס אין און קאיק די וינו אי מוס סי באטיריאו איל קאיק אי אקילייוס דוס ג' ידייוס בולארון אי קדימוס ייו אי אברהם כהן דיטו אין לה אישפאלדה דיל קאיק אבלאנדו דוס טריש אוראש ג"ונטוש אי מי דיש"ו איל אברהם כהן דיטו קידה אין בואין אורה קי ייאנו פואידו ייו מאש דאייניאר אי סי איש קי איל דייו טי אישקאפארה אטי איראש אמי קאזה או לו דיראש אי סי באטיראו אין לה מאר אי אישטובי מיראנדו אאי קי איבאה לוגאר אי נו לו וידי מאש כל זה העיד ה"ר שמואל הנז' על נפשו ועל יהדותו ולהיות אמת באנו על החתום בשלהי תמוז התמ"ו בקושטנדינא ושריר וקיים אהרן רומאן שבתי לילו אליעזר ן' שנג"י. גם לפנינו ב"ד הבאים על החתום בא הר' משה רש"י יצ"ו ואחר האיום והגיזום כדחזי ואחר קבלת עליו חומרות ואלות התורה ושבוע' חמורה בנ"ח העיד בתע"ג על נפשו ועל יהדותו וז"ל דישפואיש די טרינטה טרינטה אי סינקו דיאש אלה' אוגאדורה די אברהם כהן מי מוסו איסטאנדו ייו אבלאנדו אין לה קאזה די מי אירמאנו וינו און אירמיני די פאנדירמה קי אירה קונוסידו די מי אי די מי מוסו אברהם איל דיטו אי קריאה קי פואירה מי אירמאנו אטראיר און פוקו די וינו די סי לוגאר אי אבלאנדו גונטוש מי דיש"ו קי טייכיש מושיק"ו אי לי דיש"י בינו"ם דירדי"ם וא"ר אי מי רישפונדייו בין בלירום שינון דירדין בין בולדום שינון אוגלאנ"י פאנדירמאדה אונדאן און בי"ש יון ואר בין ביר לי"ש בולדום דיניז איג"ינדי קאייאליק ייאנינדה אשטו"ם יורדום יאודי אולדיאיני אונדאן סוגרה באקטום או שינין חישמיקייאר סארי דדיקלירי בילדום טאחקיק שינין חישמיקייארין אולדיאיני ואמ' שהיה לבוש באנטירי אלאג"ה ולפי שהיה אהובו ומכירו ונהנה ממנו פעמים רבות לקחו וקברו כל זה העיד ה"ר משה הנזכר על פי האירמיני הנזכ' ואמר משה רשי הנזכ' שהוא ידע בבירור שהאירמיני היה מכיר זה האנטירי אלאג"ה כשהיה לבוש אברהם כהן הנז' הן בעודנו חי כל זה העיד משה העד הנז' ולהיות אמת באנו על החתום יום ר"ח אב התמ"ו בקושטאנדינה וקיים: יוסף קצבי יוסף אשכנזי אליעזר ן' שנג"י. גם לפנינו ב"ד בא ה"ר אברהם אלב"ו אחיו של ה"ר משה הנז' ואחר האיום והגיזום כדחזי ואחר קבלת חמרות התורה ושבועה חמורה בנ"ח העיד בתע"ג שגם הוא שמע מפי האירמיני בדברו כדברים האלה ולהיות אמת באנו על החתום ביום ג' לאב התמ"ו וקיים: יוסף קצבי יוסף אשכנזי אליעזר ן' שנג"י. על פי העדויות האלו שאול ישאלו לפני כל יודעי דת אם הותרה האשה זינבול אשת אברהם כהן הנטבע להנשא לעלמא יורו המורים מה וושפנוה ודינה ויבא שכמ"ה.
תשובה. מהחוב המוטל על ישראל ועל רבנן להשתדל בכל האפשר בחורים כפי כחן הקים כפי כחן שלא תעגנו בנות ישראל מפני תקנ' עגונות אמרתי אני אל לבי לעיין בדינה של ריבה זו אשר זה חמש שנים יושבת למקוצעות בכבלי עיגונא עד אשר לעת כזאת האלקים אינה לידינו עדות שני אנשים עברי' אשר אחר איומם וגיזומם ביתר שאת ככתוב מעבר לדף העידו מה ששמעו מפי האירמיני על נפשם ועל יהודותם ואנו אין לנו להרהר עוד אחריהם כי בנפשם דברו והאלקים יבקש: ואומר דמאחר שיש בידינו לקרן קיימת עדותו של ה"ר שמואל מאראגי הוא הפליט מן הקאיק הלז אשר העיד לפנינו שאברהם הכהן בעלה של זינבול הלזו המבוקש טבע במים אין ספק דאיתתא דא יצתה מידי איסורא דאורייתא לדעת כ"ע דאפילו למ"ד היותר מחמיר דבעינן שישהה עליו שיעור שתצא נפשו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משיחתו ניכר ששהה עליו הרבה לראות מה יקרא לו שכן אמר אי איקטובי מיראנדו אאי קי אביאה לוגאר אי נו לו וידי מאש הנה כי כן על פי הדברים האלה כבר יצתה איתתא דא מידי איסורא דאוריי' דחמירא ולא רביע עלה כי אם איסורא דרבנן דקילא דלא תנשא לכתחלה וכנודע והא מיהא אהנייא לן טוב' דכל ספק דתתייליד לנא בהיתרא נדונהו ככל ס' דרבנן לקולא:
ואף שבנ"ד העד בעצמו הוא שמואל הנז' הנה גם הוא היה בהול מאד להמלט על נפשו באותה שעה פן יקרנו המות לשטף מים רבים ובכל כי האי ודאי אית למיחש לבדדמי ומה שאמר שלא ראהו עוד בדדמי קאמר כיון שהוא בעצמו היה צריך סעד לתומכו וכאמור ומאחר שכן הנה לדעת כת מרבוותא המצריכין שישהה עליו שיעור שתצא נפשו למר שעה קלה ולמר ג' שעות דא תברא כי דברי שמואל הנז' באותה שעה לא מעלין ולא מורידין דאפשר דבדדמי קאמר ואנן עדות שהיה בעינן. לזה אומר דאין ספק דכפי עדותו של שמואל הנז' יצא יצא לנו ברור ומבורר דאברהם כהן המבוקש טבע במים שאין להם סוף ולדעת כת מרבוותא אפילו באומר נשברה הספינה לבד אם נשאת לא תצא וכאשר כתב הרב בצלאל ז"ל בתשו' בשם הרמב"ם בפי' על המשנה וכן העיד משם מהרדב"ז ז"ל כ"ש היכא שאומ' טבע פ' דלדעת מרן אבי התעודה מהרימ"ט זל עדיף טפי דאפילו דלא אמר העד ששהה עליו אם נשאת לא תצא וכפשטא דתלמודא דההוא דקאמר טבע חסא ואמר רב נחמן האלקים אכלוהו כוורי לחסא א"כ בנ"ד לענין מאי דקאמר שטבע אברהם כהן והוא לבדו נשאר בזה לא שייך בדדמי רק לענין השהייה עליו וכנז' ומאחר שכן אית לערוך ס"ס ספק חי כיון דאומר טבע פ' אף דלא שהה עליו אם נשאת לא תצא ומדאורייתא מותרת וכסברת מהר"ר בצלאל שכתבתי ומה גם כפי דברי מוהרימ"ט דהא מיהא עדיף טבע פ' מנשברה הספינה ואית לן למימר דלדעת מהר"ר בצלאל כ"ש דלא צרי כינן שישהה עליו אלא אפילו אי הלכתא כמאן דס"ל דצריך שיאמר ששהה עליו כאן בכ"ד כבר אומר ששהה עליו אלא שאנו חוששין דלמא אמר בדדמי ולא הוי אלא ספק ואפשר דלאו בדדמי קאמר וכההיא שכתב מהרח"ש לענין קברתיו. וארוחנא בה בנ"ד דהוי ס"ס המתהפך בעצם ספ' דלמא לא או' בדדמי והא איכא עדות ששהה ואת"ל דאמר בדדמי ואין עדותו מספיק לענין השהיה עדיין אפשר דהלכתא כמאן דלא מצריך שהייה עליו. ובזה ניחא לי דמרן דודי הרב בעל שער יהושע ז"ל א"ה סי' כ' בנדון שלו דומיא לנדון שלפנינו דומה בדומה לא הרגיש מזה כלום וכתב דבעדו' כזה היא מותרת ודאורייתא יע"ש:
ומאחר שכן עדות ה"ר משה רשי ואחיו הן הן עדים מפי האירמיני כאשר הובא במעב"ד אגנא ומצלא לאשה זו להצילה מפח יקוש ולהתירה כדת דלמאי ניחוש לה דודאי כיון דמשה רש"י והגוי המעיד ידעו על מי דברו שהוא על אברהם כהן המבוקש בעלה של זינבול הלזו ועל זה באו דבריו תו לא צריכינן לשמו וכנוייו עד לאחת גם ודאי אין ספק אצלי דנ"ד עדיף טובה מההיא דהריב"ש דמלח דשאל במה אתם מדברים והשיבו בפ' אנו מדברים אם חי או מת דמצדד אצדודי הריב"ש זל דהוי מל"ת כיון דהוא שאל בתחלה במה אתם מדברים ואף דהתם לא מלאו לבו לעשות מעשה להתירה לכתחלה הנה בנ"ד יודה יודה שהרי תשובת משה רשי הנז' שהשיב לו בינום דירדים ואר אינו בהכרח שעל אברהם כהן המבוקש היו דבריו ואנחות לבבו עד שנאמר דמה שאמר הגוי בין בילירום שינון דירדין דהוי תשוב' שאלה אשר שאל מאתו ואף שנאמר כיון שהגוי הבין ככה בדברי' אלו ואל זה באה תשו' והגיד מיתת הנער א"כ לאו מל"ת אקרי דיש להחמיר וכמו שחכך הריב"ש זל אכתי לא דמי נדון שלפנינו לההיא דהריב"ש זל דהתם כיון שהם השיבו אנו מדברים בפ' שהיה עמכם בספינה אם חי אם מת אף שנדונהו כתשוב' שאלתו אשר שאל מאתם בונה אתם מדברים על כל אלו הנה הנם פירשו דבריהם לפני המלח שהיו רוצים לדעת מפ' אם חי אם מת וא"כ הו"ל תרתי אם תשו' לשאלתו ואם שאלה על הענין ולכך חכך הריב"ש להחמיר אבל בנ"ד שלא אמר אלא בינוה דירדים ואת שרצונו שיש לו דאגה בלבו אם מנכסיו אשר טובעו בים סוף ואם ממיתת אברהם כהן משרתו הנז' וכאשר הבין הגוי וכאשר אנו באים לדון עד שבאו דבריו בין בילירום שינון דירדין כו' והגיד מיתת הנער עכ"ז אין בדברים אלו שום שאלה מאתו ולא שום ספק עד שנאמר שעל זה היתה תשובת האירמיני ושלא נחשב לו מל"ת וקרוב אני לומר שתשובת האירמיני בין בילירום שינון דירדין הוא על אבידת נכסיו אשר טובעו וכאמור אלא שסיים עוד בלשונו והגיד אח' כך מכא הוה ידע זה מוציאות משרתו אברהם כהן שטבע במים והא עדיפי כפלי כפלי' מההיא דמהריק"ו על מה שהיו הקרובים מחפשין לדעת מיתת קרוביהם דלא נפיק מידי מל"ת כיון דלא שיילי להו בפי' באופן דאין ספק אצלי דעדות האירמיני שריר וקיים הוא וריח פיסול לא עדת ביה ומל"ת הוי: גם אין לפקפק ולומר דאף דלא ניחוש לאשתהי דכיון שהוא העיד שמצאו בתוך המים שכן אמר דיניז איג' ינדי וכאן נמצא וכאן היה מ"מ עדין יש לפקפק ממה שנר' שאברהם כהן עמד במים כונו עשרים יום מ"מ שהרי כמו שלשים וחמשה ימים מ"מ לטביעתו היו דברי האירמיני עם משה הנז' והוא אמר שחמשה עשר יום היה שמצאו בתוך המים א"כ נמצא שעשרים יום עמד במים הוא אברהם הנזכר ולדעת הרי"ף כפי מה שהבין הרב הנ"י זל דדוקא עד ה' יומין הוא דאתמ' בגמ' דמיא מצמת צמתי ובעובד' דדגלת דאסקוה בתר ה' יומין דוקא אתמר ולא יותר וכיון שכן דא תברא הא ליתא דמלבד דאפש' דאף דברי הרי"ף אינם אמורים בדוקא כי סירכא דלישניה דתלמודא נקט עוד זאת מפי הירושלמי אנו למדין ונפשטה הוראה זו דאף עד מאה יומין מעידין עליו וכאשר פסקו כל גדולי הראשונים הרמב"ם והרא"ש והטור וזולתם ולזה הסכים מורינו הרב מהר"ם בנבנשת זל בכמה מתשו' יע"ש ופשוט: וכל זה הוא דאית לן למימר דמה שהכירו האירמיני הוייא ע"י ט"ע שהיה לו בו דודאי אין לחוש דעל ראותו שהיה סאר"י ושהיה לבוש באנטארי אלאג"ה שהיה מכירו בו מקודם וכאשר אמר העד הוא ששפט שהיה אברהם כהן המבוקש וכיון שכן נפל פיתא בבירא דהני לאו סי' מובהקים נינהו וגריעי טפי וכמו שחשש מהריב"ל ומהרא"ש בסי' צ"ו דהא ליתא דכבר למדנו מורנו הרב מהר"ם בנבנשת דכשאומר הכרתי שיירטו שהיה פ' אין דברים אלו אמורים אלא כשהכירו יפה יפה בט"ע דעל סי' כאלו שאינן מובהקין לא סמיך לומר שיירטו וכאן כפי דברי העד יש כאן כפל הענין שאחר שאמר באקטוס או שינין חישמיקייארין סארי דדיקלירי חזר ואמר בילדום טאחקיק חיתמיקייארין אולדיאיני כנרא' דהוא בעצמו בא לאפוקי נפשין מספיקא דאיהו ידע בבירור ומבורר שהיה אברהם משרתו ולא שסמך על היותו צהוב הזקן ואנטרי אלאג"ה שהיה לבוש ומה גם דקל' יש להוכיח מדבריו דלא אהני סי' הוא דקא סמך שהרי בתחל' הוצרך לגלותו ולראות אשר הוא יהודי כנראה דאח"כך נתן אל לבו מפאת פניו והכירו יפה יפה שהיה אברהם כהן משרת משה המבוקש ואם איתא דסי' אלו מספיקין בידו לברר הענין שהיה אברהם כהן הנז' למה זה הוצרך לגלותו וכו' כי על כן עין כל רואה ישפוט בצדק דאחר שראהו שהיה יהודי נתן אל לבו והכירו יפה יפה שהיה אברהם הנז' וע"ז באו דבריו בכפל זה פעמים להודיע שידע נאמנה שהיה אברהם הנז' שהיו קורין אותו סאר"י ושהיה לבוש באנטרי אלאג"ה ומאחר שכן לית לכו למיחש לס' ר' שמוחה ור' נתן דס"ל דאין ט"ע מועיל בגוי מסל"ת כיון דאינו מתכוין להעיד וכמו שכבר הוראה זו פשוטה לפניה ולאחריה מגדולי המורים דור דור ומנהיגיו מורין ובאין להתיר א"א לעלמ' בט"ע דגוי ולית דחש לה ומה גם בנ"ד דלקחו וקברו משום שהיה מכירו ואוהבו ונהנה ממנו דודאי דלאו בכדי קברו קברייא אם לא שהכירו יפה יפה סוף דבר דלדעתי הקלושה היא האשה זינבול אשתו של אברהם כהן היא מותרת להנשא לכל גבר די חצביי כפי העדוייות המוצגות לפני כעת אמנם לא אחליט מאמרי עד אשר יסכימו שנים מהמורים דפקיעי ובפרט עד ישקיף וירא מורינו הרב המובהק הר"ר יעקב נר"ו ודבר מה יראנו כן יקום וכן יעשה: כה דברי הצעיר כותב דברים שבכתב בקיצור מופלג ודרך רות עבד כל יודעי דת ודין הקטן אליעזר ן' שנג"י.
סימן ג
ראיתי את דברי החכם השלם ארי שבחבורה סיני ועוקר הרים הפוסק נר"ו וכל דבריו בהתר העגונה מצור החכמה חוצבו וממקבת בור העיון נוקרו. העמיק הרחיב בבדיקות וחקירות שמנו חכמים שבע חקירות נחקרו. שמאירים את העינים עיני חכמים גם בעיני הביטו אלי ונהר"ו. ורבי' מישני אדמת ציות אדם אומרים ער"ו ער"ו. ומה שנזרע ביניהם אל זה אביט גם אשו"ר לשבוע לחם רעבים בלחם נשכרו. אכול ושבוע והותר והצנ"ע לכת אוכל בערים ושמרו. ובכלל דבריו לא הניחו מקום לצאת ולבא דרך כניסה ויציאה והשער סגרו. ומי יבא אחריו להוסיף או לגרוע ופניהם לא יחפרו. כל כי האי מלתא לימרון משמיה לעיני כל הקהל ולא עתה פניו יחורו. ומה זו סמיכה דרש דרש ממני ועל דת להעבירני לעבור על בל תוסיף ומוצא שפתי לחטא חכם משמרת ה' שמרו. ואולם לפי רוב הענוה לי אחי צוה ולא אוכל להמלט הואיל ונפק מפומיה ומידו נגזרו. ולא כל אדם שליט ברוחו ונשמתו אשר בקשר של קיימא בנפשו נקשרו. הלא המה כאש להב תשוקת חולת אהבתו כתנור נכמרו. ולהשבי"ע את עצמי מעסיס רמוניו ומיין משתיו מעט אשר היה לפני אם אתן שנ"ת ימים יוצרו. הלא כה דברי בקיצור מופלג כי יפה דן יפה זיכה בכחא דהיתרא צדקו דבריו הלכה למשה מסיני כאמרו. ואולם ווה שחקר החכם השלם הפוסק נר"ו דכיון שעד שמואל גם הוא היה בתוך ההפכ' להמלט על נפשו אית למיחש לבדדמי ומה שאמ' שלא ראהו בדדמי קאמר כו' כמו שבא בקונט' לא כן אנכי עמודי לחששא כי האי ולא מצינו חששא כזאת כי מה שאמרו למיחש לבדדמי הוא במי שמעיד שראה כך וכך אמרי' דלמא בדדמי קאמ' ואינו ברור כמו שאמר אלא ראה מעין מה שמעיד ונדמ' לו שכך היה כגון שראה מת צף ומעיד עליו שמת ודלמא לא מת אלא המים בלבלוהו ובמה שמעיד שרא' אדם צף אמת הוא אלא שבמה שמעיד שמת חיישי' דלמא בדדמי קאמר מחמ' שראה שלא היה נודד כנף נדמה לו שמת וכן במלחמ' דמחו ליה ברומחא אמת הוא שראה אדם מוכה בחרב אבל נדמה לו שהוא ראובן ואינו אלא שמעון או נדמה לו שמת מחמת המכה ודלמא עביד ליה סמתרי וכל הני חששי דחיישי' לבדדמי כה"ג הוו אבל לעולם שאין אנו אומרים שראה והוא לא ראה ולא שלא ראה והוא ראה א"כ בנדון זה שעיקר עדותו הנצרך לנו הוא שיעיד שעמד עליו ולא ראהו וע"ז מעיד בבירור בלי ספק שלא ראהו עוד מה לנו לחדש דברים מלבנו ולומ' שראה ונדמה לו שלא ראה בזה אין אדם טועה אפי' במקו' בהלה וסוגיא דאמ' בריש האשה הכי מוכח דקא' דלמא זמנין דמחו ליה בגירא או ברומח' וסבר מת כו' ואם איתא לימא דסברה דחזייא ולא חזייא אלא ודאי דלהכי לא חיישי' ואי לא חיישי' היכא דקאמר חזינא ליה דמת כ"ש היכא דקאמר לא חזינא דלא אמרי' דלמא חזא ואם נאמר דמחמת ביעתותא שעומד במקום סכנה לאו אדעתי' במ"ש שלא ראהו והאמת הוה שלא ראהו אבל ותוך בהלתו לא ראהו והוא עלה למעלה וניצול וזהו שהוא העיד לא ראהו זה לא ניתן ליכתב דלא מצינו שהעד שמעיד דבר שרא' כשהוא בהול שאין עדותו עדו' בין להקל בין להחמיר אלא מפיו אנו חיים ואין לך בפסלו' העדים אלא מה שמנו חכמי' ועוד שהרי מ"ש בגמ' דבמלחמ' אמרי' בדדמי אינו פי' דכל ומה שרוא' העד בהיותו במלחמ' אמר' בדדמי מטעם שבמקו' סכנה לא דייק ואפי' ששהה שם העד והתיר עצמו למיתה אלא הפי' הוא מ"ש התוספו' דמטעם שהוא בהול לברוח משם שירא לעמוד שם לראו' עד שימו' שזורקי' חצים כו' אינו ממתין שם לראות מה יהא בסופו ודן בדעתו שמת כיון דחזא דמחו ליה בגירא ומטעם זה גבי נפלו עלינו לסטים כו' לא אמרי' דבדדמי קאמ' כיון דאשה כלי זיינה עליה עומד' שם עד שימות א"כ אם העד שמעיד במלחמה אמ' ששהה שם והתיר עצמו למיתה וראה שנהרג וכן אם העיד שראה שהתיזו את ראשו לא אמרינן דבדדמי קא' דלא ראה היטב כיון שהיה מלחמ' וכבר באו אלו הדברים בהרחבה בדברי האחרוני' ע"ד המדרכי פ' האשה יע"ש ואין כאן ומקום להאריך רק ללמוד משם דדכותה גבי מים דכמלחמה דמו אם העד היה שם כמו בנ"ד שהיה שם וכא שהיה בהול לברוח משם דאין בידו דאנא מפניו יברח והוא היה תופס בקאי"ק א"כ כל מה שיעיד שראה הרי הוא עדות ברור ואין לחוש לבדדמי. ומטעם זה נראה לע"ד דאף דבמלחמה נזיל לחומר' ונאמר דלא חילקו חכמים ואפי' שיעיד בדבר הברור כיון שמעיד על מה שראה בשעת חירום בשעת המלחמ' עצמה חיישי' דלמא בדדמי קאמר מטעם שאף שהוא אמר שהתיר עצמו למיתה ועמד שם לראות מה יקרא לו מ"מ אמרי' דכיון שהי' בידו לברוח משם מה לו ולצר' לעמוד בקשרי המלחמ' אבל במים שאף שהוא בתוך ההפכה מ"מ מה בידו לעשות ואנה יברח עד דירחמו עליה מן שמיא א"כ כשמעיד שראה איזה ראיה לא אמרינן דכיון שהוא בהול בדדמי קאמר ולא מצינו מי שיפקפק בזה אדרבה הרואה דברי מהרא"ש סי' א' יראה דלא חש לזה דהכי הוה עובדא שהעד שהעיד היה בתוך ההפכה שכמעט שלא נטיו רגליו גם הוא גם באותו הנדון של קולפטי שהתירו מהר"ם אלשקר ומהר"י בירב ומהראנ"ח כתב ומהר"י בירב סי' י"ב שע"פי היהודי שהעיד שהיה עמו בספינה ואמר שלא ראהו יצא מאיסור תורה יע"ש ואפילו כת האוסרים שהם מהר"ר תם ומהר"ר מתתיה ומהר"ר אברהם ירושלמי לא מטעם זה נגעו בה כמ"ש המעיין שם באופן עלה בידינו דע"פי עדות ה"ר שמואל יצא אשה זו מאיסור תורה כיון שהעיד שעמד עליו ולא ראהו ואין כאן מקום לבדדמי ומה שכת' המרדכי בריש האשה משם ר"י אינו ענין לזה כלל וק"ל. וממה שלא מפורש בדברי העד שיעור השהייה ששהה עליו גם בזה כבר כתבנו במקום אחר שהרב המופל' מהרימ"ט אהנרנהו לעיינין שבכדי שאי אפש' לו לאדם לעמוד במים סגי דהיינו שעה קלה אפריין נמטייה וכ"ש בנ"ד שזה העני הנטבע כבר נלאה ולא נשאר לו כח לעמוד ולשוט כפי דברי העד המוצג לפנינו דודאי דבשעה קלה שבקלו' חלף הלך לו וזה אינו צריך לפנים.
אמנם במ"ש ידיד נפשי ואור עיני גם החכם הש' ארי א שבחבורה הפוסק נר"ו ופשיט להאי ספיקא מטעמא אחרינא דאעיקרא דדינא אין צורך שישהה העד עליו דכיון דנשברה הספינה בלב ים שרי והותר להוציאה מאיסור תורה ומטי בה מתורתו של מהר"ר בצלאל כמ"ש בקונט' לזה מילין אשיב כי דברי' אלו שכתב החכם השלם הפוסק נר"ו הן הן הדברים שכתב אלי זה כמו ד' שנים על מעשה אחר ומטע' זה הוציא הדין להתר ובאותו פרק באותה שעה כתבתי עליו מה שהורוני מן השמים הלא הוא כמוס עמדי כי לא הוצרך לזה כי האשה ההיא הותרה מעדוייות אחרים מספיקות וכלל דברי שם הוא כי לע"ד נראה דספק כזה לא הותר לבא בקהל להתירו בבת ישראל והוא שאני הדיוט כב' הוכחתי שם בקונטריס ארוך ואספתי כל דברי הראשונים דס"ל דכדי להתיר להוציאה ואיסור תורה צריך שישהה העד בכדי שתצא נפשו ולאו הרשב"א והריב"ש לבד חתימי עלה כי גם הראשון שבראשון מגדולי הפוסקים הכי ס"ל וכמו שהוכיח מהרא"ש סי' א' דף ו' ע"ג משם הריב"ש וצדד שם דאפשר דס"ל להריב"ש לדעת הרי"ף דאפי' דאפשר ששהה עליו כל זמן שלא אמור בפי' ששהה אם נשאת תצא יע"ש גם שם כתב הרב זל ונסתפק בדעת הרמב"ם ז"ל אליבא דהריב"ש וה"ה אבל אני הדיו"ט הוכחתי דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל הכי ומצאתי רב לי מהריב"ל ח"ב סי' יד דף כג שכת' כן לדעת הרמב"ם בפשיטות ומלבד הני תרין אריותא גם הוכחתי שם דמהר"ם והרא"ש והראב"ד ורש"י והתוספות וריא"ז ור' ירוחם והרב בעת"ה כולהו ס"ל דבעינן שישהה עליו ואם לאו תצא אלא דיש מהם דמצרכי שיאמר העד בפי' ששהה עליו ויש מהם דכיון דאמר דברים שמשמעותן הוא דנראה ששהה עליו סגי אבל בלאו הכי לא מהני גם לאחרונים ז"ל כולהו הכי ס"ל אין צורך לכתבם הלא הדברים ברורים בחצריהם ובטירותם כמ"ש המעיין ושם ביארתים א' לא' ולא אחד בהם שיסתפק בזה ולית דחש להאי סברא דהרב בצלאל ז"ל.
מעתה יש להפליא הפלא ופלא ווה זו שתיקה ששתק הר"ר בצלאל והביא דברי הרמב"ם בפירוש המשנה כאלו אין חולק עליו רק הרשב"א בתשו' ולא חקר ולא דרש מי משלנו עוד חולק או מסכים בזה ולכל הפחות מדברי הרמב"ם עצמו בספר היד ודברי ה"ה עליו דכמה וכמה דיות וקולמוסים נשתברו בכונת דבריו ועוד שלא הביא דברי הריב"ש ז"ל כלל ואתמהא דאטו לו יהי כדבריו אטו הרשב"א והריב"ש קנולי קני באגמא נינהו שלא לחוש לדבריהם כלל אשר על כן האמת יורה דרכו והוא פשוט בדבריו שהרב ז"ל לא סמך עצמו על ההתר בזה שהוא ג"כ יצא ידי חובת הרשב"א במ"ש וז"ל ואפי' לדעת הרשב"א ז"ל דכיון דס"ס דהאנשים אשר בתוכה מתו כו' עכ"ל גם בסוף התשובה כתב וז"ל ואפילו לדעת הרשב"א דלא סגי ליה בנשברה הספינה כו' ע"כ הרי מבואר דלא מהא דהרמב"ם בפי' המשנה בלחוד סמך אלא דאגב גררא חדש לכו בזה אבל עצמו של ההתר אינו אלא מטעם דהו"ל כאלו שהה כיון שהעידו שראינום מתים וזה הוא פשוט ומוכרח ובא האות והמופת על זה שהרי זאת השאלה שכתב עלה הרב ז"ל היא השאלה עצמה שנשאל עליה מהר"ם אלשיך סי' ק"א ומהר"א ששון סי' ח' ושניהם המלכיסלא נגעו בזה הספק אפי' נימא והתירו מטעמים אחרים ולא חקרו בזה כלל ואף שמהרשד"ם חולק על הר"ר בצלאל באותו הנדון ואסר כמ"ש לו בסי' ס"ז ולא הזכיר טעם זה הוא מפני דאעיקרא דדינא ס"ל דלאו מל"ת מיקרי ולכך לא הוצרך לחפש אחר טעמים אחרים יע"ש והיא השאלה עצמו שנשאל עליה הרב הגדול מהר"א די בוטן בספר לחם רב סי' ל"ה והוא ג"כ ספק נגע ספק לא נגע ומיד הלך לדרכו לבקש התר מנועם אחר והוא עצמו ז"ל בספר לחם משנה כתב בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל כמו שפירשם מרן הקדוש ז"ל דס"ל דבעינן שהה א"כ גם זה ראיה ומופת שגם הרב מהר"ר בצלאל לא כתב כן רק דרך העברה אבל לעיקר הדין לא ס"ל הכי אלא צריך שישהה העד עליו ובאותו הנדון שלו ג"כ עדיפא מינה הוה גם בספר מקור ברוך ראיתי ג' רבנים שכתבו בזה ואין שום אחד מהם שיעל' על לבו ספק כזה אם כן אחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת אף שהרב מהר"ר בצלאל היה תופס דבר זה במושלם אין בנו כח לבנות דיק וסוללה על נימא כחוט השערה ואיך נניח כל צבא השמי' ראשוני' ואחרוני' ונעשה לנו שם ספק מדברי פוסק אחרון אף דרב גובריה מכ"ש וק"ו דכבר הוכחנו דגם הרב ז"ל לא סמך בזה באופן נלע"ד דס' זאת לענין מעשה תהיה מונחת עד שיבא אליהו ולא עבדי' בה עובדא ועוד אודיע לבב החכם השל' הפוסק נר"ו כי ספק זה מצאתיו לפוסק גדול ה"ה מהר"ם אלשיך סי' קכ"ב לאו בפירושא אלא מכללא שהוא מוכרח שם מלשון תשובתו וכבר הארכתי שם באותו מקו' שכתבתי לעיל לקיי' דבריו ולא מצאתי דרך להעמיד דבריו רק בעשות ס' זה ואף גם זאת אמינא ליה להחכם הש' דניחא לי לעקם כמה אותיו' בדברי הרב ולא להוציא דבר כזה ואין כאן מקו' להאריך ועכ"ז יראה המעיין בדבריו דלא מטי בהא סבר' משמיה דהרמב"ם כמ"ש הרב מהר"ר בצלאל אלא אדרבה כתב שם דהרמב"ם הצריך שהה וכמו שדקדק ה"ה ז"ל בדבריו יע"ש רק סתם כתב דאיכא מאן דסבירא ליה דלא בעינן שהה ויש ליישב דבריו כמו שכתבתי: ואפריין נמטיוה להרב המופלא והרח"ש בקונט' הנחמד שהשוה דברי הרמב"ם בספר היד עם זה שכתב בפירוש המשנ' בטוב טעם ודעת יע"ש ומה שמצינו לו בתשו' סימן מ"ה ונ"ט שחשש להא דמהר"ר בצלאל המעיין ירא' שלא נטה אלא בקש לנטות ורצה לצאת ידי חובת גברא רבה ולהשות הסברות בכל היכולת ומה גם דהדבר מוכיח שבתשו' סי' נ"ט לא חקר בזה הענין כראוי שהרי נסתפק שם בדברי הרשב"א עצמו ולא ראה דברי הריב"ש שכתוב ואלו היה מי שיעיד בטביעה וכו' שהדבר מוכרח דאין ספק בדברי הרשב"א וכמו שפירש רבו הרב מהרא"ש ס"ס י"ב יע"ש:
אמנם אכתי פש גבן לברר דברי מהרימ"ט לכונם להלכה ואומר שהנה כתבתי בקיצור שמי שיעיין בכל דברי הראשונים זל יראה שיש כמה גדולים דס"ל דאין צריך שיעיד העד בפירוש שישהה עליו רק שיובן ממשמעות דבריו כן או שהיה הדבר ברור שמת כי ההיא דהרב הר"ר בצלאל דברור לנו שזה האיש מת מלשון העד שאמר גם היהודי כו' מת ונקבר יע"ש והנה כל להקת הרבנים האחרונים קשיא להו לישנא דקאמר בגמר' טבע חסא לבד ולא הוזכר שם שהיה ותירצו דאה"כ דטבע חסא ומת קאמר או טובע חסא ולא עלה קאמר אלא דתלמודא לישנא קלילא נקט כ"כ מהריב"ל ומהר"ם אלשקאר ומרן הקדוש זל וכמה מגדולי האחרונים זל נגררו אחריהם א"כ מעתה גם הרב מוהרימ"ט כונתו לומר דאף שכת' הריב"ש ז"ל שצריך שיעיד העד ששהה עליו אין כונתו לשמור המלות רק לשמור הכונה שיהיה משמעות דבריו ששהה עליו והראיה מטבע חסא כלומר שהרי התם הוא מושכל ראשון שלא אמור בפירוש ששהה עליו אלא אמ' טבע ומת או טבע ולא עלה ואף שדברים אלו עדין סתומים דמנא ידעינן ששהה עליו מ"מ אמרי' שלא אמר מת או לא עלה אלא א"כ שהה עליו וידע בבירו' שלא עלה א"כ גם בנדון שלו דקא' שהיה יודע בבירור שבנו נטבע הכונה הוא לומר שידע שמת דאם לא כן כיון שכבר אמר שאותה הספינה שהיה הולך בנו יצחק כטבעה מה לו עוד לומר שיצחק ג"כ טבע א"כ האי לישנא יתירה לגלויי אתי לומר דידע בבירור שטבע ולא עלה קאמר זהו מה שנרא' לע"ד בכונת דבריו כדי להשוות הדעו' והסברות כי זו היא דרך ישרה שיבור לו המורה באיזה אופן שיהיה אפילו להחמיר וכ"ש להקל ובזה ניחא לי שהרב זל לא הביא ההיא דפירוש המשנה דהרמב"ם שהביא מה"ר בצלאל ואם היה כונתו כמו שהבין החכם השלם דיינא בארעא הפוסק הו"ל לאתויי ההיא דפי' המשנה אלא ודאי שהאמת יורה דרכו שכונת הרב כמ"ש:
ואבא היום אל עדות הגוי המסל"ת שהעיד משה רשי מפיו ואומר כי הנה מה שיש לפקפק בזה העדות כבר פתח לנו החכם השלם הפוסק נר"ו חור כחודה של מחט ונתמלא כל הבית אורה ובאפס יד שיבר הספק וכתב דאין ספק דמסל"ת מיקרי ואינו ענין למ"ש הריב"ש כו' ועדיף טפי מהא דמהר"ם שהיו הקרובים מחפשים כו' כמו שבא בקונטרי' עדיין אני צריך להרחיב הענין כחלון המצרי בעזרת צורי כי הנה לא מצאתי טע' בלשון הגוי מה בא להודיעו למשה הנז' שאם כונתו לידע ממה היה דואג הרי נראה מתוך דבריו שהוא לא היה מסופק ממה היה דואג שהרי לא הודיע לו משה כלו' אלא אמר לו יש לי דאגה ולא פירוש לו עוד כלום והגוי מיד אמר לו שהוא כבר יודע ממה היה דואג א"כ מה זו שאלה על מה ועל מה שאל לו מה יש לך מושיק"ו הרי נודע לו מה היה לו ואם כונת הגוי היה דמתחלה היה חושב שלא היה דואג בכונה רק אתרמי שהיה כמו מחשביי ורצ' לידע אם היה דאגה או מחשבה ולזה לא שאל לו רק מה יש לך וכשאומר לו משה דאג' רבה יש לי אז הבין דבשביל הנער היה ואז אמר לו אם כן הוא שיש לך דאגה אם כן כבר הבנתי ממי הוא שהוא בשביל הנער א"כ הוא גם בזה לא בחרתי שהיה לו לומר בעבור הנער שמת או נחנק ולא עוד אלא כיון שכל כונתו לא היה רק להודיע לו שגלוי לפניו מפני ומה דואג אבל באריכות דבריו שאמר מיתת הנער ושהוא מצא אותו בסימניו במקום פ' במצר פלוני וידעתי בבירור בתחלה שהיה יהודי ואח"כ ראיתי עוד שהיה הנער שלך בלי ספק וקברתיו כו' מורים הדברים שמתחלה הבין הגוי שמשה כשאמר לו דאגה יש לי הוא שיש לו ספק במיתת הנער כי זה כל האדם אשר יש לו איזה ספק דואג לידע דאם היה יודע שכבר מת כבר היה מקבל תנחומין אחר ל' יום שמת ולכך הראה עצמו לו דואג כאדם מסופק על איזה דבר והבין הגוי ואמר לו ידעתי ומה אתה דואג כלומר מסופק ובא להודיע לו הדבר ואם זה הוא אזדא ליה מל"ת והרי כודע דבזה אין להקל משום עגונא כמ"ש הריב"ש שזה הוא דבר חמו' מאד שאם אינו מסל"ת אין כאן עדות וכיון שכן נראין הדברי' שזה גרע טפי מלשון תשו' הריב"ש על מה אתם מדברים ומתשובת מהר"ם שהקרובים מחפשים כיון שאנו דנים מכח פשטיות הדבר דהבין הגוי שהיה רוצה לידע ממנו מה היה לו לנער וע"ז הגיד לו הכל מתחלה ועד סוף והנה מי שיעיין היטב בדברי הריב"ש באותם הב' תשובו' יראה בפשיטות דס"ל ז"ל דכל כמה שהגוי המל"ת הבין מדבריה' שהיו מסופקים במיתת האיש והשיב להם אז מל"ת מיקרי אבל אם הבין מדבריהם שהיו רוצים לידע ממנו אז אפי' שלא שאלו בפי' הו"ל מתכוין להעיד ואין כאן עדות וכן הבינו מדבריו גדולי האחרונים ז"ל ובפרט מהר"א ששון בסי' י"ב יע"ש ומטעם זה גמגמתי אני הצעיר בתשו' הרב הגדול בעל פני משה ח"א סי' צ"ח שכת' שם דמטעם שקדם דברי האיש השואל ואמר אני מסתכל בקאיק שבעל הקאיק הלז היה קרוב כו' צדד לומר דאין זה מקרי מל"ת ואח"כ כתב דניחא ליה דלא מיקרי זה שאלה דכיון שמתחלה היה היהודי מסתכל בקאיק וע"י הסתכלותו הבן הגוי כי עיניו נתן בו כדי לחקור לעומדים מנגד מה היה לו ועל כן קדמו הערלים כו' כלומ' אנו משערים מהסתכלותך בקאיק שהוא לידע מה נעשה לבעל הקאיק אם חי ואם מות וכיון שכן הם התחילו כו' וכת' שם דעדיף זה מההיא דהריב"ש יע"ש ונראה לע"ד דמטעם זה בעצמו מתבאר מדברי הריב"ש דלא מל"ת מיקרי כיון שהבין הגוי שכונת היהודי הוא לידע ממנו: אמנם יש לי ליישב דברי הרב ז"ל גברא רבה אמר מלת' לא תחיכו עלה כמ"ש עוד בע"ה:
באופן עלה בידינו בנ"ד דיש להסתפק הרב' בעדות הגוי שהדברים מוכיחים שהבין זה הגוי שכונת משה היה לידע ממנו וא"כ הו"ל מתכוין להעיד כמו שביארנו אך אמנם ראוי הוא לאטרוחי בי דינא בעיגון גדול כזה שאם בזה העדות לא נמצא התר לעניה זאת כמעט אבדה תקותה וכל כי האי הוי חובת גברא דלא לימזוג רישא אבי סדיא עד ימצא לה זכות. ואומר כי הנה נמצא בידי דבר קיימתיו מסברא זה ימים ועתה האיר ה' עיני ומצאתי סעד גדול וראיה ברורה והוא כי דבר זה שחידש לנו הריב"ש ז"ל בזה הוא דבר גדול ורב העיון שהוא זל כבר התיר שאפילו הבין הגוי שהיהודי הוא מסופק בדבר אם זה האיש חי או מת וע"ז ענה אותו הגר והתיר ספיקו ואמר לו מת שפיר מיקרי מסל"ת כיון שלא הבין הגוי שהיה רוצה לדרוש הענין ממנו אבל אם הבין הגוי שהיה רוצה לידע ממנו לא הר מל"ת א"כ זה הדקדוק להבין אם הבין הגוי או לא הבין הוא דק מאד כמעט שמרוב דקותו קש' להרגיש בזה כיון שאפי' שהבין שהוא מסופק מהני אלא א"כ יבין שצריך לידע ממנו וע"ז כמעט שלא הרויח לנו בזה הריב"ש כלל כי קש' הדבר להבחין בזה והנסיון סכנ' וצריך אמתלאו' ואומדנו' גדולות ואע"גב דעדות אשה לב"ד נמסר מ"מ היה צריך לידע כלל א' בדבר זה כדי שממנו נקח לידע אם הבין הגוי כך או כך:
והנה לזה אומר כי לעולם עכל"ק הריב"ש וחילק בזה אלא כשהגוי נמצא שם בעת מיתתו או שיש לו שייכות בענין מיתת האיש כמו בנדון שלו שהגוי ההוא המגיד הוא היה נמצא שם באותה הספינה שהיה בו מכלוף ומטעם זה יש לנו לחוש דכשהיהודי מדבר ומסתפק בפני הגוי בהערה קלה יבין הגוי שממנו הוא דורש לידע כיון שיודע הגוי שהיהודי יודע זה שזה הגוי היה שם שהרי היהודי' הלך לבית הגוי המנהיג לדרוש מאשתו ועל זה אמר אותו הגוי על מה אתם מדברים שהבין הגוי שהיהודי שואל לכל מי שהיה באותם ספינה לידע ממנו ועוד הבין הגר שכונת היהודי לדרוש ממי שיודע בדבר ולכך הרב ז"ל בנדון שלו לא החליט המאמר להתיר אלא שכתב שדבר כזה היה ראוי שלא יתירוה אלא בהסכמת כל הגדולים ובראשם הר"ן ז"ל מטעם שהענין הוא חמו' מאד והחילוק לידע אם הבין הגוי שכונת היהודי לידע סתם או לידע ממנו הוא דק מאד אבל כשהגוי המסל"ת אין לו שייכו' כלל ואף אם יש לו ידיע' בדבר זה לא יגלה ליהודי השואל ולא לנו הב"ד אלא שאח"כך הוא מתוך דבריו הוא אומר שידע בדבר אז אין לנו לחוש דלמא ידע הגוי שהיהודי היה יודע שהגוי יש לו ידיעה בזה והבין מכונתו שרוצה לידע ממנו אלא כאמר דזה הגוי ראה שזה היהודי מסתפק בדבר אחד והוא רוצה להודיע לו מה שראה לא בתורת עדות רק מסל"ת כיון שלא היתה ע"י שאלה רק שהיהודי בינו לבינו מסתפק ואין לומר דליחוש דלמא הבין הגוי שהיהודי ידע שיש לו לגוי ידיעה בזה ולכך מסתפק בפניו שהרי לא אסיק אדעתי' דגוי בזה דמהיכ' תיתי שידע היהודי שזה הגוי יודע בדבר זה כיון שאין לו שייכות שלא היה שם בספינה וזה הוא חילוק אמיתי אין ספק בו ואחר ימים האיר ה' עיני וראיתי למהריב"ל בח"א סי' ג' שכתב משם הרב משה חלוואה ז"ל שהוא היה בזמן הריב"ש ז"ל ומטעם זה חלק עליו וכתב דאותו הנדון לא מסל"ת מקרי ובהא אשכחנא פתרי למה שראיתי שהקשה מהרח"ש בקונטרי' המופלא דף י"ד ע"ד על מה שכתב מרן הקדוש על מעשה שבא לפני הגאון מהר"י בירב שהביא ראיא מדברי הריב"ש ז"ל ותמה עליו הרב ז"ל דאדרבה מדברי הריב"ש מוכח להפך כו' כמ"ש המעיין שם והניח הדבר בצ"ע ולי הדיוט נראה דהראיה מדברי הריב"ש הוא בזה שהרי אותם הישמעאלים שאמרו אנו מכירים מי הרגם באותו הנדון של מהר"י בירב לא היה לתת שייכות באותו הענין כלל ולכך אף שיהודי שאל בפניהם שמעת מה נעשה מפ' ופ' אין הכונה באות' השאל' לידע והישמעאלים דמנא ידע זה הישראל שהישמעאלים יודעים כיון שאין להם שייכות בזה ולכך התיר הרב ז"ל דאף שהישמעאלים באו להתיר ספיקו כיון שלא היה כונת השאלה לידע מהם מסל"ת גמור הוי וע"ז כתב שיש ראיה מדברי הריב"ש ז"ל:
וגם מטעם זה תריצנא מתני' כותיה דהרב בעל פני משה ז"ל בההיא תשובה שכתבתי שאותם הערלים אף שהיו מאותו הכפר שנמצא שם הקאיק מ"מ לא מיקרי שיש להם שייכות באותו הענין כדי שנאמר שכששאל הגוי מה אתם מבקשים הוא שהבין הגוי שהיהודי רוצה לידע הדבר ממנו שאינו מוכרח לומר שנמצאו שם באותו מקום שנטבע הקאיק וראו אותם דלמא גם הם מאחרים שמעו ואם כן אף שאמרו להם שמחמ' הסתכלות' בקאיק הבינו שרוצים לידע מה נעשה מבעל הקאיק עדין אינו במשמע שרוצים לידע מהם דמנא ידעי שאלו הערלים יודעי' בזה ואע"ג דיש בזה לבע"ד לחלוק דשאני התם בעובדא דהרב מהר"י בירב ז"ל שהיה היהודי שואל מיהודי אחר חברו שמעת מה נעשה מפ' יש לומר ולתלות שלא היה כונתו לידע מהישמעאלים רק מחברו היהודי אבל בנדון הרב בעל פני משה אם לא היה היהודי מסתכל בקאיק בפני הערלים לידע מהם ממי היה סבור לידע אם לא מהם שלא היה שם רק אותם הערלים של הכפר ואין שם איש אחר מ"מ לזה נאמר דכיון דהוכחנו שאינו מוכרח שאותם הערלים ידעו בזה אין לנו להכריע שודאי כונת היהודי היה לידע מהם כיון שגם הם אפשר שלא ידעו וק"ל:
באופן עלה בידינו רפואו' תעלה למכתה של האשה זינבול שלפנינו והוא שהרי אותו האירמיני שהגיד מציאותו לא היה בתוך הקאיק של אברהם הכהן הנטבע ולא קרוב לו ולא שייכות בזה הענין כלל א"כ אף שנאמר שכונת האירמיני היה להודיע לו למשה הענין מ"מ מה בכך כיון דלא אסיק אדעתיה דגוי שמשה הזה רוצה לידע ממנו אלא שבינו לבינו מסתפק בדבר שרוצ' לידע לבד מה היה לו לא מפיו של זה דשפיר מיקרי מסל"ת כמו שכתבנו: אמנם עדין יש להסתפק בעדות הגוי הלז ספק עצום והוא דמפשטיות דברי הגוי נראה דמתחילה בראיה ראשונה שראה לאברהם המת לא הכירו כלל בטביעו' עינו שהרי כתוב שאחר שראהו פתח לראותו ופירושו הוא שפתח לראו' במילתו אם הוא יהודי דמשמע דקודם שפתח לא הכירו אפי' אם יהודי אם גוי ואחר שראה שהוא יהודי נסתכל עוד בו וראהו שהיה אברהם כהן משרת משה רשי ואמר שהכירו ואמר שהיה לבוש אנטארי אלאגה וא"כ כיון שכל מה ששפט שהיה יהודי הוא בשביל המילה וזה האות אינו כלום דכיון שעמד כ"כ ימים בתוך הים אף דמיא מצמת צמתי הרי למדנו הרב מהרשד"ם ז"ל הביא דבריו מהר"א ששון סי' ט"ו דאי אפשר להכחיש המוחש דמי שעומד ד' וה' ימים בתוך המים שנכנסים המים דרך פיו ודרך הנקבים ואיך אפשר שלא יתפח וישתנה צורתו אלא דדוקא הגוף נתפח מצד המים אבל צורת של הפנים עומד כי המים מעמידים צורתו ודקדק כן מדברי הטור יע"ש וקלס מהר"א ששון סברתו וכתב שפתים ישק א"כ נלמוד מיניה דכיון שהגוף נתפח אי אפשר לראות במילתו אם הוא יהודי או לא וכן כתב מהר"ם אלשקאר ס"ס כה יע"ש ואף את"ל דיש להבחין בין ערל ליהודי בין ישמעאל ליהודי א"א להבחין מעתה יש לספק ולומר דכוין שזה הגוי לא הכיר לזה בט"ע רק אחר שפתח וכנסתכל במילתו וכיון שכבר הוכחנו דסימן המילה אינו סימן א"כ גם טביעות עינו אזדא ליה דסמך על היותו יהודי ואח"כ הביט בעין והכירו שהיה משרת משה מה שלא הכיר קודם הסתכלותו במילה ודלמא סמך אמילה לענין היותו יהודי ואח"כך סמך על האנטאר"י אלאג"ה ולכך שפט בודאי שהוא זה המשרת וכיון שאות המילה ואות האנטארי אינו כלום א"כ נמצא טביעות עינו יצא לחוץ ידבר ופורח באויר: וכ"ת דכיון דאף לפי טענתו שחשב דסי' המילה הוי סי' לבחון אם הוא יהודי סוף סוף מה אות ומופת הוא זה שזה היהודי הוא אברה' כהן המשרת דלמא הוא יהודי אחר ואיך שפט בדעתו שהוא אברהם כהן אם לא דודאי הכירו היטב בט"ע לזה אשיב ואומר שהרי מוהריב"ל ז"ל נסתפק בח"ג מתשו' ס' ד' על עדות ר' אפרים דכיון שמתחלה נסתפקו בהכרת פניו של ר' יוסף ואח"כ נמנו וגמרו שהוא הוא יש לומר דלא הויא עדות ברורה כיון שלא היה להם טביעות עין גמור שהרי בתחלה נסתפקו כו' עכ"ל גם בתשובת פ"ט ח"ג כתב דמי שאמר בודאי הרגוהו ואין לספק כלל הכי לישני יתרי כל המוסיף גורע דמוכח שלא היה ברור להם יע"ש א"כ מינה נלמוד הן במה שאמר טאחקיק בילדום שפירושו בודאי ידעתי כו' וכל המוסיף גורע הן במה שכבר נסתפק בתחלה ואח"כך הכירו דאמרי' כיון שלא הכירו מיד מורה שלא הכירו יפה בטביעות עינו ומעתה כיון שאנו רואים אמתלאות מורות שעל אותם הסימנים סמך שהם המילה והאנטרי כ"ש שיש לנו לתלות שלא הכירו מעולם בטביעות עין לבד אלא בהצטרפות הסימנים ולאו כלום נינהו:
אמנם יש לנו לחפש זכות לעניה הזאת כי העיגון הוא גדול ולזה נראה לע"ד דכל מה שהביא לנו זה הספק הוא בעשותינו הקדמה אחת דמתחלה כשראה הגוי למת הזה והבינו בו לא הכירו בט"ע ואחר שפתחו ראה במילתו חזר והבינו בו והכירו וע"ז כתבנו מ"ש אבל אם היינו יכולים לומר דמתחלה לא הביט בצורתו כלל רק כשפגע בו דרך רגליו פגעו ומיד כשפגע בו רצה לידע אם הוא יהודי או גוי ופתח לראות במילתו קודם שיבינו בפניו ואז בהסתכלותו במילתו נתברר לו אותו הספק כפי דעתו אם הוא יהודי וראה שהוא יהודי ואח"כ כשנתן עיניו ולבו בצורת פניו מיד הכירו בט"ע בלי שום ספק ועסק בו וקברו א"כ אין כאן שום פקפוק שהרי מיד כשהביט בו בצורתו הכירו בט"ע ולא נסתפק כלל וכיון שכן יש לכו לדקדק מדבריו דהכי הוה עובדא שהרי אמר פתחתי וראיתי שהיה יהודי ואח' זה ראיתי שהיה משרתך דמשפט הלשון מורה דמתחלה לא ראיתי צורתו כלל רק כשראיתיו פתחתי לראות אם הוא יהודי או גוי ואחר זה שכבר ראיתי שהוא יהודי נסתכלתי בצורתו וראיתי שהיה המשרת שלך דהכי מוכח לשון ואחר זה א"כ מה שא' אח"כ בודאי שהיה המשרת שלך אין לומר דמוסיף גורע הוא דמפרש ואזיל הוא ושיעור דבריו כך הוא ראיתי למשרת שלך פ' ולא תאמר שכך נראה לי בדדמי רק פי' דבריו הוא שראיתי וידעתי בבירור שהוא הוא א"כ אין לכו לומר שסמך על הסימנים דאין לנו לחוש רק כשהיינו שופטים שלא הכירו היטב בט"ע אבל כשאנו אומרים שמיד שראהו הכירו אלא שלא ראהו מיד רק אחר שפתח אותו אין לחוש לזה וזה דרך ישר לע"ד: ואף אם נאמר דלמא לא היה מכיר אותו בטביעות עין לבד רק אחר שראה שהיה יהודי וסמך על דעתו וגם בסי' אנטארי אלאג"ה ולעולם שאם לא קדם לו זה לא היה מכירו בט"ע לזה נאמר דאין לכו להחמיר בזה בלי טעם מספיק דמה להכרת שהוא יהודי עם שהוא המשרת של משה אף שהוא יהודי מסימן המילה כמה יהודאי איכא בשוקא ואם נאמר דמסי' האנטרי הוא שנדמ' לו הרי יש בזה תשובה שסימן האנטרי אמר לבסוף של תוספת כתביה ולא שתלה הכרתו בזה ואף אם ירצה לתפוס חומרא לזה נאמר דכיון שהוא עד מפי עד תלינן להקל ונאמר שאם היה לפנינו היה מפרש דבריו באופן המועיל כמו שפשט המנהג בזה בכל גדולי האחרונים על פי הוראת מהריב"ל ואף שכמה מן גדולי האחרונים ז"ל פקפקו בזה לא פקפקו רק באותם הדברים בקברתיו ואשתהי וכדומה שהוא להוסיף על הדבר שמעיד העד אבל בפי' דברים שסובלים ב' פירושים שאם נפרש פירוש אחד העדות טוב ומספיק להתיר ואם כפרש פירוש אחר אין די להתיר אז ודאי דלא גרע ממה שהודו כל הפוסקים לבעל ת"ה בענין מסל"ת דנאמר דאם היה לפנינו היינו שואלים אותו ויאמר הפירוש המספיק כמו שהסכימו הפוסקים כשאמר מת סתם שאנו אומרים שאם היה לפנינו היה אומר היאך ידע בלתי שום ספק וזה נראה לע"ד פשוטו ומה גם דכיון דאשה זו כבר יצתה מאיסור תורה כמ"ש אין להחמיר כ"כ באיסור דרבנן: ועוד דכיון דכל מה דאיכא לספוקי הוא דלמא לא הכירו יפה בט"ע ובדדמי קאמר כיון שאמר שקברו אנו תולין לומר דאי לאו שהכירו יפה בלי שום ספק לא היה טרח לקוברו וכמו שמפורש כל זה בדברי הראשונים והאחרונים אין צורך להעתיק כל הדברים אשר הם חרותים בעט ברזל כתובים בכותב"ת הגסה ודקה מן הדקה. גם אין לפקפק מצד שלא הזכיר העד שמו ושם אביו שהרי הזכר' שמו וכו' אינו גזירת הכתוב רק לאמיתות הענין ובנדון זה אין לך אמיתות גדול מזה שהיה משרת משה ומכירו בחייו ולא מצינו משרת משה אחר שהיה סארי ושנאבד בים ועדיף טפי ממשרת עמאל דמיאט שכתב מוהר"ר בצלאל סי' ל"ב דלא חיישי' לעמל אחר יע"ש באופן יצאנו ידי חובת כל הדקדוקים והפקפוקים דשייכי לנדון הלז עלה בידנו מכל מה שכתבנו דאשת אברהם הכהן זינבול הנז' היא מותרת לינשא לעלמא כאשר הורה גבר חכם בעוז ותעצומות חכמה. מאיר עיני חכמים כאור שבעת הימים תשש כחה של חמה. החכם השלם הפוסק שיחיה כימי השמים על האדמה:
ואולם עוד זאת אדרש מה שעדין בלבי טינא בר טינא והא תנינא לה חדא זמנא. כי כל מה שכתבנו בהתר האשה העגונה. הוא להציל גוף העדות מכל הדרכים אשר היו בחזקת סכנה. וכי שיח וכי שי"ג לו כיד ה' הטובה חסדא וחינא. אך אמנם בגוף העד הלז המעיד מפי הגוי זה משה האיש לבי נוקפי אעיקר' דדינא כי מאז מקדם זה כמה שנים שנטבע זה העני אברהם כהן בעלה של זו שנה אחר שנה כל יום ויום היתה אשתו זאת מחזרת בשוקים וברחובות חוקרת ודורש' אם המצא תמצא איש או אשה גדולה או קטנה. יודעים איזה רות עדות אפי' מעוף הפורח ולא מצאה היונה. וזה משה האיש שם נמצא במקום האשה מעת היותו עד עתם לא זזה ידו מתוך יד"ה חצרה וקרפיפה ואם בזה יכפור העד שקר ענה. לא ידעתי מה ישיב על תוכחתו אשר שמע קול נושאות ונותנות בה מוזרות בלבנה. מדוע לא בא זה שנה או שנתים על הברכים ועל השוקים לאטרוחי בי דינא. להציל את נפשו ולהגיד מה שידע על האמת ועל הדין לית דינא ולית דיינא. וכבר שמעתי מפי בי דינא רבה מקבלי העדות בהאי עניינא טען ואמר כי האשה לא רצתה לינשא עד עתה נגד מ"ש חז"ל רוצה אשה בקב כו' כי במקום חזקה כזאת טענתו אינה טענה. מלבד עם שידענו מן ההופך כולו כי מן היום ההוא בביתה לא ישכנו רגליה סובבת והולכת אנא ואנה. ושאלה אשה מהרוכלים המחזרים וממהדורי מיל"י עירו עיר מדינה ומדינה. מיורדי הים ומיושבי היבשה לא הניחה זוית ופנה. ואף כי נשבע בנקיטת חפץ חוששני לו דלא חשיד אשבועתא וחשיד אממונא. באופן הלא כה דברי כי אף שהלכה רוחת בישראל עידי ראיה אין צריכין דרישה וחקירה הפה שאסר הוא הפה שהתיר היכא דאיכא אומדנא. דאם יראה הדיין יש צד רמאו' בדבר יש לו לעיין ולדקדק כמו שכתב הרב הנמקי משם הריטב"א ואין מי שיחלוק על זה מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים היושבים ראשונה. על כן אמרתי יתראו דברי אלה בי דינא רבה אב בית דיננו הרב המבוהק נר"ו יוסף ה' לו ימים על ימיו יחדש כנשר נעוריו יחזיר עטרה ליושנה. אם זך ואם ישר בעיניו לחזור ולחקור העדות בדרישה וחקירה רבה זימנא תניינא. אם חליף או יתי"ר גם אני אהיה סניף בהתר אשה זו כו היכי דנמטייה שיבא מצמרת הרמה רבה אילנא. נאם האיש אשר אדוני הארץ דבר אתו קשות מעת שאני בעולם וגם עד זקנה. הצעיר יעקב בכמהר"ר חיים אלפאנדארי זלה"ה:
סימן ד
נחל נובע מקור חכמה מפוארה ממנו יתד ממנו פנה הוא הראש במושב זקנים ולכל בני ישראל היה אור מוהר"ר שמואל נר"ו באשר שיחת מר צריכה לפנים ולפני לפנים על משכבי בלילות מלתא אגב אורחא אשיגה נא בההיא תשוב' הרשד"ם בענין מוכר סחורה לזמן ידוע ופסק והתנה שיחתוך הדיטה כל כך למאה ומטי עלה ההיא דהתנה על מה שכתוב בתורה וחזי מר בה תיוהא בההיא דהביא מע"מ שתאכלי בשר חזיר ולא עמד טעמו בו ומה דמות ישוה לו וניתק הרב מענין לענין באותו ענין כאשר עיניו חזו בו ואני בעני' עדיין לא באתי לידי מדה זו ולא זו בלבד קשה לי כי כל דבריו כולם מקשה ובאמת כקוצים היו בעיני. הרב תחלה דן דכיון שהתנה לי תן י"ב לזמן פ' והתנה שיחתוך הדיטה אחר שני חדשים בעשרה הוה ליה כאומ' אם מעכשו במנה ואם לגורן בי"ב דאסור ואחר כך נסתפק אם חתך הדיטה אחר שני חדשים ובא לפרוע בזמנו היאך יפרע אם עשרה או י"ב או אם יחייב אותו המוכר אחר שני חדשי' לחתוך הדיטה ועל זה דן דאף אם אינו רוצ' הלוקח ל תו' הדיטה לא יפרע לו אלא עשרה מההיא דמקח שנעשה באיסור דאין אומרים בטל מקח אלא המקח קיים בין על המוכר בין על הלוקח ומסלקין את האיסור מכאן הוכיח דאף אם עומד לוקח ואומר מיד אחר עבור השני חדשים אין לי מעות לחתוך הדיטה לא יפרע אלא עשרה דמסלקין את האסור והמקח קיים ואח"כ בא עליו מכח התנאי דחייב לחתוך הדיטה דאי בעבר כל זמנו קאי הרב מאי האי דכתב אבל יש צד אחר שאין הדין כך דמאי דהוה הוה והא כשלם כל זמנו וקשיא לי טובא דהאיך תפס במושלם מה שכתב הטור דהמקח קיים על שניהם ומסלקים את האסור דהרי כתב בהדיא רב האיי גאון דדוקא במוכר שירד לירון בשער הזול לא מצי לבעל המקח וירון כשער היוקר אבל הלוקח כשער הזול פשיטא דיכול לבטל המקח דאדעתא דתרעא זילא ירד ולא אמרי' ליה שיקח ביוקר וכן כתוב בהדיא בתשובת הריב"ש ז"ל בסי' ש"ה וכן בשם תלמידו הרשב"א ז"ל א"כ בנדון הרשד"ם כמי כיון דהמוכר ירד ע"מ ליקח ודאי יכול לבטל המקח אם ירצ' ובטל מקח ועוד קשה טובא מאי דכתב אח"כ דכיון דהתנה ע"מ שיחתוך הדיטה צריך הלוקח לקיים תנאו וכ"ת מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וחילק בין מה שכתו' בתור' למה שהוא אסור מדבריהם ודברים הללו אין להם שחר דמה מתנה על מה שכתוב בתורה שייך הכא דהא אדרבה מה שמתנה הוא שיחתוך הדיטה בעשרה הוא היתר גמור והאיסור הוי מה שאמר לו תחל' לזמן פ' בי"ב דגיל' דעתו דמה שמכר לו בי"ב בשביל ההמתנה הוא ואיסור הוא העלוי יותר מעשרה ובלא תנאי נמי אלא דתלה ברצון הלוקח ואמר אם מעכשו בעשרה ואם לגורן בי"ב דהוי אגר נטר ואסור א"כ התנאי לא מעלה ומוריד משום שהתנה ואדרבה בהיתר' התנה גם בגמר דבריו הוא נתפס במה שכתב קלקלתו תקנתו כו' משמע מדבריו דכשלא חזר המקח ממש מיירי אלא כיון שיכול לחזור וליקח הוי הכי שהרי סיים דהא דאמרינן שאינו נותן אלא עשרה היינו כשלא היה תנאי ואי בחזר ולקח המקח ונתנו לו בי"ב מה שייך לומר תנאי או לא היה תנאי פשיטא דפני' חדשות באו לכאן ואותו מקח נתבטל והוי נותן אותו מחדש בסת' בי"ב לזמן פלו' דשרי ואי בשלא חזר המקח איירי אלא מכיון שיכול להחזירו הרי זה כמוכר סתם אין טעם בדבר דהרי מ"מ בזה המקח ג"כ פירש אם מעכשו במנה ואם לזמן פ' בי"ב והוי אגר נטר ומה לי אם היה יכול להחזירו המוכר לענין רבית שפירש אם מעכשו וכו' סוף דבריו לפום ריהטא לא יכולתי ליישב דבריו ועיני האדון יביטו יראו ברוחב כונתו דברי הרב ליישבם על אופנם הצעיר אברהם רוזאניש [מל"מ פ"ח ממלוה]:
סימן ה
אלקים ראיתי עולי' על מעלות האולם שואלין ודורשין דולים ומשקי' ויהי הם מריקי"ם חנית וסגור מחנות שכינה מערכות אלקים שם המקום ההוא מחנים. המחנה האחד היה אברהם שואל כענין ושמועו"ת יבלוהו המעתיק הרים ומחזירן למכתשת עד אשר ד"ק ואשכח מרגניתא פטיש החזק מפוצץ סלע המחלוקות וכשח"ק מאזנים. אור לארבעה עשר הן עוד היום גדול בתורה עמוקה ומעשיה רוחשים באור פני מלך באור החיים עיניו בראשו ולו קרני"ם. פניו כלפי שכינה לקראת שמואל הרמת"ה מן הסנהדרין ולמעלה גבוה מכל העם יושב בשבת תחכמוני לכו לעינים. הרב הגדול המשביר לכל עם הארץ זעק"ת שב"ר דעת את העם אפי רברבי ואנפי זוטרי מנער ועד זקן ולבן שינים. שניהם המלכים שתו בשמים פיהם הנחמדים מזהב ומפז ויותר מהמה על כל קון וקוץ היו בודקין אותו בשבע חקירות על אבן אחת שבעה עינים. חשבתי דרכי מה אשיב שולחי דבר כ' אחזני השבש יושב ותוהא כי חלית"י היום כיולדה אפעה וראיתם על האבנים. אשר לא כרעים מאין הרגלים אם יעלה לשמים הרים הגבוהים הולך ותקו"ע אהלו בין לביא ללביאה יעשה סוכתו בעשתרות קרנים. הרצים רוכבי הרכש הן הן המרכבה כגבורים ירוצון אחר ההבל מבני פרעוש הממלאים בתיהם כלי כסף וכלי זהב יבקשו למלך השק והקופה וכלי חרס באויר כפיפה שאין לה אזנים. עם מלכים ויועצי ארץ רוכבים צמדים הירוצון בסלע תישי"ם עשרים חלושי כתף כי יגח איש ליש גבור כאחד הצבאים ירוץ אליו בצואר זרזיר מתנים. אכן כליותי יסרוני כבר היה לעולמים יצא יצא לערוך מלחמה אשר לא מבני ישראל והוא צרוע או זב הכתוב קראו מרכב ויצא איש הבנים. כי אשב בחשך דרך גבולם אעלה בית שמש ובעד אשנבי כאור שבעת הימים ראיתי אור כמלא נקב מחט סדקית דרך חורוני"ם. כמצווה ועושה אשיבה אתהם בשלום מפיהם ומפי כתבם אמרתי אחכמה מה חובתי ואעשנה ומי יתן והיו עיני ולבי שתים שהן ארבע ויהי כא פי שנים:
ואומר קודם שנבא לדברי הרב מהרשד"ם ז"ל דהנה ק מדברי הטור נראה בפירוש דאין איסו' אם מעכשו ואם לגורן אלא ביותר משיוויו שהרי לא הביא דברי המשנה אלא על דברי רב נחמן ומאחר שכתב כגון שמכר שוה י' בי"ב כו' כתב חילוק דבסתם למפרש שהוא משנתינו דמשמע דס"ל דמתניתי' לא מיירי אלא בהוסיף על שיוויו ורב נחמן לפרושי מתני' קא אתי דלא נימא דמתני' אפילו בשלא הוסיף וטעמא הוי משום שפיר' אבל בהוסיף על שיוויו אפי' בסתמא אסור אלא מתניתין לא מיירי אלא בהוסיף ודוקא משום שפירש אבל בסתמא מותר תה היה ויכוח המקשה והמתרץ דמשני התם קיץ כו' ויש לי ראיות חזקות על זה והוא שהרי כתב הרב בעל התרומות משם הרמב"ן על דברי רש"י ז"ל והדברי' הביאם הרב הב"י ז"ל אבל לא הביא כל סיום הלשון ושם כתוב כלשון הזה אחר שכתב והוי יודע שאף לדברי רש"י וכו' ואם תיקשי ממתניתי' דקתני ואם לגורן בי"ב מנה אסור מעני שאמר מעכשו ומשמע דאם לא אמר מעכשו מותר והנה הרי הקרקע לגורן לא יהיה שער שלו ביוקר ואפי' הכי מותר הא לא קשיא דגורן נקט דוקא משום דלגורן יקרא ושויא י"ב מנה ברוב השנים כדאמרי' וכו' עכ"ל והנה הוצרך הרמב"ן לאוקומי מתני' דיקרי ארעתא דאי לא קשיא למ"ל לפרושי לפי' רש"י דלא התיר אלא כששער של אותו זמן הוא ביוקר הרי מתני' התיר אפי' בלאו הכי והוצרך לאוקומי מתני' דיקרי כו' ואם לדעת רש"י והטור ז"ל דפסק כרב נחמן ס"ל דממתני' מיירי אפי' בשוויו מאי מקשה הרמב"ן לפירושו ממתני' והוצרך לאוקומי מתניתין דיקרי ארעת' לימא דמתני' דקא אסר הוא בשוויו וטעמ' הוי משום שפירש אבל אם לא פירש כיון שהוא בשיוויו מותר זו היא דרך לכל העולם אבל כשהוא ביות' משוויו בסתמא אינו מותר אא"כ כששער של אותו זמן הוא ביוקר כו' כמו שרצה לפרושי מלתיה דרב נחמן אליבא דרש"י ז"ל אלא ודאי דפשיטא ליה דאליבא דרש"י ז"ל דמפרש הא דרב נחמן הכי ס"ל דאתא לפרושי מתניתי' דלא מיירי אלא בהוסיף ועלה קאמר רב נחמן דלא אמרן אלא בפירוש אבל בסתמא מותר וא"כ מתני' ורב נחמן כולה חדא מלת' היא דלפרושי מתני' קאתי ולכך כשפירש דברי רש"י ז"ל דמיירי דלא התיר אלא כששער של אותו זמן עביד דיקיר על זה קשיא ליה מתני' דמשמע דבלאו הכי מותר והוכרח לאוקומי מתני' ג"כ דקרקעי עבידי דיקרי הרי בפירושא איתמר דמה שהוסיף במה שאמר ואם לגורן בי"ב הוא דשויא באותו זמן כלומר אפי' שעתה אינו שוה: ועוד ראיה אחרת ומ"ש הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על דברי המאור ז"ל שפירש כמו שפירש רש"י ת"ל אבל להתי' לזמן בדמים קצובים יותר משער של עכשו ח"ו ואע"גב דמתני' קתני אם מעכשו קרקע שאני שאם לא אמר כן אין לו דמים ידועים ולא מיחזי כאגר נטר לי ע"כ הרי שהק' דמתני' מסייע לפירו' רש"י דקתני אם מעכשו וכו' כלומר דמשמע הא בסתמא שרי והוצרך לתרץ דלעולם דאפילו בסתמ' אסיר אלא דמתני' מיירי בקרקע ובקרקע בסתמ' מותר גמור משום שאין לו דמים קצובים והשתא למ"ל לאוקומי בהכי לימא דמתניתי' מיירי בדלא הוסיף אלא בשיוויו ואשמועי' מתני' דאפי' הכי בפירו' אסו' וסתמא שרי אבל לעולם דביותר משיוויו אפי' בסתמא אסור אלא ודאי דמוסכם בין כל הפוסקים דמי שמפרש דברי רב נחמן כפירוש רש"י הוא דס"ל דמתניתי' בהכי איירי ורב נחמן לפרושי מתני' קאתי ולזה לא דחי דמתניתין איירי בלא הוסיף אלא אפילו שנאמר דמיירי בהוסיף לאו למימרא דבסתמא מותר דאה"נ דאסור אלא דנקט מפרש משום דמיירי בקרקע כו' אבל במטלטלין אפילו בסתמא אסור: וזה עצמו דעת הרמב"ם ז"ל שהביא מתני' כפשטה ולא ס"ל כרב נחמן וכמו שכתב ה"ה ז"ל מפני שהוא סובר דמתניתי' דקתני אם מעכשו כו' ה"ה אפילו בסתמא דאסור אלא דבקרקע לא שייך איסור בסתמא ורב נחמן דקאמר טרשא שרי הוא באופן אחר וכמו שהובאו כמה פירושים על זה בהרב בעל התרומות ובספר המלחמות והרמב"ם ז"ל כשהביא דברי משנתינו הביא סתמא בין בקרקע בין במטלטלין שהוא אסור במפרש ואח"כ כתב דין המטלטלים בסתמא ג"כ דאסור אבל לא בקרקע וכמו שכתב ה"ה ז"ל אבל לכל הפירושים מתני' לא אסר אלא בהוסיף על מקחו אבל בשווי לעול' דשרי אפילו במפרש ומה שאסרו בקרקע אפילו שאין לו דמים קצובים והכל הו"ל בשוויו אין ללמוד מחה דבמטל' במפרש בשיוויו דאסור דבקרקע כיון שאין לו דמים קצובים כלל ואין לו אונאה כיון שזה אומר אם מעכש' במאה ואם לגורן בי"ב גלי אדעתיה שזה שאמר אם מעכשו במאה זהו שיוויו ואם כן כשאמר אח"כך ואם לגורן בי"ב הו"ל אגר נטר ליה אבל במטלטלים אם שווים הוא ידוע אפילו שיאמר אם מעכשו במאה ואם לגורן בי"ב אינו אגר נטר כיון שאני יודע שאפי' מעתה שוים קי"ב ודאי דמה שאמר מעכשו במאה הוא מחיל גביה וא"כ כשאמר אם לגורן הוא רוצה למכור בשיוויו ואינו אגר נטר ליה אלא שאם היה נותן מעכשו היה מוחל לו מה שאין כן בקרקע דאין שומה ידועה בו כלל כיון שאמר מעכשו במאה אמרי' זו היא שיוויו' ובאומרו אם לגורן בי"ב הו"ל אגר נטר ליה זה מוכרח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב על דין המשנה ואין חייב ליתן לו אלא מה שהיה שוה בשעת המכר והרי בתחלת דבריו כתב בין קרקע כו' ובקרקע מה שייך לומר מה שהיה שוה הרי אין לו דמים קצובים כמה הוא שיוויו אלא ודאי דמה שאמר אם מעכשו במאה קרי ליה מה שהיה שוה בשעת המכר שהוא עצמו שם לו חק ומשפט בכך וכך דמים לו. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל מה שהיה שוה בשעת המכר ולא אמר יתן לו מאה אין הכרח לומר שבא ללמד דמתניתי' מיירי בהוסיף על שיוויו אלא לומר מה שכתב הרמב"ן דמתני' איירי דעבידי ארעתא דיקרי לגורן ואפ"ה אסו' במפרש וזה אומרו אינו נותן לו אלא מה שהיה שוה בשעת המכר כלומר אפי' שעתה הוא שוה בשעת הפרעון הק"ב אפי' הכי אינו נותן לו אלא מה שהיה שוה בשעת המכר שלא היה שוה אלא מאה וכפי מה שהצענו דלכ"ע מתניתי' בהוסיף איירי אתי שפי' לשון מה שהיה שוה וכמו שהוכחנו בראיו' אמנם ראיתי להרמב"ן שם בספר המלחמות כשדחה דברי הרב המאור ז"ל על מה שפירש בטרשא דרב פפא כתב בסוף דבריו' וז"ל ועוד דמתני' מלתא פסיקא קתני אפילו שוייא נמי מהשתא שנים עשר אסור ובין ברישא ובין בסיפא מלתא פסיקא תנן בין דשוייא דמים שקצץ השת' בין דשוייא בדמים דלקמיה רישא לעולם מותר וסיפא לעולם אסור עכ"ל א"כ עתה שמצאנו בפירוש מפרש מתני' דאפי' שלא הוסיף א"כ קשייא כל הני קושייתא דאקשינן לעיל וקשיא ג"כ לשון הרמב"ם במ"ש מה שהיה שוה כו' והנה היה נראה לומר דאעיקר' דדינא מחלוקותם של גאונים אלו הוא תלוי בזה דרש"י ז"ל דמפרש דברי רב נחמן בהוסיף על המקח יותר משיוויו לזמן סביר' ליה דמתני' בהכי איירי בהוסיף על שוויו ולכן אסר במפרש אבל בסתם מותר והיא סברת הרא"ש והטור וכל הפוס' כרש"י ז"ל אבל הגאונים כהרמב"ם והרמב"ן והרי"ף שאינן מפרשים בטרשא דרב נחמן כמו שפירש רש"י ז"ל וכתבו שאסור למכור בהמתנה בדמים קצובים ביותר משיוויו ורב נחמן הוא ענין אחר כמו שהאריכו בפירושו הוא משום דס"ל דמתני' מיירי אפי' בשיוויו אסור משו' שפי' וכמ"ש הרמב"ן אבל ביותר משוויו אפי' שהוא בסתמא אסור ולכך הרמב"ן כשרצה להקשות דממתניתין מוכח דמותר למכור בדמים קצובים ביותר משיוויו לא רצה לדחות ולומר דמתני' במוכר בשיוויו מיירי ולעול' דביות' משיוויו אסור משום דהיא היא עיקר מחלוקתם דמאן דס"ל דמותר למכור בסתמא ביותר משיוויו פשיטא ליה דמתניתי' בהכי איירי ומתני' סיעתיה ואין לו לדחות דמתני' לאו בהכי איירי אלא רצ' לתרץ דאפי' כפי סברתם דמתני' בהוסיף על שיוויו מיירי אכתי ליכא למשמע מינ' דבסתמא כה"ג מותר דלעולם דאף בסתמא אסור אלא דנקט במפרש משום דאיירי בקרקע ולא שייך ביה אסור בסתמא אבל לעולם דבמטלטלין אפי' בסתמא אסו' כשהוא ביותר משיוויו אבל לדידהו דמעיקרא ס"ל דמתני' אפילו כשלא הוסיף מיירי בלאו הכי פשיטא להו דאפי' בסתמא כיון שהוא מוסיף אסור וזהו דעת כל הפוסקים שאינם מפרשים כרש"י ז"ל אבל כפי מ"ש ה"ה דהרמב"ם לא ס"ל כפירוש רש"י והוא נגרר אחר סברת הרי"ף דלא ס"ל פירוש רש"י ז"ל ולכך פירש דבמטלטלים מוכר בסתם ביותר משיוויו אסור א"כ למה לו לפרש מתניתי' במוכר ביותר שכתב מה שהיה שוה בשעת המכר וזו קשיא טובא בדבריו והנה על זה הדין כתב ה"ה דהרמב"ם ז"ל ס"ל הכי והרמב"ן כבר העתקתי לשונו דמפרש במתני' דאפי' בשלא הוסיף א"כ איך לא הרגיש דהרמב"ם כתב בדין המשנה מה שהיה שוה כו':
לכן מה שנל"ד בזה המחוור שבכולם דמעולם בדבר שהוא שער קבוע או שומתו ידוע ופי' ואמר אם מעכשו במאה ואם לגורן במאה ועשרים ואותן מאה ועשרים הם שוים עתה בשוקא חריפא ששער שלו הוא בכך או ששומתו ידועה ששוה כן אליבא דכ"ע מותר גמור משום דאין כאן אגר נטר ליה ומה שאמר אם מעכשו במאה היה רוצה למחול לו ובזה כל אפייא שוין ואפילו רש"י ז"ל וסיעתו והרי"ף ז"ל וסיעתו יסכימו בזה אבל מה שאסרו במתני' הוא בדבר שאין שומתו ידוע ושער קבוע ובזה במפרש הוא אסור ובהא פליגי רבוותא דרש"י ז"ל דמפרש דברי רב נחמן במוכר סחורה בהמתנה ביותר משיוויו ס"ל דמתניתי' סיעתיה דלא אסר אלא במפרש וסתמא מותר ורב נחמן ומתני' כולה חדא מלתא היא דרב נחמן מיירי מלתיה בדבר שאין שומתו ידוע או שער קבוע וכמו שהוכיחו מההיא דקיראה א"כ מתני' גם כן בהכי איירי דנקט קרקע שאין בו שומא ידועה ולא שער קבוע ודכותה במטלטלין מותר בסתמא ולאו דוקא נקט מתני' קרקע דה"ה מטלטלין דכותה שאין בהם שער ולא שומא דבמפרש אסור ובסתמא מותר ורב נחמן לפרושי מלתיה דמתני' קא אתי וזו היא סברת הטור דעל מ"ש חילוק בין דבר ששומתו ידוע לאין שומתו ידוע כתב דין מתני' דבמפרש אסור ובסתם שרי דהיא היא מתני' אבל שאר רבוותא דפליגי ס"ל דבמפרש דנקט מתניתין לאו דוקא דה"ה בסתמא דאסור ומה שאמר במפרש הוא משו' דבקרקע לא שייך בכת הוו מותר כיון שאין לו קצבה כלל ואין בו אונאה אינו ניכר אם הוא משום אגר נטר ליה או לא אבל במטלטלין אפי' שהוא דבר שאין בו שומ' ידועה ולא שער קבוע מ"מ אינו דומה לקרקע דירויח בסתמא מותר משום שכיון שיש לו קצבה ויש בהם אונאה הרי ניכר בהם השוויין בין רב למעט ואיכא אגר נטר ליה ולכן אסור אפי' בסתמא ומ"ש הרמב"ן דמתני' איירי אפי' דשוייא נמי מהשתא שנים עשר אסור אינו ר"ל דשוייא בשוקא חריפא דהא איירי בקרקע ובקרקע ליכא מאן דפליג דאין שומתו כלל ידוע אלא דשוייא לרוב העולם דרך השערה בין רב למעט ואפ"ה בסתמא מותר וזה הוא מוכרח בראיה חזקה שהרי עמ"ש הרמב"ם בדין המטלט' שהוא אסור אפי' בסתמא כתב ה"ה דס"ל דבקרקע מותר כה"ג משום שהוא דבר שאין לו קצבה ושומא כלל ואין להם אונאה ולכן לא הוי אגר נטר ליה ואינו ניכר הרבית בהם ואי מתני' ס"ל דמיירי דשוייא אפי' מהשתא שנים עשר ואסור בפירש א"כ מנא תימרא דבסתמא מותר משו' שאין אונאה לקרקעות לאו משום הכי הוא אלא דוקא כששוה דהכי דייק מתני' דבשוה מהשתא במפרש אסו' הא בסתמא מותר משום דשווייא והשתא אלא ודאי דמאי דקא' דשויא מהשתא הוא כלומר שלרוב העולם יקנו זה הקרקע בכך אבל לעולם אין שומתו ושיוויו ידוע כלל ולכן דוקא כשפי' ואמר אם מעכשו בכך גלי דעתי' דכך שוייא ליה וכשאמר ואם לגורן ביותר הוי רבית אבל בסתמא אפי' שאני יודע ששוה כך לרוב העולם מותר הוא משום שאין אונאה לקרקעות והכל הוא שיוויו מה שאין כן במטלטלין דאף שהוא דבר שאין שומתו ידוע מ"מ כיון שיש בהם דין אונאה מיחזי אגר נטר אפילו בסתמא זהו דעתם ז"ל אבל בדבר ששומתו ידוע או שער קבוע אפי' פירש ואמר אם מעכשו בפחות אינו אסור אליב' דכ"ע וכמו שכתבנו ובזה צדקו דברי הרמב"ם אינו חייב ליתן לו אלא מה שהיה שוה שהכונה הוא שהוא כלל דין קרקע ומטלטלין בחדא מחתא והוי מטלטלין בעין קרקע כלומר שאין שומתו ידוע ואין בהם שער קבוע ואמר אם מעכשו במאה ואם לגורן בק"כ ודאי שהם אינם שוים בשוקא חריפא הק"כ משום שאין שם שער קצוב א"כ אפי' ששוים הק"כ כיון שאין בהם שער קבוע ושומא ידועה אלא שבין התגרים שוים הק"כ אסור הוא במפרש אם מעכשו במאה שאם היה שער קבוע היה מותר אפי' במפרש אלא שכיון שאינו שער קבוע ופירש ואמר אם מעכשו גלי אדעתיה דכך שוים לו וכשאמר ואם לגורן במאה ועשרי' הוי אגר נטר ליה ולכן כתב שבזמן הפרעון לא יתן לו הק"כ אפי' שהיו שוין כן בין התגרים משום שכיון שאותו שיווייון לא היה שער קבוע ולא שומא ידועה לא יתן לו אלא ווה שהיה שוה ממש באותו זמן לכל מי שבא לקנות במעות בעין שהוא לעולם פחות מהק"כ אפי' שכפי האמת הק"כ היו שיום באותו הזמן אלא שלא היה לכל העולם כיון שלא היה שער קבוע ולעולם דאם יש שער קבוע או בדבר ששומתו ידוע אפי' במפרש אם מעכשו בק' ואם לגורן בק"כ מותר גמור כמ"ש: