אור ברסלב
שות מהרש אלפנדרי יורה דעה › סימן ו

שות מהרש אלפנדרי· רבי שלמה אליעזר אלפנדרי

יורה דעה · סימן ו

סימן ה

נשאלתי בנמצא עלה סלקא בושט של אווז אחר השחיטה חתוך אם כשר או לא:

תשובה. לכאורה נראה שיש להטריף כמ"ש הרב מהרח"ף ז"ל בס' גנזי חיים מע' טרפה דבזה לא מלאו לבו של הרב עיני דוד להכשיר ע"כ, (אין הספר עמדי) ונר' טעמו דאע"ג דהרב"ח סי' כ"ג כתב דיש להתיר בזה דלא דמי לנמצא גמי שאסר התה"ד וכ"כ הרב דמש"א בדס"ב מ"מ הרי הש"ך וה"ד הכנה"ג והר"ח ז"ל חלקו על הב"ח וס"ל דגם בזה יש לאסור וגם הרב בתי כהונה ח"א בחלק ב"ד סי' יו"ד לא מלאו לבו להתיר מפני מחלקות הנז', אבל לעד"נ דהמיקל כדעת הרבנים הנז' יש לו ע"מ לסמוך משום דאעיקרא דמלתא נראה דגם חתיכת גמי שאסר התה"ד אינו רק חומרא שחשש לדברי המחמיר בשהיית העוף בכל שהוא וגם חושש שמא שהה כל שהוא בשחיטת הסימן הגם שלא הגביה הסכין ותמיד היה חותך בסימן עם הגמי דבזה היה שהיוה כל שהוא והוכיח כן מפירוש הרב אושעיא בבעית ר"פ שהה במיעוט סימן מהי, דהכוונה ששחט בסכין רע ושהה במיעוט בתרא דסימן ראשון קודם שישחוט הסימן השני דאז הוי כחותך בינתים יד או רגל, וכתב אע"ג שיש פי' אחרים בזה פי' הראשון הוא העיקר וממנו דן דחתיכת גמי הואיל ואינו מתוח ע"כ חידוד הסכין שיהה מלחתכו יותר מהסימן ונמצא שלא נחתכו שוה בשוה ע"ש דמזה נר' שאינו רק חשש שהייה כל שהוא וכן העתיק דבריו הלבוש וז"ל דיש לחוש שמא בשעה שחתך בסכין תוך הגמי לא חתך בושט והו"ל שהייה ופסולה ע"כ ויש לתמוה על תה"ד ז"ל דכיון דמודה דעוסק בשחיטת הסימן עם הגמי אינו נקרא שהייה רק לפי' ר"א בסוגיא ולא לשאר פירושים וגם בשהייה כל דהו אפי' הוגבהה הסכין ממש דעת כל הגדולים דאינה מטרפת ואפי' לרש"י דמחמיר בשהיית עוף כדי שחיטת עוף לעוף י"מ דהיינו שחיטת כל הסימנים ואפי' לשיטת הר"ן והמרדכי דלא בעו כל הסימנים מודו מיהא דשיעור רוב אחד בעוף בעי והר"ן כתב דגם שיעור חתיכת עור בעי וכ"כ הרמב"ן בחי' והרשב"א בתשו' ח"א סי' קטו"ב ואין מי שסובר בכל שהוא בנמצא חצי קנה פגום ומשלימו רק האגודה דלא כסברת כל הראשונים רק שבאשכנז סומכים ע"ד ותופסים אותם כדברי קבלה ומ"מ גם לדבריו היינו בשהה ממש שהוגבה הסכין אבל כשעוסק בחתיכת הסימן עם הגמי מאן לימא דהוי שהייה ומה שלמד התה"ד ז"ל מפי' הא' אחר המחי"ר לא דמי דהתם כשגמר רוב סי' ראשון דהוי כמחתך ביד או ברגל א"כ אינו עוסק בשחיטת הסימן משא"כ הכא דעם הגמי עוסק בשחיטת הסימן וא"כ מנ"ל לאכנופי חומרי כ"כ להחמיר כהאגידה בשהייה כל דהו וגם שלא הוגבה הסכין דאינו רק לפי' ר"א ז"ל והגם שראיתי ביש"ש שכתב ע"ד התה"ד דגמי שאינו ממין שחיטה הוי שהה לכ"ע ע"ש לא זכיתי להבין דב"ק לפי מאי דכתיבנא וכ"נ להפר"ת שדחה דברו תה"ד ע"ש ונר' דגם רש"ל לא בא נאסור מן הדין דהא אפי' אי חשיב שיהוי כל הראשונים מתירין בו אפי' לס' רש"י וכמש"ל דמ"מ בעי שיעור ולא בכל שהוא ובפרט למש"ש דלדעתו גם בעוף בעי שיעור שהייה כבהמה, שכן משמע מהש"ס אלא דלא מלאו לבו להקל מפני הבה"ג ע"ש וא"כ ודאי דאין כונת הרב ז"ל רק לתת סמך למנהגם שנהגו להחמיר בכל שהו וכמ"ש בסי' ט"ו דבאשכנז נהגו להטריף כל השהיות ויפה עשו שקבלו חומרא זו מפני הפוחזים כי השוחטים מרובים וכו' ע"כ ובכן נראה דלעיקר הדין דיינו שנאסור בשהה ממש אף בכל שהוא אבל בלא הגביה הסכין ושחט הסימן עם הגמי דע"כ מידי ספק לא נפיק מן הדין יש להתיר, וכן מצאתי להרב זכרון יוסף ביו"ד סי' א' שכתב דבשהה כל דהו ליכא אפי' איסור דרבנן, ומה שהנהיגו באשכנז היינו מטעם שכתב רש"ל משום דשחיטה לכל מסור וע"כ בלי ספק דספיקו לקולא וכמ"ש העה"ג וחבי' ע"כ:

וממ"ש לעיל אתה למד דגם לשיטת רש"י דמחמיר בשיעור שחיטת עוף לעוף וגם למחמיר לפרש דהיינו בשחיטת רוב שנים דוקא מ"מ היינו עם העור דלא כהרב עה"ש שמבין דרק ברוב שנים בלי עור, ומקור הדברים בחי' הרמב"ן בחולין שכתב וז"ל ורש"י מחמיר בכדי שחיטת עוף לעוף, ויש לדון בשיעור הזה שתהא רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף וכדי שחיטה גמרי וכו', ואלמלא שאין לשון הגמ' כן הייתי אומר דהיינו בעיא דר"ה ב"ן ומיהו עור איתא בשיעור שהיה דכיון דלא משחטי הסימן עד דחתיך עור כדי שחיטה כדשחטי אינשי גמירי ע"כ, וראיתי בשו"ג סק"ג שכתב שהוסיף ההגה לומר עד שהוא עם העור והש"ך רוח אחרת עמו עש"ד, ונראה ברור דמ"ש הש"ך כן, היינו משום דלכלול העור לא היה צריך הכא כמו שלא הוצרך לומר בעוף אבל ודאי דגם לדברי הש"ך הוא עם העור, וראיתי להתב"ש שתמה על פי' הש"ך משום דלפי' הר"מ לא הסכים שום פוסק, וגם פי' הב"י הוא דחוק מאד, וגם רמ"א בד"מ לא כתב כלל, ואיך יגיה בש"ע בפשיטות ועכ"פ הו"ל לכתוב בלשון י"א, ומשו"ה י"ל דכיון לדברי הת"ה שכתב דהוי בכ"ש מפני שאם מצא חצי קנה פגום משלימו ע"כ יעו"ש, ודבריו תמוהים כי נראה ברור שההגה אתא לפרש דברו הש"ע כמו שהבין הש"ך וכן כל האחרונים, ומ"ש דלפי' הר"מ לא הסכום שום פוסק גם אם היה כן אינה טענה מפני שמרן תמיד נמשך אחר סברת הר"מ וכ"ש שדבריו מוסכמים מכל הגדולים וכ"כ הרמב"ן בחי' שדעת כל הגאונים והרי"ף דגם בעוף בעי הגבהת ורביצת בהמה דקה וכן עיקר יעו"ש, ולכן גם פירוש הרב"י אינו דחוק, ולא עלה על לב שום פוסק לפרש בדברי הר"מ כפירושו, וכבר כתבנו שמ"ש התה"ד והאגודה אינו רק לתת טעם למנהגם שלא והיה מנהג בטעות, וכ"כ בהל' שחיטה למהר"ט והובא ג"כ במהרי"ל בליקוטיו דק"א וז"ל ושיעור שהיה שחיטה אחרת כמותה ואנו נוהגים להטריף כל שהיות דאין אנו בקיאים בשיעור שהיה ע"כ, הנה מפורש דהוא משום מנהג ולא מן הדין, ובכן נראה דגם מה שעמד שם עמ"ש התה"ד ממ"ש הרשב"א והר"ן דמשערינן גם בעור וכתב מה שכתב ע"ש, הם דברים תמוהים, דמ"ש הרשב"א והר"ן הוא לפום דינא וע"ש בתש' הרשב"א וכו', אבל תה"ד והאגודה דברו לפי מנהג האשכנזים ולא קרב זה אל זה, ולפי האמור נראה דגם מה שנדחק בדברי הרמב"ם במ"ש בשהה במיעוט סימן דהטעם הוא משום דיתכן במיעוט דקנה ורוב הושט דיהיה כשר ומשו"ה ל"ב שהיית העור נמי וכו' יעו"ש, הא נמי ליתא והוא היפך דברי כל המפרשים והט' כתבו הרמב"ן בחי' דלא שחיט סימן עד דחתוך עור וכו' וכמש"ל, ועיין להרב זכרון יוסף שם שהביא מו שרצה לפרש ולצרף דעת הרמב"ם ודעת רש"י וכתב דמ"ד הכי לא חש לקמחיה ע"ש, (ויש לתמוה שלא זכר דברי הראשו' בזה):

וראיתי להכרתי ופלתי (סי' כ"ג סק"ב) שה"ד המפרשים בדברי הרמב"ם במ"ש וכדי שישחוט במיעוט סימן דהוא מפני שגורם בש"ס כמיעוט סימן בכ"ף, ומה שפי' הש"ך והאחרונים שהוא חסר כ"ש מן רוב שעכ"פ בעי שיעור שהיה בשחיטת הסימן וכתב הוא דזה דוחק ולכן פי' הוא משום דאף הכשר שחיטה במשהו דקנה ורוב הושט, ונרגש ממ"ש הר"ן דבעי נמי שיעור חתיכת העור אעפ'"י שאפשר בלא חתיכת עור שנקרע מקודם, וכתב שהרמב"ם לא יסבור כן ושכן הוא לדעת רש"י יעוש"ד והמעיין יראה וראה דלא ניתן ליאמר כלל ופי' הש"ך והאחרונים הוא נכון בלי דוחק, וכן ראיתי בקונטרס ישן נושן לחד מן קאמיא מני"ר הג' מהר"ר אברהם אלמרין בן הגאון מהר"ר יוסף ז"ל שכתב כן בפירוש שהרמב"ם גורם כמיעוט בכ"ף שהפירוש הוא כן כמ"ש הש"ך והאחרונים, גם לא ראה מ"ש הרמב"ן ז"ל דכדי שחיטה כדשחטי אינשי גמירי דמתבאר דזה דבר פשוט ומוסכם לכ"ע:

והנה לפי מה שנתבאר דמה שהחמיר התה"ד בשהיה כל דהו דאף דמן הדין מותר, שהוא רק מטעם מנהג שנהגו כן באשכנז ואפי' בבהמה ואף שהוא חומרא יתירה, וע"ע להרב תה"ד בסו' קפ"ו שכתב דהיא חומרא יתירה א"כ צ"ל דמה שחשש הת"ה בגמי שהוא משום דס"ל דבחתיכת הגמי הוי ודאי שהייה כ"ד דלוא היה רק משום ספק לא הי"ל לאסור משום ספק וכמ"ש ג"כ הר' זכרון יוסף הנ"ל וכ"כ הכנה"ג דכיון דדינו של התה"ד מחמת מנהג שנהגו מסתיין דנחמיר בודאי נחתך דאיכא ודאי שהיה כל שהוא וכו', וא"כ יש להרגיש ע"ד הלבוש שהבאתי דבריו לעיל שכשהעתיק דינו של הת"ה כתב משום דיש לחוש שמא בשעה שחתך בסכין תוך הגמי לא חתך הושט והו"ל שהוה ופסולה דמשמע דאף מחמת ס' יש לאסור:

וגם נראה דלפי מאי דכתי' דמה שאסר התה"ד בגמי דהוא דוקא לפי מנהגם דנהגו לאסור בכל שהיה ואף שהוא בשהה כל שהוא, א"כ נראה דלדידן במנהג ספרד דלא אמרו דנהגו לאסור כן יש להתיר בנמצא אפי' גמי וכ"ש בשחתך עלה, וכבר מצינו בכמה דברים שנהגו באשכנז לאסור, וכתבו רבני האחרונים הספרדים דאין המנהג כן אצלנו, ונראה דמה שהכנה"ג ה"ד הש"ך וגם מה שהפר"ח הסכים כן היינו לפי מנהג אשכנז, אמנם לדידן אף אי הוי בכה"ג שהיה כיון שהוא רק בכ"ש יש להתיר וכמ"ש כל הראשונים ולכן יש לתמוה על הרב בתי כהונה שלא מלאו לבו להתיר משום מ"ש הפר"ח (דמ"ש ועל"ר ת"ו:):

אמנם נראה דאכתי יש לעמוד בזה מפני מ"ש הפר"ת שם בסק"ו דאעפ"י שהוא חולק ע"ד התה"ד וס"ל דהגמי נדחה מקמי חדוד הסכין ונשחטין רוב הסי' קודם ששולטת הסכין בגמי כתב לאסור משום דחיישי דנתעכב בחתיכת הגמי טפי משחי' הסי' ע"ש:

אמנם נראה דכיון דכל הגדולים שקדמוהו שלמים וכן רבים לית דחש לזה כ"א רק דהוי בשהייה כל שהוא קשה הדבר להחמיר ולהפסיד ממון ישראל ומה גם דאפי' לפי"ד דנתעכב טפי משחי' הרי כל הגאונים והרי"ף והרמב"ם ס"ל דגם בעוף בעי' שיעור הגבהה ורביצת בהמה דקה, וכתב הרמב"ן שכן עיקר, וגם הרשב"א כתב דאפשר דשמיעת הנוצא קרוב להיות כשיעור זה והא ודאי גם לדברי הפר"ת ליכא שהיה כ"כ, וגם שנר' דאף לדברי הרב מאי דהוי שהיה בכה"ג אף שלא הגביה הסכין הוא עפי"ד הרב תה"ד דיליף ממאי דאבע"ל בחולין ומשום דגם בכה"ג הוי כחתיכת יד ורגל ושה"ה בעוף, אמנם נר' דאף לפי"ד הוי הך שהיה דבעוף איסור שהייה קיל טפי ואינו כבהמה דהרי לסברת כמה מהאמוראים בתלמוד דס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת ולדעתם אין שהייה בעוף מה"ת ולא אפסיקא הל' בהדיא בש"ס דיש שחיטה לעוף מה"ת ולכן יש סוברין דאין שחיטה לעוף מה"ת וכמ"ש מהר"מ ז"ל ה"ד הרא"ש במס' יומא פ' יוה"ך ובתשו', ואף שיש מי שירצה לפרש דלאו דהוא סל"ה אלא למ"ד כן אינו נר' כן דהוא קאמר לענין הל' וכן הבין הרב מחה"ש בסי' שכ"ח ואין זה מן התימא אם הוא פוסק כן, וכן ראיתי בשו"ת בשמים ראש שהובא שם תשו' לאחד מהראשונים דפוסק כן, ונר' דגם להסוברים דהוי שחיטת העוף מן התו' נר' דהוא מטעם ספק וכמ"ש רש"י במס' חולין ד"כ ע"ב דכיון דלא אפסיקא הלכתא קי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ע"ש נמצא דעיקר איסור שהייה הוא מטעם סי, וכיון שכן נר' דמאי דס"ל לרש"י דמשערינן עוף לעוף לחו' אין איסור מדאורייתא כיון דמה שס"ל כן הוא מטעם חומרא וכמ"ש כן במסכת חולין דל"ב במחלוקת רב ור"י וז"ל ואע"ג דרב ור"י הלכה כר"י כיון דקים ליה לריב"ח בשי' דרב דאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן דעוף לעוף ועבדי לחומרא עכ"ל, וא"כ אף בשהה שהיה גמורה בכדי עוף לעוף דמחמיר רש"י מדר' קאמר ולדברי כל הגדולים הוא מותר וע"ע להרא"ש בפסקיו פ' השוחט סי' ו' דכתב דלפי' ר"ת לא פסלה שהייה בעוף מה"ת והא דקאמר ועוף לעוף מדרבנן ע"ש:

ולכן נראה דבמקום שאין ידוע שנתפשע המנהג לאסור אפילו בכל שהיות ואף בכל שהוא כשחתך הגמי בדרך שחיטה אף שנראה דמעיקר הדין יש להתיר משום דלכל הפחות יש בו כמה ספקות והוא בעיקר איסור דר' ומ"מ עדיין צריך להתיישב בדבר, אמנם כשהוא שחתך עלה סלקא בזה נראה שיש להתיר במקום הפסד כיון דיש מתירין אף לפי"ד הת"ה ואין בזה אף משום מנהג:

ונראה עוד שבנ"ד שהוא באווז יש עוד צד להתיר לפי מה ששמעתי מפי הרב הזקן מהר"י רוזני שהיה אומר משמיה דהרב מהרח"ג הכהן ז"ל דבאווז אין לחוש בשהיית הושט משום דאי אפשר להתחיל לשחוט הישע אם לא שכבר גמר לשחוט כל הקנה מקודם ואח"כ מתחיל לשחוט הושע ושלכן אין לחוש אם נמצא בושט גמי או דבר אחר אלו דבריו, ומסתמא נראה דשמע כן מהרבנים השוחטים שבזמנו, אלא דקשה ממ"ש המרדכי פ' השוחט וז"ל אע"ג דקנה סמוך לעור פעמים שגם הושט סמוך לעור ע"י אחיזת הסימנים כשתופס בהם כשבא לשחוט ע"כ דנראה דגם בשאר עופות הקנה הוא למעלה סמוך לעור אלא דכשתופס לשחוט הם כולם למעלה ונשחטים ביחד, ודוחק לומר באווז אף דיתפוס הסי' לשחוט אי אפשר כי אם דוקא שישחוט הקנה לגמרי מקודם, ועוד ק"ל דלא חזינא כי הא סימנא שהוזכר בספרי הפוסקים, ואם איתא להא אמאי לא השמיעונו כזאת דנ"מ לדינא, ואדרבא ראיתי שנדון התה"ד שם כתב שהיה באווז וכתב שם דנשחט הקנה ההוא עם הושט ודוחק לומר דר"ל דאע"ג דאי אפשר לפי טבע האווז הוא דאי אפשר להיות כן אלא דאתרמי בנדון ההוא שלא כדרך טבע האווז, אלא דנראה דר"ל דאע"ג דדרך האווז הוא שהקנה למעלה אצל העור כשיתפוס הסימנים לשחוט נשחטים ביחד וגם שראיתי בס' עקרי הד"ט סי' מ"א דכתב דאם נמצא בושט אווז עסה אפויה דכל שלא נודע בודאי שנחתך שמע בשם הרב מהרש"א מהזקנים שהורו להכשיר ע"ש, דמפורש יוצא דאם נחתך דיש לאסור שלא כדברי הרב מהרח"ג הנ"ל, ואגב אומר שלא הוה צריך העקרי הד"ט להביא עצית מרחוק ושהוא פשוט ומבואר בכנה"ג כשהוא בס' נחתך:

ועוד זאת יש לתמוה על שמועה הנ"ל מהרב מהרח"ג דהן לו יהא דנשחט הקנה כולו מקודם הושט מ"מ הוי כשהה במיעוט בתרא דיש לאסור וה"ה ג"כ בשהה בסימן הב' אחר שגמר האי, וכן ראיתי בס' פ"ת בסק"ט שהביא משו"ת מאיר נתיבים סי' י"ז שהאריך לחלוק על רב אחד שהורה שאם ברור לשוחט שגמר סימן אחד דמותר לו לגמור אחר שעשה שהיה גמורה ואין לאסור משום שהה במיעוט בתרא דלדידהו גם אי שחט כל הסי' פוסל עש"ד, ואין הספר מצוי אצלי, וי"ל לפי"ז שמה שאמר בת"ה באווז וגם בנדון העקרי הד"ט אם נחתך בשחיטה דהוא מפני זה דאף אם נשחט הקנה מקודם כיון דשחט ג"כ הושט דהוי כשהה במיעוט בתרא, וכן מפורש יוצא ממ"ש הנוב"י במ"ת ביו"ד סי' ב' שכתב בשחט רק הקנה בעוף והחזירו לשוחט ושחט את הושט דיש לאסור משים שהייה במיעוט בתרא ע"ש:

אמנם אח"ז יצא לאור השו"מ מ"ת וכרגע נ"ל וראיתי שכתב שם בח"א סוף סי' ט' בשם הרה"ג מהר"א לבוש בשוחט ששחט אווזה ונמצא גמי בושט ואמר הוא כיון דדרך אווזות שיהיה הקנה קודם הושט בשחיטה שהקנה מונח על הושט א"כ הרי נשחט הקנה בהכשר והוו כתפס הקנה בידו דכשר, וע"ז פקפקו הלומדים דהוי שהייה במיעוט בתרא דפסיל, וכתב הרב דיש לחלק דדוקא בחד סימן הוי שהייה במיעוט בתרא דפוסל, וכאן הקנה נשחט כראוי וכל דכשר בקנה לבד מאי אכפת לן בושט במיעוט בתרא, דל כל הושט ויהיה כשר בקנה לבד, וכעין מ"ש הדרישה ה"ד הש"ך סי' ב' דכל שאחר גומר השחיטה לא אכפת לן, ואף שאני מצאתי בתו' יומא ד' ג"ל שכ' בהיפך דבאחר מגרע גרע, מ"מ לענין זה יש לחלק כנ"ל עכ"ל:

הרי מצינו שכל הגדולים האלו ס"ל כדברי השמועה הנ"ל שהאמת כן הוא ושמפני זה יש להתיר בגמי, דגם דמ"ש דיש לפקפק מכני דהוה שהה במיעוט בתרא שכן פקפקו הלמדנים הנ"ל ושלפי"ד הג' מהרא"ל והרב המחבר אין לחוש לזה וכדס"ל להרבנים הספרדים הנ"ל אמנם זה יועיל לנו רק שנראה שדבר זה הוא אמת דבאווז אינו מתחיל השוחט לשחוט בושט כ"א עד שישחוט הקנה, דכיון דכולם הודו בזה מסתמא ודאי דראו שכן הוא בלי שום ספק, אבל לא יוטילו דבריו משום דאכתי מן המבוכה לא יצאנו, דמלבד שר"ל למה שפקפקו הלמדנים משום שהיה במיעוט בתרא אינה טענה כלל. ושגם מ"ש ממ"ש הדרישה ל"מ מידי י"ל דמגרע גרע דלא הוי גמר השחי' לפי"ד הסו' דלכתחלה מיהא בעינן רוב שנים, ומ"ש דלענין זה י"ל ד' סתומים גם לא ראה למ"ש הנ"ב וגם מ"ש המאיר נתיבים הנ"ל דדבר זה לא ניתן ליאמר כלל, ועוד זאת יש לתמוה על רוב בקיאותו דאיך לא נרגש מתשו' התה"ד הנ"ל הידוע לכל דנדונו היה באווזה דעכ"פ הו"ל להרגיש:

אמנם נראה דיצא לנו תועלת מזה דלפי מאי דכתי' דכולם מודו בזה ונא היה אדם מי שפקפק לומר דגם באווז נשחטים הסי' ביחד א"כ בע"כ צ"ל דאע"ג דהדרך הוא כך בנדון התה"ד איתרמי מאיזה צד שנשחטו הסי' ביחד משו"ה כתב שם בנ"ד ונשחט הקנה ההוא עם הושט מה שאין כן תמיד דהקנה נשחט תחלה וא"כ י"ל דבעלמא דבאם נמצא גמי יש להתיר משום דאף דבשהה גם בזה יש לאסור במיעוט בתרא היינו בשהה שיעור שהייה אבל בגמי דליכא שיעור ומה שאסור הוא רק משום מנהגא אין לאסור הוא במיעוט בתרא דכיון דאיסור אפילו בשהה שיעור מרובה הוא רק מדרבנן לפמ"ש השבו"י ח"א סי' מ"ט אבל לדעת רש"י בכה"ג שהוא בכ"ש אין לאסור בשהה מחמת מנהג וגם הר' מהר"א תאומים בס' נחלת יעקב להג' מ"ז כ"כ בפשיטות מבלי הביא לרש"י ואף שנר' דרבים לוחמים וס"ל דהוי ס' דאו' וכמ"ש התב"ש ונמשך אחריו הנוב"י שם וכן נראה מהפר"ח והכו"פ וכ"כ הח"ס ביו"ד סו' מ"ב מ"מ נראה דיש לו לבשבו"י סמוכין מן התורה מדברי הראשונים דמלבד שנר' כן מדברי הרשב"א והישש"ל והתב"ש וכן יש לדקדק מדברי הסמ"ק ה"ד הישש"ל דכתב דלא יגמור הסי' בסכין לפי שנראה כשחיטה והוי שהייה עכ"ל וכן מפורש בדברי הראב"ד שה"ד הרמב"ן בחי' שם לד' ל' וז"ל והראב"ד מקיים דבריו לומר שכיון דלכתחלה בעי' ב' סימנין קא מבע"ל כיון דאצרכו רבנן למגמריה לשחיטה אצרכוה נמי בכשרות כי היכי דלא ליתי לידי קלקול ופסי' דר' מבע"ל וכו' ושהיה עצמה אינה אלא בושט אבל בקנה לא עדיף מ"ב ממ"ק וכן התוס' בקנה היא והרמב"ן שם דחה דבריו דהא אפי' פסולה דר' לא גזרו בשוחט רוב שנים והניח המיעוט ע"כ הנה מפו' דהראב"ד דקא מקים דברי רש"י ועשה סניגורין והרמב"ן החו' דאף איסור דר' ליכא דנר' דגם לרש"י ליכא איסור דאורייתא ע"ש והוא דלא כסברת רבני האחרונים הנ"ל והיינו אפילו במיעוט בתרא דבהמה דשהייה פוסל מן התורה לר"ע אבל במיעוט בתרא דעוף נראה ודאי דאפי' לס' רש"י דהוא מדר' מחמת ס' מכיון דהוא ס"ל דגם איסור עיקר שהייה דעוף דהוא אסור מחמת ס':

ולפי"ז יש לצדד ולומר דגם לרש"י דמחמיר בשהה במיעוט בתרא דה"ד בשהה בבהמה דאסור שהייה הוא ודאי דאורייתא ולכן גם בס' יש להחמיר אבל במיעוט בתרא דעוף יש להקל כיון דעיקר האיסור אינו אלא מחמת ספק בזה יש ליישב מה שמקשה ע"ד רש"י מהתוס' דהתוס' הוא דוקא בעוף דמתיר בשהה ולפי"ד אתי שפיר מאי דנקט בתוס' הדין ההיא בעוף הוא בדוקא ולא בבהמה וכן נראה ג"כ לפי מה שר"ל בדעת ר"ת דס"ל דעיקר שהייה בעוף אינה מה"ת:

ומ"ש לעיל דגם בגמר הסי' דקנה דיש ג"כ איסור שהייה משום שהה במיעוט בתרא ודלא כסברת השו"מ והר' שה"ד במאיר נתיבים מדברי הראב"ד במה שמקיים דברי רש"י יש סייעתא לדברי השו"מ לפי מ"ש רש"י וה"ד מב"י בסי' כ"א דבעוף גם בסי' א' די אפילו לכתחלה ויש להרחיב עוד אבל כעת ד"ב, הכלל העולה מדברינו דגם בשאר עופות יש להתיר בחתך עלה סלקא לפי שורת הדין, אמנם באווז יש להתיר לכ"ע הצב"י:

שלמה אליעזר אלפאנדרי ס"ט

תוכן העניינים

שות מהרש אלפנדרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה