שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)· רבי יעקב אלפנדרי
שו"ת · סימן ו
השאלה נאבדה
תשובה. הנה מה שיש להסתפק בזה הוא שלא הוזכר בשטר השליחות שהשליח הא' אמר בפני ב"ד ב"נ וב"נ וא"כ אין כאן קיום לגט זה רק משטר השליחות. ועוד ב' שלא כתב בשטר השליחות כמו שכתוב בכל הנסחאות והגט אשר נעשה עליו שליח פלוני נכתב ונחתם ביום פ' ובזמן פ' ועדיו פ' כי' תהו רעותא גדולה וכמו שנבאר כו'. עוד ג' שלשון התנאי שכתוב בו דבריו סותרים אהדדי שכתוב בו אם לא אבא מהיום עד סוף שנה תמימה מיום שיגיע גט לידה פתח במהיום וסיים במיום שיגיע גט לידה וגם זה היה ריעות' גדולה כמו שיבא בע"ה. עוד בה ששם האשה כתוב בגט ראסיא דמתקריא גראסיא וכאשר בא השליח פה עם הגט והקול נשמע בין האשכנזים ושמעו את שמה ראסיא ותמהו ואמרו אין זה שמה רק רחל ובשם רחל ידענו אותה והיא גם היא כשאלנו את פיה אמרה שכך שווה מיום לידתה ראסיא אמנם זה ימים ושנים שנכנסה לשרת בבית בעל הבית אחד ששם האשה בעלת הבית היתה גראסיא ולא רצתה ששם המשרתת יהיה כשמה ותסב את שמה רחל והחזיקה עצמה בשם זה ומשה הלכה עם בעלה לעיר קירים בשם רחל עד היום שיש כמה שנים שונה רחל רק שיש מי שזוכר שמה מקדם וקורא אותה ראסיא וכמדומה שכיון שאביה ובעלה הם המוצאי' שם במקום הכתיבה כששאלו להם שם האשה הם אמרו שם הליד' ולא חששו לו' השם שהחזיקה היא אח"כ וגם הב"ד לא חששו לשאול את פיהם אם יש לה שם אחר או לא כמו שלא חששו לעניינים אחרים: מעתה חובה עלינו לברר וללבן כל הספקות הנז' אם נוכל למצוא תעלה לעניה הזאת כי יש עיגון גדול שמיד שמסר הגט חלף הלך לו ולא נודע מקומו איו: ואומר על ראשון ראשון דהנה מן הראוי היה דכיון שכתוב בשטר השליחו' הב' שנעשה בב"ד וב"ד חתמוים עליו ודאי דלא טעו בהכי והשליח הראשון אמר בפניהם בנו"ן כשמסר הגט ליד השליח השני אלא שלא כתבוהו והסופר השמיטו וכיון שהשליח השני יאמר שליח בית דין אני די בזה והרי נתקיי' הגט וגדולה מזו כתב הרב מהר"ם אלשקאר בסי' ז' דאפילו שהשליח השני לא אמר שליח ב"ד אני רק ששטר השליחו' בידו גם את הא' גם את הב' ועליה' כתוב איך נעשו בב"ד שוב אין צרי' לא שיכתוב שם שהשליח הא' אמר בנו"ן ולא שיאמר שליח הב' שליח ב"ד אני שמעשה ב"ד מוכיח עליו. גם הרב בעל תומת ישרים בסי' ו' הכשיר בכי האי גוונא יע"ש. אבל מה נעשה שעל אותו נדון עצמו חלק עליו הרא"ם ולא הסכים בזה כלל כמו שנראה שם מתוך דבריו באותה התשובה ועל כל פנים חל עלינו חובת ביאור מאיזה טעם לא ניח' ליה להגאון הרא"ם להכשיר כיון שיש מעשה ב"ד מוכיח ע"ז:
והנה כראה לע"ד דטעם הרא"ם הוא מב' פנים הא' הוא שמדברי הריב"ש מוכח בסי' שי"ח דההיא דאיפליגו רבנן קמאי בפי' דמאי דאמרי' בפ"ק בפלוגת' דרבה ורבא מאי בינייהו איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דלפירוש רש"י דפירש דכיון ששניהם שלוחים הם יקיימו אותו אם יערער הבעל צריך שיהיו ב' שלוחים ממש והגט יוצא מתחת ידי שניהם ושניהם אדוקים בו ואז אין צריך לרבא לומר בנו"ן משום שהרי הם יקיימו אותו ולכך שליח א' אפי' אחר עמו כיון שאין שניה' אדוקים בו לא מהני וצריך לומר בנו"ן וכ"ש כשאין אחר עמו כלל רק שטר השליחות לבד המעידים איך הוא שליח הבעל דלא מהני כיון דאין כאן מי שיכיר הגט אם יבא הבעל ויערער רק שיאמר השליח בנו"ן אבל לדברי התוס' שפירשו אתיוה בי תרי הוא אפי' א' ואחר עמו שמעיד על שליחותו אין צריך לומר בנו"ן משום שהרי מעידי' שהבעל מסר גנו כשר לידם ושוב אין יכול לערער לומר מזוייף וגם אין לחוש שמא החתימו בעדים פסולים כו' וכפי דבריהם כך הוא שליח שבא אחר עמו מעיד על מסירת הגט ליד חברו השליח כמו שטר שליחות שמביא השליח חתום בעדים מעידים איך הבעל עשאו שליח כו' ומסר בידו גט זה אפי' יחדו אין צ"ל בנו"ן והרשב"א הוא ג"כ מבעלי סברא זו כמ"ש שם. מ"מ אף שלסברת רש"י לא הביא הריב"ש חבר מ"מ הרי בפירוש כתב דהיכ' דיש עדי' בשליחות הו"ל כאתיוה בי תרי אינו מוסכם מן הכל כנר' מדברים אלו וגם מתוך דבריו שהביא בתחלה ס' הרי"ף והרמב"ם שפסקו דדוקא כשהגט יוצא מתחת ידי שניהם משמע דלא פסיקא ליה דהרי"ף והרמב"ם אי ס"ל כרש"י או כהתוס' שהרי גם כשהביא דברי התוספו' לא כתב רק התוס' והרשב"א וכן כראה מדברי הרשב"א עצמו שהביא ה"ה פ"ז דאף להרשב"א מספקא ליה בכונת הרמב"ם ז"ל דהרי כתב ואפשר דאף הם לא נתכוונו כו' באופן יצא לנו דלאו רש"י לבד חתים עלה מדקאמר אינו מוסכם מן הכל א"כ כיון שדבר זה במחלוקת היא שנויה דלרש"י לא מהני עידי שליחות ולהתוס' והרשב"א מהני וא"כ ניחזי אכן מה בצע כי יבא שטר שליחות לפנינו עשוי בב"ד ולא פורש אם השליח א' אמר בנו"ן או לא כדי שנאמר דודאי בעשה כדין ואמר השליח בנו"ן דלמא אותו הב"ד ס"ל דכשיש עדים בשליחות הו"ל כאתיוה בי תרי כס' התוס' והרשב"א והר"ן וכמ"ש מרן ולא חששו שיאמ' השליח בנו"ן אלא סמכו על שטר שליחותו אבל כיון דלרש"י לא מהני ולא רש"י לבד חתים עלה כי עוד יש רבים ונכבדים כמו שעוד נדבר בע"ה דס"ל הכי א"כ לכך הגאון הרא"ם לא ראה בזה להכשי' אפי' שיאמר השליח הב' שליח וכו' דדלמא סמכו הב"ד על שטר השליחות דהו"ל כאתיוה בי תרי ולדידיה לא ס"ל ומה גם דסימני' מצא בהר"ם אלשקאר שנטה דעתו לזה כמ"ש בסוף דבריו וז"ל ובר מדין ומדין כו' וא"כ בזה אין לומר דלא חיישי' לב"ד טועין דלא אמרו כן אלא לטועין גמורים בדבר משנה אבל בדבר שהוא מחלוקת ומאן דעבד כמר עבד כו' לא שייך זה ולכך צריך שהב"ד יכתבו בשטר השליח הב' איך כבר נתקיים הגט ע"פי השליח שאמר בנו"ן ואז ליכא למיחש למידי אמנם עדיין יש לכו לחקור בזה שמתוך לשונו שגמגם הרב ז"ל לו' שלא אמר השליח הב' שכיח ב"ד אני נר' שאם היה אומר כן לא איכפת ליה להרב ווה שלא פורש אם אמר השליח הא' בנו"ן או לא ואם כפי מ"ש שכל חששת הרב ז"ל היה לומ' דלמא סמכו הב"ד על שטר השליחות ולא נתקיים הגט על פיו של השליח הא' א"כ ווה בצע כי יאמר השליח הב' שליח ב"ד אני הרי אין כאן עדין בירור ואכתי לית' בריר' אם נתקיים הגט על פי השליח עצמו או על פי שטר השליחו' לזה נר' לע"ד שהרב ז"ל לאפושי ריתהא כתב כן כלו' אפילו כפי סברתך כיון שלא פורש אם נתקיים הגט ע"פ השליח שאמר בנו"ן היה ראוי שיאמר השליח הב' שליח ב"ד אני לפחות אלא שמהר"ם אלשקאר נקיט מלתא בנפשיה דע"כ לא חיישי' להכי אלא כשהשליח הא' נעשה בב"ד א' והשליח הב' נעשה בב"ד אחר אז שייך לומר אם אמר השליח בנו"ן או לא אבל כששניהם נעשו בב"ד אחד ושם בפני אותו הב"ד נכתב ונחתם ונמסר ביד השליח הא' ואח"כך השליח הא' מינ' שליח ב' שם באותו ב"ד עצמו ושני שטרי השליחות בדבור אחד נאמרו מפי ב"ד אחד א"כ אין כאן מקו' לחוש למ"ש והרא"ם ז"ל ס"ל דדלמ' נשאר הגט ביד השליח הא' ימים או עשור ואח"כ כשהלך לפני הב"ד לעשות שליח ב' אף שהוא הב"ד עצמו שעשאו שליח צריך שיאמר וזהו הגט הנמסר לי בפניכם ובנו"ן ועוד שמא יראו התלמידי' ויקבעו הלכה לדורות אף בב"ד אחר ולכך לא רצ' לסמוך על שטרי השליחות כלל וא"כ איך נתיר בנ"ד בגט שהוא פסול לדעת הרא"ם ז"ל:
אופן הב' הוא כי הנה מצינו למהרש"ך בח"א בגט אנקונה דרך קשתו נגד הריב"ש והתוס' ז"ל שכתבו משם רש"י דטעמא דאתיוה בי תרי הוא מטעם קיום וכתב הוא ז"ל דרש"י ז"ל נמי מטעם שליחות נגע בה שיאמרו שהבעל שלחם ושוב אינו יכול לערע' והיינו קיומו של גט יע"ש. והאמת שכל ימי עמדתי מרעיד דמי יוכל לעמוד בסודו של רש"י יותר ויוצאי ירכו רבותינו בעלי התוס' ומאחר שהם הבינו כן בכונתו מי זה ערב לבו לו' שלא הבינו התוס' והריב"ש כונתו. והנה עתה האיר ה' עיני וראיתי תשובת הגאון הרא"ם סי' פ"ב מסכמ' בכונת רש"י ג"כ כמ"ש הרב ז"ל ואלו הרב היה רואה אותה היה שמח שמחה גדולה והנה המעיין יראה שם כמה החמיר הרב באותו כדון אף שניתן הגט בפני עידי החתימה ולא מעיני מהרש"ך לבד נעלמה זאת התשו' כי גם מעיני הרב הגדול מהריב"ל בח"א בדיני גטין כי' ב"ח הכשיר בהחלט כשניתן הגנו בפני עדי החתימה ולא הצריך שום קיום אחר ואלו היה רואה דברי הרא"ם לא היה מקל במה שהוא החמיר שבכל מקום מחבב דבריו והנה תמצית דברי הגאון שם הוא דלכל הפירושים שנאמרו על דברי רש"י אם מטעם קיום כמו שהבינו התוספו' הדבר פשוט דכיון שהקשו התוס' דלמה לי אתיוה בי תרי כך הוא ג"כ שנים מעידים על קיומו משמע מדבריהם דלרש"י לא מהני ב' אחרים מן השוק שמעידים על קיומו והם מצויין לקיימו ולעולם צ"ל בנו"ן ולא מהני אלא דוקא אתיוה בי תרי דהוא מלתא דלא שכיחא ולא אצרכוה רבנן אבל בעדים המצויים בעיר כיון דמלתא דשכיח אצרוך רבנן לו' בנו"ן וע"ז כתב ז"ל וכ"ש לפי' ריב"א דטעמא דאתיוה בי תרי הוא מטעם דכיון שהם שלוחים ומעידים שהבעל שלחם תו לא אתי ומערער דאפי' אתי אין משגיחין עליו דאם יאמרו בפנינו גירש' מי לא מהימני א"כ מינה שאם השליח הוא אחד דאי אתי בעל מצי מערער אע"פי שהעדים החתומים מצויים בעיר או שהיו שנים אחרים המעידים על החתימות צ"ל בנו"ן ואי לא לא מהני והכריח כן מדברי הרמב"ם ג"כ דתלה הדב' בשנים מפני שאינו יכול לערער הא אם יכול לא מהני אם לא אמ' בנו"ן אע"פ שיש עדי' מכירים או עידי החתימה לא מהני דאטו בכיפה תלי להו ואחר כל זה טרח לפרש דברי רש"י כפי' התוס' ממש והכריח מכח קושיות דאי רש"י לא כיון רק לומר דהו' עדים מצויים לקיימו כלומ' שאמרו לבעל אתה מסרת לנו גט זה כתוב וחתום כו' ובסוף דבריו כתב דבעל העיטור והרמב"ם ס"ל כרש"י דדוקא שנים ולא כמו שכתבו התוס' דאפי' א' ואחד מעיד דבזה דוקא חלוק רש"י מדברי התו' כל זה כתב הגאון באורך וכללא דמלתא דמכח זה פסל אותו הגט הניתן בפני עידי החתימה כמ"ש המעיין שם אבל עיקר טעמו הוא דכל שהוא אחד גזרי' א' שבא בחבר' אחרים המעידים על קיומו אטו א' שלא בא אלא יחידי ולכך לעולם כשהוא א' המביא לא סגי בלי שיאמר בנו"ן א"כ נמצינו למדין מדברי הגאון דכל שהוא השליח א' אף שנותן הגט בפני עידי חתימה או שמצויין שם עדים המכירים החתימות לא מהני אם לא יאמר בנו"ן דגזרינן אטו ליכא עדים א"כ מעתה נתבררו תלונות הגאון על מהר"ם אלשקאר דהוא אזיל לשטתיה דהרמב"ם ובעל העיטור ורש"י דכל שבעל יכול לערער כגון שהוא יחיד אין דרך לקיום זה הגט רק שיאמר בנו"ן ולא מהני הכר' חתימות ולא עידי חתימה א"כ מכ"ש דלא מהני לא שטר שליחות ולא מעשה ב"ד אא"כ נדע בודאי שאמר השליח הא' בנו"ן שאז כשיאמר שליח ב"ד אני תו לא צריך וזה יהיה כשיביא השליח מעשה ב"ד שמעידים שבפניהם אמ' השליח הא' בנו"ן אז אין צורך לשליח ב' רק שיאמר שליח ב"ד אני שלא תאמר כיון שכבר הוכחנו דטעמא הוי משו' גזרה א"כ לעולם צריך שבשעת נתינת הגט ליד האשה שיאמר השליח איך נתקיים הגט דגזרי' אטו שליח שאין בידו לא כתב ולא מעשה ב"ד מ"מ אלים מעשה ב"ד לענין זה שכיון שמתוך כתבו למדנו וידענו קיום הגט שכבר אמר השליח בנו"ן תו לא צריך שיאמר רק שליח ב"ד אני אבל אם לא ידענו אם השליח הראשון אמר בנו"ן או לא לא מהני אמירתו שיאמר שליח ב"ד אני דלא אלימי ב"ד יותר מעידי החתימה עצמן הנמצאים שם בעת המסירה ורואים חתימתן ואעפ"כ לא מהני אם לא שיאמר בנו"ן ואפשר לומר דמה שאמרו דכל ווה שהצריכו לומר שליח ב"ד אני הוא להודיע שודאי שאמר הראשון בנו"ן ועשו הדב' כתקנו הוא דהנהו רבוות' ס"ל דאפי' עדי' בלחודייהו שמעידים על השליחות מהני ואין צ"ל בנו"ן א"כ לא גרע מעשה ב"ד דהא שטר שליחות חתום בעדים לבד הו"ל כאתיוה בי תרי כ"ש חתום בב"ד אבל למאן דס"ל דלא איבעיא שטר שליחות דלא מהני אלא אפי' העדים עצמן של השליחות אם באים עם השליח ומעידים איך הבעל מסר בידו גט זה לא מהני ואפילו עדים החתומים על הגט לא מהני כיון שהשליח הוא אחד כמ"ש הגאון א"כ מה אהניא לן שיאמר שליח ב"ד אני אלא א"כ נודע בודאי שכבר השליח הראשון קיים הגט באמירתו בנו"ן בפני ב"ד ואז זה השליח הב' אף שהוא יחיד ואינו יודע מקיומו של גנו רק באומרו שליח ב"ד אני מהימנינן ליה ותו ליכא למיגזר אטו א' שלא אמר כלום. ועם זה יתורץ ווה שהקפיד הגאון שלא אמר השליח הב' שליח בית דין אני דלכאורה נראה דשפיר קאמר מהר"ם אלשקאר דאטו זה הדבור של השליח שאמר שליח ב"ד אני אינו גזרת הכתוב רק להודיע שהכל נעשה כתקנו בב"ד וכיון שהב"ד עצמן אלו היו כאן ואומרים שהכל נעשה כהוגן מי לא מהימני' להו א"כ מה גרע חתימת ידם שהיא נודעת בשערי' באה ומעידה איך הכל נעשה בפניהם לשנצטרך שהשליח יאמר בפירוש בפיו שליח ב"ד אני אבל ודאי שכונת הגאון היא על פי שטתו שכתבנו ועל כן פקפק הגאון ז"ל לומר תחלה שלא נכתב בשטר השליחו' שהשליח הא' אמר בנו"ן ואף אם ת"ל שאמר כיון שהשליח הב' אינו אומר שליח ב"ד אני לא מהני דאלו השליח הא' היה נותן הגט הוא בעצמו ליד האשה בפני עידי החתימה והוא מצטרף עמהם להיו' ב"ד לא מהני אלא א"כ אמר בנו"ן א"כ השליח הב' שבא מכחו לא עדיף ממנו כיון שהוא יחיד ואתי למיגזר אטו יחיד שלא אמר כלום או שאין לו שטר שליחו' כמ"ש ולכך לא נתקררה דעתו של הגאון לא בשט' שליחותו ולא בעשייתו בב"ד אף שנעשה בב"ד הגדול של מהר"ם אלשקאר א"כ אנן מה נענה בתריה. באופן יצא לנו מכל הכתוב בנ"ד שאין כתוב בשטר השליחות שהשליח הא' אמר בנו"ן אף שיאמר השליח הב' שליח ב"ד אני לא יספיק כפי סברת הגאון כפי מ"ש:
ונבא עתה אל הרעותא הב' שלא נכתב בשטר השליחות והגט אשר נעשה עליו פלוני שליח נכתב ונחתם כו' כנהוג וצריך לחקור על זה שהרי בכל נסחי שטרי שליחות אי מ"ש הטור משם הרי"ף והר"י מינץ בכלם כתוב כן וגם בנסחת רבני אשכנז כתוב כן בלקוטי מהרי"ל והרב בעל הלבוש והפליג הר' בעל הלבוש וכתב כן בכל שטרי השליחות מן הא' לשני והב' לג' עד ק' כתב והגט אשר נעשה עליו השליח הא' פ' נכתב כו' כנראה דדבר זה הוא מצורך השליחות וצריך לתת טעם למאי אצטריך שהעדים יעידו על סימני הגט אם משו' חששא דשמא יאבד או ישרף ביד שליח ויזייף ויכתוב גט אחר ס"ס כיון ששטר השליחות בידו משם יראה הסי' ויזייף ואי משום דלמא יאבד מיד השליח ואח"כך ימצא אותו וכיון שהשליח אין לו בו ט"ע משם יראה הסי' לידע שהוא הוא הגט הניתן לו די בסי' לבד שכתבו סמניו ל"ל לכתוב נכתב ונחתם ביום פ' במתא פ' וסי' החדש והשנה אלא של זה י"ל דכיון דגדול חשש זה לא רצו לסמוך על סימני הגט לבד כי אם לכתוב סי' והמקום והחדש והשנה וא"כ הוא דבר של צורך גדול הוא זה וכל שטר הרשאה שאינו כתוב בו כן יש לחוש. אלא דעדין קשה לי דא"כ איך כתבו ז"ל דאין צורך לשליח לשטר הרשאה דכשם שהוא נאמן לקיום הגט הוא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח ולא תיקנו זאת ההרשאה אלא כדי לתת רשות לשליח לעשות שליח אחר אפילו בלי שום אונס ת"ל דצריך עכ"פ להעיד על סי' הגט דלמא יאבד ממנו וע"פ הסי' הנז' יאמ' כי הוא זה אלא שלזה י"ל דלמה ליה להעיד איך עשאו שליח כו' די לכשיכתבו סי' הגט לבד ויתנו ביד שליח ואין צורך לעדו' אחרת לומר שהבעל עשאו שליח אלא שהעיקר הוא בשביל השליחות כמ"ש אבל מ"מ לשון הפוסקים לא משמע הכי. עוד היה נ"ל לומר דנהגו לכתוב כן להיכא דאין השליח יכול לומר בנו"ן כגון שאינו שם או לא נמצא שם או שהיה שם ולא נמצא בעת הכתיבה והחתימה הכה כיון ששני עידי השליחות מעידי' ג"כ על הכתיבה ועל החתימ' ומעידים על סימן הגט הרי נתקיים הגט ע"פ אלו וכמו שהרי מצינו שמטעם זה הכשירו הרבנים הרב והרשד"ם ומהר"ם מאטלון הגט של אנקונה יע"ש. אלא שבזה יש תלי תלים של קושיות חדא דאיך יתקנו הראשונים תיקון בזה נגד סתם מתני' דהשליח צ"ל בנו"ן ולעמוד עליו ואם הרבנים הכשירו בכה"ג הוראת שעה היתה כמ"ש המעיין אבל לא שדבר זה נתקן משום האי לכתחלה. ועוד דאי משום הא נתקן מה יעשה מהריב"ל שלא רצה לסמוך על זה ואסר הגט ההוא כמ"ש בח"ג סי' כד ועוד איך יתקנו דבר נגד סברת רש"י דכל זה איני אלא לדעת התוספות והרשב"א ודעמייהו דמכשרי שטר שליחות במקום קיום מנועם דמכשרי עדי שליחות באתיוה בי תרי אבל לדעת רש"י דטעמא דאתיוה בי תרי הוא משום קיום ועידי שליחות לא מהני א"כ לא מהני ואף אם נרצה לומר דמ"ש רש"י דלא מהני הוא כשמעידים דוקא על השליחות אבל אם מעידים על גופו של גט מהני הא ודאי ליתא שהרי כפי טעמו שכתב דגזרינן אטו אתי חד ולא אמר דדוקא בתרי משום דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן א"כ עדי שליחו' שכיחי ובהא גזרו רבנן ועוד בה דמה יענה הריב"ש בזה כפי חששתו דזה אינו לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים ז"ל וכמ"ש מהרא"ש ז"ל. ועוד גמגם בזה ז"ל דכיון שלשון זה תקנו בכל שטרי שליחות אפי' כשהשליח אומר בנו"ן ואם בשלא עמדו עידי השליחות על הכתיבה ועל החתימ' באופן שאין מקום לומר דמעיקרא אדעתא דהכי תקנו. ואחרי כתבי האיר ה' את עיני וראיתי להראנ"ח ח"א סי' לב שכתב שעם לשון זה נצא מידי חששת סבר' רש"י שחשש לשמא החתימו הבעל בעדים פסולים וכיון שהם אומרים שבפניהם נחתם אין חשש זה כו' וא"כ אין ספק אצלי שחכמים תקנו לשון זה להוציא מידי חשש ס' רש"י דשמא החתימו בעדים פסולים אף שהירושלמי כתב דלא חיישינן לה דאין עשוי לקלקלה מ"מ כיון שרש"י חשש לה תיקנו לשון זה לצאת ידי חובת רש"י ז"ל וא"כ בנ"ד שחסר לשון זה משטר השליחות העיקר חסר אפילו לסברת רש"י ואם נאמר דכיון שכתוב בשטר השליחות מסר גט כשר די בזה הא ליתא דאה"נ שאם היו חתומי' ב"ד למטה היה מקום לומר שידעו שהיה כשר אבל עידי השליחות איך ידעו שהיה כשר ואנן ידעינן בהו דלא גמירי. ועוד דדלמא כל כי האי י"ל דלאו אכולה מלתא קא מסהדי רק על פי הבעל שאמר שהיה כשר כתב כן הסופר וחתמו העדים ודלמא החתימו בעדים פסולים שאין עידי הגט עידי השליחות והעדים אינם מעידים רק על השליחות לא על הגט א"כ מעתה אין לנו לומר בזה רק שכיון שהשליח האחרון אמר שליח ב"ד אני ובזה נתקיים הגט ע"פ תקנ' חז"ל א"כ אב"ד סמכו ולבי נוקפי ע"ז:
ועתה נבא אל הרעותא הגדול' דלשון התנאי סתרי אהדדי שהוא אמר אם לא אבא מהיום עד שנים עשר חדש מיום שיגיע גנו לידה וכו' דהוי תרתי דסתרן ובכל הדרכים שנאמר לתרצו הם בחזקת סכנה ואומ' שאם הכונה הוא שמתחל' היה רוצה ליתן לה שיתחיל הזמן מהיום ואחר כך חזר בו ואמר להאריך הזמן עוד מעת שיגיע הגט לידה ויש פנים לזה שהרי כשמסר הגט לשליח הב' לא אמר רק מעת שיגיע כו' שהוא מורה דחזרה הוי אם כן הוא מה נאמר בחזרת דברים שאמר בלשון ההרשאה שנתן לו רשות לעשות שלוחים עד מאה בתנאי זה וחזר ואמר הלשון עצמו תחלה מהיום ואחר כך מעת שיגיע כו' דמשמע דכך הוא רוצה שיאמר השליח האחרון בשעת נתינה וא"כ ע"ז עיות השליח הראשון שלא אמר לב' רק משיגיע ואם נאמר שהכונה הוא שנתן לשליח רשות ב' זמנים וכונתו הוא שאם השליח יגיע למקום האשה בקרוב זמן יתן לה בתנאי מהיום שיהי' זמן הביאה מיום הכתיב' ואם באולי יתאחר השליח זמן הרבה ישים התנאי מיום שיגיע לידה ועם זה יש פנים שכשראה השליח הראשון שנתאחר שם כמו ט' חדשים לא הזכיר בתנאו לשליח ב' רק משיגיע גט לידה שהאריך הזמן וגם לפי הפירוש אתי שפיר דלכך אמר זה הלשון עצמו שאמר השליח האחרון בשעת נתינת הגט לאשה שכך היתה כונתו תלויה אם ברחוק זמן או בקרוב זמן אלא שגם בזה יש לפקפק כיון שלא פיר' כמה הוא בקרוב זמן או רחוק וכמה ישה' השליח ועוד דכל זה אין דרך לכתבו בזה הלשון סתמי בלי פירוש ואם נאמר דכונת הלשון הוא הזמן הכתוב בו כלו' אם עד י"ב חדש יגיע הגט ליד האשה יהיה זמן התנאי י"ב חדש מהיום אבל אם יתאחר השליח יותר מי"ב חדש יתן לה הגט ג"כ בתנאי הנז' וישים זמן הי"ב חדש מעת הנתינה ובזה ינצל מהספק הגדול שחלקו הרבנים שהרא"ם פסל גט כזה שנתאחר השליח עד אחר הזמן ומרן ודעמי' כתבו להקל כמו שמבואר הנה בזה הדרך יש סכנה דלא אמר כן השליח הא' לב' כמ"ש:
א"כ מעתה צריכין אנו לפרש בדרך שלא יהיה שינוי מן השליח הא' לב' ואף שיהיה דחוק הרבה והוא דמסדרי זה הגט ס"ל דכיון דכונת האיש הזה המגרש הוא שיתחיל זמנו מיום שיגיע הגט לידה אם כן מלת מהיום שאמר בתחלה הוא פירוש מיום שיגיע הגט לידה ומיום דקאמר ר"ל מאותו יום ובזה אתי שפי' דלא חששו אחר כך לכתוב כן אלא אדרבה תקנו הלשון ולא כתבו רק משיגיע גט לידה וזולת זה הפירוש אין לנו לפ' שתתיישב הלשון אמנם הנה שפתי לא אכלה מה שיש בזה מהקושי חדא דלא מצינו בגמ' דלשון כזה הוא פי' אלא הוא ספק אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל מעולם לא נסתפקו אי פירושא הוי ולומר דהכי קאמר דלאחר ל' יום מעכשו קרו ליה ור"ל ביום שנשלמו הל' יום מהיום ההוא תהיה מקודשת ועוד דמעולם אין דרך הלשון לומר דמ"ש בתחל' הוא פירוש למ"ש בסוף אלא אדרב' כשמתחיל לדבר וסתם הדברים הוא מפרש בסוף דבריו מה שסתם בתחלה אבל הכא דלשון מהיום אינו סובל רק מזה היום איך נאמר דמזה היום הוא פי' מאותו היום שעדין לא בא דא"כ שוב לא יפול אחר זה לומר עד סוף שנה תמימה שהרי עדין לא ידענו איזה יום הוא. ועוד דלשון מהיום אינו לשון היולי דסובל ב' פירושים שנאמר דתנא והדר מפרש שהרי כתב הרא"ם בתשוב' סי' לב דכיון דלשון הגט ולשון ההרשאה הוא לשון הבעל א"כ מוכרח דמהיום ר"ל מעת נתינת הגט ליד השליח ולא משיגיע ליד האשה ואין סברא חלק בין מהיום לבד להיכא שכתב אח"כ משיגיע וכו' דהלשון אינו מתחלף פי'.
אמנם ראיתי בזה בלבול גדול בדברי האחרונים והוא שהגאון ז"ל כתב דכיון שהוא דברי הבעל א"כ מוכרח דמהיום דקאמ' הוא מאותה שעה שמסר לשליח והר"ר תם כתב בסי' קנה בפשיטות גמור דאין לשבש מלת מעכשו הכתוב בשטר השליחות דר"ל משעת שיגיע גנו לידה. ונראה לע"ד אחר נשיקת עפרות רגליו דאותם החכמים שנסתפקו באותו הלשון הוא דכיון דתחלת הלשון הוא אם לא אבא מהיום כו' וע"כ הוא מיום המסירה לשליח כמ"ש הגאון א"כ איך יפול לשון מעכשו ע"ז ולומר שתחלת הלשון הוא לשון הבעל שאו' לשליח וכן מורה לשון אם לא אבא כו' וסוף הלשון יהיה מה שאו' השליח לאשה בעת הנתינה ומהריב"ל בח"א סוף ה' גטין סי' לז כתב וז"ל סוף התשו' ואם נפשך לומר דבנ"ד איכא לפרושי כו' וממאי דקאמר אם יתקיים יהיה גט מעכשו הן הדברי' שיאמר לאשה בשעה שיתן הגט לידה הא ודאי לאו מלתא היא דכולי האי לא דחקי' כו' עכ"ל הרי שלא רצה לפרש מעכשו שיהיה לשון עת מסירת הגט לאשה ופסל אותו הגט יע"ש. ומרן בתשו' בדיני גטין בסי' ח' כתב דלשון מעכשו ומשהגיע גט לידה הכל אחד ומלת מעכשו הוא פי' משיגיע וכו' דמשמע דס"ל דקאי אשעת נתינה והם הדברים שידבר השליח לאשה ואע"ג שדברי הרב ז"ל באותה תשו' צריכין ביאור קצת מ"מ לענין זה ע"כ לומר דכונת דבריו הוא כך באופן דמרן והרב תם ס"ל דנוכל לפרש הני לישני דסתרן באופן זה ומהריב"ל והרא"ם ז"ל ס"ל דלעולם מלת מהיום או מעכשו קאי אשעת מסירת הגט ליד השליח שהוא יום כתיבת הגט אלא דיש מקום לומר דהגאון לא כתב דהיום לא משמע אלא מעת המסיר' לשליח אלא בנדון דידיה דקאי אתנאה וכיון דיכול להיות מאותו היום לכך כתב כן אבל היכ' דמלת מהיום לא קאי אתנאה אלא אעיקר הגירושין כמו בנדון הרב תם דאין לו חלות לומר דקאי אשעת נתינה לשליח אז דלמא יודה הגאון דדרשי' ליה דקאי אשעת נתינה ליד האשה אלא דכיון דתלה הטעם משום דלשון ההרשאה הוא לשון הבעל כו' יש פנים לומר דלא פליג הגאון בהכי דמשמעו' הלשון הוא כך אבל מהריב"ל ז"ל אפי' דאם יפרש אשעת נתינה לאשה אתי שפיר הלשון לא ניחא ליה בהכי ואין ס' אצלי דמטעם הגאון קאמר לה דכיון שהלשון הוא לשון הבעל שמדבר לשליח אין מקום לומר דמעכשו דקאמר הוא משעת נתינה לאשה:
אמנם מצאתי תשובה אחרת לגאון ז"ל סי' פ"ד שכת' בפירוש והכשיר הרשאה אחת שהיה כתוב תהא מגורשת ממני ומעכשו וכו' וכמה לשונות שהיו שם קצתם לנוכח השליח וקצתם לנוכח האשה וכתב הוא ז"ל דדרך הלשון כך הוא והאריך כמ"ש המעיין ומשם למד ה' הראנ"ח בתשו' הב' סי' ל' ואע"פ שהוצרך לפרש הלשון באופן דחוק קיים ההרשא' כמ"ש המעיין שם באופן שמ"ש הגאון דלשון ההרשאה הוא לשון הבעל ולהכי בסי' לב כת' דמהיום אשעת נתינה ליד השליח משמע הוא משום דקאי אזמן התנאי אבל היכא דקאי אעיקר הגירושין ואם נפר' מעכשו מאותו יום אין לו כלל חלות ע"כ נפרש אותו שאשע' הגעת ליד האשה קאי: הנה הנביאים כלם פה אחד בסגנון אחד הגאון הרא"ם ומר"ן ומהראנ"ח ומהר"ר תם ז"ל כתבו דיש לדרוש הלשון אפי' בפי' דחוק כדי לקיים שטר ההרשאה ולא נשאר רק מהריב"ל והאמת שצריך לתת טעם כדי שלא יחלוק עם כל אלו הגדולים: ונלע"ד לומר דס"ל להרב ז"ל דודאי כשיבא לפנינו שטר שליחות הולכה עשוי כדינו ואין ספק בו שהוא שטר שליחות הולכה אז ודאי דכל כמה דמצי' לתקוני לישנא דמעכשו מתקנינן לומר דקאי אשעת נתינה לאשה דאי לאו הכי ודאי מבטל שטרא אבל כשיש ספק למאי איכוון זה הבעל או לקבלה וטעה בדין שחשב שיכול לעשות הוא שליח קבלה או שידע ולא איכוון אלא להולכה ומ"ש מעכשו הוא כפי פירוש הנז' אז ודאי אינו מספיק זה לומר דלכך נתכוון וזה רמת במ"ש לא דחקינן לישנא למימר דנתכוון לשליח הולכ' ודוק: באופן יצא לנו מכ"ז דאם בנ"ד נפרש הלשון ע"ז הדרך דמה שאמר מהיום הוא פי' מיום שיגיע הגט לידה ועם זה לא הוצרך אח"כ כשמינה השליח הראשון את הב' לומר כן אלא סתם וכתב מיום שיגיע לבד אף שהדרך הוא דחוק. אמנם עדין לבי נוקפי בזה דכיון שלשון זה אינו שייך לעיקר הגט שהוא לזמן הגרושין כדי שנאמר דכיון דאין לו חלות מהיום ודאי לשעת נתינה ליד האשה קאמר שהרי כל הגדולים הללו שכתבתי בהא קא מיירו אבל בנ"ד דאף דנאמר דמהיום ר"ל מיום המסיר' לשליח ש"ד כיון דבתנאה קמיירי ויכול להיות שיתחיל הזמן מאותו יום א"כ חזר הדין דספקי' אי תנאה הוי או חזרה הוי והכא לא שייך תנאה דאינו גוף המעשה אלא אם לא אבא כו' ובודאי חזרה הוי ויש פקפוק על זה שאם חזרה הוי איך חזר וכתב הלשון עצמו פעם אחר' וכמו שכתבתי לעיל באופן הדבר אצלי בספק עד כאן נמצא.