שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)· רבי יעקב אלפנדרי
שו"ת · סימן נה
שנת השע"ט מהרב הגדול אבא מארי זלה"ה.
נדרשתי לאשר שאלוני על מה שכתב ריא"ז ז"ל בפרק ד' אחין ת"ל ונראה בעיני שאם היו ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת אחד מהם והרי אשתו זקוקה לב' אחיו והיו בנים לאחד מהן ומת הרי זו אסורה להתייבם לאותו האח הנשאר הואיל שהית' זקוקה לאחיו שיש לו בנים הרי היא כאשת אחיו שיש לו בנים ואסורה כמבואר בקונטריס הראיות עכ"ל ריא"ז ושאל השואל כפי מה שרשום בזכרוני אם הפוסקים חולקים על זאת הסברא היש בה טעם אם אין:
וזאת היתה תשובתי אליו לכאורה ראה זה חדש הוא לא הביאו הרב"י האמונה מאותה שהביא הרב ז"ל בקודם לזה נראה שעליה סמך את דינו שהרי שנינו ג' אחין ב' ממם נשואין ב' אחיות ואחד מהם נשוי נכרית וגירש א' מבעלי אחיות ומת אחיו נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכלן שמתו צרותיהן מותרות ואמרי' עלה בגמ' טעמא דגירש ואח"כ מת אבל מת ואח"כך גירש אסורה אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה אפי' בתרי אחי: ופסקו הפוסקים הרמב"ם והטו' ז"ל אפי' אם לא כינס הנכרית הא קמן דאף דהזיקה באה מכח הראשון מ"מ כיון דנשארה זקוקה לבעל אחות אשתו ג"כ אם מת בעל אחות אשתו אסור ליבם אותה: דומה לזו שכתב הרב ז"ל דכיון דנשארה זקוקה לזו שיש לו בנים אף שלא כינסה ומת אחר כך אשור ליבמה. ואם באנו לחלק ולומר דשאני הכא דלכל חד היא צרת אחות אשתו בזיקה מיחזי כאחות אשתו אע"פ שחילוק זה אין לו נועם וגזרה חדשה היא מ"מ נצא לידון בדבר חדש בדינו של ריא"ז דאם לכל חד יש לו בני' דהוי דכותה ואע"פ דאפשר לחלק דקורבה שאני מ"מ לא זה ולא אותו וכר' ודאי דהיא היא בלי ספק:
אלא שאני בעניותי רגיל לפקפק על זה מאותה ששנינו ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה הב' מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת ב' יבמין והביא הרי"ף ופסקוה כל פוסקי הלכות הרמב"ם והטור ז"ל והרי זה דבר תימא דהכא דוקא אם עשה הב' בה מאמר מיקרי זיקת ב' יבמין ואי לא לא ואם מת אחיו הב' בלא נאמר או חולצת או מתיבמת ומ"ש מהכא דאפי' לא עשה הב' מאמר אמרי' לפי דינו של ריא"ז דחולצת ולא מתיבמת, וכמו כן דין זה של רב אשי דס"ל דבעל אחות זקוקתו ואינו משום גזירה דמהגמר' ומהפוסקים משמע דמדינא קאמר ומה שכתב שם הרי"ף ז"ל משום גזירה מלת' אחריתי היא דהיינו בגירש דבשעת מיתה לא נפול שתיהן לפניו וכל הכא סלקינן בלא גירש אלא דמת נשוי נכרית ואח"כ מת בעל אחות אשתו דהיינו צרת זקוקתו דומה לזו של ריא"ז והתם הוי מדינא ולא משום גזרה ועיין בהרמב"ם בה' יבום: והרי זו ממה נפשך או מיקרי עליה זיקת ב' יבמין או לא אי מיקרי עליה זיקת ב' יבמין אם כן למ"ל משום דיש לה בנים או משום שהוא בעל אחות הזקוקה תיפוק ליה משום דיש עליה זיקת שני יבמין: ואם אין עליה זיקת שני יבמין אם כן מפני מה היא אסורה לזה אף על פי שהיתה זקוקה לזה שיש לו בנים או לזה שהיה בעל אחות אשתו מכל מקום כיון שמת נתרוקנה זיקתו ואין עליה שום זיקה מחמותו בהכרח אלא מחמת אחיו הראשון ותדע דהא אמרינן דאם לא עשה השני מאמר ומת או חולצת או מתייבמת:
וכ"ת דהיינו דוקא היכא דאיכא צרה למיפטר צרתה אבל היא עצמה לא. הא ליתא דבהדיא אמרינן בגמרא והביאו הרי"ף והפוסקים ז"ל דאפילו צרה עצמה לחודא לא מהניא למיפטר וכאותה דקטן בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת. ואם כן הכא נמי דכוותה דביאה לקטן כמאמר לגדול דוקא מאמר אבל אם מת אפילו יש לה מאה בנים או חולצת או מתייבמת דהזיקה מכח אחיו הראשון: ונתעוררתי בזה ימים אחדים ולא מצאתי בזה טעם מספיק אלא שנאמר דכיון דזיקת שני יבמין אינו אלא מדרבנן וכמו שאמרו שם בגמ' א"כ דוקא במקום דנפיק חורבא כגון דיש לה בנים או קורבה פוסלת אמרי' כה"ג אבל הכא דלא נפיק איסורא כה"ג אפי' לקולא כגון שלשה אחין ומת אח' מהן ואח"כך מת הב' כיון דלא הו' במקום חומרא אחרת כגון קורבה או יש לה בנים לא חיישינן לזיקת ב' יבמין דהוי חומרא דרבנן זולת היכא דאיכא מאמר דאז חששו לזיקת ב' יבמין ודאי אע"ג דליכא בנים או קורבה פוסלת משום דכיון דאיכא מאמר ודאי הוי זיקת ב' יבמין וכל היכא דלא הוי זיקת ב' יבמין גמורה לא חששו אלא היכא דאיכא איסורא רבה כגון בנים או קורבה פוסלת וכל זה לא היה שוה בעיני עד שזיכני ה' וראיתי אחר כך לרש"י ז"ל בסוף שמעתין נתעורר בזה הקושיא והתירוץ אמרתי נהוג וילך והלום ובכל זאת לא שב ידי להעביר תער הקולמוס עליה' כי הם יעלו לזכרון להודות לאל ית' שלא נכשלתי בדבר הלכה זאת זאת ועוד שדברי רש"י יעלה הכורת לכאורה עליהם ובא האות והמופת כאשר ביארתי הענין היטב הדק שמלבי הוצאתי מלין:
ועדין תורתו של ריא"ז כמוסה וחתומה שהרי כתב רש"י על מה שאמרו בגמ' על מתניתין דלעיל דוכנסה המגרש זו היא שאמרו צרותיהן מותרת טעמא דגירש ואח"כ מת אבל מת ואח"כך גירש כו' וז"ל בשלמא אם לא כנסה מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה כו' יע"ש והנה מ"ש רש"י בשלומא אם לא כנסה סותר לדברי ריא"ז דאיך קאמר מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הא' דהא כיון דנשארה בזיקה אפי' לא כנסה נראה לדעת ריא"ז דחולצת ולא מתייבמת ואיך יחלוק רש"י על ריא"ז ולא הביא סברתו של רש"י השגורה בפי כל: ועוד צריך להבין לכאורה לדעת רש"י דאם רב אשי לא דקדק דאם מת ואח"כ גירש אסורה אלא משכנסה אבל אם לא כנסת מותרת היא א"כ במה הכריחו בגמ' דרב אשי חולק על דברי רב נחמן במה שהכריח ממתניתי' דלעיל דאין זיקה ואפילו בתרי אחי והא נימא דלעולם דרב אשי ס"ל כרב נחמן דאין זיקה וכגון ההיא דמת א' מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית אשתו ואם לא כנס ולא עשה מאמר אפילו יבומי נמי מיבמ' משום דהנכרית לא נעשית צרת אחות אשתו אלא בזיקה וזיקה לאו מלת' היא: אבל הכא בנדון זה דכנס המגרש את הנכרי' וזקוקה לזה האח הנשאר מכח זה שהיה בעל הערוה אע"ג דכבר מגורשת היא ולא היתה צרתה אלא בזיקה מ"מ כיון שכינס אותה אפי' רב נחמן מודה דאסור דכל כה"ג יש זיקה: אלא דנראה לומר דהטעם הוא דס"ס זיל בתר טעמא ואימא רישא מאי דאמרי' דאם לא כינסה מותרת דנשאר' מכח זיקת אחיו הראשון ואע"גב דיש זיקה לזה ג"כ מ"מ אזלינן בתר אחיו הראשון שהיה נשוי הנכרית דלדידה לא היה לו שייכות כלל באחות אשתו אבל משכנסה עקרה לה זיקת אחיו הראשון וכיון דהיתה צרתה בזיקה שעה א' אסורה ורב נחמן דמתיר לעיל בלא עשה מאמר הוא משום דס"ל דאין כאן זיקה כלל אפי' כשכנסה זה האחרון ובאה מכח בעל הערוה היא מותרת בצרתה דזיקה לאו מלתא היא דאי לא תימא הכי אלא דס"ל דזיקה מלתא היא מפני מה התיר כשמת א' מבעלי אחיות ומת אח"כך נשוי נכרית דודאי מכח זיקתו של זה האחרון בא עליו ומה לי אם אין כאן כנוס כיון דודאי באה מכח זיקה זו האחרונה והויא צרתה בזיקה אלא ודאי דזיקה לאו מלת' היא: והרי זה ק"ו ומה אם בזו אסר רב אשי דס"ס עתה בעת נפילתה אינה צרתה בזיקה דכבר גירש' משו' שהיתה צרתה בזיקה שעה א' אסור' אפי' עתה כ"ש בההיא דרב נחמן דבשעת נפילתה מהאח הב' עדין היא צרתה בזיקה דאסורה ואין כאן טעם לומר דאתי מכח זיקה אחרת ומ"ל אם כנסה או לא כנסה אבל בנדון זה כשכנסה דאיכא למימר דאתי מכח זיקת אחיו הא' אפי' רב אשי מודה ודוק והרי זה טעם ברור ונכון ודון מינה כ"ש לפי מה שנראה והרי"ף והרמב"ם דכיון דגירש דאינו אסור מדינא אלא משום גזרה יע"ש ודברי רש"י ז"ל מן המתמיהין דנראה מדבריו ז"ל דאפי' גירש אסו' מדינא ולא משום גזירה שכן כתב אסורה על המגרש משום צרת אחות אשה ואם כן לדידיה אפילו אינה חולצת וכן היה נראה לכאורה דברי ריא"ז בנדון דידיה דאסורה קאמ' וכן רש"י בסוף שמעתין דמת ולא גירש אסורה קאמר. אלא דהא לאו מלתא דס"ס אסורה להתייבם דוקא קאמ' ותו דאיסור זיקה נראה דהוי מדרבנן ולא הוי אפי' ספק' דאוריית' וא"כ חולצת ודאי אלא דס"ס אפי' דהוי מדרבנן איכא לחלק בין היכא דהוי מדינא להיכא דהוי משו' גזרה ומרש"י ז"ל נראה דהוי מדינא והרי"ף והרמב"ם דמחמי' נראה משום גזרה:
והשתא דאתינן להכי אפשר דלא יחלוק רש"י על דינו של ריא"ז דדוקא הכא אם לא כינסה מותרת דאיכא למיתלי דבאה מכח זיקת אחיו הראשון ובעת מיתת אחיו הב' כבר גירש אותה ואין כאן זיקה מחמתו אלא מכח אחיו הראשון אבל בנדון ריא"ז אע"גב דאיכא למיתלי משום זיקת אחיו הא' מ"מ כיון דהאיסור לפנינו עתה שוות ויש לו בנים ויש איסור בזיקה אסורה וכן אם מת ולא גירש דאע"ג דאיכא טעמא דמכח זיקת אחיו הראשון לא אמרי' ליה כיון דס"ס לא גירש והאיסור לפנינו והוי דומיא דעשה בה ואמר שהחמירו בו רבנן משום איסור ב' יבמין ולא החמירו בשיש קורבה הפוסלת אלא כשהקורבה היא לפנינו או איסור שיש לו בנים אבל כשאינו לפנינו לא חששו לזיקת ב' יבמין אפילו להחמיר דומה למה ששנינו מת ולא עשה בה מאמר או חולצת או מתייבמת ותדע שכן כתב רש"י אח"כ לרבא דס"ל דמיתה מפילה דזו היא דמתני' לא אתי למעוטי אלא מת בלא גירש וכתב ז"ל שם דהכי דייק טעמא דגירש דבשעת מית' לאו צרות הוו זו היא דנכרית מותרת אבל מת ב' זה אחר ראשון ולא גירש את אשתו ואפי' לא כנס את הנכרי' אסור' דהויא צרת אחות אשתו בזיקה כו' והרי כתב רש"י כאן דינו של ריא"ז בעינו דאפילו לא כינס את הנכרי' אסורה ועלה מקשה ז"ל מה שכתבתי לעיל ואי רש"י לא ס"ל דינו של ריא"ז ז"ל לא הו"ל למשוי לרבא חולק על רב אשי בהכי אלא בהך דמיתה כו' מפלת ואם גירש אפי' דכנסה מותרת אף דהיתה צרתה בזיקה שעה אחת אינה אסורה כיון דבשעת מיתה מפלת ובההיא שעתא גרושה הואי אבל מת ולא גירש אפי' רבא מודה לרב אשי דאם לא כינס מותרת משום דבאה מכח זיקת אחיו הא'. ובהכי לא הוה מקשה מההיא דזיקת ב' יבמין שהקשינו לעיל דלא אמרו יש זיקה אלא היכא דליכא למיתלי מחמת זיק' אחיו הראשון כגון בכינסה ובגירש חולק רבא משום דס"ל מיתה מפלת אבל במת ולא גירש אם כינסה אסורה לרבא דמיתה מפלת דליכא למיתלי אבל אם לא כינסה כיון דאיכא למיתלי מותרת אלא ודאי דס"ל כדינו של ריא"ז דכיון דהאיסור לפנינו לא תלינן ולא אמרי' דוקא כינסה אלא כשאין האיסור לפנינו ודוק: ועדין יש לחלוק מילין דאיברא ודאי כבר הוכחנו דרש"י ז"ל מסכי' לדינו של ריא"ז אבל מ"מ כיון דרש"י גילה דעתו דדוקא בכינסה אסורה ואם לא כינסה מותרת וא"כ מאי דדייק בגמ' הא מת ואח"כ גירש אסורה הוא דוקא בכינסה א"כ אין הכרח לדינו של ריא"ז מהגמ' אפי' כפי סברת רבי אשי דדלמא לא אמרה אלא דוקא בכינסה ואף שרש"י ז"ל מפרש אח"כ דלרבא אפי' לא כינס זהו מסברתו של רש"י ז"ל אבל ס"ס מנ"ל וכי תימא משום דמת בלא גירש אי בשכינסה למאי איצטריכא ליה הא ומתני' דלעיל שמעינן לה וכמו שכתב רש"י שם זו אינה תורה דדלמא מת ולא גירש ועשה בה ואמר קאמר דהוה אמינא כיון דמאמר אינו קונ' קנין גמר א"כ הו"ל כלא כינס ואתי מכח זיקת אחיו הראשון קמ"ל כיון דעשה בה מאמר אינה מותרת ואיצטריך זו היא לומר דלא נימא ה"ה אפי' מת ולא גירש אי עביד בה מאמר הו"ל כלא כינס ואם יבמה מותר' דלא כב"ש דפוטר לגמרי אלא חולצת ולא מתיבמ' ואיבר' ודאי דהוא דוחק אבל מ"מ עדין אפשר לומר דלרב אשי אליבא דרש"י אין דינו של ריא"ז ז"ל ברור דדוקא לא אמרה אלא לרבא ומשו' הך קושיא דאי בשלא כינס הא ממתני' שמעי' לה אבל לרב אשי דוקא כינסה ואי לא לא וניחא השתא דלכך נטר רש"י להקשות ההיא קושיא דעליה זיקת ב' יבמין כו' עד הכא ולא הקשה אותה בתחלה לרב אשי משום דרב אשי לעולם אימא לך דס"ל דדוקא בכינסה אסורה אבל בלא כינסה הזיקה באה מכח זיקת אחיו הא' דוק בזה שהוא כפתור ופרח ומיהו הרב המגיד כתב בספ"ו סברא להרשב"א דכל שלא כינס המגרש את הנכרי' נכרית מותר' ולא כתב טעמו של רש"י משום דבאה מכח זיקת אחיו הראשון אלא כתב משום דלא יפה כח זיקת הב' שמת מכח זיקתו בשעה שהוא קיים שהרי בעודו קיים יכול הוא לכונסה כו' ולכאורה זה ודאי חולק על דינו של ריא"ז ז"ל בפשיטות דכיון דאזלינן בתר האי טעמא א"כ לעולם כל היכא דאין כאן כינוס לא גרע מהיכא דהיה קיים וכתב שם הרב בעל"מ דהרמב"ם חולק עם רש"י דרש"י ז"ל ס"ל דרבא פליג ארב אשי אבל רבינו נראה שרצה להסכי' דברי רבא ורב אשי ולפי זה קש' למה אמרו בגמ' למעוטי מות בלא גירש היל"ל למעוטי מות ואח"כ גירש כו' יעו"ש. ואיני יכול להלום איך יאמרו אליבא דרבא דס"ל דמיתה מפילה ולבסוף בשעת מיתות אחיו הב' כבר גירש ומיתה מפלת הרי זו מותרת וכמ"ש רש"י ז"ל שם. ועוד דנראה מדבריו שמכריח כן משום דס"ל דהרמב"ם פוסק כרבא ואינו כן אלא כרב אשי וכמו שכתב שם הרב המגיד והוא מוכרח וא"כ דברו זה בלתי נכון כלל דהרמב"ם לא משוי פלוגתא והן הן כדברי רש"י ז"ל:
ועוד הקשה שם הרב ז"ל למ"ש הרשב"א דאפי' לדעת ההלכות כל שלא כינס המגרש דהא רש"י ז"ל שכתב כהרשב"א כתב דאיירי בלא כינס במת ולא גירש כתב דאיירי אפי' בלא כינס וא"כ תיקשי ליה כיון דאם היה יכול לכונסה לא גרע כו' ולזה הוצרך לתרץ ז"ל שם מה שתירץ ונדחק במ"ש אלא ודאי בכינס איירי וכיון שכן כו' יע"ש ולא ידעתי איך הוא מוכרח דמפני שכתב רש"י ז"ל כהרשב"א ז"ל במת ולא גירש אפי' בלא כינס הוא מוכרח שיסבור טעמו של הרשב"א משום דכיון דאם היה יכול לכונסה והלא לא כתב רש"י אלא משום דאזלינן בתר זיק' אחיו הראשון והיינו בלא כינסה ודאי אבל בכינסה לא. והי"ל להקשות על האופן שכתבתי לעיל דממ"ש אחר כך אפי' בלא כינסה כתב דלא אזלי' בתר זיקת אחיו הראשון ומוכרח לתרץ על פי הדרך שכתבתי לעיל אף שדברי הרב ז"ל במה שתי' נראין מסכימים למה שכתבתי ושמחתי בהם שכיונתי לדעתו דעת עליון מ"מ נדחק הרבה במ"ש אלא ודאי בכינס איירי וכו' ואלו היה מתרץ על הדרך שכתבתי ורש"י ז"ל מטעם אחר קאמר ולא מטעמו של הרשב"א אתי שפיר טפי וכמ"ש לעיל. ועוד היה יכול הרב על פי דרכו לפרש דהיכ' דכינס אע"פ דלבסוף גירש ולא נפלו שתיהם לפניו כיון דליכ' טעמא דלא גרע אסור והיכא דלא כינס דאיכא טעמא דלא גרע בעי' ג"כ לא נפלו ואי איכא נפלו ב' לא ומהני טעמא דלא גרע דתרתי בעי' להתיר' ובהכי ניחא דברי הרשב"א ורש"י ודמי למ"ש [ואין צורך למה שנדחק שם:
ועוד לא הרגיש הרב ז"ל דההיא הוי לרבא ואפשר דרב אשי חולק עליו משום דלרבא שאני דאי בכינס מתני' היא אלא ודאי דלא כינס ומ"ש ה"ה ז"ל לדעת ההלכות הוא דההלכות פוסקים כרב אשי שכן כתבו שם הא מת ואח"כ גירש אסורה ואה"נ דלרבא אינו מוכרח ולא יסבור בזה טעמו של רב אשי וחלוק עליו בזה הענין דלא גרע אע"פ דדברי הרב במה שחילק נראין מסכימין למ"ש מ"מ אינו מוכרח במחילה ואפשר להליץ עליו בזה דהך טעמא דלא גרע הוא טעם נאה ומפני זה הוכרח לפ' דברי רש"י ג"כ כפי' זה וגם מפני מה בהא ולא בהא ומיהו לעמן דינו של ריא"ז לא מצינו חולק בפירו' דדברי רש"י אע"פ שהם אליבא דרבא מ"מ אין כאן הכרח שסובר דרב אשי חולק על רבא בזה ושקולים הם ואדרבה איכא סיעת' ואפי' דברי הרשב"א דקפסיק בפשיטו' וקאמר דאפי' לדעת ההלכות כל שלא כינס מותרת אפשר דהיינו טעמא משום דלבסוף גירש זה את אשתו ולא כפלו לפניו אבל נפלו לפניו אפי' בזיקה ס"ל דאסור ואפי' לפי טעמו דלא גרע היינו מפני דגירש אח"כ וכמו שהעלה הרב בעל ל"מ ז"ל ומ"ש הרב המגיד בשם הרמב"ן ז"ל דנסתפק היינו משום זה הטעם ונראה לע"ד דאפי' המפר' דס"ל דלא כרב אשי הוא משום דס"ל דרבא חולק על רב אשי באות ואח"כך גירש משום דס"ל דמיתה מפלת וכיון דס"ס גירש הרי היא מותרת אבל מת ולא גירש דס"ל לרבא דאסור הוא בהכרח אע"פ שלא כינס והטעם משום דנפלו ב' לפניו ובהא ס"ל כרב אשי דיש זיקה ואפי לרבא אסור כיון דלבסוף לא גירש אפי' לא כינס דאי בכינס זו היא למעוטי מאי כו' משנה ערוכה היא וכלן כו'. ואיברא דאי הוה מאן דס"ל כרב נחמן ודאי היה חולק על ריא"ז משום דרב נחמן ס"ל דג' אחים נשואין ב' ב' אחיות וא' נשוי נכרית ומת אח' מבעלי אחיות ואח"כך מת נשוי נכרית דיבומי נמי מיבמה דאין זיקה כלל אף דהתם ודאי נפלה מכח נשוי נכרית דזיקת הא' ליתא כלל ואפ"ה ס"ל דאין זיקה כ"ש בעלמא דאין זיקה אבל אפי' כפי ס' רב אשי דס"ל דיש זיקה ומתני' דרב נחמן ה"ה אפילו דלא עשה בה מאמר היינו היכא דליכא למיתלי משום אחיו הא' וכגון דכנסה אבל לא כנסה דמותרת בגירש לרב אשי אפשר דאפי' בלא גירש אם לא כינסה מותרת ואין כאן הכרח לדינו של ריא"ז מהדין שכתב הטור סמוך לזה דהיא מתני' שדייק מינה רב נחמן. אבל מדינו של רבא כיון דזו היא למעוטי לא גירש והיינו אפי' בלא כינס דאי בכינס משנה ערוכה היא ומה שדחיתי לעיל דחיקא מלת' טובא א"כ מדרבא נשמע לרב אשי דאפי' בלא כינס כיון דנפלו ב' לפניו ולא פליגי אלא בגירש משום דס"ל לרבא מיתה מפלת וכל הפוסקים פה א' בנדון של ריא"ז דנפלו ב' לפניו דאין כאן גרושין ואף דאיכא למימר מכח זיקת הא' מ"מ לא דמי ללא כינסה היכא דגירש אח"כ או קודם משום דס"ס לא נפלו ב' לפניו והו"ל צרה בזיקה שעה אחת אבל היכא דלא גירש כפי השרשים שכתבתי לעיל כלם בשפה א' יכרעו הדין כך ונשאר דינו של ריא"ז נכון וברור והוי יודע דאיכא כמה מילי דזיקה בהאי פרקא וכלן תלוין בהך מלתא דהיבמה הוי כאשה גמורה לאסור את קרובותיה זולת לענין סקילה כנערה מאורסה ולענין תפיסת קדושין דהא בהא תליא וכמו שאמרו בנדרים דף ע"ה שאכתוב לקמן בע"ה:
חזרתי והוספתי שנית ידי על דברי ריא"ז שכתב קודם לזה גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת בין שכינס הנכרית עד שלא מת בין שלא כינסה עד שמת הואיל ובשעת מיתתו לא היתה צרת אחות אשה לא בזיקה ולא בנשואין שהרי גירש את אשתו שהיא אחת מן האחיות קודם שמת הרי הנכרית מותרת להתיבם לאחיו הב' כמבואר בקונט' הראיות עכ"ל. הנה מ"ש בין שכינס הנכרית עד שלא מת בין שלא כינסה עד שמת אין לו מובן כלל דכיון דכבר כתב בין שכינס הנכרית מכ"ש אם לא כינסה ומאי בין שלא כנסה דקאמר: ומה שכתב הואיל ובשעת מיתתו לא היתה צרת אחות אשתו בזיקה היינו משום מיתת הראשון הנשוי נכרית דבשעת נפילה שנפלה הנכרית בראשונה מעולם לא היתה בזיק' אפי' שעה אחת עם האחות אשה דלא היתה צרתה מעולם אבל אם בשעת מיתה של נשוי נכרית עדין לא גירש א' מבעלי אחיות את אשתו אע"פ שאח"כ גירש ובין כנסה ובין לא כינסה אסו' כיון שהיתה צרה בזיקה שעה א' ואפי' דלא הוי מדינא כמ"ש רש"י ז"ל מ"מ אפשר משום גזירה דזיקה דעלמ' וכמו שכתבו הרי"ף והרמב"ם וכן נמי נר' אפי' לא כינסה איברא דאי משום שטתו של ריא"ז ז"ל דס"ל דאם יש לה בנים אסורה אין כאן הכרח משום דהתם שאני דנפלו ב' לפניו וכיון דיש זיקה אסורות ולא משום גזירה אפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם וא"כ אפשר דהיכא דאח"כ גירש לא ס"ל לריא"ז הכי דקלישא איסורה ולא מיבעיא אם לא כינס אלא אפי' כינס דאפשר דס"ל כרבא דאינו אסור אלא במת ולא גירש אבל בגירש לא: אלא מלשונו שכתב הואיל ובשעת מיתתו לא היתה צרת אחות אשה בזיקה וכפי הפירוש שפירשתי בדבריו שהוא עיק' מדלא משכח' לה התר אלא בגירש ואח"כ מת דאלת"ה לשמועינן רבותא אפילו במת ואח"כ גירש א"כ ש"מ דהואיל ובשעת מיתה דקאמר קאי אמיתתו של א' וכיון דקיהיב טעמא למלתי' משום הואיל ובשעת מיתה דהיינו מיתתו של א' גירש דמעולם לא היתה צרתה בזיקה א"כ נמצא דכל היכא דהיתה צרתה בזיקה אפילו שעה אחת אסורה וממילא משתמע בין כינסה בין לא כינסה כיון דכבר היתה צרתה בזיקה כנ"ל לדעתו של ריא"ז ז"ל:
ועוד אני מוסיף לומר דכיון דמאי דאמרי' דאם מת ואחר כך גירש אסורה איכא פלוגת' בין רש"י והרי"ף והרמב"ם דלדידהו הוי משום גזירה דזיקה בעלמ' ולרש"י ז"ל הוי משום דהויא אחות אשה ואסורה ומשמע דהוי מדינא ואע"פי דכולה מלתה מדרבנן מ"מ איכא לחלק בין מדינא לגזרה דגזירה קלישא אסורה מהיכא דהוי מדינא אם כן מה שהכריח הרשב"א דאפילו לדעת הרי"ף כל שלא כינס המגרש את הנכרית נכרית מותרת דלא יפה כח זיקתו שמת מכח זיקתו בשעה שהוא קיים שייך שפיר זה הטעם לטעמו הא' של הרי"ף ז"ל דלא גזרינן דבר זה בצרת ערוה משום דאיסור צרת ערוה ידוע לכל והוא הוא טעמו של הרמב"ם ולפי זה ודאי כל שלא כינס לא משום דלא גרע אבל לטעמו הב' של הרי"ף דכתב ז"ל דעדיף ומסתברא טפי דהיינו דהכא גזרו משום דבשעת נפילה היתה צרת ערוה בזיקה א"כ מאי איריא כינס אפילו לא כינס נמי דכיון דבשעת נפילה הויא לה צרת ערוה. איברא דבעיקר טעם זה יש לי לפקפק מה טיבו של טעם זה לומר דאזלי' בתר נפילה כיון דיכול כל אח' מהם לכונסה א"כ הך נפילה הויא לה נפילה בעלמא כיון דאחר נפילה מיהא הותרה לכל א' מהם ודוק. וראיתי לבעל הלבושים סי' קעה כתב דין זה שכתב ריא"ז בקיצור ואח"כ כתב אבל אם כינס בעל האחו' את הנכרית וגירש את הערוה ומת ל"ש גירש הערוה קודם שכינס ל"ש גירש אח"כ מותרת הנכרית לאח הנשאר כיון שלא היתה צרת הערוה בשעת נפילה דהיינו בשעת מיתת אחיו הב' דכיון שכינסה ופקע ממנה זיקת הראשון לגמרי לא גזרו בה כך העלו הפוסקים ותמה עליהה ז"ל דמ"ש מגרש ולא כינס דאסרוה ה"כ יגזור גרש אטו לא גירש ותי' בזה י"ש ולא ידעתי היכן ראה כן בדברי הפוסקים דכלם פה א' עונים בהפך בפה מלא דאדרבה כנסה אסורה יותר ויותר רש"י והרב המגיד יע"ש:
הוספתי שלישית ידי על מה שכתבתי לעיל שחלוק הוא רש"י עם הרי"ף והרמב"ם בטעמו של דבר דלדעת רש"י אף שגירש כיון שנעשה צרתה בזיקה שעה אחת אסורה משום צרת אחות אשה ומשמע מדבריו דמדינא ודאי קאמר. ולכאורה החפץ להשיג יתקשו דברי אלה אליו דמדקאמר משום צרת אחות אשה משמע דהיינו גזירה דהא לאו אחות אשה גמור' היא אלא בזיקה ומאן דכר שמיה דאחות אשה בכאן אלא ודאי גזירה קא' ולאו מדינא אבל מי שיעיין יפה יראה דאף דנימ' דעיקר טעמו של רש"י משום גזירה יפה כיון רש"י ז"ל דלא כתב אלא משום צרת אחות אשה דלדידיה אפי' גירש מדינא אסור דזיקה אסורה אלא דאמרינן דעיקר הדין דזיקה אסורה היינו משום גזירה מאחות אשה דהכא בזיקה קא מיירי וזיקה אם היא מדרבנן א"כ הו"ל גזירה משו' אשתו ממש כו' וא"כ עיקר הטעם דגזרו זיקה שייך ג"כ למיגזר הכא משום אחות אשה גמורה דהא סתם זיקה גזרו בה רבנן משום אשתו ממש והכא אחות זקוקתו גזירה משום אחות אשה וא"כ הכא אסור כיון שנעשה צרתה בזיק' שעה א' מדין זיקה ולא משום גזרה אלא דהזיקה עצמה אם היא מדרבנן ודאי דהוי טעמא משו' גזירה אבל הכא לא סלקי' ונחתינן בהכי אלא דזו אסורה משום זיקה. אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל כיון דהכא בגירש עסקינן ס"ל דלא אזלי' אלא בתר שעת נפילה וכיון דבשעת נפיל' כבר גירש אין כאן איסור זיקה כלל מפני שהיתה צרתה בזיקה שעה א' אלא דגזרינן אטו לא גירש וכ"כ הרמב"ם בפי' בפ"ו ה' יבום והן הן דברי הרי"ף ז"ל וא"כ הא ודאי פלוגתא היא דלדברי רש"י שכתב משו' צרת אחות אשה א"כ ס"ל דשייך כאן זיקה כיון דהיתה צרתה שעה א' והוי מדינא דין זיקה אבל לדברי הרי"ף והרמב"ם אין כאן איסור מדין זיקה כלל כיון דבשעת נפילה כבר גירש דוק ותבין:
איברא דאעיקרא דמלתא אף דנימא דעיקרא איסו' זיקה מדרבנן לא מכרעא מלתא אי הוי משום גזירה דדלמא מצוה דרבנן לחודה היא כמו מקרא מגילה וחנוכה וכיוצא בהו דליכא למיתלי טעמא משום גזירה וראיתי דבר זה במחלוקת היא שנויה בין הראשונים נוחי נפש דכפי שיט' הרמב"ם דמקשה על ה"ג במה שמונה מעיקר תרי"ג מצות שהם מדרבנן: ואמר ז"ל והפליאה הגדולה לאיזו ענין מנו מצות עשה ולא מנו מצות ל"ת כגון שניות לעריות וכגון אחות חלוצה וכיוצא כו' יע"ש בשרשיו שרש א' נראה מדבריו דכיוצא בהני מילי דרבנן שצונו ח"ל אינן על דרך הגזרה אלא מצות אחרות דומות לעריות שאסרה תורה שכך נראה להם כפי שקול דעתם שראוי להחמיר בהם אבל כפי שטת הרמב"ן שתמה עליו ז"ל ואמר שהטעם ברור דהשניות משום סרך הם ומטעם גזירה אסרו אותן וכמו שאמרו בחמץ בשעה ו' דעבדו רבנן הרחקה יתירה כי היכי דלא ליגע באיסו' דאוריית' והוא גדר למצוה של תורה וכן אמרו גבי שניות אי לאו שבוקתה קפגע בערוה ואמרו עוד היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזיר' ואיברא דהרב ז"ל ישב בההיא דאי לאו שבוקתא קפגע בערוה דרב כהנא דאמר התם משום עשו משמרת למשמרתי דלא הוי משום גזירה: אבל מה שאמרו שם היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה הוא מפורש בדברי הרמב"ן: ועוד מזה אמרו שם בקודם לזה כששאל הבעיין ואשת אחי האם מן האב מהו אשת אחי האב ומן האם כו' דאיכא צד אב הוא דגזרו רבנן ואמרו שם אחר כך בפירוש גזירה משו' אמו יע"ש הרי מפורש דגזירה הם ואיך יקשה על בעל ההלכות למנותם מצוה בפני עצמה:
ואפשר לומר דס"ל ז"ל אף שהם משום גזירה מ"מ כשהיא בגוף מחולק שייך להמנות מצוה בפני עצמה דמדרבנן מוזהר עליה אם נכנס בכלל תרי"ג ובשלמא כעין ההיא דחמץ דגופו אסירא מדאורייא' אלא. דקודם זמנו אסרוהו חכמים שייך למימר דכיון דהאי משום גזירה דלא ליגע אינו בדין לימנות אותו מצוה בפני עצמה אבל בשניות ואחות חלוצה וכיוצא דגוף בפני עצמו הן אף שהם משום גזירה לפי מה שיסבור דבכלל תרי"ג הוו מדרבנן כך ראוי למנות שניה ואחות חלוצה וקרובת הזיקה מצוה בפני עצמה וזהו שלא הקשה הרב ז"ל מחמץ. ומה שלא הקשה הרמב"ם לבה"ג שם דאמאי לא חשיב קרובת זיקה איכא למי' דלאו כרוכלא וחדא מנייהו נקט ותו דאין הכרח בזה להקשות דדלמא ס"ל דהלכ' כרב נחמן דאין זיקה ואם כן דברי רש"י ז"ל שכתב משום צרת אחות אשה דמשמע דס"ל דמדין זיקה אסורה ולא דגזרינן אטו לא גירש אינן שוין לדברי הרי"ף והרמב"ם דס"ל דגזרי' אטו לא גירש דהיא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה וצריך לומר לדידהו דכולה חדא גזירה היא וזה דוחק קצת דלא אמרי' בכה"ג אלא בדבר המפורש בתלמוד וכן נראה קצת ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפירו' המשנה בההי' דאין טומנין אלא בדבר המוסיף הבל כו' יע"ש ואין כאן מקומו: ומיהו ס"ס הך טעמא לא ברירא דאפשר דאם יש זיקה לא אמרי' דאיסורא הוי מדרבנן אלא ודאורייתא אף דלא הוי ככנוסה וכאשתו ממש כל שזקוקה ועומדת איסורא דאורייתא רביע על קרובותיה משום זיקה דהך וכן נראה ממסכת נדרים דאמרי' התם דף ע"ד שומרת יבם בין ליבם אחד בין לב' יבמין רבי אלעזר אומר יפר ור' יאושע אומר לא' אבל לא לשנים י"ש ואמרינן עלה בגמ' דר"א ור"י היינו טעמייהו דס"ל דיש זיקה ואי אמרת דזיקה מדרבנן איך יפר אלא ודאי מדאורייתא קאמר וכ"ת דהלכה כר' עקיבא דאמר לא יפר כבר כתב שם הר"ן דף עה במסקנא דשמעתין דאמר רבא בפי' דמתני' אי אתה מודה שאין חייבי' סקיל' בנערה מאורשה וכתב ז"ל שם דאע"ג דקי"ל יש זיקה ולעיל פרשנו טעמא דר' עקיבא משום דס"ל אין זיקה איכא למימר הני מילי מקמי דאיתיה לה להך ברייתא אבל בתר דאיתי לה חזי' דאפי' ס"ל כר"ע דיש זיקה מצי אמר דלא יפר לפי שאין היבמה גמורה לאשה שאין חייבים עליה סקילה כנערה מאורסה וכו' יע"ש דמשמע דלא פליגא איש זיקה ובודאי דכמו מאי דהוה ס"ל השתא בדר' אליעזר ורבי יאושע וכן נראה מדלא אמרו דלא אלא לענין סקילה ואה"נ דהוה מ"ל לענין תפיסת קדושין אלא דבהא תליא דכיון דלאו חייבי כריתות ומיתות ב"ד נינהו ודאי תפסו קידושי כמ"ש לעיל וכ"כ שם הרא"ש ז"ל דף ע"ד גבי מאי דאמרי' דקסבר ר' יאושע יש זיקה מיהו אין ברירה כלומר הא דאמרינן דיש זיקה מדאורייתא היינו דוקא בחד אחא משום דחשיב כאלו כבר כנסה אבל בתרי אחי אין לברר למי תהיה ככנוסה הלכך אין זיקה כלל אע"גב דמצוה בגדול ליבם הנ"מ למצוה בעלמא אבל מדאוריית' רמי קמי תרוייהו ואם הלך הגדול למדינת הים כופים את הקטן ליבם או לחלון אלא ר"א אפי' סבר יש זיקה כיון דאין לברר איך יפר ואפי' שניהם יחד אינן יכולין לברר דכיון דלא חשיבא ככנוסה אפי' לא' מהם כאשה דעלמא היא לגבייהו כו' יע"ש הרי כאן דיש זיקה מדאורייתא וא"כ רש"י דכתב דהוי כצרת אחות אשה לפי זה מדין דאורייתא קאמר דיש זיקה ולא משום גזירה כהרי"ף והרמב"ם ז"ל וכתבתי כל לשון הרא"ש ז"ל שכתב שם בנדרים כדי שתדע ותשכיל שראיתי טועים בדברי ריא"ז במ"ש היינו כשמת אחיו הגדול ממנו וכפי דברי הרא"ש אלו שהם גמ' ערוכ' שם תראה דהא ליתא וכן נראה ג"כ מדברי כל הפוס' כלם דוק כל זה ותבין:
זה כתבתי על אחד ממנו שרצה לחלק ולו' דאין סמך לדינו של ריא"ז מאותה דג' אחין דשאני התם דמשום דרשא דלצרור אתינן עליה ולא ידיע לכ"ע דהא ב"ש לא דרשי לה אבל הכא בנדון של ריא"ז באשת אח שיש לה בנים לא אתו למיטעי ולא גזרי' והטיח דברים נגדי וכתבתי לו זה ושקל למטרפסיה:
מה שרצה מעכ"ת לחלק בין מה שאמרו בגמרא למ"ש ריא"ז מלבד דהחילוק בעצמו אין לו שחר אפי' להחמיר וכ"ש להקל וכבר הכרעתי דברי ריא"ז בפלפול עצום מן התלמוד ומן הפוסקים כל שגה בו לא יחכם. עליך היום בית מלחמתי מלחמת חובה דלא חשת לקמחך דהכא נמי משום דרשא דלצרור אנו באים לפטור צרת אשה שיש לה בנים. וכבר דמייתי לכאור' לו' דשאני הכא אחות אשה דכתיבא בהדיא בקרא דכולהו ילפינן מאחו' אשה האמנה על כיוצא בזה אמרו אכסוה שערי לאלעזר דמאי שנא הא והא דאבוהון דכולהו אחות אשה וכי מפני שאנו למדין במדה שהתורה נדרשת לא יהיו שאר עריות תורה שלימה כאחות אשה ואדרבה טפי אית לן למיגזר באשת אח דיש לו בנים שהיא ערוה היותר פשוטה לענין יבום. ובזה ניחא מאי דקשה לכאורה בריש מתני' דמכלתין דתני ט"ו נשים י"ו הו"ל למיתני עם אשת אח דיש לה בנים דפוטרת צרתה אלא דהא לאו מלתא היא מהטעם הזה דהא ודאי ליתא ובן אין לו כתיבה בקרא בהדיא ומ"ה לא תני לה ואפי' לדברי הרמב"ם ז"ל בשורש הב' יודה דכלהו עריות שוין לאחות אשה ודינו של ריא"ז נכון וברור וח"ו לחשוד לב"ד טועין שיעשו שלא כדבריו. ואתה האח גבר אשר לא נסתרה דרכו להיות מורה הוראות בישראל זך לקחך ובר אל תשת לבך בשדה אשר יקצורון ראשונים לשית אותו בתה אשר לא יזמר ולא יעדר לבם כפתחו של אולם אם עבר עליך איזה קושי' על דבריהם ביום אל תהרהר אחריה' בלילה נמוקם וטעמם עמם זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם המורה הוראות כמותך ירבו בישראל ובמקום שיש חילול ה' אין להחניף לרב ואף דקצת והפוסקים אפשר דחלוקים עליו כבר הכרעתי בקונט' דשקולים דבריהם ומשתמעי לתרי אנפי וא"כ הוא אשר ימלאנו לבו לעשות מעשה שלא כדבריו ולו שומעים שאמר כהלכה: נאם חפץ בשלומך נאמן אהבתך חיים בכמה"ר יעקב אלפאנדארי: עד כאן הגיעו דברי מר דודי הרב כמה"ר זלה"ה קצת מן הקצת ממה שכתב כי היה למאכולת אש הכל כאשר לכל ועל כן קראתי שם הקונטריס הזה מצל מאש והנני כותב על הספר מעט אשר היה לפני שארית הפליטה אשר טפחתי כד הוינא תליא להלכה ולא למעשה דרך שקלא וטריא מצל מאש דת ואלה הדברים שנאמרים בעל פה ומדאגה מדבר נכתבנו בספר: