אור ברסלב
שות מהרש אלפנדרי אורח חיים › סימן ט

שות מהרש אלפנדרי· רבי שלמה אליעזר אלפנדרי

אורח חיים · סימן ט

סימן ח

נשאלתי מהרב המופלא יעקב הכהן יצ"ו שהוא דרכו תמיד לישא בתו עינים ולא יזיזו מעיניו לפי שבלעדם לא יוכל לראות כלל ולכן הוא שואל אם מותר לו לצאת בהם במקומות שאינם מתוקנים:

תשובה. כמו בנ"ד מזה זמן שמעתי שהרה"ג מהר"ר דוד הלוי ז"ל הורה להתיר אמנם לא אסתייעא מלתא לשאול ממנו טעמו ונמוקו ולכאורה היה נר' שיש לאסור משום דדמי למ"ש הש"ע בסי' ש"א סעיף טו"ב דחגר דאפשר לו לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו דאסור וכן בחולי וסומא דאסור לצאת במקל ואף ה"נ דכוותיה כיון דיכיל עכ"פ לילך בדוחק בלי בתי עינים:

וליכא למימר דהנהו שאני משום דהוי כמקל שדרך הוצאתו בכך ואי הוי משאוי ח"ח אבל בבתי עינים הוי שלא כדרך המוציאים וליכא כ"א רק איסור דר' וכדתנן במתני' בפ' המצניע כלאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו וכו' פטור שלא הוציא כדרך המוציאין ע"כ וה"נ הוי שלא כדרך הוצאה דהא ודאי ליתא משום דאי לא הוי תכשיט אף אי הוי שלא כדרך המוציאין מ"מ מדר' אסור וגם בסומא שאסור הוא אף בכרמלית אף דהוא רק מדר' ועוד נר' דהכא בנ"ד אי לא הוי תכשיט הוו איסורא דאורייתא נמי משום דהוי כדרך המוציאין ולא דמו לאותם דפ' המצניע דהתם מיירי בדברים שדרכם להוציאם ביד דוקא אז הוא דאם הוציאם בהנהו דהוי שלא כדרך הוצאה אבל אם הוא בדברים שדרכם תמיד להוציאם בכך הא ודאי חייב וכמתבאר כן ממאי דתנן בר"פ במה אשה בכל אותם הדברים שאינם חייבים דה"ט משום דהוו תכשיטים הא לא"ה ח"ח ולא הוי שלא כדרך הוצאה מפני שדרכן בכך הרי מפורש יוצא דאי לא תכשיט דחייב ולא הוי שלא כדרך המוציאין מפני שדרכן בכך והכי נמי תנן שם לא תצא אשה במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת ופריך בגמ' על טבעת שיש עליה והא הוצאה כלאחר יד הוא ומשני בגמרא למסקנא דפעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם ומניחתה בידה וכו' ופרש"י במ"ש אשה גזברית דרגילה היא להניח באצבעה ומיהו תכשיט לא הוי לדידה דאין דרכה לצאת תמיד בכך ומיהו דרך הוצאתה של זו בכך ע"כ הא קמן דאף דאין דרכה לצאת תמיד בכך כ"א רק לפעמים אפי"ה הוי דרך הוצאה וחייב וכ"ש וק"ו בבתי עינים דדרכו לצאת בהם בין עיניו תמיד דודאי הוי דרך הוצאתו בכך ואי לא חשוב תכשיט דודאי חייב וע"ע לרבותי' בעלי התו' שם בפ"ק אמאי דקאמר ר"מ דלא יצא החייט במחטו ואם יצא פטור כתבו שם וז"ל והא דתנן בפ' במה ואם יצאה אשה במחט הנקיבה חייבת חטאת התם לגמרי דרך הוצאתה בכך וכן נמי הא דאמר ר"מ אם שכח והוציא בפיו חייב התם נמי דרך להוציא המאכל בפה ע"כ ופי' דבריהם דגבי אשה דרכה תמיד להוציא הנקובה בלבושיה ולכן הוי דרך הוצאה בכך וחייב אבל אומן אין דרכו להוציא כ"א רק בידו ולא בלבושו ורק מה שמוציא במחט התחובה בבגד הוא כדי שיכירו שאומנתו בכך דוקא ולא להוציא המחט, ולכן באומן לא הוי דרך הוצאה בכך, והוי דין המחט כמו בשאר דברים דהוי שלא כדרך הוצאה והוכיחו כן מהמוציא מאכל בפיו דכיון דדרכו בכך הוי דרך הוצאה, וגם מגופא דשמעתתא שם מתבאר כן דקאמר שם לא יצא הזב בזובו ואם יצא פטור ותניא אידך חייב אמר ר"י ל"ק הא ר"מ וכו', א"ל אביי אמור דשמעת ליה לר"מ במידי דלאו אורחיה במידי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה ופרש"י כגון כל אלו השנויים למעלה אין דרך הוצאתו אלא ביד אפילו לאומן אלא בשעה שרוצה להכריז על עצמו שהוא אומן אבל כים לזב אין דרך הוצאה אלא בכך מי שמעת ליה דפטור ע"כ הא קמן מפורש דמאי דפטר ר"מ באומן משום דהוו שלא כדרך הוצאתו שהוא דוקא משים דהאומן אין דרכו להוציא כ"א רק בידו דוקא וקשה לס' ר"י דלא נחית לזה מס' ר"מ דמחייב במחט הנקובה וגם בהוציא בפיו דחייב ויש לתרץ דס"ל לר"י דגם זב לא דמי להני ודמי לזב משום דזב נמי דרכו תמיד להוציאו בידו כשאינו צריך לזובו ורק באקראי מוציאו בכך ולכן מדמי לאימן, אבל ודאי מודה דמחט באשה וכן במוציא בפיו דחייב משים דדרכו תמיד בכך וע"ע להתו' בפ' המצניע שכ"כ וכ"כ בתוס' הרא"ש יבמות ובגמר' במס' כריתות וע' בסוף הזורק דמייתי הך מתנ' דאם הוציאו בפיו דחייב וקאמר ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך, אלא כיון דקא מכווין מחשבתו משוויא ליה מקום ה"נ כיון דקא מכיוין וכו' ופירש"י ז"ל אין דרך הוצאה בפה והרשב"א בחי' פ' המצניע הביא שם הך סוגיא ע"ש, אין לתמוה ע"כ הגדולים דמ"ק ולא הזכירו זה דשם הוא לענין דבעינן הנחה במקום, ובירושלמי בפ"ק ובפ' במה אשה פריך מחלפא שיטתיה דר"מ וכו' בשם ר"י תמן דרך הוצאה בנשים ברם הכא טפלין יוצאין ע"כ ע"ש, ונמצא דבין לתלמודא דידן ובין לפי"ד הירושלמי דאף לר"מ דפוטר באומן שהוא משום דדרכו להוציא ביד דוקא ואם מוציא בבגדו הוו שלא כדרך הוצאה אבל מחט נקוב אין דרכה להוציאה ביד אלא בלבושיה ולכן אם הוציאה כך חייב וכ"פ הרמב"ם דבאומן פטור ובאשה חייבת:

וא"כ י"ל ע"ד רע"ב בפה"מ דלא יצא החייט דכת' דאומן דרך אומנותו חייב עד שדרך האומנים לתחוב בבגדיו כשיוצאין בשוק וגם בפ' במה אשה כת' במתנ' דלא תצא אשה במחט הנקוב משום דלאו תכשיט הוא וח"ח אף על פי שמוציאה אותה בבגדיה ולא בידה שאומן בהוציא דרך אומנתו ח"ח ע"כ, ותיו"ט כת' שדעתו כדעת הרא"ש דבאיש בין באינה נקובה ובין בנקובה פטור שאינו מוציא כדרך המוציאים ע"כ ולפום מאי דכתיבנא אכתי דבריו תמוהים:

וראיתי להר' מג"א בסי' ש"א סקי"ט שאחר שה"ד הרמב"ם כת' וז"ל ומיירי שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק שעשה להראות שהוא אומן אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב כמ"ש ס"ח וסי' ש"ג ס"ט תו' די"א ע"ב. ובזה דברי הע"ש בטלים נראה שהוא מפרש בכונת דברי התו' דהאומן הוא מוציא ב"ב מקומות אחד להראות שהוא אומן ובאותו מקום פטור ואחד במקום שדרך לתחוב בו בחול ושם אפילו אומן חייב כשאר כל איש ומשום דהוי דרך הוצאה ולא ידעתי מנ"ל הא דנראה לפי מאי דכתי' דאומן כשאינו להראות שהוא אומן אינו מוציא כ"א רק בידו והע"ש אינו מצ"א כעת וממאי דכתו' לעיל נר' דמחט נקובה באיש לא הוי דרך הוצאה וכס' הב"ח דדוחק לחלק בין אומן לשאר אנשי אלא דממ"ש הר"מ להרשב"א בחי' לדב"ב אינו כן ע"ש:

ולפי מה שנתבאר תמהני טובא ע"ד הג' פנ"י בחי' שתמה ע"ד ר"מ דמחייב בעיר של זהב משום דלדידיה לא הוי תכשיט דחייב דאמאי דנהי דהוי משא הרי לא הוציאו כדרך המוציאין דהא אשכחן לר"מ בפ"ק דאפי' באומן דרך אומנתו דפטור אע"ג שדרך הוצאתו של זה בכך אפי' בדרך משוי וכ"ש בהאי דהכא שאין דרך משאוי בכך להניחו על מצחו וכו' ע"כ ולפי מאי דכתיבנא קו' פריכא הוא וליכא שום קושיא ע"ד ר"מ דלפי מאי דס"ל דלא הוי תכשיט דודאי כיון דדרך הנשים להוציא בכך הוי דרך הוצאה והאומן דרך אומנתו שאני דלא הוי לדידיה דרך הוצאה משום דאין דרכו להוציא כן אלא להראות שהוא אומן אבל עיר של זהב הוי ודאי כמחט הנקובה וז"פ, ויש לתמוה ע"ד הגאון פניו דעכ"פ ראה למ"ש התו' בפ"ק דשבת כס' ר"מ דעפי"ד מתבאר דלק"מ ולפי הנראה שראה אותם אח"כ ושוב לא הו"ל פנאי לחזור על למודו ולא די לנו זה הצער אלא דגם אח"כ כתב ע"ד התו' שהק' על פירש"י וז"ל דאטו משו"ה לא הוי משאוי והא אינה לא מלבוש ולא תכשיט ע"כ כת' דנר' דאין כוונת דברי רש"י כמו שהבינו התו' דאי כוונתו כן מלבד שק' מה שהק' ע"ד דאף אי הוי משאוי לא שייך ח"ח כיון דלא הוציא כדרך המוציאים, ולכן פי' דכוונת רש"י היא דכיון דלאו תכשיט הוא נהי דאינו ח"ח משום דאינו מוציאו כדרך המוציאים מ"מ לא שייך למיתני בהדי דהנך דהוו תכשיט, והטעם הוא משום דשלפא ומחוויא זת"ד ואחר שאלת המחי"ר מלבד לישנא דתל' דקאמר למאי חזייא אין נראה כן, וגם פירש"י דכתב למאי חזייא לתכשיט דקתני אינה ח"ח נראה ברור שהוא כמו שהבינו התו' ולא כמו שפי' הוא בכוונת דבריו וכן פי' רע"ב בפה"מ והרמב"ם ג"כ בפה"מ ובחבורו פי"ט מה"ש דמה דפטור במחט שאינה נקובה דהוא דוקא מפני דתכשיט הוא לה ע"ש, וא"כ הוא מן התי' איך אשתמיט מניה דמר דברי הרמב"ם, ולכן נראה ודאי דכוונת דברי רש"י הוא דאמאי אינו ח"ח, ומה שהק' הג' פנ"י לא ק"מ דכיון דאורחייהו דנשים לצאת בהם תמיד דאם אינו לא מלבוש ולא תכשיט דהוי משאוי וח"ח וכמ"ש ג"כ הרא"ש והר"ן והרשב"א בחי', וראיתי להר' בסי' ש"ג דה"ד הב"ח דכת' דמחט הנקובה שמעמדת בה קשוריה דפטור משום דאין דרך הוצאתה בכך דלא כמ"ש הב"י וכתב המג"א דלא דק מדקאמר בגמ' למאי חזו ולא קא משני דאין דרך הוצאתה בכך, ולפי מ"ש הפנ"י הנ"ל הא לא מכרע אלא דלפי מאי דכתי' דבריו תמוהים ובודאי דגם הב"ח הוא מפרש כמו שפ' כל הראשונים ונר' ליישב דס"ל דדרכן של הנשים להעמיד קישוריה דוקא במחט שאינה נקובה אבל נקובה היא כמלבושיה ולא כקישוריה, ולכן מה שהביא עוד המג"א להק' ט"ד הב"ח ממ"ש התו' בדי"א דאם תחובה בבגדה דחייבת ומ"ל בבגדה או בצעיפה ט"כ, אינו מבין למה הוצרך להביא מתו' דהא מתנ' הוא ואטו נעלם ממנו והאי לא אפשר, אלא מוכרח דס"ל דיש לחלק אלא דהב"י ס"ל דאין חי' וכמ"ש הט"ז דהוי דרך הוצאה, ובהיותי בזה נזדמן לידי ס' שו"מ מ"ג וראיתי שכ' בח"א סי' ק"ט שנשאל בדבר הבריללין הירוקים שנושאים הכואבי עינים להגן מפני החמה אי שרי לצאת בשבת ושרב אחד הביא מ"ש הפנ"י שהק' בעיר של זהב דהוי שלא כד"ה, והוא כתב שלא ראה הפנ"י דברי הט"ז ומג"א בסי' ש"ג שחלקו על הב"ח שכל שגם בחול מוציא הוי כדרך המוציאין ובזה ל"ק קו' הפנ"י בעיר של זהב ע"כ, מתבאר מדבריו דמה שיש לאסור בבתי עינים דהוא דוקא משום דיש לחוש לדברי הט"ז ומג"א שחלקו ט"ד הב"ח דכשדרכו לצאת גם בחול דהוי כדרך המוציאין ושהרב פנ"י לא ראה דבריהם, אמנם לפי"ד הפנ"י וב"ח יש להתיר בבתי עינים ומשו"ה כדי להחזיק באיסור הוצרך לומר ובפרט ששייך בזה חשש שמא יפול דאף שיש לו מוטות ונסבך בשערות הראש לפעמים ינתק מעל עיניו ונופל כמ"ש החיי אדם ויש לאסור ע"כ. ודבריו תמוהים במה שלא מצא לאסור כ"א דוקא לפי"ד הט"ז ומג"א דודאי הדבר פשוט ומפורש במתנ' ותלמודא דידן וירושלמי וכל הפוסקים דודאי כל שהוא ברור דדרכן של בני אדם לנושאו תמיד באיזה מקום או בין עיניו דאי לא הוי לא מלביש ולא תכשיט דהוי משאוי וחייב ואי אפשר לשום אדם שיחלוק בזה דאף הב"ח מאי דכ"כ הוא משים דאין דרך כלל לשאת מחט נקובה כ"א דוקא בלבושיה ולא בקשוריה ומשו"ה הוי שלא כדרך המוציאין וכדכתי' וגם הפנ"י כל מ"ש הוא רק לפלפולא בעלמא ולא לדינא דבעיר של זהב הוק' לו לס' ר"מ כיון דכל הנשים אין דרכן לצאת בעיר של זהב כ"א רק אשה כזאת למה לא דמי לאומן במחטו דפטור משום דהוי שלא כדרך המוציאין אבל לדינא מודה ודאי דהוי כדרך המוציאין לכ"ע דאפ' רבנן דפטרי דה"ד משום דהוי תכשיט וכ"כ דבמחילה מכבודו לק"מ גם מ"ש ליישב דברי רש"י דס"ל דהוי שלא כדרך המוציאין עם דהוא עפ"י הנחה סוברת דאין דרך הנשים לצאת במחט שאינה נקובה ורק זאת ומפני זה קאמר דהוי שלא כד"ה, אבל בקושטא ליתא כיון דתו' וכל הראשונים שפה אחת דהוי כד"ה ושגם רש"י ס"ל כן, ומאי דמקשה הש"ס למאי חזי הוא דלמה לא והיה חייב כיון דדרך נשים לצאת בכך והוי דרך הוצאה ודאי דגם הוא ביטל דעתו במה שחשב לפרש:

וא"כ גם באלו הבתי עינים דנדון הגאון שו"מ דהם לצורך הכואבי עינים ודרכם ע"כ להיות תמיד בעיניהם ולא להוציא בידם הדבר ברור דהוי כדרך המוציאין ועדיף מעיר של זהב ומחט הנקובה באשה, דאי לא הוי לא מלבוש ולא תכשיט דודאי חייב ואיך כתב דזה תלוי במחלוקת האחרונים דנר' ודאי דלא עמד בענין זה כלל וגם ק' דאפי' לפי"ד הרי ע"כפ איסורא הוי אפי' אי הוי שלא כדרך המוציאין וכ"ש למאן דס"ל דחיוב וא"כ מה צורך עוד לצרף משום חשש דילמא נפל דנר' דמשום זה אין לחוש וכמו שאבאר לקמן בס"ד, ואיברא דזוהי שק' נמי ע"ד הרב חיי אדם שציין דבריו שם דאסר הבתי עינים משום דדמי לסומא לאסור דכת' דיש לחוש לדילמא נפל ג"כ דכיון דיש לאסור מפני דהוי כסומא אסור אפילו במקום דליכא הך חששא כגון בכרמלית:

ונבוא לנ"ד דנר' דיש לאסור כמו בסומא וכמ"ש כן החיי אדם ואברא דאכתי י"ל אי הוו אסורא דאורייתא שהוא ואף כדרך המוציאין מ"מ י"ל כיון דטעם האיסור דהא משום דדמי לזקן וסומא בעקרן של דברים אלו לא הוזכר בדברי הראשו' והש"ע דחייב כ"א רק בלשון אסור ואף דהסברא מחייבת דכיון דלאו מנעל דהוו גם איסור דאו' מ"מ לא אוכל להחליט המאמר בזה ויש לעין בפר"מ והאחרו' ואין לי פנאי כעת ועכ"פ נר' דאסור מיהא הוי ולכן יש לתמוה על מה שהורה הרה"ג הנ"ל להתיר ולא בא למימר דשם דהוא משים דהזקנים הולכים בביתם בלא מקל אבל אם גם בביתם אינם הולכים כ"א במקל דשרי וכמ"ש האחרו' והכא בנ"ד אפי' בביתם ג"כ אפי' בד' אמותיו אינו כ"א רק בבתי עינים דוקא דנר' דהא לא מכרע משום די"ל דמ"ש כן הוא משום דאם גם בביתם אינם הולכים כ"א במקל זהו סימן שאינם יכולים כלל בלא מקל דאז שרי אבל הכא אף דבביתם הולכים בבתי עינים מ"מ יכולים לילך גם בלא בתי עינים ולכן נר' דמשו"ה גם בסומא לא אמרו זה כיון דיכולים לילך בלא מקל ולא עדיף מסומא ומהנר' דהר' ק"ב לא שלטו מאורות עיניו בסוף חיי אדם אמנם נר' דיש ללמד זכות על אותו צדוק במה שהורה להתיר דלא תצא תקלה מידו ח"ו דנר' ודאי דמה שדמה הר' ח"א נדון זה לחגר שיכול לילך בלא מקל אין דמיונו עולה ופה ושבא ושנא משום די"ל דבשלמא כיון דנושאו בידו המקל הוה משאוי ולא תכשיט וכמ"ש הר' מג"א הגם שיש לפלפל בדבריו וכמ"ש רבני האחרו' בזה והדברים ארוכים אכמ"ל מ"מ הא ודאי במקל כזה שנישאו בידו לא שייך לומר דהוי תכשיט ואסור אבל בבתי עינים שנישאו בגופו כדרך תכשיט ודרכן של בנ"א להיות בין עיניהם ועשוי לכך ולצאת בהם תמיד להנאתן ויש להם לבני אדם נחת רוח הרבה יותר משאר תכשיטים כי טוב מראה עינים למה לא יהיה בזה כדין תכשיטים להתיר ואף שיכול לצאת בלי בתי עינים בדוחק מ"מ כשהם עליו יש לו לגופו הנאה יותר משאר תכשיטים דנר' ודאי דמה שהתירו לצאת בתכשיטים לאו דוקא כשהוא לנוי וגדולה מזאת מתבאר מהש"ס שם בד"ס ממס' שבת לפי פירש"י דמשום דהמחט ראוי דחולקת שערה דהוי תכשיטים וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו ע"ש והגם דהתו' והמפרשי' הק' דאטו משו"ה לא הוי משאוי והא אינו לא מלבוש ולא תכשיט הא ודאי שאני התם דהוא רק לשמוע לאיזה עת שרוצה לחלוק שערא וזולת זה אין לו שום צורך לגופו לישא אותו אבל כשהוא כמו בנ"ד הדבר פשוט וברור דמודו והרואה יר' שם במס' שבת דכמה דברים דשרו אע"ג דלא הוי נוי והדר לישא אותו כיון דאורחיהו דאנשי בהכי לאיזה צורך וגדולה מזאת תנן הבנות קטנות יוצאות בחוטין ואפי' בקסמין שבאזניהם ופרש"י שמנקבות אזניהם ואין עושים נזמין עד שיגדל ונותנים חוטין או קסמין באזניהם שלא וסתמו וכו' ורבותא קאמר דאע"ג דלאו תכשי' הוי הוא אורחיה בהכי ולא משאוי ע"כ הרי מפו' דאע"ג דאינו תכשיט נוי ואינו צורך הרבה לצאת בו כיון דאורחיה בהכי לשום צורך כל דהוא דלא הוי משאוי ותנן נמי במוך שבאזנה והרואה יר' להרשב"א גופיה דהק' על פרש"י בדין המחט איהו גופיה כת' לקמן בדס"ה וז"ל הצ"ל ואי משום דלאו מנעל בלחוד לא הוה אסר ליה דכל מידי דמגין ודרכו של בריות לצאת בו בחול להנאת תשמישו לא הוו משוי מידי דהוה אאנפליא של בגד שאינו מנעל לכ"ע ויוצאין בו עכ"ל הרי דכללא כייל לן הרב לכל דבר דכשדרכן של בריות לצאת בו בחול לאו משאוי הוא ולפי מאי דכתי' הנה נכון ולא ק"מ אמאי בחגר דאם יכו"ל בלא מקל דלא הוי משוי מנעל ואסור משום דהיה בידו ואז דווקא הוי וע"ע במס' ערובין דצ"ו דמיתי בריתא דהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה וכו' ודחי לה ודלמה סבר לה כר"י דאמר נשים ס"ד דמבואר מזה דאי נשים ס"ד דלא הוי משוי ואי בעי' דתכשיט לא הוי כ"א רק כשהוא לנוי מאי נוי הוי בתפי' וגם מלבוש לא הוי אלא ודאי דהטעם הוא כיון שיש לה נח"ר הוי כתכשיט:

ודרך אגב ראיתי להשאגת אריה ח"א סי' ק"ה דמייתי הך ברייתא והדחיה ודלמה ס"ל כר"י דנשים ס"ד ודקדק דאפי' אי נשים ס"ד כיון דאינן חייבות הו"ל משום משאוי וכת' דלק"מ דאי כס"ד ורשאות להניח תפלין אע"ג דא"ח כיון רשות בידה להניחם מניחה לפעמים תפי' בחול וכיון דרגילה בהנחתן הו"ל לדידן נמי תכשיט ולא משוי דהא דתכשיט ומשוי לאו בחיוב ורשות תליא מלתא, דאפי' בדבר הרשות אם רגילה בהן הו"ל חכשיט ואם אינה רגילה הו"ל משאוי כדאמרי התם לענין טבעת שיש עליה חותם ומחט הנקובה והואיל דאין דרכה של אשה לצאת בהן בחול חייבת ובאין ע"ח ואינה נקובה פטו' הואיל ודרכה בכך וכו' וה"נ גבי תפילין אי ה"ל רשות לאשה דרכה לצאת לפעמים בחול וכיון דרגילה בהם הו"ל תכשיט לדידה וכו' יעו"ש זת"ד ולפום ריהטא דבריו אינן מובנים אצלי דאי י"ל דתפילין באשה אף דס"ד כיון דאינן חייבות הו"ל משאוי איך מוכיח דאינו כן מטבעת שאין חותם ומחט שאינה נקובה דפטו' דנר' ודאי מפני שבאמת הם תכשיטים גמורים דעבידי לנוי דוקא ואף אם אינה רגילה בחול ומה ראיה לזה לתפילין שאעפ"י שיש להן רשות להניחם בחול מ"מ י"ל דלא הוי תכשיט דלא דמו לטבעת ומחט ואדרבה משם מבואר להפך דאחר שאמר בש"ס למאי חזי שחולק שערה בחול ורגילה להיות תמיד שם פריך תו ובשבת למאי חזי ע"ש ובין לפירש"י ובין לפי' התוס' הוא הפך דבריו אלא דלפי מ"ש ג"כ הטעם דמפני הנחת רוח שיש לה אם תניח תפילין אף שאינה חייבת הוי כתכשיט גמור יותר מכל התכשיט' לדידה ולכן אפי' בשבת לא הוי משאוי וכו' ועי' בס' יד אליהו סי' יו"ד ובשטר המלך פי"ט מה"ש ואכמ"ל בזה ובכן ע"פ כל האמור לעיל בתי עינים דנ"ד יש להם דין תכשיט וגם אין לחוש דילמא נפיל ואתי לאתויי ד"א כמו שחשש החיי אדם דבאלו הבתי עינים דבנ"ד שהם במוטות חזקים וגם המוטות נכפלים ומהודקים מצדדי אזניו היטב ובאלו הב"ע של עכשיו גם המוטות עצמם הם נכפלים ומהודקים היטב כיון דהחשש הוא רק משום דלמא נפיל בזה ודאי אין לחוש וכמתבאר כן ממ"ש הרמב"ם בפי"ט ע"ש וע"ט בש"ע סי' ש"א וש"ג בכמה דברים דמותר משום דמיהדק וליכא למיגזר דילמא נפיל, ט"ע מור"מ סעיף ט"ז ומרן ס' ל"ז ומאן דאוסר הוא משום דלפעמים צריך למשמש ואף למ"ש הש"ע שם בסעיף מ"א דבכובע שבראשו דיש מי שאוסר משום דחיישינן שמא יגביהנו הרוח מראשו הרי כתב שם אא"כ הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו וכו' ט"ש, ולכן נר' אף בנידון של הג' שו"מ אין לחוש ועיין לרבינו המאירי בחי' לשבת לד"ס שכ' וז"ל שכל שאין השמטתם מצויה שרו וכ"ש הב"ע הנהוגים עכשיו דודאי שרי ועוד נראה דאין לחוש דאף לסברת היש מי שאומר הנ"ל הוא דוקא בכובע העשוי להגן מפני החמה אבל בסתם כובע הרי כתב מב"י ואחרו' דשרי משום דבודאי לא ילך בגילוי הראש וכמו כן בנ"ד דאין יכול לראות אין דרכי לילך בלא בתי עינים אפי' אמה אחת דודאי אין לחוש:

והן עתה סמוך להדפסה בהיותי פה ירושת"ו ב"ה הראני הר"א שור ספרו של הרב מ"א ז"ל מנחת שי לפי שעה ואף שאני טרוד אמרתי אשימה עיני עליו, ושם בח"ב סי' ל"א כת' מהח' השואל שכ' דהחיי אדם מיירי בפשוטים אבל בב"ע שיש להם ידות חזקים אין לחוש וגם כיון שאינו יכול בלא ב"ע הוי כמו חגר שאינו יכול בלא מקל דמותר לצאת, והר' המחבר כת' שאין בזה כדאי להתיר מטעם שהן חזקים וגם שכן מבואר בתו' שבת דח"ן ד"ה מ"ש דכתבו דבזגין שיוצאין בני מלכים ל"ל דלמא מיפסק משום דסתמא תקועים הם בשלשלאות של כסף, אבל המעיין היטב בסוגייא יראה דתו' לא כ"כ רק לכי הס"ד אבל למאי דמשני רבא דמחי ביה מומחה וכן למאי דמסיק רבא בדס"ז בארוג בכסותו ודאי ל"מ מה שהחוב בשלשלת וכמ"ש התו' שם להדיא ד"ה הב"ע שבזוג שבצוארו אפי' ארוג בחתיכת הבגד שסביב צוארו ואינו יכול ליפול ע"י חתיכה וכו' וכ"כ רמ"א סי' ש"א דל"מ ארוג רק בדבר שדרכו להיות מחובר ע"ש במג"א וכו' וראיתי בשו"מ דכ' דאפי' נסבך בשערות לפעמים ניתק מעל עיניו ולפי מ"ש א"ץ כלל לטע"ז דאף אי איפשר להנתק כלל אסור, זת"ד עם כי הוא הרחיב הדבור יע"ש:

ונראה דלא דק בכוונת דברי התו' והיותר תימא הוא דאיך הבין בכוונת דבריהם דס"ל דאף במקום דאין לחוש דשלפא דלא מהני אפי' מיהדק שפיר ואפי' תקוע יפה בשלשלאות דאסיר משום רק דלמא מפסיק דהא ודאי לא ניתן ליאמר דמלבד דאין סברא כלל וגם שהוא הפך כל מה שהוכחנו לעיל ועוד כמה מקומות אחרים ולא עוד, אלא שכ' דכן ס"ל לרמ"א ומג"א אמנם נר' דכוונת התו' ברור דמאי דכתבו בתקוע בשלשלת דמותר ודאין לחוש לדלמא מפסיק כן הוא האמת וכ"כ לקמן בדס"ח ע"ד רש"י דאף דאין לחוש משום שלפא ומחויא דבענין תקוע בשלשלת דבהכי ודאי ליכא חשש דנפיל ומ"ש התוס' דאפי' בחתי' בגד דלא מהני הם מדברים למאי דמוקי במחי בה ממחא שהוא ארוג משום דאי ל"ה אף אי ליכא חשש דנפיל יש לחוש שלפא ומחוייא דמשום חשש זה אסור אף בתקוע בשלשלת ואפי' בחתי' בגד ומ"ש התו' בסו"ד ולמאי דמוקי לה בגמ' בארוג בכסותו אתי נמי שפיר ר"ל דלא תיסק אדעתיך לומר דנר' דלפי הא דאמר ר"ש הוא דאינו תקוע כלל דזה אינו ומ"ש התו' דריב"א פירש דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפי' אי פסיק ומיתי לה ליכא איסור ר"ל דלדברי הירוש' ל"מ דאין לחוש לשלפא ומחויא אלא אפי' תקוע בשלשלת ל"פ והוא כתל' דידן גם מ"ש בירוש' ההוא דלא יצא בזוג שבצוארו בגדולים דלמא מיפסיק ואתי לאתויי דמשמע דאי קשור ומיהדק שפיר דשרי הא נמי דלא כת"ד דההוא גבי עבד אתמר דיש לחוש נמי משום שלפא ומחוי ולכן בעי דוקא ארוג דאם אינו ארוג אף אי מיהדק בשלשלת אסור ומ"ש רש"י ותוס' שם בדח"ן במ"ש ר"ג דכשהוא ארוג לא חיישי' לדלמא מפסיק אין לדקדק מזה דבעי' דוקא ארוג לחשש דדלמא מפסיק אלא דמשום דהוא לתרץ לפרכה דדלמא מפסיק כת' כן אבל ודאי דכי ליכא חשש דשלפא ומחוי כ"א רק לדלמא מפסיק דסגי במיהדק שפיר לבד ואף שאינו ארוג ומ"ש בשם הראש יוסף מעולם לא ראיתי אבל קשה עלי להאמין שכת' כן בדעת התוס' דאף במקום דאין לחוש לשלפא ומחוי כלל דאפי"ה אסור משום דלמא מפסיק אף שמהודקים היטב ומ"ש המנחת שי מהמג"א הרואה יר' שם להיפך שכת' ע"ד הש"ע אבל אם אינן ארוגים לא וז"ל ולפי מ"ש ס"ט דלא גזרי' באיש דלמא. אתי לאתוי צ"ל דהכא הוי טעמא דלמה מחייבי וכו' ואתו לאתויי ע"כ דמפו' יוצא דבאיש דליכא למיחש ל"ב ארוגים ובמהדק שפיר שרי כיון דאין לחוש דלמא נפיל ומ"ש עי"ש המג"א מהתוס' הוא מהירוש' ומאי דכת' ואע"ג דהכא מיירי בקטן דאפילו מיתי ליה בידים ליכא איסו' הלשון אינו מדוקדק דלפי תל"ד לא מיירי בקטנים דוקא ולפי הנר' זהו מה שהרגיש המחה"ש שה"ד המ"ש אמנם נר' דהמג"א קיצר בלשונו כדרכו וכונתו ר"ל דגם לדידן אף אי הוי קטן יש לחוש דלמא מיתי ליה אבוה וכו' וס' המחצה"ש אינו כעת עמדי אמנם ראיתי להר' המאירי שכת' וז"ל וכן חדש בדינים אלו שלא נאמר חשש דלמא נפיל שליף לא באשה וכו' אכל באיש וכו', ואעפ"י שבמשנה אחרונה בבני מלכים בזגים וכ"א אמרו בגמ' דוקא בארוג בכסותו הא כל שאינו כן אסור בזו דוקא מפני שחוש' שיתליצצו עליו ומפני חשש הליצנות היא שולף וי"מ שמ"ש בה וכל אדם פי' בקטנים שדעתם כנשים אבל גדולים אף באינו ארוג מותר ואין זה כלום שהרי סתם אמרו וכל אדם ואף בירושלמי פי' וכל אדם בין גדולים בן קטנים ע"כ נר' שגם המג"א הוא מבין כמ"ש הי"מ לא שיש לדבר בזה וגם במ"ש הר' המאירי מ"ש הירו' ואין לו פנאי כעת וגם אינו עמדי הירושלמי כעת:

ומ"מ שמעי' שמה שהצריכו ארוג דוקא מפני החשש דשליף וכדכתיבנא ושו"ר עוד להרשב"א בחי' דכת' וז"ל וצ"ל ואי ק"ל הא דתנן ובני מלכים בזגין וכ"א אלא שדברו ח' ואוקימנא בגמ' באריג בכסותו הא ל"ה אסור י"ל דמתני' בקטנים דדעתם קלה עליהם כנשים אבל גדולים אפי' אינו ארוג בכסותו שרי ומאי כל אדם דקתני כל אדם גדול אבל בירוש' אמרו מהו כל אדם הכל במשמע בין קטנים בין גדולים ולפי"ז י"ל דטעמא דזוגין משום דחיישי' דלמא מחייבו עליהו ואתי למשלף ולאתוי ע"כ וע"ע להריטב"א בחי' שם סוף כ"א דכת' וז"ל ומשמע דלרבא כל דלאו ארוג אסור ואפ' דטעמא משום דאפי' באיש חיישי, למשלף ולאתויי ושלא כד' ר"ת א"נ משום דאיכא למיחש דלמא מחייכי ביה ואתי למשלף ע"כ ועוד שם בגמ' בדס"ה עמ"ש במתני' ובמוך שבאזנה אתמר ר"י נפיק בהו לבית מדרשא וכו' והא תני רמי בר יחזקל והוא שקשור לה באזנה ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק ופרש"י ר"י היה תוחב באזנו יפה ומיהדק ולא בעי קשירה ע"כ ונראה ברור דבתי עינים אלו דבנ"ד מהדקי שפיר טפי ממוך שבאזן דמהדקי והיו כמקושרים וגם שיש לו נח"ר כשהם בעיניו יותר ממה שמגיע לו מהמוך וגם מהקסמין שכת' רש"י והר' המאירי וכל המפרשים דלא הוי תכשיט כלל ורק משום דאורחיהו בהכי ומזה יש ראיה לס' רש"י והרמב"ם במה שפי' גבי המחט שאינה נקובה וכ"כ ג"כ הר' המאירי בפי' הסוגיא וז"ל והוא תכשיט לפי שבחול חולקת בה שערה וכו' ובשבת שאינה יכולת שמה תתלוש שערה הוא תוחבתו בשבכה ויש כמין כוס של זהב ע"כ ואפשר דס"ל דלא דמי משום דהקסמין הם תמיד שם באזניו ואינם משמשים לדבר אחר אבל המחט הזה הרבה פעמים מוציאה משם לשמוש אחר ובכן בבתי עינים דמשוים דוקא לכך ואורחייהו דאנשי להיות בין עיניו ודאי דכ"ע מודו ולכן מ"ש המ"ש דגם התר הב' בבת"ע משים דאינו יכול דאינו נכון מדין סומא דאסור ודכת' הרא"ש הט' משום דיכול לילך בלא מקל אמת שכל הראשונים כ"כ אבל בבת"ע לא דמי כלל לפי מאי דכתי' משום דמקל לא הוו תכשיט וכשהוא יכול לא חשוב מנטל אבל הכא הוי תכשיט ואף דלא הוו לנוי מותר וראיתי עוד להר' מ"ש שם שאחר שדחה לדברי השואל כת' להתיר משום דהוי שלא כדרך המוציאין וגם עפי"ד הסוברין דע"כ אין לנו ר"ה וכשהוא שלא בר"ה ובכרמלית כבר כת' מהרשד"ם בא"ח סי' ד' שיש להורות התר בפה מלא ובכאן אף שהט"ז ומג"א חלקו ע"ד הב"ח אך כמה פוס' הסכימו כהב"ח וגם דראית המ"א ממ"ש למאי חזי לפי"ד הפנ"י לישב דברי רש"י הוא דהוי שלא כד"ה ולכן דחה לדברי השו"מ דכת' לאסור משום מ"ש הע"ז ומג"א זת"ד ואין דבריו מחוורים שנר' שלא עמד בשורשן של דברים כ"א רק שראה מ"ש הג' שו"מ ודין גרמא שעפ"ד כ"כ וכבר הוכחנו שגם הג' שו"מ לא עמד בענין היטב ושדבר ברור הוא שהבתי עינים הוו כדרך המוציאין יותר ממחט הנקובה וגם ממחט שאינה נקובה ועיר של זהב שאם לא היה תכשיט דחייב גם מ"ש ע"ש מהרשד"ם לא כיון יפה שאף שמהרשד"ם הקדים ב' הקדמות ושהשתא כל הוצאות שלנו אינו אלא מהר"י לכרמלית מ"ש בנ"ד שאין כאן צד איסור לא מפני זה כת' שיש להתיר אעפ"י שהוא משאוי כ"א רק עפ"י מ"ש מדברי הרמב"ם דזה הוו מלבוש קצת ולא משאוי ומהתי' איך לא שת לבו למ"ש הש"ע סס"י שמ"ט אסור להוליך חפץ פחות מד"א ואפי' בה"ש ואפי' בכרמלית ע"כ ועמ"ש בט"ז שם ואברא דזוכרני שהר' אבן העזר שדי ביה נרגא על זה וכת' דדין זה אין לו מקור בב"י דהכלבו מיירי בר"ה אמנם נר' דהדבר ברור דאע"ג דהוי פחות מד"א דהוי רה"ר וגם כרמלית וא"כ הוי תרי רה"ר דאפי"ה אסור כדמו' בפ' המצניע דמ"ד בההוא שכבא דשרא רגב' לאפוקי לכרמלית וא"ל ר"י וכו' כמאן כר"ש אמר דפטר ר"ש מח"ח איסורא דר' מיהא איכא א"ל דמי קאמינא לר"ה לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות וכו' ע"כ הרי דאע"ג דהוי רק איסורא דר' דאפי"ה אסור להוציא לכרמלית ואף דהוי תרי דר' וכ"כ הריטב"א בחי' וז"ל וא"ת ואמאי וכיון דבר"ה לא מחסר אלא מדר' בכרמלית אית לן למשרי לגמרי דהכי אמר רבא בפ"ק גבי לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י דבכרמלית שרי כיון דרשות הרבים לא מחסר אלא משום גזרה בכרמלית ל"ג י"ל דכי אמרי הכי הנ"מ בדבר שאין בו סרך מלאכה כי ההיא דלא ישתה דל"מ אלא משום חששא דשמא ימשך הכלי אצלו אבל כל מידי דדמי למלאכה דאו' אלא שפטור עליה מפני שאצ"ל ובכיוצא בזה כרמלית ור"ה שוים הם ע"כ גם הר"ן בחי' שם ה"ד הרא"ה שכ"כ וז"ל ומסתברא דלר"ש כי היכי דמשאצ"ל אסור לר"ה מדר' ה"נ לכרמלית דאסור דכל מאי דתקון רבנן כעין דאורייתא ולכל מילי דרשות כרמלית לגמרי עשאוהו כשל תורה וכו' וא"ת ואיך אפשר דכל מה שאסרו בר"ה אסרו בכרמלית דהא גמרי' בפ"ק גבי כרמלית היא גופא גזרה וכו' וי"ל דהתם הוא במלתא דשרי לגמרי דאין בעצמו דמיון למלאכה כגון עומד ברה"י ושותה ברה"ר שאין בעצמו של דבר זה דמיון למלאכה כלל אלא גזרה דלמא אתי לאפוקי וכו' תדע שאין ח"ש מותר בכרמלית ולא היה מי שאמרו ע"כ ונראה דמ"ש הר' בלשון ומסתברא אף שנר' כן מהסוגיא דגם בכרמלית מה שהתירו הוא דוקא מפני כה"ב משים דלא תיסק אדעתיך לומר דוקא מפני שס"ל כר"י דהא ליתא דאף לר"ש הדין כן ומה שהוכיח הר' מדין ח"ש שאינו מותר כ"כ הרמב"ן בספר תה"א דכ"ה וז"ל שלא מצינו היתר פחות משיעור לכרמלית אלא שלא עשאוהו כר"ה לגזרה שמא יעשה וכו' ע"כ ע"ש הרי שכת' בדברי הרא"ה אמנם י"ל בדברי הרא"ה דמאי מייתי ראיה למלאכה שאי"צ שאעפ"י שגם הוא דר' שאסור ככרמלי' מדין ח"ש דהוי מה"ת אסור והיא גופא י"ל בדברי הרמב"ן דמאי אתא לאשמועי' דודאי אסור גם בכרמלית כיון דלענין שבת נמי אסור מן התור' וכמ"ש רש"י בשבת דע"ד וכ"כ הר' המאירי שם וכ"כ הגה"א והמרדכי וגדולים אחרים וכן נר' לדקדק מדברי התוס' בשבת דצ"א ד"ה כגון דאיכא וכהרשב"א והריטב"א בחי' ע"ש וכן יש לדקדק ממ"ש הריטב"א בחי' שם בדע"ד וז"ל וא"ת ואיך לא אסיק אדעתיה דאוקמתה דיליה מצינן לפרוכי נמי האי פרכא וי"ל דהוה ס"ד דר"ח דכל שאינו בורר וכו' עש"ד וכיון שכן י"ל דאף דבדבר שהוא רה"ר כגון משאצ"ל וכיוצא דמותר בכרמלית אבל ח"ש ודאי כיון דאסור מה"ת דגם בכרמלית אסור ולכן נר' לדחוק דמ"ש הרמב"ן והרא"ה שחצי שיעור דאסור בכרמלית דהיינו בב' אמית דכרמלית דהוי ח"ש ואין נר' כן:

אמנם שוב בא בזכרוני דמזה שנים רבות עמדתי במקצוע זה באריכות וראיתי שאין מוסכם וי"ל דגם באיסור שבת י"א דהוי רק מדר' וכדברי הר' מהר"ץ בסי' פ"ו שכת' דמאי דאפליגו אי פחות מכזית צריך ביעור משום דס"ל דבאיסו' שאינו של אכילה ח"ש אסור רק מדר' וגם באיסור שבת הוי רק מדר' ואף דהאחרו' מקשו ע"ד מ"מ נר' דמלבד דמצאתי לו חברים רבים בזה ע' שאגת ארי' סי' פ"א שהאריך להוכיח כן דאיכא איסור דאו' דח"ש דחמץ וע' בפ"ע:

וכ"כ בתשו' הרדב"ז סי' קל"ה דכ"כ בפשי' דמה שצריך ביעור בח"ש הוא דר' ויש להם סמך מדברי הרמב"ם בהל' שבת ויש סמך לדבריהם ממ"ש הרמב"ם ה' שבת בתחלתו דכל פטור אבל אסור הוא מד"ס בכלל הוא ח"ש דפטור ומסיים שם והוא הרחקה מן המלאכה ע"ש וראיתי להר' חיד"א בפת"ע בחי' לשבת דע"ד שכת' ג"כ משם גדול אחד כן והוא השיב ע"ז וז"ל ואני שמטתי ולא אבין דדרך הרמב"ם לומר ד"ס אפי' על הלמ"מ וע"כ שאינו מפו' ע"כ וגם הר' חק"ל בא"ח סי' ח"ן כת' דאינו מוכרח שגם איסור תוס' קרי ליה ד"ס ע"ע:

ולענ"ד מלבד דכלל זה אינו ברור ויש מהראשונים שאינם מודים ומשו"ה הם מקשו ע"ד ועוד נר' דאף אי בעלמא היה ברור דינו דיכול להיות דיכתוב כן אף שהוא איסור תורה אבל ודאי דיש מקומות הרבה דכותב ד"ס והוא רק איסור דר' אא"כ אם איתא דבכ"מ דהוי ח"ש לא הוי פטור אבל אסיר מדר' כשאר מקומות דהוי מדר' הי"ל לבאר ולא לתת כלל בסתם ותו דמדמסיים הרמב"ם הכא בלשונו והוא הרחקה מן העבירה נר' דד"ס דקאמר הוא מדר' וכן יש לדקדק ממ"ש הה"מ שכ' ומ"ש מ"מ מפני שעבר על ל"ת של דבריהם וכן נר' ממ"ש הה"מ פ"ב דשביתת עשור ה"ב וז"ל דכת' רבי' דמכאן מ"מ על האוכל ח"ש וקו' הוא מדין איסור של דבריהם דכת' בפ"א מרל"ש וע"ע במ"ש פ"א מה' חמץ וכן נר' דעת הרדב"ז דמלבד מ"ש בסי' קל"ה לענין בל יראה בפשי' כן נתבאר ג"כ ממ"ש הר' בח"ה לענין חולב דדי אשה לחולה שאב"ס וה"ד הרב ברכ"י בא"ח סי' שכ"ח ע"ש אשר לפי"ז יש לישב מה שהק' הר' מהר"י הכהן ה"ד המרכבת פ"א מהל"ש ע"ש ועפ"י זה יש לקיים מ"ש הר' נר' שחלק ע"ד הר' ברכ"י בסי' ו' שם וע' גו"ר כ' ב' סי' טו"ב:

והנה מגופא דשמעתא דפריך וכי מותר לאפות וכו' מלבד דלא מכרע מידי דהוי אסור מה"ת ואדרבא יש לדקדק אפכא דאטו היעלה על הדעת דגם אופה היא איסור תורה דיסבור ר"ח דמותר לברור אבל אם הוא דכל איסורי שבת הוא רק מדר' אתי שפיר דפריך בלשון זה דהא נמי דומה לאופה והנה זכורני דבאותו זמן הארכתי הרבה ושוב אח"כ ראיתי להר' מהרי"ע בעפרא דארעא דקכ"ב האריך להוכיח דדעת הרמב"ם דאין ח"ש אסור מה"ת כ"א רק במידי דאכילה ודומה לו ע"ש ובסי' תמ"ז וכעת אינו מצ"א הלא מע' יבאו על נכון דברי הרמב"ן והרא"ה מ"ש הדברים כפשטן ואפשר דס"ל דיש לדחוק גם בכונת רש"י דמפרש דברי הש"ס דהכי פריך דכיון דבעלמא ח"ש אסור מה"ת בודאי דבאיסור שבת אינו מותר ואף דאינו במידי דאכילה מ"מ איסורא מדר' הוי ולפי האמור יש להשיב ע"ד החק"ל שם שר"ל דאף דמידי דלא הוי מאכל לא הוו מה"ת בשבת אינו כן משום דכתי' ל"ת כל מלאכה ע"ש דהא ליתא דאין לנו לדרוש מדעתי' גם מה שהק' שם ע"ד הריטב"א והרא"ש לק"מ וגם מה שרצה להוכיח ממ"ש הרמב"ן לא מכרע, גם מה שהק' שם לעיל בסי' מ"ד על תשו' הרדב"ז דסי' ע"ח לק"מ דמתשו' דסי' קל"ה וה"ד הר' גופיה וגם מתשו' דח"ה הנ"ל מתבאר דס"ל דה"ד במידי דמאכל ולפי מאי דכתי' יש לישב חקירת המפרשים דלמה בענין יוצא חוץ לתחום ל"א ח"ש דאסור מה"ת עיין בס' טל אורות משם הר' מהר"י אשכנזי ובספר תפארת ישראל על משניות וכבר קדמם הרב חוות יאיר בסי' ט"ו ונדחק בזה וה"ד שם החק"ל שם בדק"ה ודחה דבריו וגם מ"ש הוא ל"מ ולפי מאי דכתיבנא א"ש ודוק כי קצרתי:

ונמצינו למדים מדברי הראשונים דהוו תרי ר' דאסור, ולא הוי כגזירה לגזירה ומשום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וה"ה והוא הטעם בשהוא שלא כדרך המוצי' לכרמלית וכן מפורש בדברי הרא"ה שה"ד הנמק"י פ' מ"א וגם הרמב"ן בחי' וה"ד הר"ן ביומא פ' יוה"ך דכשאינו מנעל דאסור לצאת ביוה"ך חוץ לעירוב והאמוראים דהוו נפקי הוא תוך העירוב וגם החולקים מודים דאי לאו מנעל דאסור, וע"ע בתשו' הגאונים סי' מ"ו וקמ"ט וכמ"ש מהרי"ל ואגור ה"ד בב"י סי' ש"א ובמג"א שם ס"ק מ"ב ומכאן ראיה למ"ש הרידב"ז סי' רפ"ז ועיין בחק"ל או"ח סי' ק"ז ובס' משה ידבר וכבר הארכתי בזה אכמ"ל, ויש לעמוד ג"כ ע"ד עבודת הגרשוני וברכ"י בא"ח סי' שמ"ט ע"ש, ולעת הפנאי י"ל ג"כ ע"ד הס' אות היא לעולם ופה"ד בסי' ש"א בפסק הפולפו' כי כעת אין הספרים הנ"ל עמדי:

ועוד נראה דבר מן דין ובר מן דין יש לתמוה ע"ד הרבני' מ"ש הנ"ד דגם לפי"ד הרי יש ס"ס להחמיר וכבר ידוע דבזה אף באיסור דר' יש להחמיר וכבר הארכתי במ"א ואכמ"ל:

ונשוב לנ"ד דלפי מאי דכתי' כיון דרגילים תמיד להיות בין עיניו ואפי' בביתו שבלעדו לא יוכל לראות ומיהדק היטב דליכא למיחש דלמא נפיל דשרי מן הדין ויש לצרף דסניף מ"ש הפ' דמבואות שלנו תלוי בפלוגתא דרבוואתא קמאי אי הוי ר"ה וגם בדעת מרן נחלקו אחרונים ואף שנר' מתשו' אבקת רוכל שדעתו נוטה דהוי דאורייתא מ"מ נר' לא שהוא מכריע כדעת הסוברים דהוי דאורייתא כי אם רק שהוא חושש לדברי המחמירים ומ"מ מידי ספיקא ל"נ וגם נר' דסוגין דעלמא דנקטו כדברי המקילים ולכן חזי נמי לאיצטריפו, אמנם אעפ"י שמן הדין מותר עכ"ז להיות מיראי הוראה אמרתי לו להרב השואל הנ"ל שלא יצא בהם כ"א לדבר מצוה וכן עשה מעשה כאמור, והיה זה לפני כחמשים שנה מו"מ, ואח"כ ראיתי באיזה ספרים חדשים שדברו בזה ויש לשאת ולתת בדבריהם וכעת אינם עמדי הנלע"ד כתבתי:

שלמה אליעזר אלפאנדרי

תוכן העניינים

שות מהרש אלפנדרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה