אור ברסלב

שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)· רבי יעקב אלפנדרי

שו"ת · סימן נו

סימן נה

שאלה. מנהג קבוע בין הסוחרי' לשאת ולתת בנכסי המלך יר"ה וארוחתו ארוחת תמיד אשר המלך חייב לעבדיו לתת להם את חוקם דבר יום ביומו זה דרכם מקצות הארץ וים רחוקים לבא את מקום אשר עשירי המלך הם העומדים על הפקודים וכתב עירם מזכה להם במקום אחר ממה שחייבים למלך יר"ה ונמצאו אלו גובין מאלו ויצא המלך נקי מנכסיו ואנשים מבני ישראל לוקחים כתב יד העבדים מתחת ידם לשליש ולרביע וממחצית החוב הכתוב בכתב המלך יר"ה ועל ידם שולחין אל המקום אשר יהיה שמה אותו החוב וגובין ממנו: הן עתה ראובן מכר לשמעון כתב אחד מאלו הנקראיה סיבי"ף ותאחרי"ר בסך מה לגבות ממקו' אחר ופיחת לו מסך הכתוב בההיא הנאה שיגבה אותו ממון ושמעון סבר וקביל ונגמר המקח ביניהם ויהי כי עברו הימים בא שמעון לחזור על המקח וטוען כי באותו מקו' שהמחהו ראובן לגבות הסך הנ"ל כבר היה פרוע או לא רצו לתת לו ונמצא שלא מכר לו כלום. וראובן טוען כי יודע כל שער עמי שבאלו הכתבים אדם מרויח ביותר מפני שצריך טורח הרבה שאם לא יגבה מאותו מקום צרי' להודיע הדבר לפנקסי וממחה אותו אל מקום אחר ולעולם הממון קיים אלא שצריך הרוחת זמן ולפיכך מכרו לו מתחלתו בפחות משווייו יורנו כיצד נקנים אלו הכתבים בין אדם לחברו ואם שייך דין אונאה ומקח טעות על הכל יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב ושכמ"ה: הנה על השאלה הלזו כתב עלי חד דפקיע ומומחה מר ניהו החכם השלם המעתיק הרים דיינא ונחית לעומק' דדינא כמה"ר יצחק הלוי ה"י תשובה נצחת ודן את הדין שהמקח קיים אולי שלח אהיה סניף לו כי על כן באתי וזאת היתה תשובתי בס"ד:

תשובה. כל מקום שהאמינה תורה כדת מה לעשו' על פי שנים עדים יקום מפיהם ומפי כתבם עידי חתימה כרתי. וכן לדבר הלכה כי ישאל איש והשב ישיב לו אחד מעיר ושנים שלש אלה יעשה יתנו עדיהן ויצדקו יפה דנתי יפה חייבתי. כל קבל דנא דן יחידי וזאת התורה במותב תלתא כחד' אידי ואידי חד שיעורא הנה נא ערכתי. כי מי בשח"ק יערוך המעתיק הרים ומחזירן למכתשת ללמוד וללמד אחד מאלף מצאתי. מן בקר עד ערב לא פסיק גירסא ולילה ללילה לוי אחו"י לא זז משם עד שדרשה שמועה זו נאה שמו"ע שמעתי. וה' עמו שהלכה כמותו ירדה שכינתה למטה מעשרה אלקים ראיתי. אם כן איפוא מי בקש זאת מידי כי הביאותני עד הלום ודברי אלה לא מורידין ולא מעלין ואני אמרתי לריק יגעתי. כי אין מאומה בידי תרי תמיהי דכירי ובתלתא הויא חזקה בארבעה לא מצינא מימי לא אמרתי. ערכי עלי רבים המחוני ימים מקדם כרועה בקר לא הגעתי לרועה צאן הלא ברח"ל עבדתי. מקץ שנתים הימים אף לילות יסרוני לא שקטתי ולא נחתי. ודרך עצב בי שבר על שבר אנכי ידעת"י. אמנם לבלתי רום ככל מצותך אשר צויתני זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי. כי לעשות רצונך חפץ חיים כל עוד נשמתי בי ערום יצאתי. ומעט אשר היה לפני כי ממך הכל ככל היוצא מפיך פי מלך שמרתי: זה יצא ראשונה א"ח יצא יצא באם אינו ענין לדון במדות שהתורה נדרשת אעיקרא דדינא ראובן הקונה מיד הגוי אלו הכתבים אם צריך כתיבה ומסיר' כדין ישראל והבי' דברי הנמקי שכתב בפי' דגוי המוכר שט"ח לישראל אין צריך כתיבה ומסירה וכל שנתן בדיניהם אפי' בלא כתיבה ומסירה קנה הישראל כו': ועל זה מילין אשיב למעכ"ת שיחיה דאפשר דהיינו דוקא בגוי מוכר שט"ח מישראל לישראל אחר וישראל הלוה מתרצה לפרוע חובו לישראל ולסלק יד הגוי ממנו כדיניהם דייני' ליה אבל אם ישראל הלוה לא יתרצה בדבר אכתי אין במכירת הגוי כלום ויש סעד לדברים אלו ממ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' ריש כלל יח בגוי המוכר ש"ח לישראל וכמו שאכתו' דבריו בע"ה וכן ראיתי להרב הש"ך בסי' קכח שהביא בפי' משם השארית יוסף שלא כתב הנמקי דברים אלו כי אם בענין שהישראל הלוה הרשהו לקנות ורוצה לפרוע לו ואם יחזיר הגוי כדיניהם דיינינן ליה כו' ואף שהרב ז"ל שם דחה דבריו דסתמיות הפוסקים לא משמע הכי יש סמך למוחזק שהרי הריטב"א ז"ל שהוא מאריה דשמעתא כתב שטעם הדבר דבגוי המוכר א"צ כתיבה ומסירה משום דקי"ל מכירת ש"ח דאוריית' משמע מינה דלמאן דס"ל מכירת שטר חוב דרבנן ישתנה הדין ויהיה דין גוי המוכר ש"ח כדין ישראל והא איכא שרים רבים ונכבדים מגדולי הפוסקים דא"ל דמכירת ש"ח דרבנן ולדידהו דין גוי וישראל כי הדדי נינהו שהרי שפתי הריטב"א ברור מללו שטע' הדבר משום דמכירת ש"ח דאורייתא וכ"כ הרב בעל נתיבות משפט דף סט דיש נפקותא בין האומרים דמכירת ש"ח דאורייתא לבין האומרים דמכירת ש"ח דרבנן לענין גוי המוכ' ש"ח לישראל אי בעי' כתיבה ומסיר' ודייק לה מתשו' הריטב"א הלזו שכתב וטעם הדבר כו' ומגדולי האחרונים הרשד"ם ז"ל סי' נ"ט ומהרש"ך ח"ב כתבו בפי' דאף גוי המוכר ש"ח לישראל צריך כתיבה ומסירה ולא חששו להביא דברי הריטב"א והנמקי דקים להוא לרבנן הלכת' מכיר' שטרות דרבנן וה"ה לגוי וכ"כ הרב בעל בני אהרן בסי' מ"ג ואף שהביא דברי הריטב"א לא חש עלה ופסק דיכול המוחזק לומר קים לי דאף בגוי המוכר ש"ח לישראל צרי' כתיבה ומסירה כמ"ש הרשד"ם והרש"ך ואם ראה תראה להרב מהר"י ברקי ז"ל שם ישר נכח עמו וכתב ז"ל דהרשד"ם לא ראה דברי הריטב"א וכו' איכא למישדי ביה נרגא כיון שעיקר המחלוקת אם מכיר' שטרות דאורייתא או דרבנן והטור ז"ל ודאי ס"ל כסברת אביו הרא"ש דמכירת שט"ח דרבנן כמ"ש בתשו' לא הוצרך להביא דברי הריטב"א וק"ל זכינו לדין דלמאן דס"ל מכירת שט"ח דרבנן גוי המוכר ש"ח לישראל נמי צריך כתיבה ומסירה. הן אמת שמדברי הש"ך ותשו' הרש"ח משמע בפי' דהא בהא לא תלי' כמבואר בדבריהם לא יבצר היות מחלוקת וכפי סברת השארית יוסף אף הריטב"א אזיל ומודה דהיכ' שאין ישר' מתרצה אין במכירת הגוי כלום כמדובר וכל זה אינו שייך לנ"ד דכיון דהגוי המוכר חלף הלך לו ומתרצה במכירתו שמכר לישראל בנימוסיהם והכתב ביד הישראל לעשות בו כרצונו ואיניש לא ימחא בידיה אין לנו לומר שלא קנאו כדין מיד הגוי ולבטל מכירתו שמכר לישראל הא ודאי מגן שוייא ופשוט הדבר מאד ומי הזקיקנו בכך להודיע לבני האדם לנדונים אחרים וכמ"ש מעכ"ת ה"י:

אמנם מעכ"ת סירכיה נקיט בידיה והביא דברי הרא"ש בפ"ק דגטין דף י"ג שכתב ז"ל משם ר"ת ור"י דמ"ג לא תיקנו בגוי ועם כל זה כתב דאם הנותן גוי והנפקד ומקבל מתנה ישראל זכה הישראל כיון דבדיניה' הוא כך והוסיף הרא"ש לומר דאם הגוי אלם והוציא מיד הנפקד חייב לשלם לישראל המקבל כו' והכריח מעכ"ת משם דכיון שיד גוי באמצע אף שהבאים לדון לפנינו הם ישראל כדיני הגוים דיינינן להו וע"פ דברים אלו היטב חרה לו על תשובת הרב מופת דורנו בעל פני משה ז"ל ח"א סי' ס"ט שכתב דבגוי וישראל הבאים לפנינו לדין אם אתה יכול לזכותו כו' היינו דוקא היכ' דלא נפיק חורבא לישראל אחר דנין אותו באשר הוא שם אמנם אם יש יד ישראל אחר באמצע דנין אותו על שם סופו כדין ישראל גמור כו' והרי זה הפך דברי הרא"ש שכתב דאף שהנפקד והמקבל מתנה ישראל כיון שיד גוי באמצע כדיניהם דיינינן להו לחייב לישראל ככתוב בדברי קדשו גם בעיני יפלא על הרב כה"ג ז"ל סי' קכ"ט ס"ק כ"ט שכתב ז"ל דישראל שיצא ערב לישראל בשביל הגוי והגוי אומר פרעתי נפטר הערב ואע"פי שהגוי אינו נאמן בדיניהם לומר פרעתי וכמ"ש הרא"ש ז"ל פרק הגוזל דף קי"ג גבי האי בר ישראל דידע סהדותא כו' דבדיני גוים מי שטוען מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך חייב לשלם כו'. מ"מ כיון שבדיננו נאמן הלוה לומר פרעתיך ונפטר הערב דיינינן לגוי עם ישראל כדין ישראל גמור שאם אין אנו דנין כך יצא תקלה לערב כו': והן הן הדברים הנאמרים למשה רבינו ז"ל ויקשה עליו גם כן מדברי הרא"ש שחייב לישראל הנפקד לשלם למקבל המתנה כפי דיניהם ואף שיש לחלק לההיא דערב דלא דמי למ"ג לגמרי לא אתרצה בדחיות:

ולכאורה נראה ליישב דשאני ההיא דמ"ג כיון שממונו של ישראל הפקיעו חכמים ע"י מ"ג כל שכן ממון הגוי וא"כ נמצא שישראל מקבל המתנה זכה בדיננו באותו הפקדון וכמ"ש הרא"ש ז"ל שם בפירו' כשהנותן גוי זכה המקבל דאם ממון של ישראל הפקיעו חכמים ע"י מ"ג כ"ש ממון הגוי אמטו להכי היכא שהגוי אלם והוציא מיד הנפקד פקדונו באונס גמור מזלו גרם וזכות ישראל המקבל מתנה במקומה היא עומדת כיון שהגוי בא על הנפקד בעקיפין הפך דיננו ודיניהם ואהך טעמ' סמיך הרא"ש לחייב לישראל הנפקד כפי דין תורתנו ואף דמעיקרא אתי עלה דזכה ישראל המקבל משום שבדיניה' הוא כך לרוחא דמלת' הוא דקאמר לה וא"כ נמצא דאכתי לא דיינינן לישראל הנפקד כפי דיניהם לחייבו לשלם כי אם מטעם דזכה המקבל מדין מ"ג ואהך טעמא סמיך הרא"ש ואף שמבין ריסי עיני הש"ך משמע שלא הבין כן בדברי הרא"ש כי אם דסמיך משום דכדיניהם דייני' ליה יש מקום ליישב דבריו בדוחק וא"כ אין אדברי הרא"ש ז"ל ראיה חותכת דמשום דאיכא יד גוי באמצע דיינינן לישראל נמי כדיניהם כי אם על פי התור' יתחייב למקבל וכפי זה דינו של הרב פני משה והכה"ג שריר וקיים כי על כן ראיתי למעכ"ת שכתב בסוף דבריו כי יש אתו ליישב דברי הפ"מ ז"ל:

אך שבתי וראה כי דברי הרא"ש אלו מצד עצמן צריכין ישוב שטעם זה שכתב ממונו של ישראל שהפקיעו במ"ג כ"ש ממון גוי לחייב לנפקד איכא למשדי ביה כרגא מיניה וביה אב"א שבתחלת דבריו כלל גדול מסר בידינו שאין דין מ"ג בגוי כיון דהוי הלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה אם כן איפה איך דן ק"ו מעצמו כשהנותן גוי והנפקד ומקבל מתנה ישראל שזכה המקבל דאם ממונו של ישראל הפקיעו כו' והרי אין למדין ממ"ג של ישראל אף דאיתיה בק"ו כיון דהלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה ולטעם ר"י דכיון דגוי לית ליה זכיה גמורה כ"ש מ"ג אין מקום לעשות ק"ו דממונו של ישראל ואית ליה פירכא כמבואר וכבר ראיתי להרב בעל גידולי תרומה שנתעורר בזה ולא תירץ כלום: גם טעמו השני שכתב ועוד דכדיניהם עבדינן ליה כבר הגדיל המדורה הרב הש"ך וכמ"ש מעכ"ת דאיך יתכן שהגוי מזכה לישראל כפי דיניהם כיון שבדיננו אין שליחות וזכיה לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו ואם כן לא זכה ישראל מקבל המתנה בממון זה מעולם ואם הגוי אלם איך יחזו' ויגבה מישראל והש"ך דחק את עצמו הרבה דאפשר דהא אמרינן אין שליחות וזכיה לגוי היינו לענין שיזכה ישראל לישראל מכח הגוי אבל הכא במ"ג ממילא נסתלק הגוי כו' והם דברים דחוקים מאד וכמ"ש איהו גופיה ואצרכה עיון. אשר על כן חובה עלינו ליישב דברי הרא"ש ולהסביר מלתיה ורואה אני את דבריו כל כונתו להוציא ממון מן הגוי ויזכה בה ישראל ואעיקרא דדינא שכתב דברי ר"ת דלא תיקנו מ"ג בגוי סמך לו דברי ר"י דלא עדיף מ"ג מזכיה גמור' וגוי אין לו זכיה להוציא ממון מיד ישראל אבל כשהגוי מזכה לישראל אפי' שלא תהיה זכיה גמורה אלמוה רבנן לזכות לישראל וה"נ מסתברא שלא אמרו גוי אין לו זכיה כי אם לזכות לעצמו שנמשך נזק לישראל לאפוקי ממונא מיניה ולזכות לגוי אבל כל מלת' דמטי הנאה לישראל וגוי המזכ' לו בודאי יש לגוי זכיה גמורה וא"כ כשהנותן גוי והנפקד ומקבל מתנה ישראל זכה ישראל המקבל במ"ג אף שאינה זכיה גמורה דאם ממונו של ישראל עשו את שאינו זוכה כזוכה כ"ש ממון גוי דאעיקרא יש לו זכיה לזכות לשראל וא"כ לא שייך הבו דלא לוסיף עלה דלאו מטעם מ"ג אתי עלה כי אם שגוי מזכה לישראל זכיה גמורה מן התורה והפקיעו ממונו במ"ג מכ"ש דישראל שהרי אם לא תקינו מ"ג בגוי היינו משום דלית ליה זכיה וכמ"ש ר"י היינו לזכות לעצמו אבל לזכות לאחרי' יש לו זכיה וסמך לדבר מצאתי בתשו' המבי"ט ח"א סי' קמ"ה שכתב הא דאמרינן אין שליחות לגוי היינו בינו לבין ישראל אחר אבל ישראל שמנה שליח לגוי שיקנה לו או ימכור לו וקנה או מכר בין מגוי בין מישראל הכי הוא קנוי לישראל המשלחו כו' וכן יש ראיה ומה שצידד עוד שם דגוי מזכה לישראל ועדין היה רופף בידי ושערי דחיה לא ננעלו עד שמצאתי לבעל דרכי נועם דח"מ סי' ב' שבא הדבר מפורש שלא אמרו אין זכיה לגוי אלא כשרוצה ישראל לזכות לישראל חברו ע"י גוי או כשישראל מזכה לגוי ע"י ישראל חברו דאז הזוכה הוי שליח של מקבל המתנה ואין הגוי נעשה שליח כו' אבל כשהגוי מזכה לישראל ע"י ישראל אין כאן מקו' לשליחות הגוי שאין הזוכה נקרא כי אם שליח המקבל לא שליח הנותן והביא ראיה לזה מההיא דא' שמואל ב"ב נ"ד נכסי גוי הרי הם כמדבר ותמהתי עליו איך לא הבי' תשו' המבי"ט א"כ זכינו לדין דגוי מזכה ישראל ע"י ישראל ולפיכך כשהנותן גוי מזכה לישראל המקבל במכ"ש דישראל מדין זכיה גמור' דגוי מזכה לישראל:

איברא דמריהטא דתלמודא בפרק הרבית דף ע"א משמע דכשם שהגוי אינו זוכ' כך אינו מזכה דאיתמר התם ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל כיצד ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור כו' וכן גוי שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר וא"ל תנם לי וכו' מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור כו' ופריך בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לגוי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא כו' ואי אית' דגוי מזכה לישראל ע"י ישראל סיפא נמי איכא איסורא דמאותה שעה שזיכה הגוי המעו' לישראל השני זכה אותם הראשון דגוי מזכה לישראל וכשגובה ישראל הראשון מן ישראל השני שקיל מיניה רביתא ואיך קאמר סיפא לחומרא דמשמע דמדינא שרי ואם אין גוי מזכה לישראל משום דליתא בתורת זכיה כלל ניחא דא"כ ישראל שני לא זכה לראשון כלל וכשהוא נותן לו אפילו הקרן מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה ואפילו העמידו אצל ישראל אינו אלא חומרא בעלמא משום שאין גוי מזכה לישראל ע"י ישראל וכן כראה בפירוש מדברי התוס' שם כמו שיראה המעיין וזאת היתה לו להרב הש"ך שתפס במושלם שאין גוי מזכה לישראל ונמצאו דברי הרא"ש מוקשין ועומדים: ואחרי נשיקת עפרות רגליו יכולני לפטור ראיה זו מן הדין ואדרבה משם ראיה דגוי מזכה לישראל ע"י ישראל ושאני התם דאין דעתו של גוי לתת כלום לישראל שני ולזכות לו זכיה גמורה אלא דוקא אם יפטר לגמרי מישר' הראשו' שהלוה אותם ועל כל פנים צריך שישראל השני יזכה אותם לגוי והגוי מזכה לישראל הראשון שהלוה אותם לו ואם כן נמצא שהגוי הוא שמלוה אותם לישראל כל כמה שלא נפטר הוא ממלוה הישראל שהרי כל זמן שלא עשאו שליח ישראל הראשון חייב באחריותם וגובה ממנו החוב ולפיכך מדינא שרי אלא שחששו חכמים זימנין שהגוי יתן לישראל השני שיזכה בהם לגמרי בשביל ישר' הראשון וסמיך דעתיה שיפטר ממונו לגמרי ולא ילך עמו בדינא ודיינא ונמצא דישראל הראשון זכה זכיה גמורה ע"י ישראל השני ואיהו דקא שקיל מיניה רביתא החמירו חכמים לאסור באופן דאדרבה בשביל שגוי מזכה לישראל החמירו חכמים לאסור ויש צד ליישב דברי התוס' על פי דרכם הנז"ל עדי בשמים דאנא חזיתיה ואנא ביארתיה וקיימתיו מסברא ואחר החיפוש ראיתי להריטב"א ז"ל בשיטתו למ' מציעא שכתב כונת התלמוד כדברים האלו וכתב בפירוש דכי אמרי' דגוי לית ליה זכיה היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכ' לגוי אבל ודאי מזכה הוא לישראל ע"י ישראל כו' אף אנו נאמר שהרא"ש ז"ל ס"ל כסברת הריטב"א דגוי מזכה לישראל ע"י ישראל ולפיכך כתב דכשהנותן גוי והנפקד ומקבל מתנה ישראל דהוי גוי המזכה לישראל וזכה בדין כשהוי זכיה גמורה ואף במ"ג דאם ממונו של ישראל הפקיעו במ"ג כל שכן ממון הגוי ועוד שבדיניהם הוא כך ר"ל שאין לנו לגרוע זכות ישראל כיון שבדיניהם הוא כך וא"כ כשהגוי הוא אלם וחזר ולקח הפקדון מיד הנפקד חייב לשלם לישראל מקבל המתנה כיון דזכה זכיה גמורה בדין ואין זה דומ' לדברי הרב פ"מ כלל דשאני התם דחשיב דיניהם ממש ולאו פירכא ולאו סיעתא ונתיישבו דברי הרא"ש ז"ל לפי קצורי וק"ל וכפי זה גם מהצד הראשון שכתב הרא"ש אין שום פירכא כלל: אמנם לא נכחד שהדבר הזה אם גוי מזכה לישראל במחלוקת היא שנויה דלסבר' הריטב"א ורבו הרא"ה ז"ל גם לסברת הרא"ש גוי מזכה לישראל אבל לסברת התוספו' שם והמרדכי פ"ק דגיטין ורבים אשר אתם ס"ל דאין שליחות וזכיה לגוי כלל אפי' לזכות לישראל ע"י ישראל ודבר זה צריך חיפוש מחיפוש בספרי הפוס' ראשונים ואחרוני' ובמחלוקת ר"ת ודעמיה אם עושין הרשאה לגוי ואין הפנאי ונסכים על ידי כלל:

ובהיותי בדבר זה מסתכל הוית תשובת הרא"ש כלל י"ח סי' א' שרמזתיה לעיל שנשאל על ראובן שמסר ש"ח שיש לו על לוי שמסרו לו גוי שהיה לו עליו ושמעון תבע ללוי ולבאי כחו ומצא קרקע ביד יאודה שלקחו מלוי ותבע אותו בעש"ג ויאודה רוצה לדון בדיני ישראל כו': והשיב הרב ז"ל ששמעון א"צ לתבוע ליאודה בעש"ג אלא ידונו לפני דייני ישראל והדיינים ידונו דין זה כאלו שמעון החזיר שטר זה לראובן וראובן החזירו לגוי דכל אותו כח שהיה לו ללוי בדינא דמלכותא יש לשמעון על לוי כדאמרי' פ' חזקת דף ל"ה ישראל הבא מחמת גוי כו' ובסוף דבריו כתב וז"ל אמנם לדין זה יש לו פנים אחרים שהרי שטר זה צריך להחזי' שמעון לראובן וראובן לגוי וכשיבא השטר ליד ראובן לא מצי ראובן לו' ליאודה אגבה ממך השדה או אחזיר השטר לגוי והוא יגבהו ממך דאפילו יגבהו הגוי ממונו יחזור יאודה על לוי שמכרה לו באחריות הלכך שטר זה אינו יכול לשוב ליד הגוי הלכך שמעון אין לו לתבוע את יאודה בעש"ג ובדיני ישראל אין לו עליו כלום עכ"ל. ומי יתן ואדע פירוש דברים אלו ומדעתי כי קשים הם איך הפקיע זכות הישראל שלקח השטר מן הגוי שלא להחזירו לגוי ושלא יפרע מישראל ויפסיד מעותיו ומרן טח"מ סי' קכ"ו ומור"ם בסי' שס"ט הביאוה בקיצור דגוי המוכר ש"ח לישראל דייני ישראל ידונו לישראל מה שהיה מרויח הגוי בדיני הכותים כו' ולא הביטו לסוף דבריו והם כדברי הספר החתום וצדדתי צדדי' ליישב ולעיולי פילא בקופא דמחטא והנם זועפים אחלה פני מעכ"ת תהי נא חסדך להודיעני דבר ואשובה אראה:

אלכה ואשובה אל איש"י הרב בעל פני משה בעיקר דינו ושרשו פתוח אלי מים הרמב"ן בתשובו' המיוחסות סי' ט"ז שהביא משם בעל העיטור דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי רוצה לומר אם הגוי עצמו בא לפנינו היינו דנין אותו לחייב או מצד דיניהם או מצד דיננו הוא הדין לישראל הבא מכחו הרי הוא כמוהו והראב"ן ז"ל כתב עליו שראיתו חלושה שלא נאמר דין זה דישראל וגוי שבאו לפניך לדין כי אם דוקא כשאין יד ישראל באמצע אבל כשיש יד ישראל באמצע ואי אולמיה דהאי והאי אז בודאי דנין דין ישראל או לזכות או לחובה והאריך ז"ל כמו שיראה המעיין והן הן הדברים הנאמרים למשה ואתה האדון החרדת אלינו איך דיינינן לישראל וגוי בנדון דידיה כדין ישראל עם ישראל והוצרך מעכ"ת ליישב עם ההיא דמכות גבי קריבי דערבא וכו' ולא פנית אל תשובת הרמב"ן הלזו כי מגדולי האחרוני' הביאוה לפסק הלכה:

ויש לתמוה על הרב מהשרשד"ם ז"ל שכתב בסימן שנ"ט על ראובן שמשכן חנות לגוי והגוי מכרה לישראל והיו בעיניהם טענות שידונו בדין הגוים כדין גוי וישראל וזה הפך תשובת הרמב"ן ז"ל הלזו. עוד אני תמה על הרב בעל פני משה דבח"ב סי' קי"ו על ראובן שהמחה לשמעון אצל גוי שהיה לו סחורה בידו ואותה סחורה לא היתה ביד הגוי ונמצא שלא הית' קנויה לראובן בשעת המחאתו כתב ז"ל שאם בדיני גוים היה חייב הגוי באותה סחורה לראובן שפיר המחה ראובן מה שהיה חייב לו הגוי וחלה ההמחאה דקי"ל גוי וישראל כו' והן הן דברי הרא"ש גבי מ"ג כשהנותן גוי כדיניהם דיינינן ליה כו' ומדוע לא פנה הרב ז"ל לתשוב' הרמב"ן ז"ל הנז"ל דכיון דנפיק חורבא ליתמי ראובן לא דיינינן ליה דין גוי וישראל שתפס שיטתו בההיא דח"א שהביא כ"ת ה"י.

ונראה לע"ד שיש לחלק דשאני גבי מ"ג שאם היה בא ראובן לדין עם הגוי בדיננו היינו מחייבין לגוי לפרוע אותה סחורה אף שכפי דיננו היה פטו' מטעם גוי וישראל כו' וניחא ליה לראובן בזכיית אותה סחורה ואם כן כשהמחהו אצל ראובן אינו יכול לחזור בו מאותה זכיה לעשות עצמו כאינו זוכה להפקיע זכות שמעון והתורה אמרה משפט אחד יהיה בין לזכות בין לחובה ואין לו לעשות תורה כשתי תורות לומר שהטעהו לשמעון בהמחאתו כפי דיננו כיון דמתחל' סבר וקבל כפי דיניה' שזכות היה לו אמנם בההיא דמחילה שכתב הרב בח"א מעולם לא רצו האפטרופוסים שידונו אותם כפי דיניה' משום שלא היו נפרעין מן הגוי דלית להו יתומים שסמכו והגוי סבר וקביל לדון בדיני ישראל ופרע להם וכת' שטר מחילה בדיני ישראל אע"פ שהיה לחובתו אז בודאי כדין ישראל דיינינן ליה מתחלה ועד סוף ויוצא זכות לאפוט' כיון דמעיקרא בדיני ישראל אתו עלה וכיוצא לזה מצינו שכתב הרב בצלאל בתשו' סי' לד דהיכא שהגוי כתב השטר בדיננו אז בודאי כדין ישראל דייני' לי' והוכיח זה מדברי הריב"ש יע"ש זכינו לדין מדברי הרב בעל פני משה ז"ל וידעתי גם ידעתי עוד לחלוק מילין בעיקר דין זה דגוי וישראל כו' נאחז בסבך בספרי הפוסקים ולעת כזאת די בזה הערה לאיש חכם כותיה דמר ולא שייך זה לכ"ד כלל וכמו שמעכ"ת ה"י העד העיר בנו גם אני בעניי משום דחביבין עלי שמעתתיה דמר סרכיה נקיטנא: ואשובה אראה כתב מעכ"ת דאף דבנ"ד איכא יד גוי באמצע מ"מ בעי' כדיני ישראל לזכות זה לזה במכירתן בכתיבה ומסירה ולא דמי לההיא דמ"ג כמבואר בדברי מעכ"ת: והלא מראש דברתי שאין מדברי הרא"ש שום ראיה לנ"ד דמשעה שמכר הגוי הכתב לישראל לא יזכר שמו עוד ואין לומר שלא זכה מיד הגוי למפרע כמבואר: עוד ראיתי כתב מעכ"ת שהוגד אליו דאלו הכתבים המוצא אות' גובה בהם ורצה לדמות נדון זה לההיא דהת"ה בשטר שכתוב בו ולכל המוצא שטר זה שנקנה במסירה כו' והנה אגיד למעכ"ת שדברי הת"ה כתבם הרא"ש בפי' בכלל סח סי' ז' וסי' ו' שכתב בפי' שלא נעשה תנאי זה אלא שלא יצטרך להרשאה אם ירצה לעשות שליח לגבות חובו ואם ירצה למוכרו לאחר שלא יצטרך כתיבה ומסירה אלא ימסור לו השטר ויגבה בו כו' משמע בפירוש דכיון שנכתב בשטר אמרי' שעשו תנאי ביניהם על הדבר הזה ותנאם קיים כיון שנכתב בתוך השטר וא"צ מסירה אמנם כיוצא לנ"ד שאינו כתוב בכתבים שום דבר כי א"א לעבדים להתנות עם המלך על הדבר הזה אלא שכתבם מזכ' להם לא אמרי' דאדעתא דהכי נתחייב המלך שכל ווי שיוציא הכתב ישלם וכיון שלא נתחייב כך בפירוש אין מקום לתשו' הת"ה בנ"ד כלל וכיוצא לזה הוקשה בעיני על הרב מהרשד"ם שכתב דהרשב"א פליג את"ה ולע"ד לא דמי כלל דשאני ההיא דהרשב"א דהלוה ידע מעיקרא שהנכסי' של יעקב וליעקב נשתעבד אלא שנכתב השטר על שם בנימן לפיכך הצריך כתיבה ומסירה וכמו שמוכח ההיא דהאשה שלום שלא נשתעבד אלא למלוה כו' אבל בנדון הת"ה שכתוב בשטר בפירוש שנשתעבד לכל המוצא שטר זה אפי' הרשב"א אזיל ומודה דאין צריך כתיבה ומסירה אלא בנ"ד לא דמי כלל ולפיכך לא ארחיב הדיבור בזה ועוד בה אף דנימא דשייך לנ"ד דינו של הת"ה כסברת מעכ"ת כיון דאיפליגו עליה רבוותא במכירת שטרות אין לומר קי"ל להחזיק לקונה מאחר שקניית שטרות היא מדרבנן דמדאורייתא אין קנין מועיל בהן כסברת כמה מרבוותא א"כ היינו דוקא אם נעשה קנין ברור אך כשהיה איזה מחלוקת בקנינם הם בחזקת המוכר וכמ"ש הרב מהר"ם בנבנשת ח"ב ס"ס יד יע"ש.

מעתה שמתי פני ואראה הביא מעכ"ת תשוב' הרב דון תם דשייכא קצת לנ"ד שכתב ז"ל דאלו השטרות הנקראים טיסקיירי"ש אין בהם תורת שטר כלל כי אין בהם שעבוד כלל ולא שייך לכתוב עליהם שטר כלל כו' וא"כ בכ"ד אין כאן קנין כלל דאין להם לאלו הכתבים שם שטר כלל ותו דכתיבה ליכא כיון שהחוגיטי"ש הם שטרי ראיה כמ"ש מעכ"ת ה"י ובודאי לא סיימוה קמיה דמר גופא דעובדא אלו הכתבים איך נמכרים. ואני שמעתי שאלו הטיסקיירי"ש אי אפשר לגבותם ישראל על ידו מאת המלך כי אם ע"י גוים והגוי שיש בידו המזכרת לגבות אותו החוב הוא מעצמו הולך לנאמן המלך ותובע פרס שלו ונאמן המלך כותב לו לך גובה ממקום פלוני וכותב לו כתב אחר בחזוקים שיגבה מאותו מקום ואותו המזכרת לוקחים מידו לפי שסבר וקביל ליפרע מאותו מקום וכגבוי דמי ואותו הכתב מכר הגוי לישראל וישראל מכרו לישראל אחר א"כ איפוא אינו דומה לנדון הרב דון תם כלל חדא דבנדון דידיה ראובן הוא בעל הטיסקיר"י שחייב לו המלך הפרס משא"כ בנ"ד ועוד שיש חילוק בין אלו הכתבים שהם כגבויים לאותם הטיסקיירי"ש שאין כתוב בהן כי אם מזכרת בעלמא ואפשר דבנ"ד חשיב כשעבוד ועוד דבנ"ד שהגוי מוכר הכתב על ידי חוגי"ט דלדידהו חשיב מכירה גמורה ואותו חוגי"ט עם הכתב הוא שמוכר ישראל זה לישראל אחר אינו דומה לנדון הרב דון תם דבנ"ד חשיב שטר מקנה לסברת כמה ורבוותא בההיא דכל שטרות העולין בערכאות יע"ש וקצת ראיה לדבר דבנדון הרב המבי"ט סי' קעח שרמזה מעכ"ת כתוב בשאלתו שראובן מכר לשמעון טיסקיירי שמכרה לו גוי ונמצא הטיסקייר"י בטל כו' ולא ביאר אופן המכירה גם הרב ז"ל תפס במושלם שהמכירה מכירה ולא ביאר כיצד היתה ודוחק לומר שהיתה המכירה כדין ישראל ולא הוצרך לפרש. עוד ראיתי למעכ"ת קיים מכירת אלו הכתבים מטעם מנהג הסוחרי' ומנהג מבטל הלכה וכמ"ש סיטומתא קניא כו' וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל דשטר נקנה בלא כתיבה ומסירה על פי מנהג הסוחרים כו' והנם הרשד"ם בתשו' שלמעלה הימנה כתב אע"ג שהלכ' רוחת שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך א"כ אם יתברר שהמנהג פשוט בנושאים ונותנים באותו דבר כו' אז ודאי יש לנו לומר דאדעתא דהכי סלקי ונחתי כו' אם כן בנ"ד צריך לברר המנהג: ע"כ מוצא והנשאר טמון באש דברי אמת קונטרס ז' סי' א'.]

תוכן העניינים

שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה