אור ברסלב

שות מהרש אלפנדרי· רבי שלמה אליעזר אלפנדרי

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

נשאלתי באונה שהיא סרוכה לאותן שתי צלעות העליונות שהמנהג לאסור כשיטת הסוברים כן דהוו כדין חזה אם יש מכה באותם הצלעות מה דיני:

תשובה. נראה דשרי דאף דליכא מכה רוב הפוסקים מכשירין כדיראה הרואה בכנה"ג סי' ט"ל הגהב"י אות ר"ד ע"ש ימ"ש הפר"ח בס"ק מ"ב שנר' שדעת הסמ"ג עשין ס"ג ור"י שהביא שם לאסור ע"ש בכנה"ג דכתב דאין הכרע בדבריו ע"ש גם מ"ש הפר"ח שכ"ד הראב"ן אין הספר מצוי אצלי ולבי מהסס בזה אי כתב כן בפירוש לפי מה שראיתי להכנה"ג סי' ד"ן הגה"ט אות ב' שתמה ע"ד הש"ך שם שהביא דברי ראב"ן בלי שום חולק כאלו הם מוסכמים וממ"ש בסי' ט"ל הגהב"י יתבאר לך שסברא זו נמשכת למ"ש רבינו בשם העיטור וכו' דהנך צלעות לא מיקרי דופן לענין סתימה וכו' אבל לאיכא דאמרי דאחר שכתב שם בעה"ע וקיימי כסברתו ריב הראשונים והאחרונים וכמעט כולם דס"ל דאף אם נסרכו לאותם ב' צלעות מיקרו מצר החזה וכו' ואולם הש"ך ראה בס' ראב"ן דאף דס"ל דאותן ב' צלעות מקרו מצר החזה לענין סתימה, לענין נשתברו צלעותיה אינם נמנים למנין שיש עוד חוץ מאלו כ"ב צלעות וכו' ע"כ עש"ד ואם אמת הדבר כמ"ש הפר"ח שנר' שהוא ראה דברי ראב"ן במקומם אין מקום למ"ש הכנה"ג ועכ"פ מפורש בדברי הכנה"ג שרוב הראשונים והאחרונים וכמעט כולם דמתירין באותם ב' צלעות וע"ש בתשובת מרן בספר אבקת רוכל סי' כ"ה שהביא דברי הס' יאור נתיב וכן הביא בשמו הרב המבי"ט סי' צ"ה ובכנה"ג שם אות ר"ט דמתבאר דכל אותם הגדולים ס"ל דהוי מצר החזה דסותם וכ"נ מסתמיות שאר הפוס' שסתמו שכל שכנגד האונית וכו' דהדופן סותמתו, וגם הפר"ח עצמו כתב שם דלענין דינא יש לסמוך על המתירים בשע"ד, וע"ע להרשב"ץ בס' יבין שמועה דף כ"ב דלא הביא כ"א מ"ש הרשב"א ז"ל דנראה דגם הוא מסכים כן לדינה כדבריו, וגם ראיתי להרב יד דוד למהרד"ב בסי' ט"ל הגהב"י אות ל"ב שהביא מה שמצא כתוב לאחד קדוש מדבר שרוב הפוסקים הסכימו דאותן ב' צלעות לא נפקי מכלל דופן ואם נסרכו האונות להם כשרה דכ"ש דהוו מקים רבותא במצר החזה כסברת הא"ד הב' שהביא הבהע"ט ע"כ:

וגדולה מזאת ראיתי בבשמים ראש סי' ס"י שכתב וז"ל מאי דבדיק לן מר בריאה דאית בה סרכא בין קנה הגרגרת לערוגת האונה ואמר שדעתו נוטה להכשיר גם לי הדבר ברור כי אין לנו להוסיף על התלמוד דאונה יאומה דסריכי ודאי בלא זה המקום צר מאד ואף אי סריך לית לן בה ע"כ יעו"ש הרי דאפי' בגרגרת ושאר המקומות שדעת הפוסקים לאסור משים דנא הוי דופן עכ"ז ס"ל להגדולים הלנו להתיר משום דאין לנו להוסיף על התלמוד ומכ"ש בסרוכה לאותם ב' צלעות העליונות דהוי דופן סותמתו דס"ל להתיר משום דשם עוקר מצר החזה ואין לחיש במה שחששו ע"ז משום שכשפושטת צוארה או שמתגלגלת דמנתקי הסרכה כמ"ש בס' דמש"א דקי"א עש"ד דנראה ודאי דאלו הגדולים ס"ל דאין לחוש לזה:

ומה גם לדעת הרמב"ם דנראה ודאי דס"ל דגם אלו הב' צלעות דהוי דופן צר כיון דלדעתו אף בחזה הוי דופן צר ולפי"ד הב"ח בסי' ט"ל והדמש"א דקי"ב ע"א הבי"ד הכנה"ג בסי' ט"ל הגה"ט אות כ' גם הרב העיטור הכי ס"ל וכן מצאתי בס' יד דוד בוטון שם בסי' ט"ל אות ג"ל שכ' ע"ד הרב"י שיש להקשות על מה שהגיה וסיום וז"ל הלכך נראה דא"צ להגיה כלל אלא דעת בעהע"ט היא כדעת הרמב"ם פי"א מה"ש שכ' דאם נסרכה אחת מהאונות לבשר שבצלעות או לבשר שבחזה כשרה הפך כל הפוסקי' ולפיכך פסק בעהע"ט דהיריעה שבין ב' הדפנות נדון כצלעות וכשרה ויצא לו ממה שראה את הרי"ף שכ' שמנונית החזה התולה על החזה נדון כצלעות וע"כ ה"ט משום דבשר שעל החזה מגין ולרבותא נקט שמנונית כך נ"ל והוא פשוט עכ"ל, ועיין תשב"ץ ח"ב סי' רמ"ח שכ' בתו"ד וז"ל ומה שמצאתם כתוב בכלל בדיקת הריאה ששומן התולה על הצלעות החזה דינו כדין דופן אחר שלא כתב הרמב"ם ז"ל ההפך סמכו עליו אבל אותו שהוא למעלה מדופן אין דינו כדין דופן ע"כ וט"ע בס' ובין שמועה דכתב ואין להקשות על דבריו, דאיך כתב אחר שהרמב"ם לא כתב ההיפך דהרי הרב כת' דאפי' בחזה דינו כדופן צר משום דס"ד לומר דאפילו לדעתו ז"ל דהחזה מגין השומן אפשר שאינו מגין אף שהוא השומן תולה על הצלעות דהיה אפש"ל דגרע גם מבשר החזה דמגין טפי ומה קאמר הרב דאחר שלא כתב הרמב"ם בפי' כן ליכא למימר הכי דודאי גם השומן מגין כמו בשר ודופן אלא שאותו שהוא למעלה מהדופן אינו מגין מפני שהבשר עצמו אין דינו כדין דופן וע"ע במה שביאר טעם ההיתר הר' מ"ב ורשב"ש בסי' של"ב בתו"ד ע"ש ונמצא לפי"ז דגם לדעת הרמב"ם והרב העיטור דס"ל דכ"ש באותם ב' צלעות דיש להם דין דופן צר דסותמתו:

ובהיותי בזה ראיתי בס' נדיב לב, ח"א יורה דעה סי' מ"ה דשו"ט באם נסרכה האונה לדופן צר ולשומן הלב אי אזלינן בת"ר וכתב שם ואפשר לחלק ולומר דדוקא בחזה ודופן מהני רובא משום דאעיקרא בסרוכה לחזה הא חזינן דהרמב"ם מכשיר ולדעת הב"ח בסי' ט"ל הכי ס"ל גם כן לבהעה"ע ואמטו"ל אי"ל דהקלו וכו' דגם המיעוט שבחזה י"מ ואע"ג דאנן נקטינן לאסור סרוכה לחזה מ"מ לענין לעשותו ס' בהצטרפות ס' אחר ולהתיר בס"ס ש"ד כמתבאר בדברי האחרונים וכן הסכמתו במ"א עכ"ל ומלבד דלא ראיתי כעת בדברי רבנו האחרונים שכתבו בדין זה דחשיב ס' הרמב"ם לס' ועוד דאיהו גופיה נראה מדבריו באותו חלק סי' ז"ך דלא ס"ל הכי משום דסב' הרמב"ם יחידאה הוי וכ"פ בפי' בתשו' כי באה בס' חק"ל מ"ב יו"ד סוס"י ו' ועכ"פ נראה ודאי דס' הרמב"ם חזי להצטרופי להתיר נמי באותם הצלעות וכיון שכן נראה דהיה בדין להתיר אף בדליכא מכה בדופן משום דרוב הפוס' מתירין וגם דאף לדעת האוסרין נראה דאינם אוסרים כ"א משום ספק דשמא מהריאה באה הסירכה דאף לדעת הסוברים דאין סרכה בלא נקב ה"ד בדליכא למתלי בדופן רק בריאה דאי האי אינקיב טרפה ואי האי אינקיב טרפה אבל בכי האי דוש להסתפק דשמא מחמת הדופן אף דליכא מכה לא הוי רק ספק ואין להביא ראיה ממ"ש התוס' והרא"ש פ"ק דחולין דאם עשה גבינות מבהמה ואחר כך נמצאת טרפה דאם הוא מחמת הריאה היא סרוכה דאם היינו בקיאים לבדוק אפשר שהי"ל התר דאין לאסור דהו"ל ס"ס ספק אינה טריפה וע"ש די"ל דהם ז"ל מיירי היכא דאיכא מכה בדופן דוקא כמ"ש הם ז"ל בפ' א"ט דמ"ח ט"א דעתה נוהגים להטריף כל הסרכות יעו"ש וכן ראיתי להר' דמש"א דקי"ד דכ"כ גם הש"ך בסי' כ"א סק"ט והכנה"ג סי' ט"ל הגה"ט אות ו' דכת' דמיירי דוקא בסתם סרכות מפני שאא"ב ואפשר לדחות לדעתם דאי איכא מכה בדופן לא חשיבי ספק משום מה שיש לתלות בדופן מיהו נראה ודאי דאפי' בסרוכה לדופן וליכא מכה דמה שיש לאסור הוא מחמת ספק כמתבאר כן מדברי הר"ן בהל' גבי ריאה הסמוכה לדופן וז"ל וטעמא דר"ן דקסבר דכל היכא דכי הדדי נינהו תלינן בדופן ולקולא לדברי מי שאומר שטעם איסור הסרכות מפני שכבר יש בהם נקב איכא למימר דס"ל לר"ן שאין איסור הסרכות מחמת ודאי נקב אלא משום ספק נקב כלומר שאנו חוששים להם שמא יש נקב והסרכה סותמתו הלכך כשהיא סרוכה לדופן איכא תרי ספיקי ספק מחמת דופן ספק מחמת ריאה ואת"ל מחמת ריאה שמא לא ניקבה והו"ל תרי ספיקי להקל וכו' ולדברי מי שאומר שאיסור הסרכות מפני שעתידות להתפרק בה"פ ר"ן סבר שיותר הוא מצוי שתיסרך הריאה לדופן מחמת סירכה שבדופן משנתלה הדבר בהפך ועש"ב דמפורש יוצא דלכל הדברות אף למאן דאסר כשלא יש מכה בדופן הוא רק מט' ספק דשמא מחמת הריאה ושמא מחמת הדופן ומחמת ספק יש לאסור וכ"כ הרשב"א בחי' שם לדמ"ח וסיים שם בסוף דבריו ולדברי רבינו ז"ל כי תלינן בריאה בדליכא מכה בדופן אעפ"י שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת הריאה משום שפעמים שהדופן ג"כ נסרך לריאה מחמת מכת הריאה ותולין הדבר להחמיר אבל לא להקל עכ"ל וכ"כ הרא"ה בבד"ה דל"ד ע"ב יעוש"ד וכ"כ הרמב"ן בחי' שם ומש"ה יש מהראשונים דס"ל להכשיר בבדיקה ויש מקומות שנוהגים כן כדכת' הריב"ל בח"ב סי' ע"ח וע"ע בכנה"ג הגה"ט אות י"ט ואפי' להאוסרים הנפיחה עכ"פ הוא מטעם ספק ואין להק' ע"ד מהריב"ל דלמה לא התיר בנ"ד מטעם ס"ס די"ל דאפי' למאן דל"ב מתהפך הוו כמו שם אונס חד הוא ועי' מ"ש הבע"ח ע"ד הריב"ל בסי' נ"א וז"ל ולמה לא התיר הרב מטעם ס"ס ס' אי הלכה כמ"ד דאפי' אי ליכא מכה בדופן ואין ריעותא בריאה תלינן בדופן ואת"ל דאין הלכה כמותו ס' שמא סרכות תלויות וכו' דליתא דאם איתא היו מתירין בלא נפיחה:

וא"כ נמצא כשהיא סרוכה לדופן שבצלע העליונה מלבד דרוב הפוסקי' מכשירין דסותם הוא אף למי שאוסר הוא רק משום חשש דשמא הוא מהריאה אבל מידי ספיקא לא נפקא עכ"פ דשמא הסירכה הוא מהדופן דאפי' אם הי"ל לדופן זה דחשיב כמו חזה מה שאינו אפי"ה ספיקא הוי והוי ג"כ ס"ס להקל, ס' אם הסרכה הוא מהדופן ולא מהריאה ואת"ל מהריאה שמא קי"ל כשיטת רוב הפוסקים דשרי משום דגם הצלע העליונה הוי דופן סותמתו וכשרה והגם דאיכא מהפוסקים דס"ל בזה לאסור כיון דהוא רק מחמת ספק חשיב שפיר ס"ס כדכתב הרב דברי אמת בתשו' סי' ו' דט"ז במה שנחלקו הפוסקים אם מועיל עד אחד כעדות השנים להעמידו בחזקת קטן דיש להתיר מכח ס"ס ס' אי הלכה כמ"ד דע"א נאמן ואת"ל דאין הלכה כמותם עדין אף לדברי החולקים לדידהו לא הוו כ"א ספק דשמא קטן הוא וס"ס כי האי כבר מצינו לגדולי האחרונים בכמה מתשו' לעשותו בכה"ג ויש טעם וסמך ממ"ש התוס' בקדושין במה שפי' אם הקלו בשבויה והט' שאף אם יבואו עדים שנשבית עדין אינה אסורה אלא מן הספק עכ"ל והגם דעדותו בודאי נאמרה ותסגי לן יקר סהדותיה עכ"ז לא אמנע מלהזכיר מעט מהרשום בזכרוני כעת דכן מפורש יוצא מתשו' הנשר הג' הרב מהרח"ש בקונטר' עגונה בתשו' סי' ד' וסי' ו' ומקו' אחרים ואחריו נמשך הפ"מ ח"א סי' יו"ד וסי' ל"ו גם מהראנ"ח בח"א סי' ב"ן נראה דמסכים שיש להקל בכה"ג דהגם דלא כתב בפירוש דהוי ס"ס הרי כתב שם דאפי' אמשמאילים וכו' קלשא וזיקא שאינו מחמת ודאי אלא מחמת ספק ובאיסורי הס' אפי' בשל תורה מחלוקת ישנה בין הגדולים אי האיסור ד"ת אויל וכו' יעוש"ד, ואין לי פנאי כעת לעמוד ע"ד דעכ"פ נרא' דלדעת הסו' דהוי דר' דיש להקל שפיר וגם דעת הר' מקור ברוך בסי' פ"ה נר' כן וכ"כ הרב פמ"א ח"ב סוס"י כ"א ע"ש וגם בס' כרם שלמה בא"ה סי' י"א ע"ש וכן זכורני דכ"כ גם בסהפ"ו אחרים וא"כ גם בדין זה שייך שפיר לעשות ס"ס:

אמנם נראה דבס"ס כי האי לא יבצר מהגמגום לפי דברי הרב פ"מ עצמו שם באותו חלק בסי' י"א דאחר שעשה בנ"ד ס"ס כי האי ונסתיע ממהרח"ש בכמה מתשובותיו דעביד ס"ס כה"ג בחסרון קברתיו כתב וז"ל ואף שס"ס זה אינו מתהפך אף ס"ס דמהרח"ש נמי אינו מתהפך ואפי"ה עביד ליה דבמקום עגונה כי"כ מאחרוני' סברי דל"ב מתהפך איברא שמרן זקני שכתב להחמיר בסי' ע"ה בשבוי נר' דנא קא חשיב האי ס"ס דכתיבנא אי משום דהוי ס"ס מחודש ויש בו קצת מן הזרות כמו שיראה הרואה ומוהרח"ש הוא המלמדני לעשות כעין ספק זה, ואפשר שלמרן זקיני לא ס"נ או משים שהס"ס אינו מתהפך ומר זקיני אכשר דבעי ס"ס מתהפך אף בענין עגונה או דאעיקרא דדינא כבר ראיתי למ"ז בח"א סו' כ"ז ולבו מהסס להקל דחשיב לסברת ר"ב עכ"ל יעוש"ב:

ויש לעמוד ע"ד דמוהרח"ש גופיה שם בסי' ו' חשש משום דלא הוי מתהפך אנא דכתב שם דמ"מ נוכל לעשותו סניף לטעם הראשון יעוש"ד דנמצא דמפני זה גם מהרח"ש אינו סומך ע"ז לבד כ"א לסניף וגם שם בסי' ד' מה שסמך ע"ש מלתא בטעמא ועוד יש לעמוד ע"ד דלא זכר שר תשו' מהראנ"ח הנ"ל מ"ש בענין זה גם הרב מקור ברוך בתשו' הנ"ל עם שנר' שדעתו כך עכ"פ נר' מדבריו דאינו כ"כ ברור ויד הדוחה נטויה לדחות מדכתב שם על ס' הרי"ף והרא"ש והטור וסיעתם דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דמאחר דאפי' הם כתבו דהוי ספק מקודשת הוי כמעט כמו ס"ס אלא אם תאמר אפי"ה אזלינן לחומרא יעוש"ד, וע"ע בכנה"ג סי' טו"ב הגה"ט אית קנ"א שהביא מתשו' כ"י למהרח"ש שעשה ס"ס כהאי יעוש"ד, ויש לעמוד ע"ד שלא הזכיר כמה תשובות המודפסות למהרח"ש שכ' כן וע"ע להרב דבר משה אה"ע סי' ט"ז שכתב ע"ד מהרח"ש וז"ל אלא דאני בעניי לא באתי לידו מדה זו, אי משום דכל הנהו רבוואתא לא סמכו על ס"ס כזה דא"כ לא משכחת לה לחוש לס' הרמב"ם דחייש לקברתיו כלל, ועינינו הרואות לכמה מרבוואתא דחשו לה ובפרט במלחמה ולא אמר כן אלא לסניף בעלמא ע"כ:

אשר לפי"ז תמהני על הרב דברי אמת דכל רז לא אניס ליה דכתב כן בפשיטות כאלו אין שום חולק בזה דאף דכמה גדולים הכי ס"ל עכ"פ אינו מוסכם וזכורני דגם הרב חת"ס חלק אה"ע כתב בזה אלא שאין מצוי אצלי כעת, ויש לי לשאת ולתת הרבה בזה ולאפס הפנאי איני יכול וכיון שכן נראה דיש לפקפק בס"ס כי האי משום דלא הוי מתהפך כדחשש מהרח"ש גופיה והפ"מ ואי משום מחמת מה שפקפקו עניו הרבנים הנז'. לזה אמינא דבדין זה אין לחוש משום דלא הוי מתהפך משום דאעיקרא דמלתא הרבה מהראשונים והסכמת האחרונים דל"ב מתהפך כידוע ודעת מרן כן כמפורש יוצא במ"ש ביו"ד סי' מ"ט ופסק בש"ע שם וראיתי להרב מהרח"ף ז"ל בס"ה גנזי חיים במערכת טריפות אות ס' דע"ט דכתב וז"ל ספק בטרפיות ל"ב ס"ס המתהפך כן יש ללמוד ממ"ש מב"י בשם אהל מועד, ומשמעות א דס"ל דיש לחלק בין טרפיות לשאר איסורין פי' למאן דבעי בשאר איסורין בטרפיות מודו כ"ע דל"ב, ואם דבריו באו בדקדוק אחר המחי"ר זהו הפך דברי כל הפוס' כמתבאר כן ממ"ש בט"ז שם ובפר"ח שם סק"ד ונימוקי מהרש"ט שה"ד שם ובמהרח"ש בסי' ד' ובכנה"ג שם הגהב"י אות ד' ע"ש, ובמקומות הרבה בה' טרפיות ומהרי"א בספר דברי ריבות וה"ד בע"ח ביו"ד סי' נ"א ומהרי"ט חיו"ד סי' י"א ובס' חוט המשולש מסי' נ' כמה תשובות מגדולי הפוס' ובתבואות שיר סי' ט"ל דפ"ד ויותר מהמה בכו"כ מספרי הפוס' דמדברי כולם מתבאר דאין לחלק והוו כמו בשאר איסורין, והגם שיש לומר דבאיסור טרפיות דהוו חזקת היתר ורוב כשרות דלא בעו מתהפך וכמ"ש מהר"מ בן חביב בס' או"ץ והרב כו"ף והרב ח"ס מ"מ ממ"ש הרב אהל מועד לא מכרע. דאפ' הוא ס"ל דבכל האיסורין לא בעי' מתהפך, אבל נראה דאף בשוה לשאר איסורין מ"מ מאחר דהס' הראשון אינו שקול דהמתירין בהחלט הם רבים וגדולים, יש לסמוך ולעשות ס"ס אף דיש סוברין דיש לאסור מחמת ספק וכסברת הרבנים הנ"ל ומט"ז יש לסמוך אהך ס"ס ואף שהוא מחודש, ומה גם די"ל דהך ס"ס מכל צד ומוסכם לכ"ט וכמתבאר מתשו' מהרי"ט סי' יו"ד דכתב בנ"ד וז"ל ואדרבא איכא ס"ס להתיר דכיון שהסרכה עצמה ספק נקב היא השתא דמספקא לן אי בכה"ג מגין או לא מגין הו"ל ס"ס ע"כ וט"ע בחס"ל חיו"ד סוס"י ב, שעשה ס"ס כזה ולא חש למה שפקפקו הרבנים הנ"ל אף שהוא ז"ל הביא דבריהם בחאה"ע סי' ו':

וא"כ נרי דכיון דמן הדין יש להתיר אפי' בדליכא מכה רק שנהגו להחמיר בכה"ג דנ"ד דאיכא נמי מכה בדופן יש להתיר בפשיטות אף אם היה צד להסתפק משום דהא איכא קמן פלוגתא אחריתי דרברבתא קמאי וכמו שיעוין בחי' הרמב"ן פא"ט והר"ן בהל' ורשב"א שם בחי' ובתו"ה דיש סוברים דבנסרך לשאר איברים דאין נקיבתן במשהו דתלינן בהו ואף שראיתי להרשב"ש סי' ת"ך שכתב על ס' הראב"ד הלזו שדחו דבריו ואמרו שלא התירו במכה אלא בדופן כמו שהאריך הרמב"ן בחי' וכל הנמשכים אחריו עש"ד, נראה דהיינו שלא לסמוך להתיר על זה לבד משום דהוו ספ' דאורייתא ומשו"ה חששו הבאים אחריו להחמיר לחוש לסברת הרמב"ן, אבל לעומת זה עכ"פ יש לנו אילן גדול לסמוך עליו ס' הראב"ד, והרשב"א בתו"ה ד' ל"ה כתב שכן דעת הרז"ה, ומה שגמגם בזה הכנה"ג בסי' ט"ל הגה"ט אות ס"ט ע"ד הרשב"א, אחר שאלת המחילה לא מכרע ויעוין בזה למהרד"ח בנד"ל ד"פ מה שהשיב ע"ד וא"כ הרי יש עוד ספק אחר דאף שיש לפקפק ע"ז דאיני בא לכלל ספק מצד מ"ש מהרימ"ט בחיו"ד סי' ג"ל והבע"ח סי' ק"ז ובתשובות אחרות מלבד דרבים לוחמים ע"ד דמלבד הרשד"ם ובר פלוגתיה מהרש"ג המובא שם ובס' משפטים ישרים דס"ל דאפי' משום סברת הראב"ד דרבו כמה רבו לחלוק ע"ד וכן ראיתי להרב פ"מ ח"ג סי' מ"ה דכתב דאפי' בס' דכל בתי דינים נהגו להפך חזי להצטרף לס"ס ואם ועלה בדעת לומר דלא מצטרף לדידן הלא תראה להרב מהרח"ש בתשו' סי' ל' שדחה סברא זו בב' ידים גם מהריק"ש בערך לחם סי' ס"ט כתב דבספק אם שהה במלח כשר מס"ס משום סברת הראב"ד וכן נראה ממ"ש הפמ"א ח"ב סי' ק"א והמש"ל פ"ג מה' אבל ע"ש וע"ע בתשו' בע"ח סי' נ"א ובכנה"ג יו"ד סי' ט"ל הגב"י אות ס"ה שיש עוד סוברין כן גם מהרי"ט אלנקוה בע"ס שביתת יו"ט בתשו' כי באה בס' בני אברהם בסו' חיו"ד סי' ו' כתב דעכ"פ ס"ס נגד מרן ואינו נגד תשובת מהרימ"ט ע"ש מלתא בטעמא גם המשאת משה בא"ח סי' כ"ג השיב ע"ד דכי נהיגי העולם כדעת האוסרין מאי הוו סוף סוף מידי ספיקא לא נפקא יעו"ש וכ"כ המ"ב בס' קו"א בחא"ח סי' ו' ובחיו"ד סי' ל"א ובס' ארעא דישראל מע' הס' סי' כ"ב וכ"כ הרב צרור הכסף סי' ג' גם הרב דב"מ בח"ג יו"ד סי' ב' כתב וז"ל דאין ה"נ דמנהג עפ"י הוראת מרן הוא ד"ת היינו כשלא יצטרף שם ספק אחר אבל כשיצטרף עוד ספק אחר באותו דין למה לא נעביד ס"ס להתיר דאני אומר דאפי' מרן בעצמו יודה דהוא לא פסק באותה הוראה לחומרא אלא כשהוא לבדו לא בהצטרף ס' אחר ונסתייע מדברי מהרוק"ש בסי' מ"ב חסרה המרה ועש"ד וע"ע להרב אהל יצחק חיו"ד סי' ז' וסי' ל"א ומקומות אחרים שם דפסק כן וע"ע להג' בית הלל וכו"פ ביו"ד סי' ע"ה דסל"ה ועיין עליו להרב חיד"א בס' עין זוכר מער' הס' סימן ל"ב והרב בע"ח בעצמו נר' דלכאורא דלא השוה את מדותיו כמ"ש הרב חסל"א בא"ח סי' י"ג והרב משנת ר"א בח"ב יו"ד סי' יו"ד עש"ד וע"ע במ"ש הר' בע"ח ביו"ד סי' קי"א ולעת הפנאי יש לי להביא עוד מכמה פוסקים דלא סל"ה ותו נראה דבכה"ג דנ"ד דהעקרא בס' הראשון רוב ככל הפוסקים קמאי ובתראי ס"ל להתיר כדכתי' לעיל וגם הרב כנה"ג כ"כ ואף למיעוט הפוסקים היא מחמת ספק דודאי יש לומר דהנוהגים להחמיר הוא רק משום חומרא בהצטרף עוד ספק אחר כי האי גוונא כשר ועיין להכנה"ג בחיו"ד סי' ל"ז הגהב"י אות נ' ובתשו' בע"ח מ"ב דכתב בפי' וז"ל דאף לפי"ד ה"ד היכא דהוקבע הלכה בכל ישראל וכן נהגו בכל המקומות ולא יש מקום שנהגו להתיר עש"ד:

ועפי"ז נצולים אנחנו ג"כ ממה שיש לפקפק בנ"ד להחמיר משום דבכל אחד מהספקות כבר נהגו להחמיר וכל כי האי י"ל דמאחר דנהגו לאסור בכל אחד גם בהצמדם יחד אין להתיר וכמו שכן ס"ל למהרד"ח בס' נד"ל ח"א סי' מ"ד דמטעם זה העלה להחמיר שם בנסרכה לצלע הששית עם מכה משום דכל מחלוקת של הר' הוא בספק אחד משני הספקות דנהגו להחמיר אבל כל כי האי גוונא יש להחמיר יעוש"ד דנראה דאפי' אם היו דבריו מוכרחים י"ל דבכה"ג דמן הדין שרי כל שנתוסף עוד ס' אחר דפלוגתא דרבוותא יש להתיר ועיין למהרש"ך בח"א סי' קע"ח שכתב וז"ל דמנהג שנהגו להחמיר ורוב הפוסקים מתירים אם מה שנהגו כן הוא מפני שחשבו שיש להחמיר כמותם מן הדין ולא משום סייג דיש להתיר אפי' בלא שאלא וע"ע נאמן שמואל סי' כ"ט ועמ"ש הרב פר"ת בסו' ט"ל דע"א ודע"ח ואכמ"ל:

אלא דאעיקרא דמלתא מה דפשיט"ל להנד"ל אף שלכאורה יש לסייע דבריו ממ"ש הבאר מ"ח ח"ב יו"ד סי' ב' והחס"ל בא"ח סי' י"ג מלבד די"ל שלא נאמרו דבריהם כ"א דוקא כשהשני ספיקות הפך פסקו מרן לא כן כשהיא מחמת מנהג שבכל אחד מהב' ספיקות נהגו להחמיר לא מפני זה יש לאסור בהצמדם יחד ותו שאפי' כשהיא שכל השני ספיקות הם נגד פסקו מרן דס"ל להרב הנ"ל דאין לעשות ספק פסיקא כה"ג אנכי הרואה דרבים לוחמים ע"ד וכדיראה הרואה הרב משנת ר"א ח"ב בחי"ד סי' ט"ו עשה ס"ס בכה"ג וכתב וז"ל ואף דמרן פסק לאסור בשו"ע סי' קנ"ו וסי' קל"ד וכבר נודע דקבלנו דעתו והאריך הכנה"ג סי' קס"ז וק"מ וכו' אנן בעניותין ראינו להאחרונים דלא חשו להו ועיין להרב ב"ד יו"ד סי' ק"ג וק"ה ולמוה"ר בספר יד המלך למהרא"ף ובס' ידש"מ סי' ג' דעשו הרבנים הנז' הפך פסק מרן ושלא כדעת הכנה"ג וכו' ועיין להרב חק"ל חיו"ד סי' קפ"ח ובח"ג או"ח סי' א' דשקו"ט הרבה והסכים דבדיעבד יש לסמוך ע"ד מהרשד"ם ומהרש"ג והמעיין וראה דמתבאר מדברי הרב חק"ל דל"ש ליה היכא דהס' האחד הוא הפך פסק מר"ן להיכא דהשני ספיקות שניהם גם יחד הם הפך דברי א ז"ל והכי מסתברא כמו שיראה המעיין בטעמו של דבר את"ד יעוש"ב וכן מתבאר מדברי הידש"מ דמרן פסק ביו"ד סי' ב' ובחו"מ ג"כ שם בסי' ל"ד סתם דפסול ע"ש וכן נראה ממ"ש הדב"מ בתשו' דח"ג הנ"ל ע"ש וכן נראה ממ"ש החק"ל בסי' ע"ז דקי"ט וה"ד בס' הגיד מרדכי בחא"ח סי' ט"ו דמ"א וכ"כ הר' הנז' בחיו"ד סי' ד' בנ"ד ונסתייע מדברי הרב חק"ל אלו ושם בסי' ה' השיב ע"ד מהר"מ לארידו דעל הראשונים אנו מצטערים בס' אחד ומכ"ש היכא דהוו ב' ספקות נגדו וה"ה בסי' ו' תמה ע"ד דאיך העלים עון ממ"ש בדברות הראשונות מדברי הרב חק"ל עש"ד וכן ס"ל להרב מהר"א הכהן ז"ל בס' טהרת המים מע' הס' אות ז' ושכן הסכים בקונ' תשו' שארית הפליטה סי' יו"ד ע"ש ועיין להרב נד"ל גופיה בח"ב ח"מ סי' מ"ו בפסק העגלות שפסק הרב וב"ד להתיר בס"ס ושאלו ממנו שנראה שהוא הפך מ"ש הרב מ"א החק"ל וגם שהוא היפך מ"ש החס"ל דכשכל השני ספיקות הם הפך פסק מרן דאין לעשותם ובא לכלל ישוב דלא הוי הפך דברי הרמ"א ועל זאת הב' לא השיב דנראה דגם הוא לא חש לזה להשיב משום דס"ל כמ"ש הרבנים הנ"ל וחזר בו ממ"ש בח"א דאין לחלק ביניהם דגם כשהמנהג ג"כ לאסור כל אחד לבדו, בהצמדם יחד יש להתיר וכן זכורני דמזה זמן רב שעמדתי בזה וראיתי שגם מספרי אחרונים אחרים מתבאר כן וכעת אינם נמצאים אתו ומכללם ס' צעיר רודם שהעיד שעשה מעשה ויורו המורים להתיר בס"ס אף שהמנהג לאסור בכל אחד לבדו וע"ש בסי' מ"א די"ד ולכן גם באותו נדון של הרב נד"ל דח"א הנ"ל שכתב לאסור לפי מאי דכתיבנא יש לעמוד לעת הפנאי:

אבל בנ"ד נראה דיש להתיר בלא"ה דמלבד מ"ש אעיקרא דמלתא נראה דאין צריך לכ"ז דנראה פשוט דחשיב שפיר ס' לעשותו ס"ס משום דאף לדעת האוסרין בדאיכא מכה בשאר מקומות הוא רק מחמת ס' דוקא ולא מתורת ודאי כמתבאר מד' הרשב"א בת"ה הארוך דל"ה ע"ב דכתב אחר שהביא דברי הרז"ה והראב"ד שהתירו גם בשאר מקומות וז"ל אבל הרמב"ם לא הודה להם דלא אמרו אלא בדופן, שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליתא שבריאה וכו' אבל בשאר מקומות שהם נוחים להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להם חושבין שמא מחמת הריאה וטריפה ע"כ, וכ"נ ממ"ש הרב בחי' והר"ן בהל' ע"ש דהוא רק מחשש שמא מחמת הריאה יעוש"ד וכלשון הזה העתיק לשון הרמב"ן עצמו הרשב"ץ בס' יבין שמועה דכתב וכן מפורש בדברי הרמב"ן בחי' לרנ"א לענין מקח וממכר שעלה ונסתפק בתחי"ד אי הוי מקח טעות בענין הסרכה וכו' דאיכא למימר דה"מ בטרפות ודאי כגון אלו השנויות במשנה אבל הנאסרות בסרכא וכן לדופן ולשאר מקומות שהנהיגו בהם הג' ז"ל איסור כיון שאין בהם טרפות ודאי אלא חששא ואית להו בדיקותא לאו מק"ט הוא וכו' וע"ש ודברי הרב הביאם הר"ן בהל' שם ע"ש הרי מפורש דסרוכה לדופן ולשאר מקומות דלית להו בדיקותא דאיני טרפות ודאי אלא חששא אלא דיש לעמוד ע"ד שנראה שגם בכל איסור הסרכות איני רק מחמת ספק ואין בהם איסור ודאי וכן הבין הסמ"ע בסי' רל"ב סקכ"א אלא שבנסרכה לדופן ולשאר מקומות קיל טפי דהוא מחומרת הג' דהוי חשש מה שאין להתיר בבדיקה וראיתי מ"ש המנחת יעקב על תו"ח סי' ע"א עש"ד וסיים דלא כנראה מדברי הסמ"ע דכל סרכות לא אסרנן רק מספיקא ע"ש ולענ"ד מדברי הרמב"ן נראה כמו שהבין הסמ"ט ואפש"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל דבכל הסרכות יש ספק שמא אינה סרכה רק ריר ומשום דלא בקיאנן בבדיקה יש לאסור מספק כנ"ל לפום ריהטא ועוד יש לצדד דשמא ס"ל כשיטת הראב"ד בס' ת"ד סי' י"ב ה"ד רי"ו בח"ה נט"ו ועמ"ש הבע"ח בתשו' סי' נ"א ועכ"פ נראה דבנסרכה נשאר מקומות שאסר הרמב"ן דהוא רק מחמת איסור ס' וכדכתי' וכיון שכן דאפי' לדעת האוסרין מה שאסור הוא מחמת ספק אבל לא בודאי משום דשמא מאותם המקומות דאין הנקב פוסל נסרכה לריאה וכשרה א"כ בהצטרף עוד ס' אחר יש להתיר ובכה"ג ליכא למימר מאי דחשש הכנה"ג וכמו שמפורש יוצא מדברי כל הראשונים בפ"ק דחולין וכנ"ל ובחפשי מצאתי להרב שמן המשחה בהל' שחיטה סי' ח' שכ"כ ע"ד וא"כ לפי מאי דכתיבנא אף אם היה צד להסתפק יש להתיר משום דרבו הספקות:

וכל זה כתבתי לרווחא דמלתא דאפי' אם היה מקים להסתפק דשמא לאותם הסוברים דשתי הצלעות אלו דינם כדין חזה דאינו סותם דהה"נ דיש להם דין חזה גם לענין אם יש מכה בהם דלא תלינן בחזה, אבל לדידי חזי לי דאפי' לאותם הסוברים דאינו סותם לא מפני זה יש לומר דגם לענין זה דאין לתלות באיכא מכה בהו דודאי איכא למימר דשנא ושנא דבשלמא דאינו סותם הוא כדקא יהבו טעמא מפני שמתנועיע גם מפני שפושטת צוארה כנ"ל אבל עכ"פ מבואר מזה דעכ"פ דופן מיהא הוי ומהיכא תיתי לדמותו לשאר מקומות שאין הנקב פוסל בהם דה"ה בזה דמלבד די"ל דדיינו לאסור במה שפירשו הם באותם המקומות ולא לאפושי בפלוגתא במה שלא כתבו בפי' ועוד דהסברא מחייבת כן דודאי הוי דופן לענין זה דתלי במכה אף למאן דס"ל דאינו סותם דהתם ה"ט כדכתי' ותו דמה"ט שאמרו שיש לאסור בשאר מקומות מפני שאינו דומה לדופן עי' בחי' הרמב"ן והרשב"א והר"ן ובת"ה דל"ה ע"ב מהם בעצמם מתבאר היטב דדוקא באותם המקומות הוא שיש לאסור ולא בצלעות דודאי דהנהו נמי דופן מקרו וקשה הוא ומסתרך משם אל הריאה וגם ליחתו מרובה ועי' להרב פר"ת שם בסק""ע ל"ב שעשה כמה הוכחות דל"ד מכה בבשר וע"ש דמתבאר דכ"ש בצלעות הללו דתלי בהו ולא דמי לאותן המקומות שפרע הרמב"ן אלא דמאי דדייק הרב מדברי הרמב"ן דלא התנא דדוקא בדופן תלינן ולא בשאר אלא כשיש צמחים בריאה, אחרי שאלת המחי' אין נר' כן מדברי הראשונים הנ"ל, וג"כ עיין בהרשב"ץ בי"ש י"ו ובתשב"ץ ח"ב סי' רס"ג והרשב"ש:

והסכמת כל רבני האחרונים להתיר גם בבשר ואף למה שפקפק בזה הכנה"ג בסי' ט"ל הגה"ט אות ל"ו ובתשו' בע"ח סי' מ"ח לאסור בזה ליכא תברא מדבריו כלל לכשהיא סרוכה לעצם הצלעות הללו, ואדרבא מבואר מדבריו דמה שאינו סותם דהיינו גרמה דהוא עדיף לתלות במכה, ועיין עוד להרשב"ץ בס' יבין שמועה ד"ך ע"ג שהתיר אם נסרכה האונה מבפנים שאינו סותם דיש לתלות במכה וכן דעת האחרונים, ולעת הפנאי יש לעמוד ע"ד הרב נדיב לב סי' נ"א ואכמ"ל, ולכל הדברות נראה דלצלעות אלו אין מי שיכחיש דלא הוי דופן אף דאינו סותם, ועי' להר' במ"ח סס"י נ"ה דכתב וז"ל דלענין מנין הצלעות מהם מתחילים למנות וכו' דלאו הא בהא תליא, דבשלמא לענין סתימה כיון שנקרא חזה לענין כהנים נקרא ג"כ לענין סתימה דאינו סותם, אבל לענין המנין הכל תלוי בדופן צר וכל שהוא בצלע ו' אף שהוא ו' עם צלע זו טרפה דכבר יצא למקום הרחב יעו"ש, דמבואר מזה דדוקא לענין סתימה הוא דיש להם דין חזה אפי' למחמי' אבל לא לכל מילי דודאי דופן הוי כמו שאר הצלעות, ואף שמ"ש הר' הוא להחמיר בודאי שיש לנו לומר ג"כ להקל, ומה גם דכלל גדול מסור בידינו מכל הראשונים דאין לנו להוסיף מדעתינו על הטרפיות:

ולרווחא דמילתא יש לצרף עוד מ"ש לעיל משם מהרמב"ח וכו"פ וחת"ס דבטרפיות כיון דבחזקת היתר קאי ורוב בהמות כשרות, אף שהספק ספיקא אינו מתהפך וגם בשם אונס חד הוא דיש להתיר, וע"ע בספר נדיב לב ועפ"י כל האמור הוריתי הלכה למעשה להתיר בנ"ד, ואף שהגידו לי מע' החכמים השוחטים דאיזה פעמים הטריפו מחוסר ידיעתם שלא ידעו מהו הדין אין לחוש ע"ז וז"ב:

הצב"י שלמה אליעזר אלפאנדרי ס"ט

סימן ב

תשובת הרה"ג וכו' מוהר"ר יצחק אבולעאפייא בעל פני יצחק על ענין הנ"ל:

ראיתי מראות אלהים עולים מן האר"ש האי פס"ד דשדר לן מר מעלת מוהר"ר רבי אליעזר הגדול דרופתקא דאוריתא מבעמן חכמתא חד מן קאמיא מבני עליה שדעתו מנופה בי"ג נפה סולת נקיה משיירי כנה"ג המלך שלמה נר"ו, צלל במים אדירים בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל לא הניח פנה וזוית וזו הלכה העלה בשריותא דריאה הסרוכה לאחת משני הצלעות העליונות בדאיכא מכה בדופן הנז' מכמה טעמי תריצי הנאמרים באמת וה' עמו מלמד שהלכה כמותו אין חקר לתבונתו, וכשאני לעצמי ניכר שפחמי לא הניח לי מקום להתגדר בו וכל רז לא אניס ליה ומה ידעתי ולא ידע, והנני בא לסייעו במקצת במה שאסף איש טהור להקת הפוסקים ז"ל דעבדינן כי האי ס"ס כיון דהאוסרין אינו אלא משום ספק דמספק"ל ואינם אוסרין מתו' ודאי והנה אמת טעמו ונמוקו עמו שכן ראיתי להגאון הרב שער אשר ז"ל ח"א אה"ט סי' י"ג דעביד האי ס"ס בנ"ד בדין עגונה והאריך בזה כמש"ש יעו"ש, וגם אני הדל בעקבותיהם הלכתי ואחריהם נמשכתי להקל בדין עגונה בכח האי ס"ס בצירוף שאר טעמים כמ"ש בסה"ק פני יצחק ח"ב בתשובות דעגונה ושם הבאתי כל דברי האחרונים ועד אחרון תשו' הרב חס"ל ז"ל והרב חוקי חיים ז"ל ועיש"ב:

ואולם לא אכחד תחת לשוני מחוות דעי בהאי דינא דנ"ד דלענ"ד לא דמי נ"ד להאי ס"ס שדברו בו הפוס' ז"ל הנז' בד"ק, דמלבד דמהרח"ש ז"ל גופיה גילה דעתו דאיני אלא לסניף כמ"ש הפוס' ז"ל משמו אשר הובאו בתשו' החס"ל ז"ל הנז' א"כ ל"מ האי ס' אלא לסניף ולא להקל מכחו דוקא ועוד שאני התם דאיירי בדין עגונא דאתתא דאקילו בה רבנן כמו בשבויה כידוע, ודוקא בהא הוא דעבדינן האי ס"ס הגם שיש בו קצת זרות כיון דהוא מניה וביה הס"ס מאי דלא אשכחן בשאר דוכתי ס"ס כהאי ול"ד למ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' מ"ט בדין קורקבן דנסתפקו בו אם הוא מחמת חולי או מחמת קוץ דעבדינן ס"ס להקל, שאני התם דהס' הב' הוה ס' מבחוץ ספק ניקבו שאר איברים הפנימיים והוא ס' מבחוץ לא מניה וביה כנ"ד שהוא ספק ניקבה הריאה וכו', דס' זה מניה וביה דומיא דמת וקברתיו וזה לא אמרוהו כ"א בדין עגונא דאתתא, וגם נדון הרב דברו אמת ז"ל דומה לדין עגונא דאתתא כיון שהיבם קטן מאד ורוצה להמתין לו עד שיגדל לחלוץ או לייבם וממילא היא נשארת עגונה, וגם ספק על ס' לא על דעבדינן ס' שני דדלמא לא נגע זה נקרא ס' מבחוץ דומיא לשאר איברים הפנימיים, וכן משה"ק הט"ז ז"ל מדין ושט דסי' ל"ג גם זה נקרא ס' מבחוץ כיון דהשני קרומים הם כב' גופות מוחלקים כמ"ש הרב בתי כהונה ח"ב בחלק כ"ד סי' יו"ד יעש"ב, זהו מה שנלע"ד לחלק בין הנושאים, וא"ש את"מ והריני מבטל דעתי נגד דעת עליון רו"מ כת"ר:

ועל מ"ש דעבדינן ס"ס כששני הס' נגד מרן ז"ל הנה מלבד מה שאסף וקבץ רו"מ כת"ר הפוסקים האחרונים ז"ל עוד בה עיני צדיק תחזינה מישרים בס"ה דברי שמואל למהר"ש ארדיטי ז"ל בח"א יו"ד דל"ה ע"א שכתב הרב המחבר שם שבמקום אחר כתב דעבדינן ס"ס נגד מרן האוסר בס' אחד מהם, וכתב עליו הרב המגיה ז"ל וז"ל והנה לא הראה לנו איה מקומו שהאריך בזה דבסי' הנז' לא הביא אלא להחק"ל יו"ד סי' קכ"ז שהסכים עור ועיין להר' הגיד מרדכי דע"ב ע"ב שהביא עוד ממ"ש בסו' מ"ז דכ"ב ושכן ראה עוד בספרים אחרים דכ"כ ע"ט, אלא דהחק"ל באה"ע במ"ב סי' ב' שינה את טעמו וכמ"ש מהר"ח רומאנו ז"ל הוב"ד בס' נדיב לב ח"ב סי' ס"ל ושם מר בנו הרב נד"ל הליץ בעד מר אביו אבל הוא דוחק וכמ"ש הרב אוזן אהרן ז"ל מע' ס' אות י"ד ע"ע ועיין להרב נד"ל והרב שערי רחמים א"ה סי' כ"ג ואוזן אהרן והגיד מרדכי בכמה מקומות שתפסו דעבדינן ס"ס נגד מרן, ועיין פר"ד ח"ג מדרנ"א ואילך ובדף שכ"ו שתפס וכו', אבל למ"ד דעבדינן ס"ס ה"ה בב' הספקות ע"ע, ולא זכר להחק"ל סי' ע"ו דכ"כ לגבי הב' ספקות וכמ"ש הרב הגיד מרדכי, ומזה השיג על שני צנתרות הזהב דכתבו להיפך וכו', ועיין להנד"ל סי' ס"ג ועיין זכו"ל ח"א מע' כ' שהביא לדברי החק"ל הללו ואיך לא אתיא זכירה כאן בדבריו, וגם על הרב בנו דלא אתיא זכירה מתורת אב לערער עליו ועש"ב:

וע"ע בס' עבודת השם יו"ד סי' א' ד"ט ע"א דבתר דשקו"ט הרב המחבר ז"ל ע"ד הרב אוהל יצחק ז"ל וע"ד הרב שמן המשחה ז"ל כ' הרב ז"ל וז"ל ועיין להר' באמ"ח ז"ל ח"ב יו"ד סי' ב' דתלמיד אחד רצה לדון בס"ס להחמיר נגד פסקי מרן ז"ל וכתב הרב דלא דק כלל כיון דאנן קבלנו הוראותיו של מרן ופ' בב' הדינין להקל הכי נקטינן, ועיין להגאון מ"מ מוה"ר אג"ן ז"ל בס"ה צל הכסף ח"א סי' ג' ד"ד ע"ד שכתב עליו שדבריו הם הפך ס' הרב ד"מ ז"ל ונגרר אחריו החס"ל ז"ל דס"ל דאם מרן לא עמד בדין ההוא דשייכי לב' הספקות אע"ג דבב' הס' וכל אחד לבדו פ' מרן להקל או להחמיר עבדינן ס"ס נגד מרן יע"ש, והוא תנא דמסייע להרב הגיד מרדכי ז"ל, וכן העלה הרב מהר"א ה ז"ל בס' שיורי טהרה מע' ס' סק"ז יע"ש, ולידי"ן המגיה בס' דברי שמואל הנד"מ דל"ה ע"ג עכ"ל עי"ש, ואפשר שכל האחרונים הנז' נכללו במ"ש כת"ר בסו"ד שכן הסכימו כל האחרונים:

ועוד ראיתי לכת"ר שעמד ע"ד הר' גנזי חיים ז"ל שכ' וז"ל ס' בטרפיות לא בעינן ס"ס המתהפך כי"ל ממ"ש מרן ב"י רס"י מ"ט משם ספר אוהל מועד עכ"ל, ומני"ר נר"ו גמגם עליו טובא ככתוב בד"ק, ולענ"ד דשפתי צדיק מהרפ"ח ז"ל ברור מללו דכיוון לדעת גדול מהרד"ף ז"ל בס' מזמור לדוד סי' מ"ט דכ"ט ע"ב שכתב וז"ל שם בסוף הסי' כ' הפר"ח ז"ל דאף ס"ס שאינו בב' הדינין מתהפך מיקרו ס"ס ע"ש, נ"ב גדולה מזו הו"מ למימר דבכה"ג לכ"ע לא בעינן מתהפך וכמ"ש הש"ך סי' ק"י בשם מהרמ"ע ע"ש דהכא נמי אין להסתפק בנקיבת האיברים הפנימיים אלא א"כ באנו לחוש לקוץ א"כ בהכרח לומר תחי' ס' ע"י חולי או קוץ עכ"ל עי"ש, וז"ש מהרפ"ח ז"ל בטרפיות צ"ב ס"ס. מתהפך ולזה הביא ראיה מ"ש מרן ז"ל בב"י ע"ד הרב אהל מועד ז"ל וכבר קדמו הרב בתי כהונה בח"ב דף י"א ע"ד עי"ש:

איך שיהיה ס הדברות ולכל האמירות יפה דן יפה הורה הלכא למעשה מני"ר נר"ו, ויש להתיר בסרכה בצלע העליון ומכה בדופן כיון שבלא"ה רוב הפוסקים מכשירין גם בדליכא מכה בדופן וגם איכא ס"ס דאת"ל דה"ל כהאוסרין בדליכא מכה דילמה בדאיכא מכה אפשר דמודו להתיר וכמ"ש מני"ר נר"ו וה' עמו שהלכה כמותו שרי יולדתו ברוך שבחר בו ובמשנתו יה"ר כת"ר וגדל כחומה וכמגדל כנה"ר וכנא"ה אנא זעירא דמן חבריא יסיר יסרני וה בחוש הראות:

הצעיר יצחק משה אבולעאפייא ס"ט

סימן ג

שאלה. היה עובדא בעי"ת איזמיר יע"א שבבוא הבודק לבדוק הבהמה מצא עולם הפוך כל איבריה הפנימיים אשר הם בטבע להוות בצד ימין היו בצד שמאל ואשר צריכים להיות בטבע לצד שמאל היו בצד ימין, דנמצאו הכבד ודעי' לשמאל והטחול לצד ימין, והריאה תלתא אוני עם הוורדא משמאל ותרי אוני מימין, והקצב אשר הציץ בה הוטב, אמר שאפי' הוורידין והסמפונות והקנים היוצאים מהלב והכבד ושאר האיברים אשר יש מהם רחבים ומהם צרים ומשתנים זה מזה לפי צורך קיום הטבע, גם המה שינו מקומם מימין לשמאל, באופן כי כל אבריה הפנימיים היו כהלכתן בכל מכל כל אצא ששינו מקומם מימין לשמאל דוקא, והדבר היה לפלא בעיני כל רואה שלא נראה ולא נשמע כזאת:

על השאלה הנז"ל שרטט וכתב אחד מהת"ח הרשומים ממשפחת רם הרב כמהר"ר אליה אבואלעפייא נר"ו להתיר עפ"י מ"ש הרשב"ץ ז"ל ביבין שמועה ד"ח הטעם שיש ג' אונות בצד ימין בטבע הבריאה הוא לפי שהצד הימני מהלב היא יותר חם מצד השמאל מפני קורבתו אל הכבד וצריך נשיבה גדולה ע"כ, שלפי"ז לא אמרו בש"ס ובפוסקים דחליף ערפה אלא בחילוף דמזיק לנשיבה לא כן כשנתחלף הכל והכבד במקום הג' אונות הוא י"ל שינוי האיברים כולם מימין לשמאל לא הוו ריעותא ומדלא נחית לאשמועינן רבא גם היכא דנתחלפו כל האיברים שמעינן דלא קפדי בהא, ועוד הביא מ"ש הרשב"ץ שם דטו"ב שכ' ע"ד רבא שאמר דאי חליף טרפה וז"ל שלא תאמר זה אינו חילי שתמות ממנו הבהמה אלא שינוי הסדר שהימין חוזר לשמאל וכו', דומה לאדם איטר יד ימינו וכו' ואינו חולה, וגם מטע"ז אמרו חכמי הטבע שאפשר שימצא הכבד בצד שמאל והטחול בצד ימין על כן הוצרך רבא לומר שגם זה חולי ובכלל אין כמוה חיה טרפה הוא שהרי יש חסור ויתור עכ"ל, שלפי"ז י"ל שאם האונות על מתכונתן אלא שהכבד הוא בשמאל והטחול בימין חולי הוא ואין כמוה חיה כיון דלצד הכבד חסר אונה אחת המזיק לנשיבה את"ד, ושאלה זו היא שלוחה למע' הרב המופלא רא"ג כמהר"ר יצחק אבולעפייא נר"ו אם יסכים ע"י, והרב כמהרי"א השיב וז"ל ואף דלכאורה כל הישר הולך ישפוט בצדק כל אמרי פיו אולם יש לצדד דכיון דרבא סתם דבריו כספר החתום ולא ביאר טעמא מאי י"ל דל"פ אפי' אי יהיו כולם הפוכים, ומ"ש מדלא קבע רבא כ"ה בחילוף האונות ולא אשמועי' אפי' בהפכו כל האיברים יש נדחות דרבא לימדנו במידי דשייך קצת לא כן היפוך כל האיברים, ומאי דהכריח מדחזינן דחיתא ג"ש לא נעלם ס' מהרש"ל ה"ד הש"ך ז"ל סי' ז"ן דטרפה ל"ח ברובה, גם קי"ל כס' הרשב"א ז"ל ה"ד מור"ם ז"ל שם סעיף ח"י דכ"מ שהוא ודאי טרפה אעפ"י שנשתהה יב"ח ע"כ:

ומני"ר רא"ג כמהרי"א הנ"ל נר"ו ביקש ממנו לחוות דעתי הקצרה ונומיתי לו כי הוא רואה חבילי טרדין המוטלין טלי עול הצבור והיחיד ולימודים שינים הלכה למעשה מפה העירה ומעיירות אחרות ודיינו שנעמוד בשלנו, ועכ"ז כדי שלא להשיב פניו ריקם משום עשה דכבוד תורה, דחקתי את עצמי ויהיו דברי בקצר אמיץ בעט נחוצה ואומר דכמעט שעברתי ע"ד הרב הפוסק נר"ו ראיתי שיש להחמיר לענ"ד הגם שאיני רואה במ"ש מני"ר לדחות דבריו טעם מספיק כל הצורך דכיון דלפי כל הישר הולך ישפוט בצדק כן שעפי"ד הרשב"ץ וש"מ שביארו טעמא דרבא מוכרח לומר כן כל דלא מצינו חולק נגדם יש לסמוך עליהם אעפ"י שאינו מפו' בדברי רבא וכמה פעמים מצינו דסתמא אתמר בש"ס ואינו לכל מילי עיין ט"ז יו"ד סי' מ"א סק"ט לענין אין סרכה בלא נקב ונמצא כזה הרבה פעמים כידוע:

והיותר תימה מ"ש רו"מ כת"ר נר"ו דאף אי חזינן דחיתא ג"ש דל"ן מ"ש מהרש"ל וכו' דהם ז"ל מיירי כשהוא בטרפה ודאי דליכא שום ספק כלל דע"ז כ' הרשב"א בתשובה סי' צ"ח דאפי' יביאו כמה בנ' א ויאמרו שראינו שחייתה יותר מיב"ח אנו מכחישין אותם כדי שיהיו ד"ח קיימים שאמרו דטרפה אינה חיה, ומהרש"ל ביש"ש פא"ט סי' פ"א חולק שלפעמים יבא שאחד מאלף שטרפה חיה שרז"ל אמרו שכמוה חיה אינה ערפה אבל לא נתנו כלל שכמוה חיה שבודאי כשרה, אבל לכ"ע אם נסתפק לן אם היא טרפה או"ל וחיה יב"ח לכ"ע כשרה וליכא מאן דמטריף בזה, ולכן קאמר הרב הפוסק נר"ו דלפי"ד שהיא כשרה כדי לצאת מידי ספק אם נשתהה יב"ח הרי נתברר שהיא כשרה, ושגם אפי' אם נחלקו בזה חכמי ישראל דהללו אוסרין והללו מתירין יכול להשהותו יב"ח לצאת מידי ס' למי שהוא ס' אצלו לפמ"ש הג' חק"ל ז"ל ביו"ד סי' כ"ו דזה מהני אף שס' הטרפות נולד מן הבטן ולכן מן הראוי לעמוד בעיקר הדין ואם לא מצינו צד לאסור נוכל לומר ממה שחי יב"ח דנראה שהוא כשר:

אמנם לעד"ן שיש להטריף, והן קדם אומר דמה שהבין הרב הפוסק נר"ו דהרשב"ץ ז"ל מטריף כשהטחול והכבד הם בהיפך, דהא ליתא דהוא לא ביאר דעתו בזה אי ס"ל להכשיר וזה הביאו למאי דהוה ס"ד דבחילוף האונות אינו חולי אלא שינוי, אבל מאי דמסיק שגם זה חולי היא בחילוף האונות ולכן כשיהיה בחילוף הכבד והטחול לבד יש לצדד אי כשר או"ל, די"ל דכשר דלו יהא דהוו כחסרו שניהם הרי אם חסר הטחול כשר וגם בחסר הכבד לדעת הרמב"ם ודעימיה שכת' נר' דכל שנאמר בו ניטל טרפה ה"ד ניטל אבל אם חסר מתחילת ברייתה כשר ועיין בזה בהרשב"א בת"ה דמ"ג ע"ב ובתוה"ק דטו"ב ובתה"ד סי' קע"ז, ומ"ש מרן בכ"מ בפ"א מה"ש ובב"י סי' מ"א ע"ד הרמב"ם דאפי' יש לדחות דא"א להבראות חסרת הכבד עי"ש, מלבד דיש לעמוד ע"ד ממ"ש הרשב"א ותו"ד וגם ממקומות אחרים שאין נר' כן וע"ע בכנה"ג שם הגהב"י אות מ' ואכמ"ל:

הרי עכ"פ כשיש אלא דחליף הרי יש במציאות ולא גרע מחסר ומה גם בכה"ג דמסייע מ"ש חכמי הטבע שאמרו דבכה"ג הוי כמוה חיה ומתקיים אף להרשב"א ודעי' ז"ל דס"ל דכל היכא דאמרו ניטל טרפה דגם דחסר מברייתו טרפה, הרי כתב שם דבחסר הכבד דמה שהיא טרפה שהוא מפני המרה והכא אין המרה חסרה, וכיון דבכה"ג מתקים אף שהוא חליף כשר, ואין זה נגד מ"ש הרמב"ם פ' יו"ד מה"ש שכתב דאלו שמנו חז"ל שהיא טרפה אעפ"י שיראה בדרכי הרפואה שבידנו שמקצתם אינם ממיתים ואפשר שתחיה מהם אין לך אלא מה שמנו חז"ל שנא' עפ"י התורה אשר יורוך עש"ד, דזה ה"ד כשהם אסרוהו בפי' אבל כשלא אסרוהו אף אי איסתפק לן נוכל לסמוך ע"ד וכ"ש בזה דגם אי לא דברו בזה ח' הט' דיש פגם להתיר כדכתי' וא"כ לפי"ז אדרבא יש לפשוט דכשאוני הריאה ג"כ הוי חליף דטרפה אף דהוי ג' לצד הכבד, לפי דאם כשר בזה דהוי חליף כשהוא רק הכבד והטחול אבל האונות הם כמנהג כל הבהמות א"כ מוכרח דהכל תלוי דוקא רק בהאונות שיהיו כמנהג ואינו מזיק מה שהוא שנים בצד הכבד, ואף שהרב"ץ ז"ל כתב טעם תלתא מימינא דהוא מפני קורבתו אל הכבד בהכרח צ"ל דאין זה עיקר הטעם דיש צורך הרבה בשביל שאר האיברים אלא דגם בשביל זה יועיל, וכן נראה דאטו למאן דס"ל דחסר הכבד מברייתו כשר אם יהיה חליף באונות יכשיר, אין לבדות דברים כאלו בדמיונות מדעתינו, וא"כ כיון דיש להכשיר בחליף הכבד מפני שהאונות הם כמנהג מינה דאם גם האונות הוי חליף דטרפה:

ואף שנאמר דגם מצד זה יש להטריף כשהכבד והטחול הוו חליף כמו שמצינו בחליף האונות דכיון דמשונה ממנהג העולם כמ"ש הרשב"ץ ז"ל שם בי"ש דטעם חילוף האונות לאו מטעם חסר הוא רק דכיון דנשתנה סדרן דאוני שהחילוף עצמו חולי, וגם כתב דיתרת שלא בדרא דאוני אין זה אלא מפני בלבול היצירה וחלישות ודינו של זה היתר כדין נטול ע"ש ועי' להריב"ש ז"ל בסי' שע"א, ותו דמלבד שינוי הכבד יש לחוש ג"כ משום שינוי המרה דהוי שלא במקומה וכנטול דמו, ואף לפי"ז מכ"ש כשאם הוי חליף באוני דמטרפי בש"ס בפי' דודאי הוי טרפה, ואין זה תוס' על הטרפיות שמנו חז"ל כדס"ל לה"ה כיון דבפי' אתמר בש"ס ומה שהוא חליף בכבד וטחול אין זה למעליותא דאדרבא מגרע גרע ואף אם לא היה גריעותא מצד זה י"ל דמדסתם הש"ס דאי חליף טרפה אף שבודאי קדמה להו ידיעה דיש חליף ג"כ בכבד וטחול משמע בכל גוונא, ועוד דאפשר דבנ"ד הלב הוא כסדר דהחלל שבצד ימין הוא היותר גדול כנהוג.

ואת זה אגיד דמ"ש הרשב"ץ ז"ל משם חכמי הטבע דנמצא הכבד והטחול בהיפך, אני מסתפק דאם יהיה כן דשמא גם האונות הם בהיפך, ובקשתי למצוא המקור והגידו לי שבס' שער השמים מאמר ט, הביא כן משם אריסטו שכ' שלפעמים על צד הפלא ימצא הכבד משמאל והטחול בימין ועדיין לא יש שום בירור לדבר.

ונראה שאף אם והיה שמה שהביא הרשב"ץ ז"ל מחכמי הטבע הוא ג"כ שהאונות הם בהפך מימין לשמאל שיש לאסור ולא התיר הרב בזה כיון דבש"ס סתמו דטריפה ואין לסמוך ע"ד חכמי הטבע כדכתב הרמב"ם ז"ל בה"ש כנ"ל וע"ע בתשו' הרשב"א סי' שפ"ג ה"ד מב"י בסי' מ"ו ובתשובת צ"ץ סי' ע"ה ובפר"ח, וכתב הרשב"א בת"ה דמ"א ע"ד, דאין לך אלא מה שמנו חז"ל דאי לא אף אנו נתיר ניקב קרום של מוח וניקבו הדקין לפי שנשאל להרופאים ואמרו שניסו וחיו ע"כ.

ונראה לע"ד דהרשב"א בתשו' אינו חולק ע"ד הרמב"ם, ומ"ש הרה"ג בחק"ל יו"ד סי' כ"ו דהרשב"א חלוק ע"ד הרמב"ם וע"ד עצמו במ"ש בת"ה ושמ"ש בתשו' היא בתחילת ימיו לע"ד יש להשיב אלא שאכמ"ל.

ולדידי גם בהנהו טרפיות דתרי מימינא וג' משמלא ויתיר וחסיר דמטרפו בגמ' לדעת חכמ"ה אף דמתקיים יותר מיב"ח משום דבזה אף לדעת כמה מגדולי הפוסקים סל"ה מפני שהוא מהבטן כמו שנבאר לקמן בס"ד, וע"ע להרפ"ח ז"ל ביו"ד סי' ז"ן אות נ' שכתב שוש לנו להחמיר בספק יתרת שהרי אנו רואין שלא בדרא דאוני דהוי טרפה ואעפי"כ חי יותר מיב"ח עש"ד, ואפי' לדעת דאינם מחלקים גם הם מודים דלא יסמוך ע"ד בעלי הטבע ולא נאמין להם כמ"ש הרשב"א והרמב"ם ז"ל כנז"ל:

וכן מצאתי בס"ה עולת איש להרה"ג יש' ברכה נר"ו בסופו שנשאל הרב שם כשהכבד והטחול הם שלא כסדר והכשיר עפי"ד הרב י"ש הנ"ל ז"ל, וכתב שם וז"ל דהשואל לא שאל אלא על הכבד והטחול ואם לא היו האונות כסדרן ודאי שהיה מטריף בלא"ה משום דחליף, אלא ודאי שהיו כסדרן, ונרגש שם ע"ד הרב י"ש דלפי מ"ש הוא עצמו טעם תלתא מימינא שלא ישרף הלב וכו'. וכתב ע"ז וז"ל ואולם בהכרח ר דכיון דנשתנו צדדי הגוף דהימין חזר להיות שמאל א"כ חזר להיות רוב התנועה לצד שמאל צריך לנשב בטחול ג' איני עכ"ל ע"ש, ואף שי"ל ע"ד במה שהבין בפשי' דהרשב"ץ ז"ל מכשיר בפי' דלע"ד לא ביאר דעתו ויש לצדד כדכתי' לעיל, וגם איני רואה דבריו במה שרצה ליישב ההרגש שיש להרגיש במ"ש כיון דהימין חזר להיות שמאל וכו', ועכ"פ הרי מפו' דס"ל דאף אם הכבד והטחול הם בהיפך אי הוי שלא כמנהג העולם האונות דהוי ב' מצד ימין ששם הטחול דטרפה:

ועכ"פ נראה היכא דגם האונות הוי חליף דהוי ב' מימין, כו"ע מודים דהוי טרפה מדנא ביארו זה בגמ', ומדברי הרשב"ץ ז"ל בי"ש אין ראיה וכדכתי', וא"כ נר' דאפי' אם היה דהדבר היה בספק ונשתהה יב"ח דעכ"ז יש להחמיר, ומ"ש הרב הפוסק נר"ו מהרה"ג חק"ל ז"ל דס"ל דבס' טרפות אפילו מהבטן דיש להקל משום דלפי דעתי ריב הפוס' הכי ס"ל, ולע"ד אחר שאלת המחי' יש להשיב ע"ד, ראשונה במה שרצה להוכיח היפך דעת הרשב"א ז"ל בתשו' ממ"ש רש"י ז"ל והתו' במס' נדה דכ"ג במ"ש אמ"ר ושטו נקוב אמו טמאה, דכתב דס"ל דטרפה אינה חיה, ושהכי מתבאר ממ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' שם ומהרשב"א ז"ל גופיה שם, ולכן קאמר מר דגם הרשב"א גופיה לא סמך על טעם זה ולרווחא דמלתא כ"כ עש"ד.

ולע"ד (לחומר) נ"ל דלא כתב הרשב"א כן כ"א ביתר וחסיר וכיוצא אבל בנקוב אף שנר' שהוא מן הבטן גם הוא מודה דאינו חי יב"ח וכמו שמתבאר מדברי הרב במ"ש שם באותה תשובה דסי' צ"ח עי"ש, ומ"ג בושטו נקוב די"ל דאח"כ בהיותו בבטן נעשה דודאי א"ח יב"ח למ"ד א"ח, ועיין בתו' רי"ד קידושין לדז"ן עמ"ש כגון שנמצא טרפה בבני מעים, דכתב ז"ל כלומר שנמצאת יותר בבני מעים דהשתא ודאי בשעת יצירתה טרפה שאין יותרת נוצר לאחר יצירה כדפי' במס' חילין ע"כ, וכן נראה ממ"ש הרמב"ן בחי' שם ועמ"ש בחי' הרשב"א וע"ע להרה"ג בס' התרומה בה' או"ה סי' ע"ג דכ' וז"ל אבל בטרפות שבא מן הבטן כגון יתרת שלא בדרא דאוני וכיוצא לזה כל הגבינות אסורות עש"ד, ובכה"ג דוקא הוא מ"ש הרשב"א ז"ל אבל לא בושטו נקוב דאף הוא ס"ל דאינו חי יב"ח, גם מה שהוכיח ממ"ש התו' פ"ק דחולין ד"ה אתיא מפרה ושאר הראשו' ע"ש, דאם איתא אין החזקה מוציאה מספק טרפה דהא איכא טרפה הנולד מן הבטן דלכ"ע טרפה פה חיה ע"ש, דנראה ודאי דלא יהיה כ"א איזה פעם באלפי פעמים איזה בסוג ספק דנאמר דאיתרע חזקה, וכן ראיתי להרב עה"ש ז"ל יו"ד סי' ז' אית ט"ו דנולדה טרפה ל"ש והוי מיעוטא דמיעוטא ושכ"כ בתשו' מהר"ם זכות ז"ל סי' ו' ע"ש:

ולכן נראה ברור דמ"ש הג' הסמ"ג ז"ל לאוין קמ"א וסמ"ק סי' ר"א וסה"ת הנ"ל דטרפות הבא מן הבטן שר"ל שנוצר כן בבטן אמו כמ"ש בפי' התוס' רי"ד הנ"ל וכ"כ המר' פ"ג דחולין וז"ל ואם הטרפות דהבהמה נטרפה בטרפות הבא מן הבטן כגון חסיר ויתיר וחליף באוני וכיוצא בהם הגבינות אסורות ע"כ וכ"כ הגמ"י בפ"ג דמ"א וכן כל הפוס דכ"כ בודאי דלא כוונו לומר כי אם דנוצר כך בבטן אמו דלא כמ"ש רש"ל דאף ביתרת אם חיתה הבהמה הוברר הדבר שלא היה מן הבטן, וגם מ"ש בהגש"ד וביאורי מהראש"ל דטרפות שכ' הסמ"ג דבא מן הבטן ר"ל דהטרפות גדלו בבטן זמ"ר, אחר המחי"ר הם דברי תמה דמלבד דקשה דמה צ"ל טרפות הבא מהבטן ולפרש כגון חסיר ויתיר באוני וגם דלא ראו מ"ש הג' תוס' רי"ד הנ"ל דאין יותרת נוצר לאחר יצירה, ולכן נר' עיקר לע"ד כמ"ש האגור והאו"ה והב"ח ופר"ח שה"ד הר' שם וכן מפורש יוצא ממ"ש הלביש בסי' פ"ה וע"ע למור"מ בד"מ שם ובדמש"א פ' א"ט דקכ"ט:

אלא די"ל ע"ז דאין נראה כן מפירש"י דמנחות ד"ל גבי מאי דאיתא שם מי שיש לו ב' ראשים דחייב בעשר סלעים, ופריך עלה מדתני רמי ב"ח מתוך שנא' פדה תפדה וכו' שומע אני אפי' נטרף בתוך ל"י ת"ל אך חלק, שאני הכא דבגולגולת תלה רחמנא ע"כ, ופירש"י שם וז"ל והאי נמי כנטרף דמי שהרי ל יחיה ע"כ, וכתב עו"ש וז"ל בגולגולת תלה רחמנא לפדיון בכור וכו' ואם משים אך חלק השתא מיהא לא מית ע"כ, ונר' מדבריו דמי שיש לו שני ראשים אף דהוי דהוו שבא מן הבטן אינו חי ודמי לשאר טרפות ואפי"ה מחייב כיון דהשתא מיהא הוא חי, ולא ממעטינן מפדיון מאך חלק אלא לנהרג דגם בשעת פדיון אינו חי אבל בכל טרפות ס"ל דחייב וכמ"ש בפ' ראשית הגז מה בכור אפי' טרפה אף ר"ה טרפה וס"ל דאין לחלק בין בהמה לאדם דלעולם חייב ואפי' דטרפה אינה חיה, אלא דקשה לפי"ז מ"ש שם באיזה מהם מניח תפלין, ועיין להרב חק"ל שם דהוכיח מהאי סוגיא דביתר חי כדברי הרשב"א ודעימיה אלא שרצה להוכיח שם דדוקא ביתר ולא בחסר, ובסו"ד כתב ע"ד הרשב"א דכתב בדרך אפשר דיתר חי דק"ט האיך לא הכריח מהאי סוגיא דיתר הוא חי ע"ש, והיא מן התימא דאיך לא נרגש מפרש"י הנ"ל, ומהנר' לכאורה דאף הרמב"ם ברפ"א מהל' בכורות שכ' מ"ע להפריש וכו' בין באדם בין בבהמה טהורה בין שהיו שלמים בין שהיו טרפות וכו' ע"ש, נראה דאזיל בשי' רש"י הלזו אבל אי אפשר לומר משום דהיא ז"ל פסק בהל' בכורים פי"א הטו"ב דאם נעשה טרפה אינו חיוב בה' סלעים ע"ש, וכתב מרן בכ"מ ובב"י יו"ד סי' ש"ה דהוא ס"ל כפי' התוס' ולא כפירש"י ע"ש, ומצאתי להרב מהר"א אשכנזי בס' מעש"א בחא"ה סי' ו' שאחר שהביא להרפר"ח במ"ח בל' הר"מ פי"א דביכורים מ"ש בזה כתב ליישב דמ"ש דחייב ה"ד כשנולד טרפה ממעי אמו, אבל אם נולד בלי טרפות אלא שאח"כ נטרף פטור, וכדדייק לישנא דהרמב"ם ז"ל שכ' אם נעשה טרפה וכתב דחילוק זה מפו' בדברי רש"י, ממ"ש בפ"ק דמנחות ד"ו עמ"ש תאמר בבכורה שקדושה בבכור אם נולד עם טרפתא ושוב ראה בא"ז קמא לדי"א שכתב כן משם גדולי הקדמונים ומיישב עד"ז הש"ס דמנחות במה שאמרו שאני הכא דבגולגולת ת"ר ישזהו ג"כ דעת הרמב"ם עש"ד, ואף שבמ"ש דכן מבו' להדיא בדברי רש"י הא ל"מ דרש"י צריך הוא לפרש כן לפי הצעת הש"ס ולא כיוון למעט דאם נטרף בתוך ל' יחי אח"כ דפטור, וגם דאין נראה כן ממ"ש שם במנחות דל"ז ולאפס הפנאי איני יכו'ל מ"מ בדעת הרמב"ם ניתן ליאמר שפיר ומה גם אחר שכבר בא מפו' בדברי הקדמונים שהביא הרב המאירי:

ולפי מאי דכתי' לעיל נוכ"ל הטעם הוא דכשהיה מבטן אמו מתקיים שפיר כאנו הוא בריא, וא"כ נמצא דגם סברת אלו הגדולים והרמב"ם דס"ל כן וכן ג"כ דבכמה ענינים דחל ף ויתור וחסר דנחלקו הראשונים וכמו כן הפליגו גדולי אחרונים ומשמע דכשאסרו מטעם ספק הוא אף בשהה יב"ח, ולמה לא הכריעו ממה ששהה יב"ח דלא הוי טרפה אלא נר' דהוא משום דכיון דהוו מבטן אמו אין זה מבחן דיכ"ל יב"ח ואף שהוא טרפה וראיתי להג' כו' פ בסוס'י ז"ן דעמד ע"ד הרשב"א ממ"ש התוס' שם בפ"ק דחולין ושקי' ט ולבסוף כתב דמסתבר דעת מהרש"ל ומ"מ יש להחמיר בס' הנולד ביותרת הואיל ונפיק מפי הרשב"א דיותרת חי זמן רב, וסיים דבריו וז"ל והנה הסכימו האחרונים במחלוקת הפוס' הוי כס' טרפה ומהני יב"ח, ואני תמה כל החומרית הנאמר לעול בחסיר ויתיר וכו', דאפי' רוב הפוסקים מכשירין אנן מחמירין, איך מחמירין בשיר הגדיל הא זהו קרה בבטן, ולכן צ"ל שהחמירו לצורך שעה עכ"ל, וע"ע מ"ש הר' חיד"א בס"ה יעיר איזן במע' הט' ואכמ"ל, ילפי האמור דבס' הרשב"א קיימי רוב בנין ורוב מנין ודבריהם מוכרחים ואינו חשש בעלמא מש"ה החמירו הפוסקים דאינו מועיל בכה"ג שהיה דיב"ח, וע"ע במ"ש בס' באר יעקב בני' ניד סי' ל"ה ובס' זכרון יוסף ביו"ד סי' כ"ג י"ל ע"ד ואכמ"ל:

ונמצא לפי"ז דבכל דבר דיש להסתפק בטרפות מבטן אמי דמדינא הוי ס' טרפה אף אי מצינו שאמרו חכמי הטבע דמתקיים הוא וחי שנים הרבה אין לסמוך עליהם להכשיר משים דאפי' ראינו בעינינו דחי שנים הרבה יש להחמיר וכ"ש לסמוך ע"ד, ומה גם לפי"ד הר' דב"ש סי' ק"פ והר' מהרח"א שה"ד החק"ל סי' כ"ה דס"ל דגם בכל ספיקא דדינא דטרפות אפי' שאינו מבטן אמו דיש להטריף ויש טעם לדבריהם דכיון דיש סוברין דהוי ודאי טרפה ולדידהו ודאי לא מהני שהיה יב"ח ובודאי טרפה קאי עדין איך אנחנו יכולין לדחות דבריהם ולקבוע הלכה דלת כוותיהו דשמא הלכה כמותם וכ"ש כשהוא מבטן אמו דהוו כמו ס"ם, ולכן נר' דאפי' כשהוא הכבד והטחול לבד בהיפך דלדידי צריך להתיישב בדבר דיש לצדד בזה כדכתיב' לעיל, ועכ"פ יש צד להכשיר אבל כשנהפכו ג"כ האונות יש להחמיר כלנע"ד לפום ריהטא ולאפס הפנאי איני יכול לעמוד עוד רק כתבתי זה בעט נחוצה לעשות ר"ץ, ועוד הארכתי בזה אבל ע"כ מצאתי:

הצעיר שלמה אליעזר אלפאנדרי ס"ט

ואחר החיתום הוגד אלי וראיתי מ"ש בענין זה הר' מהרא"ז בספר ויעש אברהם בקונט' ברוכה אסתר דכ"א וז"ל מעשה פלא בא לידי פ' לך לך שנת תרכ"ד בכבש אחד שנראה בריא וחזק שנתחלף כל מה שבפנים בבטן ור"ל הריאה והכבד והטחול והבני מעים והיו ב' האונות שדרכם להיות בשמאל היו בימין ובצורת השמאלית ממש ושלשה הימנית עם הוורדא היו בצד שמאל ובצורת הימנית ממש, והכבד היה על חצר הכבד בצד ימין והטחול היה בצד שמאל והכוליא השמאלית היה נמוך ושוקע ודבק בהצד בשר והלך ארוך ונמוך לצד הריאה יותר מהכוליא הימנית ממה שדרכם להיות הכל בהיפוך וכידוע, וגם הבני מעים כלם מה שדרכם להיות מונחים בצד שמאל היו מונחים בימין וכן להיפך והיה זאת הכבש לפלא גם בעיני הקצבים א"י זקנים ואמרו נמי שמעולם לא ראו כזה והטרפתי, דזהו ודאי מ"ש רבא אי חליף טרפה ופשוט הוא עכ"ל:

הנ"ל

סימן ד

תשובת השואל הרה"ג מהר"י אבולעפייא ע"ע הנ"ל

הן כל יקר ראתה עיני את השאלה ואת אשר נגזר עליה ממע' מוהר"ר ר"א הגדול מרא דאתרין כקש"ת כמהר"ר שלמה אליעזר אלפאנדארי יצ"ו שהסכימה דעתו להטריף דלא כמ"ש הרב כמהר"ר אליה אבולעפייא יצ"ו ומוה"ר יצ"ו שלמה בחכמתו האריך הרחיב למעניתו כיד ה' הטובה עליו וברוחב מבינתו העלה להל' ולמעשה להטריף, וכשאני לעצמי חפץ הייתי מאד להשתעשע בתורתו אין חקר לתבונתו, ואולם להיותי חלוש המזג גם אור עיני גם הם אין אתי ויהי כי זקן יצחק וכו' דין גרמא שלא יכולתי לבוא בארוכה, אך לענין דינא הנני מסכים ומעריב ככל אשר הורה מע' הרה"ג הנז' יצ"ו וה' עמו מלמד שהלכה כמותו וכבר גלתי דעתי טרם כל עם מעלת הרה"ג יצ"ו שדעתי להטריף וגם במכתב למר כת' כן בקיצור לרוב חולשתי והדין דין אמת ככל מ"ש הרה"ג מני"ר המלך שלמה יצ"ו והן עתה כה הראוני חברי שכ"נ בס' ויעש אברהם נדון כזה והטריף, ועם כי נטו דרכי מדרכו של הרב הפוסק אליהו בהיר מ"מ האמת יותר אהובה ועסה"ר הכ"ד אנא זעירא דמן חבריא:

הצב"י יצחק משה אבולעאפייא ס"ט:

סימן ה

נשאלתי משוחטי מתא בבהמה שנמצא בפרש מסמר קטן שבור הצד הדק שנוקב, ורחוק משם בבית הכוסות סרכה ג"כ סרוכה לטרפש הכבד ולכאורה היה נראה שיש לאסור משום דמלבד שיש מהפוסקים דס"ל דיש לאסור כשיש סרכה גם בשאר איברים שנקב בהם הוי טרפה, וגם דאף לד' המתירים יש לומר דבהצטרף עמו רעותא דהסרכה יש לאסור, וכמ"ש הט"ז וש"ך בנמצא מחט אף שאינה תחובה המחט דיש לאסור אם יש קורט דם וה"ה אם יש סרכה וכמ"ש רבני האחרו' ע"ע, וע"ע בס' מאמר מרדכי המכונה לחם עדן אשכנזי בח"א כמה תשו' בזה מס"י כ"ד ואי' וע"ע פנים מאירות ח"ב סי' מ"ט גם בס' בית לחם יהודה סי' מ"א הוא חושש לד' ט"ז וש"ך ולכן הצ"ע כשהוא הפ"מ ע"ש:

אמנם יען ששמעתי שיש הפסד מרובה בדבר והוא איש עני והתירה חסה על ממונם של ישראל כידוע חזרתי ע"כ הצדדים אם אוכל להכשיר בנ"ד, וראשונה אומר שנראה לעומת זה רבו המתירים כדיראה הרואה להר' צ"ץ סי' מ"ט ה"ד הפר"ח סי' מ"ח סקכ"ב וה"ר פר"ת שם סקי"ב והסכימו עמו הב"ד והכו"פ שם ס"ק עו"ב גם הר' שבות יעקב סימן ס"ד כתב להתיר גם הנוב"י מ"ק סי' ט"ו ומ"ת בחי"ד סוס"י ז"ן וב"מ בס' שיבת ציון סי' כ"ו כתב להתיר ולפי"ד הנוב"י גם הש"ך דעתו להתיר ולא כתב שם כ"א רק כדעת רמ"א והוא חולק ע"ד דלדעתו גם רמ"א הוא מכת המתי' עש"ד גם הר' שעה"מ שם ס"ק ל"א והר' תב"ש ס"ל להתיר, וע"ע בס' משחא דרבותא ביו"ד סי' ד"ן דס"ו ובס' תשובה מאהבה ושו"מ מ"ת ח"ב סוס"י ל"ד ובס' יהודה יעלה אשכנזי למוהרי"א בח"א סי' ס"ח, ויש לעמוד לעת הפנאי ע"ד המאמ"ר הנ"ל וע"ד הרב תורת יקותיאל ע"ש וכן נראה ממ"ש הרב זרע אמת בקיצור דיני טרפיות סי' קפ"ח שאחר שה"ד הט"ז וש"ך כתב אך הפר"ח וכו', וכ"כ הצ"ץ וכו' ע"ע וטבע הלשון נראה דגם הוא דעתו שיש להתיר וכן נראה ממ"ש בסי' קי"א למ"ש הצ"ץ מבלי שום חולק וכ"ה דעת הלה"פ בס"ק ל"ו ול"ז ע"ש גם הרב פר"מ כתב שיש להתיר בהפס"מ:

ואף שראיתי להרב חת"ס בי"ד סי' ג"ל שפקפק בזה משום דטעם המתירים הוא מדברי הרא"ש בסוגיא דהבריא, ומ"מ הכא צ"ע אי נימא דבושט טרפה כה"ג לבית הכוסות יעוין בחולין דכ"א והלא צ"ע כיון דאין כאן סיבה להחזיר המחט לאחוריו להיותה מונח בתוך החלל מה"ת נטרף אם לא ניקב לחוץ ע"י ק"ד שכנגדו דאם איתא שהיתה תחובה עד לחוץ מי החזירה לאחוריו בחצי עובי וכו' ואמאי אמר אביי לכי טרח טריה טובא קמ"ל להטריף בכה"ג אלא ע"כ פשי' די"ל וכו' יעוש"ד ולע"ד מלבד דל"ק ע"ד המתי' משום דהחילוק בריר וגם שי"ל כיון דתחובה ויש בה ק"ד בודאי שהיה מכה ויצא לחוץ ומה שאינו נראה הוא דהמכה הוא סותם ונראה כלא יצא ולא נסתפק אביי ורק כל הטרחה היא לפי מה שהבן ואיסר אפ' מצד אחד ודוק היטב כי קצרתי וזה אף למ"ש הפר"ח ומה גם דהעיקרא אין דברי הפ"ח מוסכמים דלפי"ד הר' פר"ת גם בושט יש להתיר בכה"ג, וגם החת"ס גופיה אף לפי"ד שיש לפקפק, הרי העיד שהמנהג להתיר עפ"י הרבנים הקודמים שהיו לפניו ושאפי' תחוב בכוסות שקורין פלידרלי"ך נוהגים להכשיר ויש להם על מה שיסמוכו ושהוא מניח להם כמנהגם יעו"ש:

ונמצא דאפי' אם נאמר כדעת הסו' דסרכה הוי בק"ד דאפי"ה רבו המתירין אם אין המחט החובה, ולפי"ד החת"ס הנ"ל הוא דהמנהג להתיר עפ"י הוראת הרבנים הקודמים ועוד נר' דמאי דס"ל דסרכה הוו כק"ד אין הדבר פשוט ומוסכם דיש ג"כ מהסוברין דסרכה לא הוי כק"ד ושלכן אף בתחובה אין לאסור וכמ"ש הר' מהרא"ל שה"ד הצ"ץ שם וכתב שקשה בעיניו להאמין שהצ"ץ אוסר בזה גם הכנה"ג בסו' מ"ח הגה"ע אית כ"ב כתב משם מהרי"פ שמנהג שאלוניקי להכשיר, וכתב וז"ל הן אמת שלפי"ד אם היתה סרכה יוצאת מן הכרס ונסתרכה לטרפש ויש מחט החובה בכרס אעפ"י שלא עברה המחט הייתי רוצה להטריף שאין לך ק"ד גדולה מסרכה אבל אין אנו נוהגים כן אנא כשיש סמפון ואתה המעיין בחר לך ע"כ, וה"ד השה"ג שם ס"ק ס"ה גם הרב מהר"ז ה"ד הנוב"י מ"ת סי' י"ד כתב שאם אין הסרכה במקום המחט התחובה שאין לאסור והסכים עמו הנוב"י שם:

וא"כ נר' דבנ"ד דאין המחט תחובה כלל והיא רחוקה מהסרכה דיש להתיר, אלא דאכתי יש לעמוד אי יש לסמוך ע"ז משום דהרבנים הנ"ל מיפשט פשיט"ל דמשום הסרכה לא הוי רעותא כלל ואין לחוש ג"כ בנמצא מחט אבל אנן בדידן דעינינו הרואות דיש כמה גדולים דס"ל דיש נאסור מצד הריעותא דסרכה לבד בכל האיברים דנקיבתם במשהו כמו בריאה וכמ"ש במ"א ועי' בעהש"ו שם בי"ד א"כ הגם דנקטינן כדעת המכשירים ומרן מכנלם מ"מ נר' דבדאיכא נמי הריעותא של המחט הלב מהסס להתיר גם בזה משום דהוי כמו ס"ס להחמיר וגם ראותי להרב חיד"א בשיו"ב סי' מ"ח דה"ד רד"ק שתמה ע"ד הפר"ח דהסכים עם הצ"ץ והוא כתב בסו"ס ז"ל דסרכה פוסל בכל האיברים דנקיבתן במשהו ע"כ, וכן מצאתי למהרד"ח בנדיב לב חלק א' סי' ח"י דשקו"ט בזה וכתב דהצ"ץ דמתיר הוא משום דס"ל דאין סרכה בשאר איברים אבל להפר"ח והר' פר"ת ושמ"ח נא ניתן ליאמר דהם מתי' גם בסרכה כיון דלידדהו גם בלא מחט ראוי להטריף מחמת הסרכה ואין מי שיתיר כ"א הצ"ץ לבד והוא באחד וכתב ע"ד הנוב"י הנ"ל דהתיר בסרכה ומחט מונח דדבריו תמוהים וגם כתב ע"ד רד"ק הנ"ל דהק' ע"ד הפר"ח דלק"מ דמ"ש בסי' מ"א ע"ד הצ"ץ דיפה כתב היינו לדין תחובה דאסר בסרכה כמו ק"ד ולא לדין מחט, מונח בסרכה דמכשיר דבהא דעתו להטריף גם בלא מחט זת"ד ע"ש, ואין דבריו נראים, משום דפירושו בדברי הפר"ח דחיק ואתי מרחיק דאם כוונתו דהוא מטריף שם גם כשיש סרכה לבד, איך שייך לומר ט"ד הצ"ץ דכתב דסרכה ויש עמה מחט שאינה תחובה דמותר ואין אסור כ"א רק בתחובה דיפה כתב ולכן נר' דכוונת הפר"ח הוא כמ"ש הנוב"י וכל הגדולים הנ"ל ויותר מהמה רבו מספר ויש ליישב משה"ק רד"ק ע"ד משום דהרואה יראה שם בב"י ז"ל שלא החליט המאמר שיש לאסור בסרכה בשאר איברים ורק שכתב שדעתו נוטה להטריף ובהפ"מ צריך הכרע, וכיון שכן שפיר כתב ע"ד הצ"ץ דכתב דאין לאסור כ"א רק במחט התחובה ושאינה תחובה מותר דיפה כתב דר"ל דאם נסרכה אינו מטריף גם אם יש כ עם הסרכה מחט שאינה תחובה אין להטריף דהוי כמאן דליתא וא"כ כל הפוסקים הנ"ל דס"ל דמחמת הסרכה אינו מטריף שפיר הוכיחו מדבריו דאין להטריף כשאינה תחובה ועוד נר' שיש ליישב מה שהק' רד"ק ע"ד הפר"ח שהסכים עם הצ"ץ והוא דאף למ"ש הר' שדעתו נוטה להטריף שפיר כתב להסכים עמו משום דנדון הצ"ץ מיירי דהסרכה סרוכה לטרפש הכבד כמו בנ"ד ויש לתלות שהוא דהסרכה הוא שנסרכה מחמת הכבד וא"כ הא איכא פלוגתא אחריתי בזה וכמו שיעוין בכנה"ג סי' מ"א ובשו"ג ס"ק כ"א מחו' ו' וע"ע במ"ש הר' פר"ת שם סקי"א ואין פנאי להאריך ועוד זאת שכת' הפוסקים דאף לדברי הכנה"ג דמטריף בנקב בטרפשא דכבדא דה"ד בשאינו סתום כלל, אבל אם נסתם אף שהוא מחמת קרום שעולה מחמת מכה אין בכך כלום משום דנקב בטרפש אינו מחמת עצמו אלא מחמת הכבד וכשנסתם הכבד ואין הרוח יוצא לא מטרף וכמ"ש במב"י וכ"כ הצ"ן שם וע"ע בט"ז ס"ק ט' וש"ך סקי"ד כ"כ מהרי"ט במנהגי ארגיל סו' ס"ו וזר"א בקיצור דיני טרפיות סי' ק"ח וע"ע מ"ש הבאר יעקב ביו"ד סי' מ"א וסי' מ"ח:

ובכן נר' דגם בנ"ד דהסרכה סרוכה לטרפשא דכבדא והמסמר הוא בפרש דיש להתיר ולסמוך ע"ד הרבנים הנ"ל ומה גם דהמסמר רחוק הרבה ממקום הסרכה דיש לומר דהסרכה אינה מסיבת המסמר וכיוצא אמרו דאין להחזיק ממקום למקום עיין מס' נדה ד"ד ובא"ח סי' תס"ז ומג"א ואחרונים שם:

ולרוחא דמלתא נר' שי"ל דבנ"ד גם הט"ז וש"ך מודים משום דלא כתבו שיש לחוש אלא במחט וקוץ אבל לא כמו בנ"ד דהמסמר הוא שבור הצד הדק דמפני זה אינו נוקב כמו מחט וקוץ ואע"ג דנראה דלאו דוקא וכמ"ש התו' דה"ה קוץ וכל דבר דמנקיב דנר' דגם במסמר וכמ"ש השו"ג סי' מ"ח סקי"ח, וכן מפו' יוצא ממ"ש בתשו' מהר"מ מלובלין ה"ד הרט"ז היינו דוקא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר כמו בנ"ד ואף שכתבו הפוסקים על שם הרמב"ן והרשב"א דמפני שאין אנו בקיאים בשיעור דקא וגסה יש לאסור עד שיהא כורעין תמרה היינו במחטים עי' בתשו' הרשב"א סי' רנ"ה ה"ד מב"י סי' מ"א שאותם המחטים עבים שתופרים בהם שקים הם נוקבים גם מצד העב שלהם ע"ש דנר' דמ"מ הם נוקבים משא"כ במסמר הזה יעמ"ש הרב חת"ס סי' מ"ג ואין פנאי להאריך עוד וד"ב ותל"מ:

הצב"י:

שלמה אליעזר אלפאנדרי ס"ט

סימן ו

נשאלתי בנמצא עלה סלקא בושט של אווז אחר השחיטה חתוך אם כשר או לא:

תשובה. לכאורה נראה שיש להטריף כמ"ש הרב מהרח"ף ז"ל בס' גנזי חיים מע' טרפה דבזה לא מלאו לבו של הרב עיני דוד להכשיר ע"כ, (אין הספר עמדי) ונר' טעמו דאע"ג דהרב"ח סי' כ"ג כתב דיש להתיר בזה דלא דמי לנמצא גמי שאסר התה"ד וכ"כ הרב דמש"א בדס"ב מ"מ הרי הש"ך וה"ד הכנה"ג והר"ח ז"ל חלקו על הב"ח וס"ל דגם בזה יש לאסור וגם הרב בתי כהונה ח"א בחלק ב"ד סי' יו"ד לא מלאו לבו להתיר מפני מחלקות הנז', אבל לעד"נ דהמיקל כדעת הרבנים הנז' יש לו ע"מ לסמוך משום דאעיקרא דמלתא נראה דגם חתיכת גמי שאסר התה"ד אינו רק חומרא שחשש לדברי המחמיר בשהיית העוף בכל שהוא וגם חושש שמא שהה כל שהוא בשחיטת הסימן הגם שלא הגביה הסכין ותמיד היה חותך בסימן עם הגמי דבזה היה שהיוה כל שהוא והוכיח כן מפירוש הרב אושעיא בבעית ר"פ שהה במיעוט סימן מהי, דהכוונה ששחט בסכין רע ושהה במיעוט בתרא דסימן ראשון קודם שישחוט הסימן השני דאז הוי כחותך בינתים יד או רגל, וכתב אע"ג שיש פי' אחרים בזה פי' הראשון הוא העיקר וממנו דן דחתיכת גמי הואיל ואינו מתוח ע"כ חידוד הסכין שיהה מלחתכו יותר מהסימן ונמצא שלא נחתכו שוה בשוה ע"ש דמזה נר' שאינו רק חשש שהייה כל שהוא וכן העתיק דבריו הלבוש וז"ל דיש לחוש שמא בשעה שחתך בסכין תוך הגמי לא חתך בושט והו"ל שהייה ופסולה ע"כ ויש לתמוה על תה"ד ז"ל דכיון דמודה דעוסק בשחיטת הסימן עם הגמי אינו נקרא שהייה רק לפי' ר"א בסוגיא ולא לשאר פירושים וגם בשהייה כל דהו אפי' הוגבהה הסכין ממש דעת כל הגדולים דאינה מטרפת ואפי' לרש"י דמחמיר בשהיית עוף כדי שחיטת עוף לעוף י"מ דהיינו שחיטת כל הסימנים ואפי' לשיטת הר"ן והמרדכי דלא בעו כל הסימנים מודו מיהא דשיעור רוב אחד בעוף בעי והר"ן כתב דגם שיעור חתיכת עור בעי וכ"כ הרמב"ן בחי' והרשב"א בתשו' ח"א סי' קטו"ב ואין מי שסובר בכל שהוא בנמצא חצי קנה פגום ומשלימו רק האגודה דלא כסברת כל הראשונים רק שבאשכנז סומכים ע"ד ותופסים אותם כדברי קבלה ומ"מ גם לדבריו היינו בשהה ממש שהוגבה הסכין אבל כשעוסק בחתיכת הסימן עם הגמי מאן לימא דהוי שהייה ומה שלמד התה"ד ז"ל מפי' הא' אחר המחי"ר לא דמי דהתם כשגמר רוב סי' ראשון דהוי כמחתך ביד או ברגל א"כ אינו עוסק בשחיטת הסימן משא"כ הכא דעם הגמי עוסק בשחיטת הסימן וא"כ מנ"ל לאכנופי חומרי כ"כ להחמיר כהאגידה בשהייה כל דהו וגם שלא הוגבה הסכין דאינו רק לפי' ר"א ז"ל והגם שראיתי ביש"ש שכתב ע"ד התה"ד דגמי שאינו ממין שחיטה הוי שהה לכ"ע ע"ש לא זכיתי להבין דב"ק לפי מאי דכתיבנא וכ"נ להפר"ת שדחה דברו תה"ד ע"ש ונר' דגם רש"ל לא בא נאסור מן הדין דהא אפי' אי חשיב שיהוי כל הראשונים מתירין בו אפי' לס' רש"י וכמש"ל דמ"מ בעי שיעור ולא בכל שהוא ובפרט למש"ש דלדעתו גם בעוף בעי שיעור שהייה כבהמה, שכן משמע מהש"ס אלא דלא מלאו לבו להקל מפני הבה"ג ע"ש וא"כ ודאי דאין כונת הרב ז"ל רק לתת סמך למנהגם שנהגו להחמיר בכל שהו וכמ"ש בסי' ט"ו דבאשכנז נהגו להטריף כל השהיות ויפה עשו שקבלו חומרא זו מפני הפוחזים כי השוחטים מרובים וכו' ע"כ ובכן נראה דלעיקר הדין דיינו שנאסור בשהה ממש אף בכל שהוא אבל בלא הגביה הסכין ושחט הסימן עם הגמי דע"כ מידי ספק לא נפיק מן הדין יש להתיר, וכן מצאתי להרב זכרון יוסף ביו"ד סי' א' שכתב דבשהה כל דהו ליכא אפי' איסור דרבנן, ומה שהנהיגו באשכנז היינו מטעם שכתב רש"ל משום דשחיטה לכל מסור וע"כ בלי ספק דספיקו לקולא וכמ"ש העה"ג וחבי' ע"כ:

וממ"ש לעיל אתה למד דגם לשיטת רש"י דמחמיר בשיעור שחיטת עוף לעוף וגם למחמיר לפרש דהיינו בשחיטת רוב שנים דוקא מ"מ היינו עם העור דלא כהרב עה"ש שמבין דרק ברוב שנים בלי עור, ומקור הדברים בחי' הרמב"ן בחולין שכתב וז"ל ורש"י מחמיר בכדי שחיטת עוף לעוף, ויש לדון בשיעור הזה שתהא רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף וכדי שחיטה גמרי וכו', ואלמלא שאין לשון הגמ' כן הייתי אומר דהיינו בעיא דר"ה ב"ן ומיהו עור איתא בשיעור שהיה דכיון דלא משחטי הסימן עד דחתיך עור כדי שחיטה כדשחטי אינשי גמירי ע"כ, וראיתי בשו"ג סק"ג שכתב שהוסיף ההגה לומר עד שהוא עם העור והש"ך רוח אחרת עמו עש"ד, ונראה ברור דמ"ש הש"ך כן, היינו משום דלכלול העור לא היה צריך הכא כמו שלא הוצרך לומר בעוף אבל ודאי דגם לדברי הש"ך הוא עם העור, וראיתי להתב"ש שתמה על פי' הש"ך משום דלפי' הר"מ לא הסכים שום פוסק, וגם פי' הב"י הוא דחוק מאד, וגם רמ"א בד"מ לא כתב כלל, ואיך יגיה בש"ע בפשיטות ועכ"פ הו"ל לכתוב בלשון י"א, ומשו"ה י"ל דכיון לדברי הת"ה שכתב דהוי בכ"ש מפני שאם מצא חצי קנה פגום משלימו ע"כ יעו"ש, ודבריו תמוהים כי נראה ברור שההגה אתא לפרש דברו הש"ע כמו שהבין הש"ך וכן כל האחרונים, ומ"ש דלפי' הר"מ לא הסכום שום פוסק גם אם היה כן אינה טענה מפני שמרן תמיד נמשך אחר סברת הר"מ וכ"ש שדבריו מוסכמים מכל הגדולים וכ"כ הרמב"ן בחי' שדעת כל הגאונים והרי"ף דגם בעוף בעי הגבהת ורביצת בהמה דקה וכן עיקר יעו"ש, ולכן גם פירוש הרב"י אינו דחוק, ולא עלה על לב שום פוסק לפרש בדברי הר"מ כפירושו, וכבר כתבנו שמ"ש התה"ד והאגודה אינו רק לתת טעם למנהגם שלא והיה מנהג בטעות, וכ"כ בהל' שחיטה למהר"ט והובא ג"כ במהרי"ל בליקוטיו דק"א וז"ל ושיעור שהיה שחיטה אחרת כמותה ואנו נוהגים להטריף כל שהיות דאין אנו בקיאים בשיעור שהיה ע"כ, הנה מפורש דהוא משום מנהג ולא מן הדין, ובכן נראה דגם מה שעמד שם עמ"ש התה"ד ממ"ש הרשב"א והר"ן דמשערינן גם בעור וכתב מה שכתב ע"ש, הם דברים תמוהים, דמ"ש הרשב"א והר"ן הוא לפום דינא וע"ש בתש' הרשב"א וכו', אבל תה"ד והאגודה דברו לפי מנהג האשכנזים ולא קרב זה אל זה, ולפי האמור נראה דגם מה שנדחק בדברי הרמב"ם במ"ש בשהה במיעוט סימן דהטעם הוא משום דיתכן במיעוט דקנה ורוב הושט דיהיה כשר ומשו"ה ל"ב שהיית העור נמי וכו' יעו"ש, הא נמי ליתא והוא היפך דברי כל המפרשים והט' כתבו הרמב"ן בחי' דלא שחיט סימן עד דחתוך עור וכו' וכמש"ל, ועיין להרב זכרון יוסף שם שהביא מו שרצה לפרש ולצרף דעת הרמב"ם ודעת רש"י וכתב דמ"ד הכי לא חש לקמחיה ע"ש, (ויש לתמוה שלא זכר דברי הראשו' בזה):

וראיתי להכרתי ופלתי (סי' כ"ג סק"ב) שה"ד המפרשים בדברי הרמב"ם במ"ש וכדי שישחוט במיעוט סימן דהוא מפני שגורם בש"ס כמיעוט סימן בכ"ף, ומה שפי' הש"ך והאחרונים שהוא חסר כ"ש מן רוב שעכ"פ בעי שיעור שהיה בשחיטת הסימן וכתב הוא דזה דוחק ולכן פי' הוא משום דאף הכשר שחיטה במשהו דקנה ורוב הושט, ונרגש ממ"ש הר"ן דבעי נמי שיעור חתיכת העור אעפ'"י שאפשר בלא חתיכת עור שנקרע מקודם, וכתב שהרמב"ם לא יסבור כן ושכן הוא לדעת רש"י יעוש"ד והמעיין יראה וראה דלא ניתן ליאמר כלל ופי' הש"ך והאחרונים הוא נכון בלי דוחק, וכן ראיתי בקונטרס ישן נושן לחד מן קאמיא מני"ר הג' מהר"ר אברהם אלמרין בן הגאון מהר"ר יוסף ז"ל שכתב כן בפירוש שהרמב"ם גורם כמיעוט בכ"ף שהפירוש הוא כן כמ"ש הש"ך והאחרונים, גם לא ראה מ"ש הרמב"ן ז"ל דכדי שחיטה כדשחטי אינשי גמירי דמתבאר דזה דבר פשוט ומוסכם לכ"ע:

והנה לפי מה שנתבאר דמה שהחמיר התה"ד בשהיה כל דהו דאף דמן הדין מותר, שהוא רק מטעם מנהג שנהגו כן באשכנז ואפי' בבהמה ואף שהוא חומרא יתירה, וע"ע להרב תה"ד בסו' קפ"ו שכתב דהיא חומרא יתירה א"כ צ"ל דמה שחשש הת"ה בגמי שהוא משום דס"ל דבחתיכת הגמי הוי ודאי שהייה כ"ד דלוא היה רק משום ספק לא הי"ל לאסור משום ספק וכמ"ש ג"כ הר' זכרון יוסף הנ"ל וכ"כ הכנה"ג דכיון דדינו של התה"ד מחמת מנהג שנהגו מסתיין דנחמיר בודאי נחתך דאיכא ודאי שהיה כל שהוא וכו', וא"כ יש להרגיש ע"ד הלבוש שהבאתי דבריו לעיל שכשהעתיק דינו של הת"ה כתב משום דיש לחוש שמא בשעה שחתך בסכין תוך הגמי לא חתך הושט והו"ל שהוה ופסולה דמשמע דאף מחמת ס' יש לאסור:

וגם נראה דלפי מאי דכתי' דמה שאסר התה"ד בגמי דהוא דוקא לפי מנהגם דנהגו לאסור בכל שהיה ואף שהוא בשהה כל שהוא, א"כ נראה דלדידן במנהג ספרד דלא אמרו דנהגו לאסור כן יש להתיר בנמצא אפי' גמי וכ"ש בשחתך עלה, וכבר מצינו בכמה דברים שנהגו באשכנז לאסור, וכתבו רבני האחרונים הספרדים דאין המנהג כן אצלנו, ונראה דמה שהכנה"ג ה"ד הש"ך וגם מה שהפר"ח הסכים כן היינו לפי מנהג אשכנז, אמנם לדידן אף אי הוי בכה"ג שהיה כיון שהוא רק בכ"ש יש להתיר וכמ"ש כל הראשונים ולכן יש לתמוה על הרב בתי כהונה שלא מלאו לבו להתיר משום מ"ש הפר"ח (דמ"ש ועל"ר ת"ו:):

אמנם נראה דאכתי יש לעמוד בזה מפני מ"ש הפר"ת שם בסק"ו דאעפ"י שהוא חולק ע"ד התה"ד וס"ל דהגמי נדחה מקמי חדוד הסכין ונשחטין רוב הסי' קודם ששולטת הסכין בגמי כתב לאסור משום דחיישי דנתעכב בחתיכת הגמי טפי משחי' הסי' ע"ש:

אמנם נראה דכיון דכל הגדולים שקדמוהו שלמים וכן רבים לית דחש לזה כ"א רק דהוי בשהייה כל שהוא קשה הדבר להחמיר ולהפסיד ממון ישראל ומה גם דאפי' לפי"ד דנתעכב טפי משחי' הרי כל הגאונים והרי"ף והרמב"ם ס"ל דגם בעוף בעי' שיעור הגבהה ורביצת בהמה דקה, וכתב הרמב"ן שכן עיקר, וגם הרשב"א כתב דאפשר דשמיעת הנוצא קרוב להיות כשיעור זה והא ודאי גם לדברי הפר"ת ליכא שהיה כ"כ, וגם שנר' דאף לדברי הרב מאי דהוי שהיה בכה"ג אף שלא הגביה הסכין הוא עפי"ד הרב תה"ד דיליף ממאי דאבע"ל בחולין ומשום דגם בכה"ג הוי כחתיכת יד ורגל ושה"ה בעוף, אמנם נר' דאף לפי"ד הוי הך שהיה דבעוף איסור שהייה קיל טפי ואינו כבהמה דהרי לסברת כמה מהאמוראים בתלמוד דס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת ולדעתם אין שהייה בעוף מה"ת ולא אפסיקא הל' בהדיא בש"ס דיש שחיטה לעוף מה"ת ולכן יש סוברין דאין שחיטה לעוף מה"ת וכמ"ש מהר"מ ז"ל ה"ד הרא"ש במס' יומא פ' יוה"ך ובתשו', ואף שיש מי שירצה לפרש דלאו דהוא סל"ה אלא למ"ד כן אינו נר' כן דהוא קאמר לענין הל' וכן הבין הרב מחה"ש בסי' שכ"ח ואין זה מן התימא אם הוא פוסק כן, וכן ראיתי בשו"ת בשמים ראש שהובא שם תשו' לאחד מהראשונים דפוסק כן, ונר' דגם להסוברים דהוי שחיטת העוף מן התו' נר' דהוא מטעם ספק וכמ"ש רש"י במס' חולין ד"כ ע"ב דכיון דלא אפסיקא הלכתא קי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ע"ש נמצא דעיקר איסור שהייה הוא מטעם סי, וכיון שכן נר' דמאי דס"ל לרש"י דמשערינן עוף לעוף לחו' אין איסור מדאורייתא כיון דמה שס"ל כן הוא מטעם חומרא וכמ"ש כן במסכת חולין דל"ב במחלוקת רב ור"י וז"ל ואע"ג דרב ור"י הלכה כר"י כיון דקים ליה לריב"ח בשי' דרב דאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן דעוף לעוף ועבדי לחומרא עכ"ל, וא"כ אף בשהה שהיה גמורה בכדי עוף לעוף דמחמיר רש"י מדר' קאמר ולדברי כל הגדולים הוא מותר וע"ע להרא"ש בפסקיו פ' השוחט סי' ו' דכתב דלפי' ר"ת לא פסלה שהייה בעוף מה"ת והא דקאמר ועוף לעוף מדרבנן ע"ש:

ולכן נראה דבמקום שאין ידוע שנתפשע המנהג לאסור אפילו בכל שהיות ואף בכל שהוא כשחתך הגמי בדרך שחיטה אף שנראה דמעיקר הדין יש להתיר משום דלכל הפחות יש בו כמה ספקות והוא בעיקר איסור דר' ומ"מ עדיין צריך להתיישב בדבר, אמנם כשהוא שחתך עלה סלקא בזה נראה שיש להתיר במקום הפסד כיון דיש מתירין אף לפי"ד הת"ה ואין בזה אף משום מנהג:

ונראה עוד שבנ"ד שהוא באווז יש עוד צד להתיר לפי מה ששמעתי מפי הרב הזקן מהר"י רוזני שהיה אומר משמיה דהרב מהרח"ג הכהן ז"ל דבאווז אין לחוש בשהיית הושט משום דאי אפשר להתחיל לשחוט הישע אם לא שכבר גמר לשחוט כל הקנה מקודם ואח"כ מתחיל לשחוט הושע ושלכן אין לחוש אם נמצא בושט גמי או דבר אחר אלו דבריו, ומסתמא נראה דשמע כן מהרבנים השוחטים שבזמנו, אלא דקשה ממ"ש המרדכי פ' השוחט וז"ל אע"ג דקנה סמוך לעור פעמים שגם הושט סמוך לעור ע"י אחיזת הסימנים כשתופס בהם כשבא לשחוט ע"כ דנראה דגם בשאר עופות הקנה הוא למעלה סמוך לעור אלא דכשתופס לשחוט הם כולם למעלה ונשחטים ביחד, ודוחק לומר באווז אף דיתפוס הסי' לשחוט אי אפשר כי אם דוקא שישחוט הקנה לגמרי מקודם, ועוד ק"ל דלא חזינא כי הא סימנא שהוזכר בספרי הפוסקים, ואם איתא להא אמאי לא השמיעונו כזאת דנ"מ לדינא, ואדרבא ראיתי שנדון התה"ד שם כתב שהיה באווז וכתב שם דנשחט הקנה ההוא עם הושט ודוחק לומר דר"ל דאע"ג דאי אפשר לפי טבע האווז הוא דאי אפשר להיות כן אלא דאתרמי בנדון ההוא שלא כדרך טבע האווז, אלא דנראה דר"ל דאע"ג דדרך האווז הוא שהקנה למעלה אצל העור כשיתפוס הסימנים לשחוט נשחטים ביחד וגם שראיתי בס' עקרי הד"ט סי' מ"א דכתב דאם נמצא בושט אווז עסה אפויה דכל שלא נודע בודאי שנחתך שמע בשם הרב מהרש"א מהזקנים שהורו להכשיר ע"ש, דמפורש יוצא דאם נחתך דיש לאסור שלא כדברי הרב מהרח"ג הנ"ל, ואגב אומר שלא הוה צריך העקרי הד"ט להביא עצית מרחוק ושהוא פשוט ומבואר בכנה"ג כשהוא בס' נחתך:

תוכן העניינים

שות מהרש אלפנדרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה