שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)· רבי יעקב אלפנדרי
שו"ת · סימן ז
מהרב המובהק מופת דורנו כמהר"ר יאודה רוזאניש נר"ו אשר שאל להרב המחבר ז"ל וז"ל:
ילמדנו רבינו במה שכתב מהר"י קולון בשרש ך' וז"ל ועוד לכשתמצא לו' האו' טעם מכירת קוטמ"ו איקרי מכירה סתמא לא איקרי כו' אפי' הכי הוא בכלל מכירה סתם כדמוכח בחולין דף פ"ח דגר' שם אין מכסין אלא בעפר וב"ה אומרים מצינו אפר שנקרא עפר מקרא דולקחו לטמא ולית להו לחלק דעפר שריפ' איקרי הכא כמי לא שנא דאף דמכר סתם לא איקרי מ"מ הוי בכלל מכר עכ"ד: ואני תמיה על זה מההיא דאמרינן בריש כיצד מברכין דף ל"ה דהוה בעי למילף ברכ' לזית במה להצד השוה שבהם שכן יש בו צד מזבח ופריך תלמו' והא בהדיא כתיב ביה כרם זית דכתיב מגדיש ועד קמה ועד כרם זית ומשני כרם זית איקרי כרם סתמא לא איקרי. ובפרק השוכר את הפועלי' דף פ"ז נמי אמרי' דאצטרי' קרא לרבות זית לדינא דכי תבא בכרם רעך ואף על גב דאיקרי כרם זית משום דכרם סתמא לא איקרי. ובפ' הקומץ רבה דף ל"ו אמרי' יד ימין איקרי יד סתם לא איקרי ומ"ה אמרי' דידך דקרא לא הוי ימין משום דאית ליה שם לווי ור' יוסי נמי לא פליג בהאי כללא אלא משום דכתיב ויתמוך יד אביו ס"ל דיד ימין נקרא יד סתם הא ל"ה הוה מודה דידך לא הוי ימין כיון דאית ליה שסי לווי דאי לא תימא הכי אמאי לא אייתי ר' יוסי מידו הימני' דמצורע וכ"כ התוס' שם: ולומר דכל הני סוגי אתו אליב' דב"ש הוא דוחק גדול בעיני. ועוד דבפרק י"ד דנגעים תנן מצות אזוב לא אזוב יון כו' ולא כל אזוב שיש לו שם לווי והכי תנן נמי בפי"א דפרה וכל הני הם הלכות פסוקות הביאם הרמב"ם בהלכותיו והשתא קשה הלכתא אהלכתא דמאי שנא הכא דכתיב אזוב ואמרי' דלא מהני אלא האזוב שנקרא אזוב סתם ולא האזוב שיש לו שם לווי וגבי כסוי הדם כתיב עפר ואמרי' דהעפר שיש לו שם לווי נמי הוי בכלל עפר דקרא:
והנראה אצלי לומר הוא דטעמ' דב"ה דמרבו עפר שרפ' לכיסוי אע"ג דאית ליה שם לווי הוא משום רבוייא דוכסהו דכי היכי דמרבינן מיניה דבר המגדל צמחים אע"פ שאינו נקר' עפר כלל הכי נמי מרבי' דבר שנקרא עפר בשם לווי אע"פ שנקר' בשם לווי ואינו נקר' עפר סתם וזהו שכתבו התוס' דעפר דקרא לא איירי אלא בסתם עפר המגדל צמחין כלומר דמה שנקרא עפר סתם בלא שם לווי הוא המגדל צמחין והעפר שיש לו שם לווי אינו מגדל צמחין וקרא לא איירי אלא בעפר סתם אלא דמרבוייא דוכסהו מרבינן עפר שריפה וכ"ת אם כן תיקשי ההיא דאיבעיא לן בפרק היה מביא דף ט"ז אין שם עפר מהו כו' ואי טעמא דב"ה הוא משום רבוייא דוכסהו גבי סוטה דליכא רבוייא מנא לן דמהני אפר ובגמ' לא מיעטו דלא מהני אפר אלא משום מיעוטא דבקרקע המשכן יהא לא קשיא משום דס"ל לסתמא דתלמוד' דכיון דגלי לן קרא גבי כיסוי הדם דעפר דקרא ה"ה אפר שמעי' מינה לכל מקום דכתיב עפר דה"ה אפר אי נמי משום גזירה שוה דעפר עפר הוא דאיבעיא להו וכדאמרי' בפרק היה מבי' שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו בג"ש. עוד נ"ל לומר דטעמא דב"ה הוא משום דשינה הכתוב וקראו עפר דהו"ל למימר ולקחו לטמא מאפר החטאת מדשני קרא בדבוריה ש"מ שבא ללמדנו דאפר נקרא עפר ואי אמרת דאינו בכלל עפר האמור בתורה למאי הלכתא שינה הכתוב במשמעו וכן כתבו התוס' בפרק היה מביא דלכך שינה הכתוב אליבא דב"ה ללמד שאפר נקרא עפר וב"ש ס"ל דהכתוב שינה במשמעו לדון הימנו ג"ש וכר' שמעון הכלל העולה דאין מסוגיא זו דכסוי הדם הכרח לו' דדבר שיש לו שם לווי נכנס תחת סוג דבר שאין לו שם לווי. אך אכתי פש גבן לבאר דברי הירושלמי בפ' בתר' דכלאים דתניא צמר ופשתים הייתי אומר אפילו פשתים של ים אפי' קנבוס ת"ל צמר ופשתים מה צמר שאין לו שם לווי אף כל שאין לו שם לווי משמע דאי לאו היקשא הייתי מרבה פשתים שיש לו שם לווי ולא הייתי אומר פשתים של ים איקרי פשתים סתמא לא איקרי. והנר' אצלי בישוב הירושלמי הוא דנסתפק אי פשתים של ים ושל קנבוס שיש להם שם לווי אי נשתנה שמם קודם מ"ת או לא וכההיא דאמרי' בפרק אלו טרפות דף ס"ב עלה דההיא דאמר ר' יאודה הני כופשני צוצייני כשרי' לגבי מזבח ופריך עלה מדתנן אזוב ולא אזוב יון וחילק אביי דכל שנשתנה שמו קודם מתן תורה והקפיד' תורה עליו יש לו שם לווי פסול והני לא נשתנו שמם קודם מתן תורה כו' ה"נ אפשר דהני לא נשתנה שמם קודם מתן תורה ונקראים בלשון תורה פשתים סתם אלא דמכח היקשא למדנו דקרא לא איירי אלא בפשתן שאין לו שם לווי דומיא דצמר דלא מיקרי צמר סתמא אלא צמר רחלים אבל צמר גמלים וצמר ארנבים אית להו שם לווי וכדמוכח מקרא דאלף אלים צמר. באופן שאין מדברי הירושלמי שום תברא למה שכתבנו וא"כ יש לתמוה על מהריק"ו איך תפס סוגייא דכסוי הדם כפשטא ולא יישב לנו הסוגיות המורו' בהפך עוד אני תמה דאף שנודה למהריק"ו ז"ל דבלשון הכתוב שיש לו שם לווי לדבר שאין לו שם לווי בלשון בני אדם כראה שיש לחלק ונאמר שזה לא נאמר אלא היכא שקורין אותו בני אדם בזה הלשון ולא במה שיש לו שם לווי. וראיה לזה ממ"ש הרמב"ם בפי"ו מה' מעשה הקרבנו' האו' הרי עלי עולה וכו' ואם דרכם שאין קורין עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור ע"כ. הרי מבואר דאם אין קורין לעולת העוף עולה סתם כי אם בשם לווי אינו נכנס בלשון הנדר משום דעולת העוף מיקרי עולה סתם לא מיקרי ואין לומר דשאני נדרי גבוה דאזלי' בהו לחומ' דא"כ אף שקורין לעולת העוף עולה סתם ניזיל לחומרא אלא ודאי דכל שיש ב' משמעיות בלשון הנדר אזלי' לקולא וכדמוכח בפרק בתרא דמנחות דף ק"ז עלה דהאומר הרי עלי דינר זהב ופריך תלמוד' פרוטי דדהבא אלא ודאי דטעמ' דמלתא הוא דכל דבר שיש לו שם לווי לא הוי בכלל השם הסתמיי. ומיהו יש לחלק דכשהדבור הוא פרטי כגון גבי הרי עלי עולה דאינו חייב אלא עולה אחת אז הוא דאמרי' דאם דרכן שאין קורין עולה סתם כי אם לעולת בקר דיביא שור אבל כשהדבור יכול להיות כללי כנדון הרב אז אמרי' דהכל בכלל בין דבר שיש לו שם לווי בין דבר שאין לו שם לווי דומיא דעפר דכיסוי הדם. אך קשה וההיא דאמרינן ריש פרק בתרא דמנחות דף ק"ד הרי עלי ומנחה יביא איזו שירצה ר"י אומר יביא מנחת הסלת שהיא מיוחדת שבמנחות ומפרש בגמ' דטעמא דר"י הוא משום דלית ליה שם לווי וקי"ל כת"ק דיביא איזו שירצה אלמא דאע"ג דשאר מכחות אית להו שם לווי אמרי' דנכנסים תחת לשון הנודר שנדר מנחה סתם. ונראה דשניא הא דהחילוק שיש בין מנחת הסלת לשאר המנחות הוא בלשון הכתוב דלמנחת הסלת קראה מנחה סתם ולשאר המנחות קראם בשם לווי אבל בלשון בני אדם אין חילוק ביניהם ור"י אזיל בתר לשון תורה ות"ק אזיל בתר לשון בכי אדם ואכן קי"ל בנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם ולא בתר לשון תורה וכדאיתא ר"פ הנודר מן המבושל וכן כראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דמאי דאמרי' דמנחת הסלת אין לה שם לווי היינו בלשון הכתוב ובנדרי איסר נמי תנן בפרק הנודר מן המבושל דף נ"ג הנודר מן היין מותר ביין תפוחים כו' שהוא שם לווי וכיון דיין תפוחים איקרי יין סתמא לא איקרי לא הוי בכלל הנדר ופשיטא שאין לחלק בין נדרי איסר לתנאים שבין אדם לחבירו שהרי בפרק הנודר מן הירק אמרי' כמאן אזלא הא דעול' בית בביתי אני מוכר לך כו' לימא כר"מ כו' הרי דמדמי' נדרים לממונות ה"כ כי היכי דגבי נדרים אמרי' דהנודר מן היין מותר ביין תפוחים משום דאית ליה שם לווי גבי ממונות כמי זה שנתחייב שלא למכור חנותו כי אם להר' שמואל לא נתחייב אלא במה שנקרא מכירה סתם אבל הקוטמ"ו שאינו נקרא מכירה סתם כי אם מכירת קוטמ"ו לעולם אינו בכלל החיוב כיון דאית ליה שם לווי שוב ראיתי להרב עצמו שכתב בשרש ז' ומ"מ אפשר דצדק' בסתם לא איקרי ואפי' בלשון חכמים כדמחלק תלמודא עפר שריפה איקרי עפר סתם לא איקרי ואף אנו נאמר צדקה דפדיון שבויים איקרי צדקה סתם לא איקרי ע"כ ומהמשך דברנו נראה דמטעם זה היה רוצה לומר דאין פדיון שבויים בכלל התנאי משום דצדקה סתם לא אקרי ולא נרגש הרב שם דההיא דעפר שריפה הוא אליב' דב"ש ואליבא דב"ה אין חילוק בזה וזה סותר למ"ש בשרש ך' סוף דבר דברי הרב צרורים וחתומים אצלי ושלום: [מל"מ פ"כז ממכירה].