שות מהרם בן חביב· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב
הלכות עיגונא · סימן ח
ראיתי טופס כללות העדויות אשר שלח אלי ע"ד העגונה אשת ברוך בר אברהם פארדו ושאל מאתי אגלה דעתי הקצרה בנדון הלז וגם הגיד אלי מעכ"ת בדברי קדשך כי דעת עליון אדוננו הרב המובהק מר שמואל אבוהב נר"ו נטה להקל אך עדיין לא פרסם ההוראה עד אשר יסכימו בהיתר העגונה מחכמי ישראל אלקים דיינין המצויינין בטעמם ונימוקם. איברא שידעתי ערכי עלי שאיני כדאי לעמוד במקום גדולים לשנות פרק זה וכל שכן בזמן הרע המר הזה אשר דמעתי בנאדי הלא בספרתם אך להיות זה ענין ראשון ששאל מעכ"ת מאיתי התאפקתי לכתוב שורותים אלה בקצרה בראשי פרקים. ואען ואומר כי מתלתא קראי שמיע לי שריותא דהך אתתא כי כבר היה לעולמים מעשה דומה לנ"ד והורו בה להיתר שלשה עמודי עולם הלא המה מרן מהריק"א בתשו' סי' י"ב דף קכ"ב והרשד"ם סי' ד"ן ומהר"י אדרבי סי' ט"ו ועמדו בכל הספקות שיש לספק בנדון כזה והתירו והענין בקצור הוא זה דלפי המאמר מיום שנעלם הר' ברוך פארדו שהיה בג' לניסן עד יום י"ז לאייר שנמצא הרוג בתוך בור של מים יש מ"ה יום וגם כתוב בשאלה שהעידו העדים שמצאו ב' חבלות מכות חלל א' בלבו וא' בגרונו וא"כ יש לפקפק לכאו' בשריותא דהך אתתא דהגם דקי"ל דמיא מצמת צמית כשהוציאוהו מן הבור מתוך המים מ"מ היכא דיש בו מכה אמרי' דמיא מרזו מכה ומשתנה ואינו ניכר יפה. אמנם מרן מהריק"א בתשו' הנז' כתב דע"כ לא אמרינן מיא מרזו מכה אנא כשנפל חי בתוך המים עם המכה דמחמת הכאב מהחיות שיש בו אז מיא מרזו מכה ואינו משתנה במים. וה"נ בנ"ד הדברים מוכיחים דכיון שנמצא שתי חבלות א' בגרונו וא' בלבו דהרגוהו ביבשה ואחר שמת מיד השליכוהו לבור והיא סברה ישרה דלא השליכוהו בעודו חי בבור שלא יצעק משם ויגיד על הורגיו, ואם נפשך לומר דיש לספק קצת דשמא כשהשליכוהו בבור עדיין היה בו חיות והיה מרגיש הכאב ומיא מרזו מכה הלא הרמב"ם והסמ"ג ור' ירוחם ס"ל דלא חיישי' להא דמיא מרזו מכה וכמ"ש שם מר"ן בתשו' הנז' ונתן טעם לדבריהם גם הרח"ש בקונטרי' עגונא דף נ"ב ע"ד האריך בזה יע"ש. וא"כ יש להתיר מכח ס"ס ספק השליכוהו בבור כשהוא מוכה בעוד חיות בו או השליכוהו אחר שמת לגמרי ואת"ל השליכוהו בעוד חיות בו דלמא הלכתא כהרמב"ם וסיעתו דלא חיישי להא דמיא מרזו מכה. ותו יש לצרף לסניף מ"ש המרדכי דהא דמיא מרזו מכה היינו דוקא ברגלים או לדעת קצת במקום מכה שם מיא מרזו מכה אבל במקום שאין מכה אין גורם המכה שבמקום אחד מהגוף לשנות צורת פניו שאין בו מכה וא"כ היכא דלא הוכה בפרצוף פנים אין לחוש לומר דמיא מרזו מכה וכ"כ מהר"י אדרבי סי' ט"ו סי' ד"ן יע"ש:
אמנם אכתי יש לחוש בנ"ד דשמא אחר שעברו ג' ימים מהריגתו אז השליכוהו בבור ואם היה הדבר כן יש לחוש מדתנן בהאשה בתרא אין מעידין אלא עד ג' ימים וכתב הרב המגיד בשם הרשב"א דבספק עברו ג' ימים הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכדמשמע לישנא דמתני' אין מעידין אלא ג' ימים ולא קתני כל שעברו עליו ג' ימים אין מעידין והניח הדבר בצריך תלמוד, ומיהו יר' דיש להורות להקל משום דיש גורסי' בירושלמי ובויקרא רבה אין מעידין אלא לאחר ג' ימים וכוונת גירסא זו דבודאי לאחר ג' ימים אין מעידין הא סתמא מעידין וכ"כ מהר"י מטראני בתשו' השייכות לא"ה סי' ל"ה דף מ"ב ע"א גם בח"א דפוס קושט' סי' קל"ט דף ק"ץ ע"ג האריך בזה וכתב שם דאלו ראה הרשב"א נסחה זו לא היה מצריך הדבר תלמוד גם הר"מ אלשיך סי' ק"ה דף קצ"ג ע"א דקדק מדברי הרי"ף ורש"י והרמב"ם דבספק אשתהי ג' ימים אזלי' בה לקולא יע"ש. ותו דהרי כתבו בשם ר"ת דהא דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים ה"מ כשהיה חבול בפניו אבל אינו חבול בפניו מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים ע"י טביעות עין של גופו וצורתו ואע"ג דמר"ן בש"ע סי' י"ז סעי' כ"ח כתב על דברי ר"ת דאינו מחוור בעיני האחרוני' יר' לי דע"כ לא חשש מר"ן לסברת החולקים על ר"ת אלא כשודאי שהא ג' ימים אבל בספק אשתהי וגופו וצורתו שלימה מודה מר"ן דיש לסמוך על סברת ר"ת כמבואר בתשובותיו סי' י"ב דף קכ"ב ע"ג וכ"כ הרשד"ם סי' ד"ן ומהר"י אדרבי סי' ט"ו יעוי' בתשו' פני משה ח"א סי' פ"ו ופ"ז. ומה שימצא המעיין מקצת פוסקי' מחמירים אפי' גופו שלם והכירוהו בצורתו מחמת ספק אשתהי היינו דוקא בספק אשתהי אחר שעלה מן המים דהוא ספק חמור דהוא קרוב לודאי דאשתהי שעה אחת ותפח אבל באשתהי דיבשה שהוא ג' ימים אדרבא איכא למימר דקרוב לודאי שהוא בתוך ג' ימים וא"כ אין לחוש בנ"ד דלמא שהא ג' ימים ביבשה קודם שהשליכוהו לבור דהוא ספק רחוק ואדרבא הסברה נותנת דמיד שהרגוהו השליכוהו בבור לבל יראה וימצא וכיון דכן אפי' שהא כמה ימים בבור של מים הא קי"ל דמייא מצמת צמית וראוהו העדים כשהוציאוהו מן הבור מיד והכירוהו בטביעות עינא ליכא תו למיחש למידי:
עוד ראיתי סניף להתיר מ"ש פני משה ח"א סוף סי' צ"ח דף רנ"ב ע"א וז"ל וכבר פשטה הוראה דבשנים ליכא חשש בדדמי לא לאחר ג' ימים דיבשה ולא לאשתהי דים עכ"ל ולא ידעתי היכן פשטה הוראה זו איברא דראיתי במבי"ט ח"ב סוף סי' מ"ט דף ז"ך שכתב סברא זו כמסתפק גם הרשד"ם א"ה סוף סי' ד"ן עלה על דעתו לחלק חילוק זה בין עד א' לשני עדים דלא מסהדי בדדמי ודחאו מכח לשון המשנה דקתני אין מעידין לאחר ג' ימים דמשמע בין עד א' או ב' עדים יע"ש. גם רתישי בתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח דבשני עדים נמי חיישי' לאשתהי דים ובעינן שראוהו מיד דאי לא חיישי' שמא נתפח ונשתנה ומסהדי בדדמי יע"ש. עוד ראיתי סניף מתשו' מהר"מ דשייכי לס' נשים בתשו' המתחלת חזרנו על כל צידי צדדים שכתב בשם ר"ת דהא דאין מעידין אלא עד ג' ימים היינו דוקא באדם שאינו ידוע וניכר למעידיו דאם הוא ידוע וניכר למעידיו אפי' ביותר מג' ימים מעידין עליו יע"ש ובנ"ד בכלל העדים הם אחיו ואחי אשתו דהם מכיריו ויודעיו ויש רבים מהאחרוני' דעושים סניף זה אמנם יש פירושים אחרים בתשו' מהר"ם כמ"ש מהרח"ש ריש דף מ"ג ורמזם בפני משה ח"א דף רנ"א ע"א ועיי' מה שפלפל בענינים אלו בתשו' הנז' דף רי"ו ע"ג ודף רי"ז יע"ש.
עוד יש סניף דמעשה נ"ד היה בניסן בימות הגשמי' וכתב ראב"ן דף קכ"ד ריש ע"ב דבימות הגשמי' ומוטל במקום צינה מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים ויר' לי שטעמו דפסק כר"י בן בבא דא' בהאשה בתרא לא כל המקום ולא כל העתי' שוים משום דבגמ' בעו אליביה אם לחומרא פליג או לקולא ופשטו דלקולא פליג ואע"ג דדחו הפשיטות ס"ל לראב"ן דהיא דחייה בעלמא אמנם כל הפוסקי' פסקו דלא כר"י בן בבא ולא ראיתי לשום פוסק שהזכיר סברת ראב"ן מ"מ תועיל סברתו לסניף כיון דמסתבר טעמיה:
ומה שגמגם מעכ"ת דעדות היהודים אינה מכוונת לגמרי כי יש מהם אומרים שהכירו פרצוף פנים בבירור וי"א שלא יכלו להבחין כ"כ בבירור קלסתר פניו לפי שכמעט סר צלו מפני שהיה בשרו רך וגם לא יכלו להתמהמה מפני שהיה מסריח, בזה אני אומר דאין כאן הכחשת עדים מכת לכת דכת האומרת שלא יכלו להבחין היינו מפני שהיו אסטניסים ולא יכלו לעמוד עליו מחמת סרחון ואלו היה דעתן יפה ככת השנית היו משיגים ומכירים ככת האחרת. וכל שכן דכל הכתות מעידין על הסימנין של הגומות שבפניו הנקרא וארולי ושאר הסימנין מהחתיכה שעל פניו ושהיה בקוע במבושיו ושיש לו רושם שחין גדול תחת יריכו וידוע דבענין הסימנין יש ג' מינין סימנים גרועים וסי' בנוניים וסי' מובהקים ביותר ובסי' המובהקי' ביותר מעידין אפי' אחר כמה ימים ובסי' הנז' בנ"ד הגם דיש לגמגם בקצתם שמא אינם מובהקים ביותר מ"מ מקצתם הם סימנין מובהקים ביותר גם בסימני כליו מהטלית קטן שהיה לבוש רבים מהפוסקים ס"ל דלא חיישי' לשאלה ועיין בש"ך דח"מ סי' ס"ה סעיף כ"ו ופני משה ח"א סי' ט"ו, ואפי' למאן דחייש לשאלה כתב מהר"י טראני בתשו' א"ה סי' ל"ה דציצית שעליו לא מושלי אינשי ומ"מ בתשובת מהר"מ מלובלין ריש סי' פ"ט דמצאו לו ציצית קטן וחשו לשאלה יראה דשאני התם שמצאו הציצית בחבילה דטלית שבחבילה מושלי אינשי אבל ציצית קטן שעליו לא מושלי אינשי, באופן דיש ויש כמה טעמים בנ"ד להתיר עגונה זו והרצתי דברי בראשי פרקים הללו לפני אור עיני הרב המובהק נר"ו ואמר לי כי הוא הורה להתיר בחברת רבנים כמה פעמים במקרים של סימני' שהיו פחותים מאלו באופן דכבר הורו זקנים ומכל שכן שדעת עליון הרב המובהק נר"ו הסכים בהיתר העגונה הזאת יש להתיר בלי פקפוק:
הנלע"ד כתבתי משה ן' חביב