אור ברסלב
שות מהרש אלפנדרי אורח חיים › סימן ח

שות מהרש אלפנדרי· רבי שלמה אליעזר אלפנדרי

אורח חיים · סימן ח

סימן ז

נשאלתי מחכם אחד בראובן שיש נו תנור בתוך העיר ויש לו פועלים גוים שאופים בכל ימי השבוע וגם ביום שבת אי שפיר עבד שלפי דעתו כיון שהם מושכרים לחדש לא הוי שכירי יום אלא הוי בקבלנות ושאל ממני אם אני מסכים בזה או"ל:

תשובה. הדבר ברור שהוא אסיר ואף כי לא היה צורך לכתוב בדבר פשוט כזה מ"מ אין מדרש בלא חדוש ואומר חדא דנר' ודאי דאין זה כ"א רק שכירי יום ולא קבלנות אף לדעת הרמב"ם דשכורים לח' או לשבת היי כמו קצץ עם הגוי שיארוג לו בגד דמותר משום דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד וכ"כ מרן בסי' רמ"ד סעי' ה' הא ודאי דהכא בנ"ד אף לפי"ד אסור דכיון דמתני עם הגוי שיעבוד בכל ימי השבוע ושבת בכלל ימי השבוע ה"ה כמתנה עם הגוי שיעבוד ג"כ בשבת דהגוי מוכרח לעבוד ביום תבת בשביל ישראל ואף שראיתי לרב גדול בדורנו בס' הנדמ"מ צל הכסף בא"ח סי' ד' שנדונו היה בראובן שנתחייב לתת לצבא בשר בכל יום ואפי' בשבת ושכר פועלים גוים לזמן שנה אחת בסך מה שישחוט בכל יום דוקא וגם בשבת שאנשי צבא לא יקבלו בשר הנשחט מיום אתמול כ"א רק ביומו וע"ז כת' שיש להתיר לפי"ד מרן וקשר חבל בחבל ימא בנימא ותורף דבריו הוא שבדעת הרמב"ם שמתיר בשכיר שנה איכא פלוגתא מהרמ"פ שה"ד הדב"מ סי' קל"ב ומג"א וט"ז ומט"א סי' רמ"ד ופנים מאירות ח"א סי' ק"ל ס"ל דלא התיר הרמב"ם אלא בשאינו מקפיד הישר' על השכיר אם הוא בטל ממלאכת איזה יום דאז הוי כקצץ דלא הוי כשליח ישראל וגם לא הוי כמתנה שיעבוד בשבת כיון שהרשות ביד גוי לעשות ביום אחר אבל אם מקפיד גם הרמב"ם מודה דאסור דאף אי נימא דלא הוי כשכיר יום וכשלוחו של ישראל מ"מ כיון דמקפיד הרי הישראל נהנה ממלאכת הגוי והמשיגים שם בדב"מ והלבוש שם סו' רמ"ד ומ"ך ש"א ספ"ד ומהר"י אירגאז הו"ד במים רבים סי' י"ד ס"ל אף אי מקפיד ומחויב השכיר לעשות גם בשבת עכ"ז להרמב"ם מותר וכ' עוד שדעת מרן ג"כ להתיר בכל גוונא לפי מ"ש הבית יהודה סי' מ"ד ואליה רבה סי' ש"ז וחסל"א סי' ט' שדקדקו ממב"י סי' ש"ז דמותר ליתן לגוי בער"ש מעות כדי לקנות לו סחורה וכן ליתן לי בע"ש סחו' כדי למכור בשבת אף אם יום השוק בשבת אפי' אינו אלא ביום שבת דהתם כשאינו אומר לו שיקנה בשבת ושכ"כ המ"ך וכת' הב"י דהעיקר כדעת מרן ודלא כמג"א וט"ז וא"ר ועולת שבת דס"ל כשיום השוק בשבת הוי כאומר לקנות לו בשבת ומע"ש שמפני שנרגש ממ"ש בסי' רמ"ד וסס"י רמ"ז דאפ' דל"ש הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לעשות לו מלאכה מיוחדת אבל אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך תו"ז השכי' אפ' דמודה דאסור כת' דאין צריך הטעם כמ"ש המג"א ס"ק ט"ז משום דקרוב הדבר שיצטרך למחר מלאכה אחרת ומרויח דהמג"א לטעמיה אזיל דהוא מכת המחמי' כדעת הרמב"ם אלא נר' דשכרו לכל המלאכות ל"ד לקצץ דקציצה ל"ש אלא במלאכה מיוחדת יהיה איך שיהיה כבר הוכחנו דמרן ס"ל כדעת הסו' דהרמב"ם מתיר אפי' כשישראל מקפיד על השוכר שלא ישב בטל יום אחד ומוכרח השכיר לעשות מלאכה גם בשבת ועפי"ז נתישב מה שהיה לבו מגמגם על מש"ל דראוי להקל כס' המקלים כדעת הרמב"ם כיון דאית לן ס"ס להחמיר ס' אי כהרמב"ם ואת"ל כהרמב"ם דילמא הלכה ככסו' דלא התיר הרמב"ם אלא כשאינו מקפיד ברם אחרי דמרן ס"ל להתיר אפי' במקפיד על ביטול השכיר אין לנו לעשות ס"ס בין להחמיר בין להקל נגד מרן כמש"ל סי' ג' בס' מוכן ביוט"ב עכ"ל ולע"ד אחרי המחי' אין דבריו נראים כי המה תמוהים מכמה אנפי וטרם שיח אומר כי היסוד דהניח דאף דיש ס"ס להחמיר דעכ"ז יש להקל כפסק מרן כמש"ל באורך בס' ג' אינו של קימא דהרואה יראה שם דקאי ע"ד השביתת יו"ט א"ח סי' ט' דיצא לחלוק ע"ד מרן בס' מוכן ביט"ב משום דאיכא ס"ס להחמיר דחה דבריו והביא מ"ש ההסל"א א"ח סי' י"ג דאין רשאים להקל בס"ס נגד פסקי של מרן וכתב דאין לומר דה"ד כשמרן מחמיר אבל כשמרן מיקל אז הרשות נתונה להחמיר כיון שיש ס"ס להחמיר. הא ליתא דמידי הוא טעמא דקבלנו הוראותיו וא"כ מה סברא יש לחלק, ומלבד שהסברא נותנת כן יש לי אילן גדול לסמוך עליו מהריב"ל בח"ב סוס"י י"ג דכתב וז"ל ואע"ג דהרא"ש וזולת ס"ל דע"א ביבמה אינו נאמן ואדרבא איכא תרי ספקי להחמיר הא לאו מלתא דכיון דנהגו להקל ע"פ רוה"פ בע"א ביבמה לא מקרי ס' להחמיר ש ההיא ס' כמאן דליתא ע"כ והא ודאי לאו שמ מתיא לענין שיש להקל כפ' מרן אף שיש ס"ס להחמיר, ולא מצא הרב לסתור דברי השביתת יו"ט בפרט זה דכשיש ס"ס להחמיר ומרן מיקל שיל"ה כדבריו כ"א רק להר' באמ"ח ח"ב יו"ד סי' ב' ואיהו גופיה הביא שם מס' בן אברהם שמהרי"ן, ועיש בא"ח סי' ח' דגם הוא בהסכמה עלה לאסור דלא כמרן ע"ש, וא"כ הא ודאי לא מפני זה יש לסתור דברי השביתת יו"ט ומהר"י ן' יעיש, ומ"ש הרב דהסברא נותנת דאין לחלק כיון דהטעם הוא מפני שקבלנו סברתן, אדרבא לפי ה"ט איפכא מסתברא דאדם יכיל לקבל עליו לאסור ע"ע מה שהוא מותר אבל מה שהוא אסור איך יקבל ע"ע להתיר, והא ודאי היכא שיש ס"ס להחמיר והוא שצדדי הספקות שוים דהוי כודאי איסור אף שהוא במידי דרבנן וכמו שהארכתי במ"א מדברי כל הפוס' ראשונים ואחרונים וגם מרן עצמו ס"ל כן ולא מבעיא בעירנו שנר' דלא קבלו כ"א רק להחמיר ולא להקל וכמ"ש בספרי הרבנים וכמ"ש ג"כ הרב חק"ל ועיין בס' משנת ר"א ח"ב ביו"ד סי' יו"ד וסי' נ"א ובזכרו' סי' ס"ב וז"ל ואף דקבלנו הוראות של מרן להחמיר ולא להקל עי' באחרונים ע"כ ועיין להרב שמן המשחה בסי' נ"ה דח"ל דכתב בסו"ד נמצא דסד"ר הוא דנקטי' להקל, ומה גם דהי"ל לומר פסק מרן תכריע אלא כיון דהוי דבר שי"ל מתירין נהגו להחמיר דל"א בזה סד"ר להקל דודאי לפ"ז דכשיש ס"ס להחמיר דיש להחמיר, דלפי"ז לק"מ ע"ד השביתת יו"ט, אלא דגם למקומות שתופסין גם להקל כשיש ס"ס להחמיר כיון דהוי בודאי איסור דיש להחמיר, ועדיפא מינה כתב הר' כרם שלמה ביו"ד סי' י"ד דאם רבו האוסרים אית לן למיזל בתרייהו אף שהיא נגד מרן ע"ש ובחק"ל יו"ד סי' ט"ל דמ"א וע"ע בשיו"ב יו"ד סי' שכ"ד דכתב דבכמה דברים פשט המנהג להחמיר אף דמרן מיקל ועי' להר' שר"א בח"ב ביו"ד סי' יו"ד שכתב שיש להתיר בסתם יינם בזה"ז שלא כפסק מרן מפני שיש ס"ס ורק מפני שהמנהג לאסור ע"כ, ועיין בס' פרי צדיק סי' י"ד דח"ן ובס"ה שער אשר הנמ"ח בא"ה סי' כ"ט ועיין חסל"א יו"ד סי' כ"ט, וכבר הארכתי במ"א דאף במקומות שקבלו הוראת מרן והוא מחמיר לאסור כדברי האוסרים דמידי ספיקא לא נפקא ואם יש ס' אחר שיש להתיר וא"צ להאריך עוד בזה דנר' ברור דאף במקום שקבלו עליהם אף להקל כפסק מרן בנ"ד ודאי אסור מכמה טעמי וכמו שאבאר דנר' דאעיקרא יש סוברים דמה שקבלו הוא דוקא במאי דכייל לפסוק כתרי מגו תלתא משום דאזלינן בתר רובא מעמודי הוראה, אבל אם ההיתר הוא דוקא לפי"ד הרמב"ם ויש חולקים עליו בזה לא קבלו ואף שמרן פסק כמותו, ואף את"ל שגם בזה קבלו מ"מ ה"ד כשדעת הרמב"ם מבואר בדבריו דדעתו להתיר, אבל אם אינו מבואר ויש להסתפק בדעתו אז אף אי לפי מה שפי' בדבריו מרן יהיה בדבר התר כיון שבדברי הגדולים אחרים הוא איסור יש לאסור ולא קבלו בזה להתיר, אמנם בדבר כזה שהוא שכיר חודש או שנה וחייב להתעסק בכל יום כמו תנור וכיוצא בו כמו נדון של הרב צל הכסף דאי אפשר בשום אופן שיהיה יום אחד בעל ודאי דאם מתעסק גם בשבת דאסור לכ"ע משום דאפי' במקפיד לחוד רבו כמו רבו הסו' דגם דעת הרמב"ם ומרן לאסור דמלבד אותם הרבנים שהביא יש עוד כמה עי' בתשו' מהר"י הלוי אחיו של ט"ז בסי' יו"ד ורש"ל בתשו' סי' ק' וברכות המים בנ"י לסי' רמ"ד והרב קרית מלך רב בפ"ו מהל"ש ה"א וכ"כ הר' ז"א סי' ל"ב והרב תוספת שבת והר' נוב"י בכמה תשו' ומהרש"ז בש"ע ובקונ"א לסי' רמ"ד, וכן זכורני שגם בספרי האחרונים כ"כ ולאפס פנאי לא אוכל לחפש אחריהם, וע"ע בחתם סופר א"ח סי' נ"ט ודוק שם:

ומ"ש הר' מהר"י ארגיז דדעת הלבוש כדעת הרמב"ם אף במקפיד לא מכרע, והרב מים רבים גופיה כתב דנוח לו לפרש דברי הרמב"ם דמיירי דוקא דאי ל"ה פסקו של הר' הוא תמוה שיתיר גם בזה, אבל מה אעשה שכן רבים ושלמים הבינו דברי הרמב"ם כפשוטן, אמנם המשיגים עליו נר' שלא פי' כן ע"ש אמנם דרובא דמינכר דפי' דברי הרמב"ם דמיירי דוקא שאינו מקפיד נראה דגם הרב מסכים לזה ומאחר שכן דרובא דאיתא קמן ס"ל דבמפקיד גם הרמב"ם ומרן ס"ל לאסור ומשום דהוי כאומר לו שיעשה בשבת ומיעוט הסו' לפרש דברי הרמב"ם אף במקפיד הם אמרו בפי' דאין להקל כוותיה משים דלא דמי לקצץ מאין הרגלים ליחס כן בדעת מרן ומה שהוכיח הרב צל הכסף דמרן אזיל בשיטת המקילים דאפי' מקפיד שרי ממ"ש בסי' ש"ז דמותר ליתן נו מעות בע"ש כדי לקנות סחורה ואפי' שיום השוק בשבת ושכתב הבית יהודה או"ח סי' מ"ד דהעיקר כדברי מרן ודלא כמג"א וט"ז וא"ר ועולת שבת ואף על פי שמוכרח הדבר שיעשה הגוי מלאכה בשבת אף אם נאמר שמוכח כן מדברי מרן יש לתמיה דמה ראיה מזו דשנא ושנא דהכא לא הוי כאומר לו שיקנה בשבת שאם היה מוציא לקנות בע"ש לא היה מקפיד, וגם אינו מובן מדבריו של ישראל שיקנה הגוי בשבת וגם אינו מכריח הישראל לגוי בסיבתו שיקנה בשבת, ולכן אם הגוי קונה בשבת י"ל אדעתא דנפשיה קעביד, אבל בשכיר כיון שמקפיד עליו שלא יהיה בטל כלל והשכיר עצמו על מנת כן ודאי י"ל אדעתא דישראל קעביד והוי כמצווה שיעשה בשבת, וזה מוכרח ממהרי"ע גופיה דבמע"י כתב גבי שכיר דאם מקפיד דודאי אסור לדעת מרן וביום השוק מותר ותמהתי על הרב שהביא ממוהרי"ע ראיה ולא נרגש מזה, אמנם נרי דגם בדין דסימן ע"ז לא ראה מ"ש הר' זרע אמת דהגם דבסי' ל"א צווח ככרוכיא ע"ד המקל וכתב וז"ל לא צייתי' להני כללי דכייל לן בקבא רבא וכבר נחלקו עליו רבני דורו, ונמצא דלדעת כל הנהו רבוואתא רבים ונכבדים דקים להו דבמקפיד הישראל טל ביטול השכיר דאפי' לשיטת הרמב"ם ומרן דאסור אלא דאפילו למקצת רבני האחרונים שהבינו בכל גוונא הרי הם בעצמם כתבו שיש לאסור כשיטת הראב"ד וכו' ע"ש, ואיהו גופיה כתב בסי' ל"ה דמר"ן מתיר בקצץ ג"כ כשיום השוק בשבת ושעכ"פ מיירי כשיש קצת מציאות לקנות בשאר הימים בלא יומא דשוקא ט"כ, הרי מפורש דל"ד כלל שכירות דהרמב"ם לדין יום השוק ובודאי שכן הוא ג"כ דעת מהרי"ע:

וכל מאי דכתיבנא הוא אף במינח דמרן מתיר בקצץ דאף דיום השוק הוא בשבת דעכ"ז שרי דאפי"ה לא מוכח מידי דגם בשכיר שנה שרי אף דמקפיד, אמנם לא ידעתי היכן רמיזה בדברי הש"ע דשרי גם בכה"ג:

וראיתי להרב מהרד"ה בתשו' כי באה בשמן המשחה בהל' שבת שהעתיק שם מ"ש הגה"מ וז"ל אסור ליתן לגוי מעות בע"ש כדי שיקנה לו למחר, כתב ע"ז ותורף דבריו הוא דממ"ש מב"י ע"ד דיום השוק ל"ד אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה אפילו אינו יום השוק כיון שהוא אימר לו לקנות לו בשבת לא מכרע מידי דס"ל למרן דשרי כשאומר לו בסתם ויום השוק בשבת דבזה לא דבר מרן, ברם מתורתו של הר"ש מבואר דגם בסתם אסור שהרי שליחותיה דישראל קעביד, וכן נר' ממה דלא אשכח היתר כ"א רק לומר לו קח לך מעות וקנה לעצמך, ולכן דחה למ"ש המג"א ו"ך בשער א' ע"ד ומהרי"ע בתשובה דהבינו בדעת מרן דשרי וכת' דחס ליה למרן דלימא הכי ע"כ, ונראה דאין זה מספיק לדחות דבריהם משום די"ל דגם הבינו כן ומזה דייקי דמרן ס"ל כדעת מאן דמתיר בסתם והוא ממה שהבין בדברי הר"ש דאף שמיירי ביום השוק בשבת דעכ"ז אינו אוסר כי אם דוקא מפני שהוא אומר לו בפי' שיקנה בשבת ואז הוא דהוי שלוחו ואסור אבל בסתם שרי דכיון דלא אומר לו בפי' לא הוי שלוחו ואי היה מפרש מרן דמיירי בסתם ומפני שיום השוק בשבת לא הו"ל לומר לאו דוקא דאם אינו יום השוק ואומר לו בסתם למה הוא אסור:

אמנם נראה דגם דברי הר"ש עצמם צריכין ביאור דמדכתב דאסור ליתן מעות שיקנה לו למחר ביום השוק כי יש שליחות נר' דדוקא משום דאמר לו בפי' וכדברי מרן הא לאו הכי שרו וממאי דלא אשכח היתר כ"א דוקא שיאמר קנה לעצמך נר' דאף בסתמא אסור, ולכן נר' ודאי דאי אפשר לומר בדעת הר"ש דמיירי דוקא באומר לו בפי' שיקנה לו למחר אבל בסתמא שרי דמלבד דק' בדבריו דיוקא אדיוקא וגם מאי אתא לאשמעינן דבאומר לו בפי' דאסור דהא ודאי מילתא דפשי' וגם נר' דהוא היפך כל הראשונים ז"ל דמפירש בדבריהם דאף בשאינו אומר לו בפי' דאם כוונת הישראל שיעשה הנוי בשבת דוקא וגם הגוי מבין מדבריו כן שיעשה דוקא בשבת דאף דאינו בפי' דאסיר ואפי' בקצץ וכמ"ש הגאון ר"ן בעל הערוך בערך קבל וז"ל בפ' מ"ש מקבל קבולת בתוך התחום אסור ע"י גוים שקבלו שדה מישראל בדמים קצובים נתקן כ"ז שירצה וכו' ע"ש, גם בשיבולי הלקט כ' לי כת' וז"ל זה כלל גדול שסומכין עליו בשבת כל מלאכת וישראל שעושה אותה הגוי בביתו של גוי והיא מלאכת תלוש והגוי עושה אותה בקבלנות שעושה כל זמן שירצה מותר עם השמש ואעפ"י שעושה אותה בשבת אינה נקראת מלאכת ישראל אלא מלאכת הגוי ע"כ, וכ"כ באור זרוע ה' שבת סי' א' וז"ל דכל דבר שאינו מפורסם וכו' אי לעבד עורות או לכבס חלוק או לתופרו כ"ז שירצה הגוי ע"כ. גם הרב המאירי כתב בחי' וז"ל יש שואלים בקצת דברים שהתרנו בסוגיא זו עם השמש אעפ"י שהדבר ברור שיעשה בשבת ומטעם בדידיה קא טרח, מ"מ בשביל ישראל נעשה בשבת ובהדלקת הנר ועשיית כבש אמרו שאם לעצמו כו' ואם בשביל ישראל אסור, תירצו הגאונים שכל אלו שאנו אוסרים בשביל ישראל הם דברים שהגוי מכיר שאי אפשר לישר' בלא אותו ענין בו ביום או למוצ"ש לאלתר כגון הדלקת הנר וליקוט עשבים וכו', אבל כלים לכובס ועורות לעבדן הגוי יודע שאין צורך לישראל כל כך בשבת שאלו כן מע"ש היה רוצה בהם שיכנס בהם בשבת וכמ"ש מתעטף וכו' והילכך מותר להשתמש בהם ואעפ"י שמצד שכר הוא צריך לעשותן בשבת אין זה אלא להנאת עצמו והרי הוא יכול להניחם עכ"ל:

הנה מפורש יוצא מפי כל הראשונים דמה שהתירו בקבלנות שהוא דוקא משום שהגוי יודע בדעתו של ישראל שאינו מקפיד אם לא יעשה בשבת ומפני שאם ירצה יכול להניחם עד לאחר השבת אלא שמדעתו הוא שעושה בשבת שלפי"ז כשהוא יום השוק בשבת דוקא ולא ביום אחר שבודאי הגוי מבין שכשאומר לו שהוא יקנה בשבת דוקא דבכה"ג דודאי אסור ואף שקצץ משום דהוי כמצווה לו שיקנה בשבת איך אפשר דהר"ש חולק בזה ומתיר אפי' כשיום השוק בשבת דא"א לקנות ביום אחר ומה גם למה שמתבאר מדברי הרשב"א בחי' דמה שמתירין ב"ה דהוא דוקא משום דלית הנאה לישראל מה שעושה הגוי בשבת דכתב גבי מ"ש לא ישכור אדם כליו בע"ש וז"ל א"נ טעמא דמילתא משים דנר' כשלוחי של ישראל במלאכה שהוא עושה בהם ואע"ג דשרו ב"ה בעורות לעבדן כשנתנם עם השמש התם היינו טעמא משום דקצץ הנוי דכיון דקצץ הגוי בדנפשיה קא טרח ואין לישראל שום ריוח במה שהגוי עושה בשבת, אבל שכירות כלים יש לו ריוח לישראל בעשית מלאכתו בשבת שאפי' בהבלעה הדבר ידוע שאלו לא היה רשאי הגוי לעשות בהם מלאכה בשבת לא היה ניתן כל כך והלכך מתהני ביה ישראל ואסיר דמיחזי כשליחו דישראל ע"כ וכ"ש כשיום השוק בשבת דוקא דהוי כאומר לו שיעשה בשבת וגם דמתהני ג"כ במה שעושה הגוי בשבת בשביל ישראל וכדברי הרשב"א כ"כ ג"כ הרא"ש בפסקיו והריטב"א וזולתם ע"ש, וא"כ איך יעלה בדעת לומר שהר"ש מתיר גם בכה"ג, וגם ק' דאם הר"ש מה שאסר הוא דוקא כשיום השוק בשבת וגם לומר לו שיתעסק בשבת מה נרגש ממאי דשרו ב"ה עם השמש והוצרך לתרץ:

וראיתי שמה שהביאו בשם הר"ש ז"ל עקר מטרין הוא בתו' ישנים פ"ק דשבת וה"ד ג"כ בפסקי תו' שם בסי' ס"ה וז"ל לא יאמר לתקן מנעלים בשבת אלא ואמר תעשה לכשתרצה ע"כ וגם שם יש לדקדק ג"כ כנ"ל, אמנם נר' דכונתו לומר כמ"ש בשם הראשו' דאע"ג דב"ה מתירים עם השמש דה"ד בדברים שאין הישר' רוצה שיעשה הגוי בשבת וכן הגוי אינו מבין מהישר' שרוצה שיעשה בשבת דאז דוקא הוא די"ל דאף אי הגוי עושה בשבת אדעתא דנפשיה קא עביד אבל אם מה שנותן הוא כדי שהגוי יעשה בשבת אסור משום בסתמא הוי כאומר שיתקן בשבת ושליחותיה דישראל קא עביד ולכן צ"ל לו תעשה לכשתרצה ואז מותר אף אי הגוי עושה בשבת וזהו כונת הר"ש שכת' דאסור ליתן מעות שניכר שרוצה שיקנה בשבת ואף שלא אמר לו בפי' הוי כשלוחו כיון דמוכרח הגוי לקנות בשבת לעשות רצין הישר' ולא דמי לכל הנהו דשרו ב"ה דאם ירצה לא יעשה ולפי"ז הר"ש ז"ל דאוסר דהוא אף בסתמא יש להק' ע"ד מב"י דכת' דלאו דוקא דלפי מאי דכתי' כיון מה שאוסר הוא בסתם ואף שאינו אומר בפי' א"כ היא דוקא כשיום השוק בשבת ואפשר דבא לומר דכיון דמה שאוסר בסתמא כשיום השוק בשבת דהוא משום דהוי כאומר בפי' שיעשה בשבת א"כ אף אם יום השוק ביום אחר נראה ממנו שנחוץ לו שיעשה הגוי בשבת לאיזה סבה וכמו לתקן מנעליו לצורך השבת דבזה נמי אסור דהוי כאומר לו שיעשה בשבת וא"כ כשיום השוק בשבת גם מרן מודה דלדעת הר"ש דאף בסתמא דאסור וגם בש"ע לא כת' דגם ביום השוק בשבת דשרי וכן מפורש יוצא ממ"ש בעטרת זקנים שם בדעת הש"ע דאם יום השיק בשבת דאסור ע"ש וכן נר' ממ"ש התוס' שם וכ"כ בס' כרם שלמה אשכנזי בסי' רמ"ג ע"ג ע"ש גם הר' חמד משה שם בסי' ש"ז כ"כ בדעת הש"ע וכת' דבחנם השיג המג"א על הרב"י ע"ש ואף הר' ז"א בסי' ל"ה דכתב דאפשר דמרן מתיר אף כשיום השוק כת' דמיירי כשיש קצת מציאות לקנות בשאר הימים לפי מאי דכתי' נתקיימו דברי מהרד"ה הנ"ל דדחה לדברי המפרשי' דמתיר אף כשיום השוק בשבת וכת' דחס ליה למרן דלימא הכי והסכים עמו הר' מהרש"ח ע"ש ומלבד דברי הר"ש הרי ממ"ש כל הראשונים הנ"ל מפו' יוצא דאסור וכדכתי' ויש לתמוה על הר' מ"ך והר' מהרי"ע דהעלו להתיר עפי"ד מרן הב"י דהוא היפך כל גדולי הראשונים הנ"ל דמפ' יוצא דאסור:

ובכן יש לתמוה טובא על הר' צל הכסף שהתיר בנ"ד בשכיר חדש ומקפיד אף לפ"ד שמדמה לקצץ שפ' המ"ך ומהרי"ע דאף ביום השוק בשבת דשרו לדעת מרן באלו דבריהם מוכרחין ומוסכמים מהכל והא ודאי ליתא ועוד יש לתמוה דמה דמות יערוך נ"ד לקצץ וביום השוק בשבת דמכמה טעמי מגרע גרע חדא דהרי הר' מהרי"ע גופיה דכ"כ בדין יוה"ש בשבת הרי איהו גופיה כת' דבשכיר חדש ומקפיד צ"ע אטו בד"מ עסקינן דמצי למימר קי"ל בהא ולא כהא ואף המ"ך כתב דקי"ל ודאי דבמקפיד דאסור ועוד זאת דמלבד כל מה שהוכחנו לעיל מדברי הראשו' הנ"ל איך לא הביט בדברי רבני האחרו' דס"ל דביום השוק בשבת דעת מרן לאסור ועוד יש לתמוה במה שמדמה למקפיד דודאי אף למי שמתיר גם במקפיד דהיינו שמקפיד עליו שלא יהא בטל בימות החול שמפני זה יהיה מוכרח לעבוד בשבת אבל חלילה להתיר במקפיד עליו שלא יהיה בטל גם בשבת ובנ"ד מלבד שהוא מקפיד אם לא יעבוד גם ביום שבת וגם שכשהשכיר לגוי דהוא מתנה עמו בכל ימי השבוע ושבת בכלל ואם לא יעבוד גם ביום שבת לא יפרע לו הוא ודאי דהוו שכיר יום לכ"ע וע"ע להר' ברכות המים וקמ"ר בפיז מהל"ש:

וגם ראיתי להר' יצ"ו מ"ש אח"כ בדברי הב"י דסו' רמ"ד ורמ"ז על דינו של הרמב"ם דשכיר חדש אפשר דלא שרי הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לעשות מלאכה מיוחדת אבל אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך כו"ז השכי' אפשר דמודה דאסור שרצה לפרש כונת דבריו דלא כמג"א ועוד כת' שם לקמן בדף י"ד ע"ג ושמה ד"ה ושמא קאמר ה"ד הר' נו"ב ונשא ונתן בדבריו שיש לאסור וכתב כדברי הראשונים כדי לדחות דברו הנוב"י ולפי מאי דכתי' מתירתן של ראשונים דברי הר' נוב"י נכונים אף שאיני כנדון הצל הכסף דנדון דידיה גרע טפי והרואה יראה בספרי רבני אשכנז וספרד בכמה נדונין דשכיר חדש שהם אוסרין ואין פנאי עמדי להעתיק דבריהם וכי אין צורך בנ"ד ורק אומר בקיצור דל"מ כשהיא שכיר חדש אלא דאפי' בקצץ דאדעתא דנפשיה קא עביד אי מגיע לי ריוח במה שעושה הגוי בשבת לישראל דיש לאסור וכמתבאר מדברי הרשב"א והריטב"א בחי' והרא"ש בפסקיו שכת' לעיל וכן מפו' יוצא ממ"ש הר' המאירי בשם הגאונים שכתבתי לעיל וכ"כ רי"ו בני"כ חי"ב וז"ל דאע"ג דשרו ב"ה עורות לעבדן עם חשיכה שאני התם שאין ריוח לישראל במה שעושה הגוי בשבת אבל בשכירות כלים וכו' ע"כ ואין להק' מד' הראשונים הנ"ל ממה שהתירו באריס משום דאריסותה קא עביד ואע"ג דהישראל מרויח ג"כ בשבת משום די"ל דהתם דמה שמוכר הגוי בשבת הוא להנאת עצמו ומוכרח לעבוד לצורך עצמו והריוח של ישראל המעורב בו ממילא בא לו ולכן בזה י"ל אריסותיה קא עביד ואם ירצה לא יעבוד משא"כ בקצץ דכל הריוח שעובד בשבת הוא דוקא לישראל דלדידיה טפי נח"ל להיות יושב ובטל בזה הוא שכת' דאסור משום דשליחותיה דישראל קא עביד וכ"כ הרמב"ן בחי' לע"ז וז"ל שם בפ"ק דע"ז ושמעי, מינה דכל אריסותא דעביד גוי בשל ישראל בשבת שרי דכקבולת דמי דגוי אדעתא דנפשיה קא עבוד דקא קביל עליה מעקרא כולהו עבודת דאריס ואי מוביר מפסיד מחצה שלו ומשלם ע"כ ור"ל כמו קבלנות שהתירו היכא דשיך לומר גוי אדעתא וכ"כ הר"ן שם דבאריס אע"ג דמטי ליה הנאה לישראל אינו מכוין הגוי כ"א רק לעצמו והנאתיה דישר' ממילא קא אתי וראיתי להר' קמ"ר דצדד בזה בכונת דברי הר"ן עי"ש ולעד"ן כמו שכת' בפי' בתרא ויש להוכיח כן מדבריו וממ"ש כקבלנות דהא לא מתהני הישראל ממלאכת שבת כלל ויש להרחיב הדביר לעת הפנאי ושו"ר ג"כ להר' ברכות המים בסי' רנ"ב דכת' וז"ל ופי' דברי הר"ן הנ"ל דלעולם הר"ן מפרש דההיא דפ' כ"כ מירי בקצץ ואפי"ה אסור וכו' ע"ש ויש לשאת ולתת בדבריו לעת הפנאי ומתוך כל דברי הראשונים שכתבתי לעיל נר' כמ"ש ה"ה בנו"ב מ"ת סי' ח"ל ומהנר' דאשתמיט מיניה דהנוב"י דברי הראשונים הנ"ל ולפי"ד הראשו' יש לעמוד ע"ד מב"י סי' רמ"ג שהשיב ט"ד הר' מהרי"א שהכריע שא"א לגרוס בדברי הרא"ש בקבלנות משום דאפי' לדברי המתיר בשוכר גוי בדבר ידוע במלאכת הקרקעות הנ"מ בשדה משום דאעפ"י שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר אבל תנור ומרחץ שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד הישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור כת' הר' ואעפ"י שאפשר לדחות טע"ז מ"מ וכו' דנר' דמ"ש הר' טעמו ונימוקו עמו שהרי הך ס' המתירין שכתב הוא סברת האיכא מ"ד שה"ד הר"ן כנ"ל ומבואר שם דהט' משום דאין הישראל נהנה ממלאכת שבת וא"כ שפיר קאמר הר' מהרי"א וא"כ הרב"י מפרש ככונת האיכא מ"ד לכונה אחרת כדי לדחות דברי מהרי"א חוץ מפשטן הי"ל להודיענו וגם שהרא"ש גופיה נראה דמסכים לס' ר"י שהביא דבריו בפ"ק דשבת דסל"ה גם הוא לא חלק ע"ד ונר' דמסכים עמו וכן הוא דעת כל הראשונים שהבאתי דבריהם לעיל דאפי' בקבלנות כל דאית ליה הנאה לישראל ולא יוכל להשלים אותה ביום אחר דאסור והיותר קשה בדברי הרב"י דנר' דס"ל דאף במשכיר לשנה או לח' דגם זה שרי דאף דבודאי הישר' לא יקפיד על ביטול דיום שבת כיון שרואה שמקפיד על ימות החול אינו יודע שלא יקפיד על יום השבת ואדעתא דישראל קא עביד ולא עוד אלא דכאן לא כת' כ"א רק ואעפ"י שים לדחות וכו' ואילו בסי' רמ"ד בדין קבלנות שנחלקו הפוס' נר' דס"ל דלמאן דס"ל דאין לחוש למראית העין שרי לשכור לגוי בדבר וידוע שזמן אף בתנור ומרחץ דמטי ליה הנאה לישראל ממלאכת שבת ע"ש ולא ידעתי מה ראה על ככה ומה לו נתחדש לומר וכי תאמר שהוא מפני שראה מ"ש רי"ו בשם ר"ן ז"א דהרב"י כתב שם דיותר נר' דר"ן ה"ק וכו' פי' שהגוי מקבל עליו כל מה שיעלו פירותיו בדבר ידוע שנותן לישר' בכל חדש:

אמנם בס' מאמר מרדכי סי' רמ"ג האריך לדחות דברי הר' ב"ח ושהעקר כמ"ש הר' מהרי"א ונרגש ממ"ש רי"ו בשם הג' ר"ן וכתב שהעקר כמ"ש הרב"י במסקנא שלא התירו אלא בשכל הריוח לגוי וכ"ן למעיין שם ברי"ו ז"ל שלא נחית לחילוק זה ומרן שכתב בתחלה להתיר היינו לפי מ"ש כאן בב"י דיש לדחות טעמו של מהרי"א באופן שאין סתירה מדברי רי"ו לדברי מהרי"א ט"כ דנראה דהבין דגם בסי' רמ"ד לא החליט המאמר דיש לאסור ושהעקר כמהרי"א הגם שלא ראה לדברי הראשונים דכתיבנא.

ואפשר לומר ג"כ דמ"ש הרב"י כן הינו בתחילה לפי מאי דסליק אדעתיה בכונת דברי רי"ו אבל למאי דמסיק בכונת דברי רי"ו הא ליתא ודוק כי קצרתי וראיתי להר' ברכות המים בנ"י לסי' רנ"ב דכת' בפי' דברי הר"ן הנ"ל וז"ל דלעולם הר"ן מפרש דההיא דפ' כ"כ מיירי בקצץ ואפי"ה אסור וכן יש לדקדק מדלא כת' ולא דמי דהתם לא קצץ אלא כת' דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל וכו' ופי' דבריו הוא אפי' בקצץ מ"מ הוא עושה אותה לצורך ישראל שישתמש בו הישראל בשבת וגם הישראל כשקצץ עמו לא קצץ אלא שיעשנה בשבת אבל גבי כלים לכובס ועורות לעבדן שאין רוצה שיעשה לו בשבת דוקא בקצץ שרי אפי' עשאן בשבת דגוי אדעתא דנפשיה ק"ע להשלים פעולתו ואין כונת הגוי לכדי שיהנה הישראל וכו' ודלא כמ"ש הב"ח וכו'. ע"כ והיינו כמ"ש כל הגאונים וכדכתי' לעיל ועפ"י כל האמור י"ל ע"ד הר' מהררד"ה שבס' שמה"מ הנ"ל דהצ"ת דברי הר' מהרי"א וכת' דל"מ למה שנר' מדברי הר"ן דנר' דס"ל דכל שקצץ דשרי ליהנות בשבת דהוא היפך מ"ש מהרי"א אלא דאף לדברי החולקי' וס"ל דאסור ליהנות בשבת נר' דמרחץ ותנור דמו לשולח אגרות שאין גוף הישראל נהנה מגוף המלאכה שנעשית בשבת בשבילו ע"כ ולפי מאי דכתי' דברי הר' מהרי"א נכונים ואין הפנאי להרחיב הדיבור עוד ומ"ש הר' מהרד"ה עוד לדמות מ"ש הר' מהרי"א והרב"י למחלו' הרמב"ם והראב"ד עיין גם בס' תוספת שבת סו' רמ"ג סק"ב דכתב דמ"ש הרב"י שאפשר לדחות דהינו משום דאפשר לדמות להא דאיתא בסי' רמ"ד בשם הרמב"ם דאם שוכר סופר שיכתוב לו בכל עת שיצטרך וכו' וכו' וגם אפשר לחלק ולכן נסתפק בזה ע"כ עש"ד ולפי מאי דכתי' נר' דלא דמי וע"ע להתו' שבת שם לעיל סק"ח ד"ה וכללא דכת' דמרחץ אסור כה"ג מדינא אם שוכר את הגוי להסיק לו כל השנה בכל פעם שיצטרך דהא בזה יש לו ריוח לישראל ממלאכת הגוי שנוטל שכרו מכל איש ואיש והגוי אין לו שום ריוח כלל מזה וכו' ע"כ עש"ד וע"ע שם בשמן המשחה שאף באותו נדון העלה לאסור משים דמגיע לו הנאה לישר' ממה שמתעסק הגוי בשבת וגם שהוא בקבולת והיה יכו"ל ביום אחר וע"ע בס' חמדת שלמה א"ח סי' ט' ובס' יהודה יעלה למהרי"א בס' נ"ו וע' בס' דברי חיים ח"א סי' ה' ו' דכת' דאף בשות' גוי עם ישראל דאסור להשכיר הישראל פועלים אי יעבדו בשבת ואעפ"י שהפועלים יודעים שיש שות' גוי דכיון דהשוכרן הוא יהודי י"ל אי יעבדו אדעתא דישראל קא עבדו עש"ד ומש"ל דאף אם מרן מתיר כיין שרוב האחרו' חול' אין לסמוך כ"כ ג"כ הר' מהר"ח אבולעפיא הו"ד בס' אהל יוסף סי' כ"ט ודלא כס' הר' אהל יוסף שם בסי' ל':

ונחזור לדברי הר' צל הכסף ואומר דכל מאי דשקלינן וטרינן בדברי הפוס' ראשונים ואחרונים דהוא דוקא כדי להתלמד לנדונות אחרות אמנם בנדון דידיה דהדבר ידוע ומפורש דהוא חייב ליתן הבשר גם ביום שבת ולא סגי בל"ה והוא מוכרח ליקח פועלים שיתעסקו בזה גם ביום שבת וגם הפועלים יודעים הם בודאי מזה דצריכים להתעסק בשבת בודאי בכגון דא אף שהם שכירי ח' או שנה הדבר פשוט וברור דכשמשכירם להעסק בכל יום דהוו כמתנה עמהם שיתעסקו גם בשבת ואסור לכ"ע וכ"ש וק"ו בנ"ד דהוו כתנור שידוע ומפורסם שהוא של ישראל וברחוב העיר דבכגון דא אף אי היה בקצץ גמיר דאסור ובכן החכם שהורה להתיר צריך כפרה וה' ברחמיו ינחנו בדרך אמת ויראונו נפלאות מתורתו:

שלמה אליעזר אלפנדארי ס"ט

תוכן העניינים

שות מהרש אלפנדרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה