שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)· רבי יעקב אלפנדרי
שו"ת · סימן כ
כתב הרמב"ם ה' טומאת מת ראש הפרק ח"ל טומאת משא מפי השמועה כו' עד כך שתק הכתוב מטומאת משא לפי שטמא בפי' אפי' מטומא' אהלו' כ"ש משאו ע"כ והנה הרב בעל כ"מ כתב בזה דברים לא זכיתי להבינם: והקשה דהרי אין עונשין מן הדין כו' ואפשר לומר דמשם למדנו דאין עונשין מן הדין שזה בכין אב: והנה תי' זה צריך מתרגם להולמו דלא ידענ' מאי קאמר ואין לומר דאינו תירוץ אלא סיום דברים דלמאי אתא ונראה לי לומר בזה שהכונה היא לאקשויי ממה נפשך שהרי בסוף דבריו רצה לומר דס"ס טומאת משא נפקא מטומא' אהל דהיא היא וא"כ כונתו הוא להק' דממה נפשך אם טומאת משא אינו יוצא טומא' אהל אלא מק"ו א"כ אין עונשין מן הדין ואם טומאת משא לא צריכ' כל כך לק"ו משום דהיא היא כטומאת אהל והוא כמו בשר בחלב ואיסור הבת דאינו ק"ו אלא היא היא א"כ גם כן לטומאת מגע לא צריך קרא דהיא היא ולזה תיר' דאפשר לומר כו' כלומר לעולם דטומא' משא אינו מדין ק"ו גריד אלא שהיא היא טומאת אהל אלא דלרוחא דמלת' גמרינן לה מנבלה ג"כ וא"ת א"כ לישתוק קרא מקרא דמגע ותיר' שהוא בנין אב לומר שאין עונשין מן הדין ודוק זה כר' לי לומר בדוחק אבל במה שכתב אח"כ יש לדקדק במה שתי' דבשר בחלב הוי איסורו מלא תאכל כל תועבה דקש' טובא חדא שהרי בדברי רבינו לא הוזכר כלל אלא מק"ו דבישול ועוד דאי איסורו הוה מלא תאכל כו' א"כ לא לילקי משום דהוי לאו שבכללות וכמ"ש הרא"ם בפירושו על פסוק לא תבשל גדי פ' משפטים ע"ש: והרב הגדול בעל ל"מ בה' מאכלות אסורות פ"ט הקשה על הרמב"ם כמה קושיות בהאי דבשר בחלב והעלה דלעולם האיסו' אינו מדין ק"ו גריד' אלא מפסוק לא תבשל המיותר דדרשו ג' אחד איסו' אכיל' כו' וכיון שאינו מפורש אהני לן הק"ו וכן הוא בדין הבת ע"ש והכה קשה טובא דא"כ מה יתרץ בדין טומאת משא שהרמב"ם השוה אותם וכתב שהוא כמו איסו' הבת ואיסו' בשר בחלב הרי התם לכל אחד יש פסוק מיותר לגלוי מלתא אלא שאינו מפורש ואתי הק"ו עלה והוי כאלו נכתב אבל בטומאת משא לא מצינו גלוי כלל אלא מק"ו דנבלה ומק"ו דטומאת אהל ואין לומר דכיון שהוא בא מתרתי מאהל ונבלה הו"ל כמו הנך דאיכ' קרא לגילוי דזה דוחק דסוף סוף הוא מן הדין מה לי מחדא מה לי מתרתי ועוד תמהתי בדבריו דלא הקשה על הק"ו לומר דאין עונשין מן הדין כלל ואין לו' דכיון שהוא בבראשית רבה לא הקשה על הרמב"ם דס"ס הו"ל לאקשויי אפי' לפי המדרש ועוד יש לדקדק בדבריו ז"ל שלפי דרכו נדחק לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה וקלישא טוב' כמו שיראה המעיין והכי הרמב"ם במנין המצות כתב דאיסו' הנאה ג"כ חייב מלקות שיש פסוק מפורש לאיסור כמו אכילה אלא דמשו' שהוא נכלל בכלל אכילה לא מנאו' ללאו אחר אלא הוי בכלל אכילה דמ"מ איצטריך קרא לאיסורו דהוה אמינא דהנאה אינה אסורה אבל לענין מנין אין ראוי למנותו ללאו בפני עצמו ע"ש: אמנם מה שתמהתי הרבה בדברי הרב הוא במ"ש התוס' ז"ל בפרק איזהו נשך דכל מלתא דהוא באם אינו ענין לא לקי והרי ממש הפך זה כתבו וז"ל שם בד"ה לעבור עליו בב' לאוין ואם תאמר ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בב' לאוין וי"ל משו' דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמי' אשכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר ע"כ: איברא דדבריה' ז"ל צ"ע שהרי הדין הוא בהפך ששכר שכיר ג"כ אינו לוקה וכן כתב הרמב"ם בהלכות שכירות בפירוש שהוא גם כן ניתק לתשלומין ולא לקי וכעת צ"ע הכל: והנה לקושיא זאת שהקשתי על דברי התוס' ז"ל זאת מצאתי שתי תשובו' בדבר חדא להרב הגדול מהר"י בירב ז"ל וחדא לדודי הח' השלם כמה"ר שבתי אלפאנדארי ז"ל והם אלו שהרב הגדול ז"ל תירץ דאף שיש עשה דוהשיב את העשק אינו אלא ללאו המיוחד לו דלא תעשוק אבל ללאו דלא תגזול דאתי לשכר שכיר באם אינו ענין אין כאן ניתק לעשה דלעולם והשיב את הגזלה קאי לגזלה דאצטריך ליה עשה דהשבת אע"גב דהלאו אתי מרבית ואונאה ובזה צדקו יחדיו דברי התו' דלגזלה גופה אינו לוקה משום דאם לאו דלא תגזול קאי אגזלה הו"ל לאו הניתק לעשה אבל כי מוקמת ליה אשכר שכיר באם אינו ענין כלומר אין כאן עשה לזה הלאו דלא ניתק אלא הלאו דלא תעשוק אבל הלאו דלא תגזול לא ניתק והדברים ראויים למי שאמרן: והחכם הש' דודי ז"ל תירץ דכללא כיילי תוס' במסכת מכות פ"ג דף ט"ו ד"ה תנינא הבא למקדש כו' דב' לאוין הסמוכין אהדדי אפילו שהם הניתק לעשה דלוקין עליהם כמו לא יחליפנו ולא ימיר אותו ע"ש אם כן בכאן ג"כ אי לאו דלא תגזול אתי לעושק שכר שכיר אף שהוא ניתק לעשה כיון שהם שני לאוין דסמיכי אהדדי דהיינו לא תעשוק ולא תגזול לקי שפיר זהו כלל דבריו ז"ל ואלו ואלו דברי אלקים חיים. אבל מקום הניחו לנו אבותינו ואמרתי אענ' אף אני חלקי דאין לנו צורך לכל זה דנראה לע"ד דודאי לא הוי לאו דלא תעשוק לאו הניתק לעשה משום שהוא לאושקדמו עשה דביומו תתן שכרו וכל לאו שקדמו עשה לא קרי' ביה לאו הניתק לעשה כמ"ש במכות דף טו וס"ל לתוס' דהלכה כר' יוחנן כדמוכח בפסחים פרק מי שהיה דף צ"ה בד"ה לא תוציא מן הבית כו' יע"ש:
עוד כתב הרב בעל כסף משנה בסוף דבריו ח"ל והתוס' בריש ב"ק גמגמו בהאי דאין עונשין מן הדין ע"כ ולא ידעתי מה שייך לכאן דהא מ"ש התוס' הוא לענין ממון אי אמרינן עונשין מן הדין או לאו אבל לענין מלקות או מיתה מי יגמגם על זה הלא כל האר"ש כללא כייל אין עונשין ומן הדין ואפילו לענין ממון לא גמגמו אלא שרצו להקשות דמההיא שהקשו בפ' שור שנגח את הפר' גבי יפתח איש בור או כי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן ובמכילתא תירצו אם אמרת כן ענשת מן הדין ועל זה תירצו דגמ' דידן לא ס"ל האי תירוצא אלא ס"ל דעונשין מן הדין בממון והרי אדרבה לקמן בדף ד' ע"ב בד"ה ועדים זוממין כתבו בפשיטות דעונשין מן הדין וכעת צ"ע. אבל אגב גררא ראיתי להרב ר' שמשון בס' הכריתות שפירש האי דכי יפתח איש בור דלכאורה קשה דאי אמרי' בפשיטות דאין עונשין מן הדין ע"ש חידוש נפלא אבל במכילתא ראיתי דבר תמוה לע"ד על פסוק כי יגנוב איש שור אמרו אין לי אלא טובח מוכר מנין תלמוד לומר או מכרו עד שלא יאמר יש בדין אם הטובח חייב המוכר לא כל שכן אם אמרת כן ענשה מן הדין ע"כ הנה מבוא' דבממון גם אין עונשין מן הדין וראיתי כתוב דכאן הוא קנס שהוא תשלומי ארבע' וחמש' ואין עונשין מן הדין אבל בממון עונשין והוא חידושא רבא בעיני אבל עיקר הק"ו לא ידעתי מאי אולמיה מוכר מטובח וצ"ע ונ"ל דאם מיירי בטבחו ואכלו אמרינן לא יבוזו לגנב כו' ואם לא אכלו הוי הטעם שלא נהנה וכ"ש אם נהנה ודוחק.
והרב המגיד כתב בפרק ב' מהלכות מאכלו' אסורות דאין מזהירין מן הדין אם יש בו לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין ע"ש: וזה קשה טובא דהרי בעדים זוממין שאמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה ואמרינן בגמרא מכות דף ה' שהיה בדין עשה מק"ו דזמם אלא דאין עונשין מן הדין ולכן אמרו הרגו אין נהרגין והשתא לפי דברי הרב המגיד דאם יש לאו אפילו שהוא מכלל עשה מזהירין מן הדין הרי בעדים זוממין יש לאו מפורש דלא תענה ונראה לומר דלא אמרו הרב המגיד ז"ל אלא לענין מזהירין אבל לא לענין עונשין מן הדין: והרמב"ם ז"ל ס"ל דלענין מלקות עונשין מן הדין שכתב בהלכות עדות פרק כ' דעדים זוממין שהעידו על אחד והלקוהו מלקין אותם דמשמע ליה דלא אמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא במיתה וצווחו עליה קמאי ובתראי הרב בעל כסף משנה והרב בעל תוספת יום טוב במכות. ונראה לומר דמשמע ליה דכשם שמזהירין מן הדין היכא דאית לאו הבא מכלל עשה כמו שכתב הרב המגיד הכי כמי היכא דאיכא לאו בפני עצמו עונשין מן הדין לענין מלקות אבל לענין מיתה לאו משו' דחמיר ועכ"ז עדיין יש להתיישב.
אמנם עתה באתי לראות מה שאמרו בגמר' בפרק הפועלים דף פ"ח וז"ל ויהא אדם מצווה על חסימתו מק"ו כו' תלמוד לומר כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור כו' וקשה לי טובא דהא למאי איצטריך כנפשך הא אין מזהירין מן הדין ואין לומר דכאן כיון שיש עשה דואכלת ענבים כו' יכולים אנו להביא אזהרה מן הדין שהרי לא כתב כן הרב המגיד אלא בלאו שאע"פי שאינו בא אלא מכלל עשה סוף סוף לאו הוא לענין אזהרה אבל בעשה מנין. והנה לזה היה נראה לומר דלאו דוקא נקנו מצוה דאינו אלא איסורא בעלמ' אצטריך למילף או לענין תשלומין אצטריך למילף דאם חסמו שיהיה חייב לשלם לו אלא דהטור כת' בסי' שלז וז"ל ומיהו אם חסמו שלא לאכול פטור ודוקא לענין מלקות אבל איסורא איכא כו' וכתב הרמ"ה ז"ל כו' ואי חסים ליה שלא מדעתיה שלומי משלם מילקא לא לקי דמשמע מדבריהם ז"ל דכל זה נתמעט מכנפשך והנה להטור ז"ל יכולים אנו לתרץ דאיסור' איכא דקאמר היינו מדרבנן אבל להרמ"ה דקאמר דשלומי בעי משמע דשלומי לא נתמעטו מכנפשך אלא מלקות ואיסור וזה קשה דהא לא אצטריך קרא להכי ודוחק לומר דס"ל כהרמב"ם ז"ל דלענין מלקות עונשין מן הדין ובהכי אתי שפיר דאי לאו קרא דכנפשך הוה אמינא דלקי ואתי כנפשך ומיעט מלקות ומכל מקו' שלומי בעי והדבר צריך תלמוד עדין לע"ד: [מ"למ פ"א מטמאת מת ושעה"מ פ"א ה"ג מחמץ ויד מלאכי אות ב' ושעה"מ פ"ב מאכלות אסורות ופ"ב משחיטה.]