אור ברסלב

שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)· רבי יעקב אלפנדרי

שו"ת · סימן נז

סימן נו

שנת אתיא ותמהי"א לפ"ק

שאלה. על שטר כתוב' שכתוב בה נאמנו' מפורש מהבעל ומיורשיו לאשה וליורשיה ומת הבעל ואחר כך מתה האשה ולא נשבעה על כתובתה כדת הנשים ונכסיהם נשארו מופקדים ביד ב"ד ובאים יורשי האשה לגבותם מכח שטר הכתובה ויורשי הבעל טוענים כיון שלא נשבעה שבועת אלמנה קודם שמת' היא האשה אין יורשיה יורשים כתובתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ישאלו משפטי צדק כדת מה לעשות: על השאלה הלזו פליגי בה רבוותא רבני שאלוניקי יע"א והכריע הדבר הרב כמה"ר שמואל פרימו ז"ל ואני הצעיר כתבתי על דבריו ואחשב"ה לדע' מו' הרב המובהק כמה"ר אברהם רוזאניש ז"ל וזאת היתה תשובתי.

תשובה. אם באים אנו לדון אחר הר' המובהק אריוך מלך הא שמואל ובית דינו הרבנים המובהקים שנים שדנו דיניהם אמת ומשפט דבר הלמד מענינו צריכין אנו לדון אחר כל בית דין כשמואל בדורו בתוך זמנו ומה לאדם שיבא אחרי המלך אם כתב עליו אונ"ו. בושת ופגם על פי עצמו כתב וממין על שאינו מינו האמנם לא אוכל שאת להב תשוקתו ונפשי חולת אהבתו ולא יכלה עוד הצפינ"ו. על כן אמרתי אשתעשה במצותיו מעט אשר היה לפני לעשות רצונו: פתח דבריו הביא דברי הטח"מ סי' עא שכתב דנאמנות מהני ליורשים וכתב אח"כך לפיכך אפי' מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אם כתב לו שפטר אותו ואת באי כחו ממנו ומבאי כחו נוטלין יורשי המלוה בלא שבועה עכ"ל משמע מדבריו דוקא משום דמהני נאמנו' ליורשים לפיכך אפילו מת לוה כו' נוטלין יורשי מלוה כו' הא לאו הכי דנאמנות לא מהני ליורשים אין יורשי המלוה נוטלין כלום דאין אדם מוריש שבועה לבניו וזה הפך רובא דרבוותא דאף דס"ל דנאמנות לא מהני ליורשים מ"מ נוטלין יורשי המלוה דתרי קולי לא אמרי' וכמ"ש הרז"ה והרשב"א והריב"ש ויותר מהמה מגדולי האחרונים ז"ל ומהר"י ברקי ז"ל הובא בספר מ"ץ מחמת זה כת' דאשגרת לישן הוא ולא דייקינן הכי אבל מהרח"ש בתשו' כ"י שהביא לשונו הרב מר שמואל יצחק ז"ל ומהר"א קופינו והרב החבי"ב בהגהת הטור הבינו כן בדברי הטור והוכיחו מדבריו שהטור חולק על סבר' זאת דתרי קולי לא אמרי' ורצו לעשות קי"ל כפי פירושם כמו שיע"ש אמנם מר ניהו רבא ה"י תמה עליהם וכתב דאין שום הוכחה לזה מדברי הטור כיון שהוא פוסק הלכה דנאמנות מהני אתא לאשמו' שנוטלין יורשי המלוה אפי' שלא בשבועת היורשים כיון שיש נאמנות והלכה כסתם מתנ' דפ' הכותב דקתני כתב לה נדר ושבועה אין לי וליורשי כו' אין משביעין אותה ולא את יורשיה כו' אבל לדברי הפוסקים הלכה כאבא שאול דפטור לא מהני דלא כסתם מתניתי' נהי דנוטלין יורשין משום תקנת הלווין שלא תנעול דלת ותרי קולי לא אמרי' הא מיהא צריכין לישבע שלא פקדנו כו' ככתוב בדברי קדשו:

והאדם יראה לעינים שהמאורות הגדולים הנז"ל המה ראו דברי מרן הב"י ז"ל שכתב ע"ד הטור גבי לפיכך אפי' מת לוה כו' וז"ל זה פשוט שכיון שלא היה המלוה חייב שבועה לבני לוה לא מצינן למפטריה מטעם דאין אמש"ל וכ"כ בתשו' הרשב"א כו' אבל דעת ר"ח וכל חכמי נרבונא דאפילו נאמנו' מפורש לא מהני בתובע' כתובתה כדמשמ' פשטא דמלת' דא"ש לפי' האשה כשתובעת כתובתה חייבת לישבע וכן המלוה כשבא לגבות מבני לוה הלכך אם מת מלוה אחר לוה אין בני מלוה יכולי' לגבות כלום מבני לוה שהרי אביהם היה חייב לישבע ואין אמש"ל עכ"ל נראה בפירוש שהבין בדעת הטור שכונתו לחלוק על ר"ח במאי דקאמר אין בני מלוה יכולים לגבות כלום דאלת"ה היה לו להביא סברת מ"ד שגובין בשבועה מטעם תרי קולי והטור סובר דגובה שלא בשבועה ואיך כתב זה פשוט כו' לא מצינן למפטריה כו' אלא ודאי שמרן דקדק בדברי הטור ככל אשר הושת עליו מאת האחרונים ז"ל. ומה שהכריחו למרן להבין כן בדברי הטור אף שיש לצדד להבין כן ממ"ש הטור עצמו למעלה מזה עוד בה דחיקא ליה מלתא לומר שכונת הטור הוא לפוטרן אפי' משבועה ואף שפסק כהרי"ף דנאמנות מהני מ"מ היה לו לחוש לס' החולקים להצריכן שבועה כיון שבאים להוציא ממון מיתומים אחרים וגדול כח המוחזק וכמ"ש הוא ז"ל בטא"ה סי' צח גב' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ולא הזכיר יורשיה ופסק הטור שאז כשגובין יורשיה נשבעין שבוע' היורשים ונשבעי' ג"כ אם פגמו הם הכתובה או אם נעשו אפוטרופין כו' וכתב עלה מרן דלדעת רש"י אין צריכין לישבע כי אם שבועה שלא פקדנו ולדעת הי"מ שבועת פוגמת ולדעת הירושלמי שבועת אפוטרופא כו' וכתב רבינו כחומרי כל הפי' פי' רש"י ופי' הי"מ ופי' הירושלמי משום דכיון דהבעל מוחזק בכתובה לא מפקינן מניה אלא בדבר הברור לדברי כולם עכ"ל וה"ה לדין זה שאנו דנין בו לא היה לו לטור להקל שיגבו שלא בשבועה כלל ואין לחלק בין גלגול שבועה להשבועה עצמה כמבואר שם אך מחמת שהטור ז"ל צווח ככרוכייא שנוטלין יורשי המלוה בלא שבועה כתב עלה מהר"י ברקי דס"ל למרן דלשון בלא שבועה אשגרת לישן הוא ואין לתמוה עליו מה שתמה הרב החבי"ב שהוא תפס לשונו בדברי מרן כמ"ש המעיין ויש לדחוק עוד לשון בלא שבועה כמ"ש הרב הנתיבות לדברי הטור סי' קח יע"ש:

איברא שדברי מרן שם בא"ה נפלאו ממני שכתב על הטור שפסק כחומרי כל הפי' והטור לא פסק כי אם דוקא כחומרת רש"י שהחמיר להשביען אפי' לא פגמו הם אבל הי"מ הם מקילין שדוקא פגמו הם חייבים לישבע ובהא ודאי מודה רש"י ז"ל וכן יש לפרש דברי הירושלמי ואעיקרא דמלתא לענין דינא כ"ע לא פליגי אלא בפירושא דמתני' דאלת"ה יקשה טובא ההיא דפרק כל הנשבעין דפריך מהך מתני' לרב ושמואל מ"מ הדין דין אמת דלאפוקי ממונא אנו חוששין לס' המחמירין כדמוכח בכמה דוכתי א"כ איפה היא שעמדה לו למרן ז"ל להבין בדעת הטור כאשר דקדקו האחרונים ז"ל והדקדוק הוא מן הקצה אל הקצה ונלע"ד שגם הרב בעל כ"מ ז"ל עמדו לנגד עיניו דברי מרן אלו שהרי ראינו כמה יגיעו' יגע ליישב דברי הטור שסותרין אלו את אלו שבא"ה סי' צ"ח כת' בסוף דבריו בשם ר"ח ואביו הרא"ש דקי"ל כא"ש דלא מהני נאמנות ליורשים ואלו בטח"מ סי' קח כת' שאם האמין גם לבני המלוה נוטלין בלא שבועה כו' מש' בהפך דס"ל דנאמנות מפורש מהני וכבר כל רבני אשכנז הב"ח והט"ז איש לדרכו פנו בישוב הדב' הזה אמנם הוא ז"ל בדף קפ' יישב את כל המקומו' שכתב הטו' דפטור מהני דמיירי בנאמנות שקנו מידו משום דאף מאן דס"ל דנאמנו' בפי' לא מהני כא"ש היכא דאיכא קנין מהני כו' ויש לתמוה מה יענה ז"ל לדברי הטור אלו שכתב בפירו' דנאמנות לגבי יורשים מהני לפיכך כו' נוטלין יורשי המלוה בלא שבועה כו' דמשמע בפי' שפסק דלא כא"ש וס"ל כהרי"ף וכמ"ש מרן וכ"כ הריב"ש סי' קח. ואין ליישב דמיירי בשקנו מידו כשאר המקומות שהרי מרן הביא דברי ר"ח שחולק על הטור ואם איתא לדברי הטור בשקנו על הנאמנות אפילו ר"ח מודה דמהני ונוטלין יורשי המלוה כדכתיבנא: עוד ראיתי בדבריו שם שהביא קושית מרן שהקשה על הטור במה שהביא דברי ר' זכאי שאמר דבנכסייא אלין בין הוא בין יורשיו אין משביעין כו' שהרי הרא"ש פסק כאבא שאול דאמר דבין מנכסי בין מנכסיא אלין אין משביעין אבל מה אעשה כו' תירץ ז"ל דאפי' אם ת"ל שהלכ' כאבא שאול בכוליה מלתיה מ"מ הוצרך לחלק בין אמר מנכסי לנכסייא אלין לענין אאמש"ל שאם אומר מנכסייא אלין כיון דלר' זכאי אין משביעין ומפני חומרת אבא שאול אנו באין לחייבו שבועה אין לנו לדון חומרת רב ושמואל להפסיד ליורשי' אם מתה ולא נשבעה אלא לכתחל' עבדינן כר' אלעזר כו' והביא דברי הריב"ש שנראה בהפך כו' ותימה הוא דע"כ לא קאמר הריב"ש דלא דיינינן ליה בתרי קולי אלא כשפטרו בפי' דסתם מתנ' קתני דמועיל הפיטור ומשום חומרא דאבא שאול אמרי' שישבע התם אמרי' דלא דייני' ליה בתרי קולי אבל באומר בנכסייא אלין משום דר' זכאי אמר שמועיל ליורשי' נמי ואבא שאול פליג עליה לא מיקרי משום הכי קולא והכי משמ' מדברי הריב"ש שכתב אפילו לדעת הפוסקים כאבא שאול מ"מ כו' משמע שזה הדין אינו אלא למי שפוסק כאבא שאול: ולדבריו גם לדברי הרי"ף ז"ל שייך דין זה שמודה הוא בנכסייא אלין דלא מהני משום דאבא שאול לומר תרי קולי ודרב ושמואל נמי לא מיקרי קולא אלא משו' שאמרו דיינא דעבד כר' אלעזר עבד כדמשמע מדברי הריב"ש ז"ל אבל אי לאו הכי משום דפליגי תרי תנאי או אמוראי והלכה כאחד מהם לא מיקרי משום הכי קולא ובמכתב למר דודי החכם השלם כמה"ר משה שרבינו הזהב זלה"ה ראיתי שהשיב לו כן: ומה שהפרי על המדה בספר גנת ורדים חא"ה לדון בזה דבריו תמוהים כמו שירא' המעיין.

ואשוב אתפלא עליה דמר איך לא השגיח בדברי מרן הללו והא גרמא ליה שתמה על הרשד"ם כמ"ש טור א"ה סי' קט וז"ל ואע"פ שלע"ד נראה שאינו כן לדעת הטור שכתב ור"ח כו' פסקו כא"ש דלא מהני כלל לגבי יורשים וכו' ואם אתה ר"ל דהיכא דמת מלוה וכו' כדברי הריב"ש ז"ל איך אמר דלא מהני הא טובא מהני שאין היורשין מפסידין כו' ואהא תמה מר שאין זה הכרח כלל דמ"ש דלא מהני כלל היינו לענין פטור שבועה דאף שלא יפסידו חובם עכ"ז חייבין לישבע וזה מבואר וכו'. והביא סיוע לזה מדברי מהרש"ג שכתב בתשוב' כת"י וכל ההכרח שיש למהרשד"ם שהטור אינו סובר כן משום שלא חילק אמנם אין ראוי לומר שהטור יחלוק כיון שמהרי"ק כתב בשם כמה מרבוותא החילוק הזה כו' דאפילו שהיה הטור חולק בפירו' היה ראוי לדחות סברתו נגד כל הני רבוותא כ"ש שלא ראינו בדבריו כלום כו' ותמה עליו מר איך כתב שההכרח הוא במה שלא חילק דהא הכריח ממ"ש דלא מהני כלל אלא ודאי דמ"ש לא מהני לענין פיטור שבועה קאמר עכת"ד: ולע"ד אם היה רואה מר דברי מרן שכתב בשם ר"ח דלא מהני נאמנות בפירו' לגבי יורשים ואם מת מלוה כו' אין היורשין נשבעים ונוטלין כו' שלא כדברי הרי"ף לא היה כותב כן שהרי מה שכתב הטור בא"ה הוא משם ר"ח שכתב דנאמנו' לא מהני ולדידיה לא מהני היינו אפילו בשבועה משום דאאמש"ל וכמו שמצינו דעתו בפי' וא"כ א"א ליאמר בדברי ר"ח דלא מהני היינו לענין פיטור שבועה. ואם ראה מר לה' החבי"ב שכתב ע"ד הנמקי שהם דברי עצמו ואינם דברי ר"ח וחכמי נרבונא אנכי הרואה ב' ראיות להרב העיטור ולהריטב"א שכתבו מנהג נרבונא כדברי הנמקי וכמו שאני עתיד לבאר. אבל מה שמהרש"ג ז"ל לא כתב כי אם הכרח שלא חילוק כו' היינו משו' שראה בזה חילוף דעות על ר"ח שהתו' בפ' הכות' והנ"י שם והטא"ה ואביו כתבו דר"ח ס"ל הפך הרי"ף ז"ל ואלו הרשב"א ז"ל והריב"ש ז"ל כתבו משם ר"ח ז"ל דסבירא ליה כהרי"ף ז"ל וכמ"ש האחרו' הרש"ח בתשו' סי' ן' ודעמי' לפיכך מהרש"ג ראה בחילוף דברי' הנאמרים משם ר"ח ולפיכך לא כתב כי אם ההכרח הב' של הרשד"ם ואי קשיא ע"ד הרש"ג הא קשיא במה שתמה על מהרשד"ם בסי' רי"ו שכתב אחרים סוברים דלא מהני נאמנות כלל ליורשים והקשה עליו שלא מצינו מי שחולק בזה ואשתמיטתיה דבר הנמקי אלו שהביא מרן בטח"מ שכתב בפי' שאין שום נאמנות מועיל לגבי יורשים ויש עוד שרים רבים ונכבדים הסוברי' כן כמו שנכתו' בע"ה ואין אנו צריכין למה שתירץ מר שסמך במ"ש בסי' קנו ע"פ מה שהבין בדעת הטור.

מעתה רמי עלי חיובא ליישב דברי הטור וטרם אענה אמרתי אחכמה ע"ד חכמי נרבונא ז"ל ורואה אני טעם דבריהם דלא דיינינן תרי קולי משום דההיא דמת לוה בחיי מלוה חומרא היא והבו דלא לוסי' עלה וכ"כ הרשב"א בתשו' חדשות סי' קלה לדע' מי שפוסק כא"ש אם כתב לה בהדיא ממני ומיורשי אפשר דאפילו דמת לוה בחיי מלוה והדר מת לוה בכי הא לא אמרינן אין אמש"ל כיון דמדינא לא משתבע דהא הימניה אפילו על יורשיו אע"פ שתקנת חכמים שלא יפרע אדם מהם שלא בשבועה כיון שנשבעין כו' והבו דלא לוסיף עלה וכ"כ רוב מהפוסקים שהביאו סברת חכמי נרבונא דהיינו שלא תנעול דלת והבו דלא לוסיף עלה וכמ"ש בש"ס בפוגם שטרו: וקשה איך נקרא זה הוספה ע"ד רב ושמואל והרואה יראה סתמא דתלמודא פרק כל הנשבעין דפריך לשמואל דקאמר אין אמש"ל ממתניתי' דהכותב דקתני אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה והוכרח לתרץ לצדדין קתני אותה באלמנה כו' ומשמע בש"ס פרק הכותב דאבא שאול לא פליג אמתני' דסתם מתני' ס"ל נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה משום דלא משתמע מלשון כדר ושבוע' אין לי פיטור מיורשיו ואבא שאול פליג דבין בלא נדר כו' לא הוא ולא יורשיו משביעין אותה מדינא אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' ופסק התם שמואל הלכה כא"ש ואי איתא דברי חכמי נרבונה שהתקנה עדין במקומה עומד' שאין נפרעין אלא בשבועה והבו דלא לוסיף עלה אמאי לא משני תלמודא כן דלעולם היכא דאיכא נאמנות בשטר לא אמרי' אין אמש"ל אלא ודאי דס"ל לתלמודא אליבא דשמואל אף שפסק הוא עצמו הלכה כאבא שאול משום חומרא אעפ"כ אמרי' דשטר שיש בו נאמנות מפורש אין אדם מש"ל וא"כ איך נאמר הבו דלא להוסיף עלה אדרבה מגרעות אנו נותנים מדברי שמואל דאיהו ס"ל אף שהלכ' כאבא שאול לדון דינא דאין אדם מש"ל שהרי הוא אמרה לשניהם ואנו פוחתין מדבריו ואין מוסיפין עליהם: ואם אמרנו ליישב בזה בדרך פשיטות לומר דרבוותא ז"ל אילין ס"ל דלא פליג א"ש ארישא ואמצעיתא דמתני' ואיהו נמי ס"ל באומר אין לי עליך ועל יורשיך אין יורשי הלוה בכלל מן הדין אבל בלשון דלא נדר או נקי כדר מנכסייא אלין הו"ל כאומר בפירוש נדר ושבועה אין לי ולבאי כחי עליך ועל ב"כ וקתני סיפא אין משביעין אותה אהא פליג א"ש וקאמר אבל מה אעשה והיינו בפיטור בפי' ואם כן פריך שפי' תלמודא פ' הנשבעין לשמואל מריש' ואמצעיתא דמתני' משום דלא פליג עלה א"ש אבל אי הוה פליג א"ש הוה מצי למידחי כדכתיבנא ומסתייעא הך ממה שמצינו לכל גדולי הפוסקים ז"ל הם המדברים בנאמנות סתם ומת לוה בחיי מלוה שאין יכולין לגבות בני מלוה משום טעמא דאין אמש"ל ואין חולק בדבר הזה ואם אית' שא"ש חולק על רישא דמתני' נמי וס"ל באומר נדר ושבועה אין לי עליך דמשתמע פיטור גמור מדינא אף לגבי יורשים אלא שחכמים החמירו משום תקנתם ליפרע בשבועה מנכסי יתומים א"כ אף בנאמנות סתם הו"ל תרי חומרי דהא ודאי לא גרע נאמנות סתם מאומ' נדר ושבועה אין לי עליך דמשמע דוקא עליך ולא על יורשיך ועכ"ז ס"ל לא"ש שהו' פטור גמור גם ליורשי' מן הדין אלא שמחמירין בו ה"ה לנאמנות סתם דמשתמע מינה ליורשים ואם מת מלוה הו"ל תרי חומרי ובדבר הזה היכא דאיכא נאמנות סתם כ"ע ס"ל לדון דינא דרב ושמואל שאין אמש"ל ולא חשיבי תרי חומרי אלא מחוורתא דברישא ואמצעיתא דמתני' לא פליג א"ש כדאמרן וא"כ בנאמנות סתם אליבא דכ"ע דיינינן דינא דאין אמש"ל.

הן אמת שראיתי לג' הרועים מהרשד"ם סימן קעו וסי' ריו ומהרש"ך ח"ב סי' לז ומהרש"ח סי' לא שכתבו היכא שכתוב בשטר בנאמנות כו' דהוה ליה כאלו פירש עליו ועל יורשיו כו' וקשה על דבריהם שהרי לשון דלא נדר הוי סילוק גמור וס"ל לר' חייא ולר' זכאי דאין זה פיטור ליורשים שאין לנו ליקח מלשון הסילוק אלא המשמעות הפחות ולסברת הרי"ף ודעמיה ז"ל טעמא דא"ש באומר מנכסייא אילין משום דבעי פיטור בפירוש ולא בלשון סתום וא"כ איך בכותב בנאמנות כו' יש לנו לו' דעל היורשים קאי כיון שיש לנו לומר שלא כיון כי אם על עצמו בלבד ואם כן היה נרא' דא"ש פליג נמי אריש' דמתני' וא"כ הדרא קושיא לדוכתין. אמנם נראה דאכתי יש לדחות שטעם אלו הגדולים ז"ל משום דהו"ל כאלו פי' כן בהדיא כמו שיראה המעיין וחזרנו על המקרא ליישב ההיא דפרק כל הנשבעין משום דא"ש לא פליג ארישא ואמצעיתא דמתני': אבל מה נעשה ביום שידובר בנו דברי תלמידי רבינו יונה הביאם הרב בצלאל בשיטה המקובצת שלו ורמזו גם כן הרב בעל הנתיבות ז"ל בדף קפ ע"ג שכתבו וז"ל נראה למורי הר' דאבא שאול חולק על המשנה דקאמר נדר ושבועה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה שהרי כך הוא כשאומר מנכסי כאלו היה אומר אין לי עליך ואפ"ה ס"ל לא"ש דאפי' יורשים אין משביעין אותה אלא ודאי פליג אבא שאול אמתני' והלכתא כאבא שאול דהא אפסיק' הלכתא כותיה בהדיא ויש סיוע לזה מן התוספתא עכ"ל הרי בהדיא דס"ל לר' יונה שכל כך הוא לשון אין לי עליך כאומר מנכסי ובכולן ס"ל לא"ש דהוי פיטור גמור ליורשי' מן הדין אלא שחכמים החמירו: א"כ איפה מאי פריך תלמודא לשמואל ממתניתי' דנדר ושבועה הא איהו פסק הלכה כא"ש ולדידיה אין יורשיו משביעין אותה אלא ודאי כיון דאיפסיקא הלכתא כאבא שאול אפילו כתב בפירוש נאמנות ממני ומיורשי אם מת לוה בחיי מלוה אין יורשי המלוה גובין כלום כיון דקי"ל כא"ש: ועוד אנו למדין דאף בנאמנות סתם הו"ל כנאמנות מפורש ואם לא עבדינן תרי קולי בנאמנות מפורש גם בנאמנות סתם לא עבדינן תרי קולי ואפשר דמשום הא כתב מרן בש"ע מת לוה בחיי מלוה בשטר שיש בו נאמנות סתם ואח"כ מת מלוה היו רשים גובין בשבועת היורשים כו' והיינו ודאי משום דס"ל בנאמנות מפורש לא עבדינן תרי קולי וה"ה לנאמנות סתם אבל החונים עליו הסמ"ע והש"ך כתבו דנאמנות סתם דקאמר ר"ל שלא האמין גם ליורשי המלוה עליו אבל פשיטא דמיירי שהאמינו עליו ועל יורשיו דאם לא כן לא היו יכולין יורשי המלוה לגבות אפילו בשבועה דאין אמש"ל כו' נראה בפירוש דפשיטא להו מלתא טובא בנאמנות סתם שדנין דין אין אמש"ל והמה לא ראו דברי תלמידי רבינו יונה ז"ל וצריכין אנו לומר דר' יונה פליג אחכמי נרבונה כיון שהוא סובר דאבא שאול פליג אכולה מתני' כמו שהכרחנו מההיא דכל הנשבעין: עוד יש לדון ע"ד חכמי נרבונה מה ראו על ככה שלא להחמיר תרי חומרי כיון שמצד הדין מוקמינן ממונא כל היכא דאיתי' וכן ראיתי להריטב"א בשיטתו שתמה על דבריהם וצריך אני להעתיק דבריו ז"ל יש שפיר' דמודה א"ש שאם כתב נאמנות מפורש על יורשיו שתנאו קיים וכדתנן במתני' ואע"ג כו' אבל בלשונות אלו הסתומים דלא נדר ונקי נדר שורת הדין דלשתמע פיטורא אפי' גבי' יתמי מ"מ כיון שלא כתב כן בפי' אין עוקרין מפני לשונות אלו הסתומי' תקנת חכמים שתיקנו בבא ליפרע מנכסי יתומי' ואפילו שתאמר שיועיל זה הלשון לענין אפוטרופא ופוגמת דגבי דידיה לא מהני לענין פרעון כתובה וזה דעת הרי"ף ז"ל כו' וקשה מאד לפירוש זה דהא לקמן אמרי' דכ"ש כו' לכך פי' ר"ח וחכמי נרבונה דא"ש ה"ק כי שורת הדין דבין דלא נדר ובין נקי נדר וכו' לשון גמור הוא לפוטרה אף מן היורשים אבל מה אעשה שהרי לענין פרעון כתובה מן היורשים אין שום נאמנות מועיל דתקנת חכמים מוחלטת היתה שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה דהא בלא נאמנות נמי שורת הדין היה לגבות מהם בלא שבוע' כיון דליכא דטעין פרעון בהדיא אלא שחכמים הפריזו על המדה לתקנת היתומים וכיון שכן אף תנאו של לוה לא יועיל בכך וזו נראית שיטת רש"י ז"ל והלכתא כאבא שאול שאין נאמנו' מועיל לפטור משבוע' הבא ליפרע מהיורשין או מנכסים משועבדין ולפי זה כשמת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה פקע שטרא ואע"פ שיש בו נאמנות על היורשין דהא נאמנות לא מהני וכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבוע' ואאמש"ל אבל הר"ח וחכמי נרבונה כתבו לשט' זו לא מפקיעי' שטרא דההיא דמת לוה בחיי מלוה דרב ושמואל חומר' הוא ואמרי' התם הבו דלא לוסיף עלה היא וכיון שכן לא מחמרי' בה תרי חומרי חומרא דרב ושמואל וחומרא דאבא שאול הלכך גובין היורשים מן היורשים בשבועת היורשים כיון שיש נאמנות בשטר על היורשים ואין זה מחוור בעיני דכיון דהלכת' היא אמאי לא מחמרי' בה תלת חומרי ולפי שטה זו כו' נמצא פסקן של דברים כי לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל נאמנות מפורש מועיל על היורשים אבל לא על המשועבדין ושטר שיש בו נאמנו' על היורשים אע"פ שמת לוה בחיי מלוה כשר שהרי לא נתחייב מלוה לבני לוה שבועה כיון שהאמינו על יורשיו ולדעת ר"ח והראב"ד וחכמי נרבונה אין נאמנות מועיל אפילו על היורשים ואם מת לוה בחיי מלוה ואח"כך מת מלוה אין גובין בשטר ההוא עכ"ל: והא גופא קשי' אמרת משם ר"ח וחכמי נרבונ' דנאמנות בפי' אינו מועיל וכשמת לוה בחיי מלוה פקע שטר' אימא סיפא שר"ח וח"נ כתבו לשיטא זו דלא מפקיעי' שטרא ואיך יתכן שח"נ הם המדברים תוך כדי דיבור דברים סותרין אלו את אלו: ואם נאמר בזה שחכמי נרבונה לא אמרו כי אם דא"ש ס"ל דאף נאמנות בפירוש לא מהני וכפי דבריהם ז"ל הוליד הריטב"א וכתב ולפי זה כשמת לוה בחיי מלוה כו' ולפיכך חזר עוד והביא דבריהם דתרי חומרי לא אמרינן וכמ"ש ע"ד הנמקי הרבנים חיים שנים דמאי דקאמ' לפיכך אם. מת כו' הם דברי' עצמו ואינם מדברי ח"כ ז"ל לע"ד אחרי המחילה רבה לא ידעתי מה יענו לדברי הרב העיטור ז"ל דף י"ב שכתב ח"ל ושמעתי מנהג נרבונ' דלא מהני נאמנות ביתומים מן היתומים היכא דמת לוה בחיי מלוה ופטור עכ"ל והן הם דברי הנמקי והריטב"א במ"ש משמם ואינו יודע איך היתה כזאת חילוף הדברים משם ח"נ שהרז"ה וכל הפוסקים כתבו משמם שמנהגן היה שלא לדון תרי חומרי ובעל העיטור כתב משמם להפך וא"א ליישב דברי העיטור שהן דברי עצמו שהרי הוא ז"ל חולק עליה' וכתב לא נתגלה לי טעמם באופן שאין ליישב דברי הנמקי ז"ל בדברי הריטב"א כמ"ש הנתיבות כי הנה זה עומד הרב העיטור וכשזה קם הדר דינא וקושיין לדוכת': ועוד דאכתי קשה במסקנא דמלתיה שכתב נמצא פסקן של דברים כו' והביא דעת הגאונים והרמב"ם דנאמנות מפורש מהני ודן את הדין ששטר שיש בו נאמנות על היורשים אע"פ שמת לוה גובין בו ולדעת חכמי נרבונה שאין נאמנות מועיל אין גובין בו ולמה לא הביא עוד ס' ג' דתרי חומרי לא עבדי' למאן דסבר שנאמנות מועיל: ומה שיישב לזה הרב הנתיבות דכיון שתמה עליהם לא חש להזכירם אי אפשר לומר כן שבשביל קושיא שהיה לו ע"ד ח"נ הגדולים דחה דבריהם לענין דינא ולא הזכירם על דל שפתיו אע"פ שהם אמרו והם אמרו:

ועוד אני תמה על תמיהתו שתמה על א"נ דכיון דהלכתא היא אמאי לא מחמרי' תלת חומרי דאי מיירי באלמנה שבאה לגבות כתובתה מן היתומים הא ודאי אע"גב דהלכתא היא לא מחמרי' בכתובה תרי חומרי וכמ"ש בפרק האשה שנפלו דף פ"א תניא הרי שהיה בושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמ' הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מיבם ויקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וקאמרי' עלה אמר ר"כ זו אינה משנה ופריך מ"ט אלימא משו' דהו"ל מטלטלי ומטלטלי לכתובה לא משתעבדי דלמא ר"מ היא דאמר טלטלי משתעבדי לכתובה ואלא משום דאמר לה את לא בעד"ד את דלמא ר"נ היא דס"ל מוציאין מזה ונותנין לזה ומשני לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי ר"מ אי ר"כ כו' לענין הלכה פליגי בה רבוותא הרי"ף ודעמיה סברי כיון דתקינו רבנן השתא למיגבי כתובה ממטלטלי דיינינן תרי חומרי וטעמו כתבו הרא"ש והר"ן והביאם מרן ב"י טא"ה סי' קסח דהא דחשיב תלמודא להך ברייתא משבשתא לפי שא"א לקיימה אם לא שנעשה המחלוקת תרי זוגי ר"מ ובר פלוגתיה ור"נ ובר פלוגתיה ואפי' אי ס"ל הלכה כר"מ וכר' נתן תרי חומרי בכתובה לא מחמרי' אף כי ר"מ סבר כר' נתן ור' נתן סבר כר"מ מודו תרוייהו דלא עבדי' כהך ברייתא אבל השתא דתקינו רבנן כתובה גביא ממטלטלי אין כאן אלא חומרא א' דר' נתן כו' אבל הרמב"ם ז"ל כתב פכ"ב מה' אישות שכיון שאין כתובה נגבית מטלטלי אלא מתקנת חכמים אין כח בתקנה זאת לעשות מעשה והדר דינא דתרי חומרי לא עבדי':

והשתא ניחזי אנן אי הך דינא דרב ושמואל או הך דינא דאבא שאול כל חד באנפי נפשיה הלכתא נינהו ועבדינן עובדא כחדא מינייהו בהצמדה יחד אין כאן אלא חומרא אחד וכמ"ש הרי"ף ודעמיה ז"ל בההיא דושמרת יבם אם כן איך אמרו חכמי נרבונה ז"ל דהו"ל תרי חומרי והרי אין כאן שנים כי אם חומרא א' וא"כ מה שתמה הריטב"א ז"ל דכיון דהלכתא היא אמאי לא מחמרי' תלת חומרי איפכא הו"ל לאקשויי שאין כאן אלא חומרא אחד כיון דקי"ל ככל חד מינייהו וכמ"ש הרי"ף ז"ל בההיא דשומרת יבם. ואי ס"ל להריטב"א דח"נ ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם בההיא דשומרת יבם ואף דהלכתא כא"ש או כרב ושמואל כל חד לחודיה מ"מ כיון שחומרא היא בהצמדם יחד אין אנו דנון כשניהם דלא מחמרינן תרי חומרי בכתובה ומטעם הרמב"ם ז"ל כמו שנראה לעין כל הישר הולך דח"כ ס"ל כדעת הרמב"ם א"כ מאי קא מתמה ז"ל דכיון דהלכתא היא אמאי לא מחמרי' הא דיניו הכי הוא ד א אשכחן תנא דמחמי' תרי חומרי בכתוב' כדאמרן, וראיה לזה מצאתי בפרק ראשית הגז דף קל"ה דמייתי תלמודא פלוגת' דתנאי דר' אלעאי יליף ראשית הגז מתרומ' לכל חקותיו ולכל משפטיו ורבנן פליגי עליה דלא ילפי' נתינה נתינה מתרומה ולא ילפינן חדא מחדא כו' והפוסקים לא השוו מדותיהם לדון בכולהו כרבנן או כר' אלעאי וכתב הר"ן ז"ל שם שנראה נכון לומר דכיון דנהוג עלמא כרבי אלעאי במתנות לא מקלינן במידי דסבר בה ר' אלעאי להחמיר דתרי קולי לא עבדינן ולפיכך אין נוטלין ממין על שאינו מינו ולא מן החדש על הישן. אבל בצאנו לגיז אפשר שחייב דמחמרינן כרבנן ע"כ נראה מדבריו דס"ל להלכה במלתא דר' אלעאי מחמיר ורבנן מקילין הלכה כר' אלעאי משום דתרי קולי לא עבדינן ובמלתא דרבי אלעאי מיקל ורבנן מחמירין הלכה כרבנן ובאומר כל גזותי ראשית דבריו קיימין: ועוד כר' דהיינו דוקא להוציא מזה על זה אין נוטלין ממרן על שאינו מינו ולא מן החדש על הישן אבל לענין צירוף מצטרפין שאם היו לו ה' בהונות משני המינין מצטרפין וכן חדש מפני ישן מצטרפין אע"ג דלר' אלעאי אין מצטרפין שהרי כל דבר שאינו ניטל מזה על זה אינו מצטרף דומי' דמעשר בהמה דקי"ל אין מעשרין מן החדש על הישן וחדש וישן נמי אין מצטרפין וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' בכורות ומ"מ הכא קי"ל כרבנן לחומרא. ונראה נמי שאם היו לו ה' בהמות מב' מינין או ה' מחדש וישן יכול להפריש מזה על זה ממה נפשך אם הלכה כר' אלעאי אין מצטרפין ואין כאן חיוב ראשית הגז ואם הלכה כרבנן יכול להפריש ממין על שאינו מינו ומן החדש על הישן וכן אם היה לו כדי שיעור חיוב ראשית הגז ממין אחד ומהמין האחר לא היה לו כדי שיעור יכול להפרישן על הכל ממה נפשך אמנם אין יכול להפריש מהמין שאין בו כדי חיוב על הכל דאפשר שהלכה כר' אלעאי. ומ"ש הר"ן שאינו מפריש ממין על שאינו מינו ומן החדש על הישן בסתם היינו כשיש בונין האחד כדי שיעור חיוב דאף דלרבנן מפריש מזה על זה מ"מ כיון דנהוג עלמא כר' אלעאי עבדינן כותיה דרבי אלעאי לחומרא משום דתרי קולי לא עבדינן ויש להסתפק אם היו לו ב' מינין ומכר המין האחד ושייר לו המין השני דמשמע מסתמא דתלמודא התם דלר' אלעאי הלוקח חייב להפריש מחלקו לפי שלא שייר המוכר אצלו מאותו המין ולרבנן המוכר חייב משום דחשיב שיור כדתנן אם שייר המוכר המוכר חייב א"כ הדבר היכי לידינו דיינו שהמוכר אומר הלכה כר' אלעאי דאין לומר לו שהלכה כרבנן לחומרא דאע"ג דהוי חומרא על המוכר אבל נפיק מיניה קולא ללוקח דר' אלעאי מיקל למוכר ומחמיר ללוקח ואם נאמר דהלכה כחכמים והמוכר' חייב שהרי אין כהלכה כר' אלעאי אלא במלהא דאית בה תרי קולי אם אנו מחייבין את המוכר להפריש נמצא מפריש ממין על שאינו מינו ובהא קי"ל כר' אלעאי כדכתיבנא דתרי קולי לא עבדינן ולע"ד צ"ע ורמזתי מזה בהשמטות ספר בני חיי יע"ש. והכא קשה על הריטב"א דאין כאן אלא חומרא א':

עוד יש לתמוה על הריטב"א ז"ל שעלתה הסכמתו שלא לחוש לדברי חכמי נרבונה ולא הזכירם בפסקא דמלתיה ואלו בפרק כל הנשבעים הביא כל זה שכתב כאן ואסיומא דמלתיה הביא דברי חכמי נרבונה שלא לדון תרי חומרי וכתב עליהם וטעמא דמסתבר הוא כו' וכן נהגו בכל הגליל הזה כהרמב"ם וכן היה דע' מורי הרשב"א כו' ואף שכתב אחר כך אבל מורי הרא"ה ז"ל היה סובר כדעת זקנו כו' הא מיהא הוא עצמו העיד על חכמי נרבונה שאמרו מלתא בטעמא ואלו הכא בפרק הכותב כתב שאין דבריהם מחוורין: ואחר ימים הביא אלי השואל פסק הרב המובהק כמהר"ש אמאריליו שכתב על נדון זה ושם ראיתי הביא דברי הריטב"א הסותרות מפ' הכותב לפרק כל הנשבעים וכתב שמ"ש בפ' הנשבעים הם דבריו האחרונים יע"ש בקונטריסו:

אשר על כל אלא עלה על דעתי ליישב דברי הריטב"א ואנכי הרואה לגדולי הפוסקי' ז"ל שהביאו דברי חכמי נרבונה כתבו בטעם דבריהם שעשו תקנה זו כדי שלא תנעול דלת כו' נפקא מינה בכתובה דלא שייך נעילת דלת וכמ"ש הב"י בסי' ק' גבי דינא דבע"ח בבינונית וכתובת אשה בזבורית משו' שיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' וא"כ בכתובה דליכא נעילת דלת לא תקנו חכמי נרבונה שלא לדון תרי קולי אמנם בכתובה איכא טעמא אחריתי דלא אשכחן תרי חומרי בכתובה וכפי זה הריטב"א ז"ל הביא דברי ח"נ לענין כתובה שהביאם בפ' הכותב והבין בדבריהם שאף בב"ח דעלמא רצו שלא לדון תרי קולי ותמה עליהם דכיון דהלכה נינהו אמאי לא מחמרי' תלת חומרי שהרי דוקא כתובה שהיא מדרבנן עשו חיזוק לדבריהם שלא לדון תרי קולי אבל בשאר ב"ח אמאי לא מחמרי' ומ"ש בפ' כל הנשבעין ע"ד ח"כ וטעמא דמסתבר היינו דוקא לענין שטר כתובה וסגנון א' עולה לשני המקומות ודייק לומר וכן נהגו בכל הגליל הזה כהרמב"ם משום שהריטב"א ז"ל לא אסיק אדעתיה טעמא דנעילת דלת לדון כן בשאר השטרות: וכיון שבאנו לכך הוה מצינן למשכוני נפשין ולישב דברי ח"נ שבאו בחילף בספר העיטור והנמקי ז"ל: אלל זה חזיתי להרז"ה והרשב"א והריב"ש כולם כאחד כתבו בטעם ח"כ דכיון דמסקינן בש"ס דיינא דעבד כר' אלעזר עבד בשטר שיש בו נאמנות מפורש עבדינן לכתחלה כר' אלעזר ולא דייני' ברב ושמואל וכל כי האי אמרי' הבו דלא לוסיף עלה. והריב"ש ז"ל כתב טעם זה לכתובת אשה ושום אחד מהם לא הזכיר טעמא דנעילת דלת כו' וטעמא דתרי חומרי אשר על כן נמצאו דברי הריטב"א תמוהים לע"ד וצל"ע: אמנם עלה בידינו מדברי תלמידי ה"ר יונה דס"ל הפך ח"כ כמו שהוכחנו מההיא דפ' כל הנשבעים ועוד שאם הוא סובר טעמא דתרי חומרי אף בנאמנות סתם לא אמרי' דתרי חומרי עבדינן משום דס"ל נאמנות סתם חשיב כמפורש אליבא דאבא שאול והלכתא כותיה. מעתה הבא נבא לכונת דברי הטור ע"פ דרך מרן וכונתו לומר דנאמנות בפירוש מהני ליורשים וכפל בלשונו לומר דרך הפיטור דהיינו שפטרו הלוה למלוה ממנו ומבאי כחו לו ולבאי כחו לאפוקי מאן דס"ל דאף נאמנות סתם חשיב כאלו פירש ממנו ומבאי כחו לסברת אבא שאול משו' דפליג אף ארישא דמתני' ולדידיה אין גובין היורשים בשטר שיש בו נאמנות מטעמא דתרי קולי והוכרח הטור לומר כן לפי שזה הלכה רוחת דבנאמנות סתם אמרינן אאמש"ל וכמו שפסק הוא עצמו למעלה מזה ולפיכך הביא הב"י דברי ר"ח שכתב בפי' שאם מת לוה אין גובין וכו' דאפשר ס"ל כרבינו יונה דאבא שאול פליג אף על רישא דמתני' ומי שסובר כן מוכרח שאין סובר ההיא דח"נ דלא דייני תרי קולי דאלת"ה יקשה ההיא דפרק כל הנשבעים וכפי זה יש לדחוק דברי הטור שאינו סותר למה שפסק הוא עצמו בא"ה דלא כהרי"ף ז"ל ואין שום ראיה מדבריו לעיקר הדין של ח"נ ז"ל:

ואשובה אראה הביא מר ניהו רבא דברי הרב בעל הנתיבות שדקדק מדברי הרא"ש בתשו' כלל ע"א סי' ו' שהוא חולק על חכמי נרבונה שכתב וז"ל לענין מה שנחלקו המפרשים אם מועיל נאמנות לגבו' מלקוחות בלא שבועה כיון דאיפליגו בה רבוותא לא מפקי' ממונא עד שישבע המלוה ומיהו אם מת המלוה יורשים היו גובין בשבועת שלא פקדנו וכגון זה הבו דלא לוסיף עלה כיון דשבועה זאת אינה אלא מפני חשש רמאות עכ"ל הרא"ש ודקדק ז"ל משם דמשמע דוקא בכה"ג הוא דאמרי' הכי כיון שעיקרה של שבועה הוא מפני הרמאים אבל בבא ליפרע מן היתומים דליתא להאי טעמא אע"פ שהן שתי חומרו' דנין דין אין אמש"ל שאל"כ למה הוצרך לתת נועם מפני ששבועה זו אינה אלא מפני רמאין ת"ל דהו"ל תרי חומרי כו' ועל זה עמד וימודד דברי הרא"ש ז"ל אלו ותמה עליהם דלמה לו לומר שראוי לפסוק כר"ח והרי"ף השתא דנפישי רמאי ת"ל שאין פיטור מועיל מפני תקנ' חכמים שהוא ס"ל כהרז"ה ודעמיה דפליגי אהרי"ף והך טעמא דרמאות אינו אלא למאן דס"ל שפיטור מועיל. והנה עיני האדון תחזינה משרים שכיוון לדעת גדול הוא הרב בעל הנתיבות למעלה מאותו דף שדקדק כן בדברי הרא"ש למה לא השיב כיון שאין נאמנות מועיל לגבי יורשים ה"ה לגבי לקוחות למאן דס"ל שאין נאמנו' מועיל לגבם ותירץ ז"ל שעל הסתם היה קנין בשטר ההוא וכל שקנו מידו מועיל הנאמנות לגבי יתומים אבל לא לגבי לקוחות. וכפי דרך זה שהרא"ש בתשו' זו מיירי בקנין אין שום סתירה מדידיה אדידיה מ"ש בסי' ו' עם מ"ש בסי' ח' דהתם מיירי בנאמנו' גמורה בלא קנין אבל בתשו' ח' מיירי בקנין:

ותמהני שהרב בעל נתיבות בדף רצו ובנתי' הקשה דברי הרא"ש אלו דסתרי אהדדי כמ"ש מר ולא זכר את דבריו שכתב בתשו' הרא"ש דמיירי בקנין וגם בזה יתיישב מה שהקשה הרב החבי"ב ז"ל בשם בדק הבית מתשו' סי' ד' שכתב בסוף התשו' ח"ל אבל אם פטר הלוה את המלוה משבועה ממנו ומיורשיו גובין בכי מלוה מיורשי הלוה אף אם המלוה נתחייב שבוע' ללוה על עסקי תביעה אחרת עכ"ל והכריח ז"ל משם דס"ל להרא"ש ז"ל שפיטור בפי' מהני ליורשים הפך התשו' הסמוכ' לה שכתב כי דברי הרי"ף אינן מחוורין והוצרך לידחק את עצמו כמ"ש מר. ולעד"ן הדבר פשוט שהרא"ש בתשו' זו מיירי היכא שפטרו בפירוש וקנו מידו שהרי אין כונתו באותה תשו' להודיע אם פטור מהני או לא כי אם להודיע לשואל שאף שנתחייב שבועה המלוה על עסקי תביעה אחר' אין אומרים אין אמש"ל על תביעה זו שהיא באה לדון עמהם ומיירי כפי דינו של נאמנות כמו שיראה המעיין האמנם על פי הדברים האלו שהרא"ש ז"ל בתשו' ח' מיירי' בקנין דהכי מוקי לה הרב בעל נתיבות יקשה עליו איך הוא עצמו רצה לדון משם מדלא קאמ' טעמא דתרי חומרי כי אם הוצרך לתת טעם כיון ששבועה זו אינו אלא מפני חשש רמאות וכו' משמע דס"ל לדון תרי חומרי כו' והא ליתא כיון שנדונו היה נאמנות בקנין ליכא תרי חומרי ולא שייך פלוגתא דא"ש וכמ"ש רוב הפוסקים שנאמנות מפורש בקנין אפילו אליבא דא"ש ומיניהוביה אב"א ניזיל ביה נרגא אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כיון שיש מחלוק' בין הפוסקים אם נאמנות בקנין מהני ללקוחו' או לא א"כ הא איכא תרי חומרי חומרת הפוסקים שאין נאמנות בקנין מועיל ללקוחות וחומרת רב ושמואל אין אדם מש"ל וכיון דאיכא תרי חומרי מה לי חומרת א"ש עצמה או חומרת הפוסקים ס"ס הא מפקיעי' שטרא בתרי חומרי וכן דקדק הנתיבו' בלשונו לומר ת"ל מהאי טעמא דכיון דהוי פלוגתא לא מחמרינן תרי חומרי כו' א"כ איפה כל מה שטרח מר ניהו רבה ה"י ליישב דברי הרא"ש ז"ל כיון דבלקוחות אין מועיל נאמנות מדינא דלאו כל כמיניה לחוב לאחריני ולאו היינו מטעמ' דא"ש וא"כ לא שייך תרי חומרי כמו שהאריך אכתי יש לדחות כפי מה שכתבנו בכונת הנתיבות דכיון דס"ס איכא פלוגתא דרבוואתא דאיכא מדס"ל שנאמנות מועיל מדינא ללקוחות כסתם מתני' דקתני ואת הבאים ברשותה כו' ואיכא מדס"ל שאינו מועיל ולאו היינו מטעמא דא"ש ס"ס הא איכא פלוגת' ולא מפקינן ממונא וכשבאים אנו לדון דינא דרב ושמואל הא איכא תרי חומרי ומתורת ח"נ אנו למדין שלא לדון כן וכיון שהרא"ש ז"ל לא יהיב הך טעמא משמע שאינו סובר כדבריהם ולדון כיוצא בהן וכן ראיתי להרב בעל פ"מ ז"ל ח"א סי' י"ג שהביא ז"ל יש מי שסובר שחמור דין יתומים לענין נאמנות מדין לקוחות וא"כ כי היכי דביתומים אמרי' דלא דיינינן תרי קולי אף אנחנו נאמר כן גבי לקוחות יע"ש שיש לעמוד בדבריו:

גם את הדבר הזה דפשיט' ליה למר טוב' שהרא"ש ס"ל כהרי"ף שנאמנו' מפורש מהני ודחק את עצמו ליישב מ"ש בפסקיו שהביא דברי ר"ח כו' כיון שכתב בסוף דבריו ונכון להחמיר כו' הנה לא ידעתי מה יענו שפתיו לתשו' סי' ג' שנשאל לו דעת הרי"ף והשיב דע כי אין דברי הרי"ף מחוורין בעיני דהא במסקנא דהך שמעתא מוקי ר"ש כו' וכן נרא' ממ"ש בפסקיו ר"פ הנזקין גבי ש"ח היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית כו' וכתב עלה הייני דוקא כשכתב לו סתם שאין עוקרין תקנת חכמים בסתם אבל אם פירש בפירוש לגבות מן העידית גובה אף מן היתומים ויליף לה מהכא מדקי"ל כא"ש שאין נאמנות מועיל ליורשים כו' והביא דעת הרי"ף דנאמנות מפורש מועיל וכתב אחר כך אבל ר"ח ור"י פסקו הלכה כא"ש ואפי' פירש ומיהו הכא מסתבר דהיכא דפירש לא הפקיעו חכמים זכות המלוה עכ"ל נראה מדבריו שחושש לדעת ר"י ור"ח גבי נאמנות והוצרך לומר דגבי זיבורית מסתבר טעמא דמהני תנאי בפירוש לגבות מן העידית וא"כ מה נועיל אם נישב שאר תשו' הסותרות להרא"ש עצמו אהך שכתב בפסקיו דהנהו לא בפירוש אתמרו אלא מכללא ודבריו בפסקיו לפ' הכותב והך דפרק הנזקין ותשו' סי' ג' צוחי ככרוכיא כדעת ר"ח ור"י שאין נאמנות מועיל לגבי יתומים אפי' אם פירש כו' אשר על כן צדדתי צדדים ליישב דברי הרא"ש בתשובות הסותרות דחדא מיירי ביש נכסים אחרים ללוה וחדא מיירי שאין ללוה נכסים אחרים ותשו' סי' ח' שהלוה מת ויתומי' הם שמכרו הקרקע ללקוחות כו' משא"כ בתשו' סי' ו' שהלוה עצמו הוא שמכר ללקוחות ואינו נח לי ודברי הרא"ש כל האחרונים אסקוה בקשיא גם אני אבחר דרכם ומטע' זה הרב החבי"ב ז"ל לבו ראה שדברי הרא"ש סותרות זו לזו ואי אפשר ליישבם כי אם באנפי דחיקי כמ"ש ז"ל ולפיכך לא דן מהם לומר קי"ל הפך סברת ח"נ שמדברי הרא"ש אין להוכיח לאו פירכא ולאו סייעתא ומדברי הטור ג"כ אין ראיה חותכת כמו שצדדנו ואין לומר קי"ל כפי מה שהבינו האחרונים בדבריו כיון שאנחנו רואים שיש לדחות.

אמנם מה שעומד לנגדנו הן הם דברי הנמקי ז"ל שכתב בפירוש משם ח"נ שהיו דנין תרי קולי ואין לדחות דבריו כמו שדחאוה הרב החבי"ב והנתיבות והרב פני משה ז"ל שהם דברי עצמו ואחר שראינו להרב העיטור שכתב כן בפירוש שמנהג נרבונה היה לדון כרב ושמואל ביתומים מן היתומים אף דאיכא נאמנות ואף שדבריהם סותרות לכל מ"ש גדולי הפוסקים משמם הא מיהא תרי ותרי נינהו בדעת ח"נ וכפי זה גם מה שדחה הרב החבי"ב דברי הריטב"א אין דחיתו עולה יפה ואכתי הנמקי והרא"ה והריטב"א אזלי בחדא שיטתא וזה חזיתי בתשו' כ"י להרב בעל הנתיבות דן הלכה למעשה לומ' קי"ל כותייהו וסמך ב' ידיו עליו הרב מוהרי"ט ן' יעיש ז"ל בחתימתו על דבריו וז"ל טענה זו דנאמנות אפילו לגבי יורשים במחלוקת היא שנויה ויכול המוחזק לומר קים לי ככל הגדולים שאומרים דלא מהני נאמנות לגמרי אף דאיכא תרי חומרי ה"ה הנמקי ורבותיו הרא"ה והריטב"א ויותר מהמה מבעלי החידושים כו' וכתב בסוף דבריו על ענין פלוגתא דרבוותא והביא דברי הרב בעל משפט צדק ח"א סי' נ"ב שעשה קי"ל בפלוגתא דרבוותא ולא נתחוורו דבריו בעיניו אבל בכיוצא לנ"ד כתב כיון שהסברא אחד היא כולה בעיקר הדין דנאמנות לגבי יורשים לא מהני לגמרי ומחמרי' תרי חומרי ואין להוציא מיד המוחזק ויד בעל השטר על התחתונה אע"פ שיש בו נאמנות עכת"ד אם כן הא איכ' דור ראשון ודור אחרון פמליא של מעלה יעידון יגידון לעשות הלכה למעשה הפך סברת ח"נ והם עומדים ומזכין ליורשי הבעל שלא להוציא ממון מתחת ידם וגדול כח המוחזק הא ודאי אין לנו לדחותם וכיוצא בדבר הזה כתבתי בעניותי זה לי ימים על תשובת הרב בעת"ה בדין שומר שהורה ז"ל כיון שכל שומר צריך לישבע בודאי שלא פשע אם אינו יכול לישבע משלם ומהריב"ל ומהרשד"ם ומהרש"ך הבאים אחריו עשו מעשה כדבריו ואני בעניי מצאתי הרבה גדולים חולקים על סברת ה' בעת"ה ושמץ מנהו ראיתי שהביא הרב בני אהרן והרב הש"ך ז"ל ועלתה הסכמתי הקלושה שלא להוציא ממון מיד המוחזק לדידן שאנו דנין קי"ל הכא נמי בנ"ד הא איכא הרב הנמקי ז"ל והרא"ה והריטב"א ומה שהוספתי עליהם דברי רבי' יונה ואת האחרונים הרב מהרי"ט ן' יעיש ובעל הנתיבות והר' מהר"ד אגוזי ומהר"א קופינו ז"ל: ונמצאו מערכ' לקראת מערכה אלו מזכין ואלו מחייבין ומנהגן של ישראל לדון היכא דקיימו זוזי שלא להוציא מה נשתנה נדון זה שלא לדון כן ולדחות כל אלו הגדולים ז"ל לומר דלא מסתבר טעמייהו ולהכריח בין הרים גדולים הא ודאי אין כח בידינו לעשות כן: אך ביום הראות דברי הרב הנמקי בפרק כל הנשבעין שהביא סברת חכמי נרבונ' דתרי קולי לא אמרי' גם הריטב"א עשה כן בפרק הנז"ל וסתר דבריו שכתב בפרק הכותב לא נשאר כי אם סבר' הרא"ה שהעיד עליו הריטב"א וגם בזה מצאתי בשיטת הרא"ה שכת' וז"ל קי"ל כא"ש דלא מהני נאמנות ליורשים ה"ה ללקוחו' דה"נ קי"ל הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה והשתא דאתינן להכי השתא דקי"ל אין אדם מש"ל שטר שיש בו נאמנו' ומת לוה ואח"כ מת מלוה הפסידו בני מלוה אבל בשם ח"נ כתבו שתיקנו דכיון דקי"ל דיינ' דעבד כר"א עבד הכי נמי לא עבדינן בה תרתי ומהני ביה נאמנו' ואין משיבין את הארי והרב' דעות נאמרו בהלכ' זו וזהי הנכון הלכ' למעש' עכ"ל הרי עדותו של הריטב"א דלא הוה מסתבר ליה סברת חכמי נרבונה כמ"ש אין משיבין את הארי כו' אבל לענין מעשה כתב לדון כסברתם: גם הרא"ש והטור כבר כתבנו גם כן שדבריהם סותרים אלו את אלו אם כן איפה אין בידינו לעשות מעשה לומר קים לי שאין אנו יודעים על מה נסמוך ודברי הרב בעל העיטור לא ידענ' מאי אידון בהו שהרי כתבנו שכל גדולי הפוסקים ז"ל כתבו בהפך משם חכמי נרבונה. גם דברי תלמידי רבינו יונה שהכרחנו בעניותנו דסברי הפך חכמי נרבונה הנה ראיתי להרשב"א ז"ל בשיטתו למ' אש גבי ש"ח היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבח כו' שכתב שאם התנה בפירוש לגבות מן העידית מהכי ג"כ ליורשים מההיא דא"ש דנאמנות כו' וכתב וכן דעת מורי ה"ר יונה כו' ולא כתב כמ"ש הרא"ש דאף דגבי נאמנות לא מהני גבי זיבורית מסתברא לומר דמהני היכא דהתנה בפירוש משמע דגבי נאמנות כמי ס"ל היכא שהתנה מהני וזה הפך מה שכתבנו שכתבו משמו תלמידיו א"כ אין לסמוך על שום אח' מאלו הגדולים לדון קי"ל כי לא ידענו על איזה מדבריהם כסמוך: אבל הדור האחרון מהר"ד אגוזי ומהר"א קופינו והרב כמהרי"ט ן' יעיש והרב בעל הנתיבות לא נתגלה אליהם דברי הנמקי והריטב"א והרא"ה האחרונים ודנו דין אמת להחזיק ביד המוחזק אמכם אנחנו בעניותנו שראנו דבריהם סותרין אלו את אלו ולא באו דבריהם ז"ל בספר מפורסם לומר שהרבנים האחרונים אע"פי שראו דבריהם סותרים דנו קי"ל כמ"ש מהריק"ו א"כ הא ודאי בנ"ד ראוי לעשו' מעשה כרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים לדון כסברת חכמי נרבונה הגדולים ולזכות ליורשי האשה וכמ"ש מר ניהו רבה וסיעת מרחמוהי הרבנים ה"י:

עוד אמרתי אדברה על מ"ש הרב דון וידאל ז"ל שהביא הרב בעל הנתיבות שהסכים לדברי הריטב"א שאין שום נאמנות מועיל כו' ואין בידי ספר החדושים שלו לראות אם על פי עדות הריטב"א ז"ל משם רבו הרא"ה כתב כן דהא ת"ג כמו שכתבנו: ועל מה שהוסיף שנית ידו ואמר שאף חכמי נרבונ' לא אמרו דלא מחמרינן תרי חומרי לענין הלכה אלא תקנה היא שתקנו לאנשי מקומם לבד כו' והחזיק דבריו הרב בעל הנתיבות מלשון הרז"ה שכתב עשו חכמי דורות תקנה שלא להפקיע שטר בתרי קולי כו' וכ"כ הרב בעה"ת שער י"ד והריב"ש וכל הגדולים שהביאו דברי הרז"ה יע"ש. ואנכי הרואה שאגת אריה הרב המובהק המלך שלמה ה"י כתב עליו שאין דבריו נראין שלא כתב אלא תחלת לשון הרז"ה ולא פנה למ"ש בסמו' דבשטר שיש בו נאמנו' עבדינן לכתחלה כר' אלעזר כו' וזה פסק נאה כו'. ועוד הביא דברי הרשב"א והר"ן שכתבו שאף מי שחולק על הרי"ף ז"ל מודה בשטר שיש בו נאמנות כו' משמע דמדינא קאמ' הכי כו' ככתוב באורך בקונטריסו והדברים מוכרחים ונראין כן אמנם אכתי צריך ליישב כיון שמפאת הדין אמרו כן דלא דיינינן תרי חומרי למה הוצרכו לומר לשון תקנה כיון שצריך לדון כן מצד הדין ואמרו עשו חכמי דורו תקנה כו': ועוד מה שתמה מר אי גילה לו רז זה להרב דון וידאל שתקנה זאת למקומם תקנוה ולא לכל המקומות ולע"ד כראה שחכמי נרבונה המה ראו בעיקר דינא דרב ושמואל אפסיקא הלכתא דיינא דעבד כר"א עבד ודיינא דעבד כרב ושמואל עבד ואם כן בשטר שיש בו נאמנות ס"ל לח"נ מצד הדין שראוי לעשות כרבי אלעזר לכתחלה משום דלא עבדינן תרי קולי מ"מ אם טעה הדיין ופסק הלכה כרב ושמואל בשטר שיש בו נאמנות אינו בדין דיין שטעה בשיקול הדעת כיון דסוגיא דעלמא לא אזלא כר' אלעזר לגמרי כדי שיחזור הדין שהרי בשטר שאין בו נאמנות לכתחלה עבדי' כרב ושמואל ואיפסיקא הלכתא סתמא דיינא דעבד כמר עבד כו' ואם כן היכא שטעה הדיין בשטר שיש בו נאמנות ודן כרב ושמואל פקע שטרא כיון דסוגיא דעלמא לא אזלא כחדא מינייהו והם חסו על היתומים בני המלוה שלא יפסידו חובם ויתד היא שלא תמוט על כן ראו על ככה לעשות תקנה בשטר שיש בו נאמנות לדון כרבי אלעזר לגבות בו מצד הדין ואם כן נמצא דסוגיא דידהו אזלא כר' אלעזר ואם כן אם טעה הדיין ודן דינא דרב ושמואל הו"ל טעה בשיקול הדעת כיון דסוגיא אזלא כר' אלעזר והרב דון וידאל ראה והבין בטעם חכמי נרבונה שרצו לעשות תקנתם קיימת וכן הוצרך לומר דלדידהו תקינו שהרי אכן בדידן קי"ל כסתמא דתלמודא דיינא דעבד כמר עבד כו' ולא חילקו בין שטר שיש בו נאמנות לאין בו נאמנות והרי לך ראיה שהריטב"א והרא"ה חולקים בפי' הדין על ח"נ לפיכך כתב שאין חוששין לתקנתם ודינם:

אמנם דברי הרב בעל כתיבות מוקשים ועומדים שהבין בדע' ח"כ דלאו מדינ' אמר' אלא תקנ' בלבד היא שתקנו ואיך יתכן לומר דבר זה שעשו חכמי דורות תקנה להרע ליתומים לשלם ולהוציא ממון מידם והרי אפי' גדולי התלמוד שתקנו תקנת כוללת כשבאים יתומים לדון באותה תקנה והם חייבין אמרו שלא תקנוה על היתומים וכמ"ש פסק הנזקין יתומי' הרי הם כהקדש ופסקוה כל הפוסקים הרי"ף בהלכות והרמב"ם פרק ט' מהלכות מכירה שיתומים שמכרו פירות ונמשכו מהם הפירות ועדין לא לקחו הדמים והוקרו הפירות חוזרין בהם אף שמשיכה קונה מדבריהם וכן אם הוזלו הפירות חוזרין בהם שלא יהא כח הדיוט חמור מכחן וכן אם לקחו הדמים ועדין לא נמשכו כו' שאם יהיה דינם כך כשיצטרכו למכור לא ימצאו מי שיתן להם דמים כו' הרי שאין לך דבר עומד בפני היתומי' להרע להם אף שהוא דבר השוה לכל נפש ואם כן איך יעשו ח"נ תקנה לגבות שטר מן היתומים שהם פטורים לשלם מצד הדין מדינא דרב ושמואל ואבא שאול שחיזק תקנתם שאין נאמנות מועיל אצלם ויבואו הם לתקן תקנה הפך דינא דתלמודא ואם חששו לנעילת דלת גבי יתומים ליכא נעילת דלת: ואין לומר שתקנה זאת תקנו אותה ביתומים מן היתומי' דהיינו מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה כי היכי דלא ליפקע שטרא מיתומים בני המלוה דמאי אולמייהו דהני יתומים מהני יתומים ואה רעה היא תקנה זאת לבני הלוה טובה היא לבני המלוה שגובין חוב אביהם דא"א לומר כן כיון שהיתומים בכי הלוה מוחזקים ידם על העליונה דלא לאפוקי ממונא מנייהו נגד תקנתם שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואין אמש"ל וכמ"ש מהרדב"ז בתשו' סי' ק"ק יע"ש:

שוב ראיתי אחר החיפוש למהר"ם בר ברוך בתשו' קובץ קטן סי' כ"ג והובא בתשו' דשייכי לספר משפטים בסי' מ"ג שכתב דלא תקנו חכמים שבועה שלא פקדנו על היתומים אלא ליטול וביתומים מן היתומים והיתומים הנתבעים הם מוחזקי' בממון קי"ל הבא ליפרע וכו' ושם נאמר גם כן בסוף התשובה דאין לעשות תקנה להרע ליתומים שכתב וזה לשונו ועוד יש לי ראיה ראיה ברורה דהיתומים אין צריכין לישבע ולפטור דכל מילי דהו' תקנתא דרבנן לא תקנו תקנתם להרע ליתומי' ודאמרינן פרק הנזקין גבי משיכה כו' עכ"ל: הרי שמהר"ם ז"ל החליט מאמרו ככל אשר דברנו דאין שום תקנה להרע ליתומים לאפוקי ממונא מינייהו ואיך יתכן שחכמי נרבונה ז"ל יעשו תקנה הפך תקנת המשנה דהבא ליפרע מן היתומים ונאמנות שאינו מועיל לגבייהו ואין אדם מוריש שבועה לבניו וכו' ופקע שטרא והם יעשו תקנה ליפרע מהם וידעתי גם ידעתי עיקר דינו של ה' מהר"ם ז"ל נאחז בסבך גדולי הפוסקים הראשונים ז"ל וכמו שכתב הוא עצמו דרשב"ם חלוק עליו והמרדכי פ' הנזקין יישב ההיא דמשיכה שהוא דוקא ביתומים קטנים והדברים צריכין מיתון והתיישבות ולפי שאינו ענין לנדון דידן אמרתי לא אזכרנו: זאת תורת העולה בידינו שאין מדברי הרב דון וידאל שום ראיה לנ"ד לעשות מעשה לומר קי"ל ודברי הר' הנתיבות מדעתי כי קשים הם.

עוד חזינא ליה למר הביא ההיא דמהרדב"ז ז"ל בתשובה שרמזנו לעיל ומפשט לשונו משמע ליה למר שכתב דהרא"ה דס"ל כהרז"ה ז"ל היינו נמי דלא כחכמי נרבונה ולצאת ידי חובתו הוצרך לידחק שהרב שהרדב"ז לא ראה לשונו של הריטב"א ז"ל במ"ש בפרק כל הנשבעין ודעת הרא"ה כדעת זקנו הת"ה וכונתו שלא לחלוק על דברי חכמי נרבונה בההיא דתרי חומרי כי אם אעיקר דין דא"ש דאפילו נאמנות מפורש לא מהני לגבי יורשים וכך יפה לנו להבין ככתוב בקונט' ועל זה תמה מאד על הרב החבי"ב שדחה דברי הרדב"ז ז"ל בקנה רצוץ משום דאיהו ס"ל כהרמב"ם והגדיל התימה עליו כי מה יושיענו זה. ואנכי לא ידעתי מה החריד אלינו את כל החרדה ומדברי הרדב"ז אין שום ראיה לומר דס"ל ז"ל דהרא"ה והרז"ה חולקים עם ח"נ שהוא ז"ל הביא דברי הרא"ה והרז"ה דס"ל שאין שום נאמנו' מועיל לגבי יתומי' ולפי זה כל שמת לוה כו' והביא עוד דבריהם שכתבו משם ח"כ דלא דיינינן תרי קולי כמו שנראה מלשונו שכת' ובשם ח"נ אמרו והן הם המדברים הרא"ה והרז"ה וכמו שכתבנו אנחנו למעלה מזה ולא הוצרך לומר שמסכימים הם עם חכמי נרונה לדון דינו על פי סברתם וסיים בלשונו אבל אנו אין לנו אלא דברי הרי"ף והרמב"ם שכתבו דנאמנות לגבי יורשים מהני כו' וכונתו לומר שאן אנו צריכין למה שהסכימו הרז"ה והרא"ה עם חכמי נרבונה ז"ל לדון כן דנאמנות מהני היכא דאיכא תרי קולי כיון שהוא היה רגיל לדון כסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דנאמנות מפורש מהני ואין אנו צריכין לטעמא דתרי קולי: ואם באים אנו לדקדק בדברי הרדב"ז יכולים אנו לומר דס"ל דהרז"ה והרא"ה מסכימים עם חכמי נרבונה וממנו נקח ראיה לכ"ד לדון כסברתם אמור מעתה שצדקו דברי הר' החבי"ב ז"ל שדחה דברי הרדב"ז אע"פ שנראה מדבריו ז"ל שלא הכריח הלכה כמי מכל מקום הרי כתב דנקטי' כמ"ד פיטור בפירוש מהני כו' כונתו לומר שלא הוצרך לדברי חכמי נרבונה מטעם תרי חומרי והלכה רוחת בידו לדון כהרי"ף:

הנה נא ערכנו משפט לזכות יורשי האשה כסבר' חכמי נרבונה וכל הגדולי' ראשוני' ואחרוני' ז"ל כהלכתיה וכטעמיה דמר כי מפיו אנו חיים ומתורתו אנו למדין והגד הוגד לי יש מגדולי הדור שחולק על דין זה וידו פשוטה לזכות ליורשי הבעל עפ"י תורת החולקי' על חכמי נרבונה הנמקי והרא"ה והריטב"א ז"ל והבאים אחריהם וידעתי נאמנה בבא אליו דבר איש האלקים מר ניהו רבה ה"י ישוב ריקם ויודה על האמת כי לא נשאר לו משען ולא תומך כי גדולי הפוסקים המסייעים לו על דעת אחד לא יסמכו מריב לשונות כמדובר: ולא היינו צריכין עוד להחזיק יד יורשי האשה כי מוחזקין ועומדים הם רק כונתי רצויה להשתעשע בנועם שיח סוד דברות קדשו שהביא דברי הרבנים ז"ל שכתבו כיון דאיכא קנין בשטר הכתובה לכולי עלמא מהני הפיטור ליורשים אפילו למאן דסבר פיטור בפירוש לא מהני כו' ושדא בה נרגא מדברי הריב"ש ז"ל שכתב וגם הרבה מבעלי הס' הא' מודים דבקנין מהני אפילו לגבי יורשים משמע דאכתי איכא אחריני מבעלי אותה סברא דסביר' להו דאפילו בקנין לא מהני כו' ולע"ד נרא' לדחות דכונת הריב"ש ז"ל לאפוקי נאמנות אפילו בקנין ללקוחות דהא איכא מאן דס"ל ז"ל אפילו בקנין לא מהני ללקוחות דלאו כל כמיניה ולשון אפילו לכל הפירושים לא דייק שפיר: אבל מדברי הרב בעל המאור נראה בפירוש שחולק דאפילו בקנין לא מהני ליורשים שהרי הביא דברי ר"ח שהביא ראיה מן הירושלמי וכתב עלה ואין בדוקין אצלנו כו' ולכאור' ראית ר"ח מן הירושלמי היא ראיה שאין עליה תשובה והכי איתא התם גבי אותה ששנינו מי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשים והניח מלוה או פקדון ביד אחרים ופליגי בה תנאי ורבי עקיבא סבר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה ופריך עלה בירושלמי הגע עצמך שפטרום מן השבועה ומשני זו תורה תו אינה תורה ואם אית' דנאמנו' על היורשים לא מהני אפי' בקנין מאי פריך הגע עצמך שפטרום מן השבועה הרי לעולם לא משכחת לה פיטור לגבי יורשים: ואין לומר שפטרום מן השבועה קאי ליתומים עצמם כמבואר וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל במאמר ה' הנז"ל ח"ל קבלתי מרבותי דהא דאמר אבא שאול כשלא קנו מידו והאמינה ופטר אותה משבועה אינו אלא בכתיבה שהיא כאמירה דמשנתא דאוקימנא מאי כותב אומר אבל קנו מידו מפיטו' שבועה גובה שלא בשבועה אפילו מן היתומים ומפורש בירושלמי בהא דאמר רבי עקיבא ינתנו ליורשים וכו' הגע עצמך שפטרום משבועה כו' עכ"ל: הוא הדבר אשר דברנו שדברי הירושלמי דקאמר שפטרום מן השבועה מיירי בשקנו מידו על הנאמנות דאליבא דכ"ע מהני נאמנות בקנין אפילו ליורשי' דאלת"ה לא משכחת לה פיטו' לעולם לגבי יורשים ולדברי ה' בעל המאור דס"ל דנאמנו' מפורש לא מהני ליתומים איך יתיישבו דברי הירושלמי הנז"ל ורעה עוד מזאת שכתב עלה ואין בדוקין אצלנו ולא בדק עד מקום שידו מגעת. ואחר הבדיקה ראיתי לה' בעל הנתיבות בדף רפו ע"א שהקשה לסברת ר"ח וח"כ שכתבו דנאמנו' לא מהני מדברי הירוש' הנז' ואשתמטתי' ליה דברי העיטור שכתב דר"ח מוקי לה בשקנו מידו אבל מת שתי' ליישב דברי ר"ח וח"נ צריכין אנו לישב דברי בעל המאו' במ"ש ואינן בדוקין אצלנו ולדון בנ"ד דאיכא קנין בפי' על הנאמנות ורובא דרבוותא מגדולי הפוסקים ס"ל דנאמנות בקנין מועיל ליורשים הו"ל בעל המאור יחיד לגבייהו ואזלינן בתר רובא: ועוד זאת היתה לסייע יורשי האשה בנדון דידן כיון שכל נכסי הבעל הם מופקדים ביד בית דין ויד שניהם שוה הו"ל יורשי האשה מוחזקים דהא מיהא לא מפקינן ממונא מיד יורשי הבעל עצמם וכמ"ש הרב בעת"ה בתשו' סי' ש"ל ואע"ג דלאו מוחזקי' נמי אינון כו' וכ"כ מהרשד"ם סימן קיו ודקדק בזה הרב המלך שלמה שהרב בעת"ה כתב אחר דברים אלו כמדומה לי דסוגיא דדייני עלמא לא אזלא הכי כו' הרי שחזר בו הרב בעת"ה ותירץ לזה שסמך הרב מהרשד"ם אמסקנא דמלתא שכתב בעת"ה ואנא הנראה לי לפום דינא כתבתי כו' ודברים אלו ככתבם וכלשונ' כתבם הרשד"ם עצמו בתשו' סי' קלו כמו שירא' המעיין והדברי' פשוטים ומר ניהו רבה ה"י הקשה מדברי מהרשד"ם בסי' קט ויש לדחות דלרוחא דמלתא כתב כן באותו נדון דהתם בנ"ד יורשי האשה היו באין להוציא כמבואר לפני כסא כבודו: אבל מה שהקשה מר שהרי בעת"ה ז"ל כתב שם ולכל הפחות היה נראה דחולקים כו' משמע דלא חשיב ליורשי האשה מוחזקים ממש וזה הפך דברי מהרשד"ם ז"ל כו' הנה בזה מצאתי לו חבר בעל ספר בית שמואל בטא"ה סי' צ"ו ס"ב שהביא דברי ת"ה וכתב ח"ל במונח ביד ב"ד אי אמרי' אין אמש"ל ע"ש בת"ה ולא החליט דעתו בזה עכ"ל ובודאי טעמו ונמוקו מפני דברים אלו שכתב הת"ה ולכל הפחות היה נראה דחולקים ובזה יתיישב קצת דברי הרב בעפ"מ בתשו' ח"א סי' ע"ב. וכן תפס במושלם הרב בעל דרכי נועם בתשו' טא"ה סס"י כה שכתב ח"ל ואם אינן בחזקת שום אחד מהן ראוי והגון לעשות פשרה ויחלוקו יורשי האשה עם יורשי הבעל כו' עכ"ל. אמנם מהרי"ט צהלון בתשו' סי' כ"ו כתב בפירוש כסברת הרשד"ם בדברי בעת"ה והשוה כשיורשי האשה הי' מוחזקין לכשהנכסים ביד שליש שכתב וז"ל ואם אינן תפוסין אלא יורשי האשה או אפי' מונחים בב"ד מ"מ נכסים בחזקת יורשי האשה עכ"ל והדברים מתמיהים איך יתכן לומ' כן כיון שכל הנכסים בחזקת יורשי הבעל קיימי בכל מקום שהם ועליהם מוטל לפרוע חוב אביה' ובפרט חוב כתובה וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל לו דכל עוד שהאשה לא גבת' חוב בעלה לא זכתה בהן ואין כח בידה לא ליתן ולא למחול כו' וכמה דיות משתפכות לגדולי הפוסקים ז"ל באלמנה שהיתה עצמה מוחזקת בנכסים אחרי מות בעלה ונתנה או מכרה לאחרים ומתה ולא נשבעה דאיכא כמה רבוות' דס"ל שאין במתנתה או מכירתה כלום והדברים ארוכים לא עת האסף כי השואל דוחקני מיום אל יום ויגדל התימה על מהרשד"ם בתשוב' אחרת שכתב בלוה שהיה חייב ליתומים קטנים וגבו ממנו ויש עליהם כתוב' אשה חייב ללוה לשלם פעם אחר' לאשה ואתי עלה מההי' דמוקמת לנכסי לגברא דלא מצינא לאשתעויי דינ' בהדיה כו' ובמקום אחר הרביתי עליו ראיות שלא כדבריו וכו' ואתינן עלה מהך טעמא שכל נכסי המת כל היכ' דאיתנהו הם בחזקת יורשיהם כמו שיע"ש וגם פה דבריו תמוהים כמ"ש הרב החביב ז"ל מ"מ לדידן שאנו דנין קי"ל ויש ב' מהפוסקים הרשד"ם והריט"ץ שהבינו כן בדברי בעת"ה אף דבהא פליגי אם הם מוחזקים הא מיהא אינן יכולים יורשי הבעל לומר קי"ל דלא חשיבי מוחזקין לגבייהו כפי דעת הרשד"ם והריט"ץ:

הנם הלום ראיתי דברי בעל התרומות ז"ל שכתב דנאמנות מפורש אין נזקקין ליתומי' קטני' ודיינו להזקיק להם בשבועה ובנ"ד איכא יורש קטן ואף על זה פקח עיניו הרב המלך שלמה והביא דברי מהרש"ח סס"י לא שכתב עליה דבעה"ת שהיא סברא יחידית ולא חיישינן לה מדלא הביאוה הפוסקים כו'. ומר ניהו רבת חגר חרבו עליהם דאין הכרח לומר שהיא סברא יחידית משום דכל הפוסקים לא חילקו בזה וכמ"ש הרשד"ם ז"ל ח"מ סי' ס"א והביא עוד דברי מהרשד"ם בתשו' סימן שצ"ב שסותר את דבריו וכתב זו צריכה לפנים ככתוב בקונט' והן הן הדברים הנאמרים לבעל מ"ץ ח"ב סי' ל"ו שהקשה תשו' אלו לרשד"ם דסתרי אהדדי ועוד יש להוסיף עליהם מ"ש בתשו' סי' שפ"ב יע"ש ותמיה לי ע"ד המ"ץ הנז' בחלק הס' סי' נ"ט על ההיא דנכסים שהשביחו הגדולים הביא סברת הראב"ד שהובא בפסקי הרא"ש ז"ל בסתם וכתבה מור"ם להלכה ועכ"ז כתב עלה שהיא סברא יחיד' מאחר דשאר הפוסקים סתמו ולא כתבו שום חילוק כראה דלא סברי הכי ואם איתא לא הוו שתקי מיניה כו' ויקשה עליו וכי הראב"ד ודעמיה מאן דהו חשיב שאינו יכול לחדש דין שאינו ברור בפוסקים:

ואני בעניי זה לי ימים ושנים הארכתי בענין הזה על תשו' הר' בעל פני משה ח"א והבאתי תשו' מהרח"ש סי' ן' שכתב ע"ד מהריק"ו ז"ל בההיא דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי בנצ"ב כיון שקיבל עליו אחריות כו' וכל הפוסקים כתבו סתמא ולא חילקו כתב עלה שאין בידינו לחלוק ע"ד מהריק"ו כיון שלא מצינו חולק עליו בפי' כו' ושם העליתי כפי קוצר דעתי מעוך וכתות שכל דבר שחידש שום אחד מהפוסקים ואייתי מתנית' בידיה ויליף לה מהתם ואותה ראיה או אותה סיעתא הביאוה הפוסקים ז"ל אף שלא הביאו הנלמד ממנה והיוצא משם לא חשיב דשתקי מינה כיון שכבר הביאו אותה ראיה בספריהם אבל דבר שחידש שום אחד מהפוסקי' חדוש הוא שחידשה תורתו מסברא דנפשיה בלתי שום ראיה וסיעתא מן התלמוד באופן שלא הוזכרה אותה סבר' כלל בשום אחד והפוסקים הא ודאי אמרי' סברא יחיד' היא דאם איתא לא הוו שתקי' כו' ומצאתי הון לי בתשובת הרב מהרימ"ט ז"ל שכתב על תשו' הרשב"א במיוחסות סי' ס"ז במי שנתן דירה לחברו ע"י קנין וכתב מהריב"ל סברא יחידית היא דאם איתא לא הוי שתקי כו' וכמ"ש הריף אי הווי איתנהו להני מילי כו' כתב עליו מהרימ"ט הנז"ל דמאחר שראית הרשב"א מוכרחת מתוך ההיא דריש פרק הכותב כל פוסקי הלכות שהביאו אותה שמועה לא מיקרי דשתקי מדין הנלמד ממנה כו' ויישב כל המקומו' המנגדי' לזה יע"ש העולה משם כיוצא לנ"ד שדברי בעה"ת ז"ל הם חדוש שחידשה תורתו ומדעת עצמו בלתי שום ראיה וכל הפוסקים שהביאו גבי כתובת אשה שנזקקין ליתומי' ולא חילקו בין גדולים לקטנים והרב בעה"ת רצה להחמיר וכתב דיינו שנזקקין בשבועה הא ודאי סברא יחידא' היא כדברי מהרש"ח:

ועוד מצאנו ראיה שכתב הטח"מ סי' ק"ח סל"ו על דין ב"ח בזיבורית שאם התנה הלוה שיגבה עידית או בינונות לא מהני לגבי יתומים בין גדולי' בין קטנים אבל אם פירש בפי' לגבות עידית בין ממנו בין מיורשיו מהני תנאה וכן מסתבר לא"א הרא"ש כו' ודברי הרא"ש ז"ל בפסקיו כבר כתבתים לעיל שלמד זה ומדברי הרי"ף שפסק הלכה כאבא שאול דאין נאמנות מועיל על היורשים אבל אם פי' בפי' ליורשיו מהני ואף שבנאמנות לא ס"ל להרא"ש לומר הכי גבי הך דעידית כתב דהכי מסתברא כו' אבל הרב בעל שלטי הגבורים ז"ל כתב משם ריא"ז דאף גבי עידית לא מהני תנאה ליתומים אפילו שהתנה בפירוש ויש לגמגם בדבריו שכתב אף על עצמו לא מהני יע"ש ורוב הפוסקים כתבו הלכה בהרא"ש ז"ל דלגבי עידית מהני תנאה בפירוש וכ"כ בעה"ת בשער ד' ואם איתא שיש לחלק בתנאי הנאמנות בין יתומי' גדולים ליתומים קטנים גם כן גבי עידית היה להם לחלק כן וכמו שחילוקו שם בפי' גבי נזקין שאם היתומים גדולים גובין מן העידית ואם הם קטנים אינו גובה אלא מן הזיבורית וגבי ב"ח מנאמנות ילפינן לה והיה לנו לדון מינה ומינה אלא ודאי אין לחלק והיכא דאיתמר בפי' חילוק בין גדולים לקטנים איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר: ומה שהביא מר ראיה מדברי מהרשד"ם שכתב בסי' ר"א דברי בעה"ת ולמד מהם לנדון דידיה אין משם ראיה חותכת שהוא רצה ללמוד דאף דגבי כתובה איכא טעמא דחינה אין מקילין גבי יתומים הרבה י"ש ועיין תשו' הרב בעל פני משה ח"ב סי' קכ"ו כתב ביתומי' קטנים שנזקקין להם ולא הזכיר שבועה אף שדבריו ז"ל תמוהים מאד כמו שיראה המעיין: באופן שדברי בעה"ת לע"ד דברי יחיד הם בנ"ד נלע"ד דף לסברת ה' בעה"ת שנזקקין ליורשי האשה שבעה"ת לא אמרה כי אם דוקא באשה עצמה שבאה לגבות מיתומים קטנים אף דאיכא נאמנות החמירו עליה שתשבע אבל יורשים הבאין מכחה אם אין נזקקין להם מטעם שלא נשבעה אתאן לחומרת רב ושמואל והדר דינא כיון שהאשה עצמה היתה מחוייבת שבועה כ"ש כפי מ"ש מר דהכא לא שייך אין נזקקין שאין שום תועלת ליתום אם אין נזקקין לו כמ"ש הרשב"א והר"ן והן הן דברים המצודקים משפטי ה' אמת. שפילנה לסיפא דמלתא אמר מר אשר הוגד לו כי כל הנכסים המופקדים ביד ב"ד הם מנכסי נדוניית האשה וחילופיהן ולא היתה צריכה היא האשה לישבע עליהם דבנדוניא אין לומר אתפסיה צררי דהו"ל כשאר חוב דעלמא שאמרו חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו וכמ"ש הרשד"ם סי' קל"ב וכתב עליו הרב החבי"ב ז"ל דאף כשהנדוניא אינה בעין ס"ל למהרשד"ם לומר כן כו' וכתב עליו שדבריו צ"ע שכל הפוסקים ז"ל לא חילקו בזה וגם בזאת התשו' לא סמך מהרשד"ם ז"ל אלא בהצטרפות שאר טעמים כו':

ואנכי הרואה להרב מהרש"ך ח"ב סי' ל"ז שכתב בפי' כי היכי דסבר רש"י והרא"ש בדין יחד לה כלים לכתובתה ונאבדו דאשה גובה מן היתומים שלא בשבועה ותו לא חיישי' לצררי גם גבי נדוניא שנאבדה גובה שלא בשבועה כ"כ הרב המבי"ט ח"א סי' ס"ח בנדוני' שנאבדה גובה בלא שבועה לדברי הרמב"ם ותמה על לשון הרב המגיד יע"ש וכ"כ בספר חוסן ישועו' משם מהרש"ע ומטי לה מדברי התוס' דבנדוניא דליכא תנאי ב"ד גובה שלא בשבועה כו' ואף שמהר"א ששון בתשו' סי' כ"ג חולק על מהרש"ך וס"ל דלא דמי נדוניא שנאבדה לדין יחד לה כלי' בכתובתה ונאבדו וס"ל אף לגבי נדוניא צריכה שבועה כו' הנה זה עומד הרב בעל פני משה שכתב בתשו' ח"א סי' ע"ב ודן את הדין אם יורשי האלמנה תפוסים לומר קי"ל כרש"י והרא"ש דאף בנדוניא שנאבדה אינה צריכ' לישבע לפי פירוש הרש"ך וכ"כ הרב בעל הנתיבות דף ש"ב שיש ללמוד מדברי התוס' דין מחודש דגבי נדוניא שנאבדה גובה בלא שבועה כו' א"כ הוא איכא להקת הפוסקים האחרונים דס"ל אף כשהנדוניא אינה בעין לא צריכה שבועה גם והרשד"ם בסי' קלו הוכיח מדברי הטור ז"ל דנדוניא דינה כחוב ואינה צריכה לישבע איברא שיש לתמוה על כל אלה הגדולים על ראשון ראשון הוא הכהן הגדול איך כתב ז"ל שהרא"ש ס"ל דאם נאבדה הנדוניא גובה שלא בשבועה ועינינו הרואות להרא"ש ז"ל בתשו' כלל צא הביאו מר"ן טא"ה סי' צ"ו כתב בפירוש דאם מתה האשה ולא נשבעה על כתובתה אין יורשיה יורשים מנדוניתה וכתובתה כלום כו' וכן נראה ממ"ש סוף כלל ן' הביאו הטא"ה סי' ק"ח והטח"מ סי' רעח יע"ש גם על הרב המבי"ט יש להפלא שלא השוה את מדותיו ובח"א סי' רס"ו פסק בהפך ודן את הדין דוקא בנדוניא כשהיא קיימת גובה שלא בשבועה כו' ומדברי ה"ה שהביא סי' ס"ח כבר ישבם מהרלנ"ח. והרשד"ם בתשו' הנז"ל כתב שנדוניא דינה כחוב ואלו בסי' קי"ו וסי' קע"ד כתב ג"כ בהפך דדוקא כשהנדוניא היא קיימת נוטלת שלא בשבועה. ובר מן דין קשה טובא איך הוכיחו מדברי התוס' שכתבו דאלמנה משום דאית לה תנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפילו תוך זמנה כו' ודקדקו משם הא נדוניא שאינה בתנאי ב"ד לא מתפיס לה צררי ואינה צריכה שבועה כו' ועין רואה דאיכא למידחי ולומר כיון שכתובה יש לה מכה מאתים שהוא תנאי ב"ד ומתפיס לה צררי אגב תנאי ב"ד מתפיס לה צררי נמי אף על הנדוניא וכמ"ש פרק האשה שנפלו עשירית היו עושות כו' וכ"כ הרב מהרמי"ט ח"א סי' כ"ג ובתשו' ה' מעשה חייא סי' ב' וכן נראה מדברי מהריק"ו ז"ל שרש צא והביאו מר ניהו רבה ה"י ותמהני על הרב בעל הנתיבות בדף הנז' שרמז חילוק זה מדעת עצמו וכתב שהוא דוחק גדול ולא ידעתי מאי דוחקיה: אתאן לנ"ד דאי משום הא שהנכסים המופקדי' הן תמור' הנדוניא אין שום זכות ליורשי האשה אמנם שאר הטעמי' שרירין וקיימים לפי קצורי לזכות יורשי האשה ככל אשר נגזר מאת הרבנים המובהקי' ה"י ואנכי ידעתי כי מידי דברי לא עמד טעמי בי דבר דבור על אופנו. וביום הראות אותותי אלה קדם רבינו שבגולה אשר בשמים ממעל רם ונשא עושה פלילות עם קונו. ואשר בארץ מתח' מי כמוהו לישראל לאב אשר לו חומה ויסרו למשפט כאשר ייסר איש את בנו. ואירא כי עירום אנכי וארכבותי דא לדא נקשן מהדר גאונו כי איך אעלה אל מקום המזבח אשר היה שם אברם הוא אברהם ויסרני מלכת ולבקר בהיכלו לפנו"ת בק"ר לאיתנו. לבי כלב האריה לא ינום ולא ישן אלא מעתה תפסל בלינה קונם עינו עד יצא כנגה צדקת כל שאני זכאי באמירתו תהא במאמינו. ביקש להתנמנם סעיפי נוהים ורוהים יצאו עליו עוררין כנשר יעיר קנו. אני הוא העדר הקודם להוייות מחומר קורץ כלי מהיכנו. מיכסי ומצל"י בצל כנפיו ותחת כבודו יק"ד יקו"ד קידה על אפים יודע רבונו. אמר יאמר העבד העברי. מתאבק בעפרות רגליו והוא הצעיר חיים בכמה"ר יצחק אלפאנדארי:

תוכן העניינים

שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה