שות מהרש אלפנדרי· רבי שלמה אליעזר אלפנדרי
אורח חיים · סימן ו
נשאלתי ממעלת הרב המופלא ש"ב מה"ר יהושע צונצין הי"ו לחוות דעתי באשה אבלה היא לבדה אם האיש הסועד עמה חייב לברך ברכת אבלים וכת' דחתנו כת' דאף דאין המנחמים חייבים לברך מצד עצמם אפי"ה חייבים הם לברך כדי להוציא את האשה ומעכ"ת כת' כיון דהאיש אינו חייב לא מצי לברך להוציא את האשה משום דכיון דאיהו לאו בר חיובא הוא וכמ"ש הראשוני' ז"ל דבן עיר אינו מוציא לבני הכפרים ואף לדברי רש"י דס"ל דיכול הרי כת' הר' פר"ח דהוא דוקא בההיא ומשים דקל הוא שהקלו להוציא לבני הכפרים אבל בעלמא לא דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא ושגם הר' מעה יהודה פי' בדברי רש"י דמיירי שמקריא להם תי' או פסוקא כמקריא את ההלל זת"ד:
ולעד"נ דאם היסוד שהניח הוא אמת דהכא מקרי דלאו ב"ח הוא הא ודאי דלא מצי להוציאה דכלל גדול היא דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את אחרים י"ח ומלבד ד' הירוש' דמגילה שה"ד הראשוני' ז"ל כן מפו' יוצא גם מתל' דידן וכמ"ש במס' ברכות דאם האשה אינה חייבת בבה"מ מדאו' דלא מפיק לאיש דחייב מה"ת וכן מבואר במס' מגילה דחרש שאינו שומע דלס' ר"י דלא הוי ב"ח ואפי' בדיעבד דלא מצי מפיק לאחריני ע"ש ודברי רש"י דס"ל דבן עיר מוציא לבני הכפרים כבר עמדו בזה כל האחרו' לישב דבריו וכדיראה הרואה להר' החבי"ב בס' דינא דחיי בחלק עשין והג' טורי אבן בחי' למגילה ובס' כסא אליאו סי' תרפ"ח והר' מהרא"י בס' זרע אברהם סי' י"ב וע"ע להר' מהר"מ בן אדרת בס' בירך משה בחי' לפ"ק דברכות ובס' חיים מדבר בחי' להל' מגילה ואם אמרתי אבוא אעיר על כל דיבור ודיבור היוצא מפיהם יאריך היריעה ואין הפנאי עמדי כי אני בלול בדברי עמוס התלאות מכמה אנפי כידוע ורק אומר בקיצור דודאי דאף רש"י אזיל ומודה דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את האחרים אמנם הכא שאני דס"ל דבן עיר שמוציא לבני הכפרים דהוא משום דהוי בר חיובא השתא אף שעדיין לא הגיע זמנו וכמ"ש ג"כ הר' מק"ק והר' מהר"מ ב"ח הו"ד בגו"ר וכ"כ הר' מהרי"א בס' ראש יוסף בסי' תרפ"ח עש"ד וראיתי להריטב"א ג"כ בחי' פ"ק דמגילה דאחר שה"ד הרשב"א דס"ל דכה"ג מקרי שאינו מחוייב בדבר כת' עוד וז"ל ומורי נר"ו בשם רבותיו ז"ל דכפרים המקדימים ליום הכניסה כך היתה עיקר התקנה שיהא בן עיר קורא להם דכחד עם חשיבי וכיון שעדיין הוא מתחייב לא חשיב לגמרי כמי שאינו מחוייב בדבר אלא הרי הוא כאותה שאמרו כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא כיון דב"ח הוא ואף אלו הרי כפרים ראוים לקרוא בי"ד עם העירות פעמים קורין בכפרים כשאין יותר בטלנים בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניהם וזמנו של זה לא כזמנו של זה כלל ולפיכך אין אחד מהם מוציא לחברו ע"כ הנה מבואר בדבריו כונת רש"י כדכתי' ואין לדקדק ממ"ש בתחי' דבריו דכך היתה עיקר התקנה שהוא שהקלו אף שהוא שלא מן הדין דהא ודאי ליתא למעיין בדבריו:
ומצאתי להריטב"א בחבורו להל' ברכות פ"ה אות ג' שכת' וז"ל המחוייב בדבר כשם שאם עשה מצותו כבר מוציא לחברו כך מוציאו קודם שיוציא לעצמו כגון בן כרך מוציא לבן עיר שעדיין לא הגיע זמנו ע"כ. הנה מפו' שאפי' בן כרך מוציא לבן עיר והוא מן התימה שהוא היפך ממ"ש בחי' הנ"ל וצ"ל שאף שכת' בשם רבו ע"ש רבותיו הוא חלוק ע"ד דאף בכה"ג יכול להוציא ואף שאין זמנו של זה כשל זה מקרי מחוייב בדבר:
גם ראיתי להר' המאירי בחי' לפ"ב דמגילה דכת' וז"ל כלל ידוע בתל' כל המחוייב בדבר מוציא וכו' מ"מ שאלו בתל' המערב בן עיר מהו שיוציא בן כרך ובן כרך מהו שיוציא בן עיר והשיבו בן עיר אינו מוציא בן כרך שהרי נפטר ופקעה ממנו חובת מגילה בן כרך מוציא בן עיר אעפ"י שאין זמנו עדיין שהרי מ"מ חיוב מגילה מוטל על הכל מתחי' ליל י"ד עכ"ל, נר' דס"ל דאפשיטא בעיא דבן עיר מוציא לבן כרך ונמצא דאף לדברי הירושלמי דוקא כשפקע ממנו חיוב הקריאה הוא דהוי שאינו מחוייב בדבר ואינו מוציא להמחוייב בדבר ולפי"ז עלו דברי רש"י על נכון ולא הוי היפך הירושלמי:
ונר' דמשו"ה כשהביא הר' המאירי שם בפ"ק מאי דס"ל לגדולי המפרשי' דמפרשי' כפרש"י דאחד מבני העיר היה קורא להם לבני הכפרים לא הק' ע"ד ממ"ש בירושלמי דהוי שאינו מחוייב בדבר הגם מה שכתב שם לדברי המ"ח שאינם מפרשים כפירש"י מבואר שם שהוא מטעמא אחרינא והאחרו' הנ"ל לא ראו את ד' הראשו' האלו ומשו"ה הוקשה להם בדברי רש"י:
ונמצא דגם לדברי רש"י ודעמיה דמפרשי דבן עיר קורא להם לבני הכפרים דהוא דוקא משום דמקרו בזה כמחוייב בדבר אבל ודאי כשאינו מחוייב בדבר הכל מודים דאינו מוציא את אחרים י"ח וכמ"ש בירוש' ובתל, דידן אשר לפי"ז ויש לתמוה טובא ע"ד הרא"ש בפסקיו בברכות בפ' מ"ש שהק' שם ע"ד הש"ס שאמרו דאם אשה אינה חייבת בבהמ"ז מה"ת דאינו מוציא לאיש דאע"ג דאינה חייבת כ"א מדר' אמאי אינה מוציאה לאיש דומיה דאיש שאכל שיעורא דר' שמוציא אף למי שאכל שי' דאו' ותי' דל"ד דאיש אע"ג דלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישר' ערבים זב"ז אלא מדר' אמרי שלא וברכו ברכת הנהנים בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"ג דלא נתחייב אלא מדר' מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב היא בעבור ועליו הוא להצילו מן העון ולפטור אותו מן המצוה אבל אשה אינה בכלל ערבות ע"כ וכ"כ ג"כ תרי"ו ע"ש והם דברי תימה דנר' דאעקרא לק"מ משום דכשאכל שעורא דר' הרי הוא בר חיובא דאורייתא אם אכל שעורא דאורייתא ולכאורה היה אפשר לומר לזה דמה שהק' כן הוא לפום הסלקא דעתיה דמה שמוציא מי שאכל שעורא דר' דהוא דוקא משום דמה שמחוייב מדר' הוי כאלו חייב דאו' ומפיק למי שמחויב מדאו' אבל כי לא אכל כלל לא מצי מפיק מן הדין אלא דאין זה מעלה ארוכה משום דאכתי קשה דלפום מאי דתריץ דבאיש אפי' שלא אכל כלל מצי מפיק לאחר מן הדין א"כ מה לו צורך לחלק ולומר דבאיש הוא משום דאיתיה בערבות אבל באשה ליתא בערבות דמשמע דאם היתה בערבות דהיתה מוציא למי שחייב מדאורייתא ואף שהיא אינה חייבת מדאורייתא וכמו שהבינו כן הר' מהרימ"ט והר' מוצל מאש וכמה גדולים שלמים וכן רבים ומקשו ע"ז דנשים נמי למה אינם בערבות ע"ע בחצריהם הלא בספרתם וזאת יש לישב לע"ד וכמ"ש במקום אחר אבל מה שיש להק' טפי הוא דאפי' באיש דאיתיה בערבות דה"ד כשהוא מחוייב בדבר וכדכתי' דאפי' בההוא דבן עיר להוציא לבן כפר כת' הרא"ש גופיה בפ"ק דיבמות דאינו מוציא כדאמרי' בירוש' דכל שאינו מחוייב בדבר וכו' אלא שבני הכפר היו קו' לעצמם ע"ש וכ"כ הרב הטורים ברמזים שם ע"ש וא"כ ה"נ באשה אף אי איתיה בערבות כיון דאינה יכולה לבוא לידי חיוב דאורייתא לעולם הויא שאינה מחוייבת מדאו' ולא מפקא למי שמחוייב מדאורייתא ולא דמי לאיש שאכל שיעור דר' משום דהוא ב"ח אי אכל שיעורא דאו' ולפי מאי דכתי' יש להרגיש ע"ד הר' מהרמב"ח הו"ד בס' גו"ר שנר' לכאורה מדבריו שצירף להרא"ש עם סברת רש"י דבן עיר מוציא לבני הכפרים וכן נר' מד' הר' מהרא"ח בס' ש"ץ בדיני ש"ץ דע"ה ע"ש:
ונר' דמה שהביא הר' מהרמב"ח למ"ש הרי"ף והרא"ש הוא רק להוכיח דגם בקדוש היום דברכת בורא פה"ג חשיב ברכת המצות דאע"ג שיצא מוציא ונר' דמ"ש הר' מג"א סי' תצ"ג וז"ל ונ"ל דסברו הרמזים דס"ל דאפי' הם ב"ד אחד כתי' הראשון שכת' הרא"ש ע"כ אינו ר"ל דתופס עקר דגם במגילה היה קורא לבני הכפרים אחד מבני העיר כשי' רש"י דזה איני כיון דהרא"ש הוכיח מהירוש' דזה הוי שאינו מחוייב בדבר ואינו מוציא אלא ר"ל דכשהוא בדבר התלוי במנהג מקומות ליכא משים ל"ת ודלא כהר' פרי מגדים במ"ז סי' תפ"ט דהבין דתפס עקר כפרש"י דבן עיר מוציא לב"כ ע"ש וי"ל גם ע"ד הר' בני חיי סי' תקס"ו ע"ש ואכמ"ל:
ונחזור ע"ד תרי"ו והרא"ש הנ"ל במה שקשה מאי דמשמע מדבריהם דאי נשים הוו בערבות דהיו מוציאים לאנשים ואף שאינן חייבות מה"ת וראיתי להר' מהרח"א בס' עץ החיים פ' קרח דכדי לישב מאי דק"ל דנשים נמי איתנהו בערבות כת' שם דודאי גם הנשים ישנם בערבות ודוקא במה שהן חייבות אבל בבה"מ אם אינם חייבות ליתנהו בערבית ומ"ש דאינן מוציאות דליתנהו בערבות הייני מטעם דלא שייך בהו חיוב בה"מ גם הר' מהרא"י בס' זרע אברהם סי' י"א כ"כ והכריח כן דאי גם במה שחייבות אינם בערבות איך אמרו למנ"מ לאפוקי רבים י"ח אי אמרת דאו' אתי דאו' ומפיק דאו' ואי אינן בערבות גם אם חייבות אינן מוציאות ע"ש, ולפי"ז אתי שפיר אמנם כל הגדולים הר' מהרימ"ט והר' מצל מאש והר' דברי אמת בזכר"י כת"י וגדולים אחרים שלמים וכן רבים ס"ל דס' הרא"ש הוא דאינן ערבות אף במה שהן חייבות והר' ד"א בזכר"י תמה על הכרח הר' מהרא"י הנ"ל דאשתמיט לוה סוגיא דסוף ראוהו ב"ד דהיכא דלא יצאה לא בעי' טעמא דערבות וכן תמהו גם מרבני אחרוני' והר' ד"א בזכר"י תי' לקושיתו מאשתו דרחב"ת שנענשה בשביל שלא מיחתה בבעלה דאע"ג דליתנהו בערבות מ"מ בד"ש נענשות כל שבידם למחות ע"ש:
וראיתי שיש תי' נכון ע"ז לפי מה שראיתי לאחד מהגדו' מני"ר הכלי יקר דכת' במלכים א' סי' י"א איש ואשה גוף אחד ואם תחטא אשה אף בעלה חטא כיון שהוא והיא גוף אחד וכו' ע"ש וזה מסכים לדברי הר' רי"ו והרא"ש ולכל האחרו' שהוק' להם מההיא דרחב"ת לא נתגלה דבר זה ועי' להר' חיד"א במראית העין דטו"ב בחי' לע"ז שכת' דממ"ש ועל אשתו להריגה מו' דלא כדגול מרבבה ע"ש ולא ידעתי מה לו כי יצעק על דג"מ:
ונמצא דדעת כל הגדולים בכונ' דברי הרא"ש ז"ל דס"ל דנשי אינן בערבות כלל אף במצות שחייבים דלא כס' הרבני' דמפרשי משום דליתנהו בחיוב ברה"מ אבל במצות שחייבין ישנם בערבות והאמת דאין ד' הרא"ש סובלי' פי' זה דאם איתא להא לא הו"ל להאריך כ"כ ולחלק דאנשים איתנהו בערבות ונשים ליתנהו:
וראיתי להר' מ"מ שם בסי' י"ב דשם מסיק בסו"ד וז"ל ומסתברא דערבות אינו תלוי בחיוב אלא כך גזרה חכמתו ית' דנשים אינם ערבות לאנשים וכו' דאם היה תלוי בחיוב המצות כמה מצות יש לכהנים משא"כ לישראל ויתכן לומר שאותן מצות אינם ערבים ישראל בשביל כהנים ע"כ ויש להק' שכת' הראשונים ז"ל שבן עיר אינו מוציא לבן כפר מפני דהוי שאינו מחוייב וכמ"ש בירוש' וגם חרש שאינו מוציא ואע"ג דאיתיה בערבות ועי' בד' התו' והרמב"ן שהביא דבריו לק' והמ"מ הנ"ל אינו כעת עמדי דאפשר לומר דכונתו דאף דאינם חיובים איתנהו בערבות אבל ודאי אם הם חיובים ולא מצו לברך לעצמם כלל מודה דאינם מוציאים אחרים:
וראיתי להר' חק"ל בא"ח סי' מ"ח דפ"ג שאחר שדחה דברו מהרח"א בשם זקנו זרע אברהם והביא ג"כ דברו הר' מ"מ הנ"ל חזר וכת' דאם איתא דמחמת ערבות מצי פטר אף שאינו חיוב א"כ מאי מקשו בש"ס דפסחים דקאמר דסומא פטור מהגדה דאמרו כר"י ור"ש דאמרו הגדה בביתם דלפי"ד מהר"י אלפאנדרי במ"מ הנ"ל שפיר אמרו להוציא בביתם מחמת ערבות אלא דמוכח מזה דכיון דפטו' הם אינם מוציאים וכד' הר' שה"ד מהרח"א וזרע אברהם הנ"ל ושוב צידד עוד אי סומא איתיה בערבות:
ולפי"ד א"כ קשה עכ"ד הרבנים הנ"ל וכן הוא דעת כו"כ גדולים שלמים וכן רבים א"כ מה יענו להך סוגיא מה גם לפי מאי דכת' לעי' אותן המקומות שנר' דכל שאינו מחייב בדבר דאיני מוציא שהרב חק"ל לא הזכירם:
ולעד"ן בישובם של דברים כך דודאי ס"ל דנשים וליתנהו בערבות אבל אנשים ישנם בערבות ואפי' בדבר שאינו שייך להם ומפני זה כשאמרו בתל' נשים בברה"מ דר' דלא אתי דר' וכו' דוקא מפני שאינם אבל אי הוו בערבות היו מוציאות אף למי שאכל שיעורא דאורייתא ולכן אם יהיה כהי"ג באיש דחיוב לברך מדר' השומע ממנו אף שהוא מחויב מדאו' יוצא י"ח דומיא דמי שאכל שיעורא דר' דמוציא אף למי שאכל שיעורא דאו' ואעפ"י שיש לחלק דהתם אי בעי אכיל הוי ב"ח דאו' וכמ"ש המרדכי פ"ב דמגילה ורא"ם בתוס' לסמ"ג הם ס"ל דאין זה כלום דהשתא מיהא הא לא אכיל והעקר הוא הערבות ובצירוף שחייב לברך מדר' השומע ממנו הוי כאלו שמע ממי שמחויב מדאו' ואע"ג דלא אתי לידי חיובא דאו' וכן יש לפרש ג"כ דברי התוספות דפ' שלשה שאכלו דמ"ח ע"ש אבל בכל הנהו דלעיל שאמרו דאינו מוציא אחרים הוי דאינו מחוייב כלל ואפי' מדר' ואי מברך עצמו הוי ש"ש לבטלה בזה אף שגם בזה ישנו בערבות לא מהני טעם הערבות דבעי' שהשומע לא ישמע ממי שמברך ב"ל לעצמו דאז לא אמרי דהוי שומע כעונה:
ועדין י"ל בזה ולהרחיב הדיבור עוד שנר' מכמה רבני האחרו' דס"ל דבאיש שישנו בערבות אעפ"י שהוא בדבר שאינו חייב כלל במצוה הזאת שמוציא מכח הערבות ומזה זמן רב כבר הארכתי בזה במ"ש מהרמב"ח הו"ד בגו"ר כלל א' סי' י"א ועוד עי"ש במ"ש הר' גו"ר וגם הבאתי מה שראיתי בכת"י לאחד מהרבנים שנר' שהוא מזמן קדמון שתי' לקושית התו' שהק' ע"ד רש"י שפי' דמאי דמספק"ל בנשים בברה"מ משום דנשים לא נטלו חלק בארץ דתמיה דא"כ כהנים ולוים נמי תבעי שלא נטלו חלק בארץ לא יוציאו אחרים י"ח והוא תמה ע"ד לפי מ"ש הרא"ש דדוקא בנשים משום דאינן בערבות ומסתמא מקו' התוס' נר' דאם כהנים פטורים מדאו' ואף שחייבים מדר' אינם מוציאים אחרים וע"ע להרמב"ן בחי' לבתרא לדפ"א הק' כן ע"ד רש"י כמ"ש התו' עי"ש וע'"ע במרדכי בפי' מ"ש ובשה"ג וע"ע להר' כנה"ג בא"ח סי' קפ"ו מה שציין לתשו' מהרש"י סי' מ"ד והר' מהרמב"ח בשי' בדל"ח שו"ט בזה וכת' וז"ל ואפילו תימא דרש"י יסבור דלא נפשטא הבעיא גבי נשים מ"מ לענין מעשה סוגין דעלמא שלא לחוש לסברא זו ואדרבא כשיש כהן בסעודה ואין שם רב מובהק נותנים לכהן לברך וכו' יעוש"ד וע"ע להרבנים ז"ל בס' לשון למודים בני' לא"ח סי' ק"א ובס' שונה הלכות בד"ט ע"ד ובצל"ח בחי' לברכות שתי' לקו' התוס' עפי"ד הרא"ש עי"ש וע"ע במ"ש מהר"ץ סי' קס"ח ובס' קול בן לוי בתחי' הס' בחי' על הש"ס ובס' מקום שמואל בשער התי' ובמ"ש הר' מראה הפנים בירושלמי דפ"ק דמגילה ולהר' ב"י בא"ח סי' רס"ח ורפ"ד, וברכ"י א"ח ס' קכ"ד והר' מהרד"ף בס' מכתם לדוד בא"ח סי' ע"ז וע"ע בסמא דחיי סי' י"ג ובס' מטה אהרן וזכורני שמזה זמ"ר עמדתי עכ"ד הרבנים הנ"ל מה שיש לשאת ולתת בדבריהם וכעת כבר מלתי אמורה שלהיותי טרוד מכל צד ופנה לא אוכל לעמוד ע"ד וגם שספריהם אינם עמדי כעת וגם שאין צורך לנ"ד וכמו שאבאר ורק אומר מ"ש המאירי בחי' לשבת לדכ"ג וז"ל דאשה מדלקת להוציא אף אחרים כדין כל המחוייב בדבר וכו' וקצת מפרשים כתבו דוקא לעצמה ואין זה כלים ע"כ ומסתמיות דבריו נר' דאף שכבר יצאה יכולה להוציא לאחרים ע"ש:
וראיתי בס' תבת גימא בפ' וישלח דכתב וז"ל בענין הערבות כתבנו דיש להסתפק אי נשים בכלל ערבות נ"מ בקדוש היום אה כבר יצאו אין מוציאין אנשים דל"ש ערבות גבה ובהא דברכות ד"ך נשים בברה"מ ד"ת למאי נ"מ להוציא היינו אם אין מחוייבות ל"ש ערבות גבה ואין מוכח משם ועי' הרא"ש בקדושין ע"כ ובפי נצבים כתב וז"ל עי' הרא"ש פ"ק דקדושין משמע שיש ח' אי נשים בכלל ערבות ונסתפקנו בא"ח בפתי' כוללת ע' ראש השנה בזה בנשים אי שייך ערבות הדמיון לזה קה"י של שבת דתרווייהו מה"ת הוא ע"כ מ"ש מהרא"ש פ"ק דקדושין הוא ט"ס וצ"ל בברכות ד"ך ודבריו באו בקיצור כדרכו ור"ל דבכונת ד' הרא"ש יש להסתפק באחת מן השיטות הנ"ל:
וראיתי בס' אגודה פ' שלשה שאכלו סי' ק"מ דכת' וז"ל והלכתא מי שאכל ולא שתה לא יוציא אחרים שאכלו ושתו דלא אתי מדר' ומפיק מדאו' ע"כ ודבריו בלתי מובנים ואיהו גופיה כתב וז"ל להוציא אחרים י"ח עד שיאכל כזית דגן ואז פוטר אפי' אחרי' שאכלו כדי שביעה דכל ישר' ערבים זב"ז וכל הב' אעפ"י שיצא מוציא אלא דבעי כזית כדי לומר שאכלנו ע"כ והדין הא' יכו"ל באשה שאכלה ולא שתתה:
גם ראיתי להג' ח"ס בהגהות לש"ע סי' רע"א שכת' ע"ד המג"א סק"ב ח"ל עיינתי בפנים באגודה דמייתי המ"א ולא פליג אהר"י אלא דהר"י מיירי דנשים אינם מוציאות את האנשים וכך כת' האגודה בעצמו פ"ג דשבועות והאגודה מיירי דנשים מוציאות את הנשים דס"ל דערבות של עצמן נתערבו הנשים וכן נר' שהרי הוזכר בפ' נצבים וד' הפר"מ סו"ס ע"ג צ"ע ותמהני אם אנשים מוציאין את הנשים כמ"ש הדגמ"ר בסי' זה וכל זה תליא בפלוגתא רש"י ותו' נדה י"ג ע"ב ויבמות מ"ז ע"ב עכ"ל:
ונר' ברור דאף למה שהבינו כמה וכמה מהגדולים בכונת ד' הרא"ש ותרי"ו דנשים ליתנהו בערבות על אנשים ואף בדבר שחייבות הנשים אם כבר יצאו אינן מוציאות את האנשים מ"מ הדבר ברור דהאנשים ישנם בערבות על הנשים ואעפ"י שכבר יצאו מוציאין את הנשים וכמ"ש המהרימ"ט בפי ויגש א' וז"ל וכדי שלא תקשה עלינו מהא דיבמות י"ל דאעפ"י שאנו ערבים עליהן הן אינם ערבים עלינו ע"כ ומה שהק' מהרח"א ע"ד הרואה יר' דלק"מ ודברי הרב מהרימ"ט בזה ברירים ומוכרחים וכמו שהוכחתי במ"א מזה שנים רבות והבאתי מ"ש הפר"ח בסי' רצ"ו שכת' אפי' אם הבדלה דר' דעכ"פ גם הנשים חייבות ממ"ש בש"ס דר' חוזר וסודרן עה"כ כדי להוציא בניו וב"ב דהיינו נשים דמבו' מזה דאעפ"י שיצא מוציא דהיינו גם לנשים ואף שהר' מהרא"י בארעא דישראל כ' דלפי"ד התוס' לא מכרע ע"ש הנה מלבד מה שהוכיח הר' פר"ח מהירוש' דר"פ דמעשרות וכן פי' כל המפרש' וע"ע בירוש' דסוף חלה דמתבאר כן וע"ע להר' חיד"א בברכ"י סי' ע"ג ובחיים שאל ח"א ופת"ע רפ"ג דמעשרות וכ"כ הריטב"א בחי' לפסחי' שהוכיח כן מהש"ס בפי' דנשים חייבות בהבדלה וכדברי הפר"ח דמ"ש כמפו' יוצא דאעפ"י שיצא מוציא גם לנשים וע"ע להפר"ח בא"ח סי' תרפ"ט דהביא הירוש' דצריך לקרותה בפני נשים ריב"ל עבד כן מכנש בנוי ובני ביתיה וק"ל קמיהון ע"ש גם הרא"ש בתוס' למגילה הביא הך ירוש' דריב"ל עבד כן מכניש ב"ב דנשים חייבות במגילה ע"ש וע"ע להרב"י והר' ד"מ בסי' תקפ"ט דהעלה דאם כבר יצא אינו מברך לאשה כיון דהן פטורות מתק"ש דלא כראבי"ה ע"ש דמפו' יוצא דבמה שהן חייבות דדבר פשיט דיכול להוציא והכי מפו' יוצא מש"ס דפ' ע"פ דשאלו למ"ד דיוצאין בקדוש בהכ"נ למה להם לחזור ולקדש בביתם ואמרו כדי להוציא בניו וב"ב והיינו ודאי לנשים דחייבו|ת יש לתמוה על הדגמ"ר שנסתפק בזה וכמו כן י"ל למה שראיתי בס' מנחת בכורים בחי' לביצה פ' המביא דהק' משם הר' מהרי"ך לדברי הרא"ש וכתב דאולי הנשים אינם בכלל ערבית לאנשים אבל האנשים הם ערבים גם על נשים ולפי מאי דכתי' הדבר ברור כן ומפו' בכל הפוס' וכן ראיתי להריטב"א בחי' להלכות ברכות פ"ה אות ב' וז"ל המברך לנשים ברכות שהן חייבות וכו' אבל ברכות שהן פטו' אעפ"י שיש להן רשות לעשות ולברך אין אחר שיצא מברך להוציאן כדין ברכת הנהנים ע"כ וכ"כ בס' לשין למודים סי' קנ"ג וכ"כ הר' ברכ"י סי' קכ"ד ע"ש ואף שיש מרבני האחרו' שס"ל בהבדלה דלא יוציא לנשים עי' בסיף ס' תורת חסד במפתחות ובס' ב"ד סי' תצ"א וע"ע במג"א וא"ר היינו משום שחששו לס' מ"ד דאינן חייבות אבל במה שהן חייבות גם הם מודים דאעפ"י שיצא האיש מוציא וכל זה היה בהעלם עין מהרב כתב סופר בא"ח סי' ז"ן וכבר הארכתי בפרטים אלו במקומות אחרים וכעת לקצר אני צריך לטעם האמור וגם דכעת אין הספרים עמדי ועמ"ש שכנה"ג א"ח ס' תרפ"ט בשם מהרי"ל ומ"מ:
אשר לפי כל האמור יש לתמוה טובא ע"ד הרב חק"ל שם בא"ח סי' מ"ח דשו"ט וכתב שם וז"ל בקיצור בדפ"ב ע"ד דלומר דנתערבו האנשים בשבילם ולא הנשים בשביל האנשים אין לזה סמך כלל וכו' וכן כת' במסקנתו דבכל המצות אם כבר יצא האיש אינו מוציא לאשה לפי"ד הרא"ש ורי"ו דפשט דבריהם מורין כן דגם האנשים אינם ערבים וכו' יעוש"ד הלא מע' אבוא ע"ד מעכ"ת מה שר"ל דסברת רש"י יחידאה היא ואף הוא מודה דאינו מ"ה ומשום דהוי שאינו מחויב אף דיש ס' כן מן האחרונים אמנם לפי מאי דכתי' מד' הראשו' הנ"ל הא ליתא אלא דגם בכה"ג מקרי ב"ח וכדין אעפ"י שיצא דמוציא וגם דלאו יחידאה ונלוו עמו בזה עוד ראשונים אחרים וצדקו ד' הר' פר"מ במ"ז סי' תרפ"ח שכת' דלהרבה פוס' ומכללם רש"י דלכפרים היו קורין בני עיירות אלמא מחוייב בדבר מקרי הואיל ומחוייב במ"מ ע"כ:
וי"ל ע"ד הברכ"י בסי' הנ"ל דמייתי סייעתא לדברי הפר"ח בדין ספירת העומר ממ"ש ריא"ז בשה"ג הנ"ל כאלו הוא מוסכם ולע"ד מילה ופה"ב עדיפא ממ"מ ותק"ש וכדומה דבאלו כיון שכבר יצא י"ל דלא הוי ב"ח כ"א לשנה אחרת ועכ"ז מוציא וכ"ש באלו דמקרי ב"ח אם אירע לו כן עתה וכך הוא הדין בברכת אירוסין שמברך אחר ועי' בתשו' נוב"י כשהחתן חרש ואכמ"ל בזה:
והגם שי"ל ע"ד דלא הראנו מי הם דס"ל כד' רש"י ואם הוא מפני מ"ש הר' מג"א מהרא"ש והטור הא לא מכרע וגם בס' רש"י כמה דיות נשתפכו בספרי רבני האחרונים אי הוי מדינא אמנם האמת כן הוא לפי מאי דכתבינא, לעיל עוד ראיתי למעכ"ת שכת' דאפי' אי נימא דלסברת רש"י מדינא הוי דהכא בנ"ד מודה משום דמגרע דלא הוו ב"ח כ"ל ושכן פשוט בעיניו וכל לגבי דידי אדרבא אפכא מסתברא וי"ל דאף לד' הסו' דבן עיר אינו מוציא בן כפר דחשיב שאינו מחויב וכו' מודו דהוי ב"ח משום דבשלמא התם בבן עיר כיון שעדיין לא הגיע מן חיובו הוי לדידיה כמו יום משאר ימות השנה דלא הוי מחוייב בדבר כלל ביום ההוא וגם היום הזה כן אבל הכא היום הזה אם יארע לו כן הוי ודאי מחוייב בדבר הזה גם היום לברך ולכן אף שלא אירע לו מחמת ערבות הוי ודאי כמו שכבר נתחייב עוד וחייב להוציא לאחר:
ולפי הנראה דמאי דפשי' לו כן הוא מפני שעינו ראה למ"ש השה"ג פ' ראוהו ב"ד משם ריא"ז דבמילה ופה"ב דאינו מוציא לחבירו משום דהוי שאינו מחוייב בדבר וחשב שדבריו מוסכמים מכל הפוס' ולכן רצה להסכים גם לד' רש"י שסובר כן:
אמנם באמת רבים חולקים ע"ד וכדיראה הרואה להר' אבודרהם בה' ברכות שער ט' דכתב בשם המפרשי' שאם אינו יודע אבי הבן לברך אחד מהעומדים מברך ע"ש ופסקו מור"ם בי"ד סי' רס"ה ע"ש והטעם הוא משום דמחמת הערבות הוי כאלו נולד לו:
וגדולה מזאת מצינו בענין מילה דהגם שמה שמברכים על הכוס אינו חיוב מן הדין כ"א רק מנהג בעלמא ולכן יש סו' דבט"ב ויוה"ך דאין כוס כיון דאינו יכול לשתות המברך ועכ"ז יש כמה מהראשוני' דס"ל דהוי כמו כוס דמצוה ויברך ויתן ליולדת או לתינוק וכ"כ מרן בש"ע סי' תקנ"ט דאם היולדת מצויה במקום המילה וברך עה"כ ותשתה היולדת ואם אינה שם יברך עה"כ ויטעים לתינוקות ע"כ ועי' תשב"ץ בח"ג סי' ע"ט ששאלו ע"ז אם ברכת הכוס שעל המילה אי הוו כברכת היין שעל הקדוש שאמרו שאעפ"י שיצא מוציא ואין צריך המברך לטעום והשיב דלא מצינו בגמ' שנזכר ברכת היין על המילה ולא בברכת אירוסין ונישואין ולא בפה"ב והוה נר' שאם אינו טועמו אינו מברך אלא שכתבו התוס' שאם יש מילה בט"ב ויוה"ך שמטעימו לתינוק וכ"כ הגאונים שמטעימו ליולדת וכו' כמו שנהגו בקדוש והבדלה בבהכ"נ ועמ"ש בסי' ס"ה:
ומתוך מ"ש הרואה וראה כמה יש לתמוה על הר' פנ"י בחי' לפ"ק דכתובות שכת' וז"ל ראיתי להזכיר מלתא דקשיא לי טובא ע"מ שנהגו דאחר מברך ברכת היין על הכוס והחתן והכלה שותין ממנו וא"כ האיך מברך בפה"ג כיון דאין המברך שותה ממנו והאיך יוצאין החתן והכלה בברכת המברך הא קי"ל בספ"ג דר"ה כל הברכות וכו' וכת' התוס' שם דהנך דוקא ובאמת אמרו דמה שמוציא בברכת המצית היא דכל ישר' ערבין בדבר משא"כ בברכת הנהנין וה"נ לאו דבר שבחובה הוא ובשלמא ברכת הנישואין א) כיון שטעונין כוס הו"ל כדבר שבחובה משא"כ ברכת אירוסין ועדיין צ"ע עכ"ל והיא מן התימא דמתבאר מכל הגדולים דהוי כדבר שבחובה ע"ע להג' אבן ירחי בס' המנהיג ובתשו' הר"ן סי' ב"ן ורוקח ה"ד מב"י א"ח סי' קס"ז ובתשב"ץ ח"ד בחוט המשו' והרדב"ז סי' שפ"ה דלדברי כולם אי מברך אחר ש"ד דהוי **(מלשון רבינו אברהם בן הרמב"ם בהלכותיו שבראש כפר מעשה רקח (דף א' ע"ד) משמע דגם בב"ח צריך שיטעום תחילה המברך עצמו ולדברי הפנ"י צ"ל משום דס"ל דנם בב"ח לא מעכב כוס כמו שכן ס"ל לאביו הרמכ"ם בפ' יו"ד מהלכות אישות ה"ד ועין בטור אה"ע סי' ס"ב ובב"ח שם וכ"כ להדיא המ"מ שם וכמ"ש החלקת מחוקק כסי' ס"כ סק"א ומ"ש עליו הב"ש שם בס"ק ב' דל"ד, איני מבין דעינינו רואות שהרב המגיד כתב מפורש שאין הכוס מעככ נם ע"ד הרמב"ם דבפ' והלכה הנ"ל דמיירי בב"ח כמ"ש הח"מ ועיין טיב קידושין שם אות ב' ואפשר שלפני הב"ש לא היה כתוב כן בהמ"מ רק בסוף פ"ג מהלכות הנ"ל גבי ברכת אירוסין וצ"ע. ועיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סי' ח' והפנ"י ס"ל כהרא"ש והטור דס"ל כהר"ן דב"ח לא סגי בלא כוס ומשו"ה שניא ליה מב"א דלכו"ע לא מעכב בה כוס:
והנה מריהטא דלישנא דמרן הגהמ"ח זצ"ל היה נראה לכאורה דהתשב"ץ ויתר הגדולים שהביא ס"ל דגם מידי דממנהגא כה"ג דג"ד איתיה ככלל הערבות וכן ראיתי בפנ"י גופיה דאיהו נמי מסיק הכי וז"ל ואפשר כיון דעיקר היין לאו ליהנות מכוון חשיב שפיר כברכת המצות עכ"ל ולכאורה דבר תימה הוא דהרי אף במידי דמתק"ח איכא פלוגתא אי איתיה בכלל ערבות וכמ"ש מרן הגהמ"ח וכמה אחרונים האריכו בזה וסבור הייתי לומר דגם מידי דממנהגא הו"ל כדבר שבחובה משום ואל תטוש תורת אמך כמ"ש בפסחים (דף ג' ע"ב) ועיין ח"ס יו"ד סי' קצ"א וכהיכי דס"ל לכמה רבוותא דמידי דמתק"ח איתיה בכלל ערבות משום דכתיב לא תסור אלא שעיינתי כהתשב"ץ ח"נ סי' ס"ה וע"ט וראיתי שלא מטעם זה כתב שאין המברך חייב לטעום אלא משום דמדמה לה להא דקי"ל בסוף פ' ראוהו ב"ד דפורס אדם לבניו ולב"ב אע"פ שאינו טועם עמהם כדי לחנכם במצות ובנ"ד נמי שמברך להחתן והכלה כיון שהמצוה בשבילם הם ראויים יותר מאחרים לטעום הכוס ועדיף טפי מחינוך הקטנים עיש"ב ועיין רשיי עירובין מ' ד"ה ליתביה לינוקא ומה שציין עור הגהמ"ח לתשובת הר"ן אמצ"א ועיין מ"א סי' תרכ"א סק"ג ובספר המנהיג נמי לא ראיתי כתב מזה בהלכות אירוסין ונישואין ואולי כוונת הגהמ"ח לציין דבריו בהלכות יוה"כ דכתב דאם אירע בו מילה מברך על הכוס ומטעימו לתינוק וכמ"ש התוספות וכו' וכמו"כ בתשובת הרדב"זז סי' שפ"ה מיירי במילה בת"ץ ועיין בהתשב"ץ הנ"ל מ"ש גם על עי"ז:)** כדבר שבחובה ואף אי שותהו תינוק וכמו קידוש שבבה"כ וחשיב כאלו שותהו המברך עצמו ואף מי שחש בזה הוא משום דאם שותה דאתי למסרך וכ"ש כששותה החתן והכלה דש"ד ואין לחוש וע' תשב"ץ ח"ב ב' ע"ד:
ונחזור לנ"ד ואומר דנראה דמחמת הערבות יכול להוציא אף לנשים וכדין כל המצית שחייבות הנשים כמו קדוש היום ומקרא מגילה וכיוצא שאעפ"י שיצא מוציא וכמ"ש כן כל הפו' ואף הרב דב"מ בח"ג סי' י"ד שפקפק במ"מ הוא מטעם אחד עש"ד:
וכן ראיתי להרב שו"ג בי"ד שכתב דהמנהג בשאלוניק דהחזן העושה קריעה הוא מברך ברכת דיין האמת ע"ש *) והוא נכון:
וגדולה מזאת כתב המרדכי רפ"ק דמגילה דאפי' בן עיר מוציא לבן כרך ועפי"ד יש סמך למאי דשו"ע רבני האחרו' אם מי שאינו יכול לברך על עומר די"ס דאעפ"י שאינו יכול מ"מ **(וראיתי להרי"צ גיאת בספר מאה שערים בהלכות קדוש (דף ח' ע"ב) שכתב וז"ל ואמר מר רב מתתיה כוס של חתן וכלה אמור רבנן או שיטעום אותו המברך או שטועמו אחר שפיר דמי וכוס של מילה אמו של תינוק שתיא ליה ואי טעים המברך ש"ר וכן אמר מר רכ כהן צדק ואייתי ראיה מההיא דיוה"כ. וביצחק ירנן שם אות ס"ג העיר מהא דקי"ל דדוקא בברכת המעות יכול זה לכרך ואחר לשתות אבל לא כברכת הנהנין וכו' וכתב שוה יתיישב עפ"י מ"ש הרא"ש וה"ר הטור בסי' תפ"ד דהמברך לאחרים מצי לברך להו גם ברכת בפה"א אירקא דמתק"ח הוא משום היכרא לתינוקות והוי כברכת המצות ויכול להוציאם מבלי שיטעם ע"כ עי"ש ולא ביאר איך מתיישב וה עפ"י הא דסי' תפ"ד רשם שפיר הוי כדכר שבחובה משום שהוא מתק"ח וכאן אינו אלא מנהגא בעלמא ואפשר שכוונתו כמ"ל דמנהגא נמי הוי כדבר שבחובה משום דאיתיה באזהרה דואל תטוש וקיצר קצת, אך מ"ש עוש שכן כתב להדיא כתשובת חוט המשולש ושבסו"ם התשב"ץ ח"ד) סי' ל"ב שאפי' בדברים שאין הכום בהם חובה כגון מילה ואירוסין ונישואין וכו' שלא נזכר בתלמוד כשום מקום שטעונים כוס אפ"ה ש"ד שזה מכרך וזה טועם המעיין שם יראה שאינו מוכח שמטעם זה כתב כן ואפשר שגם כוונת החוט המשולש הוא כמ"ש התשב"ץ עצמו כנ"ל אלא שקיצר ועיין עמודי אש סי' כ' סוף אות כ"א:
והנה בחפשי בספר המנהיג ראיתי כה' אירוסין ונישואין סוף אות ק"ד שכתב וז"ל ומפני שב"א פותח וחותם כה בקידוש והבדלה כדאיתא בפ"ק דכתובות תקנו בה ברכה על הכוס כקדוש והבדלה ומפני שהיא מצוה גדולה וכן כמילה ובאות קי"א כתב אכל ברכת אירוסין ונישואין בודאי אין לאומרן על כוס אחד שהרי וכו' ועוד דאמרינן במסכת סופרים ובירושלמי דאין עושין ארוסין ונישואין על כוס א' לפי שאין עושין מצות חבילות ע"כ עי"ש ומכ"ז משמע שחכמים תקנו לכרך כ"א ונישואין על הכוס וכ"מ כתוספות ברכות מ"א ע"ב דיה אי הכי וי"ל הרבה כזה ואני אמרתי בחפזי לעורר לב המעיין ועיין עמודי אש הנ"ל ובשדי חמר חלק ד' מערכת ברכות סי' נ' אות ה' ובפאת השדה אסיפת דינים חלק י"ח מערכת הנ"ל סי' ל"א ועל מיש שם בשם הרב אדר"ת עיין ש"ח פ' וירא (י"ח ט') וטהרת המים בשיורי טהרה מערכת כ' אות ח' וט"ז ועיין זבחי צדק ח"ב בשו"ת שבסיה"מ או"ח סי' כ"ז:
יצחק נסים)** **(א' לכאורה צ"ע דשם בשו"ג (סי' ש"מ אות ג') מבואר להדיא איפכא דגם למי שאינו יודע לא היה מברך הש"צ, עי"ש שה"ד הכנה"ג ביו"ד שתמה על מה שרוב העולם נוהגים לברך דיין האמת על הקריעה והיא הכנה"ג נהג לברך בלא שו"מ, וכתב השו"ג דהוא עצמו נמי בירך בלא שו"מ כשמתו אביו ואמו, וכתב עוד)** יכול להוציא אחרים משום דהוי מחוייב בדבר ומהר"ם דהתענה ב' ימים דר"ה וקדש להוציא ב"ב וכבר הזכרתי מקצת האחרו' שדברו בזה בתוך דברינו לעיל וע"ע בס' חוט המשו' להר' מהרי"ד וכ"כ בזה במ"א והבאתי לכל ד' האחרו' בזה אלא שדברי המרדכי הם קשים שהוא היפך הירוש' ואף שראיתי להר' מראה"ף בפי' שכת' דתל' דידן פליג ע"ד הירוש' עש"ד ויש סמך לזה מדברי המר' הזה מ"מ הדבר ק' מאד לאפושי פלוגתא ביניהם ואדרבא כלל מסור בידנו מהראשו' דכל דמצי להטיל ביניהם שלום ואפי' בדוחק אין להרבות במחלו' וכ"ש כאן דכו"כ מהראשו' ז"ל ויותר מהמה הביאוהו להל' ומד' הרא"ש הנ"ל דמס' ברכות לא מכרע מידי ואיהו גופיה הביאו בפ"ק דיבמות לראיה לדבריו ולא כתב דאינו כהל' וכנ"ל וכב"ר לרבני האחרו' שהמה ראו כן תמהו וכדיראה הרואה בס' קה"י למהריא"ל בסי' רכ"א וכ"ס זכרון יוסף ומ"מ ככה"ג דנ"ד ב"ח הוי ויכול אלא שראיתי להר' ברכ"י שם שהביא מאי דאפליגו הר' מהרא"י ומהרמב"ח דמוהרא"י ס"ל דבמידי דר' לית ביה ערבות וכת' הר' דנראים הדברים כמוהרמב"ח כי הנה המלכים נועדו בדברי רש"י ר"ה דכ"ט ושם כת' שהרי כל ישראל ערבים זב"ז למצות חוץ מברכת הלחם וכו' שאינן חובה על האדם וכו' הר"ן והרשב"ץ ח"ג סי' ע"ט ומוכח דאי ל"ה הכל נתון בערבון והלא כולהו ברכתא מדר' אלא משמע דס"ל דאיכא ערבות אף במידי דר' וה"ט דהלל ומגילה שאמרו אעפ"י שיצא מוציא עכ"ל:
גם ראיתי להרב כתב סופר בא"ח סי' כ"ט דהביא מ"ש הצל"ח ברכות מ"ח דהעלה בפלפולו דבדרבן ליכא ערבות ושכ"כ בכפות תמרים בר"ה במקומו דבדרבנן ליכא ערבות ותמה ע"ד ממ"ש רש"י דכיון דרשות הוא לא ליתהני ולא ליברך וכשיש חיובא כמו בברכת הלחם דמצה וברכת קדוש מוציא משום ערבית הגם דברכות אלו דרבנן ע"כ ולע"ד קשה טובא להאמין דהנהו רבוותא ס"ל דבדר' לא אמרי' אעפ"י שיצא מוציא ומשום דלתנהי בערבות דהא ודאי הוא היפך כל הפוס' דמלבד מש"ל ע"ע במ"ש הרי"ף והרא"ש סוף פסחים והובא בטוש"ע סי' תפ"ד מאן בתרי או בתלת בתי וכו והדר מברך לכל אחד ואחד וכו' ואפי' ברכת טיבול ודוקא ברה"מ מברכי אינהו משום דכתי' ואכלת ושבעת וברכת מי **(וז"ל. וכמדומה שבכל עוב"י שאלוניקי נהנו כך לכרך כלא שו"מ. שהרי נוהגים שהש"צ עושה קריעה וכו' והש"צ קורע לחכמים ולע"ה לאנשים ולנשים, ואם היו מברכין בשו"מ היה מברך הש"צ למי שאינו יודע כקול רם כדי שיענו אמן עכ"ל. הרי להדיא דלא היה מכרך הש"צ כלל אף למי שאינו יודע ואף לפי מה דמשמע לכאורה דפשיטא ליה להשו"ג דלו נהנו לברך בשו"מ הוה מצי הש"צ עצמו לכרך ולפטור את מי שאינו יודע מ"מ אף לפי"ז אין לשון מרן הגהמ"ח מדוקדק ובפרט שי"ל דמ"ש השו"ג היה מברך הש"צ למי שאינו יורע היינו שהיה מקרא לו מלה במלה כקטן שמקרא את ההלל ובק"ר כדי שיענו השומעים אמן. ובעצם דינו של השו"ג אי ברכת דיין האמת על הקריעה צ"ל בשוים או"ל הנה הכנה"ג גופיה באו"ח סי' רכ"ג כתב בשם הב"ח דצ"ל בשוים ועיין מ"א שם סק"ד ועטרת זקנים אות ב' ובשבט יהודה ובברכ"י ונוה שלום סי' ש"מ דחו דברי הכנה"ג ביו"ד והסכימו לכרך בשו"מ ועיין זכור לאברהם יו"ד אות ב' וכמו"כ הרב נחמד למראה ח"א דף ק"ד ובתי כנסיות ודברי מנחם הגה"ט סי' רכ"ג וברוח חיים סי' ש"מ הסכימו נמי לברך בשו"מ וכן עשיתי מעשה וברכתי בשו"מ כשנתבקש ביש"מ עט"ר מו"א זצ"ל בשנת תרע"ו וכן בשנה זו כשנפטרת מרת אמי עמאם הכ"מ. בליל ש"ק י"ט תמוז ובליל מש"ק אחר דקבורה ותפלה והבדלה קרעתי וברכתי בשו"מ כי כן הסכימו לברך בשו"מ עוד כמה וכמה מהאחרונים ואכ"מ לפורטם ועיין פרי האדמה ח"ב דף קס"ב ע"ד. יצחק נסים)** שאכל מברך ע"ש וכמ"ש מר"ן בא"ח סי' רצ"ד, ובש"ע ובאחרו' ע"ש כי א"צ להאריך בזה כעת וגם שרש"י שם בסו"פ ראוהו ב"ד פי' במ"ש ברכת היין דקדו' שהוא מקדש ישר' והזמנים וכן משמ' מדברי הש"ס והרי"ף פ' ע"פ וכ"כ הר"ן ורש"י סביב הרי"ף ולכל הפו' קדוש יו"ט הוא דר' שנמשכו אחר דברי היה אעפ"י שלע"ד כת' במ"א שאין זה מוסכם ושי"ח ושגם דעת רש"י דאו' הוא עכ"פ דעת כמעט כל רבני האחרו' שהוא מוסכם ומכללם הר' ברכ"י וא"כ מה להם להברכ"י וכת"ס להק' מדקדוק לשון רש"י:
וגם דא"כ ד' מהרמב"ח סתראי למ"ש הברכ"י בשמו שכת' בתשו' למ"ש בכפו"ת כפי אשר כת' בשמו הכתב סו' והספרי' הנ"ל אינם כעת עמדי לעמוד היטב בכונ' דבריהם אמנם עכ"ז אפשר לומר דודאי גם הכפו"ת והצל"ח דבודאי אזלי ומודו דבברכת המוציא דר' אעפ"י שיצא מוציא אעפ"י שאינן בערבות דודאי כל דתקון רבנן כעין דאו' תקון אלא דהם באו לתת טעם למה גם בברכת הנהנין אמרו שאם וצא אינו מוציא והרי כיון שלא יש מי שיוציא אותן בודאי דיאכלו בלא ברכה ע"ז כת' הכפו"ת הטעם דבשלמא אי היה ברכת הלחם מדאו' היה בדין שחייב להוציא מדין ערבות אבל כיון שהוא רק מדר' לא חששו כיון דאינם בערבות ולכן בבה"מ אף מי שלא אכל מן הדין היה יכול להוציאם אף דהוי כברכת הנהנין כיון שהוא להוציא למי שחייב מן התו' יכול אחר להוציאם מדין ערבות גם הצל"ח שם מיירי גבי ינאי שהיה כהן לכן לא הוה יכיל להוציא אחרים משום דאיהו לאו בר חיובא כמוהם מה"ת כ"א רק מדר' כמו נשים וא"כ י"ל דשמא איהו לא אכל כדי שביעה ואז הוי ינאי תרי דר' ולא מצי מפיק למי שחייב מה"ת והיה יכול להוציא ינאי מדין ערבות גם הר' מהרא"י מיירי בכה"ג דוקא דמ"ש כל שאינו מחויב אינו מוציא מיירי דוקא בדבר שחייבו הוא רק דר' ומשום דליתיה בערבות אבל במה שהוא דאו' אף שהמוציא אינו חייב יכול להוציאו למי שחייב מה"ת מדין ערבות אבל ודאי מודו כולם דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא אעפ"י שהוא מדר' וליתיה בערבית במה שחיובן שוה דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תקון, ומ"מ הדבר ברור דגם בכל מצות דר' דיכו"ל לאחרים ואף לנשים וכבר הארכתי בזה:
אמנם נר' די"ל דאע"ג דבכל מצות דר' דיכו"ל הכא בנ"ד שאני משים דל"ח ברכה זו חיוב כל כך כמצות דר' מפני הערבות ובכה"ג לא אמרו אעפ"י שיצא מוציא וכדומה לזה כתב הט"ז בא"ח סי' תפ"ד דרואה מלכי ישר' לברך וכי ס"ד שמי שבירך ובא אחר דחייב שאינו יודע הברכה ורואה את המלך יצטרך זה שכבר בירך לברך שנית בשבילו ודאי זה אינו ע"כ והיינו כטעם הרי"ף והרא"ש דאין שייך לומר שיוציא את אחר ויברך בשבילו אלא במידי שהוא ה מצות דהיינו שהאחר ועשה מצוה אחר שיעשה זה הברכה השייך לה וכו' משא"כ בבה"מ שאינה הכשר מצוה שתוכל לומר שעי"כ וקיים זה המצוה דהא כבר עשה זה מה שעשה אלא שנתחייב להש"י לתת שבח והודאה ע"מ שאכל כבר ואין סברא דאחר יתן שבח בשבילו כיון שזה לא יעשה מצוה בשבילו אח"כ ודבר זה דומה ממש לרואה מלכי ישראל.
אמנם מלבד מה שיש לעמוד על עיקר הדבר עוד לא ידעתי הפשי' שלו דס"ל דמה שחייב לברך משום שבח והודאה משום דאין עושה מצוה דמנ"ל הא.
ולכאורה נר' להביא ראיה לדבריו ממ"ש בש"ע סי' רי"ט וז"ל אם בירך אחר הגומל לעצמו ונתכוון להוציא את חבירו ושמע חבירו וכיון לצאת יצא אפי' בלא עניית אמן וכת' בהגה כיון שהברך ג"כ חייב יצא בלא עניית אמן טור ע"כ דמשמע לכאורה דאם המברך לא נתחייב בברכת הודאה דאינו יכול לברך להוציא דהוי ב"ל משום דהוי כדין ברכת הנהנין דכתב בש"ע סי' רי"ג ס"ב דאין המברך מוציא אחרים, אא"כ יאכל וישתה עמהם ואז יוציאין בשמיעתן שמכונים אליו אפי' לא יענו אמן וכן נר' ממ"ש הג' מהרא"ו שכת' ע"ד הגה וז"ל טור בשם הרא"ש דמ"ש בגמ' והא איהו וכו' היינו משים שהמברך לא נתחייב בברכה זו אבל בל"ה הא אמרי' שמע ולא ענה יצא וכמ"ש בסי' רי"ג סעי' ב' ע"ש וכ"ן ממ"ש המג"א סק"ה ע"ד הגה שכת' ואין זה ב"ל כלומר דאם הוי ב"ל לא יצא חבירו בברכתו כמ"ש סי' רי"ג ס"ב ע"כ דנר' מזה דגם ברכת הודאה הוי כברכת הנהנין דאי הוי כברכת המצות הרי הוי מחוייב בדבר מפני הערבות וי"ל לכאורה דבדין זה דברכת הודאה דבעי דוקא שהוא המברך ג"כ חייב ואפי' בלא עניית אמן היכא שענה אמן דיוצא אף שהמברך אינו חייב משים דבעניית אמן הוי כמברך היא עצמו וכדאשכחן בירושלמי דפ' ראוהו ב"ד שאמרו גבי קטן דאמרו תפטר בעונה אחריהם אמן הא קמן דאף דאין אדם יוצא בברכת קטן מפני שאינו מחויב דאפי"ה בעונה אחריהם יוצא אמנם מד' הרא"ש פ' כיצד מברכין שכת' דאם לא הסבו צע"ג דשומע כעונה ואפי' אמר אמן לא יצא ע"כ דנר' דעניית אמן אינו מועיל אם אינו יוצא בברכת חבירו ונר' דה"ט דדייק מהש"ס כן מדקאמר שאם לא הסבו צריך שיברך כל אחד ואחד דוקא דמשמע דל"מ עניית אמן ועיין בחי' הרשב"א שכת' וז"ל וא"ת ל"ל שיברך כל אחד ואחד וכו' תפו"ל דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו וכו' וצ"ע וראיתי להר' פנ"י שרצה לתרץ לקו' הרשב"א במה שכתב וצריך לי עיון כת' וז"ל יש לי לישב ע"ד שכתבתי לעיל דכל היכא דשייך הסבה ולא הסבו גלו דעתייהו דלא ניחא להו להשתתף כאחד אלא להפרד איש מאחיו משו"ה אין אחד יוצא בברכת חבירו ול"ד להא דקי"ל בברכת הנהנין שאם לא יצאו מוציא דהתם נמי טעמא דמלתא משום דכל ישראל ערבים זב"ז וכחבורה אחת דמי ונר' דהיינו נמי טעמא דשומע כעונה וכן בענין עניית אמן א"כ לפי"ז כל היכא דשייך הסבה ולא הסבו תו לא שייך הך טעמא כדפרישית משו"ה אין אחד יוצא בברכת חבירו, אא"כ אמר לו בפירוש שיתכוין להוציאו כנ"ל נכון לישב טעם שי' הפו' ז"ל ע"כ ודברי תימה הם מ"ש דבברכת הנהנין דאם לא יצא מוציא משום דכל ישר' ערבין דבכה"ג ל"ש ערבות ובפי' אמרו דלא ליתהני וכו' וכשלא יצא דמוציא אינו מדין ערבית כידוע והנה לפי האמור נראה דברכת ההודאות לא הוי כברכת המצות ואם יצא אינו מוציא אלא שראיתי להרפ"ח בסי' תפ"ט שכת' שמי שלא ספר עומר שיכוין להוציא את חבי' ושיענה אחריו אמן ונמצא בעניותו אמן הוא מוציא עצמו דענית אמן חשיבא כמוציא ברכה וברכת המברך לא הויא לבטלה כיון דאיכא אחר שיוצא בברכתו וכמ"ש הב"י בסי' תקפ"ה ע"מ שבירך וא"י לתקוע שתוקע הבני בל"ב כיון שהשני יוצא בברכתו ואע"פ שלא יצא הוא בתקיעה של השני ונרגש ממ"ש הטור ס' רי"ט בההוא עובדא דש"ס דאצטריך לומר דל"ח ב"ל לפי שהם נתנו שבח והודאה למקום דתפו"ל דל"ח ב"ל לפי שיצאו בברכתו ע"כ דנר' מדבריו דברכת הודאה הוי כברכת המ' וכההיא דתקפ"ה גם ראיתי להה"ג רע"א בגליון ש"ע שם שכתב וז"ל מש"כ דאם המברך אינו חייב בברכה אפי' שמברך כדי להוציא לחבירו ל"י בלא ענית אמן וא"כ בכל בה"מ דקי"ל דאם יצא מוציא דמ"מ כיון דאין המברך מחויב עתה בברכה זו לא יצא בלי ענית אמן ע"כ וע"ע בפר"מ במ"ז סי' רט"ו שנסתפק בזה וכמדומני שגם הרב מהר"מ כרמי בס' דברי מרדכי עמד בזה *) וע"ע **(אל כן כתב בפשיטות הרב ר' מרדכי בסי' רי"ג שכן מתבאר ממ"ש הרא"ש והטור בסי' רי"ט דבברכת המעות דיכול להוציא א' אף שהוא לא מחוייב אין השומע יוצא אא"כ ענה אמן, וציין על מ"ש הוא עצמו בסי' רע"ג ותפ"ד בח"ב מספרו זה שכנראה שלא נדפס. יצחק נסים)** במ"ש הרב כתב סופר א"ח סי' ז"כ והפוסקים הנ"ל לא הזכירו את דברי הע"ז הנ"ל ובאמת י"ל ע"ד דאיך פשע"ל כ"כ וזכורני שמזה זמ"ר כתבתי בזה ומרוב הזמן לא מצאתי כעת וע' בתשובת מהר"מ ב"ב וע"ע במ"ש הפוס' בדין ברכת שהחינ' אמנם כעת אין לי פנאי לעמוד עוד בזה וגם כי אין צורך לנ"ד וכמ"ש כת"ר דבנ"ד גם האוכלים שם צריכים לברך מצד עצמם והגם שי"ל דאולי ליכא דין מנחמים איש לאשה דומיא למ"ש השה"ג בפ' א"מ אשה שארעה אבל אין לאנשים להברותה אבל נר' דאין לדמות לזה דלענין זה צריך לעשות תנחומים גם איש לאשה וכמ"ש הרמב"ן בתה"א וה"ד שם השה"ג קודם לכן והלכך אפי' לא הניח אלא אשה שאין מתפללין בעדה כיון שצריך לעשות לה תנחומין סגי עכ"ל וסתמא מש' גם איש לאשה וא"כ צריכים לברך לעצמם וגם דנר' דבנ"ד אינו שמברך ברכה תוספת דנר' דאף אינש דעלמא אי בירך יצי"ח בדיעבד ולא הוי משנה ממע' שט"ח ורק דלכתחילה אין נכון וכמ"ש במ"א דלא הוי הפסק ואף שראיתי להר' ח"ק מהרח"ף בס' שם חדש ח"ב בסופו דפ"ג דשו"ט באם אין האבל אוכל עם המנחמים אי מצו המנחמים לברך ב"א שהשיב וז"ל ומ"ש הר' הפו' וכ"ש שאין כאן ברכה בפ"ע אלא תו' בהטוב והמטיב שבודאי רשות בידם לסיים הח' לפק"ד מאי דפשי"ל למר להתרא פשיט"ל לאיסורא ממ"ש מרן ס' סי' ר"ח לא יכלול עה"ס שום תוס' בברכת מע"ג אעפ"י שאינו מוסיף שו"מ ועיין בפוס' אחרונים בזה דמבו' בדבריהם דהתוס' הוי הפסק בברכה וכן פ' הפו' בסי' רצ"ד ס"ד בענין אתה חוננתנו דמיד שסיים הברכה אין לו לחזור וכתב הט"ז דהוי הפסק באמצע התפלה כיון שהוא שלא לצורך יעוש"ב וכ"פ הפו' בענין ענינו בשומע תפילה כמבו' בסי' תקס"ב סעי' א' וסיים הט"ז ותו כיון דלהפו' שלא לומר ענינו הוי הפסק בברכה של שומע תפילה כמ"ש הטור וכו' יעוש"ב מבו' הדבר דכל אלו לא הוי ברכה בפ"ע אלא תוס' ואפי"ה ס"ל דהוי הפסק בברכה ה"נ בברכת בונה מפסיק בנחם עכ"ל ואין ראיותי מכריעות לומר דהוי הפסק דמ"ש מההיא דלא יכלול על הס' עי' בחי' רע"א במגינים חדשים שכת' ע"ד התה"ד דראיתו מהירוש' שהביאו תו' דל"ז ר"י לא אכול סולת כל ימיו והא יכול לאכול סולת ע"י שיאכל וכו' ונר' דאין ראיה משם דהא בטעה והזכיר מאורע שאר ימים בתפלה של"ב לא הוי הפסק וכו' יעוש"ד ועמו הס"ר דאף אי יש לדמות ברכת הפירות לברכות דתפילת י"ח הרי גם שם לדעת כמה פוסקים דוקא בתפלה שלא בזמנה אבל בתפלה העקרית לא:
ועוד ק' דמאי מייתי משם דהתם הוי בדיעבד שכבר הזכיר דלא הוי הפסק אבל התה"ד הוא שלא יכלול לכתחילה אבל בדיעבד ודאי דמידה דלא. הוי הפסק וכמתבאר מד' הראשו' וכמ"ש התו' בברכות די"ב דאם היה יודע בבירור שטעו בדבורו שאמר בפה"ע תחת בפה"ג דבתוכ"ד יכו"ל בו תכ"ד וכן בחתי' של יו"ט אם בין מקדש ישר והזמנים וכו' כ"ש וכ"כ הרמב"ן והרשב"א פ"ק דברכות דמפני שהוסיף שבח אחר לא הוו הפסק וע"ע הרשב"א ח"א סי' ל"ה ובתשו' הרדב"ז סי' שס"א ע"ש:
הרי מבואר דעכ"פ לא הוי הפסק ומ"ש עוד מסי' רצ"ד סעי' ד' מלבד דלא דמי ועוד שם ג"כ ה"ד לכתחי' ומ"ש עוד ממ"ש הפוסקים בענין ענינו להא נמי ליכא ראיה דהתם מלבד דהוא מפני שהוא שקרן וגם יש לדבר עוד אצ"ל בזה כי בודאי בכה"ג דלא היי ברכה בעצמה לא הוי הפסק דאף אי איניש דעלמא בירך כן אף דלכתחילה לא שפיר עביד לא עבד איסורא כמו ברכה שלא לצורך ואין לדחות כלל:
ובהיותי בזה ראיתי להר' מהר"א פריסקו בס' בירך אברהם דיני ברכות דמ"א ע"ב שכת' דבחנוכה ופורים אם הזכור מעין המאורע במעין ג' דהוי הפסק לענין שצ"ל לראש ע"ש ואין זה נכון דאע"ג דכת' מהר"ם ב"ב בתשו' סי' ע' וז"ל ולהזכיר בחו"פ מעין המאורע אין צריך דאפי' בברה"מ איכא למ"ד דאין מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה אבל במעין ג' לא יעלה על לב איש כיון דליכא הודאה בברכה דמע"ג איני מזכיר אלא היכא דאיכא הודאה בתפ' ע"כ הרי מפו' דלא קאמר אלא שאינו צריך הא ודאי אם הזכיר לא הוי הפסק וכן מתבאר מד' הש"ס דקאמר אינו צריך להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר ואם איתא דבמקום שאינו צריך הוי הפסק איך קאמר ואם בא להזכיר מזכיר וכ"כ הרמב"ן והרשב"א פ"ק דברכות דמפני שהוסיף שבח אחר לא הוי הפסק וכ"כ בתשו' ח"א סי' ל"ה ועי' עוד בחי' הרשב"א לדכ"ד שכת' למ"ד אינו מזכיר לאו דאסור להזכיר קאמר אלא שאין צריך וכ"ש כשכבר הזכיר דאינו חוזר ועי' עוד תשו' הרדב"ז סי' שס"ה וקול אליאו ח"ב סי' ג' ובערוך השלחן א"ח סי' ר"ט ומה שהשיג הל"ח פ' ב"מ אות קל"ה ע"ד הלבוש שפ' כע"ג המר' שהטעם דעל הנסים הוא הודאה ראוי להזכיר בהודאה בתפלה קודם ועל כולם דשם מזכיר הודאה משא"כ בברכת מע"ג שאין בו מקום שראוי לסמוך עליו כ"א במ"ש ונודה לך ושם אינו ראוי להפסיק שיהא מעין חתי' סמוך לחתי' ע"כ וכת' הל"ח שהוא דוחק וכת' הוא הטעם שלא מצינו להזכיר מעין המאורע כ"א בירושלמי ושם לא הוזכר חנוכה ופורים ואפשר כיון שלא הוזכר בתלמוד לפי האמור הרי מבו' בתשו' מהר"ם כד' הלבוש:
ואחר ההדפסה נזדמן לידי ס' טוב טעם ודעת להג' מהרש"ק מהדורא ג' ח"ב סי' ר"ו שנשאל אם הוציא האונן אחרים אי יצאו י"ח וצדד כמה צדדים ולבסוף הצ"ע וכשו"ר להפ"מ בפתי' כוללת שנס' והעלה שמוציא אחרים ע"ש ויש לתמוה דאשתמיט מיניה מ"ש הרא"ש רפ"ג דברכות דאונן ששמע הבדלה מאחרים דלא יצא כיון שבהאי שעתה לאו ב"ח וביום א' לא יאכל עד שיבדיל וכ"כ בשמו גם גדולים אחרים ושוב נזכרתי שהר' פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ט כת' שאם טעה האונן והבדיל דלא יבדיל אחר קבורה גם הר' ב"ד סי' קס"ד כת' שאם שמע וכיון לצאת דלא יבדיל אח"כ והר' חיד"א בברכ"י השיג עליהם ממ"ש הרא"ש ונר' דאונן מגרע גרע מבן עיר שאינו מוציא בן כרך וחרש שאינו יכו"ל לאזניו דלא הוי ב"ח וכבר אמרו דאפי' אמן אינו רשאי לענות ולכן כת' הפמ"א ח"א סי י"ט דאינו מצטרף לעשרה וכ"כ בשכנו"צ ובה"ט בסי' נ"ה וכן ראיתי בתשו' כת"י להר' הג' מהרימ"ט שהשיב דאינו מצטרף והביא ראיה מהר"י והרא"ש דמס' ברכות שכתב דלאו ב"ח כלל ונפטר לגמרי שגם מהר"ם מודה דבההיא שעתה לאי ב"ח כלל הוי כמו חש"ו וכת' האי אתי לידי חייבא אח"כ הך מלתא לא אתי לידי חיובא שאינו חייב להשלים ועוד הרי קטן שחסר יום א' מן המנין דאתי לידי חיובא ואינו מצטרף א"כ זה היום כקטן וחרש דמי דלאו ב"ח היא זת"ד וכעת אני בלי ספרים ואולי הפנים מאירו' וב"ד ופר"מ מיירי כשיש מי שישא משאו דהוי ס' דתלוי בב' הט' שאמרו בירוש' ומשו"ה כת' הש"ע דאם ר"ל אמ"ב:
והן עתה סמיך להדפסה נזדמן לידי ס' שו"מ מ"ד ח"א ס' כ"ד וראיתי שם דברים תמוהים במה שהביא לישב דברי הרמב"ם דמה שיכול להוציא אחרים הוא מתורת ערבות וא"כ כל שלא יכול להוציא לכתחילה איך שייך ערבות דאה אינו מחויב כלל לכתחילה הנה אף שלכאורה הדברים נכונים אבל באמת הש"ס לא אזיל בשיטה זו דהרי בש"ס אמרו ממאי דר"י ואף בדיעבד נמי לא דילמא ר' יהוד' היא ולכתחילה היא דלא אבל בדיעבד שפיר דמו הרי דאמרו דלר"י בדיעבד יכול להוציא הן אמת דבלא"ה קשה דהא לר"י בקטן שהגיע לחנוך אף לכתחילה יצא והא קטן אינו בכלל מצות ואינו בגדר ערבות כמבואר ברש"י נדה ד' י"ג ובתוס' שם וא"כ איך יכול להוציא ולכאורא רציתי לומר דלר' יהודה הסברא היא כך דהנה הרשב"א כתב וכ"ה בש"ע חו"מ סי' קכ"ט דאף דכל דהלוה מפטר גם הערב לא מתחייב מ"מ במקום שמתחלה התחייב הערב במקום שפטור הלוה שפיר חייב בערבות וא"כ יש לומר דע"כ לא אמרו שאינו מחויב בדבר א"י להוציא היינו דוקא בגדול שמחויב בכל המצות ורק בזה נפטר שלא נתחייב בזה הענין שפיר א"י להוציא דכל שאינו מחויב בעצמו גם בגדר ערבות אינו אבל בקטן דמפטר מכל מצות רק שמ"מ נתחייב בתורת חינוך שרוצה להתחנך במצות שפיר יכול להוציא אחרים מגדר ערבון דרצה להתחייב בדבר שמפטר מה"ד ולכך ס"ל לר"י דקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא וא"כ לדידי' גם בחרש יכול להוציא אחרים בדיעבד כיון שמפטר לכתחלה דלא יכול להשמיע לאזניו רק בדיעבד יצא אף דלא השמיע לאזניו. א"כ כשם שנתחייב לעצמו כך יכול להוציא אחרים משא"כ לדידן שפיר כל שאינו מחויב לכתחלה אינו יכול להוציא אחרים. וזה ברור ע"כ. וכל דבריו תמוהים. דנראה ברור דאם המוציא עדיין לא יצא מה שיכול להוציא אינו מטעם ערבות דמה שהוצרכו לטעם ערבות הוא דאע"פ שיצא שיהי' מוציא וכמ"ש בסוף פ' ראוהו ב"ד וכמו שנתבאר לעיל. ומ"ש ר' יוסי דקטן שהגיע לחינוך שמוציא היינו כשהוא עדיין לא יצא דאינו צריך לטעם ערבות. ומשום דאתי דר' ומפיק דרבנן דומיא דאתי דאורייתא ומפיק דאורייתא. וכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון. ואע"ג דקטן לאו בר שליחות. ובכן מה שדימה דבר זה למ"ש בחו"מ סי' קכ"ט אין שייכות כלל. ובישוב דברו הרמב"ם וכבר עמדו רבני אחרו' ומכללם הר' בעל עצי ארזים בס' מעיין החכמה בחבורו על המצית. ולהיות שהמדפיס דוחק לא יכולתי להרחיב הדיבור. וג"כ במה שיש לעמוד במ"ש הג' שו"מ אח"כ:
והנה מ"ש לעיל דהפנים מאירות וב"ד ופר"מ דאפשר דמיירו כשיש מו שישא משאו. דאז רשאי להחמיר. כ"כ מג"א בסי' תרצ"ו ס"ק ע"ז. ונ"ל מיהו לפי מ"ש ס"ס ע"א דאם רצה להחמיר דשרי א"כ יוצא במה ששמע בציבור דהא עיקר דמקרא מגילה קודם קבורה וא"כ חייב במקרא מגילה ע"כ. וגם הר' נו"ב במהדו"ק חא"ח סי' כ"ז כתב דעפי"ד המג"א אלו דאם האונן סיפר דלפי הסברה דרשאי להחמיר האונן דיצא בספירה זו ע"ש:
אמנם מתשו' מהרימ"ט הנ"ל דכי דאונן דמי לחרש וקטן דלא הוי ב"ח כלל. נר' דס"ל דאפי' להסברא דרשאי להחמיר לא הוי מפני זה ב"ח משום דהוי כמו שאינו מצווה ועושה. וגם אפשר לומר דגם המג"א לא קאמר כ"א דווקא לענין מקרא מגילה כדי שיקרא בצבור ומשום פרסומי ניסא דמשו"ה מגילה קודם לקבורה. אבל בשאר מצות מודה לסברת מהרימ"ט דלא הוו ב"ח כלל. אשר לפ"ז י"ל עמ"ש רע"א בני' טש"ע א"ח סי' קפ"ו וז"ל מסתפקא באוכל ביום אחרון של שנת י"ג לעת ערב ובתחלת הלילה שנעשה גדול עדיין לא נתעכל המזון אם מחוייב לברך או כיון דבשעת אכילה הי' קטן וכתב שגם בס' ח"א נסתפק כשהוא אונן ונקבר קודם שנתעכל. אך יש לחלק דכתם החיוב נמשך מן התחלת אכילה עד אחר העיכול אלא דבעידן דעוסק במצוה דהיינו אנינות פטור מלברך בזה י"ל דתיכף כשגמר המצוה צריך לעשות מצותו דבהמ"ז. אבל בנ"ד דבעידן אכילה הגברא בעצמו אינו ב"ח י"ל דלעולם אינו מתחייב מדאורייתא ע"כ ולפי דברי המהרימ"ט ודאי אין לחלק כלל. ואדרבה קטן עדיף דכיון דהגיע לחינוך הוי ב"ח מדרבנן לס' כמה מהפו' בעת אכילה ושוב אח"כ ניתוסף לו החיוב מדאורייתא. משא"כ כאן דהוו כקטן שלא הגיע לחינוך, וע"ע במ"ש בזה הג' מהרש"ק בס' טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ש סי' ר"ו. ולענ"ד נר' דזה תלוי במה שמברך עד זמן העיכול שהוא מפני דהוי חיוב הנמשך ולא מדין תשלומין כדמוכח מהתלמוד והפו' שכתבו עד מתי יכול לברך נראה דהוא אף לכתחלה יכיל להמתין:
ואגב אומר שראיתי להג' רע"א שם בסי' רס"ז דכ' וז"ל מסתפקנא אם אחד שלא קבל עליו שבת יכול להוציא לקדש למי שקבל עליו שבת די"ל דלזה שלא קדש דהוא חול אצלו הוי כאינו מחויב בדבר כההיא דירושלמי שהביאו התו' ביבמות י"ד דבן עיר וכו' או דהוי עדיף דיכול להביא עצמו לידי חיוב לקבל שבת וצ"ע ע"כ ולענ"ד:
דודאי יכול להוציא ול"מ לפי מש"ל ע"ש רש"י והריטב"א והרב"א משום רבותיו והרב המאירי דאע"ג דלא הגיע זמנו דהוי ב"ח אלא דאף למ"ד דבן עיר אינו מוציא לבני הכפרים הא ודאי לא דמיא כלל משום דהכא ודאי הוי ב"ח דאם רוצה יכול לקדש גם לעצמו ולא משום דאינו רוצה להוציא עצמו עדיין הוי לא ב"ח:
שלמה אליעזר אלפאנדארי.