שות מוצל מאש (רבי יעקב אלפנדרי)· רבי יעקב אלפנדרי
שו"ת · סימן ה
אלקים ראיתי עולי' על מעלות האולם שואלין ודורשין דולים ומשקי' ויהי הם מריקי"ם חנית וסגור מחנות שכינה מערכות אלקים שם המקום ההוא מחנים. המחנה האחד היה אברהם שואל כענין ושמועו"ת יבלוהו המעתיק הרים ומחזירן למכתשת עד אשר ד"ק ואשכח מרגניתא פטיש החזק מפוצץ סלע המחלוקות וכשח"ק מאזנים. אור לארבעה עשר הן עוד היום גדול בתורה עמוקה ומעשיה רוחשים באור פני מלך באור החיים עיניו בראשו ולו קרני"ם. פניו כלפי שכינה לקראת שמואל הרמת"ה מן הסנהדרין ולמעלה גבוה מכל העם יושב בשבת תחכמוני לכו לעינים. הרב הגדול המשביר לכל עם הארץ זעק"ת שב"ר דעת את העם אפי רברבי ואנפי זוטרי מנער ועד זקן ולבן שינים. שניהם המלכים שתו בשמים פיהם הנחמדים מזהב ומפז ויותר מהמה על כל קון וקוץ היו בודקין אותו בשבע חקירות על אבן אחת שבעה עינים. חשבתי דרכי מה אשיב שולחי דבר כ' אחזני השבש יושב ותוהא כי חלית"י היום כיולדה אפעה וראיתם על האבנים. אשר לא כרעים מאין הרגלים אם יעלה לשמים הרים הגבוהים הולך ותקו"ע אהלו בין לביא ללביאה יעשה סוכתו בעשתרות קרנים. הרצים רוכבי הרכש הן הן המרכבה כגבורים ירוצון אחר ההבל מבני פרעוש הממלאים בתיהם כלי כסף וכלי זהב יבקשו למלך השק והקופה וכלי חרס באויר כפיפה שאין לה אזנים. עם מלכים ויועצי ארץ רוכבים צמדים הירוצון בסלע תישי"ם עשרים חלושי כתף כי יגח איש ליש גבור כאחד הצבאים ירוץ אליו בצואר זרזיר מתנים. אכן כליותי יסרוני כבר היה לעולמים יצא יצא לערוך מלחמה אשר לא מבני ישראל והוא צרוע או זב הכתוב קראו מרכב ויצא איש הבנים. כי אשב בחשך דרך גבולם אעלה בית שמש ובעד אשנבי כאור שבעת הימים ראיתי אור כמלא נקב מחט סדקית דרך חורוני"ם. כמצווה ועושה אשיבה אתהם בשלום מפיהם ומפי כתבם אמרתי אחכמה מה חובתי ואעשנה ומי יתן והיו עיני ולבי שתים שהן ארבע ויהי כא פי שנים:
ואומר קודם שנבא לדברי הרב מהרשד"ם ז"ל דהנה ק מדברי הטור נראה בפירוש דאין איסו' אם מעכשו ואם לגורן אלא ביותר משיוויו שהרי לא הביא דברי המשנה אלא על דברי רב נחמן ומאחר שכתב כגון שמכר שוה י' בי"ב כו' כתב חילוק דבסתם למפרש שהוא משנתינו דמשמע דס"ל דמתניתי' לא מיירי אלא בהוסיף על שיוויו ורב נחמן לפרושי מתני' קא אתי דלא נימא דמתני' אפילו בשלא הוסיף וטעמא הוי משום שפיר' אבל בהוסיף על שיוויו אפי' בסתמא אסור אלא מתניתין לא מיירי אלא בהוסיף ודוקא משום שפירש אבל בסתמא מותר תה היה ויכוח המקשה והמתרץ דמשני התם קיץ כו' ויש לי ראיות חזקות על זה והוא שהרי כתב הרב בעל התרומות משם הרמב"ן על דברי רש"י ז"ל והדברי' הביאם הרב הב"י ז"ל אבל לא הביא כל סיום הלשון ושם כתוב כלשון הזה אחר שכתב והוי יודע שאף לדברי רש"י וכו' ואם תיקשי ממתניתי' דקתני ואם לגורן בי"ב מנה אסור מעני שאמר מעכשו ומשמע דאם לא אמר מעכשו מותר והנה הרי הקרקע לגורן לא יהיה שער שלו ביוקר ואפי' הכי מותר הא לא קשיא דגורן נקט דוקא משום דלגורן יקרא ושויא י"ב מנה ברוב השנים כדאמרי' וכו' עכ"ל והנה הוצרך הרמב"ן לאוקומי מתני' דיקרי ארעתא דאי לא קשיא למ"ל לפרושי לפי' רש"י דלא התיר אלא כששער של אותו זמן הוא ביוקר הרי מתני' התיר אפי' בלאו הכי והוצרך לאוקומי מתני' דיקרי כו' ואם לדעת רש"י והטור ז"ל דפסק כרב נחמן ס"ל דממתני' מיירי אפי' בשוויו מאי מקשה הרמב"ן לפירושו ממתני' והוצרך לאוקומי מתניתין דיקרי ארעת' לימא דמתני' דקא אסר הוא בשוויו וטעמ' הוי משום שפירש אבל אם לא פירש כיון שהוא בשיוויו מותר זו היא דרך לכל העולם אבל כשהוא ביות' משוויו בסתמא אינו מותר אא"כ כששער של אותו זמן הוא ביוקר כו' כמו שרצה לפרושי מלתיה דרב נחמן אליבא דרש"י ז"ל אלא ודאי דפשיטא ליה דאליבא דרש"י ז"ל דמפרש הא דרב נחמן הכי ס"ל דאתא לפרושי מתניתי' דלא מיירי אלא בהוסיף ועלה קאמר רב נחמן דלא אמרן אלא בפירוש אבל בסתמא מותר וא"כ מתני' ורב נחמן כולה חדא מלת' היא דלפרושי מתני' קאתי ולכך כשפירש דברי רש"י ז"ל דמיירי דלא התיר אלא כששער של אותו זמן עביד דיקיר על זה קשיא ליה מתני' דמשמע דבלאו הכי מותר והוכרח לאוקומי מתני' ג"כ דקרקעי עבידי דיקרי הרי בפירושא איתמר דמה שהוסיף במה שאמר ואם לגורן בי"ב הוא דשויא באותו זמן כלומר אפי' שעתה אינו שוה: ועוד ראיה אחרת ומ"ש הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על דברי המאור ז"ל שפירש כמו שפירש רש"י ת"ל אבל להתי' לזמן בדמים קצובים יותר משער של עכשו ח"ו ואע"גב דמתני' קתני אם מעכשו קרקע שאני שאם לא אמר כן אין לו דמים ידועים ולא מיחזי כאגר נטר לי ע"כ הרי שהק' דמתני' מסייע לפירו' רש"י דקתני אם מעכשו וכו' כלומר דמשמע הא בסתמא שרי והוצרך לתרץ דלעולם דאפילו בסתמ' אסיר אלא דמתני' מיירי בקרקע ובקרקע בסתמ' מותר גמור משום שאין לו דמים קצובים והשתא למ"ל לאוקומי בהכי לימא דמתניתי' מיירי בדלא הוסיף אלא בשיוויו ואשמועי' מתני' דאפי' הכי בפירו' אסו' וסתמא שרי אבל לעולם דביותר משיוויו אפי' בסתמא אסור אלא ודאי דמוסכם בין כל הפוסקים דמי שמפרש דברי רב נחמן כפירוש רש"י הוא דס"ל דמתניתי' בהכי איירי ורב נחמן לפרושי מתני' קאתי ולזה לא דחי דמתניתין איירי בלא הוסיף אלא אפילו שנאמר דמיירי בהוסיף לאו למימרא דבסתמא מותר דאה"נ דאסור אלא דנקט מפרש משום דמיירי בקרקע כו' אבל במטלטלין אפילו בסתמא אסור: וזה עצמו דעת הרמב"ם ז"ל שהביא מתני' כפשטה ולא ס"ל כרב נחמן וכמו שכתב ה"ה ז"ל מפני שהוא סובר דמתניתי' דקתני אם מעכשו כו' ה"ה אפילו בסתמא דאסור אלא דבקרקע לא שייך איסור בסתמא ורב נחמן דקאמר טרשא שרי הוא באופן אחר וכמו שהובאו כמה פירושים על זה בהרב בעל התרומות ובספר המלחמות והרמב"ם ז"ל כשהביא דברי משנתינו הביא סתמא בין בקרקע בין במטלטלין שהוא אסור במפרש ואח"כ כתב דין המטלטלים בסתמא ג"כ דאסור אבל לא בקרקע וכמו שכתב ה"ה ז"ל אבל לכל הפירושים מתני' לא אסר אלא בהוסיף על מקחו אבל בשווי לעול' דשרי אפילו במפרש ומה שאסרו בקרקע אפילו שאין לו דמים קצובים והכל הו"ל בשוויו אין ללמוד מחה דבמטל' במפרש בשיוויו דאסור דבקרקע כיון שאין לו דמים קצובים כלל ואין לו אונאה כיון שזה אומר אם מעכש' במאה ואם לגורן בי"ב גלי אדעתיה שזה שאמר אם מעכשו במאה זהו שיוויו ואם כן כשאמר אח"כך ואם לגורן בי"ב הו"ל אגר נטר ליה אבל במטלטלים אם שווים הוא ידוע אפילו שיאמר אם מעכשו במאה ואם לגורן בי"ב אינו אגר נטר כיון שאני יודע שאפי' מעתה שוים קי"ב ודאי דמה שאמר מעכשו במאה הוא מחיל גביה וא"כ כשאמר אם לגורן הוא רוצה למכור בשיוויו ואינו אגר נטר ליה אלא שאם היה נותן מעכשו היה מוחל לו מה שאין כן בקרקע דאין שומה ידועה בו כלל כיון שאמר מעכשו במאה אמרי' זו היא שיוויו' ובאומרו אם לגורן בי"ב הו"ל אגר נטר ליה זה מוכרח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב על דין המשנה ואין חייב ליתן לו אלא מה שהיה שוה בשעת המכר והרי בתחלת דבריו כתב בין קרקע כו' ובקרקע מה שייך לומר מה שהיה שוה הרי אין לו דמים קצובים כמה הוא שיוויו אלא ודאי דמה שאמר אם מעכשו במאה קרי ליה מה שהיה שוה בשעת המכר שהוא עצמו שם לו חק ומשפט בכך וכך דמים לו. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל מה שהיה שוה בשעת המכר ולא אמר יתן לו מאה אין הכרח לומר שבא ללמד דמתניתי' מיירי בהוסיף על שיוויו אלא לומר מה שכתב הרמב"ן דמתני' איירי דעבידי ארעתא דיקרי לגורן ואפ"ה אסו' במפרש וזה אומרו אינו נותן לו אלא מה שהיה שוה בשעת המכר כלומר אפי' שעתה הוא שוה בשעת הפרעון הק"ב אפי' הכי אינו נותן לו אלא מה שהיה שוה בשעת המכר שלא היה שוה אלא מאה וכפי מה שהצענו דלכ"ע מתניתי' בהוסיף איירי אתי שפי' לשון מה שהיה שוה וכמו שהוכחנו בראיו' אמנם ראיתי להרמב"ן שם בספר המלחמות כשדחה דברי הרב המאור ז"ל על מה שפירש בטרשא דרב פפא כתב בסוף דבריו' וז"ל ועוד דמתני' מלתא פסיקא קתני אפילו שוייא נמי מהשתא שנים עשר אסור ובין ברישא ובין בסיפא מלתא פסיקא תנן בין דשוייא דמים שקצץ השת' בין דשוייא בדמים דלקמיה רישא לעולם מותר וסיפא לעולם אסור עכ"ל א"כ עתה שמצאנו בפירוש מפרש מתני' דאפי' שלא הוסיף א"כ קשייא כל הני קושייתא דאקשינן לעיל וקשיא ג"כ לשון הרמב"ם במ"ש מה שהיה שוה כו' והנה היה נראה לומר דאעיקר' דדינא מחלוקותם של גאונים אלו הוא תלוי בזה דרש"י ז"ל דמפרש דברי רב נחמן בהוסיף על המקח יותר משיוויו לזמן סביר' ליה דמתני' בהכי איירי בהוסיף על שוויו ולכן אסר במפרש אבל בסתם מותר והיא סברת הרא"ש והטור וכל הפוס' כרש"י ז"ל אבל הגאונים כהרמב"ם והרמב"ן והרי"ף שאינן מפרשים בטרשא דרב נחמן כמו שפירש רש"י ז"ל וכתבו שאסור למכור בהמתנה בדמים קצובים ביותר משיוויו ורב נחמן הוא ענין אחר כמו שהאריכו בפירושו הוא משום דס"ל דמתני' מיירי אפי' בשיוויו אסור משו' שפי' וכמ"ש הרמב"ן אבל ביותר משוויו אפי' שהוא בסתמא אסור ולכך הרמב"ן כשרצה להקשות דממתניתין מוכח דמותר למכור בדמים קצובים ביותר משיוויו לא רצה לדחות ולומר דמתני' במוכר בשיוויו מיירי ולעול' דביות' משיוויו אסור משום דהיא היא עיקר מחלוקתם דמאן דס"ל דמותר למכור בסתמא ביותר משיוויו פשיטא ליה דמתניתי' בהכי איירי ומתני' סיעתיה ואין לו לדחות דמתני' לאו בהכי איירי אלא רצ' לתרץ דאפי' כפי סברתם דמתני' בהוסיף על שיוויו מיירי אכתי ליכא למשמע מינ' דבסתמא כה"ג מותר דלעולם דאף בסתמא אסור אלא דנקט במפרש משום דאיירי בקרקע ולא שייך ביה אסור בסתמא אבל לעולם דבמטלטלין אפי' בסתמא אסו' כשהוא ביותר משיוויו אבל לדידהו דמעיקרא ס"ל דמתני' אפילו כשלא הוסיף מיירי בלאו הכי פשיטא להו דאפי' בסתמא כיון שהוא מוסיף אסור וזהו דעת כל הפוסקים שאינם מפרשים כרש"י ז"ל אבל כפי מ"ש ה"ה דהרמב"ם לא ס"ל כפירוש רש"י והוא נגרר אחר סברת הרי"ף דלא ס"ל פירוש רש"י ז"ל ולכך פירש דבמטלטלים מוכר בסתם ביותר משיוויו אסור א"כ למה לו לפרש מתניתי' במוכר ביותר שכתב מה שהיה שוה בשעת המכר וזו קשיא טובא בדבריו והנה על זה הדין כתב ה"ה דהרמב"ם ז"ל ס"ל הכי והרמב"ן כבר העתקתי לשונו דמפרש במתני' דאפי' בשלא הוסיף א"כ איך לא הרגיש דהרמב"ם כתב בדין המשנה מה שהיה שוה כו':
לכן מה שנל"ד בזה המחוור שבכולם דמעולם בדבר שהוא שער קבוע או שומתו ידוע ופי' ואמר אם מעכשו במאה ואם לגורן במאה ועשרים ואותן מאה ועשרים הם שוים עתה בשוקא חריפא ששער שלו הוא בכך או ששומתו ידועה ששוה כן אליבא דכ"ע מותר גמור משום דאין כאן אגר נטר ליה ומה שאמר אם מעכשו במאה היה רוצה למחול לו ובזה כל אפייא שוין ואפילו רש"י ז"ל וסיעתו והרי"ף ז"ל וסיעתו יסכימו בזה אבל מה שאסרו במתני' הוא בדבר שאין שומתו ידוע ושער קבוע ובזה במפרש הוא אסור ובהא פליגי רבוותא דרש"י ז"ל דמפרש דברי רב נחמן במוכר סחורה בהמתנה ביותר משיוויו ס"ל דמתניתי' סיעתיה דלא אסר אלא במפרש וסתמא מותר ורב נחמן ומתני' כולה חדא מלתא היא דרב נחמן מיירי מלתיה בדבר שאין שומתו ידוע או שער קבוע וכמו שהוכיחו מההיא דקיראה א"כ מתני' גם כן בהכי איירי דנקט קרקע שאין בו שומא ידועה ולא שער קבוע ודכותה במטלטלין מותר בסתמא ולאו דוקא נקט מתני' קרקע דה"ה מטלטלין דכותה שאין בהם שער ולא שומא דבמפרש אסור ובסתמא מותר ורב נחמן לפרושי מלתיה דמתני' קא אתי וזו היא סברת הטור דעל מ"ש חילוק בין דבר ששומתו ידוע לאין שומתו ידוע כתב דין מתני' דבמפרש אסור ובסתם שרי דהיא היא מתני' אבל שאר רבוותא דפליגי ס"ל דבמפרש דנקט מתניתין לאו דוקא דה"ה בסתמא דאסור ומה שאמר במפרש הוא משו' דבקרקע לא שייך בכת הוו מותר כיון שאין לו קצבה כלל ואין בו אונאה אינו ניכר אם הוא משום אגר נטר ליה או לא אבל במטלטלין אפי' שהוא דבר שאין בו שומ' ידועה ולא שער קבוע מ"מ אינו דומה לקרקע דירויח בסתמא מותר משום שכיון שיש לו קצבה ויש בהם אונאה הרי ניכר בהם השוויין בין רב למעט ואיכא אגר נטר ליה ולכן אסור אפי' בסתמא ומ"ש הרמב"ן דמתני' איירי אפי' דשוייא נמי מהשתא שנים עשר אסור אינו ר"ל דשוייא בשוקא חריפא דהא איירי בקרקע ובקרקע ליכא מאן דפליג דאין שומתו כלל ידוע אלא דשוייא לרוב העולם דרך השערה בין רב למעט ואפ"ה בסתמא מותר וזה הוא מוכרח בראיה חזקה שהרי עמ"ש הרמב"ם בדין המטלט' שהוא אסור אפי' בסתמא כתב ה"ה דס"ל דבקרקע מותר כה"ג משום שהוא דבר שאין לו קצבה ושומא כלל ואין להם אונאה ולכן לא הוי אגר נטר ליה ואינו ניכר הרבית בהם ואי מתני' ס"ל דמיירי דשוייא אפי' מהשתא שנים עשר ואסור בפירש א"כ מנא תימרא דבסתמא מותר משו' שאין אונאה לקרקעות לאו משום הכי הוא אלא דוקא כששוה דהכי דייק מתני' דבשוה מהשתא במפרש אסו' הא בסתמא מותר משום דשווייא והשתא אלא ודאי דמאי דקא' דשויא מהשתא הוא כלומר שלרוב העולם יקנו זה הקרקע בכך אבל לעולם אין שומתו ושיוויו ידוע כלל ולכן דוקא כשפי' ואמר אם מעכשו בכך גלי דעתי' דכך שוייא ליה וכשאמר ואם לגורן ביותר הוי רבית אבל בסתמא אפי' שאני יודע ששוה כך לרוב העולם מותר הוא משום שאין אונאה לקרקעות והכל הוא שיוויו מה שאין כן במטלטלין דאף שהוא דבר שאין שומתו ידוע מ"מ כיון שיש בהם דין אונאה מיחזי אגר נטר אפילו בסתמא זהו דעתם ז"ל אבל בדבר ששומתו ידוע או שער קבוע אפי' פירש ואמר אם מעכשו בפחות אינו אסור אליב' דכ"ע וכמו שכתבנו ובזה צדקו דברי הרמב"ם אינו חייב ליתן לו אלא מה שהיה שוה שהכונה הוא שהוא כלל דין קרקע ומטלטלין בחדא מחתא והוי מטלטלין בעין קרקע כלומר שאין שומתו ידוע ואין בהם שער קבוע ואמר אם מעכשו במאה ואם לגורן בק"כ ודאי שהם אינם שוים בשוקא חריפא הק"כ משום שאין שם שער קצוב א"כ אפי' ששוים הק"כ כיון שאין בהם שער קבוע ושומא ידועה אלא שבין התגרים שוים הק"כ אסור הוא במפרש אם מעכשו במאה שאם היה שער קבוע היה מותר אפי' במפרש אלא שכיון שאינו שער קבוע ופירש ואמר אם מעכשו גלי אדעתיה דכך שוים לו וכשאמר ואם לגורן במאה ועשרי' הוי אגר נטר ליה ולכן כתב שבזמן הפרעון לא יתן לו הק"כ אפי' שהיו שוין כן בין התגרים משום שכיון שאותו שיווייון לא היה שער קבוע ולא שומא ידועה לא יתן לו אלא ווה שהיה שוה ממש באותו זמן לכל מי שבא לקנות במעות בעין שהוא לעולם פחות מהק"כ אפי' שכפי האמת הק"כ היו שיום באותו הזמן אלא שלא היה לכל העולם כיון שלא היה שער קבוע ולעולם דאם יש שער קבוע או בדבר ששומתו ידוע אפי' במפרש אם מעכשו בק' ואם לגורן בק"כ מותר גמור כמ"ש:
ומעתה נבא לדברי הרב מהרשד"ם ז"ל דאף שנאמר שמדברי השאלה נראה שלא היה תוספת על המקח כלל אלא שהיה שיווייה מ"מ כיון שסתמא הוא שלא היה שער שלו קבוע וג"כ לא היה שומתו ידוע אפילו שהיה שוה כל אפייא שוים דאסור הוא במפרש אם מעכשו בכך ואם לזמן פ' בכך ובזה אין צורך כ"כ להאריך והוא פשוט כפי ע"ד: אמנם במ"ש הרב ז"ל מדין מקח שנעשה באיסור וכו' הנה בזה אף שיש לפני שני דרכים ליישב כונת הרב ז"ל מ"מ יבא השלישי ויכריע ביניהם והנה מה שנראה יותר ברור כפי ע"ד בכונת הרב ז"ל הוא שהנה מי שידקדק הטיב הד"ק בדברי השטר יראה ברור דצריך פי' לפירושו והוא באמרו קנה הסחורה ממנו לזמן בתנאי שחייב לוי לחתוך הדיטה תוך ב' חדשי' בכך למאה כו' לשון תנאי זה לא יכולתי להולמו כלל דאיך יאמ' שמכר לזמן פ' כלומר שיתן לו המעות לזמן פ' בתנאי שיתן לו פחות בזמן יותר קרוב ולשון תנאי משמע כלו' ואם לא יתן בזמן היותר קרוב פחות שלא יהיה מכר לזמן פלוני ואיך יחול על זה לומר שאם יתן בתוך ב' חדשים יהיה המקח שעשו לזמן שנה קיים שרי בין הכי ובין הכי לא יהיה מציאות שוה כלל משום שאם לא יתן בתוך ב' חדשים לא יהיה מקח שיבטל המקח ואם יתן נמצא שמעולם לא היה מציאות לזמן שנה א"כ למאי נ"מ מה שעשו בתחלה לזמן שנה בסך פ' כיון דס"ס עושים תנאי שאם לא יחתוך הדיטה בתוך שני חדשים שלא יהיה מקח כלל א"כ מכח זה מוכרחים אנו לומר ולפרש שאין הכונה רק על עיקר המכירה והתנאי הוא לב' הזמנים והוא שזה מכר לו דבר פ' בתנאי שאם יתן המעות בתוך זמן ב' חדשים יהיה כך וכך ואם לא יתן בזמן הנז' יתן בסוף שנה יותר כך וכך כלומר ואם לא יתן לא בזמן הקרוב ולא לסוף הזמן כפי התנאי יהיה המקח בטול וממה שלא כ"כ בפי' הדברים הם פשוטים מעצמם שלא כתבו כן מפני שחשבו שכל איסור רבית אינו אלא באמרם אם מעכשו במנה ואם לגורן בי"ב אבל אם היו אומרים לזמן פ' בק"ך ואם תתן לי בתוך זמן זה בק' חשבו שאינו איסור אח"כ לזמן הנז' ליקח הק"ך אם לא יתן בתוך הזמן המאה וטעו בזה דזה אינו אלא אחר שכבר נגמר המקח אבל בתחלת המקח אסור לעולם ליקח היתרון לסוף הזמן וכמו שבא כל זה בדברי הרב ז"ל א"כ כיון שכתבו כן מוכרח לפרש כמו שכתבנו דאם לא לא יתכן כלל לשון השטר א"כ נמצ' שלשון תנאם היה באופן זה שאם יתן בתוך הב' חדשים ויחתוך הדיטה יהיה סך פ' ואם לא יתן בתוך הב' חדשים יתן לסוף השנה סך פ' יותר ואם לא יתן אז יהיה המקח בטל ויחזיר מקחו ועתה עברו הב' חדשים ולא נתן כלום שאם היה נותן כדין היה ואין כאן איסור ליתן פחות אבל כיון שלא נתן כלום מ"מ עדין לא נתבטל המקח משום דעוד חזון למועד ליתן בסוף הזמן שגבלו ביניהם יותר מזה ועל זה נסתפק הרב ז"ל מה יתן זה בסוף הזמן אם יתן כפי ווה שהתנו הוי רבית גמורה א"כ ודאי שהדין הוא כדין ונקח שנעשה באיסור דמסלקין את האיסור והמקח קיים א"כ הכא נמי נראה כמה הוא היתרון שהוסיף יותר משאם היה פורע בתוך הב' חדשים ומסלקים את האיסור ויתן השאר כפי מה שהיה לו ליתן בתוך הב' חדשים אבל מה שנסתפק הרב ז"ל עתה בזה הוא דלעול' דמקח שנעשה באיסור מסלקים את האיסור והמקח קיים ואינ' יכולין לחזור בהם אבל כאן יש ספק הבא בידים דע"כ לא אמרו מסלקים את האיסור והמקח קיים אלא בשעשו מקח סתם באיסור ולא התנו בפירוש לומר שאם לא יתן כפי תנאם שיהיה המקח בטל אלא סתם עשו מקח אחד ויש באותו מקח איסור כגון שהוסיף על המקח או פסק על הפירות עד שלא יצא השער בזה אמרו דמסלקי' את האיסו' והמקח קיים אבל המוכ' והלוקח שעשו ביניה' תנאי מפורש שאם יתן לו כמו שפסקו הרי טוב ואם לא יתן או שיהיה מחמ' שלא ירצה ליתן או שיהיה מחמת שלא יורשה ליתן האיסו' סתם התנו שיבטל המקח ולא על דעת כן מכר זה ולקח זה ודאי שיהיה כדין בל תנאי שבממון שאם לו יתקיים התנאי יבטל המקח אם כן בכאן נמי שיש תנאי מפורש ביניהם שאם לא יתן בזמן פ' סך וכך שיהיה המקח בטל א"כ נמצא המקח בטל וכיון שאינו נותן לו בסוף הזמן מה שהתנו משום שהוא רבית א"כ יהיה המקח בטל לגמרי כפי תנאם ועל זה כתב הרב ז"ל דאין לומר כיון שזה התנאי הוא תנאי שאי אפשר לקיימו שהוא מתנה על מ"ש בתורה שתנאו בטל א"כ התנאי יהיה בטל והמכר יהיה קיים וכזה אמר כיון שהוא איסור דרבנן לא מיקרי דבר שא"א לקיימו א"כ כיון שהתנו שאם לא יתן בסוף הזמן סך פ' שיהיה המקח בטל כונתו שאם לא יתן או שלא ירצ' ליתן או שלא יורשה ליתן משום שהוא איסור שלא יהיה מקח א"כ אין לומר דמסלקים את האיסור והמקח קיים אלא בטל המקח מעיקרו וק"ל:
אני טרם אכלה לפרש סיום דברי הרב ז"ל כפי מה שנלע"ד עלה נעלה בעיק' הדין של המקח שנעשה באיסור במ"ש הב"י ז"ל דאף דהמקח קיים לא אמרו אלא במוכר אבל הלוקח יכול לחזור בו משו' דאדעתא דהכי לא נחית ועל זה כתב הרב בעל מאירת עיני' דזה לא אמרו אלא בחלוקת פוסק על הפירות עד שלא יצא השער אבל במי שמכר פירות ביותר בהמתנה לא והנה כפי הטעם שכתב הוא ז"ל אף שהוא טעם נכון אבל אינו מספיק למה הלוקח יחזור בו ולא המוכר כיון שעיק' טעמו הוא שאין כאן שער ידוע על ווה ישאר המקח קיים א"כ מהראוי הוא שאף המוכר יוכל לחזור בו אבל נלע"ד שנוכל לקיים זאת הסברא מטעמא אחרינא והוא דבשלמ' במוכר פירות ביותר משיווים כיון שהמוכר גילה דעתו שאם יתנו לו מעכשיו יתן בכך וכך או אפי' אם אינו במפ' אלא שהוא דבר ששומתו ידוע או ששער שלו קבוע אנן סהדי שאם היה מוכר באותו זמן במעות בעין היה נותן בסך זה א"כ כשאמר לזמן פ' בסך פ' והוסיף על הדמי' אח"כ כשאנו אומרים שהמקח קיים ויסתלק את האיסור ממילא נשאר המקח בסך שאמר אם מעכשו בכך וכך או בסך ששוה אם הוא דבר ששומתו ידוע או בשער של השוק אם הוא שער קבוע א"כ לא שייך לומר דאדעתא דהכי לא נחית כיון שהאיסור הוא מבורר במה שהוסיף על המקח אבל במי שפוסק על הפירות עד שלא יצא השער כיון שאין האיסור מבורר בעת הפסיקה משום דשמא לא יתייקר השער ולא יהיה רבית א"כ איך אנו נא' שמסלקין את האיסור והמקח יהיה קיים באיזה סך יהיה קיים כיון שלא גילה דעתו שהיה רוצ' בכך וכך ולכן יכול לחזור בו כיון שאין האיסור מבורר בעת הפסיקה וגם אין שער ידוע שנאמר שיטול באותו השער ושמא זו היא כונת הרב בעל מ"ע אלא שקיצר בלשונו וטעמא רבה הוא כפי מה שנלע"ד: אבל בדרך אחרת נלע"ד לקיים זה החילוק ואומר שהכה מדברי הב"י שהביא משם תלמידי הרשב"א נר' בפ' דלא נאמר דיכול הלוקח לחזור בו אלא בפוסק עד שלא יצא השער ואפי' ששם חסר לשון מ"מ לא נכחד מ"ש שם בלי חסרון דאמר לא בטלי זביני וקיימי בין על לוקח בין על מוכר ואח"כך משם ואילך חסר לשון אבל במ"ש עד עתה אינו חסר אפי' אות אחת ונראה בפירוש דבמוכר והוסיף על המכר אינו יכול לחזור בו שום אחד מהם אבל מלבד זה יש לי דין ודברים על לשון הטור ז"ל במה שכתב על שתי החלוקות שהם מוכר במוסיף ופוסק עד שלא יצא השער שהוא דוקא שנקנה המקח בא' מדרכי ההקנאות והוא בשלמא במוכר פירות לזמן שייך שפיר שנקנה באחד מדרכי ההקנאות שמשך הלוקח הפירות או בקנין סודר או שכר את מקומן כללא דמלתא שבאו לידו וברשותו ובעת הפרעון קמ"ל שלא יתן כמו שפסק מפני האיסור ויתן פחות כמו שהיה שוה אלא בדין פוסק על הפירות עד שלא יצא השער שהוא שנותן מעות לחברו על פירות ידועות ופוסק עמו כל כך סאים בכ"כ מעות ואין לו למוכר אותם פירות כלל עתה משום שאם היה לו לא היה איסור בדבר אם כן במה יקנה זה הלוקח אלו הפירות כיון שאינם ברשותו הרי כל הפוסקים פה אחד שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו ואפילו שיש מי שסובר דכיון שבא לעולם חייב המוכר לקנות ולתת לו וכמו שכתב הטור בסי' ר"י משם בעל העיטור הרי אחר כך כתב שאין דעת הרא"ש ז"ל כן ומה גם שכתב הרב ב"י על דברי הטור ז"ל דדוקא שנקנה באחד מדרכי ההקנאות דאם לא נקנה אלא לענין מי שפרע לא לייטינן ליה והרי אפילו לענין מי שפרע לא נקנה אלא דוקא בשיצ' השער שהרי הרמב"ם כתב בפרק כ"ב מהלכות מכירה דפוסק על שער שבשוק מקבל ווי שפרע אם חזר בו ואפילו הכי על זה תמה הרב ז"ל שם בכסף משנה דאיך יקנה אפילו לענין מי שפרע כיון שאינו ברשותו והוצרך לדחות ע"ש א"כ כשלא יצא השער מכ"ש דלא שייך קנין כלל אפילו לענין מי שפרע וכ"ש וק"ו לענין חזרת וקיום מקח. ואגב גררא ראיתי כהלין בעד ה"ה בדין זה שכתב ז"ל שהוציא זה מפרק איזהו נשך וכתב עליו הרב ז"ל בכסף משנה דאינה שנוייה אלא לענין רבית ומנין לו ללמוד לענין קיום מקח והנה נראה לע"ד דכפי מה שפירש הוא עצמו ז"ל כדין יצא השער פוסקים נראין הדברי' פשוטים וז"ל שם בטוי"ד סי' קע"ה אבל משיצא השער פוסק וכו' משנה שם וכו' וטעם ההתר איתא שם וכו' כלומר והלכך חשבינן כאלו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח וזכ' בה הלוקח וכשנתיקרה ברשותו כו' ע"כ ומעתה אם לפחו' אפילו לענין מי שפרע אינו קונה במה זכה הלוקח בדבר שאם ירצה המוכר לחזור בו אפילו מי שפרע ליכא אלא ודאי בהכרח לומר שכיון שהוא קאי במי שפרע מסתמא לא יחזור בו ולכן חשבי' ליה כאלו קנאה וזכה בה הלוקח.
עוד ראיתי בדין הזה במ"ש הרמב"ם בפכ"ד מה' מכירה האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו לו דקלים אם רצה לקנות לו שני דקלים הרי זה נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים ע"כ וכתב על זה הרב ז"ל בכסף משנה דברים שלא זכיתי לירד לעומקן של דברי' במ"ש וא"ת מה נפשך כו' ותירץ דלגבי מוכר חשבי' ליה דבר שלא בא לעולם ולא לגבי לוקח כו' והאריך בטע' הדברים ע"ש וכפי הנראה לע"ד לא היינו צריכי' לזה כלל בדברי הרמב"ם שהרי הרמב"ם לא בא כאן ללמדנו אלא הדין שאפילו הגע עצמך שהיו לו הדקלים בעין אלא שאינם בתוך הקרקע היה ס"ד דכיון שאמר לו ארעא ודקלי דהיה צריך שיהיו נטועים בקרקע ועל זה קמ"ל דלא ומיבעיא אם היו לו הדקלים אלא אפי' שלא היו לו באותה שעה יכול לקנות וליתן ואינו יכול לבטל המקח משום שאינם נטועים בקרקע משום דארעא ודקלי הכי משמע זה לבד תה לבד וכל זה הוא כשהלוקח אינו רוצ' לבטל המקח אלא מטעם שהוא רוצה שיהיו בתוך הקרקע ואומר כיון שאינם בתוך הקרקע אינו כפי התנאי שלנו ולזה אמר דלאו כל כמיניה אלא יקח אותם לבדם אבל לעולם שאם הלוקח טוען שאם באותה שעה לא היו בידו שרוצה לחזור בו מטעם שאין כאן קנין כיון שלא היו ברשותו אה"נ דיכול אלא דהרמב"ם ז"ל זה הדין כבר כתבו למעל' בפכ"ב והכא לא בא ללמדנו אלא הדין דמי שמוכר קרקע ודקלים אין צורך שיהיו תוך הקרקע. ונחזור לענינינו דא"כ איך כתב הטור ז"ל בדין פוסק עד שלו יצא השער דנקנה בא' מדרכי ההקנאות ואין לומ' דמיירי בשנשבעו לקיים המקח דחייבים לקיים מכח השבוע' או שנתחייב לו בכ"כ פירות בדרך חיוב מפני דכל זה אינו מדרכי ההקנאות שזה אינו מדין קנין אלא מדין חיוב והכא קאמר הטור ז"ל ונתקיים המקח בקנין ועוד יש לדחות דאיך הטור ז"ל סתם הדברים וכתב דאין כל אחד יכול לחזור בו והב"י לא כתבו בלשון קושיא אלא ורבינו כתב דאין א' מהם יכול לחזור ולומר המקח בטל: והנה על פי הדברים האלה נלע"ד דעיקרן של דברים אלו הם דבשלמא במוכר פירות לזמן והוסיף על המקח כיון שכבר משך הפירות וכבר נכנסו לרשותו של הלוקח ועתה בא ליקח הדמים המוכר כיון שכבר נקנה המקח בכל תנאיו אין שום א' מהם יכול לחזור בו ומסלקי' את האיסו' והמקח נשאר קיים כמו שהיה שכבר נקנה בכל דרך הקנאה אבל כשפוסק על הפירות עד שלא יצא השער דאליבא דכ"ע אין כאן קנין כלל א"כ אין מציאות חיוב קניית מקח אלא או לדעת העיטור ז"ל דס"ל דאפילו דבר שאינו ברשותו כיון שהוא בעולם חייב המוכר לקיים תנאו כמו שכתב הטור בסי' ר"ט או בדרך חיוב שנתחייב לתת לו כ"כ סאים חטים ולקח המעות ומדין חיוב חייב לקיים תנאו הנה כל זה הוא לשלא יוכל המוכר לחזור בו אם ירצה הלוקח לקנות וכופה את המוכר שיקיים תנאו אבל הלוקח אם הוא רוצה למחול לו חיובו ולחזור בו מהמקח פשיטא דיכול משום דאין כאן קנין כלל אלא שנתחייב המוכר לו כ"כ סאה חטים בדרך חיוב וכיון שהלוקח אינו רוצה לקבל חוזר ונוטל מעותיו מה שאין כן במוכר שחייב לקיים חיובו שנתחייב ומעתה הנה רב האיי ז"ל שכתב שמוכר ביותר משוויו אין שום אחד יכול לחזור בו ובפוסק על הפירות עד שלא יצא השער כתב דהלוקח יכול לחזור בו כאמר דאו ס"ל כדע' בעל העיטור דהמוכר דבר שאינו ברשותו המוכר לעולם חייב לקיים תנאו ולכן כאן שפסק על דבר שאינו ברשותו שהוא עד שלא יצא השער המוכר ודאי שאינו יכול לחזור בו שחייב לעולם לקיים תנאו ולכן מסלקים את האיסור והמקח קיים אבל הלוקח כיון שאין כאן קנין יכול לחזור בו כיון שהוא נוטל פחות או נאמר דמיירי שהוא דרך חיוב כדי שלא לאוקומי דברי הגאון ז"ל סברא יחידאה כהרב בעל העיטור ובין הכי ובין הכי א"ש טעמא דהלוקח ודאי יכול לחזור בו מה שאין זה במוכר פירות ביות' משיוויו שכבר משך ונקנה המקח בדין קמן דודאי שאינו יכול לחזור בו אפי' המוכר מטעם שאינו נוטל כמו שהתנ' משום שכבר המקח נקנה בדרך המועיל לקנין שאין שום אחד יכול לחזור בו אלא שיש איסור בסך הדמים מסלקין את האיסור והמקח נשאר במקומו וכל זה נוכל לפרש בדברי הגאון שלא נזכר בדבריו נתקיי' המקח על פוסק עד שלא יצא השער כאן כדברי תלמידי הרשב"א כשאמ' אבל הלוקח יכול לחזו' בו ואפי' שבדברי הגאון שהובאו בדברי הרא"ש נזכר ונתקיים המקח על פוסק עד שלא יצא השער עוד חזון למועד כשנפרש דברי הטור והוא דהטור נקט מלתא בשתי החלוקות בין במוכר בהוסיף בשיוויו בין בפוסק עד שלא יצא השער תרוייהו בחד גוונא שהוא שכבר שילם לו הפירות אלא שלא נתן לו אלא בשער ההתר ולא כפי תנאו ואז נתקיים המקח בקנין גמור שהוא שכבר משכם והם ברשותו והנה במוכר פירות ביות' משיווים במשמעו שמשך הפירות ונקנה המקח בקנין גמור ועתה תובע המעות ובפוסק עד שלא יצא השער גם כן הוא שכבר נקנה המקח לגמרי שכבר שילם לו הפירות ובאו לרשות הלוקח אלא שלא נתן לו כפי התנאי אלא בשער ההתר של היוקר והשאר עד תשלום תנאם נשאר בידו לזה כתב הטור ז"ל סתם שכיון שכבר נקנה המקח כדרך כל הארץ ועתה הוא רוצה לחזור בו משום שאינו נותן לו כמו שפסק אין שום אחד מהם יכול לחזו' בו אלא מסלקים את האיסור ושאר המקח שכבר באו לידו בדין קנין אינו חתר ואתי שפיר מה שסיים והרבית אין מוציאין מיד המוכר כלום שהשאר כבר יצא מידו וכבר פרע ההתר ועכשו הלוקח הוא תובע השאר כפי תנאם לזה אמר אין מוציאין הרבית מיד המוכר אבל לעולם שאם עדיין לא לקח אפילו בשער היוקר ועדיין כל הפירות ברשות המוכר פשיטא דיכול לחזור בו כיון שאין כאן קנין כמו שכתבנו והם הם דברי הגאון זל שהובאו בהרא"ש זל ושם לא נזכר חילוק ממוכר ללוקח משום דקאמר ונתקיים המקח בקנין והוא כדינו כמו שפירשנו בדברי הטור ז"ל שהוא שכבר משך הפירות כשער של היתר ולכן לא חילק בין מוכר ללוקח אבל בתשובה שהביאו תלמידי הרשב"א ז"ל שם אחר שכבר כתב דין היכא דהוסיף בדמיה דבין מוכר ובין לוקח אינו יכול לחזור שום אחד מהם שם חסר לשון והוא שבדין פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ועדיין הכל ביד המוכר מעות ופירות הלוקה ודאי יכול לחזור בו דכיון שאינו נוטל כמו שהתנה יכול לחזור בו כיון שאין כאן קנין ובזה הדברים מבוארים דמוכר אינו חוזר לעולם וצדקו דברי הרב מהרשד"ם ז"ל לחלק בדרך אחרת וכמו שכתבנו
אבל מכל מקום אחר ההשקפה אין אנו צריכים לזה כלל לתרץ דברי הרב ז"ל ומה גם דדברי הרמב"ם ז"ל מוכיחים במה שכתב או יחזיר ממכרו וכמו שכתב הרב בעל לחם משנה ז"ל דהבחירה היא ביד המוכר משום דאינו נוטל כמו שהתנה וצריך לעולם לדחוק דברי הרב שיהיו מוסכמים אליבא דכ"ע לכן נראה לומר דהרב ז"ל כיון שכל כונתו בזה הענין הוא לחדש מ"ש בסוף התשו' דכיון דאינו חייב לו מעות אלא זבינא דזבינתיה משום דהמקח בטל נמצא דיכול לתת לו אפילו יותר וקי"ב משום דאין כאן תורת מקח כלל אלא הוא זבין דיניה ופוסק הסחור' במעות עד שיפייס את בעל דינו משום דהמקח בטל לגמרי והמוכר תובע סחורתו וזה גם כן אם היתה בידו הסחורה היה מחזירה אפילו בעל כרחו של מוכר אם כן אינו חייב לו מעות אלא מקחו א"כ עתה אפילו שיתן לו יותר ויותר מותר הוא שאינו בשביל אגר נטר אלא משום שזה תובע את מקחו וזה אינו נותנה לו ויכול ליתן לו כל ממה שירצה עד שיפייסהו זהו תכלית כונת הרב בסוף התשובה ומעתה בשלמא בחילוקו של הרב ז"ל שכתב דמדין שהיה תנאי ביניהם ובמ"ש כל א' משניהם יכול לחזור בו כדין כל ונקח בתנאי בונה הרב יסודו על זה דכיון שבטל לגמרי שאפילו הלוקח יכול לחזור בו א"כ פנים חדשות באו לכאן ואין כאן תביעות ממון אלא חזר' מקח ולכן יכול ליתן כל מה שרוצ' ואין כאן אגר נטר משום שאינו נותן מחמת תנאו הראשון אבל אם היה הרב ז"ל מחלק דיכול המוכר לחזור בו כיון שאינו נוטל כמו שהתנ' כדין כל מקח שנעשה באיסור מכל מקום כיון שהבחירה לחזור בו אינו אלא דוקא במי שנתן המקח ביות' משוויה אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו לא משום זה נתיר ליקח עתה ביתר משום דכיון דיכול לחזור בו אם כן בטל מקח ופנים חדשות באו לכאן דדוקא כשנתבטלה המקח לגמרי שאפי' שהמוכר ירצה לקיים הלוקח יכול לבטל אפילו שהוא לטובתו כדין כל תנאי אז ודאי כשנותן לו כמה שירצה אינו מיחזי אגר נטר בשביל תנאו הראשון אבל כשהמוכר הוא דוקא שרוצה לחזור בו הדברים מוכיחים שאינו חוזר בו אלא משום שאינו נוטל כמו שהתנה ועתה שנותן לו כמו שהתנה נתפייס זהו הנלע"ד הצעיר יעקב בכמהר"ר חיים אלפאנדארי [שעה"מ פ"ה מאשות ה' ט"ו]: