שות מהרש אלפנדרי· רבי שלמה אליעזר אלפנדרי
אורח חיים · סימן ד
מתוך דבר הלכה ראיתי ואתבונן במי ששכח בתפלה בעשרת ימי תשובה זכרנו ומי כמוך ואינך ונזכר תיכף אחר שאמר בא"י אחר שהזכיר את השם, מה ועשה אותו הבן ולא יחטא דמי נימא דיסיים הברכה ויזכיר שם קודם שיתחיל בברכה שלאחריה כמ"ש מרן בש"ע סי' קי"ד וקכ"ב, או"ד דיותר טוב לומר שם למדני חקיך ויזכיר שם מה ששכח ושוב יחתום הברכה, או"ד דלא יעשה כן לא זה ולא זה אלא דיחתום ויתחיל בברכה שלאחריה ולא יזכיר כלל דקי"ל דבכל אלו א"מ, וספק זה יש להסתפק ג"כ בברכת נחם דט"ב:
דהנה אף שלכאורה נר' דמילתא כדנא אינה צריכה לפנים דמילתא דפשיטה הוא דלא יזכיר כלל לפי מ"ש מרן בשלחן ערוך סי' רצ"ד סעי' ד' דבמקום שאמרו שאינו חוזר להתפלל מיד כשסיים הברכה אין לו לחזור אעפ"י שלא פתח בברכה שלאחריה וכ"כ עוד שם בסעי' שאחר זה ע"ש, וכן פסק מור"ם בפרוש לענין זכרנו בסו' תקפ"ב ע"ש, ואין לומר דלא מכרע מדברי מרן דאפשר דע"כ לח קאמר מרן אלא דלא יחזור לתחלת הברכה ומשום ברכה שא"צ, אבל להזכיר בין ברכה לברכה ש"ד ואין בזה משום הפסק, דומיא למ"ש מרן שם לענין יעו"י דהא ליתא דמלבד דמפו' במג"א שם סק"א דבלילה דא"מ לא מצי למעבד הכי וכבר מפו' יוצא כן מדברי מרן בב"י סי' קי"ד דאין להזכיר ג"כ בין ברכה לברכה ע"ש וגם נר' דאין לסיים שם אחר שאמ' בא"ו למדני חקיך דכיון דהוא מדברים דאינו חוזר הוי הפסק וכדמשמע כן ממ"ש מרן בסי' תרפ"ב לענין עה"נ דאם נזכר. באותה ברכה כ"ז שלא הזכיר את השם אפי' נזכר בין אתה להשם דחוזר ע"ש, ומינה דאם כבר הזכיר את השם דשוב אין תקנה לאומרו, ולפי"ז נר' דשוב אין כאן מקום להסתפק כלל,:
אמנם נר' דעכ"ז עדיין יש להסתפק וכמו שאבאר דהנה מקור דברי מרן דפסק כן הוא ממ"ש הרא"ש בפ' ת"ה וה"ד הטור שם בסי' רצ"ד וז"ל בקיצור דכל אותן שא"מ כגון עה"נ וכו' דסיים אותה ברכה אע"פ שלא פתח בברכה שלאחריה דלא וחזור ואם יחזור הוי ברכה לבעלה וע"ז הביא מ"ש הג' הר"א דכל שלא פתח בברכה שלאחריה לא חשיב טעות וחייב לחזור והביא ראיה מפ' ג' שאכלו ודומיה דהתם ה"נ יחזור לראש הברכה והרא"ש דחה ראיתו דל"ד דהתם שאני דליכא משום הפסק, אבל הכא אם יחזור לראש אותה ברכה בדבר שאין לו לחזור הוי הפסק עשד"ב.
ואיכא לעיוני בדברי הרא"ש במאי דס"ל דאינו חוזר דנראה דבטעמו של דבר ארכביה אתרי רכשי דבתחי' כתב דההקפדה הוא משום דגורם ברכה שא"צ ונ"מ דאם אינו חוזר לתחי' הברכה אלא דמזכיר בין ברכה לברכה דש"ד, ואלו לפי טעם האחרון דאיכא משום הפסק שלא לצורך לפי טעם זה גם להזכיר בין ברכה לב' אין להפסיק ותו חזיתיה להרב"י דעמד מתמיה ע"ד הרא"ש דהן נסתר מחמתו ממ"ש כאן בפ' ת"ה למ"ש איהו גופיה בפ"ק דתענית בשם אבי"ה דנר' דכותיה ס"ל, וכ"ת דשמא י"ל דנהי דבדבר שא"מ חשיב סיום הברכה בטעות ואינו חוזר, אבל בדבר שמחזירין ס"ל דל"ח כטעות א"ל שלא הביא דבריו אלא לסתור דברי הר"א דקאמר אפי' בדברים שא"מ ל"ח סיום הברכה בטעות ומ"מ לא ס"ל כותיה אלא בדברים שא"מ וע"ש שנדחק לישב ג"כ הא דמשמע מדברי הטור בסי' תכ"ב לענין יעו"י דגם בלילה דאומרו בין ברכה לברכה דאינו כן עש"ד, ולפי ע"ד עדין לא נתקררה דעתי בזה דאכתי י"ל דכיון דלדבר שמחזירין אומרו שם בין ברכה לברכה אלמא דחשיב שם מקומו הראוי א"כ מה"ט גם כשהוא דבר שא"מ יזכיר שם דכיון דאומרו שם ל"מ בכה"ג חזרה ולא היי הפסק, ואדרבה נר' דכל דבר שא"מ עדיפי משאלה דאומרו שם, וגם דסמיה בידיה לאומרו בש"ק ואפי"ה אומרו שם ולא הוי הפסק וכ"ש בדבר שא"מ דאם לא ואמר שם מתעקר תקנת חז"ל דמתפלל בלתי הזכרה, ועוד קשה דכיון דהג' אבי"ה ס"ל כשיטת הר"א דכל שלא פתח בברכה שלאחריה לא חשיב טעות אפי' בדברים שא"מ א"כ אם איתא דס"ל להרא"ש די"ל בין דבר שמחזירין לדבר שא"מ הו"ל להרא"ש והעור לבאר זה כשהביאו דברי אבי"ה ולומר דלענין דבר שא"מ לא קי"ל כותיה, ולא מצי לומר אפי' הזכרה לחוד בין ברכה לברכה, וכ"ת דאימא דגם אבי"ה ל"ק דמזכיר שם אלא בדברים שמחזירין דוקא ולא היא וכמ"ש בהדיא בשמו המר' ס"פ ת"ה והר' שה"ג שם, אלא שי"ל ע"ד במ"ש שם אבי"ה דאפי' בדברים שא"מ דמזכיר בחתימה דהוי הפך מ"ש המר' גופיה בשמו בפ"ק דתענית וכנ' מדברי הרא"ש, וצריך להתישב בזה:
ומ"מ שמעי' מדבריהם דלאבי"ה ל"ש בין דבר שמחזירין לדבר שא"מ, ואיך הרא"ש ז"ל סתם כדבריו, ומה גם בדברי הטור דמשמע יותר מדבריו דגם בערבית הדין כן, ומתוך כך היה נר' דגם לדעת הרא"ש אם נזכר בין ברכה לברכה אומרו שם גם בדברים שא"מ והא דכת' הרא"ש דאינו חוזר היינו משום דלא קאי הרא"ש בסברת אבי"ה דמהני הזכרה בלי חתימה אלא קאי כדעת הראשונים החולקים על שיטת אבי"ה וסוברים דהזכרה בלי חתימה לא מהני מידי ואם יחזור צ"ל לראש הברכה וע"ז הוא דמקפיד הרא"ש דכיון שא"מ למה יחזור והו"ל ב"ל וכיון דאיכא איסורא דב"ל ממולא איכא נמי משום הפסק ואה"נ דלדעת אבי"ה דס"ל דלא בעי' שיחזור לתחי' הברכה דש"ד להזכיר שם, דחשיב שפיר מקומו הראוי, מ"מ גם בדבר שא"מ ש"ד למעבד הכי וכן מתבאר מהמ"כ שהביא הרב"י בסי' קי"ד, דכשחוזר בברכה דוקא הוא דאיכא משום הפסק שכת' בהך דינא דראבי"ה דלמה לא תקנו ברכה בפ"ע, במקום שנזכר כמו בה"מ שאם שכח קובע ברכה אחת של שבת אומר הר"ם מפני שהיה הפסק מתבאר דס"ל דכיון דאינו חותם ליכא משום הפסק, אלא די"ל דכיון דמיירי בדברים שמחזירין מאי הפסק איכא להוי כמו שלא הזכיר אותה ברכה.
וראיתי בא"ח הל' תפלה סי' ק"ג שכתב משם הריו"ט כמ"ש הרב"י משם המ"כ, אבל שם קאי לדברים שאין מחזירין דהתם הוא דקא בעי אמאי לא תקנו ברכה בפ"ע ובזה א"ש מ"ש אבל מ"ש כאן המ"כ הוא לדברים שמחזי' ובזה מאי הפסק איכא ואברא דבמ"ש הא"ח משם הרי"ט י"ל דכיון דמיירי לדברים שא"מ מאי קא בעי ממה שתקנו ברכה כששכח ולא הזכיר של שבת דיש לומר דהתם שאני משום שהוא מדברים שמחזירים ובשלמא אי הוה מדקדק מדברי ר"ח דהוא ס"ל דהתם נמי חותם בברכה וכדעת הסוברים כן הוה ניחא, וצריך לדחוק ולפרש דס"ל דאפי' לדעת הסוברים דבברכת המזון דר"ח דאינו חותם מ"מ לענין תפלה הו"ל לתקן אף בדברים שא"מ או אפשר דס"ל דגם בברכת המזון דר"ח דחתים כדעת הסוברים כן ושבת דנקט לאו דוקא ונר' דדעת המ"כ הוא דטעם זה של הפסק נמי מהני לשלא יחתום גם בדברים שמחזירים משום דכיון דמצי להזכיר סמוך לחתי', ואין בזה משום הפסק דהו"ל כסיום ארוך ומהני שפיר אי אומר בברכה אחרת הו"ל הפסק:
ומ"מ דעת מרן אינו כן אלא דגם בברכה לברכה אינו מזכיר כדמתבאר כן מדבריו שבב"י, ויש לדקדק עליו דלמה לא באר זה בש"ע, ובתר דנא ראיתי להכנה"ג שהביא תשו' הרדב"ז דפסק בפרוש דבכל דבר שא"מ דאומרה בין ברכה לברכה ושכן ראוי לנהוג ותשו' הנז' תמצאנה בחדשות סי' תקס"א ע"ש הגם הלום ראותי להר' מעדני מלך שפי' לדברי הרא"ש הללו דלא כמ"ש הרב"י ע"ש ולפי מאי דכתי' נר' שכן הוא מוכרח וע"ע בהר' אליה זוטא סי' רצ"ד סק"ד משם פסקי תוס' דבר הלמד דבכ"ד שא"מ כשנזכר בין ברכה לברכה אם אומרה שם מידי פלוגתא ל"נ ולדינא הגם דיש לצדד דצריך לאומרו שם מ"מ שוא"ת עדיף ועי"ע ג"כ בא"ר סי' קי"ד סק"ז ובהברכ"ו סי' קפ"ח ורצ"ד וע"ש דמ"ש ע"ד הרדב"ז לפי מש"ל דבריו נכונים ודו"ק:
אמנם בגונא דנ"ד צריכא עיונא לדינא דבכל אלו אי מחזירין או לא מידי פלוגתא ל"נ שהרי לענין זכרנו ואינך רבים ונכבדים מגדולי הראשונים ס"ל דהוו מדברים שמחזירין וכמ"ש התו' בפ"ק דברכות דהו"ל ממטבע שט"ח וכ"כ התו' בפ' א"ע דל"ד ד"ה אמצעיות וכ"כ הג' ר"י החסיד בשי' למס' ברכות שם ספ"ק ובפ' א"ע וכ"כ בהגה"ש שם וכ"כ בתשו' מהר"ם הארוכות סי' כ"ד ובא"ח הל' תפלה סי ק"ד משם הג' הר"ן אלא דס"ל דהא דחוזר היינו כשלא עקר רגליו ע"ש ומה שתמה הרא"ש על ס' הלזו בספ"ק דברכות יש לישב ע"ז דכיון דהנוסחא שגור בפה כל מרוב פשי' לא הוזכר בש"ס וכמ"ש הרב"ד בסי' שס"ג אלא דמ"ש הרב"ד לתמוה מתוך כך על תמיהת הרא"ש לא מכרע וכבר עמד ע"ד הברכ"י בסי' תקפ"ב ע"ש והיותר תימה דאשתמיט מיניה מ"ש הגהמ"י פ"ב מה' תפלה ועפי"ד הגהמ"י יובנו מ"ש הר' זק"א בסס"י ר"ו ע"ש וע"ע להרא"ש בתוס' למס' ברכות דכ"ט דנראה שם דמאי דחלק על ר"א עיקר ההקפדה הוא משום מאי דקאמר שחוזר לתחי' הברכה דכיון דאינו מן הצורך א"כ הוא מברך ברכה בכדי ועי' עוד ג"כ בשי' ריה"ח שם ובא"ח הל' תפלה די"ט ובתשו' מהר"ם הארוכות סי' ר"ו דנר' דהוו מה"ט אלא שלא הוזכר בדבריהם:
וק"ל על מ"ש הרא"ש בספ"ק דברכות דנר' מדבריו דס"ל לדינא א"מ ממ"ש איהו גופיה בשי' דברכו' הנ"מ בכרך הנז' דפסיק ותני דגם בזכרנו ואינך דחוזר וכמ"ש התו' ע"ש ומשו"ה לבי מהסס בדעתיה דהרא"ש דאפשר דהגם דהפסקי' הוא עוקר נגד השיטה הכא שאני דיש לעשות עיקר מהשי' יען דבפסקיו לא כת' בפי' דלא יחזור דאפשר דהגם דתמה ע"ד התו לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה על כל הגאונים הנ"ל וכ"כ המפ' ע"ד הפו' בכמה דברים וכמ"ש במ"א ובפרט שכן הוא דעת מהר"ם רבו ועיין בקיצור פסקי הרא"ש דהבין דדעת אביו ז"ל דאינו חוזר ע"ש וצ"ע ויש לתמוה ע"כ הגאונים ז"ל בין הגאונים דסברי דחוזר בין על הסוברי' דאינו חוזר משים שלא הוזכר בתלמוד דהרי לו יהי דהוזכר בתלמוד מהיכא תיתי שיחזור דהרי כללא כייל לן בברייתא דמס' שבת בפי' ב"מ דבימים שאין בהם קרבן מוסף אם לא הוזכר אין מחזירין אותו כגון בתעניות ומעמדות ולאו דוקא הנהו דגם במה שלא הוזכר שם בבריתא כגון בחנוכה ופורים הדין כן וכמו שהוזכר בתו' ד"פ ת"ה והביאו הך תוס' התו' שם והרשב"א שם ושאר הראשוני' וכ"פ כל הפוס' ומכאן הוכיח הרד"א בס' תפילת של חול וה"ד הרביו בסי' תקנ"ז דאם לא הזכיר נחם דא"מ מה"ט וכ"ת היא גופא תקשה למאי דקי"ל דאם לא אמר המלך המשפט ומלך הקדוש דחוזר דלמה יחזור הא ל"ק דכיון דהתם הוא בנוסח החתי' הרי קלקל הברכה משא"כ בזכרנו דהוא תוס' הזכרה הוי כעין המאורע.
וראיתי בהרדב"ז בישנות סי' רל"ט שכת' לישב דעת הסוברי' דחוזר אע"ג דלא הוזכר בתלמוד דהטעם הוא לפי שעשו את זכרנו ומי כמוך כמי שאומר מלך אוהב צו"מ דחוזר ותקנת האחרונים כעין תקנת הראשונים ע"ש ועדיין לא הרוה צמאוני בזה שעפי"ד נוכל לישב חקירתנו דהיכי יתכן דלאחר שנסתם התל' דיתקנו לחזור בדבר שא"צ ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם ועפי איכא למימר דתק' האחרו' היתה כעין תק' הראשונים דא"מ כיון שהוא יום שאין בו ק"מ.
ובחופשי האיר ה' את עיני ומצאתי להמר' בפ"ק דברכו' דהביא שם המחלוקת הנז' אי חוזר וכת' דראבי"ה ס"ל דאינו חוזר דקי"ל בפ' ב"מ ימים שאין בהם קרבן מוסף טעה ולא הזכיר אצ"ל ע"ש ומ"מ יגדל התי' על רבני האחרוני' דהשתא דחזי' דהכרעה הלזו מש"ס דשבת יסודתו בהררי קדש מפום ממלל רברבן איך לא שתו עיניהם ולבם לישב את דברי הגאוני' דלא יקשה להו מסוגיא הלזו ואח"ך ראיתי להרשב"א בחי' פ' א"ע שכת' ע"ד התו' שזה ודאי דברי תי' שלא הצריכו לחזור אלא במאורע היום ההוא שיש ק"מ ע"כ:
ואני בעוניי, צדדתי לישב לדברי הגאונים דס"ל דאדרבא הזכרת זכרנו לא הוי מעין המאורע כדי שנתמעט מאותו הכלל דכיילו לן במס' שבת דמעין המאורע לא חשיב כ"א היכא דההזכרה בא להודיע ולהבדיל דיום זה אשתני בשום צד משאר הימים מחמת איזה דבר כגון בשבת ור"ח וחנוכה ופורים וכיוצא התם דוקא תלוי באם הוא יום שיש בו קרבן מוסף או"ל דאם הוא יום שאין בו ק"מ אף דלכתחי' תקנו שיזכיר מעין המאורע בדיעבד אינו מעכב אם לא הודיע שנוי אותו יום בתפילתו משא"כ בזכרנו ואינך דההזכרה לא בא להבדיל שנדע את זה היום משאר הימים דלגבי דידן לא אשתני ולא מידי אלא דהזכרות הללו באו משום דבשמים ממעל מלך יושב ע"כ דין ומפני כך תקנו בקש' רחמים בעד החיים וא"כ בכל הני אם לא הזכיר הו"ל משנה ממט' שע"ח דומיא דהמלך הקדוש והמה"מ ואף דהתם הוי בחתי' משא"כ הכא ולדע' רובא דרבוואתה לא שייך משנה כ"א בחתי' דוקא הכא דהשמיט מלומר כל ההזכרה דהו"ל כלא הזכיר גשם דחוזר הגם שאינו בנוסח החתי' והכא נמי דכוותא, וע"ע במ"ש הרשב"א בחי' פ' א"ע לדג"ל ד"ה אלא אימא:
ואיך שיהיה עכ"פ שמעי' דלדע' רבים מגדולי הראשוני' ס"ל דגם בזכרנו ואינך דאם לא אמר מחזירין אותו ולדידהו ודאי כשנזכר אם לא יחזור כל הברכות שמברך אחרי כן הוי ב"ל וא"כ בשלמא כשפתח הברכה שלאחריה אית לן למינקט כשיטת הראשוני' דלא יחזור וכ"פ מרן דאם יחזור לדידהו הוי נמי ב"ל אבל כשנזכר שם קודם שפתח אנן דקי"ל דבכל דבר שמחזירין דאומרו שם אוף הכי נמי הגם שהוא תלוי במחלו' אי מחזירין יזכיר שם שלא ליכנס בס' ב"ל:
וכ"ת מה הועלנו בזה דעדיין מדי חשש לא יצאנו דלדע' הסוברי' דא"מ הרי איכא משום מפסיק ואפ' דכיון דהוו הפסק א"כ מה שמברך אח"ך איכא משום חשש ב"ל ואברא דאני נבוך בזה דכיון דהדבר במחלו' שקול אי חוזר או"ל היכי ליעביד לזאת מידי חשש דבין אי יחזור בין אי לא יחזור מידי חשש לא יצאנו והנה מד' התו' בפ' א"ע דל"ד ד"ה אמצעיות וכ"כ בשי' ר"י החסיד בברכות שם ובתו' הרא"ש שם וכ"כ שאר הראשוני' דס' במידי דר' הוא להקל נר' דס"ל דכל כה"ג לא יחזור ע"ש ואין לדחות ולומר דלא באו אלא לומר דלא מחייבינן ליה לחזור אבל אם ורצה להחמיר דש"ד דמדברי התו' שם נר' דגם אי בעי לחזור לא מצי וכ"ן מד' הרי"ף בפ' א"ע שם ואף דרבים מהפו' נקטו דאצ"ל אין לדון מלשונם דאי בעי חוזר ואין לי פנאי כעת להאריך בזה וע"ע להר' פרי האדמה ח"א דט"ו ד"ה כיון שכן הוא ולמהרד"פ במכ"ל:
אמור מעתה דגם בנ"ד לא יזכיר כלל דאי ל"ה הוו הפסק ואיכא חשש ב"ל הא לא מכרע דהעקרא דמלתא אף אי כונת הרא"ש הוא כמו שהבין הרב"י הרי ר"ת ודעמיה ס"ל דבכל אתר שא"מ אי בעי חוזר ותו איכא ס' הר"א ודעמיה דס"ל דכל שלא פתח בברכה שלאחריה לא מקרי טעות וחייב לחזור ומינה דלדידן דקי"ל דכל היכא דחוזר אומרו שם ה"ן צריך לאומרו שם דכבר כת' דאחרי המ"ר דברי הרב"י בכונ' הרא"ש אינו מוכרח וחולקי' עליו וכדכתי' וא"כ דיינו שנחוש בדברים שא"מ לכ"ע משא"כ הכא דלרבים מהראשוני' ס"ל דחייב לחזור ואי אינו חוזר כל מה שמברך תו הוי ב"ל גם הרב"י אזיל ומודה דחייב להזכיר שם ומ"ש בשה"ג פ"ב דמס' שבת משם סמ"ג דר"י ור"ת שהיו מחמירין לחזור אף בדברים שא"מ מ"ש ע"ש ר"י נר' דהוא ט"ס וצ"ל דר"י ראה את ר"ת דהא בספרי סמ"ג הכי איתא ע"ש ואדרבא כת' הראשוני' דר"י חלוק עם ר"ת בזה ע"ע וע"ע בטא"ח סי' תרפ"ב ובשה"ג גופיא פ' ת"ה ע"ש ודע' הסמ"ג שם נר' דס"ל כר"ת ע"ש:
ועוד נר' דגם למה שהבין הרב"י בכונ' הרא"ש אפ"ל דהיינו שלא יפסי' לכתחי' אבל אינו ר"ל דאם הפסוק צ"ל ואם אינו חוזר הוי ב"ל וכן יש לדקדק מד' התו' ספ"ק דברכו' וכ"כ ר"י החסיד בשי' לברכות שם וכן ראיתי להפר"ח שהבין כן בד' התוס' אלא דכתב דנר' מדברי הרא"ש דהוי הפסק גמור עש"ד בסי' ק"ח וגם הט"ז שם בסו"ס רצ"ד נר' שהבין כן ע"ש אמנם מהרי"ע במט"י הק' ע"ד הט"ז ודחה דבריו ומסיק דלכ"ע לא הוי כ"א לכתחי' וי"ל ע"ד דהי"ל להק' ג"כ ע"ד הרפ"ח שה"ד שם דלא ס"ל כן בס' הרא"ש וע"ע בא"ר סו"ס ק"ח דכ"כ עש"ד וזה נר' דע' מהריק"ש בהגהותיו לסו"ס ק"ח דנרגש בההיא דטועה ומזכיר וכו' מד' התו' דס"פ ת"ה וכת' דאפי דל"פ ולכתחי' קאמר ע"ש ואם איתא דאין כן דעת הרא"ש והטור הו"ל להרגיש ולומר דאינהו ודאי פליגי וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא שכת' דהוי הפסק וכת' דאפי"ה אם הפסיק יצא ועי' במ"ש הפו' בסי' תר"ץ ובהריק"ש שם:
והכי מתבאר מדברי כמה מגדולי האחרונים שפ' בטועה ומזכיר מאורע שאר הימים דאף בתפי' העקרית דאינו חוזר ע"ע וכ"ש בגוונא דנ"ד דלכ"ע יוצא כשהמזכיר אף בדברים שא"מ ועי' להר' חיד"א דהגם שבברכ"י פסק דאם טעה בתפי' העיקרית דחוזר כבר הדר ביה משמעתיה בס"ה יוסף אומץ סי' ח' ומסיק כהפוס' דס"ל דא"ח ע"ש וכ"ש כשהמזכיר בין הפרקי' דהוו מענין הברכה דודאי אין סברה לומר דאם הפסיק דחוזר ואין לדחות ולומר דכיון דההזכרה הוא בין ברכה לברכה דגרע מטועה ומזכיר מאורע שאר הימים דהתם הוא באמצע הברכה משא"כ הכא דהא ליתא דהרי אפי' כשהפסי' במידי דהוו הפסק גמור דחוזר הקפידא הוא משום דחשוב כהפסק באמצע הברכה הוא דנ"ל חשוב כאחד אבל אם הוא בין ברכה לברכה אינו חוזר וכמ"ש הט"ז וא"ר סי' ק"ד ע"ש:
ותו נר' דכיון דהוי שם מקים הראוי להזכיר בין ברכה לברכה היכא שהוא דבר שמחזירים גם אם הדין הוא דבמקום שא"מ אינו צריך לא משום דאינו צריך הוי הפסק שהרי אשכחן בכה"ג בפ' ב"מ שאמרו שם אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר וע"ש בפירש"י ובחי' הרשב"א ואף שיש לחלק קצת לכי דייקת שפיר הא עדיפא וא"כ כיון דלגבי חשש ההפסק מדינא שרי דלכל הפחות איכא ס"ס להתיר משום הפסק וכנגדו איכא דאם לא יזכיר בין ברכה לברכה לדע' הרבה מהראשוני' איכא חשש ברכות לבטלה וגם דלא יצי"ח תפי' ח"י הטוב והישר הוא דיזכיר בין ברכה לברכה כמו דקי"ל כן בכל דבר שמחזירין וע"ע במ"ש הט"ז ובא"ר סו"ס ר"ח ובמשאת משה ח"א סי' א' ד"ג ע"א וע"ע בברכ"י רס"י רי"ג ומחב"ר שם ובמאמ"ר שם ובערוך השלחן רס"י ר"ט ובסי' רי"ג אות ב' ופה"ד סי' קפ"ח ובכס"א סי' ר"ח ומה די"ל בדבריהם ואכמ"ל ועכ"פ דון מינה דבנ"ד דאיכא ס"ס לומר דלא הוו הפסק וכנגדו איכא ס' דלא יצי"ח וכל מה שמברך אח"ך איכא חשש ב"ל דודאי הדבר פשוט דצריך להזכיר בין ברכה לברכה וע"ע בפה"ד ח"ג סי' רפ"ט ובסי' רצ"ב וע"ע בתשו' הג' פני יאושע בא"ח סי' דאם הפסוק אפי' באמצע הפ' לא כוי בר"ל ורק אסור מדר' וקיל טפי מב"ל:
וכמו כן י"ל בברכת נחם דהא נמי דכותיה דרואה אני דגם ברכת נחם אם הוא דבר שמחזירין במחלוקת הוא שנוי דהגם דמר"ן ז"ל פסקה להא דהרד"א בשם הר"ג בר"ש ולא הביא שום חולק על דין זה וגם האחרונים לא הזכירו שום חולק מ"מ אנן בדידן ראה ראינו דהג' הרי"ץ גיאת בס' מאה שערים תנא ופליג וס"ל דגם ברכת נחם הוי מדברים שמחזירין הגם דהוא ז"ל פ' בה' ר"ה גבי זכרנו דהוי מדברים שא"מ ס"ל הא עדיפא משום דהוזכר בתלמוד ירוש' והן אמת דיש לעמוד עניו מברייתא דפ' ב"מ דמשם הוכיח הר"ג בר"ש דא"מ ומ"ש לעי' לישב לדעת הסוברין דבזכרנו חוזר לא יגהה מזור ומה שנר' לישב בדוחק כעת הוא דס"ל דשאני הזכרה דנחם דליתא בכללא שמיעטו בברייתא דמס' שבת דאעפ"י שהוא יום שאין בו קרבן מוסף אפי"ה אם לא הזכיר מחזירין אותו דס"ל להג' רי"ץ גיאת דברכת נחם ליתיה בההוא כללא משום דהזכרה זו שתיקנו להתפלל שינחם ה' אבלנו ביום רע ומר כזה ויראה ה' בענינו ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו כגון דא צריכה רבא והא עדיפא מיום שיש בו קרבן מוסף ויש סמך לזה מדברי הראשונים לומר דהיכא דיש טעם אחר אפי' שהוא יום שאין בו קרבן מוסף דמחזירין ממה דהק' התו' והרא"ש שם בע' ב"מ והא דהבע"ל מהו להזכיר ש"ח בבה"מ דאמאי לא פשטוה מהך ברייתא דימים שאין בהם ק"מ דאין הזכרה בבה"מ ותי' משום דאיכא למדחי דאע"ג דליכא ק"מ צ"ל משום פרסומי ניסא ע"ש הרי שמעינן מדבריהם דס"ל להש"ס דהך כללא דכייל לן בברייתא דכל יום שאין בו ק"מ דאין בו הזכרה בבה"מ דל"ד ואפ' דיצא מן הכלל חנוכה משום פ"ן וגם דליכא ק"מ כמו כן א"ל דגם במ"ש בברייתא דכל יום שאין בו ק"מ דא"מ הזכרה דנחם ליתיה בכללא מהט' שכת' ואברא דמד' התוס' והרא"ש לא מכרע מידי דאינהו לא קאמרי הכי אלא לס"ד דהיה מקום לדחות בהכי אמנם קושטא דמלתא ל"נ הוא כ"א דגם בחנוכה אינו מזכיר וכדמפו' כן במ"ס דאפי' בבה"מ דאיכא טעמא דפין אין בו הזכרה בבה"מ אלא דאם בא להזכיר מזכיר וכ"פ הרא"ש שם ובקיצור פסקי הרא"ש שם ויש להרגיש על הרב הטור בסו' תרפ"ב שסתם כדעת הרמב"ם:
ותו דהתו' בעצמם שם סיימו אח"ך וז"ל ומיהו אף בחו"פ אם לא אמר בתפי' א"מ אותו כדתניא בתוס' ע"כ ונראה דר"ל דטע"ז דפ"ן אינו כ"א לענין שצריך להזכיר בבה"מ אבל אין זה מספיק דאם לא הזכיר בתפי' דמחזירין אותו ומסתמא גם הרי"ג אינו חולק בדין זה מ"מ אפ"ל לישב דברי הג' דס"ל דמכיון דמוכח בש"ס דכללא דברייתא אינו מוכרח שנאמר לכל ההזכרות ואפי' לענין חזרה היה אפ' דמחזירין אותו אף דאין בו ק"מ כגון בחו"ף אם לא משום דמפו' בהדיא בתוס' כדמוכח מד' התו' הללו א"כ אף דאין טעם דפ"ן מספיק מ"מ הזכרה דח"ב אלים טפי דאף מחזירין ומשו"ה לא הוזכר בתוס' ת"ב:
ומה גם לפי"ד הרמב"ם והטור ומרן דהם ס"ל דגם לקושטא דמלתא בחו"פ איכא הזכרה גם בבה"מ אף דאין בו ק"מ ולדידהו הכלל דפ' ב"מ אינו כלל גמור לענין הזכרה וס"ל להג' רי"ג דגם לענין דברים שא"מ אינו כלל גמור דהיכא דאיכא טעמא חוזר אף שהוא יום שאין בו ק"מ וא"כ דלפי מאי דכתי' לעי' נר' לכאורה דאם לא אמר זכרנו ואינך וגם בברכת נחם דאם נזכר בין ברכה לברכה דאומרה שם.
ואחזה אנכי להר' ברכות המים בנ"י לש"ע א"ח סי' תקנ"ז שכת' על מעשה שהיה דשכח מלומר נחם וקודם שפתח בברכה שלאחריה אמר ברכת נחם ואמר אחד מהרבנים דהוא ב"ל והשיב לו הרב דהגם דלכתחי' אין לעשות כן מ"מ אם עבר ובירך לא פסקי' דהוי ב"ל דהא איכא סברת הר"א הנ"ל וגם סברת ר"ת כנ"ל ושגם לדברי הטור דחולק ל"ק דהוי ב"ל כ"א דהוי הפסק ואף שהרא"ש כת' בתחי' דהוי ב"ל אחר שהביא המחלוקת כת' דהוי הפסק ושגם לדברי מרן שכת' דאין לו לחזור היינו דבא לומר דמן הדין אין לו לחזור אמנם אם ורצה לחזור אינו הפסק ולא ב"ל יען איכא רבוותא דסברי הכי ויש לי ע"מ לסמוך ועוד הוכיח הר' דלא הוי הפסק ממ"ש מרן בסי' ח"ק ואף דאיכא מהן דס"ל דה"ד בתפי' התש' מ"מ ממקום שבא הא"ח י"ל לנ"ד דלא הוי הפסק עש"ד מתבאר מדברי הרב דס"ל דאפי' לדעת מרן מודה דלכ"ע הפסק גמור לא הוו דאי ל"ה אין דבריו מובנים והוא שר המסכים למ"ש לעי' אלא דיש להרגיש דהרט"ז והרפ"ח כת' בהיפך ונר' דאלו הוה חזי מר סברת הג' הרי"ץ גיאת הוה שמח שמחה גדולה דהיה דן דגם לכתחילה יזכיר וליכא למיחש להפסק וגם יש סייעתא לדבריו מתשו' הג' פנ"י הנ"ל.
אלא דזו שקשה לע"ד במאי דס"ל דגם לדע' הרא"ש והטור ליכא משום ב"ל ושדעת מרן דאם ירצה לחזור לכתחי' אין בו לא משום ב"ל ולא משום הפסק דהא לא מחוורא וכמו שיראה המעין ממאי דכתי' לעי' דנר' מדברי כל הראשונים החולקי' על סברת הר' רבו אלחנן דאם הזכיר בברכה דהוי ב"ל ומדברי הלבוש בסי' קי"ד נראה דגם בדברים שמחזירים כיון דסגי בהזכרה בלי חתימה אם חתם הוי ב"ל ע"ש וע"ע בא"ח ה' תפילה סי' ק"ג ומ"ש עוד הרב שם לחלק מההיא דהזכרת גשם דפ' מרן דאינו חותם להך דינא דנחם דכיון דנחם ותשכון הכל אחד מלבד שדבריו מגומגמים ותו דגם עיקר חלוקו אינו מובן ואי איכא לחלק אדרבא אפכא מסתברא דלא יחתום לפי מ"ש הר' הלבוש בס' קי"ד עש"ד ודוק שם. ועוד אפ"ל דגם לדע' הר"א ור"ת בברכת נחם מודו דלא יחזור דאיתא בתקנתא להזכירו שוב וע"ד שכת' הפו' עי' להרב"י ובהגהת מהריק"ש ובט"ז וא"ר ובשו"ג ובמאמ"ר סי' תקנ"ז ואכמ"ל.
והשתא דאתית להכי אני נבוך דאפשר דגם בהזכרת נחם לחוד דלא יחזור אף דאינו חותם אף למאי דהוכחנו לעי' והט' כיון דאיתיה בתקנתא ואף שכת' הפו' לענין שאלה דיזכיר שם הגם דאיתא בתקנתא הכא כיון דקי"ל כפסק מרן דהוה מדברים שא"מ ואף לדע' הרי"ג איכא למימר דהא דחוזר ה"ד כשגמר אבל אם הזכירו או בעבודה או בהודאה ש"ד יש לחוש לכתחי' להפסק ויותר נר' לומר דלפי מ"ש לעי' דחשש ההפסק קיל טובא אף היכא דהוי בדברים שא"מ לכ"ע דהיכא דתלוי בפלוגתא יזכיר שם ואין לחוש כלל וצריך להתישב ואכתי איכא למבעי בזכרנו ואינך וגם בנחם אם נאמר דיזכיר שם אם נזכר כשאמר בא"י כיצד יעשה אם יגמור הברכה ויזכיר שם או דיאמר למדני חקיך ויזכיר ושוב יגמור הברכה דמי נימא דיותר טוב לו' למדני חקיך דאומר ההזכרה בתוך הברכה או"ד דיסיים הברכה דעדיף טפי דאינו מפסוק באמצע הברכה שלא מעניינא דההזכרה הוי כסיום ארוך וכמ"ש הלבוש בסי' קי"ד משא"כ כשאומר למדני חקיך דחשיב הפסק שלא מענין הברכה וכמו שנר' כן מדברי תרי"ו בפ' א"ע בההיא דאל ישאל אדם צרכיו וכו' ע"ש וכ"כ הר' א"ז בסי' רצ"ד בשם פסקי תוס' לענין אתה חוננתנו דגם כשאמר בא"י ושוב נזכר דיגמור הברכה ושוב יזכיר בין ברכה לברכה ע"ש אמנם מדברי הר' חיד"א בברכ"י סי' קפ"ח מתבאר דעדיף עפי לומר למדני חקיך וכן ס"ל לה"ה בשלמי חגיגה בדיני יעוי"י היפך מ"ש הרב מאמ"ר והק' עליו מד' הריטב"א ע"ש ולע"ד ל"מ די"ל דהריטב"א לא ס"ל כשי' ראבי"ה דמהני בכה"ג אמנם אנן דקי"ל כשי' ראבי"ה הא עדיפא דיש לחוש טפי שלא להפסיק באמצע הברכה שלא מענינא ויש לתמוה דאשתמיט להו מ"ש הא"ז משם פסקי תו' ואברא דאין אלו פסקי תו' הידועים לנו מאחד הראשוני' וכנר' שהוא תוספות ומנהגים שמביא שם בראש הא"ז בלוח הר"ת מ"מ הי"ל להביאו ולחלק עליו ועמ"ש הר' חיד"א בשה"ג ח"ב אית פ' סי' ז"ך ע"ש וא"כ נמצא לדע' הפסקי התו' והא"ר שה"ד והמאמ"ר דל"ח הפסק ולכאורה כותייהו מסתברא וגם לפי מאי דכתי' לעי' דבהזכרה לא הוי הפסק כיון דהוא מעין הברכה משא"כ בלמדני חקיך ומ"מ יש לקיים דבר זה דש"ד לומר למדני חקיך לפי מה שראיתי להג' ר"י החסיד בשי' לברכות בפ"ק שכת' וז"ל ועוד אל ישאל אדם צרכיו כמו אל יפיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו וכמו. אל יתפלל אדם בבית שיש לו חלונות וכמו אל יוציא עצמו מן הכלל וכן אל ועמוד אדם במקום סכנה ורוב שב ואל תעשה כגון אלו אינן דוקא ואי עבד עכ"ל ולפי"ד גם בכה"ג ש"ד לומר למדני חקיך ולא לסיים הברכה ולהזכיר שוב דהכא חשיב דיעבד מה גם לחוש לסברת החולקי' על ראבי"ה וס"ל דבכה"ג לא מהני אף דאנן לא קי"ל כוותייהו:
ואת זה אגיד דאכתי לבי נוקפי דאם נזכר לאחר שסיים הברכה יש מקום לדוחה לדחות ולומר דיתחיל הברכה שלאחריה ולא יזכיר כלל גם בזכרנו ואינך חדא דכיון שאנו מצריכין שיזכיר שם אינו כ"א משום לצאת י"ח הסוברין דס"ל דגם בזכרנו ואינך חייב לחזור א"כ מי הגיד לנו דלדידהו ס"ל דמהני הזכרה כי האי גוונא דילמא לא ס"ל ז"ל כשי' ראבי"ה וא"כ לא מתקן ולא מידי ואדרבא אפ"ל דלדע' הגדולים הללו מלבד דלא תקן יש לחוש לכתחי' להפסק שלא לצורך ולדעת ראבי"ה דס"ל דמהני וקי"ל כותיה הא איהו ס"ל דבזכרנו הוא דבר שא"מ כמ"ש המרדכי בשמו וא"כ אנן דקי"ל דהוי מדברים שא"מ וגם ס"ל דבדברים שא"מ דאינו מזכיר בין בל"ב דשוא"ת וכדכתי' ה"ה בכל הנהו אף דהוי מחלוקת אי חשיבי מדברים שא"מ:
ועוד דחזי הוית להר' ת"ה בסי' קמ"ד דמתבאר מדבריו דס"ל דאדרבא זכרנו גרע משאר דברים שא"מ ואע"ג דבהנהו ס"ל לר"ת והסמ"ג דכל שלא עקר רגליו חייב לחזור בזכרנו אינו כן דכיון שלא הוזכר בתל' מנין לנו לחלק בין עקר ללא עקר ולכך סבר. מהר"ם והאשרי דאינו חוזר בהועש"ד ולפי"ד גם למאי דקי"ל דבדברים שמחזירין דמזכירו שם בלי חתי' למאן דס"ל דבאין מחזירין אינו מזכירו שם כ"ש בזכרנו דלא הוזכרו בתלמוד ואע"ג דיש סוברין דהיו מדברים שמחזירין:
ובעברי בתשו' הר' תה"ד ראיתי שיש לעמוד ע"ד ומ"ש דר"ת ס"ל דמ"ש א"מ היינו כשעקר רגליו אבל אם לא עקר רגליו חיוב לחזור וי"ל ע"ז דהרי מדברי הראשוני' שהביאו הך מעשה דר"ת ומכללם הרא"ש והטור מתבאר דהבינו בכונ' ר"ת דס"ל דמ"ש א"מ היינו דאינו מחויב לחזור אבל אם ירצה לחזור חוזר ואיך כת' בפשי' דלדע' ר"ת דס"ל דכל שלא עקר רגליו חייב לחזור ואברא דיתכן לפרש הכי בכונ' ר"ת ויש סמך לזה מתשו' רבי' האי הו"ד בס' נהרות דמשק סי' פ"ב לענין המה"ק והמה"מ דאם טעה ולא אמר דאם לא סיום שפיר דמי לחזור ואם סיים כיון שלא אמרו חכמים צריך לחזור ליכא כח לחיובה ע"כ וכן ראיתי בס' א"ח הל' ר"ה דק"א שהעתיק שם תשוב' ר' האי ע"ש ומדכת' הר' דאם סיים כיון שלא אמרו חכמים ז"ל ליכא כח לחיוביה מכלל דמ"ש בריש דבריו דש"ד כוונתו דחייב לחזור הרי דס"ל דמ"ש דא"מ היינו כשעקר רגליו אבל אם לא עקר רגליו חייב לחזור, וכ"ן דע' הר' אשר שהביא הא"ח הי תפילה סי' ק"ג לענין הבדלה ע"ש וא"כ לא נפלאת היא לפרש כן בכונ' ר"ת מ"מ תימה איך כ"כ בפשי' ולא הזכיר לראשונים ובפרט להרא"ש דתמיד שמעתיה בפומיה דאינם מפרשי' כן ועוד קשה דא"כ הוא כונ' ר"ת איך קאמר דהסמ"ג ז"ל ס"ל כותיה ובשלמא אם כונ' ר"ת הוא דמ"ש אין מחזירין היינו דאינו חייב אבל אם ירצה חוזר ניחא מ"ש דכת' בסמ"ג דיש לעשות כר"ת דהגם דלאו בפי' אתמר מ"מ שמעי' כן ממאי דהביא מעשה דר"ת שהיה מחמיר בעשין י"ט ושוב כת' שם דטעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת דמשלים ואינו צריך לחזור דמ"ה כת' ואינו צריך לומר דאם רוצה לחזור חוזר כר"ת אבל אם כונ' ר"ת הוא דכל שלא עקר רגליו חוזר איך אפ' דהסמ"ג ס"ל כר"ת ותו ק"ל במאי דכת' הת"ה דאף לדעת ר"ת בזכרנו ואינך דמודה אין לנו לחלק בין עקר ללא עקר כיון דאינם מוזכרים בתלמוד ושלכן כת' הרא"ש ומוהר"ם דאינו חוזר בהו למעבד ב"ל מנין לנו וכו' דמה סיוע יש מדבריהם כאילו הם ז"ל מודו לדינו של ר"ת דלפי מ"ש לע' מתבאר דלא סל"ה וע"י בשה"ג שכת' משם הסמ"ג דמסכים כס' ר"י דאי חוזר הוי ב"ל וצ"ע איך שיהיה למדנו מתורתו של תה"ד דבזכרנו קיל מדברים שא"מ וזה נר' דע' הרדב"ז בישנות סי' רל"ט דכת' שאינו סומך ע"ד הסוברים דאם לא אמר זכרנו דחוזר ואם כבר חתם וכ"ש באמצע התפילה אינו חוזר עש"ד ומפשע דבריו משמע דמיד שסיים הגם שלא פתח בברכה שלאחריה דלא היה חוזר וגם משמע דכיון שחתם שוב לא היה מזכיר כלל דאם איתא דר"ל דלא היה חוזר לתחי' הברכה אבל היה מזכיר שם בלא חתימה הו"ל להרב לאשמיעי' וא"כ תקשה עליו מיניה וביה ממ"ש בחדשות סי' תקס"א אמנם עפי"ד הר' ת"ה ניחא אלא דלע"ד ק' מ"ש הר' דזכרנו גרע משאר דברים שא"מ לפי שאינו מוזכר בתל' דכיון דסוף סוף ס"ל להגאונים דחוזר בהם מי סנו כל הגאונים הללו ובודאי דאף אם אנן לא ידעי מאיזה טעם הוא שחוזר אנהו הוו ידעי טעמו של דבר מה גם די"ל דהע' הוא כמ"ש הרב"ד ובודאי דלית לן לאפושי בפלוגתא ולומר דלהחו' על סברת הג' ס"ל דזכרנו גרע משאר דברים שא"מ ואדרבא לגבי דידן סברת הגאונים מהני להחשיב הזכרת זכרנו טפי משאר דברים שא"מ:
וכן ראיתי בשה"ג פ' ת"ה דאחר שהביא ס' כל הראשונים דאפליגו לענין דברים שא"מ סיים וז"ל וכל האי פלוגתא שייך בענינו ועה"נ וזכרנו ובכל דלא חייבו חכמים להחזיר עש"ד הגם הלום ראיתי להר' א"ח בה' תפלה סי' ק"ד אחר מ"ש דאם טעה בהמה"מ דחוזר כת' וז"ל ור"ץ ז"ל נוהג ג"כ בזכרנו ומי כמוך שאם לא אמר אותם דחוזר וכן נמי כת' הבעלי התו' וביאר דהנ"מ כשלא עקר רגליו אבל עקר רגליו א"מ אותו לבד אם טעה בהמה"ק והמה"מ שמחזירים אותו אפי' עקר רגליו ע"כ ויש להבין בדבריו אלה דמאי ס"ל בזכרנו אי הוי מדברים שא"מ אפי' כי לא עקר רגליו אמאי חוזר ואי ס"ל דהוי מדברים שמחזירין אמאי אינו חוזר כשעקר רגליו וכ"ת דהוו מדברים שא"מ ואפי"ה כי לא עקר רגליו חייב לחזור וכמו דכן ס"ל לרבי' האיי ודעמיה אין זה מן הישוב דמלבד דלפי זה לא היה לו להא"ח לכוללו עם המה"ק והמה"מ וגם לצרף עמו ס' התו' אלא הו"ל לכתוב דדעת הר"ץ הוא דבכל דבר שא"מ אי לא עקר רגליו דחייב לחזור ומאי שי' הכל ותו דהרי הא"ח גופיה כת' באות הקודם בענין דש"מ משם הר"ץ דבכל דבר שא"מ כי לא עקר רגליו הרשות בידו ומשמע דחיובא מהא ליכא ולפי שנר' דט"ס נפל שם אני מעתיק דבריו וז"ל טעה ולא הזכיר עה"נ בחו"ף א"מ ור"ץ אומר שאם רצה חוזר לרצה כי מ"ש אין מחזירין אותו הכי קאמרו אין מחייבין להחזירו אבל אם רצה לחזור יחזור והר"פ כת' א"כ אפי' עקר רגליו יחזור אם ירצה ואפי' בדבר שאין מחזירין אותו לכן נר' דהא דקאמר א"מ אותו אין ר"ל אבל אם רצה לחזור הרשות בידו אלא היכא דעקר רגליו אבל היכא דלא עקר רגליו אפי' במ"ש א"מ אותו כגון עה"נ אם רצה יחזור וכו' וכת' הר"פ ז"ל אם לא עקר רגליו בחנוכה ופורים וטעה ולא אמר עה"נ חוזר לרצה כמו שעשה ר"ת והיה נר' כמו כן בהבדלה בחונן הדעת שאם לא נזכר חוזר לאתה חונן מיהו נר' מדקאמר תלמודה מפני שיכול לאומרו על הכוס משמט דאינו חוזר כלל והבא לחזור בלא עקר רגליו הרשות בידו וא"מ אחר שסיום הברכה אעפ"י שרצה להחמיר על עצמו ולחזור אין הרשות בידו דהוי ברכה לבטלה וכן נמי ס"ל לבעלי התו':
ודברי הרב בלתי ט"ס אינם מובנים ונר' לי שכצ"ל בתחי' הלשון אבל בלא עקר רגליו במ"ש א"מ כגון עה"נ וכו' אפי' אם רצה לחזור אינו חוזר וגם בסוף הל' כצ"ל והבא לחזור בעקר רגליו הרשות בידו דצ"ל דדוקא בעקר רגליו כרשות בידו דהוו כנדבה אבל באמצע התפי' לא שייך נדבה והיינו כמ"ש הרא"ש ע"ד ר"ת ע"ש ועכ"פ שמעי' דס"ל להר"ץ דבכל דבר שא"מ דאף כי לא עקר רגליו דחיובא ליכא וא"כ אי ס"ל להר"ץ דזכרנו הוו דבר שא"מ אפי' כי לא עקר רגליו אמאי חוזר וכת' דמאי דקאמר הר"ץ דחוזר היינו אם ירצה הא נמי ליתא וכמו שיראה המעין ולכן נראה דכונת הר"ץ גבי זכרנו הוא להטיל כעין פשרה במחלו' הגאונים דאיכא דס"ל דבכל דבר שא"מ דאם לא עקר רגליו דחייב לחזור ותו איכא פלוגתא אחריתי דזכרנו הוי מדברים שמחזירים וי"ח וע"כ ס"ל להר"ץ דבכ"ד שא"מ חיובא ליכא אפי' כי לא עקר רגליו ואם רצה חוזר אבל בזכרנו כי לא עקר אפי' חיובא נמי איכא וא"כ נמצא דס"ל להר"ץ דבזכרנו גם דכי עקר רגליו א"ח כיון דלא אתמר בתלמוד מ"מ עדיף משאר דברים שא"מ דהכא כי לא עקר רגליו חייב הוא היפך ממ"ש הר' תה"ד ומשמעות דברו הרדב"ז הנ"ל ומ"מ הנה נתבאר דתה"ד וכן לפי הנראה מתשובת הרדב"ז הוא דזכרנו גרע משאר דברים שא"מ ואפי' שהר' תה"ד לא מיירי בלהזכיר לחוד ולא קאמר כ"א דלא יחזור לתחי' הברכה ואפשר דבהזכרה לחוד דאם נזכר שם דש"ד עכ"פ שמעי' מדבריו דזכרנו גרע משאר דברים שא"מ וא"כ דיינו דנחשב כשאר דברים ואין בו כח להעדיף יותר מדברים שא"מ וכיון דאסיקנא דבדברים שא"מ דשוא"ת עדיף אוף ה"נ דכוותיה ועוד יש לפקפק דאפשר דזכרנו ואינך לא דמו לשאר הזכרות דס"ל להפו' לאומרם בסיום הברכה דאותן הדברים מישך שייכי לסיום החתי' ומ"ה יש להזכיר שם משא"כ בזכרנו ואינך לא שייכי לסיום החתי' לא מהני ולא מידי ומ"ה לא כתב הרדב"ז דאם נזכר קודם שפתח דאומרם שם ויש סמך לזה ממ"ש הלבוש בסי' קי"ד אלא דדברי הלבוש הם היפך מ"ש הרב"י וגם יש להשיב ע"ד הלבוש דשוא"ת עדיף אמנם נר' דאם אמרן לא יש חשש ולא הפסק ועי' במ"ש המג"א סי' תקס"ו סק"ז ובמחצית השקל. ואגב אורחין ראיתי להר' חיי אדם כ' כ"ח ס"ד דכתב דאם בחה"מ במקום מוסף התפלל של שחרית דאם נז' בגמר הברכה כשאמר מקדש ישראל והזמנים ואמר שם פסוקי מוסף ע"כ ולאפס פנאי איני טומד עליו:
שלמה אליעזר אלפנדארי