אור ברסלב
שות מהרש אלפנדרי יורה דעה › סימן ח

שות מהרש אלפנדרי· רבי שלמה אליעזר אלפנדרי

יורה דעה · סימן ח

סימן ז

מודעת מנהנם של ישראל די בכל אתר ואתר בעניני נדרים ונדבות המתנדבים בעם כסף הקדשים שיש להם קופות מיוחדים נקובים בשמותם של האתנים מוסדי ארץ גבירים לעמוד בפרץ כמו קופת התנא האלקי רשב"י זיע"א וקופת התה"ק רמב"ה זיע"א וכדומה, ומיום הוסדם מקדם קדמתה וע"ע מכמה מאות שנה החזיקו בכל תוקף דכל הכסף המובא בקופות הנ"ל לקיום מצות שילוח אל ערי הקדש צפת"ו וטבת"ו וכדומה מקום אשר קברי קדושים בם או ליד שלוחם דוקא, ובלעדם זר לא יקרב אליהן ואפי' לשום מצוה לא תגע בהם יד וכל דמשנה אין רוח חכמים נוחה הימנו מפני שכל הנודרים דעתם ודאי שהתלמידי חכמים והעניים שבאותם המקומות שיהנו מפרי צדקתם דוקא ולא לעירות אחרות וזהו כבודם ותפארתם של הקדושים הנ"ל שהת"ח והעניים היושבים בצל קורתם יהיו נהנים מפרי צדקתם דוקא אשריהם ואשרי חלקם שעושים חסד עם החיים וגם לקדושים אשר בארץ המה:

והנה בעתה שואלים הלכו בו לחוות דעתי הקצרה האם יש יכולת בידם של המתנדבים לשנות מנהגם הקודם להתנדב ע"ש הקדושים הנ"ל ולשליח נדבתם לעיירות אחרות זולתם בחו"ל אי בא"י שגם שם נמצאים ת"ח ועניים דצריכים וגם אי שרי להשיא עצה להם שישלחו נדבתם למקומות אחרים זולתם מכאן ולהבא:

וכשאני לעצמי לא הייתי רוצה להכנס בזה מכמה טעמי ובפרט מעיל הכבד על צוארי להשיב לכל שואל תמיד הלכה למעשה, וגם שאני טרוד בכמה ענינים של גיטין וקדושין וטרפיות ואין אני בן חורין להפטר מהם ושמעתתא בעיא צילותא, אבל מה אעשה כי דחקוני הרבה ולא יכולתי להשיב פניהם ריקם ובאולי עי"כ, ישבות ריב ומדון ולא תהיה לפוקה ולמכשול, ולכן יצאתי ממחיצתי לעמוד על הדבר וה' אלקים יעזור לי וזה החלי בס"ד:

ואען ואומר הא ודאי אינה צריכה לפנים שגם המתנדב מתנדב סתם לשם התנא רשב"י או לשם התנא רמב"ה זיע"א וכדומה הדבר פשוט דצריך לקיים מצות שילוח אל מקום מנוחת הצדוקים אתר דמארי ביתא תלי זייניה כדי לצאת י"ח נדרו ובזה לא היה אדם שפקפק וכדיראה הרואה בספרן ש"ץ הרבנים אחרוני זמננו, וכן מפו' יוצא בתשו' הרב יכין ובעז ח"ב סי' ז' שנשאל שם ביחידים שהתנדבו לכבודו של שמואל הנביא ע"ה ונפלה ביהכ"נ והצבור דחיק מאד אם יכולים לשנות לצורך בהכ"ן, והשיב דמאחר דעדין לא הגיע ליד הגזבר הממונה על קברו של שמואל הנביא ע"ה יכולים לשנות ע"י פתח או חרטה דיש שאלה להקדש וכדכתב הרמב"ם פ"ד מה' נדרים והרשב"א ואדוני זקני ואדוני אבי, ואע"פ שהרמב"ם כתב בסיף ה' נדרים שאין נשאלין אלא לצורך גדול לפי מה שלקחו אוזנינו אין צורך גדול יותר מזה לרפא בית ה' אלוקינו ההרוס אשר באו בו פריצים ויהללוהו וגם מט"א אשר כתב הרב שם עש"ב, הא קמן מפו' שכל שהתנדבו סתם לכבודו של שמואל הנביא אינו יוצא י"ח נדרו בשנוי שום מצוה שבעולם כ"א דוקא למסור הנדבה לגזבר הממונה על קברו של שמואל הנביא ע"ה דבזה א דוקא כבידו ודון מינה גם לכל התנאים הק' שצריך למסור הנדבה למקום מצבת קדשם וז"ב ופשוט:

וגם נראה דלהשיא עצה שישנו מנהגם הקדום דמכאן ואילך ישלחו לעורות אחרות אפי' מא"י ת"ו הא ודאי לא נכון לעשות כן וכ"ש לגזור עליהם דאפי' את"ל דהם יכולים לפרש דמכאן ולהבא מה שיתנדבו והיה לעיר אחרת הנראה עיניהם שהוא יותר ראוי, אבל אם המתנדבים לא נשתנה דעתם וגם עתה הם מתנהגים כמאז ומקדם מהיכא תיתי להשיא עצה שישנו ממנהגם להחסיר מהם הנאתם שהי"ל ולשלוח לעיר אחרת אף אם יש להם יותר צורך ואפי' העניים עצמם שהם נצרכים אינם יכולים לבקש מהם שישלחו לידם מכאן ולהבא ל"מ ול"מ, וכמש"כ אחד מהרבנים שד"ר מעה"ק צפת"ו וטבת"ו בשאלה המובא בס"ס להרב אנגי"ל דצווח ככרוכיא על עדת האשכנזים דנפרדו מעה"ק נפת"ו וטבת"ו והלכו לעיה"ק חברון ת"ו ורצו לשלוח שליח לעצמם, וכתב שם דאם הם וכתבו לעירות שלהם שלא ישלחו אלא בשבילם דוקא זה בודאי איסור גמור והלא הם מתחילה היו מקדישים בשביל כל עני א"י והיאך הם יכולים להשתדל שלא ישלחו כ"א בשבילם:

וגדולה מזאת הרואה יראה באגרת חתומה מרבנן סבוראי תקיפי ארעא דישראל תוב"ב כי באה בס' גו"ר כלל ג' סי' ט' דשדו בה נרגא וקראו ערער על גזירת רבני פולניא שתקנו על בני עירם שנדבותיהם ישלחו לעדת אחיהם האשכנזים שבירושלים דוקא ולא לזולתם מפני רבוי הצרות שהגיע להם וח"ו לחלל גאון עוזו ח"ו ועכ"ז כתבו הם ז"ל וז"ל דאם גזירת רבני פולניא הוי על הקדשים החדשים שיעשו מאותו יום שלא יקדישו אלא לעניי אשכנז דירושלם דוקא שיש לפקפק אם יש להם כח לעשות גזרה דכל אדם רשאי בשלו לתת צדקותיו אל מי שיחפוץ וכ"ש שלא ליחד מקום אחד דוקא יעוש"ד, גם הגו"ר שם שהליץ בעד רבני פולניא ע"מ וע"מ גזרו כן מתבאר דלולא כן לא שרי להשיא עצה שישנו ממה שהוא בדעתם לעשות:

פוק חזי להרב המביט ז"ל ח"ג סי' מ"ח קובל ומתרעם על הגבאים ההולכים להקביל ולהדר פני עשירים הבאים לעיה"ק שילכו לקהלם כי עושים הם שלא כדין והם חוטאים ולא להם כי גוזלים מדלים של בית יעקב לדלים של קהלם ושלמה הע"ה אמר אל תגזול דל כי דל היא שנוכל לדורשו בדרוש הזה, אל הגזול דל אעפ"י שדל הוא הגוזל את חבירו וכ"ש אחרים גבאים וכיוצא בהם להשתדל להרבות לעניים מיוחדים ולמעט לאחרים יעו"ש שסיים וכתב על ההולכים לפתות לעשירים הבאים מחוץ שילכו לקהלם שהם יורדים לחיי עניי הק' ב"י כ"א לא היו הולכים לפתותם אפשר שקצתם היו באים מעצמם לב"י והיה איזה ריוח לענייהם, ומצד הדין אני אומר כי זה לפחות גזל מדבריהם וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ג דברים הרבה אסרו חז"ל וכו' יעש"ב שהפליג באסורי, וה"ד הר' כנה"ג בח"מ סי' ש"ע הגה"ט או"ב בלי חולק ישמע חכם ויוסף לקח ודון מיניה ואוקי באתרין במכ"ש לנ"ד שאם הרב אסר להקביל ולהדר פני עשירים שילכו לקהלם אעפ"י שלא הי"ל שים זכות לקהל של ב"י בהם ולא נודע דעתם אם ירצו ללכת שם או לא דהרשות בידם כמו שירצו כ"ש וק"ו למחות ביד אנשים המחזיקים תמיד בקופות התנאים האלו להספיק ביד העניים המסתופפים בצל קורתם לכבודם של התנאים כי זהו כבודם להכריחם שלא יעשו כן מכאן ולהבא דבודאי לא נכון הדבר לפי האמור וגם מטעמים אחרים שיבא להלן בס"ד:

אכן מה שי"ל הוא אם אותן בני עיירות שהיו מחזיקים תמיד בקופות הללו לשלוח נדבתם לעיה"ק צפת"ו וטבת"ו אם ירצו הם מעצמם לשלוח נדבתם למקומות אחרים אפי' שהוא בא"י ובירושת"ו אי שפיר דמי או לא, ולכאורה נראה דזה תלוי במה שנחלקו הרבנים אחרוני זמננו, דהרה"ח מהר"י ניניו בע"ס אמת ליעקב בקו' שפת אמת ס"ל דכיון שנודר לכבודו של התנא רמב"ה אינו יוצא י"ח נדרו עד שישלח לעה"ק טבת"ו ע"ש, אמנם הרה"ג מהרח"פ ז"ל בס"ה לב חיים ח"ב סי' ק"ס חלוק עליו והשיב ע"ד וז"ל דבודאי מי שהיא נודר לשם ר"מ אפי' יחיד ובסתמא ובדרך עראי אין ספק לי אינו יוצא י"ח נדרו כ"א עד שישלם מעות הנדבה לעיה"ק טבת"ו כאשר פשט המנהג הזה ברוב העולם וכ"ש כשיש קופות קדומות לשם ר"מ כי בודאי הגמור אם ישנה את המעות ליתנם במקי"א הוי גזל גמור ואפי' לא היה גזרת יהלום חיים ומלך מ"מ ה"ה מהרח"א אסר לעשות כן מדינא דש"ס וכל הפוס' ברם כשנודר ונותן לצדקה לעניי עירו ואומר בפירוש שהוא נודר ומתנדב לעניי עירו אפי' אם יקדים אמירתו לומר לע"ן רמב"ה ומתנדב כו"כ לעניי עירו אין שום פקפוק בדבר את"ד ע"ש ומכתבי הר' הג' המובאים בקונ' הבהיר פקיעות שדה הנד"מ וכתבים אחרים שראיתי נר' דס"ל כסברת מהרי"ן דאף אם יאמר בפי' שהוא נידר למקי"א דלא נכון הדבר ואף דיד הדוחה נטויה לדחות דגם הם לא דיברו רק בנודר בסתם המדקדק בדבריהם שכתבו דזהו כבודו ותפארתו של רמב"ה שיהיו נהנים מפרי צדקתו היושבים בצל קורתו נר' דהנודר לכבודו אפי' אם פי' שיהיה למקו"א איכא קפידא בדבר דאין זה כבודו של רמב"ה וה"ה לקופות אחרות הידועות בשם בעליו הק', וכן ראיתי בס' בית יצחק שמעלקיש בא"ח סי' י"ט דכתב דגזרת מב"י ומהר"מ אלשיך דמעות המתנדבים לרמב"ה שייך לא"י ולכן הכריז בחרם צירוף הרבה גדולים דאפי' אם נודר ע"ן רמב"ה להדליק נרות בבהכ"ן המעות שייך לארץ ישראל עש"ד ובודאי דמאי דקאמר לארץ ישראל הוא סתמו כפירושו לעיה"ק טבת"ו, ואעפ"י שהמחבר בית יצחק הנ"ל במדינותיו שהם אשכנזים מחלקים מטות רמב"ה זיע"א לא"י ת"ו היא מפני שכן ק"ק האשכנזים כן התקינו מיום החל ישובם באה"ק להיות עסה אחת לכל יושבי ארבע ארצות הק' יוב"ב וכן נוהגים עד כען יומא, ולא בא המחבר הנ"ל להשמיענו הכרוז החרם שהכריז הגאון והרבה גדולים עמו כ"א לאפוקי מבני חו"ל שאין להם מגע יד במעות רמב"ה זיע"א ושלא להדליק נרות ואסתיועי הוא דקא מסתייעי לדידהו מגזירת מרן הב"י ומהר"מ אלשיך זיע"א שאין לבני חו"ל זכות בנדרים הנז', ולעולם דעת קדושים הנ"ל במה שזכרו מעות רמב"ה לא"י מגזירת מרן ב"י ומהר"מ אלשיך זיע"א הן הן הדברים, על עיה"ק טבת"ו באמו"ץ נאמרים, כי הספרדים בארבע ארצות הק' לא היו בעסה אחת ומזמן מרן הק' ז"ל חלוקים הם בנדריהם ונדבוהם כאשר יראה הרואה בס' מטה יוסף ח"ב יו"ד סי' י"ב שהביאותיו לקמן בס"ד, והכי נהוג עלמא דור אחר דור עד היום הזה וברור היא ואכמ"ל:

אבל לפי דברי הרה"ג מהרח"פ נראה דליכא קפידא ואפי' שהרב מהרח"פ ל"ק כ"א כשהוא דרך עראי ואקראי דוקא וכמ"ש שם בפי' י"ל כמ"ש שם הטעם דיותר טוב לשלוח לעה"ק עבת"ו משום דאיכא נמי זכות מקום הק' עה"ק טבת"ו וגם שהוא מחזיק ביד לומדי תורה, ונ"מ שאם הוא לא"י וכגון לירושת"ו שיש זכות מקום הקדש ולהחזיק ביד לומדי תורה דאז לפי"ז אין עדיפות אם יהיה לעי"ק טבת"ו אם והיה שעור אחת רוצים לשנות מעצמם ומדעהם ורצונם כגון שיהיה מכאן ולהבא לירושת"ו כך היה אפשר לצדד לכאורה:

אמנם נ' דהא ודאי ליתא דאף לדעת הרב מהרח"פ לא נכון הדבר ואיסור איכא מכמה טעמי ולא דיבר כר' מהרח"פ ז"ל כ"א דוקא באקראי ועראי לצורך שעה ביחיד שלא קיבל עליו לנדור לכבוד רמב"ה זיע"א תמיד ולא יש לו מנהג תמיד לתת לקופת רמב"ה או לאחת מקופות הקדושים דאז ודאי אם נידר לשם קופה הק' ההיא צריך לקיים מצות שילוח כמאז ומקדם ואינו יכול לשנות חדא דנר' ודאי דזה שנהגו מכמה דורות ישראל ק' ורבנן ותלמידיהון לקבוע קופות לשם הק' והתנאים ולשלוח כסף הקדשים לאתר דמארי ביתא תלי זייניה ולא לעיר אחרת וכמש"ל משם הנ' יכין ובעז ז"ל ודאי דלא על חנם וישראל קדושים אם אינם נביאים בני נביאים הם וידעו שכל הנודר לשמו צריך לשלוח כסף הקדשים לאתר דמארי ביתא כי זהו כבודו ותפארתו ואם נודר לשם הק' ההוא וישלח למקום אחר לא לרצון יעלה לפני כבוד הקדוש ההוא בודאי, והגם שזה דבר ברור ומילי דסברי ובפרט שהוא לקיים מנהגם של ישראל ורבנן מכמה דורות וא"צ עוד לשום ראיה, מ"מ אני אביא מ"ש רבנן סבוראי מארי דארעא דישראל ז"ל באגרת חתומה המובא בגו"ר כנ"ל וז"ל שהמתנדבים בעם בערי אשכנז דעתם שלימה ורוצים לתת גם נצפת"ו לכבוד התנאים והאמוראים והפוס' הקבורים שם ובפרט ששם ציון התנא רשב"י וציון הג' מהר"י קארו והרה"ק מהר"י לוריא, ואם לא ימצאו שם יהודים והיו ח"ו הגויים מחטטי שכבי ויחרושו עליהם כבקרים ומי לא ירחם על שומרי קברות הצדיקים הללו אשר כל העולם נהנה מתורתם, וגם מ"מ ק"ק חבת"ו מי הוא זה שלא ירצה לרחם על העניים השופכים תפלות לפני אבותינו הק' אביו"ו ע"ה ובודאי כל מי שיש לו שכל זך יודה בזה אלא דלב הגבאים לב קשה ואכזר ואינם רוצים שירחמו לעניי צפת"ו וחבת"ו עכ"ל:

הדור אתם ראי דבריהם דרבנן קדושי והם עמדו ע"ד ישראל קדושים דמסתמא ודאי דירצו ודאי להתנדב לעיה"ק הנ"ל לכבוד הק' הנ"ל דאל"ה נא יהיה קיום והעמדה לקברי הק' הנ"ל, ח"ו כ"ש כשהם מתנדבים בפירוש לשמם ולכבודם דודאי צריך לקיים מצות שילוח להתם לעריהם במושבותם:

עוד תשוב ותראה בס' מטה יוסף ח"ב יו"ד סי' י"ב על ההקדש שהקדיש לישיבת ת"ח שבטבריא ת"ו ושוב נחרבה העיר ופסק הר' מהר"מ חיון ז"ל שראוי לקבוע הישיבה דוקא בצפת"ו דצפת וטבריא כי הדדי נינהו וכד דייקת שפיר צפת מעלייא טובא וכדאיתא בזוה"ק שילהי פ' ויקהל וז"ל אר"ש בזמנא די יתערון מתי עלמא יתערון בארעא קדישא יקומון חיילין חיילין כולהון על ארעא דגליל בגין דקמן זמין מלכא משיחא לאתגלאה בגין דאיהו חולקיה דיוסף יעו"ש, והיינו ודאי טעמיה דרשב"י משום דכל בית ישראל נקראו ע"ש יוסף וכו' וכיון שכן אין לך מעלה גדולה מזאת ומעלין בק' וכו' ובס' טוב הארץ למהר"א שפירא כתב בדל"ו ע"ג וז"ל צפת כחישבן כ"ב אותיות התורה לרמוז שצפת מוכנת ומזומנת להשיג עומקה של תורה שאין אויר זך בכל א"ו כאויר צפת"ו, ועמ"ש הר' חיד"א בהגהת זוה"ק פ' שמות ופ' ויקהל ודברי הריטב"א הם בחי' לעירובין ד' ג"מ ועי' מ"ש הח"ס ביו"ד סי' רל"ד ואכמ"ל:

וכתב עוד הר' שם ובר מין דין הדבר פשוט וברור כשמש בצהרים דראוי והגון הוא לקבוע ההקדש הנז' לת"ח שבצפת"ו דאיכא אומדנא אלימתא וצילותא דאי הוה ידע ואסיק אדעתיה שתחרב טבריא ת"ו הוה יהיב לצפת"ו שהרי דעתו קרובה למקום שיש צדיקים הרבה וא"כ צפת דמיא לטבריא דאית בה גאוני עולם ושקיל הרשב"י כנגד כולם עכ"ל יע"ש שהסכימו על זה כמה וכמה מגדולי הדור ומכללם הר' מט"ו שם בסי' י"ב וכתב שם וז"ל ולענין הקביעות באיזה מקום והיה נראה דראוי הוא לקבוע ההקדש הנז' לת"ח שבצפת"ו כמ"ש הר' הפוסק, ואף שמעי' ירושלם ת"ו גדולה מצפת ת"ו אף בזמן החורבן כדתנן בסו' מס' כתובות הכל מעלין לירושלים נמצא דאפי' בזה"ז יש לירושלם יתרון גדול על צפת"ו וכ"כ מהר"ש ן' סיד ז"ל מ"מ הכא איכא אומדנא דמוכח דניחא ליה למקדיש שתקבע הישיבה לצפת"ו דהא ודאי מה שבחר בטבת"ו ולא בירושת"ו ודאי שהוא מפני שיש בה הרבה צדיקים יותר מירשת"ו קבורים בה וא"כ צפת דמיא לטבריא בזה שיש בה צדיקים הרבה יותר מירושת"ו וא"כ ודאי דניח"ל לקבוע דישיבה בצפת"ו עכ"ל, וע"י בס' עדות ביהוסף ח"א סי' י"א שכתב על המקדיש דנ"ד וז"ל כי אין חפצו בירושת"ו אעפ"י שזה שער השמים שעולים הנשמות נא איכפת נן שהרי בחברון אין זה שה"ש ובחרו באבות גם בצפת אעפ"י שאין שם שה"ש נקברים תנאים עד אין חקר ובפרט בוצינא קדישא רשב"י ואם היתה ירושלים מובחרת אין ספק שלא היה מחסור לרשב"י לצוות לתלמידיו לקוברו שם:

הא קמן מפו' יוצא מתוך דברי הג' הנז' דכל הנודר ונודב לשם אנשי ערי הק' אפי' בסתמא שלא פירש בדבריהם שהוא לשם הצדיקים הקבורים שם וכבודם ואפ"ה מסתמא ודאי שהיא אדעתא דהכי שהוא מפני שע"י ששולחים לשם יהיו חיזוק לאנשי העיר ויהיה ישוב וקיום לאותם המקומות וזהו כבודם והנח"ר ש של צדיקים הקבורים שם וכ"ש כשהם מפרשים לשמם ולכבודם שבודאי צריכין הם לקום מצות שילוח למקומם ואם אחר שפירשו לשמם ולכבודם ירצו לומר שהוא אדעתא לשולחם לעיר אחרת ואף שהוא מערי הק' וישנו ממה שהיו נוהגים מימי עולם ומשנים קדמוניות בודאי כי לא לרצון יהיה להם וכ"ש גם ע"י כן יהיה ביטול לקביעות לימוד שהם לומדים במקום מצבתם מפני שלא יש להם חיזוק ויצטרכו לבקש פרנסתם ויהיו מוכרחים לסגור דלתי בית המדרש של אלו הצדיקים מפני ששולחין נדבות שלהם חוץ למקומם דלא והיה להם נחת רוח ח"ו:

ובר מן דין גם מטעמים אחרים צריכים הם להחזיק במנהגם הראשון ולא לשנות חדא דכיון דאלו הנדרים והנדבות שהם נו"ן לשם התנאים הללו ושולחים אותם שם הכל הוא ע"י השתדלות רב במכתביהם וע"י שלוחהם שמשתדלים תמיד לרצותם שיתנדבו וישלחו לידם וקבלו עליהם לעשות כן וגם אלו האנשים אשר הם בחיים העי"א מפיהם ומפי כתבם תמיד מרצים אותם שיהיה להם זכות רב בשלוח נדבתם וכך הם עושים תמיד ואם והיה שיבואו איזה ב"א לרצותם שישלחו לעיר אחרת שבזה יהיה להם יותר זכות אפי' אם היה כן מה שאינו יש לחוש ג"כ ח"ו וחלילה למ"ש עני המהפך בחררה וכו' דדין זה דאיתיה ג"כ במילי דצדקות כמפורש ממה שהק' כן לרש"י מההיא דפאה וכבר גדולי הראשונים, עין בתוס' רי"ד פ' האומר שבא לכלל ישוב דברי רש"י בטוט"ו וכן ראיתי בדברי הראשונים אחרים:

וכן ראיתי להרב מהרימ"ט בחי' על הרי"ף פ' האומר ע"ש, ובתשו' התה"ד בכתבים סי' קכ"ח ע"ש ולרוב פשיטותו איני רואה להאריך בזה דודאי גם במילי הצדקות הדין כן לדעת רש"י וסי' דס"ל דגם במציאה ומתנה והפקר איתיה לדין זה ואסור בזה חמור:

והנה ראיתי להר' מהרימ"ט שם ד' ע"ז מה"ס דכת' והא דאמרינן עהמ"ב הנקרא רשע לא אתפרש היכא אשכחן דנקרא רשע נהי דעבריינא מקרי דכל דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא אבל רשע מנ"ל, ומהר"ם ז"ל בתשו' סי' רמ"א כתב שרי למקמי עבריינא ורשע, ונר' משום הא דאמרינן בסוף פרק הנשרפין ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו וכתיב בתריה צדקות הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה אלמא רשע מקרי בחדא מהנך ואע"ג דיורד לאומנות חבירו חמיר עפי משום דפסק לחיותיה מ"מ התם בשל הפקר מיירי ומהפך בחררה של שכירות שוה הוא לנכנס לאומנות של הפקר כדמוכח מדברי התוספות ותרווייהו רשע מקרי ע"כ, ויל"ד ע"ד דאיך קאמר אבל רשע מנ"ל דאף שאמרו כן בפ' כירה האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרי ליה עבריינא דמשמע דוקא עבריינא ותו לא אין לדקדק כן משום דהרי כבר אמרו ג"כ בפ"ב דיבמות דאמר רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מקרי ע"כ, כלומר בתמיהה, ועוד מה הוסיף בקו' במ"ש משם מהר"מ במ"ש דשרי למקרי רשע מאחר דבפי' אתמר כן בש"ס, ועלה ע"ד ליישב דבריו עפ"י מ"ש הרה"ג חוות יאיר בסי' מ"ב ע"ש, אבל אין דבריו מוכרחים, ועי' להראשונים ז"ל ה"ד הרב"א בא"ז פ"ב דכתוב גבי מתני' דפסולי עדות דדחו פירש"י דמפרש משחקי בקובייא, אלא דהרמב"ן כתב וז"ל ולדברי רש"י איכא למימר כיון דאיסורא דרבנן הוא משום שאינו עסוק בישובו של עולם מהימן ע"כ, ואפ"ל גם לפי"ד לאו בכל איסור דרבנן קאמר ובכה"ג הוא דהוא סבור דל"מ רשע אכמ"ל, וע"ע במ"ש ה' בקה"י מערכת האלף:

ולכן היותר נ"ל דס"ל להר' דאע"ג דמאן דעבר אדרבנן הוי רשע לא מפני זה שרי להכלימו ולפרסמו ולקרותו ברבים רשע כ"א דוקא לקרותו עברינא ומפני זה לא אמרו חז"ל בכל איסורין דרבנן בפרט דמאן דעביד הא רשע הוי אבל דכאן פי' דהוי רשע ור"ל לפרסמו כדכתב בתשו' מור"ם ז"ל וביאר הדבר ביותר בהגמי' פ"ה דחובל עמ"ש הרמב"ם המגביה ידו ע"ח וכו' הרי זה רשע וז"ל פסק ראב"ן שפוסקים דיני כן לקרותו רשע ופסול לעדות וכו' וכן פסק רא"ם אהא דפ' האומר דעהמ"ב ובא אחר וכו' שיש לחזן הכנסת להכריז עליו בבה"כ ברבים וכן היה מורה ושלום מורי ר' מאיר משמו ע"כ וכן כתב המרדכי בפי החובל בשם ראב"ן לענין המגביה ידו ע"ח ע"ש אלא דלא הביא סיום דברי הגמ"י בשם רא"ם לענין עהמ"ב וכו' ועיין במהר"ם סי' ד"ל שהביא דין זה לענין המגביה ידו ע"ח דפסק ז"ל מד"ס ע"ש, ועי' במ"ץ ח"ג סי' י"ד דהביא כל דברי הגמ"י שם בנ"ד דמסיק בדין עהמ"ב ע"ש גם הרב מהראנ"ח בסי' קכ"ה ה"ד הגמ"י שם בדין עהמ"ב ור"ל דגם בדין עהמ"ב ע"ש אלא שקיצר בהעתקת דברי הגמ"י ע"ש, אשר מבואר לפי"ז דאסור זה דעהמ"ב אינו נשאר איסור דרבנן וכמו שנר' מפשט דברי מהרד"ך, בבית ל"ב ח"ד ע"ש דהכא חמיר טובא ולכן כתב הר' מהרימ"ט דיצא להם לרז"ל אסיר זה וכנק' רשע מדק' ולא הוי כשאר איסורי דרבנן:

וראיתי להרדב"ז הישנות סי' ד"ן שכתב שם נ"ד כי שמעון לא טוב עשה שירד לאומנות חבי' ויורד עמו עד לחייו וראוי לעונש מותר למקריה רשע דאמרי עהמ"ב וכו' ומרגלא בפומייהו דאינשי דקורין לכיוצא בזה השגת גביל ולפי"ז קאי בארור דכתיב וכו' אבל לפי האמת קרא לאו בהכי משתעי אלא במסיג גבול קרקעו של חבירו ומרחיב את גבולו ולעבור עליו בב' לאווין אם הוא בא"י ואכמ"ל בזה עכ"ל, והנה הרב סתם דבריו ולא פירש עכ"פ מהיכא נפק"ל איסור זה וקרוב לשמוע דאע"ג דס"ל דלא יש בזה לאו מפורש מ"מ איסורו מה"ת וכדמשמע מדברי הגמ"י ומהראנ"ח ומ"ץ דנר' דהוו פסיל לעדות מדמה אותו למגביה ידו ע"ח ולכל הפחות מדברי קבלה כדברי מהרימ"ט ומדברי הג' שארית יוסף בסי' טו"ב נר' דס"ל דהוא נכלל ג"כ בלאו דלא תסיג גבול, גם מדברי המשפטי שמואל סי' מ"ט וסי' ק"א וסי' קי"ב דמתבאר דאיסור זה דעהמ"ב דהוא חמור עד מאד והיו כאיסור דאורייתא ע"ש:

גם ראיתי לרש"ל בתשו' סי' ל"ו דכתב וז"ל ועוד מסתמא דנאמן על עצמו כדי שלא לעשות עצמו רשע דהא אפי' הובא מעצמו אינו נאמן ע"ע להיות בו דין רשע דאורייתא ע"ש, וע"ע במ"ש הרב"א משם הראב"ד פ' לא יחפור במאי דבעי ר"ה בריה דר"י כבר מבואר אחריתי וכו' שיש להחמיר ע"ש כי מן האמור יש לתמוה טובא ע"ד הר' קיל אליאו ח"מ ח"א סי' עו"ב במ"ש וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו במ"ש דאיסור דאורייתא ליכא ואפי' מדרבנן בעהמ"ב אלא דנקרא רשע ע"כ דאפי' שנאמר דכוונתו הוא דליכא איסור גזל אפי' מדרבנן עכ"ז דבריו בלתי מובנים ולא ידענא מ"ק דודאי חמירא איסורו טובא וכדכתיבנא:

ובהיותי בזה חזה הוית להר' מהרי"א ז"ל בס' ארעא דרבנן אות תצ"ט דכתב וז"ל עהמ"ב נסתפקנו אי הוי ד"ת או מד"ס נמי רשע מקרי ומצאתי למור"מ בחי"מ סי' ל"ד כתב וז"ל המגביה ידו ע"ח להכותו פסו"ל מדר' ע"כ משמע דס"ל דמד"ס נמי רשע מקרי ע"כ, ודבריו סתומים ויתכן דיש נמי איסור לשון בדבריו עד שמפני זה הרבה לתמוה ע"ד החיד"א בס' עין זוכר מע' הע' אות ז' וז"ל, ואני בעניי לא ידעתי במה נסתפק ומה מציאה היא זו אטו העובר עד"ח מי איכא ספיקא אי מקרי רשע והרי אמרו העובר על ד"ח חייב מיתה ומי שחייב מיתה מי איכא ס"ד דאינו נקרא רשע, ותו הרי אמרו ביבמות אמר רבא וכל שאינו מקיים ד"ח קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מקרי ע"כ, ובעיני יפלא במה שנר' שהבין דהר' מהרי"א וחכמי דורו נסתפקו אי מה שעבר על איסור דרבנן דעהמ"ב אי מקרי רשע עד שמפני זה תמה ע"ד דאין מקום להסתפק דפשוט דמקרי רשע וטרח להביא עצות מרחוק דיוכל הדוחה לדחות דאי מההוא דיבמות כבר כתב הר' חוות יאיר די"ל אלא שאין דבריו נראים גם מה שהביא מההיא דהעובר עד"ח דח"מ הרואה יראה מ"ש מהרש"א באגדתיה פ"ב דערובין דה"ד בדבר שגזרו לעשות גדר ע"ד עבירה שיש בגופה חיוב מיתה ועוש"ד, אלא שגם ע"ד יש לעמוד ממ"ש פ"ק דברכות ע"ש שאכמ"ל ולמה לו הצורך הזה הרי בפי' אתמר בש"ס פ' האומר דנקרא רשע וכ"פ כל הפוס' ולפי מה שהבין הוא הי"ל לתמוה ממקומו מהדין בעצמו, ולענ"ד לא עלה ע"ד להסתפק בזה כלל דודאי זו בפי' אתמר בש"ס, וגם בדבריו לא יש שום משמעות כלל דנסתפקו בזה, ולענ"ד דכונת דבריו הוא דתרתי קא מספק"ל בדברי הש"ס דקאמר דנקרא רשע אי איסורו הוא מה"ת וגם העובר ע"ז הוי רשע מד"ס לענין דהוי פסול לעדות דמן התורה ודאי לא הוי פסול לעדות דבעינן איסור שיהי' חייב מלקות אבל איפשר דגם מד"ס נמי לא יהיה פסול לעדות גם לא הכריזו עליו ופשיט ליה מדברי מור"ם לענין מגביה ידו ע"ח שאמרו דנקרא רשע ופסול לעדות דהוא הדין בדין עהמ"ב דנקטו כי האי לישנא ומימלא דגם הכא דהוי דאורייתא ופסול מד"ס וע' נמי בתשו' מר"ן א"ה דיני קדושין וכבר הארכתי בענין זה המחלוקת שיש בזה ואכמ"ל כנ"ל עם שהלשון אינו מכוון כל הצורך, וגם יש להרגיש לפי"ז שלא הזכיר דברי הגמ"י ומהראנ"ח ומ"ץ הנ"ל, וכיון שכן נר' דאף אם נחשוב לכל הפחות מאלו האנשים שהחזיקו באלו הקופות ונתרצו לקיים מצות שילוח לידם וכך עשו ומעולם לא רצו לשלוח למקום אחר אף אם היו נצרכים ביותר כעהמ"ב אין לו לאחר ליטלה מהם ואף שהוא נצרך ביותר:

וא"ת דאין זה מוסכם דאפי' דהכי ס"ל לרש"י הרי ר"ת חולק עליו דבמתנה ומציאה והפקר לא שייך דין זה וגם במילי דצדקה נמי לדידיה ליכא איסורא כלל, הא נמי לאו מלתא היא מכמה טעמי חדא מנודרים אם ישנו הוא דוקא מפני מה שמשתדלים עמהם שישנו ממנהגם ולא יתנו להיישנים כ"א למקומות אחרים ולדעת רש"י ודעי' איסורא קא עבדי ואף דיש מתירין אין להם להכנס לתת נדריהם למי שיש ספק איסור בקבלתם:

ותו דכבר כתב הרב אנגי'ל בסי' ד"ל ע"ד הר' מהרש"ח סי' כ"ח וז"ל דאף אם יהיו דבריו אמת ואמונה ה"ד אחר שלקחה דס"ל למהרח"ש דל"ש לקרותו רשע כיון דכוי פלוגתא דרבוותא, אבל קודם שלקחה בודאי דמעכבי ליה דלא ליהוי רשע אליבא דרש"י וסי' דהו"ל כמו ספק איסור ולא שבקינן ליה לעשות איסור בספק ע"כ, וראיתי להחק"ל יו"ד ח"ב סי' כ"א דכתב ע"ד הרב"א אלו וז"ל ותמיהני דספק דדבריהם להקל אף לכתחי' הוא פשוט בש"ס ובפוס' והרי אסור עהמ"ב ליתיה בודאי מד"ת וא"כ ספקו להקל ועו"ק דהרי בבעיית בר מבואה כתבו הרי"ף והרא"ש דלא מצי מעכב אע"ג דהוי לכתחלה ע"כ, ויש לתמוה טובא ע"ד דאף למאי דפשוט לה דאסור עהמ"ב אינו כ"א מדרבנן איך כתב דספיקא דרבנן להקל לכתחי' הוא פשוט בש"ס ובפוס' כאלו לא איפשר לשום פוסק שיאמר דבמחלוקת הפוס' בכה"ג במילי דרבנן דיש להחמיר לכתחי' והוא מן התימה על ברוב בקיאותו דהא איכא כמה גדולים דס"ל דיש להחמיר לכתחילה והם המרדכי פ' החולץ דכתב דלאו בכל המקו' סד"ר להקל דיש בכמה מקומות בסד"ר להחמיר ומהראנ"ח בח"א סי' ב"ן חשש לדבריו, וכתב עוד שם בספק פסקי הגאונים לא חשיב, גם הרדב"ז סי' ר"ה ובתשו' אחרת סי' ל"ה גם הרא"מ בתוס' על סמ"ג ה' מגילה ס"ל כן ומרן ב"י באו"ח סי' פ"ג והרל"מ בפ"ג מה' ק"ש כ"כ וע"ע בכ"מ פ"ז מה' עירובין בדין דאין מערבין עירובי תחומין בה"ש ע"ש, שר לפי"ז י"ל דה"ט שפוסק בש"ע א"ח סי' תרי"ג דהרב לא יעבור במים לילך אצל תלמיד ע"ש שהק' ע"ז בע"ז מ"ש ואין לי פנאי כעת לחפש אחר ספרי הפוס' אחרים דסל"ה ואף די"ח בזה אין לתמוה עליהם מהרב"א אי איהו סל"ה אף אם הדבר ברור ופשוט, ומה גם דלפי מש"ל כמעט רוב ככל הגאונים ס"ל דחשיב כמו איסור דאורייתא דבספקו יש להחמיר וכ"כ מהרש"ג בס' מ"י סי' ז"ן וכ"כ ה' דב"מ בח"ג סי' ח' ע"ש, ובס' צדק ומשפע בסי' רל"ה ולמהר"א נבון בנחפה בכסף ח"ב חו"מ סי' ג':

ומה שהוכיח ממ"ש בס' הש"ס דפסקי להקל מלבד דהא מצינו חולק בזה הוא ניהו הראב"ד גדול המורים ה"ד הרב"א שם כדכתיבנא לעיל, ועוד י"ל דס"ל דמ"ש להקל הוא דוקא אחר שכבר באו והחזיקו ופי' דלא מעכב לגרש אותם אבל אה"נ דלכתחילה קודם שיבואו דאמרי' להו דאל יכניסו עצמם בספק איסור ועי' בהרב"א שנרגש מזה וכתב דש"ה האומר בשלו אני עושה ע"ש, וגם שכבר ידוע מ"ש גדולי הפוס' דאפי' באיסור דאורייתא ופתיך ממונא דהוי קולא לתובע והכא שזה בא להוציאו מחזקתו מוציא מקרי משא"כ כמ"ש הרב, ועוד י"ל דטעם של הפוס' בבעיית הש"ס להקל ולא חששו לספק איסור הוא משום דכיון דהלכתא א אזלא כר"ה בריה דר"י א"כ איהו ס"ל דלא שייך בזה עהמ"ב וכמ"ש בש"ס דיהבי סיהרא ופירש"י אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא ע"ש וכ"כ הג' הרמ"ה בחי' שם והגאון מהרי"ן מיגאש בתוס' ביאור דמאי אמ"ל את מטי לך מאי דפסקו לך מן שמיא וכו' יעוש"ד, דכיון שכן י"ל דלא דמי כלל לעהמ"ב ודוקא גבי דגים איפשר דדמי ליה וא"כ כוון דלא שייך לפי"ז מאי דאיבע"ל בש"ס בבר מבואה אחריתי נמי דספק הוא דאף לא שייך משום מ"ש עהמ"ב מ"מ לית ליה זכותא בהאי מבוי ומצי מעכב והכי משמע ממ"ש הר' ר"ע שם דטעם הפוס' להקל הוא משום דהוי ככל תיקו דממונא דהוי קולא לתובע ע"ש:

אשר לפי"ז גם מה שהק' הר' מגן שאול סי' ב"ן ע"ד רש"י דס"ל דבהפקר נמי הוי דין עהמ"ב ממאי דלא קי"ל כר"ה וה"ד החק"ל שם, ולע"ד עפי"ד הראשונים קו' מעיקרא ליתא גם החק"ל גופיה כתב לישב שם וז"ל דכי קי"ל דלא כר"ה היינו כשבא להושיב ריחיים אחר ולא בא ליטול הריחיים של ראשון לעקור וכו' אבל אם בא לבטל אומנותו של ראשין כ"ע מודו דמקרי רשע ומעכבין עליו ושכ"כ הר' מ"ב סי' כ"ו ושארית יוסף והרי דין עהמ"ב הוא ליטול החררה עצמה שזה מהפך עליו וכו' עכ"ל וכיון שכן מה הוכח' מכאן כדי להק' ע"ד מהרב"א דפשיטא ודאי דגם בבר מבואה אחריתי שייך לומר כן ולא איבע"ל לר"ה בריה דר"י אי שייך בזה דין עהמ"ב רק דהס' הוא כיון דאינו בר מבואה אין לו זכית ומעכב:

ובהיותי אך עסוק בענין הזה חזי הוות להר' מהרד"ף בס' מכת"ל חו"מ סי' י"ב דפלפל בחכמה בהך פלוגתא דאיפליגו תנאי ואמוראי אי מצי מעכב בר מבואה במאי תלוי פלוגתיהו ואגב חורפיה יצא לידון בדבר חדש דתלוי בפלוגתא אחריתי בשות' שנדרו הנאה זמ"ז דמוקמינן פלוגתייהו ביש ברירה או לא, אלא שהוק"ל לפי"ז דא"כ היאך פסקו דלא כר"ה ורשב"ג כיון דאנן קי"ל דבדאורייתא א"ב ותי' דס"ל דה"נ הוי דרבנן מכיון דהנך רווחי מעלמא קאתו ואכתי לא אתו לידיה, ועוד תי' דאפי' דהוי דאורייתא שפי' פסקו כת"ק מההוא טעמא גופיה דפסקו התם בנדרים, ושוב אח"כ כתב דהג' בה"ג דפסק כר"ה דהוא משום דס"ל דכיון דהוי איסור דאורייתא דהשגת גבול הרי באיסורא דאורייתא קי"ל דא"ב את"ד, וביסוד הזה שהניח דתלוי ברירה עם שדבר חכמה דיבר יש לי להשיב ע"ד דאינו ענין זל"ז ושגם מדברי כל הגדולים שעמדו בזה בנ"ט ע"מ שפסקו דלא כר"ה מתבאר דאינו כן ולאפס פנאי איני יכו"ל, אבל במאי דשו"ט אי איסור זה דבר מבואה הוא דאורייתא ומבין ריסי עיניו נראה דדעתו נוטה דהוי דאורייתא ומה דצידד דהוי דר' הוא משום דקשיתיה מלי דאנן קי"ל דבדאורייתא א"ב ולכן בדעת בה"ג דפסק כר"ה פשיע"ל דהוא משום דהוי דאורייתא אף דיש להשיב ע"ד דאף דאיסור עהמ"ב הא דאורייתא מ"מ במאי דאסר ר"ה בבר מבואה לא הוי כ"א מדר' משום דלא שייך לאיסורא מדאורייתא משום לא תשיג גבול וגם דהכי מסתברא דלא לאפושי כ"כ בפלוגתא דמר סבר דהוי איסור דאורייתא ולמה שרי לגמרי, מ"מ יש לו ע"מ לסמוך ע"ד של גדול המורים הראב"ד ז"ל כנ"ל ולא נפלאת היא ויכול להיות שגם הג' בה"ג סל"ה, ועי' ג"כ להרב משפטי שמואל שם בסי' מ"ט שיש לדקדק מדבריו שנוטה לזה מדכתב ולא מיבעיא למאן דפסק כר"ה אלא אפי' וכו' אע"ג דפסקינן לקולא למדנו מדבריו העון הגדול שיש בהפסקת חיות וכו' יעוש"ד, ויש להרגיש ע"ד הרב מהרד"ף דלמה לא הביא ג"כ לפוס' אחרים דקימי בשיטת בה"ג:

וראיתי להרב פמ"א ח"ב סי' ק"ב שאחר שהביא דברו הרב מהריק"ו שכתב דבה"ג פסק כר"ה כת' ועע"ש דמייתי רבוותא אחריני דסברי כה"ג וכתב דדבריו ד"ק שנראה דלפי"ד מהריק"ו דין זה במחלוקת הוא שנוי את"ד יעו"ש, ולזה נוטין דברי הר' משפטי שמואל הנ"ל ועמ"ש במשפטי שמואל סי' ק"ב דכתב בתו"ד ע"ד מהר"ר מנחם ב"פ וז"ל ועכ"ז הכא איכא דפסיק דלא כר"ה בזה דל"מ מעכב עי' בפוס' ז"ל עכ"ל, דנראה מזה דס' בה"ג לאו יחידאה ואף דלא חזינא כהאי סימנא בדברי מהריק"ו שהביא פוסקים אחרים דקימי בס' בה"ג כדכתב הרפמ"א בשמו ואיני מחליט המאמר מפני שבספר מהריק"ו שלפני הדפים של סימנים אלו מקורעים ומקולקלים אבל קושטא קאי שגם הג' אביאסף ה"ד המר' והגמ"י ומרן ב"י סי' קנ"ו ס"ל כן וכן כתב הר' תורת חסד סי' קצ"ט ומהר"ש ב"ח בספר בית שלמה סי' ל' כמו שיעוש"ב, ולא נפלאת היא שיש ויש עוד פוסקים גד לים אחרים שס"ל כן וכמו שנראה ממ"ש הג' בעל הערוך בעי' חיי ע"ש וכן נראה מתשו' מהר"מ ב"ב הארוכות תתט"ו דהביא שם מחלוקת הראשונים בדין מערופייא אי מצי מעכב וכשהביא אח"כ ס' הסוברים דמצו מעכב כתב וז"ל דאין לישראל חבירו מפייסו כדי להפקיע וכו' ואמרי' בפ' לא יחפור בר מבואה וכו' אמ"ל רבינא לרבא לימא וכו' אבל הכא אפי' רבנן מודו אמ"ל פסקת לחיותאי מאלו הראיות נראה דאסור עכ"ל, ועי' בתשו' רש"ל סי' ל"ו מ"ש בדין זה דמערופייא שהביא המר' ע"ש דנראה דאישתמיט מיניה תשובה זו של מהר"מ ועי' ג"כ להרב פ"מ ח"א סי' ט"ל דנראה דאישתמיט מיניה דיש מגדולי הראשונים דפוסקים כר"ה וכמו כן י"ל ע"ד הג' מהרמא"י בתשו' סי' ט' והגו"ר בח"מ כ' ג' סי' כ' שנדחקו לפרש בכונת הג' אביאסף בחשבם דליכא מאן דפוסק כר"ה ע"ש, ועי' במ"ש הרב מהר"מ ב"ח בתשו' כי באה בס' קרבן אשה סי' ל"ו בכו' דברי המר' והוא מפני שלא ראה תשו' מהר"מ:

ונמצי"ל דדין עהמ"ב איסורו חמור והוי כאיסור דאורייתא דבס' אזלינן לחומרא וא"כ יש לחוש לס' רש"י ודעי' דגם במילי דצדקה איתיה לאיסורא וגם דהנדרים והנדבות אינם עדיין בעין לפנינו אלא שעתידין לבא ואינו דומה לחררה עכ"ז איתיה לאיסורא וכמו דאשכחן במצודת דגים העולים מן הים וגם בדין מערופייא שאסרו מה"ט דעהמ"ב. וכן מבואר בתשו' הרשב"א בחייט דעירוני שה"ד מב"י בח"מ סי' קנ"ו והיא לו נדפסה בח"ג סי' פ"ג דהרוח עדין אינו בעולם ודימה אותו למצודת דגים ע"ש ועי' הרש"ך ח"א סי' נ"א ופ"מ ח"א סי' ט"ל דכתב דמ"ש הרב דדמי קצת ואין מוציאין הוא משום דלא דמי כל כך לדגים דאיתנהו בעולם משא"כ בחייט. וי"ל ע"ד ואף לפי"ד עכ"פ מידו דיש דין עהמ"ב וגוערין בו וגם נראה דבדין המהפך גופיה אינו שהחררה היא לפניו אלא כדכתב בתוס' חיצוניות ה"ד הרב"א בא"ז פ"ק דמציעא דמיירי בעני שמהפך בבעה"ב שיתן לו איזה חררה מעיסתו ע"ש וכן מבואר בתשו' מהר"י אדרבי סי' ש"ץ דאפי' ברווחים העתידים לבא איתיה להא ואף שאינו ידוע וכ"כ מהרשד"ם בח"מ סי' שנ"ד וכ"ש בנ"ד דבודאי יגיע להם ריוח זה ולקמן נדבר עוד מזה:

וכ"ת דהכא אין לחוש לס' רש"י ודעי דלפי הנראה חולקים עליו רוב הראשונים ז"ל וכיון שכן אף שאסורה מן התורה נמי אין לחוש וכמו שכן ראיתי באיזה מספרי הפוסקים דכ"כ ועד אחרון החק"ל בח"מ ח"ב סי' כ"ה דכתב דקי"ל כדעת רוב הפוס' דבמציאה ומתנה לית ביה משום עהמ"ב ע"ש, אשר לפי"ז י"ל ע"ד מהרב"א בסי' הנ"ל דכתב דהוו ספק איסור ויש להחמיר כאלו הוי מערכה מול מערכה, וכן י"ל ע"ד הרפמ"א בסי' הנ"ל דכ"כ דיש במחלוקת זו מערכה מול מערכה בס' הפוס' ע"ש וגם כמו כן י"ל ע"ד מהרי"א ומהרשד"ם בסי' הנ"ל דנר' מדבריהם דיש לחוש ולהחמיר כדברי רש"י ע"ש, וי"ל ע"ד הרב שם בח' יו"ד דאמאי לא הקשה ג"כ ע"ד מהרב"א ג"כ מהאי טעמא ואף שראיתי להר' אהל"י הכהן בד' ק"י באות עני המה"ב שהרבה להק' על סברת ר"ת ושלכן מסיק דלדידן קו"ל כס' רש"י ודלא כר"ת אחרי המחי"ר יש להשיב ע"ד ומה גם לדחות דברי ראשונים:

אמנם נראה דהא ודאי ליתא דבודאי יש להחמיר כדברי רש"י חדא דראש המדברים בזה דאין לחוש לדברי רש"י הוא ניהו מוהרש"ל בתשו' סי' ל"ו דכ"כ נגד המורה בר פלוגתיה דנראה דס"ל דיש לפסוק כרש"י אבל הרואה יראה דמהרש"ל ז"ל שלח פסק זה ליד הגאון שארית יוסף אם יסכים עמו והרואה וראה שם בסי' טו"ב דהרבה להשיב ולסתור דבריו בזה וכתב שם דאדרבא כל בתר איפכא הוי ועמד לחשבון ומצא דרוב הראשונים ס"ל כרש"י וכת' על דברי הר"ן שכתב בסו"ד שכן דעת ר"ת כרש"י דהוא טעות וצ"ל גדול אחר וסיים שם דגם הדיין הגדול מהר"י בצלאל פסק כרש"י ומסכימיו רבים וע"ש דצירף עם ס' רש"י להר"ן ומהר"ם.

והנה מ"ש שכן דעת הר"ן כן נ"ל ג"כ ממ"ש שם בפ"ק דמציעא ע"ש אבל מ"ש בדעת מהר"מ אחר המחי"ר אין נראה כן כדיראה הרואה בתשו' הקצרות סי' רע"ו ע"ש. וכיון שכן לכל הפחות לא יהא אלא ספק הרוב באיזה צד קאי ויש להחמיר וכבר ידוע מ"ש הפוס' ומכללם המהרשד"ם בא"ה סימן כ"ח דהרבה פעמים אנו מחמירין כדעת המיעוט שמי יודע למנות הרוב יע"ש. ועוד יש טעמים אחרים שיש לחוש ולהחמיר אפי' לס' מיעוט הפוס' וכ"ש וק"ו בדין זה דלכל הפחות מידי ס' לא נפיק אם הרוב ס"ל כרש"י. ומה גם בהגלות נגלות לנו דברי הראשונים אחרים שס"ל כן שמלבד מ"ש השארות יוסף. עוד הרואה יראה נהג' תוס' רי"ד בשי' לקדו' שם דקאי בשיטת רש"י וישב מה שהק' ע"ד רש"י והוא ע"ד שכ' דהרמב"ן וכן הוא דעת ר' מאיר בר אביגודור שתי' כן וה"ד הרב"א בפ"ק דמציעא וכ"כ בתוס' חיצוניות ה"ד שם כתי' הראשון דבההיא לא טרח כלום ע"ש. גם כתב שם משם מ"ה דאע"ג דעהמ"ב דהתם הוא משום קנסא ומהנראה דמני"ר הרדב"ז ז"ל שכ"כ הרב בתשו' נמי והו"ד בס' אדמ"ק ח"מ ח"א סי' ע' שכתב שם שדעתו כדעת רש"י ושכ"ן סברת הרמב"ם דאפי' בשל הפקר נקרא רשע יעו"ש שהאריך וכ' שאף שהב' הוא עני דהוי רשע ע"ש. ובזה יש ליישב מ"ש הרדב"ז בישנות סי' ד"ן ממה שהק' ע"ד החק"ל בח"מ ח"א סי' ק"ג דקל"ה ע"ש. גם מתשו' התשב"ץ ח"ג סי' ק"ן מתבאר דס"ל כשי' רש"י ע"ש. ועי' ג"כ בתשובת מהר"מ ב"ב הנ"ל דנראה דאותם הדנים כדין מערופייא דס"ל כרש"י:

אשר לפי"ז בלי ספק רובא דאיתנהו ס"ל כרש"י דגם בהפקר שייך דין זה. הנה הארכתי קצת להודיע חומר האיסור אף שהוא משנה שא"צ לדידן מאחר דאנן בדידן אתכא דמרן הש"ע סמכינן וכבר כתב בי"א בתרא דלא שהא כמו שיעו"ש וכבר ידוע הסכמת הפוס' דדעת מרן כן והכי דייני דיני ועבדי עובדא ואפי' להוציא וגם הר' מהרי"ע בס' ב"י ח"א סי' ב"ן והבאים אחריו פסקו כן מה"ט בדין זה:

ואף שכל לגבי דידי אכתי מידי פקפוק לא יצאנו והא איכא מי שפקפק בכלל זה מ"מ היינו לחוש לי"א קמא כשהוא להוציא או שלא להקל באיסור דאורייתא אבל כשהי"א בתרא היא להחמיר הא ודאי דהכי נקטינן. וי"ל ע"ד הר' אהל"י הנ"ל דלמה לא נסתייע לפסוק כן בנדון דידן מהאי טעמא שדעת מרן כן:

ובר מן דין ומן דין בכה"ג דנ"ד דאלו הקופות של נדרים ונדבות אינו באקראי אלא דנוהג תמיד והוא בשביל פרנסתם דמשם הם נזונים בזה ודאי אף לדעת ר"ת אסור וכמ"ש כן כל הראשונים ז"ל מההיא דמצודת דגים והוא מוסכם וכבר החק"ל שם בחיו"ד כתב שם שאף כהרי"ף והרמב"ם השמיטו להא דמרחיקין מצודת הדג מאחר שכבר בא הדבר מפורש בדברי כמה וכמה מהראשונים דס"ל כן וכ"כ ג"כ הרבה מגדולי האחרונים אף אי איכא לאסתפוקי בדעתם אין ספקם מוציא מידי ודאי של כל הראשונים והכרעת האחרונים עש"ד, ומלבד מה שהביא שם אנכי הרואה ג"כ להרא"ש בתוס' לקדו' ואגודה פ' לא יחפור בפי' דב"ב ע"ש, וכ"ן עוד לכמה וכמה מרבני האחרונים דכתבו כן בפיר', ועי' להבית אפרים מ"ש בזה ותמה ע"מ שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה דמרחיקין מצודת דגים דלא ידע למה, וראיתי מ"ש דס' אביאסף יחידאה והא ליתא כמו שנתבאר וע"ש כל שהעתיק דברי אביאסף. ולענ"ד דאף אי איכא לאסתפוקי הוא דוקא לכוף אותו ולהוציא ממנו בדין אבל לענין שאסור לעשות כן הא ודאי דליכא לאסתפוקי כלל משים דהא ודאי מלתא דפשיטא הוא דאסור דמלבד דאסור משום מ"ש עהמ"ב וכבר כתב הרדב"ז דהרמב"ם ס"ל דגם בהפקר אסור ומסתמא גם הרי"ף ס"ל הכי וכבר כתב מהרשד"ם בסי' רנ"ט ושנ"ד דכיון דרוצה לעשות איסור כזה דודאי דמוחין וגוערין ומעכבין בידו ע"ש וכ"כ כל הפוס' ע"ע ובכן אף אם מפרשים בש"ס דהוא באקראי הא ודאי איסור דחמיר טובא, ותו דכאן הוא דהוי יורד לאומנות חבירו הרי איסורו מפו' בדברי רז"ל בש"ס בכמה דוכתי דחמיר טובא וכמ"ש פ' אלו הן הלוקין ע"פ לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו ובפ' הנשרפין אמרו ואל אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאימנות חבירו וגם בפ"ק דקדו' אמרו דהקורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו ופרש"י והר"ן דמותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאימנותו ע"כ וכ"כ הג' בעל הערוך בע' חיי הנ"ל וע"ע במ"ש רש"י בבבא מציעא דע"א ובתשו' בעי חיי ח"מ סי' רל"ו ורל"ח, ויש לפרש דהוי מדה כנגד מדה דכיון דקראו רשע גם הוא יעשה לו נזק במה שהוא מעשה רשע לפי מ"ש מהרימ"ט וכדכתיבנא בראש אמיר ושוב ראיתי גם כן להרב בני חיי בח"מ סי' ת"ך שכתב כעין זה עפ"י מ"ש עהמ"ב וכו' וע"ש דכתב משם רש"ל בתשו' סי' כ"ח דהביא משם הליקוטים לפי שהוא בא לקפח פרנסתו דכתיב כי ימוך אחיך פרט לרשע ע"כ וכ"כ בש"י לא נודע לאחד מהראשונים שכתב דמשוה ליה רשע שאין מרחמין ע"ש וכ"כ רבונו יהונתן ה"ד הרב"א בא"ז מציעא שם:

אבל ראיתי בפסקי תוס' שם בקדושין שהם חלוקים עכ"ד הראשונים דאינו מותר אפ"ה לעשות לו נזק גדול כזה שכ' שם שהם מפרשים דוקא לשנאותו ולא לירד לאומנותו ע"ש ואינו בתוס' שלפנינו וע"ע בדברי הר"ן בפ' ואלו מגלחין עמ"ש בש"ס שם דעבדינן הרדיפה דפי' רבי' ישעיה שיורדין לחייו לפסוק מזונותיו שמושיבים אומנים אחרים סמוך לו שיעשו אומנותו ע"ש, הרי מפורש איסורו שלא הותר לעשות כ"א לקנוס למי שהוא רע, ומכאן תשו' למ"ש הרב חוות יאיר בסי' מ"ב דדבריו תמוהים ע"ש והוא היפך כל הפוס' וה"ה כמבואר שא"צ להאריך בזה דודאי הדבר ברור דהיורד לאומנות חבירו רשע מקרי וכ"כ המ"ש ואביא דבריו לקמן:

וכיון שכן אפש"ל דהרי"ף והרמב"ם הם מפרשים לההיא דמצודת דגים דהוא דרך אקראי דוקא וא"צ לאוקמי בשאימנותו בכך דמה הוצרכו לאוקמי בהכי הוא לשי' ר"ת דבמציאה ליתא להאי איסורא וכדמוכח בדברי הראשונים דלשי' רש"י ודעי' בלא"ה את"ש, ומה שנתקשה בזה מהרש"ך בח"א סי' נ"א י"ל דהם מפרשים דמ"ש דמרחיקין מצודת הדג היינו לענין שכופין אותו לסלק משם המצודת הדג, ומה שהביא הש"ס ראיה מכאן לר"ה דבר מבואר דמצי מעכב היינו נמי כה"ג לכוף שיסלק הריחיים וכדכתב הרב משפטי שמואל בסי' ק"ב כן בפשיטות בפי' ר"ה דהא דקאמר ר"ל דמוציאין אותו דוקא וגם שהרב שם מפרש דבמצודת הדג חייב לכלם וכשיטת כל הפוס' היינו עפ"י מ"ש הראשונים לשי' ר"ת, אמנם לשי' רש"י והרי"ף והרמב"ם ההיא דמרחיקין משום עהמ"ב הוא ולעכב עליו שיסלק המצודה דוקא ולא לענין תשלומין וע"ע בתשו' הרב המג"ן שהובא באדמ"ק שם בסי' ע' מ"ש ובחק"ל יו"ד שם ולכן לא הוצרכו להביא זה מכיון דכבר הביאו דין עהמ"ב וכמ"ש הרשד"ם דאפילו משום עני המהפך בחררה גוערין ומוחין בידו:

ולפי"ז נוכל לומר דאף שהוא אומנותו בכך ס"ל דמוציאין נמי מה שהזיקו וכדברי גדולי הפוס' כן ולא כת' דהרי"ף והרמב"ם חולקים בזה, והחק"ל שם הגם שבראשית דבריו כתב דאין ספק מהרי"ף והרמב"ם מוציא מידי ודאן של הראשונים שוב אח"כ כשבא לפקפק ע"ד גדולי הפוס' נסתייע ג"כ ממה שהשמיטוהו. ולע"ד י"ל ע"ד דכמה פעמים כתבו גדולי המפ' דאף דהרי"ף השמיטה לא מפני דס"ל דאינה הלכה רק דקיצר מפני דאינו מצוי כ"כ כדכתב מרן ב"י ביו"ד סי' קצ"ו ע"ד הרשב"א שכתב דהגאונים והרי"ף השמיטיהו מפני שהוא דוקא לטהרות והשיב הר' דאין ראיה מזה דכמה דינים בה' נדה השמיט אעפ"י שודאי הל' הם רק מפני שאינו מצוי כ"כ עש"ד וגם הרשב"א לא יחלוק ע"ז דבעלמא י"ל כן רק שם הוא דסל"ה וזה מוכרח שהרי דברי הרשב"א הם ג"כ דברי הרמב"ן בחי' והוא גופיה כ"כ בס' הזכות על יבמות דכ"ג מהס' וז"ל במה שנשמט מן ההל' בענין ניקב הגיד ונחתך הגיד ומלא חוט ע"פ כילו וכו' ואלו מן הדברים שאינם מצויים ונהג בהם רבינו לקצר בהם עכ"ל גם הר"מ בפי"ב מה' נ"מ ה"ה כת' דאין ראיה מדברי הרי"ף ז"ל שהרי השמיט הרבה הל' פסוקות מענינים אלו לפי שאינם מצויות וזו אחת מהן ע"כ. וזמנין שגם הרמב"ם נמשך אחריו ונהג כן עמ"ש הר"ן בפ' ראוהו ב"ד ובדברי האחרו' בזה ובמ"ש מר"ן בכ"מ פ"ד מה' רוצח היו"ד ולהרמ"ל פ"ט מהל' שאר אבות הטומאה ה"ה ואכמ"ל.

אלא שראיתי להחק"ל שם ביו"ד שהרבה להשיב ע"ד והצ"ע לדברי הרבנים דסברו דמוציאין ממנו ושלפי"ד ר"ע היא חלוק וס"ל דמרחיקין לכתחי' דוקא ואף שאומנותו בכך ע"ש, ועם שלע"ד יש להשיב ע"ד ולהחזיק דברו גדולי הפוס' המפורסמים לעת הפנאי, וגם י"ל ע"ד החק"ל שם דלא הזכיר ס' הגאון הנ"ל דס"ל דהל' כר"ה דמצי מעכב מ"מ מידי פקפוק לא יצאנו ובשגם מדברי תשובת הרשב"א שהביא שם נראה דבאומנות חבירו אין מוציאין מט"א אף דבמצודת הדג מוציאין ולא כמ"ש החק"ל דהרשב"א קאמר שם דגם במצודת הדג ס"ל דמרחיקין דוקא ואין מוציאין ע"ש, והרי לך תשו' הרשב"א חשובה בכל כי הא אין ב"ד מוציאין מידו שהעכו"ם בעל המלאכה נתן לו מדעתי אבל מסתברא שמוחין בידו ואעפ"י שאמרו בר מבואה וכו' ל"מ מעכב שאני הכא דדמי קצת למצודת הדג דתנא מרחיקין מצודת הדג וכו' עכ"ל:

וראיתי ברבני האחרונים שנתקשו בדברי הר' דלפי"ד ק' במ"ש הר' כיין דהגוי בעל המלאכה נתן לו מדעתו וגם דלאו סיפיה רישיה, ולענ"ד נר' דכונת הרב הוא דס"ל דודאי בההיא דמצודת הדג זה הב' יש בו משים גזל משום דחשיב כאלו בא לידו ומשו"ה מוציאין ממנו אבל ס"ל דה"ד במידי דהוי הפקר אבל כשאינו במידי דהפקר והב' מפתה לבעל דבר שיתן לו ומדעתו נתן לו אינו מן הדין להוציא ממנו כיון דלא רצה ליתן לראשון ומדעתיה קא יהיב לב' ובכה"ג לא דמי ממש למצודת דגים דהפקר דנימא דה"נ הוי כאלו בא לידו ונטלו ממנו, וגם לא דמי כלל לבר מבואה דנפשיה דאע"ג דהתם הבעל מלאכה מדעתיה יהיב מאי דלא מצי מעכב הוא מפני שיכול לומר אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי דפי' הראשו' את מטי לך מאי דפסקי מן שמייא ואנא מטי לי מאי דפסקו לי מן שמייא, משא"כ בדגים דייהבי סיארא ומשום דנ"ד עכ"פ דמו קצת לדגים דייהבי סיארא גוערין ומוחין בידו כנ"ל בכונת דבריו, ושו"ר למהריק"ש בתשו' סי' ו' דכתב וז"ל וצ"ע בתשו' זה דמדכתב הרשב"א בריש תשובתו אין ב"ד מוציאין מידו שהעירוני נתן לו מדעתו וכו' משמע דמשום דהישראל לא פיתה את העירוני אלא העירוני נתן לו מדעתו לפיכך אין מוציאין מידו ומ"מ אע"ג דנתן לי מדעתו כתב דמסתברא דמוחין בידו משמע מדיוק ריש דברי הרשב"א הללו דטעמא דאין ב"ד מוציאין מידו משום דהעירוני נתן לו מדעתו והישראל לא פיתה את העירוני הא אם פתה את העירוני ב"ד מוציאין מידו ובסוף התשו' כתב הרשב"א בהיפך דההולך ומפתה את הגוי גוערין בי ומוחין בידו משמע דוקא מחאה וגערה אבל אין שורת הדין לכופו בדינם להוציא מידו וא"כ קשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, והשיב מהריק"ש דמ"ש הרשב"א בריש תשובתו אין ב"ד מוציאין מידו כיון דהעירני נתן לו מדעתו לאו למימרא דר"ל דאיירי היכא דישראל לא פתהו דהא נדון שאלת הרשב"א מיירי דהישראל היה מפתה את העירוני אלא מ"ש דהעירוני נתן לו מדעתו היינו למעוטי בע"כ כלומר דאי הישראל הכריח לעירוני ע"י השר מלאכת החייט בכה"ג דהעירוני איני נותן מדעתו כ"א בע"כ פשיטא דמוציאין ממנו בדינם כיון דמשיג גביל חבירו ומשום דהעירוני היה רוצה החייט הראשון ולא נתן המלאכה לחייט הב' א"כ אין לו שום זכיה לזה המשיב גבול חבירו, אמנם היכא דזה המשיג פיתה לעירוני עד שעשה שיתן לו מלאכת החייט ויתרצה העירוני ונתן לו המלאכה מדעתו (אבל מ"מ מסתברא) יש לו קצת זכיה למשיג גבול לענין זה דאם ב"ד מוציאין מידו כיון דהעירוני נתפתה ונתן לו המלאכה מדעתו אבל מ"מ מסתברא שמוחין בידו וגוערין בו מפני שהולך לפתות את העירוני להשיג גבול חבירו ע"כ:

והוא קרוב למ"ש דגם כשנתן לו להשני לא היה מרצונו הטוב כ"א ע"צ ההכרח דמי להפקר ומוציאין מידו אבל כשהיא מדעתו ורצונו גם הרב ס"ל דאע"ג דגוערין ומוחין בידו אין מוציאין ממנו, וגם מט"א אין מוציאין ממני דכ"ז דהוי מידי דריוח דהוי דבר שלא בא לעולם כדכתב הרב מהרש"ך והפ"מ שם כנ"ל וכעין זה כתב המשפטי שמואל שם בסי' ק"ב דלא דמי יורד לאומנות חבירו למצודת הדג דחייב לשלם ומוציאין ממנו רק דרשע מקרו משום דלא ברירה ליה אם ירויח או לא, ועדיין הריוח לא בא לידו כמו שיעו"ש ומהר"ר מנחם בר פלוגתיה שם לא ס"ל כן וס"ל כשיטת שאר הפוסקים הנ"ל דיורד לאומנות חבירו אע"ג דעדיין הריוח לא בא לידו חייב לשלם משום דדמי למצודת דגים דגם שם כל שלא בא לתוך מצודתו חשיב כמו שלא בא לעולם וחייב לשלם:

ותמהני על החק"ל שם דלא הזכיר דבריו ועכ"פ נר' דאף למאי דכתיבנא דיש לפקפק בזה דלא הוי גזל ואין מוציאין מידו מ"מ הא איכא כמה מגדולי הפוס' שה"ד החק"ל שם דס"ל דהוי גזל ומוציאין מידו וכ"ן שהיא דעת מהר"ם בס' מ"ש שם, והנה מקום אתי להביא עוד פוס' אחרים דס"ל כן וגם שיש לצרף עוד ס' הגאונים הראשונים דס"ל דהו"ל כר"ה דאפי' אבר מבואה דנפשיה מצי לעכב משום דפסיק לחיותיה ולא מצי למימר את עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי וכדכתיבנא לעיל:

וכיון שכן שאלו האנשים ממקומות הללו פרנסתם מאלו הקופות שדרכם תמיד לשלוח לידם דוקא ולא למקו"א ועיניהם צופיות מתי יבא לידם להחיות את נפשם ומלבד שקבלו ע"ע הנודרים וגם שכן גזרת הרבנים די בכל אתר ואתר לבל ישנו כ"א שישלחו לאתר דמארי ביתא דוקא אין ספק דעדיף ממצודת דגים שאמרו בגמ' הטעם דייהבי סיארא ואם יבקשו שמכאן ואילך שישנו למקום אחר אף שהוא לעניים הנצרכים יש לחוש דהוי גזל נמי:

ועוד שכבר כתבו כל הפוס' דאפי' לדברי הפוס' כר"ה בריה דר"י ה"ד לפתוח מבני המבוי גם הוא חנות אחר אבל לדחות אותו ואפי' להשתתף עמו הא ודאי דמצי מעכב וכמ"ש הרפ"מ ח"א סי' ט"ל ובח"ב סי' קכ"ב ומהר"י אדרבי סי' ש"ץ ומהרשד"ם סי' שנ"ד ומהר"א ן' שנגי בס' דת ודין סי' ה' וה"ד בני אברהם מיוחס בח"מ סי' ל"ב וכ"כ הרב נחלה ליאושוע בסי' כ"ט וכ"כ השארית יוסף שם ומ"כ סי' ז"ך, וגדולה מזאת כתב מור"ם בתשו' הנ"ל דאפי' לפתוח חנות אחר באיפן דמטי ליה פסידא דליכא טענה לומר מי שבא אצלך דליכא שים פסידא דגם לר"ה בריה דר"י מצי מעכב כיון דבפתירת חנות הוא גורם למעט הריוח שלו, ועי' ג"כ להרב מהראנ"ח בח"ב סי' ע' דמביאר בדבריו דאפי' כשאינו מסלקו אלא דמגיע לו נזק באיזה חלק היי כדוחה אותו לגמרי ושכן מתבאר מתשו' התה"ד עש"ד:

ואת זה אניד דהגיע לידי ס' שער שלמה לאחד מרבני ארגיל ושם בסי' ק"ל הביא מעשה דבשנת תקפ"ד רצו ק"ק אשכנזים מא"י לשלוח גם הם שלוחים לחו"ל לקבץ כמו שנוהגים ק"ק ספרדים וכאשר שמעו ק"ק הספרדים שלחו אגרת בכל תיקף בלטותא ושמתא וכל אלות הברית לבל יתנו שים פרוטה לשליח כולל אשכנזי, ונ"ע כי חששו שמא בא זה ואיבד את זה, וכתב הר' דהדין עמהם ממ"ש מור"ם חו"מ בדין מערופייא דאפי' להחולקים לא התירו אלא בנכסי כותי דהפקר אבל בנ"ד שהספרדים היו מוחזקים עם בני הגולה שבספרד משנים קדמוניות והוי ממש דומיא דמערופייא ואלו באים ליקח המערופייא שלהם ואעפ"י שאינם לוקחים כלה מ"מ מחסרים הם מעט מקצת חיותם מ"ל קטלא כולה מ"ל קטלא פלגא ונכסי ישראל אינם הפקר ולכ"ע הוו דינא דיכולים לעכב וכו' יעיש"ד:

ואם באותו נדון כתב כן דהדין עם חו"ר הספרדים לבא ככל אלות הברית לעכבם שלא יתנו לעדת האשכנזים אעפ"י שהם שואלים בפי' נדבה לעצמם כתב דל"ד לפתיחת חנות דהכא במה ששואלים גורמים נזק עי"ז במה שהיו נוהגים להרויח מקודם כ"ש הכא דריצים לבטל שלא יזכו בקופות כמו מקודם במה שזכו בהם מכמה מאות שנה שקבלו עליהם ועל זרעם וע"י גזרת הרבנים לקדושים אשר בארץ החיים דודאי עדיף טובא בכמה מיני ק"ו והוא פשוט וברור, וע"ע בפ"ת בסי' קנ"ו מ"ש בשם תשו' רבני אשכנז על דין זו דמטרופייא, וגם הלום ראיתי להרב ירך אברהם ח"מ ח"ב סי' מ"ד שעמד בענין ועמד ג"כ על דבר הפ"מ והר' או"ג וגם במה שי"ל על תשו' הרשב"א ולאפס פנאי איני יכול להאריך עוד הדיבור בפרט זה ודי במ"ש:

ונמצינו למדים דמכמה טעמים צריכים הם בטלי הנדבות לשם הקופה להחזיק במנהגם כמו מקודם לשלוח נדבתם לשם הזוכים הראשונים לאתר דמארי ביתא ולא יוכלו אחרים לבא עליהם ולהשיא עצה שישנו ממנהגם לשלוח נדבות הקופות הלנו לאנשים שבעיירות אחרות ואף שבעיירות אחרות צריכים הם לאלו הנדבות ביותר דשם מרובה באוכלוסין מפני שכבר זכו ג"כ באלו הקופות גם בעתיד לבא האנשים האלו ולא יוכלו אחרים להשיג גבולם:

ומלבד כל האמור ומדובר כאן נמצא טענה רבתי אמתני ותקיפא שלא יוכלו לשנות ואם ישנו הבעלי נדבות אפי' שהוא מרצונם הטוב איסורא עבדי משום דאלו האנשים כבר החזיקו בקופות הללו מיום היותם עד היום ומדעתם ורצונם של בעלו הנדבות לקיים מצות שילוח על ידי הגזברים דוקא וזר לא יקרב אליהם, ובכה"ג כבר כתבו כל גדולי הפוס' במוסכם דחשיבי כאלו כבר בא לידם גם על העתיד לבא כדיראה הרואה בס' הפוס' הנזכרים למעלה ויותר מהמה הלא בספרתם ואין מן הצורך לאפושי גברי ואתו עלה ג"כ ממ"ש הרשב"א גדול המורים באותה תשו' דעירוני הידועה אצל כל הפוס' וה"ד ג"כ מב"י סי' קנ"ו ע"ש:

ואף שראיתי להפ"מ שם בת"א סי' ט"ל שכתב ע"ד הרשב"א ז"ל דאם ראיתו מההיא דפי"ן הוו ראיה גמורה דהוי ממש כאלו בא לידו גם ע"מ שעתיד לבא אף שעדין לא בא לעולם א"כ למה כתב הרב שם בנ"ד שאין מוציאין מידו אלא שגוערין ומוחין בידו אלא צ"ל דגם הר' לאו לראיה גמורה אכוון והטעם אפשר לחלק כיון דהתם בגמרא לא נאמר דין זה לגבי בכור ממכירי כהונה דהו"ל כאלו מטא לידיה אלא דוקא כשנשחטה הבהמה בחיי אביהם משום הכי דהו"ל מוחזק וכמאן דמטא לידיה דמי כיון דהא איתנהו מתנות בעולם וכו' אבל בעובדא דהרשב"א דחייט וכו' הוא דבר שלב"ל משו"ה לא הוו כאלו מטא ליד החייט הראשון כדי שנאמר שנוציא מיד הבי. ועוד כתב הר' לישב ע"מ שהרשב"א לא פסק דינו אף להוציא עפי"ד התוס' בפי"ן דלכך מקרי הכהן מוחזק כיון שהיא מתנה מועטת ואסור לחזור אע"ג דאי הדר ביה מ"מ כ"כ דלא הדר ביה מקרי מוחזק כיון דאיכא איסור ע"כ, וכפי זה לגבי עירוני זה והוא גוי דל"ש ביה האי מלתא ועוד דלא הוו מתנה איפשר דלא הוי כאלו מטא לידיה כי פיהם דבר שוא לכן אפשר דמט"ז נמי לא מייתי הרשב"א אלא בדמות ראייה ודוקא לענין למחות זת"ד ע"ש:

ותמהני ע"ד במה שמוכיח מן הש"ס דאם לא נשחטה הבהמה בחייו דלא הוי כמאן דמטא לידיה דנר' דמה שהוצרך הש"ס לאוקמי בהכי משום דהוא לענין בכור דאינו נוטל פי שנים אבל לענין דכל היורשין יורשין בשוה הוה כמאן דמטא לידיה ואפי' דאינו בחיים וכן ראיתי להר"ב אנגיל דנרגש ע"ד הרשב"א ממ"ש בש"ס דנשחטה וכת' לישב דכשלא נשחטה בחיי אביהם דלא הוי מוחזק ממש ליטול פי"ש אבל ראוי מיהא אף שלא נשחטה ומייתי שפיר ראיה שמשום שהוא מכירו לבד מקרי ראוי ומשו"ה גוערין ומוחין בידו אתי"ד ע"ש:

אלא שיש להרגיש ע"ד דאם ראיית הרשב"א ראייה גמורה ואלימתא איך ניחא ליה במ"ש הרשב"א דגוערין בו ומוחין בידו לבד ולא קאמר נמי דמוציאין ממנו וכדכתב הפ"מ, וראיתי בדברי החק"ל שם ביו"ד ד"מ שהביא מה שהק' הרב"א והר' פ"מ דהתם מיירי בנשחטה והשיב וז"ל ולדידי לא קשה שעיקר ראייתו דבמכירי כהונה חשיבי מוחזק אלא דהתם ודאי אין חיוב מתנות כלל קודם שחיטת הבהמה וכי נשחט אחר שמת הרי אין קיום מצות נתינה דמת כלל ואיך יזכה המת כדי שירשו אותו בניו, אבל בנשחט קודם שמת אף דמצי הדר ביה ולא מטא לידיה דכהן חשיב ליה מוחזק, ושו"ר תשו' הרשב"א בח"ג סי' פ"ג שמבואר בדבריו שהראיה היא כדרך שכתב אלא שהב"י קוצר בתשו' הרשב"א עכ"ל, ומלבד שקיצר הרב כשהביא לדברי הרב"א ולא הביא שכבר בא לכלל ישוב דמה שהוצרך לומר דמיירי בנשחטה הוא משום דליהוי מוחזק, לענין בכורה דיטול פי"ש דוקא וגם קיצר בדברי הפ"מ במ"ש דאי ראיית הרשב"א היא ראיה גמורה א"כ למה כתב הרב דגוטרין בו ומוחין בידו דוקא אבל אין מוציאין ממנו ונם מ"ש ליישב לכל זה סתם דבריו ולא ביאר כל הצורך ויש מן הגמגום בדבריו אלא שלאפס פנאי איני יכו"ל רק ע"ע במ"ש הר' פני אהרן בח"מ סו' ט':

ולע"ד לומר דלמה שי"ל דהש"ס קאמר בנשחטה הוא משום בכורה דוקא כדי שיטול פי"ש כדכתב הרב"א ולמה שי"ל דא"כ למה אין מוציאין ממנו כדכתב הפ"מ כבר הרשב"א ז"ל גופיה כתב שם וז"ל ואלא מיהו דלא דמו לגמרי דהתם בסתמא ודלא הדר ביה לעשות מכירין אחרים אבל למדין ממנה דכל מכיר קרוב הוא להיות כאלו הוא נותן לו וההולך ומפתה את הגוי לעשות מלאכתו עמו כפוסק לחיותו של זה וגוטרין וכו' ע"כ, וכלומר מפני שאם לא חזר בו אף שעדיין לא בא אותו הריוח שעתיד לבא לפי הנהוג חשיב כאלו כבר בא זה שפיתה אותו עד שחזר מוחין וגוערין בו ואפשר שיש איזה חיסור לשון בדברי הרב חק"ל:

וראיתי להרב מהריק"ש בתשו' אהל"י שם דכתב ע"ד האומרים שהיורש עומד במקום אביו לחזקת צרפ הגוי דאין להם ע"מ שיסמוכו כלל אדרבא בג' אמרינן איפכא בהדיא דמכירי כהונה שהביא הרשב"א וכו' הרי שאעפ"י שלהיותם מכירין מזכין ליה זיכוי גמור לא חשיב כאלו בא לידו אלא בדאשתחיט בחייו אבל כי אשתחיט בתר הכי לא חשיב כאלו באו לידו להיותו מכיר של אביהם וכו' דהא הרשב"א מדמה להו אהדדי הך דמכירי כהונה עם עשיית מלאכת עירוני ולע"א שהדברים ק"ו דבהך דכמכירי כהונה כתבו התוס' וז"ל בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק וכו' ה"ט שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו אפי' בדברים בעלמא וכו' ואי במידי דאית ביה קצת איסור גבי נותן אמרינן כיון דמת כהן מי יזכה ולא אמרינן דמסתמא מזכה לבניו בנ"ד דהוא גוי דליכא איסור בדינהם וכו' יעוש"ד:

ואחרי שאלת המחילה מה שרצה להוכיח מהש"ס אי מהא לא ארייא ואדרבא איפכא מסתברא דלא נקט בש"ס דנשחט כ"א משום דליהוי מוחזק ולא ראוי לענין בכורה וכדכתב הרב"א וכן ראיתי להר' מהר"ם ב"ח תש' אשר בס' קרבן אשר בס' הנ"ל שכתב בפשי' דהי"ל כמאן דמטי לידיה לענין להורישו נמי לבניו, אלא שי"ל שלא הזכיר שהרב מהריק"ש כתב להיפך וכבר הזכיר תשי' זו שם באותו תשו' סמוך ונראה לתשי' זו, וגם לרבני האחרונים זכורני שכתבו כדברי הר' מהר"ם ב"ח דמורישו לבניו, אלא שלאפס פנאי איני יכול לחפש אחריהם, ומה גם דמדברי הראשוני' בעליות והרשב"א והר"ן מתבאר כן וה"ד הרב"א בא"ז שם בפי"ן דהם מפרשים דמ"ש בגמרא ואי דלא אתי לידי דאבוהון ראוי הוא דמיירי נמי במכירי כהונה אלא דלא נשחט בחיי אבוהון ע"ש דנר' מזה דדוקא משום דהוי ראוי הוא דפריך דאמאי בכור נוטל פי"ש, אלא דמדברי הרא"ם שהביא שם נר' קצת דבכה"ג לא זכו מחמת אביהם כלל, ומידי עיברי בדברי הא"ז שם ראיתי שה"ד עליות שהוא חלוק ט"כ דברי שאר הראשונים שכתבו דאע"ג דמצי למהדר כל כמה דלא הדר דחשיב מוחזק גם לענין בכור דעיין שם דהביא לדברי הי"מ שכתבו כן וכת' דמסתברא דכיון שיכול בע"ה לחזור בו אינו ממונו של זה כלל ואיך יטול בכור בו פי"ש ולכן אוקומא דס"ל כר"י דעשו את שאינו זוכה כזוכה ע"ש, אלא דק"ל דהוא קאמר דאינו ממונו של זה כלל ומשמע אפי' להורישו לבניו והדר אמר ואיך יטול בכור פי"ש, ועוד דהוא מפרש בפרכת הש"ס אפי' בלא נשחט כיון דהוי מכירי כהונה דליכא למיפרך דאמאי בכור נועל פי שנים משום דהוי ראוי וי"ל אלא שאכמ"ל:

ועכ"פ שמעינן דאפי' במכיר אצל גוי דליכא איסור גביה אם יחזור ופיהם דבר שוא דגוערין בו ומוחין בידו והוכיח הר' מהרבה"ח בתשו' הנ"ל דסובר כמ"ש הרשב"א דאין ב"ד מוציאין מידו היינו הדמים שכבר לקח וכו' אבל מ"מ גוערין בו ומוחין בו ומעכבין בידו שלא יקח עוד מלבושים ע"י ב"ד ויחזור המחזיק הראשון וכו' יעוש"ד:

וכ"ש כשהם מכירי ישראל דגם איסורא איכא לישראל אם יחזור כדכתב בתוס' שם דפי"ן ע"ש דהוי כאומר לו בפי' שיתן כל מתנותיו, לו דצריך לקיים לו דיבורו במתנה מועטת דאמרי בפ' הזהב דמ"ע דמודה ר"י במתנה מועטת דאסור לחזור משום דסמכא דעתיה ע"ש וגם רש"י בפ' כל הגט כתב גבי מ"ש במכירי כהונה וז"ל דאינו רגיל לתת תי"מ אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא דלדידהו יהיב אסחי להו שאר כהני דעתיהו והוי כמאן דמטי לידיהו דהני ע"כ, די"ל דלמה מפני שרגיל לתת אסחי דעתייהו אפשר שישתדלו אחרים ויתרצו אלא משום דאם יתן לאחרים הוא והמשתדל באיסור קיימי וכן כתב בהג"א והמר' שם וה"ד ג"כ הרב מח"א בה' א סי' ט':

אלא שראיתי להרב ז"ל שאחר שה"ד הגה"א והמר' כת' וז"ל אבל לע"ד מדברי שאר הפוס' אין נראה כן ומכירי כהונה ה"ט משים שכיון שרגיל הוא לתת מתנותיו לכהן זה כל שאר הכהנים מתיאשים מיניה וכן נראה עיקר שהרי האי אוקימתא דמכירי כהונה ר"י אמרה ור"י גופיה לית ליה להאי מילתא דאמר ליתן לחבירו מתנה מועטת אסיר בה כדמוכח מפ' הזהב עכ"ל ונראה ברור דמ"ש הג"א והמר' דמת"כ הוי כמתנה מועטת ואסור לחזור במכירי כהונה לא הק' ע"ד הר' ז"ל דזה ודאי הדין עמהם וכמ"ש שם גופיה משם הרשב"א בחי' שכ"כ דמ"כ חשיב הנאה מועטת ואסור לחזור. וי"ל ע"ד שהביא מדברי הרשב"א כדי לתרץ דברי רש"י ורש"י גופיה כ"כ בפי' שם בפ' הזהב דמ"ט ע"ש ודבריו מוכרחים מתו"ד הש"ס שם ע"ש. וכ"ש במכירי כהונה רק מה שמפקפק ע"ד הג"א והמר' הוא במאי דס"ל דמפני זה הוא דהוי כאלו באו ליד כהן ויצא ידי נתינה ע"ז כתב דמדברי שאר הפוס' מ"כ ד"ה מפני ששאר הכהנים מתייאשים וס"ל להר' דכן עיקר הטעם הג"א והמר' א"א משום דרב לא ס"ל דבמתנה מועטת אסור לחזור.

ולכאורה נראה דהיא קו' אלימתא דמזה נר' מוכרח דה"ט כדכתב הרב דהוא מפני ששאר הכהנים מתיאשים וכדכתב כן רש"י ז"ל שם בסוגיא דגיטין ע"ש. וכ"ר להג' קדושת ישראל בשי' לגיטין דתמה כן ע"ד הג"א ושנראה כפירש"י וכתב שם שכן הק' הג' מהרי"ש סג"ל ע"ש אלא דאחר שאלת המח"ר תמהני איך חשב כזאת לדחות דברי הראשונ' ז"ל דלאו קטלי קני נינהו לתלות דנעלם מהם סוגייא בדוכתא שהם עסוקים בה. ומה גם שכדבריהם כתבו ג"כ התוס' במס' בתרא הנ"ל וע"ע במ"ש בכתובות דק"ב ע"ש וכ"ן מתשו' מהר"ם ב"ב הארוכות סי' תתקמ"ט דאחר שהביא הש"ס דפ' כ"ה ודהזהב ודפי"ן וסיים שם וז"ל מיהו פי' ריב"ם דאי הדר בה שאין ב"ד יכולים לעכבו מלחזור אבל הוא עובר משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומותר לקרותו רשע ע"כ גם הר' מהריק"ו בשו' נ"ט כ"כ דבמכיר אם ירצו לחזור דקעבר משום שארית ישראל וכו' וה"ד רש"י והמרדכי יע"ש וכ"כ באגודה שם בפ' כל הגט סי' מ"ה וז"ל ואעג"ב דלא אתו לידיה יכול להקנות ומשמע בפ' הזהב דאסור לחזור אפי בדברים בעלמא דמתנה מועטת הוא ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא וכ"פ הר"ם ז"ל בנתינת המוהל וב"ב עכ"ל. גם הגאון מהריק"ו שו' ע"ו כת' וז"ל מאחר שהורגל ראובן למול בנו יעקב יש לו יד ושם במצוה וכו' וראיה מפ' כ"ה גבי מתני' דהמלוה מעות וכו' ומוקי לה במכירי כהונה ופירש"י כיון דמילתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שחר הכהנים דעתייהו וכו' גם בפי"ן גבי בכור וכו' וכתב המרדכי פ' כ"ה כו' וטעמא משום דכל מת כ חשיב מתנה מועטת ואסור לחזור בו כדאיתא בפ' הזהב וכו' דמדמה נתינת מצוה דמוהל לההיא דמוקי במכירי כהונה משמע דכי היכי דאסור לחזור לענין תו"מ ואפי' בהכירא בעלמא וכו' ה"ן בנתינת מצוה דמוהל אסיר ואפי' מן הסתם ע"כ הנה מפו' יוצא מדבריו אלו שדברי המרדכי הם מוסכמים לכ"ע ואפי' למ"ש רש"י שהוא מפני ששאר הכהנים אסחו דעתייהו מה דאסחו דעתייהו והוא כאלו הגיע ליד המכיר דהוא מפני שאסור לחזור וכשי' כל הראשו' הנ"ל הפך מ"ש הר' מח"א ז"ל. ולענ"ד הדבר ברור דאלו שלטו מאירות עיניו של ה"ה ז"ל בכל דברי הראשו' כמלאכים מאורי עיני כל הגולה ונהירין להו שבילי כל תלמודא לא היו כותבי' מ"ש והיו נותנים דעתם לישב מה שהוק"ל ע"ד הגה"א והמר', ואף שיהיה בדוחק לקיים דברי חכמים ז"ל וגם לא שלטי מ"ט בכ"ד גדולי הפוס' שהבאתי לעיל ויותר מהמה שכולם הביאו לדברי רבותינו בעלי התוס' ולא אחד בהם מי שפקפק ע"ד כלל.

ועוד זאת יש לעמוד ע"ד הג' מח"א דכתב דמדברי שאר הפוס' לא נראה כן ומ"כ ה"ע דכיון דמ"כ הוא שאר הכהנים מתיאשים ואסחי דעתייהו ע"כ. והיינו כמו שפירש"י וכ"כ בס' קדישת ישראל כנ"ל דסתמו הדברים הרבה ולא גילו דעתם לבאר דהן לו יהא דממ"ש כן דהם חלוקים על ס' הג"א ודעי' ולא ס"ל דהט' הוא דאסיר לחזור עכ"פ מאי דעתם אי אסור לחזור נכ"ד החולקים אם הוא דס"ל דאף דמצי למהדר וליכא שים איסור אם יחזור אף לדידן דקי"ל דבנותן מתנה מועטת דאסור לחזור ורק משום ואסחו דעתייהו הוא במ"ש במ"כ או דאף דלפי האמת אסור לחזור לפי מאי דקי"ל כר"י במתנה מועטת מ"מ מפני זה לא מעלה ולא מוריד ועיקר הטעם הוא רק מפני דאסקי דעתייהו ואפי' אם היה דמותר לחזור וכדס"ל כן להרב מאריה דשמעתתא או שי"ל דלפי המפרשים כן הוי כמוחזק וכאלו מטא לידיה ולא מצי למיהדר ביה אפי' בדיעבד כלל.

הרי לפנינו ג' צדדים. והנה הצד הא' נלע"ד רחוק מן השכל נבדות מלבינו ולאפושי במחלוקת לומר דהנך רבוואתא פניני אדברי הראשו' אחרים וס"ל דאף דחשיב מועטת וכדכת' רש"י גופיה ובאומר אסיר לחזור וכשהוא מכיר דמותר לחזור אף לדידן דנראה דברגיל באיזה דבר דהוי ודאי כאומר בפי' וכדקי"ל בש"ס ופוס' בדברים המותרים ואחרים נהנו בו איסור דהוי כאלו קבל בפי' וכיוצא לזה מצינו בכמה ענינים ולאפס פנאי איני יכו"ל. רק אביא לדוגמא מ"ש הרשב"א בסי' קל"ו לנ"ד וז"ל ובכאן לא תימא אומדנא דמו' בלחוד אלא מילתא דפשיטא היא כיון שהורגלו בכך כמתנה עליו בפי' הוא וזהו נראה ברור לפו"ד עכ"ל ותו דק' לפי"ז דאם איתא דמותר לחזור במכירי כהונה גם לדידן דקי"ל כר"י דבאומר נתת מתנה מועטת דאסיר לחזור ובודאי למה יתיאשו שאר הכהנים כיון דליכא אפי' שום אסור היי בלא טעם. ועוד דלענין בכורה דחשיב מוחזק במכירי כהונה לא אשכחן שאמרו כן באומר לתת נו אף לדידן דקי"ל דאסור לחזור ובודאי דאין לך בו אלא חידושו ודוקא במכירו הוא שאמרו ולמה לא נאמר דגם באומר לתת מ"כ דליהוי מוחזק משים דשאר הכהנים מתיאשים ובשלמא לדברי התוס' וסיעתם ניחא דכיון דהוי מכיר ואסור לחזור עדיף מאמירה אבל אם נאמר דבמכיר יכול לחזור ואפי' אסור ליכא אטו יציבא בארעא וכו' אתמהא.

גם אם נאמר כהצד השני דאף אי אסור לחזור לדידן במכיר כמו דקי"ל כן באומר דמ"מ לא מפני זה הוא מ"ש דאסחו דעתייהו דזה לא מעלה ולא מוריד לפי סברת רב מאריה דשמעתא גם הצד הזה אינו מתיישב אל הלב לפי מאי דכתיבנא.

אבל הצד הג' די"ל ה"ט דבמכיר מאי דהוי מוחזק הוא משום דכבר זכה ואפי' אם חזר בו לא מצי הדר ביה דמכיר אלים טובא מאומר. הנה הצד הזה ניתן ליאמר וסברה זו היא מוצאת להג' בעליות שה"ד הרב"א בא"ז כדכתי' לעיל. והיה מקום להעמיס כן בס' רש"י דמאי דקאמר דשאר הכהנים אסחו דעתייהו הוא נתינת טעם למה שעשו אותו כזוכה דהוא משים דקודם שיבואו המתנות לעולם כבר הם מתיאשים ולכן תכף כשבאו כבר זכה המכיר כאלו בא לידו ולזה נוטים גם דברי הג' ר"ן בע"ס הערוך באות מכר דכת' וז"ל דכל אדם הידוע שנותן כל מתנותיו לפ' כהן אין לכהן אחר חלק בהן אלא הם בחזקת אותו כהן ואעפ"י שלא הגיעו לידו עדין. אבל נראה דגם זה אין נראה לפרש כן בכונת דברי רש"י דמאי דקאמר דאסחי דעתייהו דהוא דמפני זה עשו את שאינו זוכה כזוכה כמ"ש בעליות דרש"י דפי' כן הוא לס' רב דקאמר שם בגמרא דכיחידאה לא מוקמי ואיברא דהיא גופא ק"ט ע"ד העליות דאם איתא להא למה צריך לאוקומי במכירי כהונה ולקמן בע"ה נבא לכלל ישוב דבריו.

ולכן נראה דלא מכרעא כלל לומר דרש"י דמפרש כן הוא חולק ע"ד התוס' דשפיר יש לפרש בדבריו דגם היא מסכים לדברי התוס' ושאר הראשו' ז"ל וכמ"ש מוהריק"ו וכן ממשמעות דברי גדולי הפוס' דאין שום אחד מהם שיאמר דרש"י חלוק ע"ד התוס' וגם דאי איתא להא לא הוו שתקי התוס' ושאר הראשו' מלהזכיר שרש"י לא סל"ה כדרכם תמיד. ואפי' הג' העליות לא נסתייע מדבריו וראיתי מ"ש הרב"א בא"ז כתובות עמ"ש שם דאי הכי אמאי כתב לברר לו כהן והמובן מדבריו הוא דלפי מה שהביא מקודם דרב דמוקים ההיא מתני' דגיטין במכירי כהונה משו"ה הוק"ל שם דלמה צריך לברר במ"כ ולזה תי' דלפי מה שפירש"י התם דהוא דלפי ששאר הכהנים אסחו דעתייהו דאלמא לאו קנייה ממש הוא הת"ש זתד"ק. ותמהני דטרח להביא מדברי רש"י דאינו מפורש כ"כ ויד הדוחה נטויה לדחות ולא הזכיר למ"ש התוס' עצמם וכמה מהראשו' כנ"ל והוא פלא דאפי' תימא שהביא מדברי רש"י הוא משום דנר' מדבריו דאפי' איסורא ליכא אם יחזור משא"כ מדברי התוס' והמפר' מלבד דלא מוכח מידי מדבריו וכדכתיבנא ועוד זאת כיון דהתוס' והראשו' ז"ל כתבו בפי' דאם חזר מהני אם איתא דראיה לדבריהם טפי הו"ל להזכירם מלהביא מדברי רש"י כיון דהם כתבו בפי' ועפי"ד מתיישב שפיר.

וראיתי בס' בתי כנסיות סי' תרצ"ה דק"ך שכת' וז"ל ראיתי דברים תמוהים בדברי התוס' דכתובות דק"כ שכתבו דצריך כתיבה דלא ליהדר אפי' במכירי כהונה וק' דבמתנה מועטת אפי' בלא כתיבה אסור לחזור וכ"ת דכונתו לומר דלא מהני חזרה אם חזר כיון דכתב הא ודאי ליתא דהכי הול"ל ומיהו צריך כתובה דאי הדר לא הוי חזרה ומדכתבו דלא ליהדר משמע דכתובה בעי כדי דלא תיהדר ובלא"ה ל"מ הדר דהו"ל מהנה מועטת וכדאמרינן בהזהב אליבא דהלכת' ולפי פירש"י דגטין שכת' דהכהנים מתיאשים אפי"ה לא פליג רש"י דל"מ הדר ביה משום דהוי מתנה מועטת אלא דרש"י פורש טעם מ"כ מאי היא. א"נ אפשר לחלק דל"א דלא מצי הדר ביה במתנה מועטת ה"ד היכא דהמתנה בעין דסמכא דעתיה דמקבל כדהכא בכתובות אבל בההיא דגיטין אפשר לחזור וכו' ע"כ ולדידי איני רואה שום תימה כלל דודאי הדבר מובן דכונתם שאמרו דלא ליהדר דהוא דאף אי הדר ל"מ וז"ב אבל מ"ש בכונת פירש"י כן הוא האמת וכדכת' ואפי' בדבר שלא ב"ל הוי וכמו שאכתוב לקמן בס"ד ויש לעמוד עליו שלא הזכיר דברי התוס' דפי"ן וגם לא הביא מ"ש המח"א בזה ואיהו גופיה כבר הביא מ"ש הרב בריש דבריו:

ומעתה חל עלינו חובת ביאור לישב מה שהק' המח"א וקדושת ישראל הנז"ל דחלילה להעלות אפי' במחשבה דמ"ש רבותי' בעה"ת וכמה ראשו' דהוא משום דלא נתנו דעתם לידע דבעל השמועה דהוא לא ס"ל להא דבמתנה מועטת דיש בו משום מחס"א. ומה גם שכל גדולי הפוס' שהביאו דבריהם אין שום אחד שירגיש בזה ולומר שהי"ל גי' אחרת בש"ס דגיטין דהיו גורסים שם אמורא אחר במקום רב אינו נח לי. ואף שראיתי בחי' הרשב"א גיטין שם סד"ה אם כשהביא ההיא דפי"ן כתוב שם הילכך בין לר"ה בין לעולא וכו' ע"ש הא ודאי ט"ס היא וכו"כ העתיקו שהוא רב וכן הג' ר"ן בעל הערוך וכמה ראשו' העתיקו כן וכן כמה מגדולי הפוס' כמו מוהריק"ו ה"ד הרדב"ז בשניות סי' ש"מ והרב"א בא"ז כתוב שם וגדולי האחרונים העתיקו כן ואם איתא לא לישתמיט לשום אחד מהג' שירגיש ויודיענו כזאת.

אבל אפשר לפרש ולומר בדעת רבותי' בעלי התוס' דס"ל דאעג"ב דרב דס"ל התם במכירי כהונה הוא אעג"ב דס"ל דדברים אין בהם מחס"א הש"ס דמס' ב"ב דמוקי לה לההיא במכירי כהונה דחשיב מוחזק לענין בכורה א"כ הוא דוקא לפום מאי דקי"ל כר"י דדברים יש בהם משום מחס"א הא לאו"ה לא הוה חשיב מוחזק גם לענין בכורה אפי' במכירי כהונה דכיון דסו"ס מצי לחזור אף שיחזור ול"ח מוחזק:

ועוד נרל"פ דאפי' נאמר דמ"ש התוס' שם במסכת ב"ב והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת דקאי ג"כ למ"ש שם במס' גיטין כפשט דבריהם דגם רב סל"ה וכן נר' מהמרדכי והג"א ואגודה די"ל דע"כ לא פליג רב על ר"י ואמר דדבריהם אין בהם משום מחס"א כ"א בההוא דוקא משום דיש סיבה לחזרתו וכדפירש"י שם במ"ש אביי לתרץ לדברי רב דההוא דלא ידבר אחד בפה ואחד בלב וז"ל אבל אם נשתנה השער לאח"ז והוא חוזר לפי שינוי השער אין כאן חס"א ע"כ דמשמע דבחד תרעא אפי' רב מודה דיש בו משום מחס"א וכ"כ הריטב"א בפי' כו' רש"י ה"ד הרב"א בא"ז שם וכן נר' ממ"ש התוס' שם קצת ד"ה מודה דמפרש לדברי ר"י בב' תרעי די"ל לפי"ז דס"ל כדברי רש"י דבחד תרעא מודה רב דבמתנה מועטת וגם במ"ש ר"י ישראל שאמר לבן לוי דמודה רב לר"י דיש בו משום מחס"א ומשו"ה לא אשכחן דרב פליג עליה דר"י בההיא דישראל שאמר לבן לוי ואעפ"י שיש לדחות ולומר דכי היכי דפליג רב וס"ל דיוקרא אין בו מחס"א כמו כן פליג במתנה מועטת וכן נר' ממ"ש הרב ב"ח בסי' ר"ד כדי לקיים דברי הראשו' י"ל דס"ל דהא ל"מ ולא פליג כ"א ביוקרא משום דס"ל דהוי כמתנה מרובה ויש סמך ממ"ש מרן ביו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג והוא מהג"א ע"ש וכן כתבו התוס' במס' ב"ב דקל"ג וביארו דבריהם במס' קידו' דכ"ט ד"ה משכו דנשתנה השער היי כמו דלא נתכוון לכך וכ"כ באגודה שם ואין להק' דא"כ אמאי לר"י יש בו מחס"א די"ל דאיהו ס"ל דלענין מחס"א דאינו משום קנין יש לו לקיים דיבורו כן אפ"ל לקיים ד' הראשו' ז"ל ומ"ש התוס' דיוקרא הוו במתנה מועטת הוא לס' ר"י אבל לס' רב מתנה מועטת עדיף טפי,:

ועוי"ל דאפי' נאמר דס"ל דבאמר ליתן מתנה דפליג נמי בהא וכדברי המפר' דסל"ה מ"מ במ"ש ר"י דישראל דאמר לבן לוי דמודה דיש משום מחס"א במתנה מועטת כזו דהוי ט"ה דמ"כ. וטעמא דמילתא עפי"ד הריטב"א ה"ד הרב"א בא"ז מציעא דה ר"נ וז"ל וק"ל מאי ה"נ מסתברא הכריחא הוא וי"ל דדילמא שאני הכא שחייב לו לתת לו עכ"פ ואינו נותן משלו כלום הילכך מפני בן לוי אחר אין לו לשנות את דיבורו שיהא חוטא ולא לו משא"כ במתנה מועטת שיש לו לתת משלו ואפי"ה אמרי הגמ' דבמתנה מועטת לית בה קפידא וכטו"ה דהתם חשיב ע"כ ולפי"ז י"ל דס"ל ז"ל דכיון דעכ"פ יש צד לומר דל"ד למתנה מועטת הך מתנה מועטת דטו"ה דמ"כ דלית לן לאפושי בפלוגתא ומודה רב במתנה מועטת דמ"כ משום דאין אדם חוטא ול"ל. וכן נמי נר' להוכיח מפירש"י דבמתנה מועטת דמ"כ דגם רב מודה דיש בה משום מחס"א לפי מה שפי' הרשב"א לישב דבריו במ"ש בההיא דפ' כ"ה גבי וישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי דה"ט דכיון דאין לישראל אלא מתנה מיטטת ויש בחזרתו מחס"א וה"ד המח"א שם ע"ש ואם איתא דרב לא סל"ה א"כ הוא דלא כרב ואמאי לא הק' לס' רב שם בפ' הזהב אלא נר' דס"ל דבמ"כ גם רב מודה.

ועיי"ל דאף אם נאמר דכשהוא באמירה בעלמא בלחוד אף במ"כ ס"ל לרב דאין בו משום מחס"א היכא דהוי במכירי כהונה שהורגל לתת לו ודאי מודה רב דס"ד ויש בו משום מחס"א ומשו"ה הוא דחשיב כאלו בא לידו כיון דאסור לחזור אפי' לרב ומלבד מה שי"ל כן מד' הרשב"א ז"ל הנ"ל במה שפירש לדעת רש"י דאף אם תרצה לדחות דמה שפירש כן הרב בדעת רש"י הוא דמיירי נמי במ"כ דוקא דאי לאת"ה אתי דלא כרב. ועוד יש להוכיח כן דרב ל"ק דבכל גוונא דליכא משום מחס"א מתוך הש"ס דפ' הזהב גופא שאמרו שם תנאי הוא ומייתו ממתני' דפ' הפועלים דמעשה הריב"ע שאמר עד שלא יתחילו במלאכה וכו' ע"ש די"ל ולדעת רב נמי מי ניחא ולמה ק"ל לר"י א"ה אפי' התחילו במלאכה וכמו שנרגש מזה הריטב"א ז"ל ה"ד הרב"א בא"ז שם וכת' וז"ל פי' דבשלמא לדידי כיון שהתחי' הרי יש כאן יותר מדברים בעלמא ויש בו משום מחס"א ע"כ הרי בע"כ דרב לא פליג עליה דר"י דבכל גוונא ליכא משום מחס"א כל דלא זכה מן הדין כ"א דוקא בדברים בעלמא ודוקא בהך ומשום דבזה לא ס"ד אבל כשיש איזה דבר אחר אף דלא זכה מן הדין י"ל בע"כ דגם רב ס"ל דיש מחס"א משו' דסמכא דעתיה דמקבל וכ"ש וק"ל במ"כ דלא זו בלבד דמקבל ואפי' כ"ע אסחו דעתייהו ומתיאשים דבודאי לא יתן כ"א למכיר דבודאי ס"ד דמקבל ואפי' לרב אסור לחזור. ומ"ש הרפ"ח ביו"ד שם סי' ס"א ס"ק כ"ג אחר שהביא דברי רש"י דפ' כ"ה ואעפ"י שאם רצו הבעלים לחזור ש"ד ומצו הדרי מ"מ כ"כ דלא הדרי בהו וכו' יעו"ש הא ודאי כו' לומר דאף דאסור לחזור מ"מ אם בדיעבד חזר בו אף דעבד איסורא מהני חזרתו נר' ברור דלא נעלם ממנו מ"ש התוס' ושאר הראשו' ועי' ג"כ להג' מיהרי"ו סי', ע"ב וה"ד הכנה"ג שם בסי' ר"ד דמפו' יוצא מדבריו דבנ"ד באחד שנדר לתת נדוניא לפ' דכיון דיש איסור משום מחס"א דקם ליה ברשותיה וחייב לתת דהוי כאלו הגיע לידו והוכיח כן מההיא דבן לוי וכו' יעו"ש.

תוכן העניינים

שות מהרש אלפנדרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה